קשרים חברתיים: למה הם מזיקים לנו ואיך להיגמל מהם

ההגדרה של "חבר" בפוסט הזה, לצורך העניין, הוא אדם שאתה מכיר, שקרוב ללבך, חולק איתך מגוון עצום של תחומי עניין משותפים, ערכי המוסר שלו דומים מאוד לשלך.

"האדם הוא יצור חברתי". כך אומר התנ"ך, כך אומרים עיקר המחקרים שחקרו זאת. רוב המשתתפים במחקרים פשוט לא יכלו להיות לבד לאורך זמן ממושך מבלי להשתעמם ולהתעצב.

האומנם? אני חושב שלכאורה מבחינה לוגית – זה מגוחך. למה שהאדם יבחר להיות תלוי(מבחינה רגשית) באנשים אחרים? למה שיקדיש כל כך הרבה זמן ואנרגיה מחייו לצורך "השגת" חברים וידידים(דרך ה "small talk" הזה שאני לא סובל) ועוד המון זמן ואנרגיה שמוקדשים כדי "לשמר" את אותם חברויות, שמה אותו אדם יכנס לדיכאון? בנוסף הוא יפחד להפוך ליותר "שונה" מחבריו, שמה אז הם כבר לא יהיו חבריו שלא באשמתם, מה שיכניס אותו במידה מסוימת לקיבעון מחשבתי בכל המכנים המשותפים שיש לו עם חבריו, והכי גרוע – במידה והוא וחבריו יכנסו לקונפליקט ביניהם ויפסיקו את חברותם בצורה מכוערת, הם עלולים להמשיך להישאר בקשר בתור "יריבים" ולנסות "לנקום" אחד בשני – והתוצאות יכולות בקלות רבה להיות קטלניות ביותר(תופעות כאלה: גירושין ונקמות בין בני זוג בשל בגידה). מבחינתי – זה שקול ללתלות את האושר שלך במוצר צריכה כלשיהו שמנוון את הגוף הנפש, ולהתמכר אליו.

לא יותר פשוט למקד את יחסיך עם בני אדם אחרים במובנים של שותפים לעבודה ולפעילויות אחרות? ככה אתה כמעט ולא תלוי(מבחינה רגשית) באף אחד מהם. אין סיכון בלהפוך ליריבים(אלא אם אתה אדם נבזי במיוחד). זה משול לאחד העקרונות האסטרטגיים החשובים ביותר בשוק ההון – פזר את כל ניירות הערך שלך כמה שיותר בכל דרך אפשרית. ריכוז השקעותיך חייב להיות מינימלי. כך אתה גם מפחית את סיכוייך להיות מושפע מלחץ חברתי(בעיני – אחד התופעות הקטלניות ביותר בתולדות האנושות), ונוצר מצב בו אתה מנהל את חייך יחד עם עוד כמה שותפים שעובדים יחד איתך איפה שהם מעוניינים וכולם יוצאים מרוצים. עסק לעניין.

ובכל זאת, יש לי השגות בעניין. הראשונה קשורה בעיקר לפוסט הזה. בתמצית: אנחנו "יורשים" את הרצונות שלנו מהסביבה, מבססים את החזון שלנו לחיים לפי החזון של האנשים הקרובים לליבנו(שהם כמעט תמיד קרובים אלינו פיזית) ובנוסף על הקולקטיביזם(כלומר: לפי הערכים של "הקבוצה" בה אנו חיים. זה יכול להיות מגזר, דת, מדינה וכו'). עקב כך, לא יפתיע אותי אם הייתי מגלה(למרות שזה משהו שאי אפשר לאמת דרך מחקר) שלפחות 50% מאוכלוסיית העולם לעולם לא יסכימו לבנות את החזון שלהם לחיים ללא שום קשר ולא כחוט השערה לכל חזון אחר של כל אדם אחר. עקב הנ"ל, זה לכאורה בלתי אפשרי. ערכיהם של אנשים אחרים בסביבתנו הם בדרך כלל המרכיב המרכזי שעליו אנחנו מבססים את חזוננו, אורח חיינו ומטרותינו ה "גדולות" והבלתי רציונליות. יתכן, אגב, שהעניין הוא פשוט שכל טיפוס מוחצן מטבעו נבנה לבנות את חזונו בצורה הנ"ל, בעוד שטיפוס מופנם מטבעו בנוי לבנות את חזונו בצורה שפחות מבוססת על אנשים אחרים בסביבתו. אני מתחיל לחשוב שהחזון שלנו לחיים נוטה להתבסס על מה שאני עשיתי במהלך חייי – גם אם רוב מה שעשיתי לא היה מה שאני רציתי. יש מידה רבה של מקריות בדרך בה אנחנו עוברים לעשות דברים חדשים זמן קצר אחרי ששמענו עליהם לראשונה. אולי באמת שאין יותר מדי טעם לנסות שחזוננו יהיה רציונלי, כפי שטענתי בפוסט המקושר בתחילת פסקה זו. נראה לי שלא יהיה מוגזם להעריך אם כן, שהאובססיה לקשרים חברתיים נובעת מכך שבני אדם הרגילו "להפיץ את הבשורה" שקשרים חברתיים חייבים להיות בעלי ערך עליון בחזון שלנו לכל החיים.

