למרוד במוסכמות הרגישות בחברה: קשה אבל משתלם

בפוסט הזה כתבתי על כיצד להתמודד עם לחץ חברתי. הפוסט הנוכחי גם יהיה קשור לזה אבל יתיימר פשוט להוכיח(לוגית) שקשה מאוד לחשוב בכוחות עצמך ולמעטים יש אומץ לעשות זאת ללא סודיות – אבל זה משתלם יותר ממה שזה עשוי להראות ברוב המקרים.

עד כמה זה נורמלי לוותר על עצמאות מחשבתית? ניתן לחלק את כל האנשים בעולם מבחינה חברתית ל 2 סוגים: מופנמים ומוחצנים. טיפוס מוחצן מעדיף לחקות את העדר, בעוד שהמופנם מעדיף לחשוב בכוחות עצמו. שמעתי גם דיווחים ומחקרים שהתיימרו להוכיח שטיפוסים מופנמים באופן כללי הם מיעוט, אבל אני לא בקיא בזה ומעדיף לא להיכנס לזה. זכרו אגב, שלהיות שכיר זה גם כן לאפשר למעסיק להחליט בשבילך מה לחשוב ולעשות כאשר אתה עובד. זה שרק מעטים מוותרים על החלטות חסרות היגיון כמו חתונה(כפי שהסברתי כאן) גם מראה משהו.

נתחיל בזה שבניגוד לקלישאה ששמעתי הרבה – החיים הם כן תחרות ומחויבים להיות ככה. יתכן שאתם כבר שמעתם את העצה הפופולרית "לעולם אל תשוו את עצמכם לאחרים". ובכן, אנחנו לא חייבים להתחרות עם אחרים, אפשר גם להסתפק בלהתחרות רק עם עצמנו, שכן ה"אני" שלנו משתנה כל הזמן(כפי שהסברתי בתחילת הפוסט הזה). לדעתי, החסרון שמצדיק את העצה הזו הוא שהשוואה לאחרים היא מעשה אגואיסטי, מאחר והשוואה לאחרים היא משחק סכום אפס. כל "התעלות" שלכם היא בהכרח על חשבון אחרים ולהפך.

אבל החיים הם בכל מקרה תחרות. כאשר אתם רוצים להתקבל לעבודה בשכירות, אתם בעצם מתחרים עם אחרים שגם רוצים לקבל את אותה משרה. כאשר אתם הורים, אין יותר כיף מלהשוויץ ב"הישגים" של הילדים שלכם ולהתייחס לילד כסמל סטטוס. גם כאשר אתם "סתם" שמחים שהתקדמתם עוד צעד בדרך להקמת עסק משלכם, אתם בעצם שמחים שאתם עולים ב"פירמידת תחרות הקמת העסק", שכן יש בה המון שלבים והמונים נכשלים ונופלים במגוון שלבים בה, או עוברים אותה בדרכים פחות יעילות(לדוגמה, לשלם כסף לאדם אחר כדי שיסדיר עניינים הקשורים לעסק שלכם מול הרשויות במקום לעשות את זה לבד בחינם).

גם מי שמקפיד להיות פתוח מחשבתית לאחרים ולעזור להם, בעצם "מתחרה" עם מי שאטום מבחינה מחשבתית ואגואיסט, ומנצח אותו(מבחינתו). אמנם אתם לא תראו אותו משתחצן על זה, כי מי שחשוב לו להיות ככה ירצה להתאבד אם ימצא את עצמו עושה את זה, אבל הוא בכל מקרה בתחרות, גם אם הוא משתדל להעמיד פנים שלא כדי לנצח. וגם אם הוא מקפיד על ביצוע "עסקאות WIN-WIN"(בהם שני הצדדים יוצאים עם רווח), הוא מתחרה במי שלא עושה עסקאות כאלו ו/או מי שבכלל לא מאמין שזה אפשרי.

