חשיבה חדה על פסיכופתולוגיה – אוטיזם – חלק 1

אז בהמשך לפוסט הקודם שהתחיל את סדרת הפוסטים על פסיכופתולוגיה, שפרסמתי לפני חצי שנה, הרשו לי להתחיל עם אחד מהאבחונים הנפוצים ביותר: אוטיזם. פוסט אחד לא יספיק לזה, אבל הוא יהווה התחלה.

דיסקליימר להורים, המטפלים והחוקרים לאוטיסטים, והאוטיסטים, שיקראו את זה:

תודה שבחרתם לקרוא את הפוסט הזה. אני מרשה לעצמי לנחש שרובכם נכנסתם אליו כדי למצוא מידע על אוטיזם. אז תרשו לפני שאתחיל לחפור, אבהיר לכם כמה דברים לגביו:

  • כותב פוסט זה, ומנהל הבלוג הזה, מאובחן באוטיסט בעצמו. לא ציינתי את זה בבלוג לפני כן כי לא ראיתי טעם (עכשיו אני כן רואה).
  • אין לי השכלה פורמלית רלוונטית לאוטיזם, ואני לא הולך לטעון טענות כאן על סמך ניסיון החיים שלי כאוטיסט (רק טיפשים בעיניי יעדיפו ללמוד מניסיון חיים מאשר ממדע). מה שכן יש לי, ובשפע, זה חשיבה ביקורתית יותר טובה משיש לרוב הסטודנטים, וגם יותר ממה שיש לכמה מהמרצים, במדינת האמונה העיוורת הזו שנקראת "ישראל".
  • הפוסט הזה הולך להיות מבוסס על: הידע המועט עד מאוד שיש לי על עולם האוטיזם, עם מקורות לגיבויו, והחשיבה הביקורתית שלי. הוא לא הולך להיות יומרני (בלשון המועטה). אבל הוא בהחלט יעזור קצת לשפוך קצת אור על מה שבאמת מתרחש ב "עולם האוטיזם". כלומר, הפוסט הזה רק מתיימר להקנות קצת מידע (נוסף) בנושא האוטיזם – וזהו.
  • עם זאת, היות וכל הרעיון הבסיסי מאחורי הבלוג הזה הוא שנאת נורמות חברתיות (hence השם, "החושב הלא נורמלי"),  אני כן אכתוב קצת בסוף התחקיר על הקשר שאני רואה בין האוטיזם שלי לכל הפוסטים הקודמים שכתבתי כאן. כל הקוראים יזכו להבין קצת יותר טוב מי עומד מאחורי הבלוג הזה.

מה זה בכלל אוטיזם?

נתחיל בזה, שאוטיזם הוא פשוט עוד אבחון אפשרי שפסיכיאטר (רופא לבריאות הנפש – בדיוק כמו פסיכולוג קליני. ההבדל הבולט ביניהם הוא שבעוד פסיכולוג קליני למד, ניחשתם נכון, פסיכולוגיה – הפסיכיאטר למד גם מדעי המוח להכשרתו, והוא כשיר לתת לכם מרשמים לתרופות,) יכול לתת למישהו (לרוב קטין) שמפגין קשיים בתקשורת בין-אישית.

בדרך כלל, רוב האוטיסטים מאובחנים בהיותם קטינים, עקב כך שהוריהם כופים עליהם ללכת לפסיכיאטר, עקב חשד לתקשורת בין-אישית לקויה אצל ילדיהם ביחס לגילם. וכן, אני בטוח בזה אפילו שאני לא יכול להוכיח את זה בעזרת מקור – בהמשך אסביר עניינים נוספים שיסבירו למה זה נכון.

בכל אופן, הפסיכיאטרים מאבחנים על סמך שימוש בספר ה DSM, הידוע בתור "התנ"ך של הפסיכיאטרים". ספר זה כולל מידע לאבחון של מאות ואלפים של אבחונים – עיכובים התפתחותיים, מחלות נפשיות, וכיוצא באלה. הפסיכיאטר מאבחן, לרוב, על ידי בדיקת התאמת התנהגותו של המאובחן לכל אחד מהאבחונים ב DSM.

וכעת – הכירו את עמותת אפ"י ואת עמותת אלו"ט. העמותות אלו הם כתובות נפוצות עבור הורים שנואשים לקבל עזרה לילדיהם האוטיסטים. אני הולך לבקר אותם בחריפות בפוסט זה (ולא רק אותם).

אבל מה זה אוטיזם על פי הקונצזוס המדעי?

נתחיל בזה שאוטיזם זה לא לקות תקשורתית. זוהי הגדרה מעוותת שמבלבלת את המהות של אוטיזם עם התסמינים שלו. אכן, אוטיזם מתעניין במגוון תסמינים המשדרים לקות תקשורתית, אך זה לא מחויב מצד ההגדרה של אוטיזם.

אוטיזם, מושג שהוגדר על ידי ליאו קנר לפני קצת פחות מ 100 שנה, פירושו כיום שונות נוירולוגית של המוח, כלומר – מבנה שונה של המוח כתוצאה מהתפתחות חריגה שלו. כמובן שלא תמיד הוא הוגדר כך – כשהוא הוגדר לראשונה, הוא אכן היה פשוט לקות בתקשורת בין-אישית.

רבים מהמטפלים וההורים לאוטיסטים, טועים להגדיר אוטיזם כ "הפרעה התפתחותית נוירולוגית". גם אפ"י ואלו"ט מגדירים אוטיזם בצורה זו (ראו כאן ו כאן). זה נכון, כמובן, אלא שהשימוש במילה "הפרעה" הוא שטויות במיץ ומוטה (biased), ואני אסביר למה:

ההגדרה מהפסקה הקודמת היא נכונה ברמה העקרונית, משום שאוטיזם במדע הוא אכן מצב נוירולוגי – שוני במבנה המוח. אלא שזה לא בהכרח נכון לקרוא לזה הפרעה. למה? כי הפרעה, פירושה מצב לא תקין. משהו שהוא לא לגיטימי.

אז אסביר לכם משהו שהרבה מהאוטיסטים ב "קהילה האוטיסטית" (ארחיב על זה אח"כ) כבר יודעים – אוטיזם זה לא בהכרח מצב לא תקין.

טמפל גרנדין, אחת מהאוטיסטים המפורסמים, היא מבין הראשונים (אם לא הראשונה) שתמכה ברעיון של הגיוון העצבי – שמתנגד להנחה שאוטיזם הוא מצב לא תקין.

אפ"י, אלו"ט (ועוד) מגדירים אוטיזם מתוך הנחה שמדובר במצב לא תקין. זה לא בהכרח נכון. עוד על כך בהמשך.

חשוב גם לציין שהגדרת האוטיזם משתנה לאורך השנים – ב DSM. ובגלל זה יש גם שמות שונים לתסמונות שונות של אוטיזם[1][2] – ולכן במקום האוטיזם, נהוג כיום לומר על אדם אוטיסט שהוא "על הספקטרום האוטיסטי" – ספקטרום הכולל את כל התסמונות.

מהם התסמינים של אוטיזם?

אני לא יודע כל כך. מה שאני כן יודע, זה שמקור המידע הכי נכון ומדויק כדי לדעת את זה, הוא מה שהפסיכיאטרים חושבים, כלומר, מה שרשום להם ב DSM. כי יוצאות מהדורות חדשות ל DSM כל הזמן, והסיבה לכך היא בגלל שהממצאים המדעיים והקונצנזוס המדעי לגבי כל האבחונים הרשומים ב DSM מתחדשים כל הזמן. ולכן, במהדורה העדכנית של ה DSM, ניתן למצוא את התשובה הנכונה (כרגע) לשאלה זו.

אל תשכחו – אוטיזם מוגדר כשונות נוירולוגית. רק לאנשים שלמדו מדעי המוח יש סיכוי לדעת מהי אותה שונות ניורולוגית. והפסיכיאטרים למדו גם מדעי המוח וגם פסיכולוגיה, כך שהם ידעו לקשר את אותה שונות נוירולוגית לביטויים הפסיכולוגיים (כלומר, ההתנהגותיים) שלה יותר טוב מכל שאר המומחים למיניהם.

אלו"ט כבר הדביקו את התסמינים המצוינים ב DSM כאן (אלו תסמיני הליבה של האוטיזם – כל התסמונות על הספקטרום כוללות לפחות חלק משמעותי מתסמינים אלו). להרחבה נוספת על ההגדרות ב DSM וכיצד הפסיכיאטרים מאבחנים אוטיסטים, מוזמנים לקרוא כאן.

כאמור, אני מגדיר את עצמי כספקן, ואני מקפיד לא לשחק אותה כאילו אני מבין במשהו יותר ממה שאני באמת מבין בו, או בכלל לבקר דברים באופן פזיז.

איך מתרחשת האבחנה?

בגדול, פסיכיאטר מאבחן. מעבר לזה מעדיף לא להתייחס, כי אני מאמין שיש מספיק מידע אמין בתשובה לשאלה הזו באתרים של אפ"י ואלו"ט ובמקורות נוספים. הם יודעים יותר טוב ממני גם לגבי הנקודה הזו.

מה שכן, יש שאלון שלעיתים משומש על מנת למדוד את "מידת האוטיסטיות" של המאובחן, שמכונה "Autism spectrum quotient". הוא נוצר על ידי סיימון בארון כהן, פסיכופתולוג מפורסם בעולם האוטיזם. אם בא לכם, נכון לכתיבת שורות אלו, יש אתרים שמאפשרים למלא אותו ברשת בחינם, ולקבל תוצאות. כמו זה.

השאלון כולל כמה עשרות שאלות, שמתייחסות לסימפטומים של אוטיזם, ומודדות את חומרותם. ציון מספיק גבוה מהווה חשד לאוטיזם. עם זאת, כמובן, המבחן הזה לבד לא יכול להוכיח אוטיזם – הוא רק מתהליך האבחון.

