על איך לחיות חיים אותנטיים – ביקורת על הספר "אני, פרויקט מיתוג"

לאחרונה קראתי ספר של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג", והוא רלוונטי לכמה וכמה מנושאים מרכזיים אליהם כבר התייחסתי לבלוג זה, ולכן זה נראה לי הזדמנות מצוינת להציג את נקודת מבטו, ואת נקודת המבט שלי על נקודת המבט שלו.

למי שלא מבין, הרלוונטיות של זה לבלוג היא פשוטה – קרלו גם מדבר, בצורה כזו או אחרת, על להיות אותנטי גם כאשר זה "מנוגד לנורמות חברתיות", ו/או לתרבות המקומית. לכן דבריו לדעתי מצדיקים התייחסות מפורטת בבלוג הזה.

והבהרה: יתכן שיש הסבורים, במידה רבה מאוד של צדק, שכל צורת המחשבה שקרלו מציג בכל כתביו, מפוקפקת לא פחות מכל אלו של אותם "גורואים" המככבים בתעשיית העזרה העצמית, ו/או של מטיפי תורות ניו-אייג', בגלל שהיא מלאה בטענות מעורפלות ו "לא פרקטיות" וחסרות משמעות, ובהכללות מגוחכות[1] והצהרות חסרות בסיס.

הבעיה אכן קיימת – אני יכול להעיד שלהתרשמותי, גם בספר הזה חלק גדול מהרפרנסים שקרלו כן טרח להוסיף לא באמת מראים את הביסוס לאף טענה שלו, אלא רק מפנים לקריאה נוספת – ואלו שלא, לא מרחיבים על איך המקורות מוכיחות את טענותיו, מה שהופך אותם לבעייתיות.

הסיבה היחידה שאני לא ממהר להסכים עם הביקורת הזאת, זה בגלל שהספר הזה (לדוגמה), עוסק בעיקר ב "אינדבדואליות" מנקודת מבט פילוסופית, לאו דווקא פסיכולוגית. מכיוון שפילוסופיה עוסקת בסוגיות מופשטות ולא מעשיות[2], קשה מאוד לפילוסופים להתנסח בצורה ברורה. פילוסופים מסוימים יודעים להסביר את דבריהם בצורה פשוטה להבנה באמצעות היכולת להסביר את דעותיהם דרך דיאלוגים סוקרטים, מה שאני מוצא שהופך את זה לקל ליצור "גרפי חשיבה" יכולת שאולי לקרלו אין, למרבה הצער.

ובכל זאת, אני חושב שיש בדבריו על אינדבדואליות ואותנטיות, נקודות מעניינות (בעלות ביסוס לוגי בסטנדרטים "פילוסופיים"), שניתן לתרגם אותם לתכנון חיים מעשי, כך שאני מוצא תועלת מסוימת בהתבוננות על הפילוסופיה שלו על אינדבדואליות.

קרלו בספר מתייחס להרבה "תופעות" הבעלת רלוונטיות ישירה או כמעט ישירה לנושאים שהזכרתי בבלוג זה. הבה אציין ואסביר אותם אחד אחד:

  • תחרות חברתית שנעשתה "גלובלית" ומדידה:

להבנתי, קרלו מקשר בין גורמים מסוימים, לבין השינויים בכמה עשורים האחרונים על הנטייה האנושית של בני אדם להשוות את עצמם לאחרים ממגוון היבטים, כאשר הגורם העיקרי הוא ההתפתחות של הטכנולוגיה בשם "אינטרנט".

הוא טוען כי בעקבות כך שכל אחד מאיתנו כעת יכול להיחשף לעוד ועוד סיפורים של אנשים "מצליחים" ממנו 24/7 (בעקבות נגישות סיפורים אלו דרך האינטרנט, כמו כל שאר הידע האנושי), כעת אנחנו משווים את עצמינו לאחרים על סמך "מדדים" גלובליים, כלומר, על סמך איך שאנחנו חושבים שאנחנו ביחס לכל שאר האנשים על הגלובוס, ולא רק בסביבה מצומצמת יותר (לא ברור איזו – אולי משפחה/מוצא/מדינה..)