שימו לב שלפי ההיגיון שמאחורי הפסקה הקודמת, ניתן לדוגמה לטעון שמי שחשובה לו פתיחות מחשבתית אטום כלפי אטימות מחשבתית, מי שחשוב לו לעזור לאחרים מזיק למי שחשוב לו להזיק לאחרים. דהיינו, אי אפשר "ללכת" עם רצון מסוים עד הסוף ולהפוך לבלתי מנוצח בתחרות.

למעשה, אפשר להגיד שהתפיסה הבסיסית שלנו של טוב ורע, שנובעת מעצם הרצונות שלנו, היא הבסיס של ה"תחרות" הזאת. כל עוד יש צורות של המציאות שמועדפות עלינו מאחרות, כשאנחנו מתקרבים אליהם אנחנו מנצחים את ה"אני" שלנו מפעם, ולעיתים אנחנו משווים את עצמינו לאחרים, והיתרון של זה לדעתי זה שזה דרך להרגיש טוב עם עצמינו גם אם היינו מרגישים נורא אם לא היינו מתייחסים לאחרים. לא נורא שפיטרו אותי מהעבודה, העיקר שיש לי חסכונות בעוד שיש אנשים שאין להם לא חסכונות ולא עבודה ונמצאים בחובות.

עכשיו, יש תחרויות "פופולריות" יותר ופחות בכל מקום ודבר. התחרות על מקומות עבודה בהיי-טק היא עצומה, בעוד יש הרבה פחות תחרות על יצירת סטארט-אפים חדשים לדוגמה. בנוסף, כל אחד נמצא בתחרויות שונות ומשקיע בהם בהתאם למערכת הרצונות שלו והחשיבות שהוא רואה בכל דבר ושיקולים אישיים נוספים.

לכן, מי שחשוב לו מאוד לשרוד בעבודה מסודרת לטווח ארוך(מאוד) ולא חשוב לו להוביל שום דבר, יעדיף להתחרות על עבודה בעלת ביקוש ושכר גבוה(הייטק), במידה והוא סבור שיש לו כישורים חברתיים טובים שכן גם זה הכרחי כדי לשרוד שם כל כך הרבה זמן. לעומתו, מי שחשוב לו החירות לחיות את חייו כרצונו, יעדיף להיכנס מיידית לשוק העבודה ללא צורך בקו"ח מרשימים ו/או להשקיע בהקמת עסק עצמאי שמסוגל לייצר הכנסה פסיבית.

הנקודה היא, שמי שבוחר למקד את חייו בתחרויות הכי "פופולריות" – תעודת בגרות "טובה", שירות צבאי "משמעותי", פסיכומטרי, תארים במקצועות מבוקשים בציונים גבוהים ואם אתם הורים: תחרויות בין מצבם והישגיהם של ילדיכם ביחס לילדים אחרים ועוד – יעדיף לא לחשוב בכוחות עצמו, כי אלו תחרויות שאינסוף אנשים כבר התחרו בהם לפניו, ולכן הוא לא סבור שיש לו סיכוי להמציא אסטרטגיות מקוריות לתחרויות האלו, ולכן הוא מעדיף שיכתיבו לו איך לעבור אותם בתוצאות כמה שיותר טובות.

מאחר והתחרויות האלו הם הפופולריות ביותר ומעטים מצליחים "לשדרג" את הדרכים המקובלות לעבור אותם, לא מן הנמנע שרוב האנשים מעדיפים בדברים האלו לא לחשוב בכוחות עצמם בדברים ה"עיקריים" בחייהם. יתכן, אגב, שזה הסיבה למה חשוב להם להוכיח כמה הם בקיאים בתחומים שאינם בהכרח קשורים לתחרויות הנ"ל בהם הם מתחרים – הם רוצים להוכיח לאחרים ולעצמם שהם לא "ממוצעים" ויודעים לחשוב בכוחות עצמם ואף ברמה "טובה", בניגוד להרבה אנשים אחרים.