חשוב לציין שמבחינתי – מהימנות השאלון הזה, שווה למהימנות של המחקרים למיניהם מעולם הפסיכולוגיה, שהנתונים שהם מספקים מבוססים על סקרים. ולא צריך להיות מדען בשביל להבין עד כמה אפסית המהימנות של מחקרי פח מבוססי סקרים. מחקרים מבוססי סקרים נותנים אמון מוגזם ביכולת ההתבוננות הפנימית (Introspection). וכמו שכתוב בערך האנציקלופדי שקישרתי אליו במשפט הקודם, התבוננות פנימית נחשב למקור מידע פסול בעיניי מדענים רבים לאורך ההיסטוריה, וגם כיום – ובצדק – הרי אין לו שום ביסוס, זוהי יכולת אינטואטיבית. מעבר לזאת, מסתמכים על יכולתו של האוטיסט (או וואטאוור מי שממלא את השאלון) לזכור את כל חייו מספיק כדי להעריך כיצד הוא היה ביחס לסימפטומים של השאלון. כלומר, יש גם הסתמכות מופרזת על הזיכרון של ממלא השאלון. אני יכול להמשיך ולהרחיב על אינספור הטיות בהסתמכות על סקרים, אבל לא קריטי.

אבל רגע, אם אוטיזם זה שונות נוירולוגית כיום, למה לא מאבחנים אוטיזם על פי סריקת מוח (fMRI), אלא רק לפי סימפטומים?

אני ראיתי טונה של הורים ששואלים את זה, השקעתי הרבה זמן בלחפש תשובה, ולא מצאתי. אז אסתפק בלענות כך:

לא יודע. זה מה יש. אבל תהיו בטוחים שכבר נעשו טונות של מחקרים עם סריקות fMRI על אוטיסטים. חפשו ותמצאו.

מהם המטפלים הקיימים לאוטיסטים?

היות ויש אלפים (כן, אלפים) של התערבויות טיפוליות לאוטיסטים, אני לא מתכוון לעשות רשימת טיפולים כאן (כבר יש מספיק טיפולים, באתר הזה). אני כן אציין כמה סוגים מרכזיים של אנשי מקצוע שמטפלים באוטיסטים, וקצת על הרלוונטיות של ההשכלה (ובעיקר, ההשכלה המדעית) שלהם:

  1. עובדים סוציאליים – עובדים סוציאליים, באופן כללי, נותנים לאוטיסטים סיוע בעיקר בענייני שיקום, הבנת זכויותיהם, ולפעמים קצת תרגול של מיומנויות חברתיות. ההשכלה המדעית שלהם: לרוב, קצת ידע בפסיכולוגיה חברתית (בהיקף של 10 קורסים אקדמיים, במקרה הטוב), טיפה ידע כללי נוסף מתחומים נוספים ממדעי החברה והרוח, קצת קורסים בשיטות מחקרה וסטטיסטיקה, וזהו. (מקור)
  2. קלינאי תקשורת – אלו עוסקים בעיקר בטיפול בהפרעות תקשורת קונקרטיות של אוטיסטים בלבד, בלי לשקם אותם או לספק להם תמיכה נפשית. ההשכלה המדעית שלהם: לרוב, קצת פסיכולוגיה, קצת מדעי המוח, וכמה קורסים בכמה תחומים אקדמיים הרלוונטיים לחקר השפה (כגון: בלשנות, עם דגש על פרגמטיקה), וקצת פיזיולוגיה, קצת רפואה, וקצת נוירולוגיה. ((מקור)
  3. מטבלים בהבעה ויצירה/מטפלים באומנויות – אילו עוסקים בעיקר בטיפול "רגשי" באוטיסטים, בעזרת טכניקות של הבעה עצמית בעזרת מגוון אומנויות – פסיכודרמה/ציור/פיסול/וכו'. ההשכלה המדעית שלהם: במקרה הטוב, תואר ראשון בפסיכולוגיה. במקרה הרע, חצי מזה. (מקור). כמו כן, שימו לב שבאתר האמין ביותר בעברית המקנה מידע על אוטיזם – טיפול באומנויות מופיע ברשימת הטיפולים האלטרנטיביים – וטיפולים אלטרנטיביים, כמו שתבינו אם תעשו גוגל של חצי דקה, הם טפיולים שאין מספיק (אם בכלל) ניסויים קליניים שמוכיחים את יעילותם, מעבר לאפקט הפלציבו!
  4. מרפאים בעיסוק – אילו עוסקים בלעזור לאוטיסטים לעשות מגוון של משימות, על מנת לעזור להם לתפקד כמו כולם ו "לחזור לתלם". ההשכלה המדעית שלהם: כמה קורסים בפסיכולוגיה, וכמה קורסים ברפואה. (מקור).

בנוסף, כדאי לזכור שכל אחד מסוג המטפלים הנ"ל, מטפל במגוון רחב של אנשים עם אבחונים שונים ומשונים, ולא רק אוטיזם. מה ניתן להסיק מכך? שום דבר, חוץ מזה שיש סיכוי סביר שרוב המטפלים הנ"ל לא רכשו בעת לימודיהם כמעט שום ידע רלוונטי לאוטיזם. למה? כי בכל המסלולים הנ"ל, לומדים אולי 1-2 קורסים אקדמיים שמתמקדים באוטיזם. אלא אם כן, המטפל בחור ללמוד את התואר השלם במתמקד באוטיזם, מה שרוב המטפלים לא עושים.

(ולפני שאתה שואלים: "רגע, מאיפה אתה יודע שאילו 4 סוגי המטפלים המרכזיים?" – אתם מוזמנים להסתכל באתר של אפ"י, בסעיף "אנשי מקצוע", ולראות איך אילו עיקר המטפלים המוצעים. פסיכיאטרים ופסיכולוגים הם בעיקר כדי לאבחן, וחונכים שאין להם שום השכלה [בערך]).

אבל, אתם רואים מה אני מדגיש כאן, כן? אכן – לעיקר המטפלים באוטיסטים, לרוב, כמעט ואין השכלה מדעית. יש להם בין 0 לקצת ידע מדעי, וכמו כן, בין 0 לקצת הבנה של איך לעשות מחקרים (יש העושים סימנריונים/תזות/דוקטורנטים מביניהם, כמובן, אבל הם עושים אותם בהתאם להשכלה המדעית שלהם). מי שכן יש לו ידע מדעי, בשפע, זה הפסיכולוגים (הקליניים), והפסיכיאטרים. כל ההשכלה שלהם היא השכלה מדעית.

למשל, המרפאים בעיסוק/קלינאי תקשורת/מטפלים באומנויות/מרפאים בעיסוק לא למדו בכלל פילוסופיה של המדע, ענף בפילוסופיה העוסק, בין היתר, בניסיון להגדיר היטב את מונחי הליבה (המופשטים) של המדע: כלומר, מה זה מדע/ראיה/הוכחה מדעית/מחקר/וכו'. היות והם לא למדו את זה, אפילו את מונחי הליבה של המדע הם לא מכירים. ועל כן, מה הם מבינים במדע בכלל?

(להרחבה בנושא, אני ממליץ על ההרצאה הזו, שמועברת על ידי בחור שמתמחה בפילוסופיה של המדע. הוא מסביר בה, בין היתר, שבאקדמיה בכללי כמעט בכלל לא מלמדים "חשיבה מדעית", כולל אפילו במסלולים אקדמיים שמתמקדים בתחומים מאוד מדעיים, ושלא עושים זאת בגלל שהמרצים והאליטות הפסיכוטיות סבורים, שתפקידה של האקדמיה היא לא להכשיר את הסטודנטים להבין מדע, אלא אך ורק להכשיר אותם להתחרות עבור משרות רלוונטיות לתחום שלהם בשוק העבודה. כן כן, במילים אחרות, הם חושבים שחשיבה ביקורתית היא שטויות במיץ ולא תורמת דבר. שיהיו בריאים)

אוקיי, המטפלים באוטיזם לא כל כך מבינים במדע. אבל מה זה מפריע?

אל תדברו שטויות. המטפלים באוטיזם "לא כל כך מבינים במדע" – רוב המטפלים באוטיזם, שלא לפחות כבר סיימו דוקטורטים, לא קיבלו שום הכשרה פורמלית שתאפשר להם בכלל להבין משהו לגבי מדע. הם עורכים "מחקרים" (סמינריונים/תזות/דוקטורנטים), אפילו שהם לא מכירים אף אחת מהמשמעויות הפילוסופיות של "מחקר מדעי". הם פשוט עושים מה שהמרצים שלהם אומרים להם לעשות – זאת בדומה לאנשים הלומדים הנדסה באוניברסיטה. הם לא מבינים כלום במדע, ואפילו מה זה מדע אין להם מושג – פשוט יש להם ידע מדעי מסוים. יש להם ידע מדעי, אין להם הבנה מדעית בכלל.

עכשיו, לגבי מה זה מפריע – שאלה טובה. בגדול, זה יוצר כמה בעיות:

  1. האחת, היא שהרבה מהמחקרים על אוטיזם, עליהם אנחנו שומעים בתקשורת, מבוצעים על ידי המטפלים באוטיסטים, שכאמור, אפילו מה זה מדע אין להם מושג. אני לא יודע כמה מהם, כמובן (איך אני אמור לספור?), אבל ראו למשל את צוות המחקר במרכז לחקר אוטיזם באוניברסיטת בן גוריון, שמלא בצוות מחקר של מטפלים (למעט עוזרי מחקר, שגם להם סביר שאין הבנה מדעית, ומישהו ממחשוב – מניח שהכוונה למדעי המחשב).

האם נראה לכם הגיוני, שיערכו מחקרים על ידי אנשים שאין להם מושג ירוק אפילו מה זה מדע? (אני מתאר לעצמי שאחת מהסיבות למה זה קורה היא מטעמי נוחות – הרי המטפלים גם ככה מתעסקים עם האוכלוסייה, ולכן נוח להם לערוך מחקרים שהם בעצם ניסויים קליניים. ניסוי קליני, הוא סוג של מחקר מדעי, שפירושו:

ניסוי קליני הוא מחקר מבוקר בבני אדם לבדוק את היעילות ו/או הבטיחות של טיפולים. בניסוי נהוג לחלק את המשתתפים לשתי קבוצות הזהות בכל פרמטר מלבד הטיפול, כאשר החברים בקבוצה אחת מקבלים את הטיפול הנבדק והחברים בקבוצה האחרת מקבלים פלצבו (תרופת דמה) או את הטיפול המקובל למצבם. בסיום המחקר משווים את המצב הרפואי של החברים בשתי הקבוצות וכך מחליטים אם הטיפול הנבדק יעיל או לא. (מקור)

אז אני ממליץ – בכל הקשור לאוטיזם, קראו אך ורק מחקרים של מדענים, ולא של מטפלים. קראו מחקרים של חוקרי מוח, פסיכולוגים, נוירולוגים, פיזיולוגים, ביולוגים, וכו' – בקיצור, אנשים שרכשו את השכלתם כדי להיות מדענים ועוסקים רק בזה, ולא אנשים שרכשו קצת השכלה מדעית (והשכלה לא מדעית), רק כדי שיוכלו לטפל באוטיסטים, ולעשות קצת מחקרי פח פאסודו-מדעיים על הדרך.