ולגבי ההיבט "המדיד" – כאן קרלו תיאר מצב מורכב למדי, בו, להבנתי:

א. אמצעי מדיה שונים, אותם כינה "בידורידע" (infotainment), מנסים לגרום לציבור לשאוף לשפע כלכלי, ו/או חומרי, ו/או מדיד.. או משהו בסגנון[3].

ב. היום האדם מתחיל להיתפס כמצרך כלכלי בפני עצמו – דבר נוסף שערכו נמדד לפי ערך מספרי. וזה יכול להיות תלוי בתלוש השכר החודשי שלו, בחסכונות שצבר וכו'.
דוגמות אחרות לכל אותם הישגים "מדידים" עליהם קרלו מדבר, הרלוונטיים לתפיסת האדם הפרטי כמצרך, הם[4]: מספר האזכורים של אותו אדם אם מחפשים אותו בגוגל, מספר החברים שלו בפייסבוק, האם הוא מופיע ברשימות כמו "100 טופ הסלבים של 2010", וכו'.
הוא טען, להבנתי, כי תחרות זו מסיחה את דעתינו מלחיות לפי הזהות שלנו, ולא רק כדי "להצליח בחיים" לפי הקריקרטיונים שהבידורידע משתמשים בהם להפצת אנשים "מצליחים".

  • אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי להתמודד עם פחד מהמוות:

קרלו טוען שפחד מהמוות מניע אנשים להשתמש במגוון טכניקות לצמצום הרגשתו. רוב טיעוניו בעניין זה מובעים, להבנתי, באמצעות "תיאוריית ניהול האימה". אני בעצמי הסתבכתי בניסיון להבין אותה אז אשתוק לגביה.

בכל אופן, הוא גם טוען שאימוץ אמונה בדת או תורה רוחנית כזו או אחרת, נובע (בין היתר) מכך שזה מקנה לאנשים תקווה שהם בעצם יחיו לנצח, ובכך בעצם להכחיש את היותם בני תמותה[4].

  • אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי למצוא משמעות לחיים:

קרלו מתייחס כאן לתעשיית "העזרה העצמית" וכל התורות הרוחניות (באחד העמודים הוא כינה את חלקם "פאסודו-רוחניות"), וטוען, בתמצית, שהיא ממלאת לאנשים את החוסר במשמעות ובמענה לשאלות קיומיות, באמצעות טענות משוללות בסיס[5] – בדיוק כמו רבנים חרדים מסוימים (מבלי לרכל) שלטענתו מסלפים את המדע כדי לבסס את טענותיהם ומראים בורות בנושאים מדעיים, וכו'.

הוא מסכם זאת לדעתי כאשר הוא כותב שאותם "שיקויי פלאים" שמציעים כל הרוחניקים למיניהם, נרכשים ככל נראה על ידי אנשים שנמצאים ב "מצוקה אמיתית" כלשיהי, והבעיה עם זה, היא שהם עלולים לחטוף נזק על כך שהם מאמינים שאותם "שיקויים" יפתרו להם את כל בעיותיהם, מבלי לקבל עזרה המבוססת על מידע מהמימן והוכחות אמפיריות.

הוא ציין שהספר נועד, לפחות בין היתר, להראות שניתן לאמץ משמעות לחיים תוך שימוש בחשיבה ביקורתית, ומציע קונספט חלופי לרעיונות רוחניים שהוא מכנה "קבלה עצמית אקטיבית", כאשר במסגרתו, האינדיבדואל (האדם הפרטי) ממציא לעצמו משמעות לחייו על סמך גיבוש תמונה ברורה לגבי הזהות שלו, תוך כדי הכרה בכך ש "חומרי הגלם" של זהותו לא נתונים לבחירתו, ומאחר והם עוצבו כשעוד היה יצור קטן וחסר ישע (דהיינו, תינוק/ילד).

