נעים להכיר

שלום ותודה שבחרת להיכנס לכאן. להלן הדברים היחידים שאני מוכן לחשוף על עצמי בבלוג הזה, שלדעתי גם יעניינו במידה רבה את הקוראים ואף יסייעו להם להבין הרבה מהטענות שאני טוען בבלוג זה.

נתחיל בקצת פרטים אישיים:

טוב, אז שלום! קוראים לי זהב משה זילברמן ואני ה Golden נון-קונפירמיסט. לפעמים גם אני מוצא את עצמי מכנה את עצמי בכינוי הולם אף יותר – The Golden Hermit. האיש/ילד ה outsider who can  never fits into any society, estabilshment and any social norm – ששונה לחלוטין מכל האנשים שהכרתם אי פעם ברמות כל כך קיצוניות (לא משנה מי אתם או מה אתם מכירים) שאי אפשר כמעט אפילו להעלות על הדעת שאדם כזה עשוי בכלל להיות קיים על פני כדור הארץ..

בעבר הייתי ידוע ברשת גם בכינוי "אל זי" (באנגלית: "L.Z"), בהקשר של איזה פורום סודי שהייתי חבר בו בעברי הפרה-היסטורי (ללא ידיעתו של אף אחד), פלוס כל מיני כינויים ילדותיים אף יותר שאיתם גלשתי בפורומים של ילדים למיניהם לפני כן (+ערוץ יוטיוב), היום כבר לא גולש בפורומים.

אני לא מפורסם בכלל בלשון המאוד מאוד (בחזקת מלאנטלפים מיליארדים) מועטה, בעיקר בגלל שחייתי כמעט את כל חיי עד כה כנזיר מתבודד שאף אחד לא יודע עליו כלום (including my very existence), עד שנמאס לי מזה. לא מלהיות נזיר, אבל כן מלהיות כל כך דיסקרטי לגבי זה.. ממילא אני לא אהפוך למפורסם מהבלוג הזה. ולהמשך – 

מז"א שאתה "נזיר"? אתה מתכוון שאתה hermit או משהו בסגנון?

בערך, אם כי המילה "hermit" מתייחסים לנזירים שבוחרים לחיות בהתבודדות מוחלטת מסיבות דתיות. למרות זאת אנשים משתמשים במילה הזאת כאילו היא מתכוונת למתבודדים באופן כללי, מה שלא מפתיע אותי בהינתן שכמעט כל המתבודדים הקיצוניים ביותר לאורך כמעט כל ההיסטוריה האנושית היו ידועים כאנשים דתיים שתמיד נימקו את ההתבודדות שלהם כמעט ורק מסיבות שקשורות באמונה דתית כזאת או אחרת.

יחד עם זאת, אני לא כמוהם בכלל. אני סולד מדתות כמו מאש, ובמקום זאת מתבודד בעיקר כדי לשרוד ולהישאר בחיים, פתטי ככל שזה ישמע. מה גם שאני עדיין לא חי באיזה אי בודד (אבל אני אגשים את החלום הזה יום אחד, מבטיח!). לכן, יותר מדויק יהיה לקרוא לי בשם reculse – מילה חדשה בשפה האנגלית שנוספה לשפה בדיוק כדי למלא את החלל הזה של "כל המתבודדים שאינם דתיים".

מה גם שבמקרה שלי יותר מדויק יהיה להגיד שאני mini reculse, מכיוון שאני מקרה מאוד שולי בהקשר הזה.

אולי תפסיק כבר לחפור על "אני נזיר, אני שונה" ותגיד פרקטית ובפשטות מי אתה?

צודקים. בכיף.

אני בן 20+.

איש הייטק ברקע המקצועי (הדל) שלי, קצת מתקשה להשתלב בשוק העבודה, בלשון המועטה..

מתקשה להשתלב? כשאתה בהייטק? תפסיק להתבדח!

כן, אני יכול להבין מאיפה זה בא.

אבל ברצינות. מאז שסיימתי צבא אני פשוט לא מצליח להחזיק עבודה. או אפילו פשוט להתקדם בקצב סביר מקצועית. לא משנה כמה אני מנסה. זה לא מצליח לי. התיק עבודות שלי בקושי מתמלא, לא הצלחתי להחזיק מעמד ליותר משבוע-שבועיים באף מקום עבודה למעט בטלדור (שגם שם העיפו אותי אחרי 3 חודשים), וכך גם המצב המקצועי שלי בכללי. I just don't get shit done. ואני גם חושב שלהתמקד רק בהתפתחות המקצועית שלי ידפוק את כל העתיד שלי ברמה החשובה הבאמת (כלומר ההישרדותית). אני לא אשאר חי ונושם אחרי כמה שנים אחדות (וזה במקרה הטוב) אם אזניח את הכל כדי להיות איש הייטק full time.. אי אפשר לשרוד את זה בטווח הארוך.

וואלה? איך הגעת למצב כל כך נוראי? מה עברת?

TL:DR – בערך כל בעיה אפשרית שהתמודדתי איתה (ועדיין מתמודד איתה) קשורה לזה במידה מסוימת.

ולכן, התשובה לשאלה הזו היא מורכבת למדי, ולכן כדי לענות על זה, בוא נדבר על הילדות שלי. קצת, בלי לחפור יותר מדי.

בבית ספר, בתמצית וב TL:DR, ההורים שלי (בני 60 כיום) לאורך כל ילדותי הכחישו את הקשיים שלי ואת העובדה שאני אדם נכה ובמקום זאת תמיד פעלו מתוך הנחה שאני סוג של ילד סופרמן אבל גם הילד הכי מפונק והכי עצלן שניתן להעלות על הדעת. ואני לא חושב שהייתי חרוץ. אבל בהחלט כן הייתי (ועודני) נכה, כלומר, ההפך המוחלט מסופרמן.

שלא לציין שהוריי בעצמם לא היו מי יודע מה לא מפונקים – אימא שלי ברוב השנים הייתה מנטלית סוג של תינוקת מוצצת אצבע שרק הייתה מנקה ת'בית מידי יום שישי + קונה לכולם ת'אוכל מידי יום רביעי, וכל שאר הזמן מתבטלת וצורכת מוצרי בידור ואופנה בלי סוף. אבא שלי עשה קבע  ואח"כ עבד כשכיר בעבודות מסוג ה "the low-tech של ההייטק" 40 שעות בשבוע – תוך כדי שהוא משתמש במקום העבודה בצעקות ואיומים אלימים על עובדים אחרים ועל הבוס שלו על בסיס שעתי רק כדי לקבל יותר בקלות קידומים, העלאות בשכר וכו' לאורך כל הקריירה שלו. בקיצור, הוא היה סוג של נדל ארסי אלים במיוחד ונטול מיומנויות חברתיות. ובכך פרנס את כל המשפחה כך שלכולם לפחות היה אוכל ומיטות, אבל גם היה רק מתבטל endlessly בכל שאר הזמן – בעיקר משחק במחשב או רואה טלוויזיה.

ההורים שלי בנוסף ובכללי היו שתלטנים, אלימים ומדכאים. הם בד"כ התייחסו אליי כאילו אני העבד שלהם. הם כמעט מעולם לא עזרו לי בשום דבר בחיים ולמעשה רק הפריעו לי (למעט סיפוק אוכל, מיטה ומחשב). הם היו סופר אלימים (במיוחד האבא) והשתמשו באיומים אלימים כדי להשיג כל מה שהם רצו ממני. אפשר לומר שהחינוך שלהם כלפי כל ילדיהם הסתכם ב "נביא ילדים לעולם, נרדוף אחריהם כל חייהם רק כדי לוודא ולהכריח אותם להתנהג ולחשוב רק איך שאנחנו רוצים, ולעולם אפילו לא נעזור להם בשום דבר". הם אפילו היו דורשים ממני להאמין בצורה עיוורת לכל טענה שהם מעלים בכל נושא אפשרי (כפי שעושים הורים חרדים, כידוע), כמעט ולא מרשים לי לשאול אותם שאלות לגבי anything ולא התעניינו כמעט בשום דבר למעט צריכת בידור ובילויים כמעט 24/7.

זה בדיוק רוב הסיבות למה גדלתי להיות ילד עצוב מאוד (בלשון המועטה), שלא מוצא היגיון כמעט בשום דבר, לא באמת מפתח שום עצמאות בכלל (אלא אם להיות עבד של ההורים נחשב ל "פיתוח עצמאות"), חסר כל יכולות שימושיות באמת, ובקיצור, כלומניק שחי בנסיבות חיים קשות במיוחד.