יש מקרים (אני לא יודע כמה, אז לא אנסה לנחש), בהם המטפלים עצמם נוטים, עקב חוסר בקיאותם במדע, להעדיף ללמוד על עולם האוטיזם מתוך ניסיון חיים מאשר בעזרת השכלה והבנה מדעית נוספת מתוך אמונה עיוורת בפתגמים כמו "חכם לומד מניסיונם של אחרים", וכמו שהסברתי בפוסט הזה – זה שטויות במיץ ומחזק והיטב את טענתי ממקודם, שאין להם מושג אפילו מה זה "מדע".

מובן גם שכאשר המטפלים מבקשים מאוטיסטים להעיד מתוך ניסיון החיים שלהם, הרי שהם למעשה מבקשים זאת לצורך עריכה של מחקרי תיאורי מקרה, שהם:

לרוב תיאורי מקרה מתארים מקרים מעניינים ממחלקות בבתי החולים או ממרפאות. זה אנו תיאור אנקדוטלי או חדשותי, אלא תיאור מדוקדק של המצב הרפואי של החולה ותהליך האבחון שלו ו/או הטיפול בו. תיאורי מקרה חשובים משום שהם יכולים להיות הבסיס לגילוי חדש – בין אם תיאור של מחלה חדשה או של תגובה חריגה לטיפול. עם זאת, תיאורי מקרה אינם הוכחה מדעית ועל מנת להסיק מסקנות תקפות מתיאורי מקרה דרוש מעקב אחרי מאות ולעתים אלפי אנשים לאורך תקופה ארוכה. (מקור)

לא שזה פסול לערוך מחקרים שכאלו – אבל כמו שהציטוט הנ"ל מהאתר של עמותת מדעת מסביר היטב, אלו מחקרים בעייתיים מאוד, בדומה למחקרים מבוססי סקרים. אנחנו הספקנים לא מסתפקים באנקודוטות, משום ש – Extraordinary claims require extraordinary evidence, וכל טענה על אוטיזם מבחינתי היא extraordinary, משום שזה לא נושא יום יומי פשוט (כמו הוצאת רישיון נהיגה, סתם לצורך הדוגמה),

אז אוטיסטים, רגע לפני שהמטפלים שלכם באים ואומרים לכם "בוא ותלמד אותי על אוטיזם מתוך ניסיון החיים שלך" – אל תשכחו שהם בעצם ממליצים לכם להתנדב להשתתף במחקרי פח, המכונים "תיאורי מקרה", ללא קבלת תשלום על ההתנדבות. אני ממליץ לכם בחום לסרב בכל תוקף, ולהפנות אותם לפוסט שכתבתי, על למה לא נכון ללמוד מניסיון חיים, וכמו כן, גם להפנות אותם להסבר על שיטות מחקר מעמותת מדעת, שקישרתי אליו מספר פעמים בפוסט הזאת – שיבינו עד כמה חסרי משמעות המחקרים שהם עורכים, ביחס לשאר סוגי המחקרים על אוטיזם.

עוד קצת על ההשלכות השליליות של למידה רק מניסיון חיים אישי:

הרשו לי לספר לכם עוד משהו על אוטיזם: האם לאוטיזם יש תרופה? זאת גם שאלה ששואלים הרבה הורים.

אז, אם כבר עשיתם גוגל לשאלה הזאת, סביר להניח שכמעט כל מקור אפשרי הבהיר לכם בבירור שאין תרופה שכזו.

אבל בוא וארחיב על זה – כרגע, בכלל לא קיימת דרך לבדוק אם טיפול כלשהו בכלל הצליח "לרפא" אוטיזם או לא. לא רק שאין תרופה – גם עוד לא מצאו דרך בכלל לחפש אחת כזו. המחקר הרציני על טיפול באוטיזם – עדיין לא סיים את שלבי ההכנה המוקדמים שלו.

למה? פשוט מאוד – אוטיזם זה כרגע שונות נוירולוגית. לכאורה, ניתן כיום לבצע ניסויים קליניים בהם מנסים טיפול כלשהו על מדגם נתונים גדול ככל האפשר (של אוטיסטים ולא אוטיסטים), אלא שכדאי לזכור ש:

  • גם אם טיפול כלשהו הוכח כיעיל להפחתת תסמיני האוטיזם ו/או קירוב המצב הנוירולוגי של האוטיסט למצבו של נוירוטיפיקל, אין ערובה לכך שיעילות זאת לא "backfire" אחרי כמה זמן, ואולי התפקוד של האוטיסט ירד אחרי שהוא עלה – דוגמה מצוינת לטיפול בו זה יכול לקרות הוא ABA, טיפול שבו גורמים לאוטיסט להתנהג יותר כמו נוירולטיפיקל, בטכניקות של אילוף (כמו אילוף כלבים). זה כמו לאוטיסט מכות – תן לו מכות, הוא יעשה מה שאתה רוצה. אבל אח"כ, הוא אולי ייכנס לדיכאון מהיחס הנאצי (כן, זה בדיוק מה שמטפלי ה ABA הם מבחינתי ברמה האתית – נאצים) שהוא מקבל מהוריו ומטפליו. וזה בדיוק מה שלא מבינים מי שפרסמו את הכתבה הזו – שהיעלמות תסמיני אוטיזם לא מספיק כדי להוכיח "החלמה" מאוטיזם (מה שגם שאוטיזם הוא לא בהכרח מחלה, כמובן).
  • בנוסף, אוטיזם ידוע כפגיעה נוריולוגית מולדת. זה לא פתאום קורה – זה קיים מכלתחילה. משמעות העניין היא, שגם אם המוח חוזר כביכול למבנה מוח של נוירוטיפיקל, אין זה מבטיח שאין היבטים מסוימים באותו המוח, שחוקרי מוח עדיין לא מספיק מבינים, ששונים ממוח נוירוטיפיקל. הרי, אף חוקר מוח עדיין לא יודע להסביר את כל מבנה המוח האנושי. אם נמשיל את המוח לתוכנה – תתקן את התוכנה, אבל גם אם אתה מתכנת מקצועי, אתה כנראה לא בדיוק יודע איך התוכנה עובדת מאחורי הקלעים, מעבר לקוד שאתה כותב – יכול להיות שעדיין יש בה היבטים לא תקינים שאתה לא יכול להבין.

למידע נוסף על כיצד יוצאת תרופה (או טיפול) כלשהו לשוק, קראו כאן.

יש מיתוסים על אוטיזם?

כן, ועוד איך. לציבור הרחב אין מושג ירוק אפילו מהי ההגדרה הבסיסית של אוטיזם (כפי שהמחשתי בתחילת הפוסט), אז זה הגיוני. יחד עם זאת, אני מאמין שפרופסור אסתר דרומי כבר עשתה עבודה טובה בניפוץ מיתוסים קיימים על אוטיזם[3], וגלעד דיאמנט כתב פוסט מנומק שמפריך את המיתוס הכי אידיוטי מכולם – שחיסונים גורמים לאוטיזם.

לכן, אינני רואה צורך להפריך מיתוסים כלשהן בכוחות עצמי.

על שרלטנים בתחום הטיפולי בנושא:

אכן, כמו שכבר אומר חוקר המוח אילן דינשטיין כאן:

לרפואה המודרנית אין כמעט פתרונות להתמודד עם אוטיזם וזה פותח פתח להרבה שרלטנות. אני שומע על כל מיני פתרונות קסם שקריים, החל מהלא מועילים ולא מזיקים, כמו תוספות מזון למיניהן (לאחרונה שמעתי על שימוש בתמצית חרצני מישמש) ועד טיפולים שהם פשוט התעללות (עד לא מזמן היו בצרפת מטפלים העוטפים ילדים בתכריכים ומשכיבים אותם באמבט עם מים קפואים). זה עסק משגשג ומשפחות מוציאות סכומים אדירים מתוך סבל נוראי. אני אופטימי שכל זה הולך להשתנות.

אכן אילן, אני מסכים איתך ב 100%.

אבל אם אתם הורים לאוטיסטים, הרשו לי לתת לכם טיפים כיצד להימנע משרלטנים. ואני אעשה את זה בדיוק באותה טכניקה שגלעד דיאמנט עושה את זה בתחומים אחרים. גלעד תמיד היה אומר בקבוצה שלו בפייסבוק, שהוא מאמין שהציבור הרחב לומד להבחין בשרלטנים בעזרת דוגמות ספציפיות. אז הנה שתיים (תוך כדי שאני אזהר מהוצאת לשון הרע..):

  • רונית גלפו – אמנם אני לא מסכים עם המרכז לנפגעי כתות שההורים שמשלמים לגלפו נותנים בה אמון בצורה עיוורת (כדי לדעת אם זה נכון, צריך לבחון היטב את תורתה ולקרוא את הספר שלה, "הקוד". בקיצור, צריך לתחקר אותה כמו שתחקרתי פעם את אליעד כהן. ולקח לי שבועות לכתוב את התחקיר לגביו. לא תודה)

אז הרשו לי לעשות את זה אחרת. אני ממליץ לכם (במיוחד אם אתם הורים לאוטיסטים) לקרוא את הכתבה על רונית גלפו בעיתון "הארץ". בכתבה, כמו שאתם רואים, היא הציעה לשקם כל מיני אוטיסטים על סמך תורתה. אבל, אני רוצה לצטט חלק חשוב מאוד מהכתבה ההיא:

"היא ישבה מולנו בעיניים עצומות ואמרה דברים על הילד שלי שאמרתי לעצמי, מאיפה היא יודעת? היא היתה עושה סוויץ' ונכנסת לאיזשהו מקום שממנו היא רואה אותך כאילו ממעוף הציפור. זה לא ייאמן. חודשיים אחרי תחילת המהלך היא אמרה לנו: היום אני נותנת לכם הנחיות. תדרשו מהילד שיגיד משפט. 'משפט?' שאלתי אותה, 'הוא לא אומר מלה'. ואז, אחרי שלושה ימים הוא אמר לנו: 'אמא, אני אוהב אותך'. התעלפנו. פרצנו בבכי. טובי הקלינאים ניסו להוציא ממנו מלים ולא הצליחו".

