למה אולי לא כדאי "להצליח בחיים"

כשאנחנו מסתכלים על הצלחות על סמך קריטריונים מדידים, בהם האנשים מתגאים על ההישגים שלהם, נראה כי מההיבט של האושר, זה עניין מפוקפק. מצד שני, יש גישה כמעט הפוכה שאף היא מפוקפקת.

בהמשך נראה, כי שני סוגי ההצלחות הנידונות בפוסט הזה למעשה מעניקות שתי הגדרות שונות למילה "אושר", כאשר המכנה המשותף להגדרות האלה הם "הרגשה טובה"(בלי קשר לעוצמה ולכמות הזמן של ההרגשה הזו).

במאמר הזה יש תיאור מעניין לגבי מורכבות האושר שלנו וכיצד אנחנו רואים אותו: יש את "האני הזוכר", שזה האני זוכר סיפורים המחולקים לחוויות בנאליות וחוויות יוצאות דופן, ללא קשר לכמה זמן חווינו כל אחת מהם, ויש את "האני החווה", שזה אוסף מצטבר של כל החוויות שלנו בכל רגע נתון – כלומר, כמה זמן סבלנו וכמה זמן נהנינו ובאיזה מידה לפי תקופות. יש על זה הרצאה כאן.

כעת אתן דוגמות לתחביבים שמייצגים את התחביבים שיוצרים הנאה "אינסופית" עקב הישגים מדידים ואציג את ה "בעייתיות" שלהם מההיבט של האושר.

במשחקי המחשב לדוגמה, יש סוג של תחביב שנקרא "Speedrunning". התחביב הזה, ברמה הפרקטית, הולך בד"כ ככה: קח משחק, הפעל אותו, קח פלפון/מצלמה, שים אותם מול המסך בו מוצג המשחק והפעל אותם על מצב וידאו, "הבס" את כל האתגרים שהמשחק מציע מאפס עד הסוף, ואז סיים את צילום וידאו. העלה את הסרטון לרשת והשווה את זה לסרטונים אחרים ברשת שגם הם מראים מישהו מביס את המשחק מאפס עד הסוף וכמה זמן זה לקח להם בהשוואה אליכם.

יש גם ווריאציה של התחביב הזה, "tool assisted speedrunning". הרעיון בזה דומה, רק שפה משתמשים בתוכנות מחשב שמצלמות את המשחק בעצמם במקביל להיותם אימולטור למשחק, ומאפשרות שימוש במגוון כלים שאמורים לאפשר להשיג את השיא המושלם(ללא טעויות) במשחק בו אתה משחק.

בתמצית: ההבדל העיקרי בין שניהם שהשחקן או מקריב כמה שעות מחייו בשמירה ופתיחת עמדות כדי להפיק "a perfect speedrun"(אם זה עם כלים), או הקריב כמה חודשים מחייו לפתוח את המשחק מההתחלה בכל פעם שעשה טעות גדולה.

מדובר בתחביב מסוכן למדי, מאחר ולא רק שהוא לוקח פי אינסוף יותר זמן על כל משחק מאשר אם השחקן היה שואף פשוט לסיים את האתגרים המובנים במשחק במקום לעשות אותו כמעט פיקס, הוא גם מהווה בריחה מוחלטת מהמציאות(עצם משחק המחשב הוא משול למציאות נפרדת ופשוטה בהרבה מהמציאות בה אנחנו חיים). ומאחר והוא מנוון כמעט כל מיומנות חיים אפשרית(כישורים חברתיים, מודעות עצמית, יצירתיות[מאחר ואפשר פשוט להעתיק מה שאחרים עושים כדי להצליח]). הוא גם מעודד הצבת מטרות משעממות עד כדי גיחוך(שיפור של חצי מאייה..), שכרוכות בסבל(הניסיונות "לשבור את השיא") הארוך מאין שיעור בהשוואה לזמן ההנאה מגודל ההישג.

מי שיכנס עמוק לתוכו לא ימצא זמן לעשות שום דבר אחר, ויתמכר לתחושת האינסופית של האתגר, מאחר ולא משנה כמה טוב ה "speerun" שלך, תמיד יכול להיות שאפשר לשפר אותה עוד או לעשות משהו משעשע אחר במשחק.