שאר הקונספטים שזכורים לי מהספר לא רלוונטיים, אז "אקפוץ" ללקשר את כל זה לכתבה שהוא פרסם לפני כשנה, בה טען, בדומה לבכתבה קודמת, שמימוש עצמי אותנטי/הצלחה בחיים/איך שלא נקרא לזה (בכתבה הקודמת הוא כינה זאת "לחיות לפי הטבע שלך"), שלהיות קשוב לעצמך ול "מי אתה" מקל עליך בקבלת בחירות אותנטיות ופחות כניעות לנורמות חברתיות, למשפחה ולפחד מהסביבה באופן כללי.

ודעתי היא..

נסיים את הצגת רעיונותיו כאן. להלן דעתי, שעל הדרך תקשר את המדובר לפוסטים קודמים שפרסמתי כאן.

  • לגבי התחרות:

קודם כל, אזכיר שכבר טענתי ש "החיים הם תחרות" שמחייבים השוואה לבני אדם אחרים.

ספציפית לגבי התחרות כדבר שנהפך ל "גלובלי" – אני חושב שהטיעון הזה, בתמצית, הוא לכל היותר אזהרה שימושית מפני השפעה פסיכולוגית שלאינטרנט אולי יכול להיות עלינו, ולא טיעון מבוסס.

בכלל, אני לא רואה שום קשר סיבתי בין עצם השימוש באינטרנט למען "היכולת" להתחרות עם אנשים מכל הגלובוס בכל דבר שניתן להעלות על הדעת, לבין "מימוש עצמי אותנטי". למה שהיכולת הזאת תגרום לנו לעבוד קשה יותר? או לעשות יותר מה שאנחנו שומעים ש "כדאי לנו לרצות" במקום מה שמעניין אותנו שלא בגלל המלצות של אחרים? אם קרלו היה מוכיח שהיא גורמת לאלו הייתי מבין את הקשר, אבל לא ראיתי שהוא הוכיח אותו.

להיחשף ל "הצלחה" של יזמים גדולים, לצורך העניין, לא בהכרח מדרבן אף אחד לנסות להפוך ליזם גדול בעצמו, או להגדיר את אותם אנשים כ "מצליחנים". זה נראה לי כאילו קרלו מתייחס ל "בידורידע" בתור מעיין פלטפורמת חינוך לציבור, שמחנכת אותו לגבי איך להגדיר הצלחה בחייהם. אני לא רואה לזה שום ביסוס. האם בכלל יש דרך לבדוק את השפעת המדיה על "כיווני המחשבה" של הציבור הצורך אותה?

וספציפית לגבי עניין המדדים בתחרות ל "מדידים" (מספרים) – שוב, יש פה "סוג" מסוים של חוסר הביסוס הזהה לעניין התחרות "הגלובלית" – כן, יתכן ויש מנטליות של תחרותיות שנמדדת במספרים בהרבה מאוד מקומות והיבטים בעולם כיום, אבל מי אמר שזה שונה עכשיו ממה שזה היה, בהשוואה ללפני 300 שנים, לדוגמה? האם באמת יש משמעות כלשיהי לטענה שיש תחרות שכזאת? (אגב, עצם הטענה ש "יש תחרות על X..", באופן כללי, היא בעייתית – כי תחרות, בהגדרתה, היא משחק סכום-אפס בו כמה צדדים מנסים להשיג משהו אחד – וכל ניצחון של אחד מהם הוא הפסד של כל האחרים. אבל כדי לדעת מי מתחרה בתחרות, צריך לדעת מה כל צד בתחרות באמת רוצה – יכול להיות שהוא רוצה בכלל ש לא יהיה לו את הדבר עליו שאר הצדדים מתחרים, ואז ממילא מגוחך לטעון שהוא "מתחרה" בשאר הצדדים באותה התחרות. ומאיפה קרלו יודע מה כל אדם בעולם רוצה?!).