מה זאת אומרת? ההורים רוצים הילד שלהם, שמאובחן כאוטיסט, יתקשר יותר. הם ניסו קלינאי תקשורת (שזה מטפל שאפשר להגיד עליו הרבה, אבל לפחות יש לו הסמכה אקדמית פורמלית לגיטימית), והם לא הצליחו לעזור להעלות את "התפקוד התקשורתי" של הילד האוטיסט. רונית גלפו כן הצליחה (אולי בגלל אפקט הפלציבו, כמו שהנירולוגית בסוף הכתבה אמרה) להעלות את תפקודו.

ואז, ההורים הסיקו על סמך אנקדוטה זו בלבד, שיש לתת אמון בגלפו ובשיטתה, והתחילו לשלם לה כסף. זו תופעה נפוצה שמישהו מנסה מטפל מוסמך, מתייאש ממנו, ואז מנסה מטפל שמסתמך על ניו-אייג' בולשיט.

ומה ההורים האלה לא הבינו? כמובן – אנחנו הספקנים, האנשים שבאמת אכפת להם מהאמת – אנחנו לא נותנים אמון רק על סמך אנקדוטות וניסיון חיים אישי!

אבל, מה לעשות ואותם הורים אינם ספקנים, ולכן הם לא כשירים להבין זאת. והתוצאה? רונית גלפו ברחה עם הכסף. תראו איזו תותחית על. ניצלה את חוסר הביקורתיות של ההורים כדי לרמות אותם.

וכאמור, רוב המטפלים באוטיסטים הם לא פחות גרועים מההורים הנ"ל – גם הם יעדיפו לתת אמון על סמך ניסיון חיים, ולהסתפק באנקדוטות. אני ממליץ לא להקשיב לדעות שלהם על אוטיזם ברצינות – אלא רק לחוקרי האוטיזם.

  • אליעד כהן – אסביר מה אני הולך לעשות. כבר תחקרתי את אליעד, אני מכיר אותו 10 שנים. אז מה אני אעשה עכשיו? אני הולך לקחת הרצאה ארוכה שהוא העביר בנושא אוטיזם, ולבקר אותה בחריפות. הסרטונים והתכנים של אליעד ידועים באופן כללי כתכנים שכתובים בצפנים שרק מעטים יכולים להבין (ואני אחד מהם). הוא מדבר במושגים משונים, מה שאומר שאני בין הבודדים שיכולים בכלל להבין את טענותיו בנושא האוטיזם. כמו כן, בעוד שאני משוכנע שיש עוד אלפים ועשרות אלפים בישראל, שבדומה לאליעד מפיצים מידע מטעה על אוטיזם – אני אתרכז באליעד, פשוט כי כמו שאמרתי, אני מעדיף להתמקד בדוגמה ספציפית שתמחיש כיצד לזהות מידע שגוי בנושא אוטיזם, וטיפולים מסוכנים.

אז, להלן ביקורת החריפה שלי על "הרצאת האוטיזם" של אליעד (אזהרה: ארוך ביותר). קודם כל, להתרשמותי, לאחר שראיתי את הסרטון כמה פעמים, להתרשמותי, ניתן לסכם למעלה משעה של חפירות באוסף הטענות הבא:

  1. אוטיזם זה כמו פיגור שכלי, בהבדל היחידי שבעוד פיגור שכלי הוא פיגור "כללי", אוטיזם הוא פיגור רק ב "הבנה חברתית".
  2. מה שמכונה בדרך כלל "היגיון", הוא מפרש כ "אמונות" – צריך לחיות ולא למות, וכו'. וזה קשור כי הוא טוען שכאשר אדם בוחר לא להאמין לאמונות רווחות בחברה (שהם פרשנויות לסיטואציות  חברתיות), אז הוא נחשב לאוטיסט.
  3.  גם לבחור לאכול דווקא בכף כדי לאכול מרק, זאת בחירה המבוססת על אמונה.
  4. הוא מעלה רעיון: "מצא את האוטיסט שבתוכך", כלומר, אם אתה כהורה רוצה לטפל באוטיסט, נסה להבין איפה אתה אוטיסט בעצמך. הרעיון הזה, מבוסס על רעיון כללי יותר שאליעד כהן מזכיר באלפים מהפוסטים וההרצאות שלו, לפיו על מנת לעזור לכל "משוגע", אתה צריך להבין איפה אתה משוגע כמונו.
  5. אליעד גם טוען שהאוטיסטים "מייצגים את הספק" – הספק שיש לנוירוטיפיקלים, לגבי הפרשנויות המקובלות שהם מקפידים לתת לסיטואציות חברתיות בכללי.
  6. הוא אף מציין רעיון נוסף, שהוא בהמשך לרעיון מסעיף 4 – שלטפל באוטיסט קשה באותה המידה כמו "לשנות את החלק שבתוכך – את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלך – שאתה כבר שנים מנסה לשנות ומבין שהם מוטלים בספק, ולא מצליח". אליעד תמיד אומר לתלמידים שלו שהם לא יכולים לדעת לשנות אחרים, אם הם אפילו לא יודעים לשנות את עצמם, מכל היבט, לא רק אוטיזם.
  7. הוא מתייחס לטיפול באוטיזם בעזרת "לתת לו מכות" כטיפול ABA, וטוען שטיפול זה משעבד את הילד לגחמותיו של המטפל.

אז, קבלו את הביקורת הסופר חריפה שלי על דבריו של אליעד:

  1. קודם כל, אין שום קשר עקרוני בין אוטיזם לפיגור שכלי. נכון אמנם שיש אוטיסטים רבים שהם גם מאובחנים כבעלי פיגור שכלי, אך יש גם רבים עם IQ מעל הממוצע, ואף מחוננים. כמו כן, זה לא נכון להגדיר אוטיזם כ "פיגור בהבנת סיטואציות חברתיות" – אליעד נופל כאן בטעות נפוצה אצל הציבור הרחב. אוטיזם במהותו הוא רק שונות נוירולוגית, ולא בהכרח מתאפיין ב "פיגור בהבנה חברתית" – כי זה רק מאפיין נפוץ של אוטיזם, לא מהותו.
  2. אליעד אמנם צודק, כמובן, בכך שהוא טוען שהפרשנויות המקובלות לסיטואציות החברתיות אצל נוירוטיפיקלים, הם רק אמונות. זה טיעון בנאלי שמבוסס על טענה שנכונה באופן מובן מאליו – שאנחנו כבני אדם, לא יודעים שום דבר בוודאות. היו פילוסופים שחיו לפני הספירה שכבר הבינו את זה, ויש על זה ערך בויקיפדיה.
  3. ראו סעיף 2.
  4. "למצוא את האוטיסט בתוכך" – אני מבטיח לכם שהרעיון הזה הוא ניו אייג' בולשיט. למה? כי אוטיזם זה שונות נוירולוגית, שרק פסיכיאטר (כיום) יכול לאבחן. אז לא, אין אצל הנוירוטיפיקלים "אוטיסט בתוכם" – כי אם נצמד להגדרה המדעית של אוטיזם, אין לנוירוטיפיקלים שום אוטיזם, ולכן הם לא יכולים למצוא את "האוטיסט שבתוכם", כי אין כזה. זה או שיש לך אוטיזם – או שאין לך. אין אמצע.
  5. גם זה לא נכון. לא, אוטיסטים הם לא הכרח ספקנים שמטילים ספק בפרשנויות המקובלות לסיטואציות החברתיות, כי זה בכלל תואם לקונצזוס המדעי הקיים בנושא אוטיזם. הקונצזוס המדעי הקיים חושב שהסיבה שרוב האוטיסטים מפרשים סיטואציות  חברתיות בצורה שונה מהמקובל, היא עקב חוסר היכולת לנסות בכלל לפרש את אותם סיטואציות חברתיות – מה שהמטפלים באוטיסטים מכנים "mind-blindess", כלומר, היעדר היכולת המכונה Theory of mind – היכולת לפרש סיטואציות חברתיות על פי: מה שאני חושב ומרגיש, מה שהאחרים סביבי (באותה סיטואציה חברתית) מרגישים וחושבים לגביה, ומה אני חושב ומרגיש לגבי מה שהם חושבים  ומרגישים, וכיוצא באלה. כלומר, זה לא שהאוטיסטים מפרשים אחרת מאיך שמקובל – אלא שהם בכלל לא מנסים לפרש סיטואציות חברתיות (באופן יחסי לנוירוטיפיקלים). יש דוגמה לכך בניסוי הידוע, המכונה sally-anne test, הבודק את יכולת ה theory of mind של הנבדקים.
  6. גם זה לא נכון. למה? ראו את ההסבר בסעיף 5. שוב – אוטיסטים לאו דווקא מטילים ספק בנורמות, הם פשוט לא מספיק מכירים ומבינים את הנורמות החברתיות. מה שהמטפלים עושים, ברמה רעיונית זו – הוא לגיטימי לחלוטין – הם מנסים לעזור לאוטיסטים להכיר את הנורמות החברתיות (בטיפול CBT בעיקר). זה עדיף ממה שאליעד מציע.
  7. עם זאת, מסכים עם הביקורת של אליעד על ABA. לא יכולתי להסכים איתו יותר.

אז כמו שאתם רואים, הורים ומטפלים יקרים – ככה מזהים שרלטנות בעולם האוטיזם. זהו את אלו שסותרים ידע מדעי קיים על אוטיזם, ושמעודדים אותכם להסתמך רק על ניסיון החיים שלכם (ו/או תיאוריות קונסיפרציה וניו אייג'), ואז לא תפלו בפח לאנשים כמו אליעד כהן ורונית גלפו.

כמה מאובחנים?