But wait, there's more.

הייתי ילד בעייתי במיוחד (בלשון המועטה). לא דיברתי בכלל עד גיל 4. השתנתי על ילדה מהכיתה בהפסקה בגיל 7 מיוזמתי. לא הבנתי את החוקים של המסגרת הבית-ספרית, הברזתי בלי סוף מהביה"ס, בקושי הייתי מכין שיעורי בית/עבודות/מתכונן למבחנים. אובחנתי בגיל קטן מאוד כסובל ממגוון רחב של לקויות למידה + מקרה קיצוני במיוחד של ADHD + קשיים קיצוניים במיוחד גם כן מבחינת השתלבות חברתית בבית הספר (עד כדי שבתיכון הייתי מתחבא בשירותים מידי יום just to get some alone time) + מקרה קיצוני של מחלות קשות נוספות שבעקיפין החמירו עוד יותר את הקשיים שלי בלימודים (שאתייחס אליהם בהמשך הטקסט כאן). למרות שההורים בקושי טרחו לקחת אותי לאבחונים, כל זה כבר התגלה מהמעט מאוד אבחונים שכן היו..

למרות זאת, הייתי בגן וביה"ס רגילים. נראלי אולי ההורים שלי חשבו שלהכריח אותי ללמוד במחיצת ילדים "רגילים" יכריח אותי להפוך אף את עצמי לילד "רגיל".

בקיצור, ובגלל הנ"ל, הם השתמשו באיומים ואלימות רצחנית כדי להכריח אותי להשתייך למעיין פאסודו-כיתת מחוננים (וליתר דיוק, כיתת נחשון), בחטיבה ובתיכון. בנוסף הוריי שיקרו (או במקרה הטוב הטעו) לי שיש לי רק 2 מגמות לבחירה – כיתת נחשון או כיתה "רגילה", ואני בתמימות שלי האמנתי להם. מניח שאני לא צריך להסביר לכם על ה 50 or so מגמות שקיימות בנוסף. שלא לציין שיש את החינוך המיוחד, שמעולם לא קיבלתי אפילו רמז לעצם קיומו עד גיל 22. בקיצור, הם לקחו ילד ממש לא מוכשר (בלשון המועטה) והכריחו אותו ללמוד בסביבה המותאמת לילדים מוכשרים במיוחד שהכל בא להם בקלות.

כמו כן בתקופת התיכון (גיל 15-18) החלטתי "לפרוש חלקית" מהלימודים כדי להתמקד בלימודים אחרים (לא אקדמיים) שנשמעו לי הרבה יותר רציניים ומועילים מהבגרויות. ובדיעבד אני לא חושב שטעיתי במחשבה זו. בגיל זה התחלתי גם לראשונה להתמרד בהורים, לא להאמין להם כפי שהם דורשים, להכתיב לעצמי את סדר היום וכו'. כתוצאה מכך, נכשלתי בכל הבגרויות (למעט אנגלית ומתמטיקה 2 יחידות) ורק אחרי כל מיני התאמות של הרגע האחרון הוצאתי בגרות מלאה (בקושי), אפילו שדווקא השקעתי הרבה מאמץ לבגרויות והקאתי לא מעט דם בשביל זה. עד היום ההורים שלי אומרים שלי שהייתי מוציא 100 בכל הבגרויות 35 יחידות בקלות אם רק הייתי "פחות עצלן". Seems legit..

to be fair, חשוב לציין שבאמת אובחנתי כילד עם יכולת זיכרון לטווח קצר טובה ואף מעל הממוצע. אך יש לזכור שזה לבד לא אומר שהיו לי חיים קלים בבית הספר. 

בצו הראשון (גיל 17) קיבלתי מיידית פרופיל 21, אפילו שהיה לי קב"א 54 ודפ"ר 80. כנראה שבניגוד להוריי, לצה"ל יש קצת שכל בקודקוד. צה"ל הבטיח לי שהוא לא ידרוש ממני כלום אבל שוב, ההורים הרסו הכל. הם הכריחו אותי עם איומים של "אם לא תציית – נרצח אותך".

כן, הם באמת אמרו לי את בדיוק את הציטוט הנ"ל. רק פעם אחת אני מודה, אבל עדיין.

קיצור, הם פתחו בהליכי הרשמה של התנדבות לצה"ל, מבלי כמובן אפילו לשאול אותי מה דעתי/העדפותיי בעניין. מכיון שאובחנתי על הספקטרום האוטיסטי קצת לפני כן (ועל כך בהמשך הטקסט) – הם החליטו לכפות עליי להתנדב דרך "עמותה מתווכת" שתנהל את ההתנדבות שלי למען ההורים שלי בשם "רואים רחוק". ומי אלה באמת? בוא ואראה לכם – 

בניגוד לאיך שהם מציגים את עצמם באתרם, "רואים רחוק" אינה תכנית שעומדת בזכות עצמה אלא במוצר המתוחזק ע"י חברה פרטית ("מעבר לאופק") שמסתירה חלק מהפעילות העסקית שלה מהמדינה, והכנסותיה מגיעות, נכון, גם מתרומות בחו"ל, אבל גם, ובעיקר, מתשלום ההורים על הקורס של התכנית (16,600 שקל, מתוכם משלמים או הכל או 4,000 אם הביטוח הלאומי מסכים לממן את ה 12,600 שקל הנותרים). עיקר הכסף של החברה הולך למימון ליווי לחיילים האוטיסטים – בעיקר מצד קלינאי תקשורת (מקצוע שרלוונטי בעיקר לאוטיסטים פעוטות, וממש לא למבוגרים) ומצד מטפלים באומנות (שזה מקצוע שיעילותו הכללית מוכחת בערך כמו רפואת אליל/אסטרולוגיה וכו). הליווי מתקיים לרוב במתכונת של שיחה אישית ו/או קבוצתית של שעה בשבוע במקום העבודה של החייל.

ככה שההורים של החיילים לא באמת משלמים על הקורס בגרוש, כפי ש "רואים רחוק" מצהירים, אלא הם משלמים בשביל הליווי שיהיה לאחר מכן. Stupid, but true. עלות הליווי פר חייל היא באזור ה 1,500 שקל בחודש. היום אני אחרי צבא ואני יכול לומר שהליווי השבועי שקיבלתי לא היה שווה אפילו 10 שקלים בחודש.

חשוב גם להדגיש שהצוות ה "מקצועי" של רואים רחוק לא כולל אנשי מקצוע שאפילו עשויים להבין דבר וחצי בתפקידים בהם משרתים החיילים האוטיסטים – כך ש "רואים רחוק" לא יכולים לעזור מקצועית. רק יכולים להצמיד "מתווכי תקשורת" בגרוש.

בכל מקרה, התכנית עובדת כך שהמשתתפים בה הם אוטיסטים בני 18+ בלבד, צריך להתקבל והמסלול הוא: קורס הכשרה 3 חד' (למקצוע שהתקבלת אליו) -> 3 חד' התנסות ביחידה -> התגייסות -> שנה שירות -> חתימת המשך שירות/שחרור -> rince & repeat עד שמסיימים שירות צבאי מלא. מעבירי הקורס המקצועי, אגב, הם לרוב חיילים לא אוטיסטים שמשרתים בעצמם בתפקיד הזה ולמדו אותו word to mouth ללא תואר אקדמי. התפקידים המוצעים בתכנית הם תפקידים מעולם ההייטק בעיקרם.

הדבר היחידי הבאמת מועיל ש "רואים רחוק" עושים עבור אנשים כמוני הוא לסדר לנו בצה"ל אפליה מתקנת – כלומר, להקל עלינו להתקבל לתפקידים, יחידות, סיווג וכו' ככה שיהיה לנו יותר הזדמנויות בצה"ל. לי אישית זה מאוד עזר – ועדיין, לא הייתי נותן להם הרבה קרדיט על זה כי הם צריכים להשקיע מעט מאוד משאבים כדי לסדר את כל אותם "אפליות מתקנות". זה קל מידי. אני גם יכול לסדר את זה לעצמי.