 

כמובן שניתן להלביש את העניין הזה על המון דברים אחרים שהרבה יותר מקובלים בחברה שלנו, שהם אפילו לאו דווקא מהווים "בריחה".

זה במידה מסוימת דומה לעניין הספורט. זה שספורטאים מקפידים על אורח חיים בריא ואנרגטיים מאוד וכו' לא משנה את העובדה שהם כל הזמן נאלצים להתמודד עם סבל עצום הכרוך בלנסות "לפרוץ את הגבולות" של היכולות שלהם, הכרוך בסבל אסטרונומי ומוביל בכל פעם לשיפור מזערי שצומח עם הזמן.

עכשיו חשבו על אלה שמשחקים בנבחרות וליגות. הם מרוויחים כסף על מה שהם עושים(WTF?), כן, אבל הם נאלצים להתמודד עם מגוון לחצים אסטרונומיים באופן קבוע שנועדו בסה"כ "להכריח" אותם להשתפר כל הזמן ביכולת המשחק שלהם ולא להתדרדר.

זה מייצג לדעתי, את אחד ההתמכרויות המסוכנות ביותר בעולם. ההתמכרות בה העולם אליו אתה בורח, נראה כה טוב שאתה כבר לא מרגיש צורך לחזור למציאות ה"אמיתית" כמעט בכלל. טוב נו, אולי הסבל הארוך הכרוך בהשתפרות מתמדת בדבר ה"מומצא" בכל זאת יצור ספק מסוים. אבל עדיין. אתה מזניח את עצמך לחלוטין ומרכז את כל רגשותיך ב"קריירה" אחת.

יש אינסוף תחביבים שגורמים לאותו אדם בעצם להתמכר למשהו שהוא מכיר ולשאוף להשתפר בו עד אינסוף לפי כל מיני קריטריונים מדידים שהוא מציב לעצמו.

תחביבים כאלה לאו דווקא מהווים בריחה, אבל דומה לזה, מאחר ואלו המצליחים בהם במיוחד הופכים אותם למרכז עולמם, ולדברים האלו אין משמעות בפני עצמם(כי הקהל של אותם אנשים שמתרשם מהם לא "זקוק" להופעות שלהן – מה, זה צורך קיום בסיסי כמו לאכול?)

וכן, אני אחזור ואדגיש: בהקשר של הנידון בפוסט הזה, התחביב הראשון שציינתי כאן אינו שונה בהרבה מתחביבים פופולריים כמו ספורט, ריקוד ומוזיקה. אולי בהם יש הרבה יותר תחרות מאשר ב "speedrunning", אבל גם שם, יש קריטריונים מדידים להצלחה(קהל, מס' אלבומים ושירים שהוצאו לאור, מס' הופעות, כסף..) ותהליך ארוך, מתיש ואפילו מלחיץ בדרך להצלחה שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.

לפי זה, נמצא אם כן שאנשים "בעלי" סוג ההצלחה הנ"ל לא מייחסים חשיבות ל "אני החווה", ושמים את את כל הקופה ב "האני זוכר" – לא אכפת להם אם הם סובלים מאוד 99.999% מהזמן ונהנים פחות מזה בזמן הנותר – העיקר שיש להם כמה שיותר חוויות חיוביות יוצאות דופן הטמונים ב "האני הזוכר".

בכתבה הזו, יש תיאור מעניין של סוג ההצלחה הזו ותיאור של סוג הצלחה אחר. אנשים מצליחים בתחביבים כמו הנ"ל מתוארים שם כבעלי הצלחה שמהווה "פורנוגרפיה של הצלחה". הם בלחץ תמידי שמה "יפלו"(מפחדים להפסיד את הדברים המדידים שהשיגו בעקבות כשרונם), ונאלצים לפגוע באנשים אחרים בדרך מאחר והצלחות של אנשים כאלה תמיד באות במידה מסוימת על חשבון הצלחות של אחרים.