בקיצור, דעתי כאן היא שטענותיו של קרלו על התחרות הם חסרות משמעות במקרה הטוב, כמו הרבה משאר ההכלות הגסות והטענות המעורפלות שלו. יתכן כי הוא רואה בהם טענות אבדוקטיביות לגיטמיות, אבל אני חושב שאין לזה מקום בספרי פילוסופיה, שלדעתי, צריכים להיות ממוקדים בטענות דדוקטיביות כדי להיות בעלי ערך.

אגב, ב 2 הכתבות אליהם קישרתי, קרלו גם מתייחס לעניין התחרות – הוא מדבר על איך אנשים "מצליחים", שלכאורה הם "ווינרים" שניצחו בתחרויות "מדידות" כאלו ואחרות, הם לא בעלי "רווחה נפשית", הם מפחדים לאבד את מה שיש להם, הם לא מימשו את עצמם באופן אותנטי, הם לחוצים כל הזמן, וכו'.

זה דווקא נראה לי לעניין – הוא הציג את נקודת מבטו על אנשים שנחשבים ל "מצליחנים", באמצעות תיאור החסרונות שבאורח החיים שלהם. אבל זה ממש לא רלוונטי לספר שמדבר על אינדבדואליות בעידן המודרני (ולא סתם באופן כללי).

  • לגבי הדתות:

בכל הקשור לפחד מהמוות – האמת שאין לי יותר מדי מה להתייחס, כי אני נוטה להסכים – אכן הדתות מעניקות למאמינים בהם תחושה של ערך ונחמה מפחדים כמו המוות. זה היסק כמעט טריביאלי בעיניי (אפילו שהוא אינדוקטיבי בלבד), שמבוסס על התוכן של אותם דתות, ועל ההנחה הרווחת לפיה קיים אצל בני אדם פחד מודע או לא מודע מהאירוע (שנראה לי קשה מאוד להגדרה באופן קונקרטי, אגב) שנקרא "מוות". אפשר להטיל ספק בהאם זה בכלל הנחה רווחת וכו', אבל לא נראה לי שיש עוד משהו חשוב לומר על זה.
אז כן, טענות מעניינות, אבל ממה שהצלחתי להבין עליהם הם נשמעות לי קצת טריביאליות מידי מכדי שיהיה להם ערך.

אבל חכו, הגענו לחלק שציפיתי לו:

  • לגבי התורות הרוחניות ותעשיית "העזרה העצמית":

אוהו. איך נהניתי מלקרוא את החלק הזה. תעשיית "העזרה העצמית" יכולה למכור כל רעיון באשר הוא, מעורפל ולא מבוסס ככל שיהיה, and get away with it – בעידן של היום שבו ניתן להפיץ ולפרסם כל פיסת אינפורמציה במאמץ אפסי, באמצעות האינטרנט כמובן (כפי שקרלו עצמו ציין בספר, אגב), ולהתפרנס מלא לעשות כלום, פחות או יותר.

אכן, והתייחסתי לכך בפוסט הזה. חלק, אם לא כל מהאנשים בתעשייה הזאת מבטיחים הבטחות מעורפלות ומוכרים טקסטים שמסבירים איך להגיע אל אותם יעדים מעורפלים שאנשי המכירות האלו מציעים. אם החומר שלהם גם כולל שימוש במונחים מעורפלים (כל שכן "מיסטיים"/על טבעיים/רוחניים[6]), אז ממילא גם הוא לא ניתן לבדיקה אמפירית, מאחר ולא ניתן לבדוק את העל טבעי בשיטת מחקר שנועדה לחקור את המציאות החומרית.