בכל מקרה, לאחר סיום השירות "רואים רחוק" מתחננים בפני בוסים של חברות הייטק אזרחיות להיות מוכנים לקבל אנשים עם אוטיזם לעבודה כי יש להם ניסיון רלוונטי מהצבא וליווי (נו באמת, כאילו שהחיילים לא מסוגלים לעשות זאת בעצמם). אישית בסוף השירות "קפצתי מהעגלה" ולא הסכמתי לכלום מההצעות העבודה שקיבלתי מנציגי "רואים רחוק" ואני לא מתחרט על זה. חברה (ולא עמותה) מטופשת וחסרת תועלת.

למידע נוסף על הפרצוף האמיתי של "רואים רחוק" לחצו כאן, ולמידע על תכנית חדשנית אף יותר (והרבה יותר מועילה) מ "רואים רחוק" לחצו כאן 

כך ולסיכום, מצאתי את עצמי בצבא עובד כמו עבד מוחלט בתפקיד הייטקיסטי (תכנות specifically), ב "שדה הקרב" בלי שום עזרה או התאמות – עבדתי בסביבת open space בצוות עם 5 אנשים שאני ממש לא סובל (בלשון המועטה) בעבודה עמוסה עד אין סוף 60 שעות בשבוע וללמוד באינטסיביות מטורפת 24/7 ולא היה לי בכלל זמן לנשום – כש "רואים רחוק" היו זניחים לחלוטין בהשפעתם וההורים אכפו את הכפייה להכריח אותי לעשות את השירות הזה. "רואים רחוק" strangely תמכו בהורים שלי לגמרי, אגב. ההספקים שלי בעבודה בצבא היו גבוהים במיוחד בהשוואה לבבית ספר אך עדיין היו נמוכים במיוחד ביחס להספקים ששאר אנשי ההייטק בישראל וודאי היו  מגיעים אליהם בעבודה שהייתה לי. כך שקיבלתי בסיס מקצועי מצה"ל שלא באמת שווה יותר מדי ו nowhere near enough כדי להתברג בשוק העבודה.

במקביל, בתקופת הצבא התחלתי לגור ברחוב. ואפילו זה היה הרבה יותר כיף מלגור עם ההורים. גרתי ברחוב בסופי השבוע – בשירותים שבפארק הרצליה, ליתר דיוק. וישנתי לעיתים בדיסקרטיות על ספסלים וגינות ברחוב. העדפתי לגור ב "בית החייל" או לפחות לקבל הכרה כ "חייל בודד" אבל המשקית ת"ש לא אישרה לי שום דבר מזה לא משנה כמה ניסיתי.

לאחר השחרור, הוריי שוב ניסו והתאמצו לכפות עליי מסגרת (עבודה בחברת הייטק אזרחית) וכמו כן להכריח אותי בכוח לגור איתם ולא ברחוב. אך הצלחתי "להביס" אותם, ובעיקר את איך שהם עוצרים אותי בכוח מלעשות כמעט anything, על ידי זה שהתלוננתי לרווחה על האלימות שלהם והרווחה בתגובה עשו לי "השמת חירום" לדיור מוגן כלשהו. הוריי הוזהרו ע"י הרווחה כי אם ימנעו את ההשמה בכוח, הם ילכו לכלא על זה – ורק בזכות זה ההשמה הצליחה. כיום אני גר אצל עמותת שק"ל ולמרות שגם כאן עושים לי את המוות עם הרבה דיכוי + אלימות, בסה"כ זה עדיין אחד הדברים הטובים שקרו לי. לפני שפניתי לרווחה התלוננתי עשרות פעמים על ההורים שלי במשטרה אבל היא בתמצית לא עשתה כלום בתגובה ואפילו הביעה תמיכה מובהקת בצד של ההורים מסיבות לא ברורות.

והיום, אין לי את כל הבעיות הנ"ל. אלא שאני עדיין סובל מבעיות קשות (לאו דווקא מקצועיות במהותן) שמקשות עליי מאוד לנהל חיים עצמאיים לכל דבר. גם בלימודים ובעבודה יש לי קשיים, אבל הם זניחים בהשוואה למה שאני הולך לתאר כאן בהמשך.

לכן בעיקר זמני אני עסוק בימים אלה בעיקר בלשרוד ולהישאר בחיים. כמו תמיד. אתם יודעים, זה קצת כמו החיים של היוצאים "קיצוניים" בשאלה שכאן בארץ. בעצם, נדמה לי בשיא הרצינות שאפילו החיים של אלה קלים מאוד בהשוואה לשלי, כי אפילו הם וודאי לא סובלים מכל הבעיות הרפואיות והסוציאליות שלי (כי אם הם כן, אין להם סיכוי לשרוד אפילו את השנה הראשונה של היציאה בשאלה).

מז"א "בעיות סוציאליות"?

ז"א בעיות מהסוג שעובדים סוציאליים אמורים לטפל בהם, בימים כתיקונם. בעיקר דברים כמו אלימות (מלשון Violence) – בעיקר אלימות פיזית – ו – דיכוי (מלשון Oppression) – בעיקר במובן שלאורך כל חיי ועד עצם היום הזה, אנשים סביבי (כולל מדינת ישראל האלימה) עושים ככל שביכולתם כדי לשלול ממני כל זכות בסיסית אפשרית ולכפות עליי אפוטרופוסות כך שאשאר חוסה עד יומי האחרון.

אני מקרה קיצוני במיוחד של קורבן לתופעות האלו, שלא מפסיקות בעיקר כי משטרת ישראל לא עושה שום דבר כדי לעצור אותם לא משנה כמה תלונות אני מגיש בהקשר הזה, ואפילו העובדים הסוציאליים היחידים שמוכנים להקדיש לי שנייה וחצי מתשומת הלב שלהם מדכאים אותי יחד עם המדכאים האחרים instead of לעצור את הדיכוי. כילד סבלתי על בסיס יומי מבריונות קשה מאוד מצד ילדים אלימים, וגם מאלימות רצחנית ממשפחתי הגרעינית שסיכנה את חיי מידי יום. גם היום אני סובל מאותם בעיות בדיוק אבל מאנשים אחרים (ובמינון קצת נמוך יותר, לשמחתי).

הוריי בתמצית כילד אפילו לא נתנו לי לחשוב מה שאני רואה לנכון, כי כנ"ל הם דרשו אמונה עיוורת 24/7. הם כן נתנו לי לשחק במשחקי וידאו מדי פעם (אולי 2-3 שעות ביום בממוצע) אבל חוץ מזה ומהזכות לקבל אוכל ולישון במיטה נוחה לא היו לי בבית ההורים שום זכויות.

הילדים הביריונים הנ"ל היו גרועים אף יותר. הם כל הזמן היו צוחקים עליי, משפילים אותי, מקללים אותי, מרביצים לי, מאחלים לי למות, רודפים אחריי לכל מקום, מציקים לי בלי סוף,  צורחים בווליום היסטרי על כל שטות הכי שולית שניתן להעלות על הדעת, וכו'. ההתנהגות שלהם הייתה אלימה למדי. הייתי מתלונן למורים אבל הם לא עשו כמעט כלום חוץ מלהגיד דברים כמו "נראה מה אפשר לעשות" "ננסה לדבר איתם" וכו'. כמובן שתכל'ס זה לא עזר בכלל ואפילו הזיק קצת כי זה רק עצבן אותם עוד יותר לראות שיש לי אומץ "להתמרד" נגדם. וההורים? ההורים בכלל לא ראו במצב הזה בעיה. הם ידעו שהם לא באמת חברים שלי, ובכל זאת עודדו אותי להסתובב איתם ולהעמיד פנים שאני כן חבר שלהם. למה? לטענתם כי "אתה צריך לא להיות לבד! בסדר הם לא החברים הכי טובים, אבל הכל עדיף מלהישאר לבד!". נו באמת..

גם כיום, כפי שהסברתי קודם אפילו הזכות להחליט איפה לגור נשללת ממני על ידי הרווחה (כלומר המדינה), וכך גם הזכות להחליט באיזה מסגרת להיות רוב היום (המסגרת הנוכחית בה אני נמצא נכפתה עליי ללא ידיעתי ומבלי אפילו להודיע לי על כך מראש), וכו'. אני חי כמעט ובלי שום זכויות בכלל.