אין לי ספק שמה שהכי מרגיז אותי כאשר אני חושב על זה זה העובדה הפשוטה שחזון מוצלח(שמתגשם היטב) זה בד"כ חזון שדבקים בו לטווח ארוך מאוד מבלי לסטות ממנו ולא כחוט השערה אלא אם כן אילוצים מסוימים מחייבים זאת. במילים אחרות, בניית חזון פירושו להכניס את עצמך למידה עצומה של קיבעון מחשבתי. לכן לדעתי כרגע הפתרון הטוב ביותר הוא פשוט לא ליצור לעצמכם חזון מסודר. אין צורך להיות עד כדי כך מקובע מחשבתית. לכל היותר קבעו חזון זמני ושנו אותו לעיתים דחופות בהתאם לתחושתכם. לעולם אל תישארו מקובעים לטווח ארוך. קיבעון מחשבתי מוביל לאטימות ולניוון אינטלקטואלי. לא חבל לוותר על שיפור משמעותי של הבנה של המציאות בה אתם חיים בנושאים שמעניינים אתכם למען דבקות במטרות מסוימות?

השגה שנייה שיש לי בעניין זה ההטיה הקוגניטיבית שלנו המכונה "אפקט מכונית התזמורת", אותה הזכרתי בדף "נעים להכיר". אנחנו בני האדם, מחונכים מגיל 0 לשנוא את כל מי שצורת מחשבתו שונה משלנו "יותר מדי", לגבש דעות מבלי לברר יותר מדי ולהיות מקובעים איתם לטווחים ארוכים מאוד. לכן, אנחנו מרגישים טוב יותר כאשר אנחנו יודעים(או לפחות מרגישים) שיש מישהו נוסף מלבד מאיתנו שמחזיק בדעה שלנו. ככל שאנחנו מרגישים שיותר אנשים מסכימים עם דעה מסוימת שלנו – כך קל לנו יותר לקבל ולאהוב את עצמנו, מאחר והרגש שלנו פועל לפי ההנחה חסרת ההיגיון שאומרת שככל שיותר אנשים חושבים כמונו, כך שזה הופך את דעתנו ליותר לגיטימית ובעלת סיכוי גבוה יותר להיות "נכונה". לדעתי, זה ההסבר הכי הגיוני ללמה רוב אוכלוסיית העולם יותר ממוכנים לקבל החלטות היפר-מסוכנות, יקרות להחריד ומחייבות עד כדי החרבה כמעט מוחלטת של חירותם(הבאת לילדים לעולם, ריכוז אושרם בדברים בודדים ספציפיים כמו חברים, לקיחת משכנתא אסטרונומית..) –  הרי אם זה מה שעושים מיליארדי אנשים אחרים, זה כנראה "הכי חשוב בעולם" וכו'. זה גם הסיבה למה אנשים ש "סוטים מתלם" מקבלים יחס כה עוין מצד רוב הסביבה שלהם. מכאן, טבעי מאוד שנרצה למצוא כמה שיותר חברים.