שאלה טובה. ככלל, ישנם מגוון מקורות המציינים את העובדה ששכיחות האוטיזם זינקה לאין-שעור בעשרות שנים האחרונות[3] – שזה הגיוני, משום שהגדרת האוטיזם השתנתה והורחבה מאוד לאורך השנים. המספר עשוי בין אחד לכמה אלפים לפני 50 שנה, בעוד היום יתכן ובישראל מאובחנים לפחות 1 ל 100. כמה בדיוק? אין לי מושג, כי אין מקור מספיק אמין בנושא[3] (שלא במפתיע, כי לא נראה שמישהו בארץ טרח באמת לבדוק אחד אחד מי מאובחן ומי לא – יש רק הערכות). אבל לא נורא, זה לא קריטי.

הרי, מחקרים שבודקים זאת צריכים להיות מחקרים אקולוגיים. מחקר אקולוגי הוא:

במחקר אקולוגי נבחן המתאם בין גורם לסיכון לבין מצב מסוים באוכלוסייה כולה ולא בפרטים. מחקר כזה כולל לרוב כמות גדולה מאוד של נתונים, ויכול להוות נקודת פתיחה למחקר מעמיק יותר. אולם למחקרים אקולוגיים יש חיסרון משמעותי, היות והוא נערך באוכלוסייה ולא בפרטים, אי-אפשר להסיק מהם מידע לגבי הקשר בין המצב הנבדק לבין התוצאה. דוגמה למחקר אקולוגי הוא בדיקת אחוז חולי הלב בערים מסוימות ומספר מגרשי הספורט בערים אלה. ייתכן שהמחקר יראה שערים שבהן הרבה מגרשי ספורט יש פחות חולי לב, אולם לא ניתן להסיק מכך על קשר בין שימוש במגרשי הספורט למחלות לב, כיוון שלא בדקנו אם חולי הלב נמנעים מלהגיע למגרשי הספורט. (מקור)

ולא מצאתי כאלו על אוטיזם בעברית..

לקריאה נוספת:

  • הבלוג של אודי הלר, האוטיסט הכי חכם בישראל שיצא לי להכיר. הוא ביקורתי, מתחצף ללא רחמים לכל מי שמעז לדבר שטויות, ובקיצור – ממליץ בחום לקרוא אותו, בדגש על המצב העגום שהוא מתאר על האוטיסטים בישראל – תכל'ס, היחס של הנוירוטיפיקלים כאן בארץ כלפי האוטיסטים, לא מאוד שונה מהיחס של הנאצים כלפי היהודים. נוסף על כך, נראה שהוא מכיר יותר תיאוריות מדעיות ממני על אוטיזם.
  • הבלוג של מורדי בן חמו, אוטיסט וד"ר לפסיכולוגיה, שהעיד כי למד פסיכולוגיה באוניברסיטה כדי שזה יעזור לו להבין סיטואציות חברתיות, ובאופן כללי, נראה שגם הוא ינטה להעדיף מדע על פני ניסיון חיים – בדיוק כמו הספקנים.
  • אתר מרכזי מידע לאוטיזם – זהו ללא ספק, האתר הטוב ביותר שמספק מידע מדעי על אוטיזם. ממליץ בחום לקרוא את כולו. מה שעמותות אפ"י ואלו"ט עושים זה כלום למעט האתר הזה.
  • אס"י – הארגון היחידי בישראל שמונהג על ידי אוטיסטים, או לפחות אנשים שטוענים שהם אוטיסטים.
  • Don’t ever assume autism researchers know what they’re doing. – מאמר מרתק מאת אוטיסטית בתפקוד נמוך (או כך לפחות היא "מתויגת"), שמבקרת את הדרכים של כל מיני חוקרים ומטפלים, למדוד את המיומנויות החברתיות של האוטיסטים, לעומת אלה של נוירוטיפיקלים.
  • קורס בקורסרה על אוטיזם, המועבר על ידי מורה לחינוך מיוחד. חלק מהטענות הכתובות בשורות אלו, מבוססות על החומר בקורס הזה – על אף שכרגיל, קהל היעד המוצהר שלו לא כולל אוטיסטים.

הערות שוליים:

[1] "אחים לספקטרום", אלכסון

[2] Phetrasuwan, S., Miles, M. S., Mesibov, G. B., & Robinson, C. (2009, July). Defining Autism Spectrum Disorders. Retrieved from https://search.proquest.com/openview/85671a7da93da21c411f0fffe10f8be0/1?pq-origsite=gscholar&cbl=25318

[3] בהתבסס על הספר: פרופסור אסתר דרומי, "מסע להבנת הרצף". מחברת הספר, שהיא פרופסורית לקלינאות תקשורת, ציינה כי היא השתדלה לכתוב בספר את מגוון הידע המדעי הקיים על אוטיזם בצורה האמינה ביותר (וכן, היא במפורש לא מזמינה את האוטיסטים לקרוא ספר זה, אבל fuck it, קראתי אותו לעומק בכל זאת). אם כי שימו לב שהספר נכתב על ידי בחורה שמתמחה במקצוע, ולא בתחום מדעי כלשהו – וזה לבד כבר סיבה להתייחס לכל הטענות "המדעיות" בספרה – בערבון מוגבל ביותר. יש לה מעט מאוד השכלה מדעית יחסית לרוב הפרופסורים. עם זאת, אני בכל זאת ממליץ לאוטיסטים ולהורים לאוטיסטים לקרוא אותו – כי הוא נותן מבט מקרוב על צורת החשיבה של המטפלים באוטיזם, ובעיקר, הקלינאי תקשורת בתחום.

פוסט זה הוא דינמי, ויתעדכן לאורך השנים, ככל שאלמד יותר על אוטיזם.

מבוא – חשיבה חדה על פסיכופתולוגיה

תחום הפסיכופתולוגיה, הידוע גם כתחום ה "פסיכולוגיה אבנורמלית", שהוא אחד מתחומי המחקר בדיספצלינת הפסיכולוגיה, הוא נושא מאוד רלוונטי לבלוג הזה.

הבלוג הזה מעודד, בשורה התחתונה, חשיבה רציונלית וביקורתית על נורמות חברתיות, כלומר על דעות והחלטות מקובלות שרוב האנשים (בחברה הישראלית החילונית) חיים על פיהם.

לעומתו, תחום הפסיכופתולוגיה, על פי ויקיפדיה העברית, הוא תחום שמגדיר כל מצב פסיכולוגי (מצב במובן של "state") שסוטה מהנורמה – כ "לא תקין".

תחום זה כולל בתוכו את הלקויות ההתפתחותיות (שזה, חוסר היכולת של אדם ליכולות פסיכולוגיות המצופות מאדם ממוצע במצבו, אם זה בכלל הגדרה מדויקת), הפרעות דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות שינה, הפרעות בתפקוד המיני, התמכרויות, ואת המחלות הנפשיות – ולא, ב "מחלות נפשיות" לא הכוונה לכל מצב נפשי שגורם לסבל שאיננו שגרתי. הכוונה לכל מצב נפשי ש… you guessed it – סוטה מהנורמה.

האם אני מטורף? כי נראה לי שכל מה שנחקר בתחום הפסיכופתולוגיה זה לא בהכרח תופעות "רעות", אלא פשוט תופעות שסוטות מהנורמה, אולי לטובה ואולי לרעה. עצם השם השני של התחום – "פסיכולוגיה אבנורמלית" – מחזק מאוד את דעתי.

העוסקים בתחום אולי יגיבו לכך, בטענה שהרעיון של התחום הוא לא סתם לפסול כל "סטייה נפשית" מהנורמה, אלא לפסול רק סטיות מהנורמה ש "פוגעות בתפקוד", כלומר, לפסול תופעות שמקשות על ביצוע פעולות יומיומיות. סתם לצורך הדוגמה, דיכאון קליני יכול למנוע מבן אדם לקום מהמיטה בבוקר ולבצע בערך כל פעולה יומיומית בסיסית שהכרחית על מנת לשרוד.

זה אולי נותן לגיטימציה מסוימת לתחום המחקר הזה.. לפעמים. הרי אין ספק שלגיטימי לעזור לבן אדם שמתקשה לתפקד כפי שהוא מעוניין, באמצעות אבחון (להבנת מצבו) + טיפול.

הבעיה כאן היא שהתחום מניח שכל האנשים בעולם רוצים בדיוק את אותו הדברים, ואם מישהו רוצה משהו שלא מקובל לרצות, או לא רוצה משהו שמקובל כן לרצות, אז הוא מוגדר כבעל "מחלת נפש" כלשהי. כן כן. כך למשל, יש את ה "הפרעת אישיות סכיזואידית", שהיא "הפרעה" המתבטאת בהיעדר עניין (אמיתי) בקשרים בינאישיים עם בני אדם אחרים. נו באמת. מה, כולם חייבים לרצות לפתח תלות רגשית באנשים אחרים? (קשר לפוסט שלך על קשרים חברתיים). בקיצור ובמילים אחרות, העוסקים בתחום פוסלים מצבים לגיטימיים לחלוטין, ופועלים כדי לכפות על אנשים טיפולים שהם לא רוצים (בעיקר ילדים, כי הם לא יכולים להתנגד).

בנוסף, ובלי קשר, לדעתי גם ניתן למצוא בעיות אתיות בתחום זה.

קודם כל, כנ"ל, אם נסתכל על כוונות חוקרי התחום, נראה שכוונותיהן האמיתיות הן לדחות כל מצב פסיכולוגי שסוטה מהנורמה – גם אם לאותו מצב פסיכולוגי יש בסיס רציונלי מוצק וטוב יותר מהמצב ה "נורמטיבי", ו/או יתרונות פוטנציאליים משמעותיים על פני המצב ה "נורמטיבי".
וכדי להמחיש אמירה זו, למעט הדוגמה הנ"ל עם ההפרעה הסכיזואידית, יש לי דוגמה טובה יותר עבור נקודה זו:

כשמסתכלים על השיח הציבורי הקיים בנושא הסינדרום הידוע בשם "אוטיזם". מבלי להיכנס לפרטים לא חשובים, אוטיזם זה לקות התפתחותית נוירולוגית, הרלוונטית להבנת מצבים "חברתיים", והיכולת להסתדר בהם. על פי הספרות המחקרית העדכנית לכתיבת שורות אלה, יש מגוון יתרונות ומיומנויות חיוניות המופיעות אצל אוטיסטים יותר מאשר אנשים "נוירוטיפיקלים", כלומר נטולי "בעיות" נוירולוגיות – יכולת טובה להבחין בפרטים קטנים, יכולת דיוק, יכולת הבנת נתונים ומספרים,
ולמרות זאת, עדיין קיימים חוקרים ואוטיסטים רבים שחושבים שאוטיזם משול למחלה, שעדיין צריך למצוא לה תרופה, ואסור לקבל את התופעה, למרות היתרונות שלה (אם כי אודה שגם יש תנועה שלמה של מתנגדים לטענה זו, שידועה בשם "גיוון עצבי" (Neurodiversity).