כך שלמעשה, כל יום בחיי הוא סוג של "מצב חירום סוציאלי". אני לא מסתדר עם אף אחד. כולם מסביבי שונאים אותי. תמיד יש איזה ניאו-נאצי שמתערב לי בחיים על בסיס קבוע וכופה עליי מסגרות שאני לא רוצה. תמיד יש כל מיני מיני-ניאו-נאצים שמפעילים עליי כל סוג אלימות אפשרי על בסיס יומי (והמשטרה מעולם לא עשתה משהו בנידון, כמובן – למעשה, על כל תלונה שאני מגיש המשטרה אפילו מפעילה עליי יותר אלימות מאשר על העבריין, כאילו העובדה שאני אדם נכה הופכת אותי לכמי שלא ראוי לחיותגם בארה"ב זה ככה, אגב!).

הזכויות היחידות שלי שהם מכובדות מגיל קטן, אני מאמין, הם הזכות שלי לבחור מה לעשות עם הזמן הפנוי שלי, מתי שעוזבים אותי בשקט. מעבר לזה אין לי הרבה זכויות והמעט זכויות שאני מצליח לנצל מעבר לכך עלולות להילקח ממני כל רגע.

ואני ארחיב על זה בבלוג בעתיד. אבל לא עכשיו. 

והבעיות הרפואיות שלך?

או, אל תשאלו אפילו. זה נוראי בלשון המועטה, הרבה יותר אפילו מהבעיות הסוציאליות שלי. Let's break it down:

א. אני אוטיסט (אפילו בתפקוד די נמוך). דה... למי שלא יודע, זה מחלה קשה מאוד (במיוחד במדינה כל כך "קהילתית" כמו ישראל) שנולדים אותה, ואין לה שום מרפא או אפילו טיפול אחד שהוכח מדעית כיעיל לצמצום הבעיה.

מדובר באבחנה המתייחסת לחיווט נוירולוגי חריג של המוח בלידה, שבאופן טיפשי מאובחנת לפי סימפטומים התנהגותיים, ושמופיעה ב DSM. זהו ספקטרום רחב מאוד שכל מקרה בו הוא עולם ומלואו (או איך הקלישאה אומרת – "ראית אוטיסט אחד – ראית אוטיסט אחד"). לכן האבחון כרגע מתבצע על ידי פסיכיאטר ו/או פסיכולוג קליני בלבד, טיפשי ככל שזה ישמע..

אנשים  מהרחוב לרוב קוראים לאוטיזם "לקות בתקשורת". אבל זה הרבה יותר מסובך מזה ובכלל לא מגיע אפילו קרוב לשורש של האוטיזם וממה כל הסימפטומים שלו נובעים.

חשוב גם להדגיש שמדובר באבחנה מורכבת במיוחד להבנה, ולכן אני ממליץ לקרוא את המאמר שלי בנושא לפני שתמשיכו לקרוא כאן.

אישית אובחנתי כאוטיסט בגיל 7 על ידי פסיכיאטרית, אלא שהיא לא הזכירה את המילה "אוטיזם" באבחון אלא רק ציינה את הסימפטומים. בגיל 16 פסיכיאטר עשה אותה אבחנה וכן השתמש במילה "אוטיזם", ורק אז הוכרתי על ידי מדינת ישראל כאדם עם אוטיזם. בדיעבד טוב שפרשתי מהלימודים בתיכון אחרת לא הייתי מאובחן עד היום.

פרקטית, פירוש הדבר הוא שאני נולדתי עם חיווט נוירולוגי שמקשה עליי להתפתח נוירולוגית כמו ילד "רגיל" ובצורה שתקל עליי לשרוד בחברה. לצערי, עולם המדע עוד לא הגדיר במדויק את  משמעותו הנוירולוגית של האוטיזם, אבל אנחנו כן יודעים (על פי ה DSM-5) שזה סינדרום שמתבטא ברצף של 2 התנהגויות (חזרתיות והסתגרות חברתית) לאורך כל החיים.

שורש עיקר ה "שוני" שלי מהנורמה מוסבר היטב 

זה בתכל'ס לא באמת דבר כל כך נוראי שלעצמו, כי כל עוד אדם עם בעיה שכזו נולד למשפחה תומכת הוא ישרוד היטב,.

זה למה לא דיברתי עד גיל 4, ועד היום אני לא מבין נורמות חברתיות טוב (כי אוטיסטים נוטים לעבור על חוקים חברתיים בלתי כתובים), למה הידע הכללי שלי הוא כל כך הרבה מתחת מהממוצע לגילי (כי כאוטיסט אני פחות נחשף למידע שאנשים  בד"כ מגלים רק "פה לאוזן" כי אני פחות מדבר עם אחרים, במיוחד פחות small talk כי small talk זה פעילות מאוד לא חזרתית), למה אני מתקשה ליצור קשרים חברתיים "בריאים" (כי זה דורש מיומנויות חברתיות מסוימות שאוטיסטים מתקשים מאוד לפתח עקב הנטייה הבלתי-נשלטת שלהם להסתגר חברתית ולפתח תחושות בדידות קשות מאוד), למה קל מאוד לסחוט ולרדוף אחריי (כי כמי שאין לו חברים וגם אין לו משפחה תומכת, אין לי אנשים שיגנו עליי מפני מי שעושה לי את זה), וכו'.

אבל בוא נשכח רגע מהפסקה הנ"ל ונסביר יותר במדויק איך האוטיזם משפיע עליי:

א.1. נוח לי הרבה יותר לעשות פעילויות חזרתיות.

זה למה אני כל כך התמכרתי למשחקי מחשב כילד (שכן המבנה שלהם – ה gameplay – נוטה להיות חזרתי מאוד) ושיחקתי כל כך הרבה.

זה למה אני כמעט ולא משתתף ב small talk.

זה למה אני באופן כללי בקושי מסוגל לפתור any  kind of בעיות כי אני נוטה בכל בעיה בחיים פשוט לנסות פיתרון שכבר ניסיתי אלפי פעמים במקום לנסות לחשוב על פיתרון חדש.

זה למה ההספקים שלי בכל פעילות פחות חזרתית ממה שאני רגיל הם 1% מבפעילויות שכבר התרגלתי אליהם..

זה למה קשה לי כל כך ללמוד דברים חדשים.

זה למה אני צריך רוטינות מסודרות כדי להגיע להספקים מרשימים בחיי היום יום. בלי רוטיניות אני הולך לאיבוד.

זה למה אני לא יכול לסבול אנשים שמשנים באופן ספונטני את הרצונות שלהם ואז כופים אותם עליי. כדוגמת המשפחה שלי.

זה למה אני יכול לרצות להתאבד על כל כפייה של 1% של שינוי ברוטינות הנוכחיות שלי. או במילים אחרות למה כל שינוי של הכפייה מצד ההורים היה עוד טראומה מבחינתי.

א.2. אני כמעט ולא מתקשר עם הסביבה עקב היעדר יכולת להבין את העולם סביבי, בדיוק בגלל שכל כך קשה לי לעשות את זה בהינתן ההתנהגות הסופר חזרתית שלי – 

זה למה ההתפתחות התקשורתית שלי ביחס לנורמות החברתיות כל כך מעוכבת (מדבר מגיל 4, עושה שטויות מוחלטות עד גיל 10+ וכו').

זה למה אני כל הזמן מרגיש כל כך בודד, וכתוצאה מהבדידות האינסופית הזאת אני מפתח סוג של פסימיות לגבי כמה כל בני  האדם שסביבי אוהבים/שונאים אותי. אין לי מושג מה חושבים עליי (כתוצאה מהבדידות) ולכן המוח שלי במצב של defense mode ולהניח את ה worse possible case scenario.

זה למה אני בקושי מצליח להחליף מילה וחצי עם אנשים מ "קבוצת השווים"  שלי, כי אין לי מושג איך להתנהג בסיטואיצות חברתיות בצורה שתאפשר לי לתקשר איתם יותר. מעולם לא היה לי מושג אפילו איך להזמין מישהו לבילוי או אפילו איך סתם לפתוח באיזה small talk אקראי עם ילד מהכיתה.

זה למה במקום לחפש חברים בגילי אני בורח מ "קבוצת השווים" שלי לאנשים מבוגרים ממני. כי אנשים מבוגרים ממני הם עם פחות אכזר ויותרחכם וסובלני ולכן יותר קל לדבר איתם. זה בסדר כמובן, אבל עדיין.

זה למה אני באופן כללי לא משתלב בחברה, שוב – בגלל קצרים בתקשורת.

