אטימות מחשבתית בדיונים: השלכותיה וכיצד להתמודד עמה

יש תופעה מאוד אירונית בעיני שאני רואה בעיקר בדיונים ברשת: 2 אנשים דנים, אחד מהם באיזשהו שלב שנמאס לו להמשיך רק כי האדם השני נראה לו "אטום" ו/או "לא מוכן להודות שהוא טועה ושאני צודק", ומאחר ובחלק גדול מהמקרים מי שטוען הזאת הרבה יותר אטום מהאדם איתו התדיין.

ברור לי שיש סיטואציות בהן הכוונה של הטוען היא לא שהצד השני לא מוכן להקשיב/להודות באמת, אלא שהוא דן מתוך רצון לשכנע אחרים שהוא צודק מבלי לבדוק את עצמו. אלו סיטואציות בהן הגיוני איכשהו לטעון שאין טעם לדון עם הצד השני כי הוא לא מוכן לבדוק את עצמו וזה בלי שום לקשר לאם אני צודק או לא. טוען זה נמנע מ כשל הכשל, והוא הרבה פחות אטום(בהשוואה למקרה המרכזי אליו אתייחס בפוסט הזה), אם כי הוא עדיין אטום מההיבט שאין לו סבלנות להבין את המניעים של הצד השני לעומק "להתנהל" בדיון איך שהוא מתנהל, אבל זה מובן גם מאחר ואי אפשר להבין מישהו כזה בקלות(צריך היכרות וניסיון רבים עם הבנאדם איתו דנים), וגם מאחר ויש גבול לכמות הזמן והאנרגיה שכל אחד מוכן להשקיע מחייו למען איזה דיון. אין לי עניין להעביר ביקורת על אנשים כאלה באופן ישיר, אם כי גם הם יוכלו להפיק תועלת מהפוסט הזה, ובכל אופן אני אתמקד על המקרים בהם אנשים חושבים שהם כבר "הוכיחו את האמת" והצד שני לדעתם פשוט מתעלם מההוכחות שלהם ו/או מפחד להודות שההוכחות שלהם נכונות באופן אובייקטיבי.

אדם שמצהיר זאת בעצם דוחה את זה שאי אפשר, לעולם, להיות בטוח ב – 100% שאתה צודק ושאתה מכיר כיוון מחשבה כלשיהו "נכון" באופן מוחלט, לא משנה כמה "טובות" ההוכחות שלך וכמה כאלה יש לך. הוא טוען שהצד השני אטום למרות שהוא בעצמו לא שאל את הצד השני שום שאלה שמטרתה הייתה להבין את הצד שלו. במקום לנסות להבין את הצד השני, יותר קל לו פשוט "לזרוק" את הויכוח לפח, לאטום את עצמו מבפני הצד השני ולהשליך את כל האחריות ל "כישלון הדיון" על הצד השני. הטוען שקטע את הדיון מקבל החלטה פסיבית(ההחלטה האקטיבית שיכל לקבל היא – להתחיל לנסות להבין את הצד השני לשם שינוי). כידוע, תמיד הרבה יותר קל לנו לקבל החלטה פסיבית מאקטיבית, גם כאשר ידוע למחליט שהפסיבית לא יכולה להוביל לשום דבר חיובי מלבד "חוסר מאמץ".

(קראו כאן על כך שאי אפשר לדעת שום דבר בוודאות(ד. כן, יתכן שקראתם את זה חשבתם על רנה דקארט, שחשב שמצא משהו וודאי להיאחז בו. ובכן, בקרוב אערוך את הפוסט הזה עם התייחסות אליו).

אני חושב שתופעה זו מייצגת במידה מסוימת נורמה חברתית של הסרת אחריות בכל ניסיון כושל להשפיע על אדם אחר. קרעתי את התחת בעבודה הרבה יותר מפעם להמון זמן והתחנפתי לבוס והוא עדיין לא מוכן לתת לי העלאה בשכר? אז הבוס אשם במצבי הכלכלי. התגרשתי? זאת אשמת אשתי/בעלי שהתחיל/ה את ה "סכסוך" בינינו שהוביל לזה. קרסתי כלכלית תוך כדי מגורים בדירה שכורה? זאת אשמת בעל הדירה שמקפיץ את המחיר כאוות נפשו. אני לא מצליחה להרגיש חלק מהמשפחה שלי? זה אשמת שאר בני המשפחה שלי שהם בני אדם נחותים וטיפשים ביחס אליי.