בקיצור, אם נלך על פי הגישה המוסרית המכונה "דאונטולוגיה", כלומר, נשפוט את המוסריות של העוסקים בתחום רק על פי המעשים שלהם, ולא על פי הכוונות שלהם או על פי תוצאות המעשים שלהם, ובכן, החוקרים בתחום למעשה בוחרים להגדיר תופעות מסוימות כ "אבנורמליות", לפתח להם טיפולים ובקיצור – להתייחס אליהם כמחלות,

ואם נשפוט את המוסריות שלהם לפי התוצאות של המעשים שלהם (גישת התועלתנות), כלומר, אם נסתכל על ההשלכות של התחום וכל המחקרים והטיפולים המתפתחים בו על החברה הישראלית החילונית, נמצא כמה דברים מטרידים:

  1. החינוך המיוחד, שהוא החינוך הניתן לילדים "בעלי צרכים מיוחדים", הוא חינוך שמניח ש "היי, הילדים האלה קיבלו אבחונים ונמצאו שונים מהנורמה, אז בוא נזרוק אותם לבית ספר אחר, וניתן להם שם יחס אחר, טיפולים המתאימים לאבחונים שלהם, ובקיצור – נניח שהם נחותים מהנורמה ולא נאפשר להם את אותם הזדמנויות כמו שאר בני גילם". אתם וודאי כבר מבינים לבד מה בעייתי כאן מבחינה אתית.

  2. כפיית טיפולים לא אתיים הכרוכים בשטיפת מוחו של המטופל והמאובחן, נגד רצונו – שזה פשוט תוצר לוואי של הנטייה של התחום לפסול את כל מה שסוטה מהנורמה בכל מחיר.
    חשבו על כל הילדים מתחת לגיל 18. אחרי ש "מומחים" מהתחום עושים להם אבחונים ומוצאים אצלם "היבטים אבנורמליים" – לקויות התפתחותיות, הפרעות ומחלות נפשיות, וכו' – ההורים שלהם יכולים להכריח את הילדים שלהם לעשות מה שהם רוצים (מעצם היותם הורים), ולילדים אין שום יכולת להתנגד.

כך שאם למשל, ילד מאובחן כאוטיסט, והוריו מחליטים לשלוח אותו לטיפול aba (applied behaviour analysis), שזה טיפול שבעצם מנסה ללמד את מה שלכאורה חסר לילד (מיומנויות חברתיות), באמצעות "חיזוקים ועונשים" – כאשר הילד מתנהג בצורה מקובלת חברתית כפי שהמטפלים מנסים להדריך אותו ולגרום לו לעשות, "נתגמל" עם אותו עם פרס כזה או אחר שהוא אוהב, וכשהוא לא – "נעניש" אותו בדרך כלשהי, כמו למשל, להכות אותו. הרי כשנוהגים כך, הילד ירגיש חסר אונים מלהתנגד, ויעשה מה שהמטפלים אומרים לו.

האם מצב זה נראה לכם אתי? אני מתקשה להבדיל בין זה לבין לשלוח ילד בכפייה למחנה אימונים צבאי, ולהכריח אותו לבצע אימונים צבאי, ולהכריח אותו לבצע אימונים קשים ומורכבים, על פי האג'נדה וההעדפות של המפקד הפשיסט שלו, שרוצה שכולם שיצייתו לו. מה, אנחנו עדיין בגרמניה הנאצית?

  1. יחס שונה מהחברה באופן כללי – את זה אולי אתם כבר מכירים.

אבחונים של אנשים – ילדים ומבוגרים כאחד – יכולים לגרום לחברה להפיץ עליהם סטיגמות, ולהתייחס אליהם כאנשים נחותים משמעותית מהנורמה, גם אם למעשה אין לכך שום רמז, למעט האבחון שהוצמד להם, שוב, ע"י "המומחים" בתחום.

כאנקדוטה ולצורך המחשה, היה מקרה של בחורה צעירה המאובחנת כלוקה באוטיזם. היא לא התקבלה לתואר שרצתה ללמוד, לא כי היא לא עמדה בדרישות הקבלה, אלא בגלל אבחון האוטיזם שלא הסתירה כנראה. לא פלא שהוקמה תוכנית ייחודית ל "קליטת אוטיסטים באוניברסיטה" רק כדי שהם יוכלו לקבל את הלוקסוס הזה.

לסיכום העניין..

בשורה התחתונה – התחום הזה מטריד אותי מאוד, עקב הבעיות האתיות שבו. ואני חושב שאותם בעיות צריכות להטריד גם את הציבור, ולא רק אותי. ואני גם חושב שבלי לדעת לקרוא מדע, ומבלי להכיר את הפילוסופיה של המדע, קשה מאוד להבין איך עובדים תגליות וסינדרומים שמנוסחים בתחום זה.

הייתי מעוניין לכתוב על שניהם, אך יחד עם זאת, אני מכיר בכך שאף אחד לא יקרא סדרת פוסטים המהווים רק התפלספויות על האתיקה של הפסיכופתולוגיה.

אם כן, הדבר הרציונלי עבור אחד כמוני, שדגל בספקנות ולא מהסס לצאת נגד התלם לגבי תחום זה, זה לחקור באופן עצמאי את התופעות הנחקרות בו, ולראות איך הם "עומדות" ביחס לאנשים רגילים. הן כי אולי תופעות שיש עליהם סטיגמות בכל העולם, בעצם כוללות בתוכם מרכיבים שאולי ישמעו לכולנו חיוביים ביותר, והן כי אני באמת תוהה מה גורם לכל הפסיכולוגים והחוקרים בתחום הפסיכופתולוגיה, לחשוב שהם יכולים להתיימר להגדיר מה זה "נורמלי" ומה "אבנורמלי".

בנוסף, אני חושב שאנשים שמקבלים אבחונים שנחשבים לבעלי לקויות התפתחותיות/מחלות נפשיות, הם אנשים מעניינים במיוחד, בגלל שהאבחון שלהם עשוי, אם נניח שהם אכן סוטים מהנורמה בדרך שבה האבחון רומז, להעיד על כך שהם אנשים ספקנים, שמסרבים להתאים את עצמם לנורמות החברתיות, מה שיכול להיות, כמובן, עקב ספקנות בריאה, ולא עצלנות או חוסר אונים.

במקרה של אוטיזם, למשל, יתכן ואוטיסטים הם למעשה אנשים ספקנים בכל הקשור לסיטואציות חברתיות. הם מסרבים להאמין לפרשנויות המקובלות בחברה לסיטואציות חברתיות ובוחנים את אותם סיטואציות באופן עצמאי דרך חשיבה ביקורתית, ובגלל זה מאובחנים כאוטיסטים.

בכל אופן, סדרה זו תתחיל מתחקירים קצרים בנושא האוטיזם, שזה הנושא שבחרתי להתחיל ממנו בתחום זה.

התחקירים עצמם, לא יהיו "סימטריים" למבנים והסגנונות לאף אחד מכל הסוגים הקיימים של מחקרים, פרסומים אקדמיים, וכו'. אבל הם בהחלט כן אולי יהיו מסוגננים באופן סימטרי לתחקירים של (האיש והאגדה) גלעד דיאמנט, שבמקרה שלו היו בעיקר על תחומי המיסטיקה והתקשור, וכל מיני שיטות פאסודו-מדעיות ותופעות על-טבעיות.

התחקירים שלו, כפי שאני שמתי לב, מסוגננים כך:

א. גלעד לוקח תופעה/שיטה

ב. גלעד משתף בכל החומר שמצא, על מנת להבין את התופעה/שיטה: מבחינת הגדרתה המדויקת והמוסכמת, התהליך המדויק שמשקף את התופעה/שיטה, ההיסטוריה של התופעה/שיטה וכו'.

ג. לאחר שהבין את התופעה/שיטה, דיאמנט מנסה לבדוק האם היא אמיתית, והאם מה שמספרים עליה אנשים מסוימים, עומד במבחן המחקר המדעי ותו לא, לעיתים הוא עשוי לעשות זאת בעזרת כתיבת מעיין מטא-אנליזה (סקירת ספרות) על הספרות המחקרית הרלוונטית לאותה תופעה/שיטה – כך למשל, בפוסט שכתב על nlp, הוא סקר כמה ניסויים קליניים שבדקו את היעילות של nlp לשימושים מסוימים. ולעיתים הוא עשוי לעשות זאת בעזרת ניתוח האפשרות שהטענות מאחורי התופעה/שיטה נכונות או לא, על פי ניסוחם (מה אם יש בהם כשלים לוגיים?), ועל פי יחסם לידע המדעי העדכני הרלוונטי אליהם.

אז ככה גם אני הולך לעבוד (בערך), ולכן סדרת פוסטים זאת תכונה "חשיבה חדה על פסיכופתולוגיה", על שם הבלוג של גלעד, "חשיבה חדה".

אם כי לא עבור כל הפוסטים אוכל לחקור באופן הזה – מתי שלא אוכל, פשוט לדאוג את כל המידע הכי חשוב שמצאתי, שאף מקור אחר לא מספק בעברית.

למה לא כדאי להיות מונע מרגשות?

(דיסקליימר: חלק לא מבוטל מהפוסט הזה מבוסס על הפוסט האגדי של מרק מנסון, "How to grow the fuck up", שמבוסס על מספר תיאוריות של פסיכולוגיים התפתחותיים, כמו זה, זה ו – זה)

כן, כמו שהכותרת אומרת, אני מתנגד בכל תוקף ללפעול על פי רגשות, כלומר, ללעשות מה שבא לנו, כלומר, להדוניזם. ואני חושב שגם אתם צריכים להתנגד לזה. מאחר ורוב האנשים אולי כבר התרגלו כל חייהם לעשות הכל כדי להרגיש כמה שיותר טוב לכמה שיותר זמן, אולי הם יפסלו את הפוסט באמונה עיוורת שרגשות הם הדבר היחידי ששווה לפעול עבורו. שיפסלו. אני לא אחראי לסבל והאומללות שלהם שימשיכו עד סוף חייהם עקב האמונה העיוורת הזאת.