זה למה אני כל כך גרוע בעבודות צוות.

זה למה אני לא מבין באופן כללי איך לזהות הזדמנויות תקשורת. 

אבל so what?

אכן, זה עדיף מאשר להיות בלי ידיים ורגליים. אבל ממה שתיארתי לכם כנ"ל אתם יכולים לראות שזה סינדרום מאוד לא פשוט להתמודד איתו. למעשה זה נחשב אחת התופעות  הרפואיות המורכבות ביותר שקיימות, ובצדק כי ההגדרה של "אוטיזם" מעורפלת למדי ומשתנה עם השנים עם העדכונים ב DSM כך שמאוד קשה להבין איך לגשת לטיפול בתופעה שכזאת. גם לי.

אני מתמודד עם כל זה.. בעיקר על ידי זה שאני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי למה אני לא באמת  צריך להיות כל כך מוטרד מהאוטיזם שלי. מה שהכי מפריע לי אבל הוא שהתנהגות  אוטיסטית בישראל נוטה להוביל לשנאה, ורק דרך התנהגות לא אותנטית ניתן למנוע זאת.

אבל זה נושא לפוסט אחר. למידע נוסף על אוטיזם לחצו כאן.

עכשיו, להלן עוד כמה מחלות מהם אני סובל שנובעות מהאוטיזם – כלומר שהסימפטומים של כל אחת מהם הם חופפים לחלק מהסימפטומים של האוטיזם, ו/או תחלואות נלוות לאוטיזם:

ב. OCD – או בקיצור ממש, מחלת נפש שמתבטאת באיזשהו סוג של מחשבות טורדניות ובלתי נשלטות  שמניעות פעילויות רוטיניות מיותרות ואף מסוכנות. קיבלתי את האבחנה הזאת בפברואר 2020 מפסיכיאטר שלא מתמחה באוטיזם, ועל כן כנראה שלא היה מודע לכך ש OCD זה חלק מהאוטיזם. בוא נסביר כאן גם למה – 

הסימפטומים של OCD, כפי שהם מנוסחים ב DSM-5 כלולים בסימפטום של אוטיזם שנקרא "תחומי עניין צרים". היות ואוטיסטים מפתחים אובססיות לדברים שלחברה הכללית לא אכפת מהם, זה מתלכד.

כמובן, יחד עם זאת, שזה רק עניין של אבחנה מבדלת שכן אוטיסטים לא חווים מחשבות טורדניות/פולשניות מסוג זה.

אישית נראלי שהמשפחה שלי מאז ומתמיד פירשו את ההתמכרויות שלי כסוג של OCD שנובע ממחשבות אובססיביות של סוג של FOMO ("אסור לי להחמיץ את המשחק החדש שיצא לשוק!"). הפסיכיאטר ההוא בוודאי חשב שהאובססיות שלי לחשוב על דברים  שהדאיגו אותי במיוחד מוכיחות OCD שבפועל, זה היה חלק מהאוטיזם.

ועדיין. יש לי מלא מלא מחשבות טורדניות שמטרידות אותי מאוד, וזה עוזר לשקף את הלחץ העצום שאני עובר בחיים.

ג. חרדה חברתית – חרדה חברתית היא פחד בלתי רציונלי של אנשים שיספגו "נזק חברתי", תיוגים שליליים וכו' אם ינסו להיות מעורבים  חברתית. חרדה באופן כללי בפסיכולוגיה פירושו פחד שאין לו בסיס במציאות. אז מה הופך את זה כאן לחסר קשר למציאות? כי בעוד שזה בסדר לפחד מ "כישלונות חברתיים", להגיע למצב של "למידת הימנעות" שבו אתה מפחד מידי לנסות אפילו לתקשר זה פשוט טמטום כי אין צורך לפחד מזה עד כדי כך. תנסה, וודא שאתה לא עושה שטויות, ויהיה בסדר.

הבעיה היא שאצל אוטיסטים, חרדה חברתית היא תחלואה נלווית נפוצה במיוחד כי אצלנו זה אפילו יותר פחד מאשר חרדה – אנחנו יודעים (לרוב) שאין לנו מושג איך לתקשר עם אנשים, למה שנסמוך על עצמינו שלא נעשה שטויות בסיטואציות חברתיות שיותר יזיקו לנו מיועילו?

יש הרצאה חמודה ביוטיוב שמסבירה איך בני אדם, על פי תיאוריות פסיכולוגיות-אבוציוליוניות, רוצים קשרים חברתיים כי פעם מי שהוביל שבטים שרד הרבה יותר בקלות בהשוואה למי שחי לבד. אלא שאדם מודרני שמרגיש בודד 24/7 (כדוגמת חלק גדול האוטיסטים) יותר ויותר ילמד לפחד מאנשים אחרים סביבו עד כדי שהוא לעולם לא יהיה לו יותר אומץ לתקשר עם אנשים. הפחד ישלוט בחייו. מה אפשר לעשות?

הכיוון הנכון של הפיתרון לבעיה הזאת במקרים של אוטיסטים כמוני הוא כמובן, התמודדות הדרגתית עם הבעיה ב baby steps. לאט לאט לבדוק, לנתח, ולתכנן את כל החיים מחדש. מצב מושלם אין כאן אבל תמיד אפשר להשתפר. והכי חשוב – לא לבזבז אלפי שקלים בחודש על כל אותם "מתווכי תקשורת" לא מקצועיים.

אובחנתי עם חרדה חברתית ע"י פסיכולוג קליני בגיל 15, שנה לפני אבחנת האוטיזם. הוא פספס לגמרי שיש לי הבנה חברתית לקויה אבל מצד שני לפחות הוא כן זיהה נכון חלק מהסימפטומים שהפגנתי עקב הבדידות האינסופית והפחד מאנשים. גם משהו.

ד. ADHD – הפרעת קשב וריכוז. בגלל  אחוזי האבחון המפלצתיים, הרבה תיאוריות קונספירציה קיצוניות רצות בשנים האחרונות על כמה שאין באמת דבר כזה ADHD כי כולם מאובחנים עם זה וכדי שזה יהיה קיים צריך שיוכח שרק לחצי או פחות מהאוכולוסייה הקיימת יש את הבעיה. אחרת אין לזה משמעות. ולפעמים טוענים טענה דומה מסיבות אחרות.

אישית  אני מסכים חלקית. מצד אחד אין באמת משמעות ל ADHD אם 50%+ מאובחנים. ואני גם חושב שיש תופעה של "אבחון יתר" בנושא בישראל. אם  כי גם האחוז האמיתי לא נמוך בהרבה. אבל הוא לא רק 3% כי הנתון שגורס שרק ל 3% באמת יש ADHD ישן מאוד. האחוז האמיתי (היום) כנראה עומד על אזור ה 10-20% לפחות. שזה משמעותי בהחלט.

בכל אופן, הפרעת קשב וריכוז היא קשיים בריכוז שמתרחשים אף הם בעקבות חיווט נוירולוגי. כך שביחס לאוטיזם, יש כאן גם עניין של אבחנה מבדלת  וגם תחלואה נלווית, כי בגדול ADHD עשוי (אך לא בהכרח) להוות תחלואה נלווית לאוטיזם מאחר ואוטיסטים מתקשים יותר להתרכז בכל דבר שהוא לא מ "תחומי העניין הצרים" שלהם. כך שבמילים אחרות:

  • מצד אחד, אם אתה מאובחן עם ADHD, יכול להיות שלמעשה אתה אוטיסט וחלק מהאוטיזם מראה סימנים של ADHD.
  • מצד שני יכול להיות שאתה מאובחן עם אוטיזם ואז ה ADHD יכול להיות סוג של תחלואה נלווית לאוטיזם כי האוטיזם שלך מקשה עליך להתרכז בכל מה שלא מעניין אותך כנ"ל.

וכנ"ל, אבחנה של ADHD לא בהכרח אומרת שיש לך אוטיזם כי קשיי ריכוז יכולים לנבוע מסיבות רבות נוספות. אבל, המקרה האישי שלי הוא בבירור המקרה מהסעיף השני – בו ADHD הוא תחלואה נלווית לאוטיזם שלי.

אובחנתי עם ADHD בגיל  3 ע"י נוירולוג, וטופלתי תרופתית (בכפייה) ע"י ריטלין ואומגה 2 באזור גיל 9-11. זה בעיקר הפך אותי לישנוני. מאז לא קיבלתי עזרה בהתמודדות עם קשיי הריכוז שלי. קשה לי מאוד להתרכז בכמעט כל דבר.