אבל זה נכון רק לגבי התחרויות הכי "פופולריות". רוב האנשים משתתפים באופן "מקרי" בהרבה תחרויות פחות פופולריות, לדוגמה בנושאים של יעוץ ושל "הבנת המציאות". לדעתי, כאשר מישהו מציג איזושהי מצב שמפריע לו ושואל "מה עושים?"/"האם זה נורמלי?"/"איך להתמודד?" – זה תסמין בולט של הרצון שלו לתת לאחרים לחשוב בשבילו ולהכתיב לו מה לרצות בחיים ואיך להתנהג. משול למי שבוחר להודות שהוא במקום "נחות" בתחרות כלשיהי, והוא מוכן להודות בכך שאחרים שחושבים שהם במקום טוב ממנו בתחרות יעזרו לו להשתפר.

אמנם נראה לי שקל לרוב לאנשים לענות "לא יודע" ששואלים אותם לגבי נושא שהם חושבים שהם לא מבינים בו כלום. אבל אני חושד שאנשים מוכנים להעמיד פנים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם באמת חושבים שהם יודעים כדי לשכנע אנשים(שעושים את מה שתיארתי בפסקה הקודמת) להפוך אותם ל "גורו" שלהם לגבי נושא כלשיהו, אפילו אם זה רק בנושא צר מאוד.

גם כאשר אנשים פונים אליכם באופן מקרי לנושא שנראה לכם שאתם מבינים בו לא רע, ושואלים אתכם שאלה שאין לכם מושג לענות עליה – במקום פשוט לענות "לא יודע", רוב הסיכויים שתתחילו לחשוב מה יכולה להיות התשובה ולזרוק כיוונים אליה, מבלי לציין שלמעשה שהכיוונים האלה הם בסה"כ ספקולציות שלכם שהעליתם בין רגע. מנגד, אם תשאלו מישהו אחר – מה הסיכוי שתעדיפו לנסות להוכיח שהוא לא באמת מבין במה שהוא טוען שהוא מבין?

אתם תרגישו שאתם "חייבים" להשתמש בידיעותיכם. שאסור לכם לפספס את ההזדמנות להשתמש בידע שלכם כדי לעזור למישהו אחר. שזאת ההזדמנות שלכם לשכנע את כולם שאתם במקום גבוה יותר מהאיש ששאל אתכם את השאלה בתחרות "מי יודע יותר בנושא X?". זאת גם הזדמנות אפשרית "לרכוש" שליטה על אותו אדם ועל מחשבותיו ע"י שכנועו שאתם במקום טוב ממנו בתחרות אחת או יותר שחשובה/ות לו, וכך לגרום לו לרצות לשאול ולהתייעץ אתכם על בסיס קבוע(מניפולציה פסיכולוגית פופולרית של מנהיגי כתות) ובכך להבטיח שאתם תהיו במקום טוב ממנו במגוון תחרויות נוספות, עקב השליטה שיש לכם עליו.

אנחנו גם עשויים "להטות" את ההישגים שלנו(מבחינתנו) ומגוון דברים נוספים כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו במקום יותר טוב בתחרות כלשיהי ממי שאנחנו באמת. תוכלו לקרוא על זה עוד כאן(דלגו לחלק בו הדגשתי את המילים "הטיות קוגניטיביות").

אגב, בפוסט הזה ציינתי דבר שניתן לקשר לפוסט הזה – ש "הנורמליים" שונאים את כל מי שלא מסכים עם השקפת העולם הבסיסית שלהם – יש גבול(צר) לכמה הם מוכנים שלא יסכימו איתם. ניתן לומר גם, שהם בעצם לא מוכנים לקבל את זה שיש אנשים(מעטים) שמסרבים בתוקף להתחרות בתחרויות הפופולריות ביותר, אשר חלק גדול מהאנשים סבורים שכולן חייבים להשתתף בהם, למעט אלו שיש להם אילוצים שלא מאפשרים להם זאת.