נכון שבאופן כללי קשה לבני אדם להודות שהם טועים במידה והם אכן משתכנעים שהם טועים, מכיוון שהאדם מטבעו רוצה לחשוב שהוא יותר "טוב" משאר בני האדם בסביבתו ובעולם(זה למה אגב, לדעתי הסיבה ההגיונית ביותר להכללה מפוקפקת לגבי קבוצות אסטרונומיות של אנשים – זה בגלל שזה נותן להם פרמטר השוואה פשוט, בעל משמעות עצומה מבחינתם ומדיד עבור האגו שלהם).

עם זאת – זה לא סותר את זה שלטעון שמישהו לא מסכים עם מישהו מתוך פחד להודות שהוא טועה מהווה באופן מובהק גישה של "אני בוודאות יודע יותר טוב ממנו", מה שבפני עצמו מסמל ביטחון יתר בדעות מסוימות. מי שנוקט בגישה כזו, יתקשה יותר ללמוד דברים חדשים, לבצע שינויים בחייו ולצאת מאזור הנוחות שלו.

מאפיין מובהק נוסף של אנשים אלו זה שבסיטואציה הנ"ל כאשר הם טוענים מה שהם טוענים, הם מפתחים "אנטי" כלפי האדם אותו "תקפו" ומתעלמים באופן שיטתי מכל סוג של אינטראקציה איתו, כאילו הם עושים עליו מעיין חרם ומנסים כמעט לשכוח מקיומו, כאילו אם הוא היה אטום בדיון אחד זה אומר בהכרח שהוא יהיה אטום בכל דיון אחר – נפילה קלאסית ב כשל המדרון החלקלק. זה כמובן עוד מהלך שמייצג את מה שכתבתי – אנשים אלו אוטמים את עצמם בכוח מצורות מחשבה נוספות שהם לא כל כך מכירים, וכל זה כאשר מטרתם האמתית(לדעתי) היא לשמור על האגו שלהם ב "אזור הנוחות" שלו. הם נופלים גם ב כשל התורשתי. כי אם האטום הזה אמר את זה, זה כנראה שטות שאין טעם לבזבז את הזמן בקריאתה.

לא חבל להתעלם לחלוטין מכל מה שקשור לחשיבה ספקנית-מדעית רק בגלל שאתה מאמין? לא חבל לנתק כל סוג של קשר(אפילו מקרי) עם כל אדם המגדיר עצמו כמאמין רק כי אתה אתאיסט? לא חבל לנתק כל סוג של קשר עם מישהו(ואף "לתקוף" אותו) רק כי הוא לא רואה בזאת חובה מוסרית לשרת בצה"ל? יש להם אינסוף דעות בהמון תחומים נוספים, למה לא כן ליצור קשר איפה שזה נראה בסדר תוך התעלמות מהחלטת מהאדם איתו יהיה קשר ברמה הכללית ולהתייחס רק באופן הכי רלוונטי לסיטואציה הנוכחית? כמובן שתמיד יש ויהיו אינספור מקרים בהם אין ברירה אלא להתייחס לאדם לגופו לפחות במידה מסוימת, אבל זה לא סותר.

באופן כללי אני חושב שזה מקשר לנורמה חברתית נוספת אותה אני רואה כפסולה, שהיא הנורמה של ריכוז היתר בטוען הטענה במקום בטענה עצמה(אד הומינם).

אנשים עושים מלא דברים שהם מתעבים רק כדי שכתוצאה מעשיית הדברים האלו ירשמו להם שורות "חיוביות" בקורות החיים שלהם שיגדילו את הסיכוי שלהם למצוא ולשמור על עבודותיהם ולשרוד מבחינה כלכלית, בזמן שלעיתים קרובות כמעט ואין קשר(אם בכלל) לדברים שהם עשו ותיעבו לבין רמת ההתאמה שלהם לעבודה. תעודת בגרות היא דוגמה מצוינת.

לפי התפלגות העובדים במשק, עבור רוב האוכלוסייה – כל קשר בין ציוני הבגרות שלהם והפרויקטים שעשו בתיכון לבין רמת הבקיאות שלהם במקצוע שלהם ובכל דבר אפשרי שה עושים בחייהם הבוגרים מקרי בהחלט.