ה. PSTD – הפרעת דחק פוסט טראומתית. זה מה שקורה לכם כשמתים ההורים או כשנשרף לכם הבית. טראומות יכולות להוביל להשלכות  קטלניות  ולא באמת הכרחיות בהקשר לאירוע שגרם בעקיפין לטראומה. זה למה זה מוגדר כמחלת נפש ולא כמצב תקין והגיוני לחלוטין על פי ה DSM-5.

אובחנתי עם זה לפני כמה חודשים. נשמע די מתאים בהתחשב שאני עובר כל טראומה אפשרית בשנים האחרונות. שחרור בלתי מתוכנן מהצבא, עבודה קשה מדי, חיים ברחוב, מלחמות עם הורים ומשטרה כל הזמן, ועכשיו אני גם נלחם עם הרווחה. אני בטוח therfore שגם זה מקשה מאוד על התפקוד האישי שלי, אם כי אני לא ממש לא בטוח עד כמה..

ו. דיכאון קליני – אני מאמין שאני כבר לא סובל מזה ספציפית, אבל בילדות סבלתי מזה 24/7.

דיכאון קליני זה מצב משונה שמכיל בתוכו התנהגויות שונות של חוסר תפקוד ועצבות אינסופית. נראה לי שבשפת רחוב, אפשר לחשוב על מחלת הנפש הזאת בתור סוג של עצבות קיצונית במיוחד שנמשכת לתקופת זמן משמעותית לכל הפחות.

לא אובחנתי עם שום דיכאון עד גיל 15. למעשה, המטפלים המטומטמים שההורים שלי שלחו אותי אליהם טענו שהייתי בדיכאון קליני רק בתקופת התיכון כהסבר להתדרדרות שלי בלימודים. זה מגוחך, כמובן – נכון שבתיכון התנהגתי בצורה הרבה יותר דומה לאדם שבדיכאון , אך זה לא התנהגות שנבעה מעצבות כזאת או אחרת ולכן זה לא היה דיכאון בבירור.

אבל, ומה שכן, אני סובל מאפיזודות של דיכאון קליני כמעט כל חיי בערך. כל הילדות שלי (בעיקר עד גיל 15, לפני התיכון) הייתי ילד מאוד מאוד דיכאוני (בלשון המועטה), שכל הזמן מרגיש איום ונורא, לא נהנה משום דבר כמעט ושוקל להתאבד כמעט על בסיס שבועי (!!!!!!!!), ולא חשבתי על זה יותר מדי. הייתי כל הזמן מדחיק את הבעיה הענקית הזאת בעזרת משחקי מחשב ולא חושב על הבעיה בכלל ומה אפשר לעשות לגביה (בכל זאת, מה כבר אפשר לצפות ממישהו שבקושי יודע לקשור שרוכים).

חשבו על זה. אם הייתם מישהו שמדבר על להתאבד, גם אם זה קורה לו רק פעם בשנה, הייתם שולחים איתו לאשפוז פסיכיאטרי מיידית, נכון? כי הרי זה מצב חירום!

מעולם לא קיבלתי עזרה מההורים  בעניין זה, כמובן. פעם בגיל 8 כל הזמן איימתי שאתאבד ואבא אמר "אהה אתה לא תעז לעשות את זה, יא חתיכת אפס מאופס", ואחותי עצרה אותי בכוח כשניסיתי להתאבד על ידי ניסיון לנעוץ סכין מטבח באזור הלב שלי. כמובן שמאז ניסיתי להתאבד עשרות אם לא מאות פעמים ומעולם לא הצלחתי..

חושבים אבל שזה נורא שרציתי להתאבד כמעט כל הזמן כילד? חכו חכו, it gets worse..

ז. מלכוד תרופתי – אסביר. כשבן אדם מתחיל טיפול תרופתי, מיוזמתו או לא, הוא לא יכול פתאום להפסיק כי זה מסוכן ועלול להיות לזה תופעות לוואי מסוכנות. לכן אותו בן אדם בעצם מכניס את עצמו ל "מלכוד תרופתי" כי הוא לא יכול להפסיק בקלות להשתמש בתרופות לאחר זמן מה שהתחיל להשתמש בהם..

אז זה מה שקרה לי. ההורים שלי הכריחו אותי בכוח לקחת תרופות פסיכיאטריות מסוימות (בעיקר כאלה שמרדימות אותי והופכות אותי לזומבי שבקושי מסוגל לקום  מהמיטה בבוקר) לתקופה של כמה חודשים, ואז "הבסתי אותם" אך זה מאוחר מידי כי עברו כמה חודשים מאז שנכנסתי ל "מלכוד התרופתי" כך שאני לא אצא ממנו בקלות.

אני לוקח תרופות בעיקר אנטי-פסיכוטיות (על אף שאין לי שום אבחון של פסיכוזה) כגון סירוקייל וריספונד.

זה משפיע מאוד לרעה על התפקוד שלי כי אני צריך כל הזמן להתמודד עם הישנוניות שעדיין משפיעה עליי במידה מסוימת עקב התרופות.

ח. מלאנטלפים מחלות נוירולוגיות עם כמה סימפטומים מרכזיים – בשנים האחרונות מצבי הבריאותי הנוירולוגי הולך ומתדרדר. יש לי קשיי נשימה, שינה, מוטוריקה, שיניים והרשימה עוד אינסופית. הנה כמה מההסברים:

ח.א. באף, אני סובל ממחלה בשם "סטיית אף" לצד שמאל, שבגללה הנשימה שלי לא אידיאלית.

ח.ב. השעון הביולוגי שלי (בהקשר לשינה) מבולגן לחלוטין מה שמקשה עליי מאוד לקום ולהתעורר מתי שאני רואה לנכון, להירדם מיידית וכו'.

חג. אני חורק שיניים כמו פסיכי מזה שנים ארוכות באופן בלתי נשלט וזה עושה נזק משמעותי לשיניים – לא רק שמערכת העיכול וגם המערכת החיסונית שלי נחלשות, אלא גם השיניים שלי נשחקות מאוד מהר בעקבות החריקות עד כדי שהם כבר שטוחות למדי והרבה יותר קשה לי ללעוס אוכל בגלל זה. מה גם שיש לי אבנית ועששת שמתפתחים משמעותית יותר מהר בגלל החריקה.

ח.ד. אני סובל מקשיי ריכוז איומים ונוראיים, אני בקושי יכול להתרכז במשהו ליותר מחצי שנייה ביום.

ח.ה. אני סובל מחוסר שליטה מוטורי נוראי, אני כל הזמן עושה תנועות בלי לשלוט בעצמי, עד כדי כך שאני אפילו לא מסוגל לאכול בישיבה בלי להשתולל בדירה כמו איזה תינוק.

ולכן – כל יום בחיי הוא מצב חירום, לא רק סוציאלי, אלא גם רפואי. ראו ערך את כמות הענקית של 

ומצבך המשפחתי?

יתום. טוב בעצם אני לא יתום – אלא אפילו עוד יותר גרוע מזה – ההורים שלי עשו לי את המוות ועצרו אותי בכוח בכל פעם שניסיתי לעזוב את הבית שלהם.. ואז זרקו אותי מהבית. ובדיעבד זה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי. מאז אני בכלל לא בקשר עם אף אחד מהמשפחה שלי. הקלה ענקית.

למה? מה הבעיה עם המשפחה שלך?

מכיוון ששמי המלא והאמיתי מופיע בטקסט הזה, לצערי אני לא יכול לפרט על כך כי בני המשפחה שלי עדיין חיים ונושמים, ועלולים לקרוא את הטקסט הזה, מה שבוודאי יוביל אותם להתלונן עליי במשטרה על "הוצאת לשון הרע" ודברים בסגנון (לכל הפחות) אם אדבר עליהם כאן. ממילא גם בלי לעשות את זה חלקם בוודאי יחפשו אותי וינסו באיומי אקדח להכריח אותי לעשות whatever מה שהם רוצים בכל מיני מקרים. הם מספיק שונאים אותי כבר עכשיו, בוא לא נחמיר את זה עוד יותר אפילו. ובכל מקרה דיברנו על זה כבר בחלקים קודמים של הדף HTML הזה.