וזה לאו דווקא אומר שאני מתנגד בהכרח לשימוש בכל אמצעי הבידור למיניהם (מוסיקה, משחקים וכו') – אבל אני כן בהכרח מתנגד לשימוש בהם למען ריגוש ותו לא. שימוש בדברים האלה למען ריגוש ותו לא עוזר אולי לילדים קטנים, כי הם כל כך לא מפותחים, ששימוש באותם אמצעי בידור יכול לעזור להם על הדרך להתפתח, מכל מיני בחינות שלא אכנס אליהם כאן.

הסיבות להתנגדות שלי הן:

א. לרגשות לא בהכרח יש משמעות.

כי הרי, מה זה רגשות? אם ניעזר בהגדרה של ויקיפדיה העברית לעניין, למשל, נראה כי היא מתארת את הרגש (בעיקר) כמצב נפשי, שהביטויים שלו הם בנפש האדם. ומה זה נפש האדם? זה הרי בדיוק מה שנחקר בתחום הפסיכולוגיה – המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני האדם, כאשר הדגש והבסיס הוא ההתנהגות. רק שפסיכולוגיה, למקרה שלא ידעתם, היא מדע לא מדויק – מדע שלא משתמש במדדים מדויקים ובודק דברים מבלי באמת להבין איך הם נראים ומה הם עשויים (זה נכון לפחות גם לגבי המחשבות..), כמו שמתואר היטב בביקורת על הפסיכולוגיה.  לכן, בשורה התחתונה – רגש זה מושג פילוסופי מופשט, שאין לאף אחד מושג איך הוא מתבטא וכיצד ניתן לזהות אותו – כלומר, אנחנו מזהים אותו באופן אינטואיטיבי בלבד.

תופעה נוספת חשובה שמהווה הנימוק השני לסעיף זה, היא ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה אנחנו עשויים לחוות רגשות חיוביים מאוד בנקודת זמן כלשהי בחיים, אך גם כשזה קורה, החוויה הזו במהירות ובהכרח תדעך חזרה לרגשות "ניטרליים". אותו דבר לגבי רגשות שליליים מאוד.

בסטטיסטיקה סוג תופעה זו מכונה "תסוגה לממוצע" – הנטייה של תנודות קיצוניות בסטטסטיקה של כל דבר שנמדד במספרים, לחזור בערך לערכו הממוצע לאחר כל סטייה קיצונית ממנו[1].

אז אם הרגשות שלנו כה זמניים, מה הטעם להתאמץ לשנות אותם? האם באמת יש טעם לקרוע את התחת בעבודה ובזוגיות במשך שנים, למשל, רק כדי להנות לכמה שעות מאיזה חתונה עם "אהוב ליבנו", רק כדי שכמה שעות לאחר מכן, כל ההנאה מהחתונה תדעך?

ב. רק באמצעות חשיבה רציונלית וחוסר הקשבה לרגשות, (אולי) ניתן להכיר את המציאות כפי שהיא באמת – ולהתגבר על ההטיה הטבעית של בני אדם לסיפוק "אמוציונלי" לטווח קצר, שזה מקשר גם לנושאים שלהטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה וכו'[2] –

במיוחד עיוותי חשיבה, שנובעים (לכאורה) מהפרעות נפשיות, כמו למשל עצבות כרונית (ידוע כ "דיכאון") – כלומר, רגשות יכולים לעצב באופן שגוי את החשיבה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות חמושים בציפיות שאין להם אחיזה במציאות.

ג. מאחר וההבנה שלנו על הרגשות שלנו היא אינטואיטיבית בלבד (ראו סעיף א'),

מי חושב באופן "רגשי" (אינטואיטיבי), כלומר, מסתמך על האינטואיציה שלו בקבלת ההחלטות היומיומית שלו – לא רק שהוא לא רציונלי, הוא גם לא יודע להסביר ולהבין את עצמו (אתם חושבים שאתם יודעים להסביר איך עובדת האינטואיציה שלכם, מעבר ל "אני מרגיש X ולכן X"?)

במילים אחרות, מי שרוצה להבין את עצמו ולהיות מודע לפסיכולוגיה של עצמו – צריך לחשוב רציונלית ו "להתנתק" מהרגשות שלו. מי שלא – בהכרח לא יודע מה הוא עושה ואיך הוא חושב מעבר לאמונה עיוורת באינטואיציות שלו.

חוסר ההבנה הזה יכול להוביל לדברים מאוד לא נעימים, שבעיקר "מתגמלים" את המוח באזור התגמול שלו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר גורמי לו לסבל מוגבר יותר, כך שבאופן פרדקוסלי, יוצא מכך שהם לא באמת טובים גם עבור האדם שמונע מרגשות בלבד (כלומר, להיות מונע מרגשות יכול בטווח הארוך לגרום להרגשות גרועות יותר מאשר "להתנתק" מהרגשות), וניתן לראות זאת דרך התופעות הידועות הבאות:

  1. התמכרויות –

ממה שחקרתי על התמכרויות, עולה כי ישנם 2 סוגים של התמכרויות:

1.א. "התמכרות פסיכולוגית", שבה אדם מתמכר ל X, לא כי ב X יש חומר ממכר, אלא כי אדם X מרגיש הנאה כה קיצונית מהשימוש ב X, שהוא מתפתה להמשיך להשתמש ב X באימפולסיביות בלי סוף. דוגמות לא חסרות: X יכול להיות משחקי וידאו, סרטוני קומדיה ביוטיוב, וכו'.

1.ב. "התמכרות כימית", שבה אדם מתמכר ל X, בגלל שברגע שהוא משתמש ב X ומכניס אותו לגופו, חומר כלשהו שנמצא ב X מפעיל את "אזור התגמול" של המוח והמוליך העצבי המרכזי בו (דופמין) בלי סוף, ובכך יוצר תחושת תלות של האדם ב X, ו "מעניש" את האדם אם הוא מפסיק להשתמש ב X. הדוגמה הידועה כאן היא כמובן, סמים. הניקוטין שיש בהם זה משהו נורא.

בין כה וכה, בשני סוגי ההתמכרויות, ההתמכרות יכולה להוביל להתעסקות אינסופית ב X, על חשבון כל שאר הדברים שאותו אדם "מנהל" בחייו במקביל.

מי שמונע מרגש בלבד, יתקשה שזה לא יקרה לו, כי הרי הוא רוצה להנות כמה שיותר, ואם הוא מוצא משהו שמספק לו את זה בלי סוף, למה לא להתמכר אליו? או כמו שהפסיכולוג ניר אייל אמר זאת בכתבה שלו על "Is Some Tech Too Addictive?", בחלק בו הוא מסביר על "פרדוקס ההתמכרות" –

The trouble is this: The attributes that make certain products engaging also make them potentially addictive.

והוא כמובן יתקשה גם לחשוב על ההשלכות של זה, משום שהרי הוא מונע מרגש, ההנאה היא כל מה שמעניינת אותו, אז אין לו סיבה לחשוב בכלל על ההשלכות. לפחות לא עד שהוא "יופצץ" בהשלכות שליליות מההתמכרות שלו, ואז אולי הוא יתחיל לחוש רגשות אשם על התנהגותו חסרת האחריות..

לעומתו, אדם "רציונלי" שמכלכתחילה לא יראה צורך לנסות לגרום לעצמו להנות, ולא יראה לנכון להיצמד לשום דבר רק בגלל שהוא ממש נהנה ממנו, מה שממילא הופך אותו ל (בערך) חסין להתמכרויות, בתנאי, כמובן, שגם יש לו את המשמעת העצמית הנדרשת לכך.

  1. כלכלית –

אדם שמונע מרגשות ירצה לקנות כל מה שבא לו לא משנה כמה יקר, ובנוסף, אם הוא מכור או אפילו פשוט נהנה רק מעיסוקים פשוטים שלא ניתן להתפרנס מהם, אז הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס, משום ירגיש שזה מזיק ל "בריאות הנפשית" שלו לא משנה איפה ובמה הוא יעבוד – הרי, מבחינתו, ה "בריאות הנפשית" שלו שקולה לכמה טוב הוא מרגיש. להרחבה על נקודה ספציפית זו, לפחות מההיבט של ההוצאות, קראו את הפוסט הזה של הסולידית.

לעומתו, אדם יותר רציונלי ידע להסתכל על כסף, ומשאבים כלכליים בכלל, אך ורק ככלי להשגת המטרות שלו בחיים (וכדי לשרוד). בנוסף, הוא ידע לפעמים גם להיות קצת ספגן, מתי שהוא יודע שזה יתן לו תשואות מתגלמות ומשתלמות כפיצוי על כך בעתיד (אפשר גם לקרוא לזה "transactional thinking" – "אני אוותר על קצת סיפוק עכשיו כדי למנוע אי סיפוק משמעותי יותר בעתיד". דיל משתלם בהחלט!)

לצורך הדוגמה, הבלוגרית "הסולידית", שמציעה בבלוג שלה מתודולוגיה לפרישה מוקדמת משוק העבודה, אותה כבר הצגתי בפוסט אחר, היא דוגמה טובה לזה – המתודולוגיה שלה מחייבת "הקרבת קרבן" משמעותי בשנים שלפני פרישה, של עבודה מרובה בעבודות שאינן אהובות, כדי להנות מפרישה מוקדמת במיוחד אח"כ.

  1. עצמאות

באופן כללי, אדם שמונע רק מרגש חשוף להרבה מאוד סכנות, מבחינת היכולת של אנשים אחרים להשפיע עליו לרעה (שזה כמובן אומר, לפתות אותו לקבל החלטות מתגמלות אמוציונלית בטווח הקצר, אך מזיקות יותר בטווח הארוך) בעיקר, עקב הקלות המחרידה בה ניתן לעשות עליו מניפולציות רגשיות.