הם לא בהכרח אפילו ייתמרו להציג את המוצג בטקסטים כ "ידע" כזה או אחר.
בין כה וכה, אני חושב שהשורה התחתונה של הביקורות של קרלו כלפי כל אותם גורואים (כפי שהבנתי אותה), נכונה – האנשים האלו אכן מציעים משמעות מסוימת לחייהם של הניזונים מהם (כאשר "המשמעות" הזאת, בעיניי, היא ההבטחה המעורפלת שהם מוכרים) – במיוחד במידה ואנשי המכירות כותבים בחומר שלהם על איך האנשים היחידים בעולם שיש להם סיכוי להגיע לאותם יעדים מעורפלים, הם אלו שרוכשים את המוצרים שלהם.

עם זאת, אני לא בטוח שאני מסכים עם טענתו, שניתן לאמץ משמעות ללא השבתת החשיבה הביקורתית.

אמנם אני חסיד גדול של שימוש תדיר בסוגים מאוד מסוימים של חשיבה ביקורתית (הכוללים ספקנות פילוסופית ו ספקנות מדעית), אבל בכל זאת – זה לא נראה לי ריאלי.

את ההסבר לכך ניתן להבין באמצעות קריאת הפוסט שלי לגבי "למה אין שום סיבה הגיונית לחיות" – שאומר, בתמצית, את מה שכתוב בכותרת שלו.

אני כבר לא בטוח אם אני עצמי מסכים לחלוטין עם מה שכתבתי אז, ובכל זאת – אני עדיין מתקשה מאוד למצוא תימוכין לכך שחשיבה רציונלית אפילו יכולה לעצב את עיקר ההתנהגות (המעשית) של כל אדם בשגרת חייו. נכון, הוא יכול "לבנות לעצמו חזון" (/ערכים), הוא יכול לגבש השקפות פילוסופיות משלו, הוא יכול להטיל על עצמו משמעת עצמית, וכולי.

אבל אני עדיין חושב שכל אלה, גם אם קיימים, מבוססים שלעצמם על רגשות בסופו של דבר. מה יכול להניע בן אדם לרצות מלכתחילה לכפות על עצמו משמעת עצמית, או לגבש ערכים כלשיהן, או השקפות פילוסופיות?

דניאל כהנמן היטיב לתאר בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" את מה שכינה "מערכת 1", שמהווה למעשה פונקציה מסוימת במוח האנושי שמבצעת חישובים באופן אוטומטי ומהיר במיוחד, אך מבוסס-היוריסטיקות (כללי אצבע שאנחנו משתמשים בהם) ולא מדויק.

המערכת הזאת היא "אינטואטיבית" – אף חלק במוח הקשור בחשיבה רציונלית לא נמצא בה.

מנגד, יש את "מערכת 2", המערכת הרציונלית, המחושבת, האיטית, שפועלת אך ורק לפי נוסחאות וחישובים זהירים ומבוקרים, ומשמשת גם להטלת ספק בכל דעה באשר היא (גם דעות במוח של בעל המערכת הזאת).

בתמצית – איזה חישובים קונקרטיים, מדויקים ומבוססים אמפירית, יכולים להניע אותו לאמץ משמעת עצמית וערכים והשקפות כאלו ואחרות? אני לא יודע את התשובה, אבל אני בספק רב אם יש עוד חלק במוח למעט מערכת 1 שמסייע לגבש משמעת עצמית, ערכים והשקפות.

מה שאני הולך לטעון כאן מבוסס שלעצמו על מערכת 1 (כנראה טיעון אבדוקטיבי) ואיננו טיעון תקף, כך שיתכן ויש כאן כשלים "חמורים", ובכל זאת – כדי להיות פרודקטיבי מספיק כדי לשרוד בשוק העבודה ולמטרות אחרות, צריך לחשוב קצת ולעשות המון – להציב מטרות במהירות באופן "אינטואטיבי" מבלי לחשוב בכלל על האם יש מאחוריהן רציונל כלשהו (במיוחד אם אתה שכיר, שאמור לעשות את מה שהבוס שלו אומר לו לעשות), כלומר, להשתמש לשם זה אך ורק במערכת 1 – ואז להתקדם לעברם לאט ולאט, באופן מחושב וזהיר, תוך לקיחת סיכונים מחושבים ופרופורציונליים – כלומר, להשתמש בעיקר במערכת 2 לאורך כל הדרך.