אבל רק כן אומר,  בקצרה, שהתשובה שלי לזה היא בערך שווה לתשובה שהייתי נותן אם הייתם שואלים אותי מה הבעיה עם היטלר.

אני רציני לחלוטין. נשבע בחיים שלי. בכל מה שיש לי בחיים. באמת.

הילדות שלי הייתה שואה (בלשון המועטה). חוץ מזה שהמשפחה שלי הייתה מבוססת כלכלית והיה לי אוכל ומיטה כמו שצריך. וככל הנראה חיי הבוגרים לא יהיו טובים מזה בהרבה. אבל לפחות כן כבר פגשתי בחיי גם כמה אנשים טובים ואני משוכנע שרק בזכותם אני בכלל עדיין חי ונושם אחרי כל מה שעברתי בחיים.

ומה עוד?

ובכן:

עובד על כישורי הפשטת החיים שלי – מתכנן  בשנים הקרובות לחיות בארץ מ 700 שקל בחודש (בדירה שכורה) – בערך 1/10 מהסכום הממוצע שהישראלי הטיפוסי מוציא על עצמו. וכמה עשרות שנים לאחר מכן (כשאחיה באי בודד) – מ 0 שקל בחודש. (חושבים שזה בלתי אפשרי? תחשבו שוב !). בהערת אגב, רמת הפיגור השכלי שאני מוצא אצל כל אותם חסידי תרבות הצריכה היא.. OVER 9000!!, וזה למה

ונמשיך לפרטים האבסטרקטיים עליי:

ספקן (גם ברמה המדעית וגם ברמה הפילוסופית). יודע להטיל ספק ולמצוא את חוסר הוודאות שבכל טענה אפשרית בעולם הזה (שזה הצד "הספקני-פילוסופי" שבי), ולצד זאת יודע גם לחפש ולקרוא מאמרים אקדמאיים ומחקרים מדעיים (בעיקר דרך google schoolar) ובעל הבנה מעמיקה בשיטות מחקר מעולם המדע, ובאיך מגיעים לידע גם בעולם המדע – אם כי בעיקר רק ברמה של שיטות מחקר בתחומי מדעי החברה, מחקרים מתחומי המדעים המדויקים אני מודה שאני ממש לא מצליח לקרוא.. (אבל גם כאלה אני כן לפחות יודע לחפש).

נון קונפורמיסט סדרתי (כפי ששם הבלוג רומז). נזיר מתבודד שלא מתאים לשום מסגרת. בערך באותה המידה כמו הבחור הזה.

כלומר ולסיכום העיקר – הבלוג הזה הוא למעשה בלוג ספקני, המייצג כיצד שימוש בחשיבה ביקורתית מסוגים שונים, יכול להוביל למסקנות שנון-קונפומיסטיות יותר בריאה (כנראה) מקונפורמיסטיות בכל מיני עניינים שונים משונים, הנידונים בבלוג – לפחות עבור אנשים מסוימים.

אני סולד מהנורמות החברתיות שמסביבי שמנסים כל הזמן למכור לי מאז שנולדתי(על אף כמובן, שזה קורה בהדרגה ו"מחמיר" עם הזמן). אני מודע לכך כי אולי אני ממש לא מכיר אותם טוב כמו "הנורמלים" עצמם (הרי אני אוטיסט) וזה בין השאר למה אני לא מחזיק מדעותי. אני לא מושפע כלל מ אפקט מכונית התזמורת, ואינני מגבש דעה קדומה על אף אחד. הנטייה לדחות מישהו על סמך דעה קדומה, אגב, היא אחת הסיבות העיקריות למה אני לובש מסכה. מתישהו אכתוב על זה פוסט. אני חושב גם שהעובדה שהייתי זאב בודד רוב חיי(ועוד היני) – הופכת את זה להרבה יותר קל לחשוב בצורה ביקורתית על הנורמות.

אני מאוד דואג לנון-קונפורמיסטים במדינת ישראל. מ-א-ו-ד. כי אני יודע שלפחות בתוך מדינת ישראל, אנחנו אוכלוסייה בסיכון, וכולם שונאים אותנו, וכולם להוטים לרצוח את כולנו (תרתי משמע). זה גם למה יום אחד אני עוד אעזוב את הארץ. אבל לא עכשיו.

אנחנו חיים בתוך מדינה מחניקה במיוחד. כולם רק רוצים שנלך בתלם, שנתחתן, נהיה משועבדים ונשריץ. הגיע הזמן שמישהו קצת יעודד את הצד הנגדי. להאט את הקצב.

הבסיס של הבלוג הזה, בגדול, הוא הטלת ספק. להטיל ספק בהכל, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לבדוק כל דבר, ובעיקר, להשתדל לדעת (ולאהוב) את האמת.

מי זה האליעד כהן הזה שאתה כל הזמן מזכיר כמעט בכל פוסט בבלוג?

הבחור שנתן לי את ההשראה להיות נון-קונפורמיסט, בגדול. הקבוצה שלו היא כמו מיני-כת לספקנים. החשיבה שלו היא יוצאת דופן במובנים כה רבים, ויחד עם זאת היא surprisngly כוללת בתוכה הרבה היגיון יחסית.

הוא דוגל בספקנות פילוסופית. מאליעד למדתי על זה. על ספקנות מדעית למדתי (בראש ובראשונה, אבל לא רק) מגלעד דיאמנט (מנהל הבלוג "חשיבה חדה").

כמובן שזה לא באמת חשוב, כי יכולתי ללמוד להיות ספקן פילוסופי וספקן מדעי מאינספור הוגים אחרים. אבל בכל זאת, סתם כיף להעיד על עצמי.

הגיבו ותהיו קיצוניים ולא מכבדים מצידי – העיקר שתגיבו דעה עניינית.

אני הכי מעודד בעולם ביקורת בבלוג הזה (בדומה לאליעד כהן). אין יותר חשוב מזה. לא אמחק ואשתדל להתייחס לכל ביקורת גם היא כוללת התבטאויות גסות – בתנאי שהיא כוללת תוכן ענייני למשהו שקשור לבלוג הזה. העניין הוא שאני רוצה כמה שיותר דעות כאן, מכל הסוגים. אני יודע להיות מאוד מנומס וסובלני כלפי כל דעה – בלי קשר לכמה היא טיפשית או לא. מכיוון שדעתי היא שכדאי לכבד את דעתם של אחרים, אני יודע גם לכבד את דעתם של אלו שהיא שלא צריך לכבד את דעתם של אחרים, בכך אני נמנע מכשל ההתייחסות עצמית. הדיונים על הפוסטים בבלוג הזה עשויים לספק הרבה יותר חומר "מועיל" למחשבה מאשר הפוסטים עצמם, ואחת הסיבות לכך נעוצה בכך שכולנו אינטרסנטים שדואגים בראש ובראשונה לעצמם גם אם על פני השטח זה לא נראה כך(וארחיב על כך בפוסט אחר).

אני באופן כללי בעל מוכנות עצומה לשנות דעה ו "להתחיל לחשוב מחדש", כחלק מפילוסופיית ה "מקסימום פיזור" בה אני דבק בכל דרך אפשרית בחיי. איך? בעיקר דרך אהבת הצניעות וביטול הרצון להוכיח שאני יותר טוב מאחרים. הדבר היחידי בחיי שאני מוכן "להתרכז" בו לטווח ארוך בהתמדה זה הבלוג הזה. אני כותב אותו כי הוא נותן לי סיבה לקום בבוקר וכי הוא משרת את הדבר שהכי מעניין אותי. בהמירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 נטען בין השאר ש "מירוץ העכברים" בו אנו שרויים – יעדו הסופי שלא ניתן להגיע אליו הוא – השארת חתם בעולם. יתכן שזה למה אני נהנה מכתיבת הבלוג הזה הרבה יותר מכל דבר אחר שעשיתי בכל חיי עד כה(נכון לכתיבת שורות אלה).