הפתרון שלי כרגע הוא ההבנה שהדרך האולטימטיבית(הידועה כרגע לבני האדם) לחיפוש האמת איננה איננה בדיקת של מעיין "סטטיסטיקת החזקה בדעה/ערך X", אלא מחקרים שמבוססים על מציאת חוקים שיאפשרו לנו להבין כיצד העולם פועל(כמובן ששיטת המחקר משתנה בהתאם לתחום המחקר, אבל היא תמיד חייבת להיות מבוססות רק על היגיון כמו כל דבר במדע), ולא פחות חשוב מזה – הפנמה של מה אי אפשר לאמת מאחר ולוגית לא יכולה לו אמת מוחלטת, כגון מוסר וכל נושא פילוסופי אחר(מדעי רוח, ככלל, זה תחום שנועד לדון ולהתבונן על דברים מופשטים אצל בני האדם והטבע). ההבנה הזו אגב, היא גם הבסיס להימנעות משטיפות מוח דרקוניות וכמעט בלתי-הפיכות בידי אנשים שמתחזים לחוקרים וחוקרים שלא על בסיס לוגיקה ומחקרים מסודרים, מניסיון. הרחבתי על זה בחלק ה"מדעי" של הפוסט הזה(דלגו לאיפה שהדגשתי את המילים "הטיות קוגניטיביות" וקראו משם)

ההשגה השלישית היא משהו שאני מנחש שידוע לכל הטיפוסים המוחצנים מאז היותם פעוטות, אם כי אני "גיליתי" אותו ממש לאחרונה: הצורך בלפרוק את רגשותינו השליליים והחיוביים בפני מישהו שיקשיב לנו, יחזק את הרגשות החיוביים ויחליש את הרגשות השליליים(כידוע, יש גם אנשי מקצוע שזה תפקידם העיקרי, וככלל, כל האנשים העוסקים בעבודה סוציאלית, קאוצ'ינג ופסיכולוגיה). הרי מה יכול להיות יותר כיף מלספר למישהו על הבוס הנוירוטי בעבודה היום ששיגע לי ת'מוח, מישהו שיבין כמה שאני צודק וכמה שהבוס ההוא היה לא בסדר ויחזק אותי כדי שאשתחרר מזה. כאשר אנחנו מחזיקים את הרגשות שלנו בבטן הם בד"כ "מוקפאים" שם. הרגל זה נחשב מקובל במיוחד במקרים בהם הרגש נכנס ל "מצב חירום" בו אנחנו מרגישים כה רע עד שמתחילות להיכנס לנו מחשבות על התאבדות ו "מה משמעות החיים העלובים האלה בכלל?" וכו'. הסיבה ברורה. לא פלא שאנחנו מוכנים לשלם לאנשי המקצוע הרלוונטיים עבור ההקשבה למרות העלות הכספית המגה-אסטרונומית הכרוכה בזאת והסיכון ליפול לשרלטן שינסה "לטפל" בנו באמצעות שטיפת מוח שמטרתה האמיתית היא לפתות אותנו לבוא אליו שוב שוב למשך טווח ארוך מאוד ולמלאות לו את הכיס.

לדעתי כרגע הפתרון האופטימלי כאן פשוט להפליא – עשו-זאת-בעצמכם. היו הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים והקאוצ'רים של עצמכם. בשיטה מס' 2 לאושר, עניין זה מודגש כחלק חשוב(ראו סעיף 6 בפוסט ההוא), תוכלו ללמוד את תורת הקאוצ'ינג שאני למדתי בקטנה כדי להרחיב בנושא(בין השאר. כמובן שיש לזה התייחסויות רבות בשתי המקצועות האחרים). אנחנו לא יודעים לעשות זאת טוב ולא טורחים ללמוד לעשות זאת כי חינכו אותנו מגיל 0 להקשיב לסובבים אותנו ולנורמות של החברה שלנו במקום להקשיב לעצמינו(אנחנו נולדים למסלול חיים שרובו מוכתב מראש במידה רבה ומחונכים להאמין באופן עיוור באנשים "מוסמכים") וכי מועברות שמועות שאין טעם ללמוד פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית כדי לטפל בעצמך(למרות שאפשר ללמוד את זה בקלות רבה – אין השוואה בין זה לבין מקצועות מדעים מדויקים). חומר נוסף לעניין המדבר על איך להקשיב לאחרים זה יש כאן, כאן ו כאן.