ולכן, אם האדם ישתמש במערכת 2 בדרך להצבת מטרות, הוא יתחרפן – כי הוא מהר מאוד יראה שאחרי "בקרה עצמית", לא נותרות לו שום מטרות להציב לעצמו.

אז בקיצור, אני לא חושב שאני מסכים עם קרלו על זה, אם כי אני מודה שהקושי שלי להסכים איתו נובע בעיקר מתחושות אינטואטיביות שלי, ולא מנימוקים רציונליים. מקווה שאצליח לחשוב בעתיד על דרכים יותר רציונליות לבדוק את אותם תחושות..

לסיכום, ספר על "הצלחה בחיים", הצבת יעדים וגיבוש אורח חיים "אותנטי", הכולל (לצד כל הטענות שהעדפתי פשוט להתעלם מהם) הצעות שימושיות, ולא ממש מעורפלות לטעמי, על איך לגבש גישה לגבי "מי אנחנו", כדי לקבל החלטות מסוימות בחיים וכך להיות אותנטיים יותר. אם כי הן קשות להבנה בעקבות הניסוח המתפלסף שלהם, ועקב האופן המסורבל והמבלבל בעיניי בו קרלו מציג את צורת מחשבתו.

הערות:

א. מעניין לציין שמהתבוננות פנימית ממושכת שעשיתי על עצמי, נראה לי שהדעה שלי (שאין שום סיבה הגיונית לקום בבוקר וכו'), שלעצמה מגיעה, במידה מסוימת, ממניע אמוציונלי כלשהו – התיעוב שלי כלפי כל מיני דברים שאני עושה, גורם לי לחשוב דברים בסגנון "הלוואי והייתי מונע יותר מהיגיון ופחות מרגשות שבאות וחולפות. יש לי בחירה על זה בכלל?", והם מהווים חלק מהביסוס להשקפה "הפסימיסטית" הזאת, לפיה רק רגשות יכולות להניע אותנו להציב לעצמינו מטרות בחיים.

ב. באופן כללי, אחת מהשורות התחתונות של הספר של הקרלו שאני כן מוצא לנכון "לאמץ" אותם, זה הטענה על הזהות שלנו ועל כך שעלינו "לחיות לפיה". לא כ "צו מוסרי", אלא פשוט כדרך שימושית לעצב העדפות בחיים. כן, דברים רבים ב "זהות" שלנו מעוצבים על ידי דברים שאנחנו לא יכולים, ככל הנראה, להשפיע עליהם. אז אפשר פשוט לחיות עם זה במקום "להילחם" בזה, ולראות גם בזה חלק מה "אינדבדואליות" שלנו. מודה שקצת קשה לי להסביר את המונחים שהשתמשתי בהם כאן, אבל ככה זה בפילוסופיה..

ג. בהקשר לתעשיית העזרה העצמית – קרלו בספרו אמנם התייחס בהקשר הזה רק לרבנים חרדים, ולמחברי ספרים כמו "הסוד" ו "כוחו של הרגע הזה", אבל אני מזכיר – התיאור שלו מתאים לכל, ואני מתכוון לכל, מי שמבטיח הבטחות שאינם ניתנות לבדיקה אמפירית (או לפחות קשות מידי לבדיקה אמפירית – אם לדוגמה מישהו מבטיח שמי שמקיים את עצותיו יגיע בשנת 2090 לירח, בעייתי מאוד לבדוק אותו לפני שנה זו), ומשתמש במונחים רוחניים לתיאור הבטחתו (גם מונחים כמו "להצליח בחיים", יכולים, בעיניי, להיחשב למונחים רוחניים, שוב, בגלל הערפול שלהם).