בכתבה הנ"ל הצלחה "אמתית" תוארה כהצלחה בה אתה עושה את מה שאתה עושה לפי "מי שאתה", כלומר: במקום לייצג את עצמך דרך הישגים מדידים, אתה מייצג את עצמך דרך מה שאתה עושה באופן כללי ו איך אתה עושה את זה, מהרגע שאתה קם בבוקר עד שאתה הולך לישון – ועושה את מה שאתה עושה גם למען אחרים ולא רק למען עצמך, ובכך כל הערצה שאתה זוכה לה היא הערצה "אמתית" יותר. קרלו טוען שהוא לא עשה את עבודתו בצורה שהתאימה לו עקב חוסר הקשבה עצמית. לצאת מאזור הנוחות פירושו להקריב את אושר ה "אני החווה" למען ה "האני הזוכר".

קודם כל, יש פה בעיה מהותית. ה "אני" של האדם משתנה כל הזמן, ולכן אין לאדם זהות קבועה לפי הוא יכול לנהל את כל שגרת יומו – לפחות לא ברמה שתאפשר לו לחיות כאשר הוא חושב ש 100% מהאספקטים של איך הוא חיי את חייו תואמים "למי שהוא". הזהות שלו משתנה עם כל חוויה, זיכרון וכו', והמוח שלנו קודם כל הזמן קולט מידע וגורס מידע.

לכן אי אפשר לחיות כפי שהוא תיאר. אנשים שחיים בצורה שנראית קרובה לזה הם(ע"פ ההיגיון) אנשים שלא יכול להיות להם הרבה עניין בחיים, שכמעט כל חייהם אפורים לחלוטין ללא עניין ושינויים. אז כן, יש להם עניין וסיפוק בחיים(כפי שאמר בראיון) אבל הרבה פחות מאלו שלאו דווקא חיים רק על פי תשוקותיהם ובחירתם. כדי שיהיה עניין וסיפוק בחיים ברמה "גבוהה", צריך להשתנות ללא הפסקה וצריך לחיות ללא שגרה ועם שינויים כל שנייה וחצי, ללא אזור נוחות.

גם כאשר אני כותב בבלוג הזה, אני משתדל לוודא שהבלוג יעשיר אותי מבחינה אינטלקטואלית כדי שאהנה מעצם הכתיבה ולא מעצם מס' המילים שכתבתי או משהו בסגנון. אין לי שגרה בשעות כתיבת הבלוג וכמה זמן אני לומד בשביל לכתוב כל פוסט וכו'.

ובכל מקרה, נראה שקרלו שם את כל הקופה על "האני החווה", מבלי לייחס חשיבות רבה ל"האני הזוכר". יש גם אנשים העושים זאת דרך ניסיון להשגת שליטה מלאה על חייהם, שגם מעדיפים לכאורה לשים דגש זהה(ואולי לא. כי אולי ה "האני הזוכר" שלהם מסתפק בחוויה של היציאה מהעבודה ושאר נקודות ציון משמעותיות בדרך לחירותן). הם ככל הנראה סובלים מאי-נוחות אסטרונומית בתקופה בה הם שואפים להגיע לעצמאות כללית, בה הם פועלים בדגש על "האני הזוכר", ומרגע הפרישה עד יומם האחרון – מטפחים כמעט אך ורק את "האני החווה" ושומרים עליו מכל משמר.

קרלו גם טען שמי שמצליח בצורה "פורנוגרפית", למעשה מוערך לא על סמך מי שהוא אלא על סמך הישגיו, מה שאומר שלא רק שמחויב שלאדם כזה יהיו מתנגדים, אלא גם מחויב שהקהל שלו יוכל להתהפך עליו בכל רגע אם יאבד הישגיו. ההצלחה שלו היא זמנית ו"תקרוס" בקרוב(סיום הקריירה). לעומת זאת, אדם שמצליח באמת לשיטתו, יוערץ על מי שהוא באמת(אם ירצה להיות מוערץ) ובכך אולי גם יגרור מתנגדים אך בוודאות ישיג אהבה שהיא גם רגשית ולא רק תועלתנית.