אני בן אדם שמעדיף שלא להשקיע את עיקר זמן מחשבתי בלחפש ראיות בשטח לטענותי. אני מעדיף להסתפק בצורת החשיבה הפילוסופית – בה אין נכון ולא נכון, יש רק לוגיקה והצורך לשפר אותה ככל האפשר ולבקר כל טענה/רעיון שאיננו מבוקר היטב. כך שבאף פוסט בבלוג הזה אני לא באמת בא להפריך שום דבר. אני רק בא להציג דפוסי חשיבה כאלו אחרים מזוויות שמעולם לא עלו בדעתכם. אני לא שואף להגיע לתוצאות מעשיות כלשיהן בעקבות בלוג זה ואין לי הרבה עניין בביסוס מחקרי לטענותי(אם כי אחת השיטות לאושר עליהם אני מדבר בבלוג הזה מבוססת בעיקר על מחקרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית – הלוא היא שיטה מס’ 3 למירוץ לאושר. אין לי שום דבר נגד זה, פשוט העניין שלי בללמוד ולבקר מחקרים לגופם קלוש.

אתה חופר באתר שלך ולא ברור כל כך מהי השקפת העולם שאתה מביע. תוכל בכמה מילים בודדות לסכם את כל השקפת עולמך בשבילי?

בכיף. זה היה לי מאוד קשה אבל אני אקח פוסט פוסט מהבלוג ואסכם במילה אחת (או אם אי אפשר במילה, אז במשפט) את ההשקפה שהוא מטיף אליה:

פוסט 1 – נון-קונפורמיסטיות כללית.

פוסט 2 – סתם פריקה, לא רלוונטי

פוסט 3ניהיליזם.

פוסטים 4-8 – לא רלוונטי כי זה לא דעות שלי.

פוסט 9 – בשורה התחתונה, אין חברים > יש חברים, כי אין חברים = עצמאות רגשית = עצמאות = בגרות, ויש חברים = תלות רגשית = חוסר עצמאות רגשית = חוסר עצמאות = חוסר בגרות. חשוב להוסיף שהמחבר גם יוצא מנקודת הנחה שהוא בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד (כשבפועל סביר להניח שההפך הוא הנכון). בנוסף המחבר אינו משתף את ניסיון החיים שלו כאוטיסט, שבמסגרתו חווה דחייה חברתית כרונית מצד נ"ט (נוירוטיפיקלים), וכך, לאחר שניסה באופן חזרתי לאורך ילדותו להתחבר עם נ"ט ולא הצליח מעולם, בגיל 15 הוא התייאש והחליף את קבוצת השווים שלו בחברויות עם אנשים מבוגרים (מה "חוג" של אליעד כהן), ואז בגיל 18 שוב "שינה כיוון" וברח לחברויות עם אנשים מבוגרים אחרים מעולם הספקנות המדעית, ובנוסף סוף סוף "הצליח" מבלי להתאמץ אפילו, למצוא חברים "אמיתיים" מקבוצת השווים שלו, על ידי כך שעבר לגור בהוסטל של אוטיסטים בגיל 23 (נכון לכתיבת שורות אלה, אני בן 24). לידיעתכם, החלפת יחסי עמיתים עם יחסים עם מבוגרים היא תופעה מאוד נפוצה בעולם האוטיזם. נדירים מאוד האוטיסטים שמצליחים לעשות חברים מ "קבוצת השווים" שלהם כאמור – וגם אם הם כן מצליחים זה בדרך כלל רק אם הם מתחברים עם מישהו עם מגבלה/נכות זהה או אחרת. אם כי זה כבר קצת לא קשור כי זה לא מה שאני מטיף אליו בפוסט כי אם מה שכתוב בשורה הראשונה, LOL.

פוסט 10 – המסר העיקרי בפוסט הוא שבעת דיון/ויכוח, חשוב לא לטעון טענות הכוללות כשלים לוגיים, ובפרט מי שטוען ש "אני מוכיח את טענתי ואתה לא מסכים כי אתה אטום" כי הטענה הזאת מהווה התייחסות עצמית שמעידה בעיקר על האטימות של מי שטוען אותה.

פוסט 11 – פוסט גם נון-קונפורמיסטי שמטיף לאנשים לא לפחד להילחם בלחץ חברתי על מנת להישאר נון-קונפורמיסטים גם כשלוחצים עליכם להיות ההפך מזה, ואף לא לפחד להיות אותנטיים לגבי זה. אם כי לא תמיד.

פוסט 12 – קצת קשקושים על "למידה משמעותית", בלי יותר מדי הסברים. אפשר לומר ש "למידה משמעותית" היא הבסיס לכל הגישה שלי כלפי מערכת החינוך, אם כי אני ממש לא מסכים עם האדון שי פירון על איך שהוא מסתכל על זה.

פוסט 13 – ניתוח החיים של הישראלי הלא-חרדי הממוצע על סמך נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי שלא יהיה לקורא שום ספק כיצד מצופה ממנו לחיות כאן בארץ.

פוסט 14 – פוסט זה מגדיר "הצלחה בחיים" כפי שמקובל להגדירה במדינתנו הקפיטליסטית – כפיתוח וניהול קריירה מוצלחת (לפחות primarily), ומסביר בשורה התחתונה (ובצורה ממש מטומטמת ולא מספיק ברורה, אני מודה) שיש דברים חשובים יותר בחיים מקריירה וכסף, כגון למשל שמירה על מצב רפואי טוב.

פוסט 15 – פוסט זה מוכיח כמה אין לבני אדם כמעט שום מודעות עצמית whatsoever, משתי היבטים מרכזיים – א. מההיבט שאנשים לא יודעים להסביר לעומק את סיבות מעשיהם ובחירותיהם בחיים, ו – ב. מההיבט שמצב הידע המדעי בתחומי מחקר רלוונטיים (פסיכולוגיה, נירולוגיה, אנטומיה וכו') הוא דל למדי היות ומדובר בתחומי מחקר חדשים וכו'.

פוסט 16 – פוסט זה מנסה לשכנע אתכם שהישראלי הממוצע (שחייו נותחו בפוסט 13, והסבל הכרוך בחייו נותח בפוסט 14) חי חיים כל כך אומללים עד כדי שעדיף לסבול את "המחיר החברתי" הכרוך בלהיות נון-קונפורמיסט (תיוגים שליליים, בדידות, התעללויות וכו'), מאשר לסבול מהסבל הכרוך בלחיות את חייכם בדיוק כמו הישראלי הממוצע.

פוסט 17 – פוסט זה מראה כיצד לנתח פוסטים אליעד כהן סטייל, רק שהוא לא משתמש במונחים של אליעד ומתמקד יותר באיך לקחת טקסטים מעורפלים ולמצוא דרכים לנסח אותם ביותר בהירות.

פוסטים 18-20: לא רלוונטי

פוסט 21 – הפוסט הזה מסתמך, איך לא, על ספקנות מדעית. וגם על העדפת טענות מתחומי המדעים המדויקים (שכל הטענות שלהן ניתנות לבדיקה אמפירית) מאשר המדעים הלא מדויקים.

פוסט 22 – לא רלוונטי

המשך יבוא.

ובאיזה השקפות פילוסופיות אתה מאמין?

שאלה טובה. יש לי הרבה דעות פילוסופיות. הנה רשימה מתומצתת:

  • ספקנות מדעית
  • שאפשר ללמוד על בני אדם רק מתוך אבחנות רפואיות (לא מכיר שם להשקפה הזאת, אבל זה מבוסס על ספקנות מדעית ורוב החומר מפוסט 15).
  • ניהיליזם "קיומי"
  • אנרכו-קפיטליזם
  • ליבלרליזם
  • גיוון עצבי (בהקשר לאוטיזם). הסבר לכך בפוסט מספר 42.
  • ספקנות פילוסופית, או אם לצטט – "האדם יודע שאינו יודע דבר מלבד העובדה שהוא אינו יודע דבר…"
  • falsefability – עיקרון ההפרכה של קארל פופר
  • רלטיביזם מוסרי, או "אין מוסר מוחלט"
  • פרימטיביזם (כמעט כל העבודות בימינו לדעתי הם עבודות בולשיט)
  • סגפנות (כלומר, ההפך מהדוניזם). או במילים אחרות, זה. ולהזכירכם – אני חסר דת ולא בחור "רוחני" בשום צורה.
  • אמפיריציסט (כחלק מהיותי ספקן מדעי).
  • מינימליסט (נגזר מהסגפנות)

ונראה לי שזה מסכים את זה לבינתיים.

7 מחשבות על “נעים להכיר

  1. תפיסת האחדות איננה גורמת לאדם להישתגע?
    איך האדם הזה פועל בעולם ?
    אם זורקים על האדם הזה אבן איך הוא יתנהג?

    אהבתי

מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על רוחך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s