אנחנו נוטים לבחור אנשים(למילוי צרכינו) על סמך סמלי סטטוס שלהם שנשמעים רלוונטיים, שלעיתים אינם בעלי משמעות כה רלוונטית כפי שאנחנו מקווים. הגיע הזמן שנפסיק להיות עצלנים ולהיכנע ונלמד היטב על משהו לפני שאנחנו צורכים אותו, ואז לא נצטרך להסתפק כל הזמן בסמלי סטטוס של אדם אחר כדי לתת לו לנסות למלא את צרכינו בשבילנו רק כדי לחסוך בזמן ואנרגיה, וליפול ב כשל הסמכות. אגב, מי שגם שופט את היכולת המעשית של אחרים על סמך סמלי סטטוס "ידועים" כמו תארים אקדמיים נופל גם כן לכשל הנ"ל. בנוסף, נוכל במקביל במידה מסוימת לנקוט בגישה קפדנית ועיקשת של "עשה זאת בעצמך", שמוצגת היטב גם ב שיטה מספר 4 לאושר. כך פחות נצטרך להסתמך על אמונה עיוורת באחרים.

זה גם לדעתי השורש לתופעה שהיא שעם כל ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית של העולם – עדיין התופעה של שימוש בכוח ואיום על האחר כדי לגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה. הרי אם הוא יסכים איתנו לגבי מהות העשייה, אין סיבה שהוא יתנגד. אבל אני בוחרים לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב בשבילו ושהוא לא מבין את זה בעצמו רק כי הוא "אטום" ו/או "מפחד לגלות שהוא טועה" ו/או "מכחיש". אם רק היינו משתמשים בגישה שתיארתי בסוף הפוסט הזה, אולי לא היינו צריכים צבא(שמשתמש בחלק עצום מתקציב המדינה).

אם נוותר על זה ונתחיל לנקוט בגישה צנועה שאומרת – "אי אפשר לדעת מי יותר אטום ומי פחות, מי יותר מפחד לגלות שהוא טועה מלבד לגבי מי שמצהיר שאחרים אטומים". כלומר, אין לנו הרבה מושג מה יותר סביר ומה פחות(כן, גישה זו נראית "קיצונית", אבל כל דיון בו אחד הצדדים מראש חושב שהוא צודק הוא דיון בעייתי, בלשון המועטה). העניין הוא הוא שאחד הדברים הכי חשובים בתהליך "חיפוש" האמת הוא הכרת כמה שיותר כיווני חשיבה על נושא מסוים (במגבלת הזמן והאנרגיה שאנחנו מוכנים להקדיש לזה) והעמקה בכל אחת מהם כפי הניתן. יש סיבה הרי למה במדע, כל הטענות שלא נטענו בעבר נדרשות לעבור סינון ארוך וקפדני במיוחד עד שאנשי מדע "בכירים" לוקחים אותם ברצינות**. לטיפוסים "לוגיים"(בעלי פרופיל אישיות ENTP, לדוגמה) שאוהבים להתדיין הרי, מתאים מאוד להעביר את זמנם בהעמקה. ככה במקום לדרדר את יחסינו עם אחרים, אנחנו יוצרים קשר עם כולם כאשר כל קשר "מותאם" כקשר זהיר שיכול להתאים לנו אם אותו אדם גם אנחנו ממש ממש(ממש ממש ממש) לא מסכימים איתו בנושאים מסוימים. זה למה, בשורה התחתונה, החלק הכי חשוב בכל דיון(אחרי הצגת הדעות באופן ברור) הוא "להאזין" לצד השני כמו רשמקול, כדי להבין כמה שיותר טוב את טענותיו והתנגדויותיו.

** אמ:לק – קראו את התמונה הזאת מתוך פוסט אחר מהבלוג ההוא.

כמובן שזה עניין של הרגל. צריך פשוט לתפוס אומץ ולנסות להבין כל אחד כמה שיותר, בעיקר באמצעות השאלה: "למה?" על כל טענה שהוא מביא. יסוד ההקשבה המתואר בשיטה מס' 2 לאושר מאוד רלוונטי כאן, שכן כאמור רבים מאיתנו רגילים להקשיב רק לאנשים עם סמלי סטטוס שמרשימים אותנו וללא דעות השונות בהרבה משלנו.

אחרי שמבינים את דעתו, הדרך הכי טובה לשכנע אותו היא, לדעתי, להוכיח לו שהטענה המרכזית שהוא מנסה לטעון לא נכונה גם אם הנחות היסוד עליהם הוא מתבסס נכונות – כלומר, גם אם נניח שההוכחות שהוא מציג מוכיחות באופן אובייקטיבי את נכונותם של כל הנחות היסוד עליהם טענתו המרכזית מתבססת – זה עדיין לא הופך את טענתו המרכזית לנכונה. הפרכה מסוג זה היא הפרכה "עדינה", שלא דורשת מהצד השני להפוך את כל צורת מחשבתו כדי להבין שהוא טועה, אלא רק לשים לב שהוא עשה איזה קפיצה קטנה ולא מספיק מבוססת למסקנות.