לכן, רק למעטים יש אומץ לזנוח את התחרויות האלה למען תחרויות פחות פופולריות. למה אומץ? בגלל אמונה שאומרת שאנחנו צריכים שאחרים יקבלו אותנו חברתית במידה מסוימת כדי לשרוד בעולם(יש בזה אמת, לדוגמה בקשר לעבודה בשכירות) וכמובן בגלל ההטיה להאמין שהעדר יודע טוב מכל אינדיבידואל לגבי מערכת הרצונות "האידאלית". לאנשים כאלו ממילא פחות יעזור להיעזר באחרים, ולכן הם יותר חושבים בכוחות עצמם ביחס לאלו שיותר "נורמליים".

כאשר האינטרסים שלך "במיעוט", ממילא יש לך יותר אויבים ופחות שותפים פוטנציאליים, כך שאתה נאלץ לפחד יותר, לרוב לעבוד(הרבה) יותר קשה על דרך שאתה לא מכיר ונאלץ לבנות בעצמך, להתאמץ יותר במלחמה ו/או בריחה מה"נורמליים" שרוצים שתיפול, ובאופן כללי לקחת סיכונים עצומים שמקשים אפילו על השינה הלילית. כלומר, לחשוב בכוחות עצמך זה לא נוח.

מצד שני, גם לחשוב בכוחות עצמך זה בונוס מפלצתי בתחרות. מה יותר כיף מלהרגיש שאתה מבין דברים שרוב האנשים עוד לא מבינים? מה יותר כיף מלהרגיש שאתה יותר אמיץ מרוב האנשים? הבנת המציאות ואומץ הם שני תחרויות מאוד פופולריות למעשה. אבל בכל זאת, זה כרוך בסיכון "גבוה", כמו תיק השקעות בהרכב של 100% מניות בשוק ההון.

והכי חשוב, סלידה מסיכון עשויה להיות מסוכנת יותר מנטילת סיכון. מי שחושב בכוחות עצמו יכול לשחרר את עצמו מהסיכונים שעליך לקחת כתוצאה מחוסר מחשבה עצמית(הבאת ילדים לעולם, משכנתא, חתונה..). נכון, הם לא עד כדי כך מסוכנים כאשר שואפים לעשות אותם בצורה המקובלת, אבל עבור מי שסבור שזה לא בשבילו, הצעידה נגד העדר עשויה להשתלם לו בהחלט ודווקא להרגיע אותו יחסית למה שמצבו היה אם לא היה אמיץ מספיק. אדם כזה יכול להשיג, לדוגמה, חירות כלכלית בגיל צעיר.

וגם אם הוא טועה, הוא תמיד יכול לחזור להיות כמו כולם בנוסף ללהבין את טעויותיו, וכך כבר יש לו יתרון על ה"נורמליים" – יש לו מידה מסוימת של יכולת הבנה של "השונה", בנוסף להבנת ה "נורמליים". מטעויות לומדים תמיד. אדם שחושב בכוחות עצמו יכול להתקרב יותר לאמת. יכול ללמוד מעבר למה ש"מקובל" ללמוד, ולהשתמש בזה כדי לנסות להצליח במה שמעניין אותו ולפתח מזה תשוקה. קשה מאוד להגשים את עצמך בדרך החיים הנורמטיבית, בגלל התחרות הענקית כנ"ל. לאנשים שחושבים ופועלים בהתאם למה שהם חושבים תמיד יש הרבה פחות תחרות כי הם נדירים יותר.

בנוסף, יש לו סיכוי טוב בהרבה לנטרל את העיוותים המחשבתיים שהמוח שלו טומן לו(הטיות קוגניטיביות), מאחר ויש לו סיכוי גבוה יותר לגלות את מה שה"נורמליים" מסרבים להודות בו, וזה, שהחיים הם תחרות אחת גדולה.

את המסקנה/ות אשאיר לקורא.

2 מחשבות על “למרוד במוסכמות הרגישות בחברה: קשה אבל משתלם

  1. פינגבק: תחשבו טוב טוב.. או שדמגוגים יחשבו בשבילכם | דמגוגיות מכל עבר

  2. פינגבק: הכללות | דמגוגיות מכל עבר

מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על רוחך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s