אבל יש אפשרות מעניינת ששמתי לב אליה: מי שהולך לפי גישת ההצלחה שקרלו יוצא נגדה, עשוי לאפשר לעצמו משהו שקרלו ואחרים כמותו לא "זוכים" אליו: היכולת להנות אינסוף פעמים מהמחשבה על ההישגים. אדם המשקיע ב "האני הזוכר" יכול לחוות הנאה בכל פעם שהוא חושב על הזיכרונות המשמעותיים בחייו, עד כדי כך שהם יכולים לספק לו הנאה גם כאשר הוא נכשל במשהו בניסיון לטפח עוד את ה "האני הזוכר". כל זמן שהוא חושב על ההישגים שלו, הרי שכך הוא מטפח את "האני החווה" באותו הרגע.

לפי שיטת הקואוצינג, המירוץ בו נמצאים כל בני האדם(""מירוץ העכברים") הוא מירוץ להשארת חותם בעולם. להשאיר בעולם סימנים מיוחדים לעובדה שהיינו קיימים בו. זה מאוד אירוני, אגב, בהתחשב בכך שאנחנו מנסים להיות "כמו כולם" על מנת לשרוד בעולם מתוך פחד מאחרים.

עכשיו, אם אני מסתכל על גישה כזאת(אולי גישה רווחת לחיים): "צריך לעשות בגרויות, צבא, תואר באונ', עבודה מסודרת, חתונה, ילדים, בעלות על דירה ופנסיה. כל השאר לא חשוב" – זה כמובן גישה ששמה דגש על "האני הזוכר", כי לא מעניין אותה מה הסבל הכרוך בהשגת כל אלו.

אני תמיד ראיתי את כל הרעיונות שנועדו לבידור, כרעיונות שלמעשה נועדו להדחקה, שמוסיפה על הגישה הנ"ל כך: "ברח מהניסיונות להשיג את הנ"ל באופן זמני פעם בכמה זמן, כדי שתוכל לספק קצת גם את ה"האני החווה" ולא להזניח אותו ב- 100%")

דוגמות: מופעי סטנד-אפ, משחקי וידאו, סדרות טלוויזיה ועוד. כל הדברים האלה, מה שהם עושים משול ללהכניס את עצמנו למעיין מציאות נפרדת באופן זמני, בה העולם בסה"כ הרבה יותר טוב.

במופעי הסטנד-אפ אנחנו נכנסים ל"מציאות" שבה הכל מצחיק(המציאות שמתאר הסטדנאפיסט) עד שהמופע מסתיים. במשחקי המחשב אנחנו נכנסים למציאות של משחק המחשב ויודעים בדיוק מה צריך לעשות בה ו(במידה רבה מאוד) איך לעשות את זה. בסדרות טלוויזיה אנחנו צופים במציאות נפרדת(ההתרחשויות בסדרה).

החיים מתישים, משחיקים וכו', אז למה לא שניקח מהם הפסקה שאמנם לא תשנה דבר במציאות ה"אמיתית" אבל לפחות תיצור אצלנו הנאה רגעית ושטחית לזמן קצר.

גם ההנאות של מי שחושב על ההישגים שלו(שתיארתי קודם), "סובלות" מאותה הבעיה – ההנאות האלו הם לטווח קצר ונגמרות מהר, וצריך כל הזמן לטפח/להוסיף עוד הישגים כדי ליצור את ההנאות האלו שוב.

לדעתי מכאן ניתן למצוא יתרון וחיסרון בשתי הגישות שהופכות אותן לשוות ערך:

בגישה המשקיעה ב "האני הזוכר", ההנאות הם בחלק קטן זמן אבל בעוצמות ענקיות, בעוד בגישה המשקיעה ב "האני החווה" ההנאות הם מזעריות יחסית אך נמשכות רוב הזמן ו"בטוחות". הסיבה לכך, כמובן, היא בגלל שההנאה תלויה בסבל. כלומר, בגישה הראשונה המאמץ לכל רגע הנאה הוא עצום, בעוד בגישה השנייה המאמץ רוב הזמן הוא אפסי. יכול להיות, אגב, שמצד האמת – מדובר במשחק סכום אפס(מבחינת הרגש החיובי/שלילי).