זה כולל גם את אליעד כהן ועוד כל מיני גורואים אליהם התייחסתי כדוגמות בפוסט הזה. למעשה, קרלו מדבר פחות או יותר על אותם אנשים שגלעד דיאמנט יוצא נגדם – אנשים שמציגים לציבור השקפות שדוחות את השיטה המדעית או מהוות פאוסודו-מדע, ומעודדות אותו לשאוף ליעדים שאינם ניתנים לבדיקה אמפירית (בהבדל היחידי שממה שקראתי עד היום, גלעד מתמקד בטיפולים פיזיים מסוימים כגון הומופאתיה שעשויים להתיימר להיות מבוססים על מדע, בעוד קרלו מתמקד בטיפוליים נפשיים שמבוססים על מה שהייתי מכנה "פאוסודו-פילוסופיות").

ואם זה לא מובן – לא ניתן לבדיקה אמפירית, פירושו כל טענה שמשתמשת במונחים שאינם ניתנים למדידה כמותית מדויקת ו/או חומריים (מייצגים חומרים שיש בעולם). זה רוחניות, עליה מושתתות כל הדתות והכתות בעולם – כל דבר שהוא על טבעי.[6]

ד. פעם, כתבתי פוסט על "למה אולי לא כדאי להצליח בחיים", בו התייחסתי לקרלו ולאיזה טרנד שהכרתי פעם. שם, הצגתי את הרעיון של קרלו ככזה ששם דגש על טיפוח "האני החווה", אותו תיאר דניאל כהנמן באותו הספר הנ"ל ("לחשוב מהר, לחשוב לאט").[7]

אז ככל הנראה, על סמך שניהם, נראה לי שקרלו אומר, בשורה התחתונה, שמימוש עצמי אותנטי, הוא חיים בהם האדם מעצב לעצמו במהלך חייו הבוגרים זהות משלו, המבוססת על "חומרי גלם" שרכש בילדותו, ואז חי לפי הזהות הזאת (ניסוח זה אכן מעורפל, אז הבה נדגים: נגיד אם הוא מחליט שהוא אוהב ללמוד על מחשבים, אז הוא הולך לעשות תואר במדעי המחשב). אלו לא בהכרח חיים מלאים בשקט נפשי, ולמעשה, קרלו מקנה בספר דוגמות של אנשים "מרדנים" שנרדפים עד היום, כמו אייאן חירסי עלי.

זה מעורפל במידה לא מבוטלת, כן, אבל אני בכל זאת מוצא בזה תועלת מסוימת לגיבוש "תוכנית חיים" לכל אחד לפי איך שהוא חושב שמתאים לו לחיות – ובמה כדאי לו להשקיע יותר או פחות זמן, כסף וכו'.

הערות שוליים:

(לא אשים ציטוטים ישירים מהספרים, כי זו עבירה פלילית):

[1] להלן סתם דוגמה אנדקטואלית להמחשה: בעמ' 26, קרלו טען שבעשורים האחרונים יצא האקזיסטנציאליזם מן האופנה. אי אפשר לקחת טיעון שכזה ברצינות אלא אם הוא מהווה מטאפורה למשהו.. משהו לא ברור' במקרה הזה.

[2] את ההגדרה הזאת לפילוסופיה לקחתי דווקא מויקיפדיה האנגלית.

[3] ראו בעמוד 64 בספר, בו קרלו התייחס גם לסיסמה "Just Do it".

[4] קרלו מדבר על הדוגמות האלה בעמ' 40-41.

[5] ראו בעמוד 87 בספר.

[6] ראו את ההגדרה של ויקיפדיה לרוחניות – כל ישות שאיננה חומר, תודעה או אנרגיה.

[7] ראו בספרו בחלק 5, בפרק 37, "טיב החוויה", שם הוא מתאר אותו.

מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על רוחך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s