אם אתם סבורים שרבים מההנחות היסוד שלו שגויות(אחרי שהבנתם איך הוא הגיע אליהם ע"י הקשבה "אמתית" אליו) – תפריכו לו אותם אחד-אחד, אחרי שתדונו איתו על הטענה המרכזית. כל טענה קטנה דורשת דיון שלם, ואי אפשר להפריך הרבה בדיון אחד. ניסיון להפריך מגוון רחב של טענות בדיון אחד הוא לדעתי, סממן של "עצלנות אינטלקטואלית". דיון לא מסודר לא יוביל לשום מקום. בדיון מסודר שניכם תקבלו את מלוא הבמה על כל פיפס מצורת מחשבתכם, ותוכלו להקשיב אחד לשני במידה האופטימלית בזמן הדיון ובמידה ותגלו את המוכנות לכך.

אם הוא בכלל לא מתייחס לטענתכם – בקשו ממנו להסביר אותה. אם הוא כלל לא מנסה להסביר אותה בתגובה, הוא כנראה בעל הטיית אישור ולכן אין טעם לנסות לשכנע אותו בצדקתכם. אפשר פשוט להגיד לו "אתה צודק" מבלי לנמק יותר מדי. אין טעם הרי להיכנס איתו לדיון מעמיק ואחר והוא לא יטרח לנסות להבין את הצד שלכם כך הוא שומע מה שהוא רוצה לשמוע ללא צורך באיזה דיון מעמיק, כך שבזכותינו הוא השיג את מטרתו כמעט ללא מאמץ. זה גם יעלה את הסיכוי שהוא בעצמו ישים לב להטיית האישור שלו. יתכן שהוא יחשוד שאמרנו לו את זה סתם – אם הוא מביע זאת, יש טעם להעריף עליו מגוון מחמאות שלדעתנו הוא מאוד יאהב לשמוע. המילה "גאון" מתאימה טוב למקרה הזה(לא "חכם", כי זה כמו להגיד לו שהוא צודק כי הוא מבין מה שרוב האנשים בעולם מבינים). אגב, אני ממליץ בחום להיאזר בסבלנות ולהגיד "אתה צודק" רק בכל פעם שהוא מסיים לנמק איזושהי טענה – כך ניתן גם לרצות אותו וגם לנסות להבין את דעתו. WIN-WIN במיטבו. אם אינכם מעוניינים לעשות זאת, יתכן שאכן מוטב למצוא משהו אחר לעשות עם הזמן.

כמה דברים נוספים שכדאי לזכור כאשר פותחים דיון עם מישהו כדי שהוא יהיה אפקטיבי:

  1. אין דבר יותר חשוב בדיון מתיאום הגדרות. לעולם, אבל לעולם אל תהססו לשאול את הצד השני למה הוא מתכוון בכל מילה אפשרית שהוא השתמש בה שאתם לא מבינים. אם לא תעשו זאת, אתם בעצם שואפים להבין ולגבש דעה על דעה שכלל לא הבנתם. פרקו כל טענה אפשרית של הצד למילים(כל מילה בנפרד) וודאו שאתם מבינים אותה. דוגמה: "האם אדם שהצליח להפוך לדוקטור בתחום מסוים נחשב לחכם בתחומו?" – בשביל דיון כזה צריך פשוט להגדיר 2 ביטויים: "להפוך לדוקטור" ו "נחשב לחכם בתחומו". בודקים האם יש או אין סתירה בין ההגדרות של שתי הביטויים – וסגרנו את הדיון.. יש טעם לבקש ממנו גם מושגים שאתם מבינים אבל מכירים יותר מהגדרה אחת אפשרית להם, כמובן, גם כדי לוודאות שהוא לא נפל בכשל הדו משמעות. לעולם אל תניחו שבהחלט הבנתם הגדרה כלשיהי, כי ברמה הפילוסופית אי אפשר להגדיר שום דבר ב – 100%, כפי שהוסבר כאן("לחצו CTRLּ+F וחפשו "פרדוקס" – כבר תגיעו לחלק בו המחבר מדבר על זה).
  2. וודאו שאתם מבינים למה אתם רוצים להתדיין על הנושא הזה ומהי התועלת שאתם רוצים להפיק מהדיון. יותר מדי אנשים מדיינים רק כדי לשכנע את עצמם שהם חכמים או כי הם רואים שנושא הדיון הוא נושא מאוד פופולרי. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בכך שאתאיסטים מתווכחים עם תאיסטים על: האם אירוע מסוים המוזכר בתנ"ך התרחש או לא. מה זה משנה? הרי אי אפשר להוכיח שזה לא התרחש – לכל היותר ניתן להוכיח שאין הוכחות שזה אכן התרחש ולנסות לשכנע שסבירות ההתרחשות היא כמעט אפסית, אבל המאמין הרי מאמין שזה קרה, ולכן זה לא מעניין אותו. היות והמוטיבציה של האתאיסטים להשתתף בדיון שכזה זה כדי לשכנע את התאיסטים להפסיק לכפות את אמונתם עליהם מאחר ואין לה ביסוס, אין שום תועלת בויכוח שטחי שכזה. ככלל, כל "דיון" שמטרתו להוביל לפעולה מעשית כלשיהי – איננו דיון, מאחר והמטרה האופטימלית של דיון מעצם הגדרתו היא הבנה טובה יותר של המציאות.
  3. נהלו את הדיון בצורה מסודרת לאחר שהצד השני הסכים להתדיין, מבלי ש"כפיתם" זאת עליו(או הוא עליכם). דיון בו אחד הצדדים היה מת פשוט לא להשתתף בו זה לא דיון ואפילו לא ויכוח. אם התחלתם לריב בגלל שאחד מכם או שניכם רוצה/ים משהו אחד מהשני, זה נקרא לחץ חברתי. קראו כאן על איך להתמודד עם לחץ חברתי(רמז: אין טעם להצטדק)
  4. וודאו שאתם מבינים היטב את מבנה הלוגיקה והנתונים לפיהם כל אחד מכם הגיע למסקנה שהגיע. כאשר צד אחד לא מבין את השני עד הסוף וחושב שהוא כן, קל מאוד לחשוב שהצד השני פשוט טיפש מדי מכדי להבין את בסיס טענתו(אם הוא לא אטום). אבל זה לא המצב. חוסר הבנה אצל הצד השני הוא כמעט ב – 100% אשמתו הישירה של הטוען. כל צד צריך להסביר את עצמו עד זוב דם שוב ושוב, כי ללא הבנה מלאה הדיון לא יתקדם לשום מקום(במקרה הטוב אתם תקפצו לנושא אחר שקשור באופן עקיף לדיון הנוכחי ותתמקדו בו). ולעולם אל תסיקו שהצד השני חושב/טוען X אם הוא לא כתב את זה באותו ניסוח בדיוק, כי יתכן שאתם שכחתם להבחין בין עובדות לפירושים, המצאתם פרשנות למשהו שהוא כתב והנחתם שהיא נכונה, ובגלל זה הבנתם אותו לא נכון למרות שנראה לכם שכן.
  5. אל תציגו לצד את השני את *כל* הנחות היסוד שאתם מוצאים בטענה שלו(כפי שעשיתי בסוף הפוסט הזה). הסיבה לכך היא שאנחנו, כבני אדם, בד"כ לא מפנימים שלא ניתן לדעת שום דבר בוודאות, ואוהבים לחשוב שיש הרבה דברים שכבר בדקנו "מספיק", ולכן מתייחסים אליהם כעובדות מוחלטות ובורחים ממי שמנסה לערער על זה. לכן מוטב להתייחס רק להנחת יסוד אחת שהטוען מבין שהיא מאוד לא וודאית – ואז אתם לא תצטרכו להפוך הרים וגבעות כדי שהוא ישתכנע.

אני יודע שכתבתי את זה די "באוויר", אבל אני עורך את כל הפוסטים שלי על בסיס קבוע ומקווה שאמצא התנסחויות מעשיות יותר לעניין. אוסיף לאט לאט.

2 מחשבות על “אטימות מחשבתית בדיונים: השלכותיה וכיצד להתמודד עמה

  1. פינגבק: מהי החשיבות של הסביבה בה אנו מקיפים את עצמינו? – התבוננות עצמית מבוססת

  2. פינגבק: לחץ חברתי: השלכותיו ודרכים שונות להתמודד עמו – החושב הלא נורמלי

מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על רוחך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s