למעשה, גם מי שמשקיע ב "האני החווה" צריך להשקיע המון "מאמץ נפשי" כדי שבכלל יהיה לו את האומץ לנהוג כך, למרות הסיכונים העצומים הכרוכים בכך(בעיקר מההיבט הכלכלי בהרבה מקרים).  גם הוא חייב לצאת מאזור הנוחות שלו בהרבה(בניגוד לטענה בכותרת, שהיא סילוף טיפוסי של התקשורת בעיני), בגלל שהוא צריך "לשחות נגד הזרם" שמעודד לצאת מאזור הנוחות.

וכן, יש כאלה שמתמכרים להנאות מהסוג הזה ומזניחים את הגישה שהדגשתי. הסיבה לכך מובנת. פשוט לא מספיק אכפת להם מ"האני הזוכר". נמאס להם מהתסכולים הכרוכים בריצה אחרי הגישה המודגשת, שממילא אין בסיס רציונלי מאחורי השאיפות שהוא מייצג, אז הם משתמשים בהנאות המקובלות כדי לברוח. כלומר: יש המון דרגות ביניים בין שתי סוגי ההשקעות האלו.

כידוע, ההבדל בין מי שנחשב ל"בורח מהמציאות" כאשר הוא נהנה ממה שהוא נהנה, לבין מי שלא, זה בעיקר בכמה ההנאה שלו רלוונטית למציאות: או במילים אחרות, האם ההנאה שלו נגזרת ממשמעות "אמתית" של משהו, או מתוך המצאת משמעות משלו. מי ש "בורח מהמציאות" נחשב לעיתים לטיפש, ילדותי ועוד.

זה לדעתי מטופש, מאחר והדברים בעלי המשמעויות ה"אמתיות" הם בסה"כ דברים שנחשבים שעונים על הצרכים הבסיסיים של האדם. לכן לדעתי נכון יותר להסתכל על כל ה"בריחות" האלה כאל בונוסים שמסייעים לאדם להרגיש תחושות של עניין, אתגר וכו' כאשר הם אינם קשורים לצרכים הבסיסיים שלו אותם הוא ממלא מתוך אמונה שהם יאפשרו/יעזרו לו לשרוד ולשמוח.

ה"בעיה" היא, כמובן, כאשר ה"בונוסים" האלו ניתנים על חשבון הצרכים הבסיסיים. כך לפחות רבים חושבים. את דעתי בעניין אתם יכולים לנחש.

מה שמעניין להתבוננות לדעתי זה שלא משנה אם נבחר בדרך ששמה דגש על "האני החווה" או "האני הזוכר", בכל מקרה אנחנו נכנס למרדף שאין לו סוף. לא משנה כמה טוב נרגיש לטווח ארוך("האני החווה") – אנחנו כל הזמן נפחד מהחוויות המרגיזות שעלולות להפריע. ולא משנה כמה נצליח במושגים מדידים בקריירה שלנו, לנצח נמשיך לרצות להשתפר בה עוד. אז למה בכלל להיכנס לזה מלכתחילה?

ובכן, התשובה הצפויה על פי האינטואיציה שלי, זה שכל אלו נועדו לחזק את הדימוי העצמי. אדם מרגיש שהוא לא מספיק אוהב את עצמו, ולכן עושה מה שהוא עושה – וזה המהות של כל הנ"ל, לדעתי. וכמובן, שלא במפתיע, שאין זה מניע רציונלי, אלא נובע מהצורך האנושי באהבה.

האם ניתן להסיק מכך, שכאשר אנשים אומרים "הצלחה", הם מתכוונים להישגים שיגרמו לחוויה מתמדת של אהבה עצמית(ואולי בנוסף לאהבה מצד אחרים, אם נלך לפי ההיגיון של אלה הרואים בזאת חובה מוסרית לעזור לאחרים, ע"ע "מי שיכול לתרום חייב לתרום..")?

עד כאן מה שאני חושב בעניין ברמה מספיק וודאית כדי להביע על הכתב.. יש לי השערות מעורפלות ומפוקפקות בנוגע למדוע אנשים לגבי מהות הצורך באהבה עצמית, ואני מעדיף בינתיים לא להסתכן בלפרסם אותם כאן. אולי בעתיד אוסיף עוד.

מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על רוחך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s