אני רואה בעניין זה כמיומנות נרכשת, שכדי לרכוש אותה צריך לאט לאט להוריד הילוך עם הצעידה העיוורת אחרי אחרים ולהעלות להילוך לזמן בו אתם משוחחים עם עצמכם(בלב) המשולבת עם השכלה אותה אתם רוכשים הן במקצועות הרלוונטיים והן לגבי עצמכן, שכן אני סבור שבני אדם למעשה לעיתים קרובות מבינים את עצמם פחות טוב מאשר אנשים בסביבתם להם הם מקשיבים(ואכתוב על זה פוסט נפרד בקרוב). אל תתייבשו להעלות את התוכן הכי מעניין/חשוב של השיחות הדמיוניות שלכם בכתב –  זה לעזור לכם לזכור מהם הדברים הקריטיים ביותר בחייכם כרגע בעיניכם. אל תפחדו לשוחח עם עצמכם על משהו כי הוא מביך אתכם ולכן אתם מעדיפים להדחיק אותו – ממילא אף אחד לא שומע/רואה. עם עצמכם אתם תמיד תהיו גלויים יותר מאשר עם אחרים ולכן הערך המוסף של זה לאחר שתרגילו את עצמכם לעשות זאת יעלה בהרבה על הערך של השימוש באנשי מקצוע לשם העניין. שאלו את עצמכם שאלות חשובות לגבי חייכם כרגע/בזמן האחרון וענו בשיא הכנות. לטיפוס מוחצן זה יהיה יותר קשה, אבל אני מאמין שהכל אפשרי. יש מספיק מקורות באינטרנט שישמחו לספק לכם מידע במדעי המוח ומגוון תחומים פסיכולוגיים בחינם. להרחבה נוספת בנושא ההקשבה הזו קראו ב המירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 – “הפוך לקאוצר של עצמך”. זה חשוב גם כדי להבין את עצמינו, כמובן. לחצו כאן אם אתם לא בטוחים עד כמה אתם לא מבינים את עצמכם..

אני חושב ששלושת ההשגות הנ"ל מסבירות מגוון תופעות חברתיות שלחלק כבר התייחסתי בבלוג ולחלק עוד אתייחס בקרוב: הצורך העז בבת זוג והבאת ילדים לעולם(העניין ההישרדותי פחות רלוונטי כאן לדעתי מאחר והבאת ילדים כרוכה בעבדות של ממש לעשרות שנים), חתונה(בישראל, מאחר וחלק עצום מהאוכלוסייה כאן מאמינים ו/או שומרי מצוות כלשיהן), זלזול קיצוני בכל מי שיש לו טעם משונה במשחקי מחשב/בגדים, כפייה דתית, שנאה כלפי כל מי שלא מתגייס לצה"ל "שלא בהצדקה", לעג כלפי אנשים שמוותרים לחלוטין על הנאות רגעיות, שימוש בפיקוח רגשי סמוי(ידוע גם כ כשל הפנייה לרגש), נטייה להתעלם ממאמצים ולהתרכז בתוצאות,  קיבעון מחשבתי מופרז והקפדה כה קיצונית על נורמות חברתיות עד כדי כך שזה מריח לי כאילו רוב האנשים חושבים שהם מחויבים מיום הולדתם עד מותם לאיזה מוסד לציית לנורמות החברתיות שקבע(דוגמות טובות: לעולם לא ללבוש טרנינג בעבודה גם בחורף, להחזיק רכב פרטי גם אם העלות הכספית לא מצדיקה את התועלת התנועתית).

בשורה התחתונה: לדעתי הצורך הבלתי-רציונלי בקשרים חברתיים קרובים נובע בעיקר מתפיסות שגויות שיש לנו לגבי חוסר היכולת שלנו לספק לעצמינו את מה שחברינו מספקים עבורנו(ו/או דרכינו). אנחנו יכולים לספק את כל צרכינו גם ללא קשרים חברתיים בין-אישיים. עם זאת, אינטראקציה לצורך עבודה משותפת היא מבורכת – ובמקרה שלה אכן לשותף אין תחליף מסוג ה "עשה זאת בעצמך" – לפחות לא תמיד.