למשל, אפשר בקלות לשכנע אותו (לאחר קמפיין שיווקי) לקנות מוצרים שלעולם לא היה קונה אילו רק אותם מוצרים היו משווקים על פי מצע אובייקטיבי, בעזרת מה שמרק מנסון כינה "buying into people's securities", או כמו שאנתרופולוגים מסוימים יכנו זאת – הפחדה. appeal לפחדים הגדולים ביותר של הלקוח, וגורסת שהם יתממשו אם הוא לא יקנה את המוצר המיותר.

זה די דומה לטכניקות השיווק המשמות אנשים על מנת לשכנע אחרים להצטרף לפעילויות של דתות או כתות – לכל דל או כת, יש הבטחה מעורפלת כלשהי שהיא מבטיחה למאמיניה, וממציא ההבטחה עשוי לדאוג גם להפחיד את המאמינים שלו עד המוות, לגבי מה שיקרה להם אם לא יצטרפו של הדת/כת, כמו כן לכל מי שלעולם לא יצטרף לזה מכלתחילה.

טכניקות שיווק כבר הצליחו ליצור מצב בו מנהיג דת/כת, משכנע את מאמיניו להשתעבד אליו (בערך) 24/7, תוך כדי שהם משוכנעים שהם עושים זאת לטובת הדת/כת – למשל, יש את המקרה של גואל רצון, ששכנע עשרות נשים לעבור עבורו, ולמרות שהקבוצה שלו לא בהכרח ידועה כ "כת", ניכר לפי ההבטחות המעורפלות שהבטיח לנשותיו, השעבוד וכו', שמדובר במשהו בסגנון לכל הפחות.

וכבונוס, גם אם בסופו של דבר ישים לב האדם שמסתמך על רגשותיו, שהדת/כת כבר לא עושה לו טוב, הוא עשוי להשתמש ברציונליזציה על מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שיחווה בעקבות עניין זה, ובכך למצוא תירוצים לשכנע את עצמו לדבוק בפעילויות של הדת/כת, כמו כן, גם אם הוא יעזוב את פעילויות הדת/כת בסופו של דבר, מאחר והמנהיגים שלהם מבטיחים הבטחות מעורפלות, לא ניתן להוכיח או להפריך את נכונות הבטחותיהן, מה שאומר שלא ניתן להוכיח שהם שרלטנים, כך שהוא לא יוכל לעשות דבר נגד אותו מנהיג דת/כת[3].

צורת שיווק של הפחדה לגבי מוצר כזה או אחר – היא גם טכניקת שיווק ידועה של משחקי וידאו (הידועים כמג'נרתי התמכרויות פסיכולוגיות מצוינות, בעזרת skinner boxes [שזה טכניקה שיש גם מנהיגי כתות משתמשים בה כדי לשעבד את מאמיניהם!], ובכך יוצרים תחושת תלות של הגיימרים במשחקים הממכרים), ולמעשה, אולי של כל מוצר שיש בשוק כיום בערך, מאחר וזה אולי הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לשווק ולעשות כמה שיותר כסף, ממוצרים כמה שיותר פשוטים וחסרי ערך אמיתי, שהם, לדעתי, בערך 100% מהמוצרים שנמכרים כיום בעולם בכל תחום.

  1. ביסוס מטרות לחיים על רוחניות/תשוקות חומריות/מערכות יחסים –

זה חשוב. תנועת הניו-אייג' מוכרת היטב כיום – למשל ברפואה אלטרניטיבית, כלומר רפואה נטולת ביסוס מדעי (ראו ערך, דיפאק צ'ופרה. לוקח לפעמים 25 אלף דולר מכל לקוח שרוצה להגיע להרצאה בודדה שלו..[4]), כמו כן ב "עולם" התשוקות החומריות – התשוקות למכוניות הכי יוקרתיות, לדירות הכי יוקרתיות, וכו'. יש גם את האנשים של מה שמעניין אותם בחיי זה מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים – אליהם אתייחס לקראת סוף סעיף זה.

בכל הקשור לתשוקות חומריות, שיש היראו בהם ביטוי של מטראליזם (למרות שזה לחלוטין לא נכון, כי מטראליזם לא בהכרח קשור לתשוקה חומרית, שכן פירושו פשוט הדעה לפיה כל העולם עשוי רק מחומר, ללא ישויות על-טבעיות), ובכל הקשור לרוחניות – מדובר בשתי גישות לחיים – אלטרנטיבות לגישה הידועה כ "ספקנות", לפיה יש לשאוף לדעת כמה שיותר דברים נכונים, בצורה מדויקת ונטולת הטיות.

אבל גם החומריות וגם הרוחניות – בעייתיות באופן דומה.

אנשים מתנועת ה "ניו-אייג'" – הידועים לפעמים כ "רוחניקים"/"חרדים"/"דוסים"/"אנשי כתות/דתות"/"גורואים" וכו' –

נוטים להאמין (מלשון "belief"), באמונה נטולת ביסוס שהם המציאו לעצמם, וגם לתת אמון (faith) ב "גורו" שהוא לא פעם המייסד של אותה אמונה[5], כאשר האמונה היא בדברים על טבעיים. שזה, כמו מה שאמרתי על הבטחות על כתות – לא בהכרח מופרך, אך לא ניתן להצדיק או להפריך זאת באמצעות חשיבה ביקורתית, ככה שהגישה שלהם מהווה התנגדות לגישת הספקנות.

ויותר מזה – אנשי הניו-אייג' עשויים לחוות חוויות (רגשות כאלו ואחרים), ולייחס להם משמעויות מרחיקות לכת, כגון "הארה רוחנית" או "התעוררות רוחנית".

כן כן. אז מה אם המדע כבר מצא את תופעת "ההסתגלות ההדונית" – שכמו שהסברתי קודם – מייצגת את התסוגה לממוצע בכל הקשור לסיפוק אמוציונלי. זה לא ימנע מהרוחניקים לחשוב שחלק מהחוויות שלהם הם "הארות רוחניות", שלא ידעכו לאורך זמן.

ואז מה אם כל ייחוס המשמעות לרגשות הוא סובייקטיבי לגמרי – הרי, מאחר ורגשות הם כלל לא מוחשיות, לא ניתן לדעת בבירור מה הם אומרות, אם בכלל הם אומרות משהו.

אנשי הניו-אייג' פשוט מסתמכים על חשיבתם המאגית והאינטואיציות והתחושות בטן שלהם, על מנת להצדיק את ההתייחסות לרגשות שהם חווים כ "חוויות רוחניות" כאלו ואחרות, מבלי לבדוק את האמת.

אנשי הניו-אייג' אמנם מבינים שתשוקות חומריות לא מובילות לאושר, משום שהם תובעניות מאוד ואפשר לגרום לעצמך להרגיש טוב גם ללא שום "הישגים חומריים". ואני מסכים איתם לחלוטין. אבל זה לא סולח להם על כל הביקורת שהבעתי כלפיהם בפסקאות הקודמות.

לעומתם, בעלי התשוקות החומריות – נכנה אותם "החומריים" – אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה הישגים חומריים ומוחשיים. אלה שמה שמלהיב אותם זה רכישת מכוניות/בתים, שיפוץ המטבח, יצירה/שימוש בטכנולוגיה חדשה, וכו'. זו קבוצה לכאורה מנוגדת לזו של אנשי הניו-אייג', אך למעשה גם הם לא ספקנים כלל וגם הם נכשלים בלהבין דברים דומים.

יחד עם זאת, החומריים מבינים שהתעסקות ב "רוחניות" היא למעשה חסרת משמעות לגמרי, משום שהרוחניקים את קיומים של ישויות על טבעיות ודברים שלא ניתן להוכיח שהם אכן קיימים במציאות (כל החוויות המכונות "הארה" גם נכללות בהקשר הזה), ומודדים את התקדמותם בחיים על סמך דברים אלו, בעוד המטריאליסטים מבינים שמדידת התקדמות על סמך הישגים חומריים היא סבירה הרבה יותר והרבה פחות תלושה מהמציאות, גם אם היא זה גובה במחיר של גיבוש רצונות תובעניים להחריד. ובזה אני מסכים איתם לחלוטין.

אבל, גם החומריים לא מבינים את תופעת ההסתגלות ההדונית – כלומר, לא מבינים שלא משנה לכמה הישגים חומריים הם יגיעו, הם לעולם לא יהיו מרוצים מכל מה שיש להם כל הזמן, וכמו כן תמיד יפחדו לאבד את מה שיש להם. אז לא רק שיש להם שאיפות סופר תובעניות, אלא שאני גם ממש בספק אם יש בהם תועלת אמיתית.

המסקנה עד כאן – לגבי הן החומריים והן אנשי הניו-אייג' – שניהם שואפים להרגיש טוב, אבל ממש לא מבינים איך בכלל לעשות זאת בצורה יעילה. אפילו את ההסבר הפשוט להגדרת ההרגשה הטובה אליה הם חותרים יותר מכל דבר אחר – שהיא, על פי הדעה הרווחת במדעי המוח נכון לכתיבת שורות אלה – הפרשת דופמין במוח – הם לא מכירים.

כעת נתייחס לסוג שלישי של אנשים, שהזכרתי בהתחלה – אנשי מערכות היחסים, שהם אמנם גם הדוניסטים (מונעים מרגשות), רק שהם מתעסקים כל חייהם בטיפוח יחסיהם עם אנשים אחרים, וסבורים שזה המפתח לאושר.

הם מבינים שיחסיהם עם אנשים אחרים זה משהו שקיומו סביר הרבה יותר מאשר כל ענייני ההארה והשטויות העל-טבעיות בהם עוסקים הרוחניקים, ושנוסף, לא מדובר במשהו שהסיפוק ממנו דועך אוטומטית תוך זמן קצר, בניגוד לשאיפות וההישגים של החומריים.

אני אף אופטימי שחלקם מודעים היטב לכך שהספרות המחקרית בנושא האושר כיום, שלצערי (עדיין) מגדירה אושר על פי הגישה של ההדוניזם, מצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים, הם הגורם המשפיע ביותר על השגת חלק עיקרי מהצרכים הפסיכולוגיים של בני האדם[6],

ויותר מזה, הם גם מבינים שהשאיפות של החומריים, מחייבות אום לא פעם להתחבב על ידי אנשים אחרים, בעזרת שקרים ומניפולציות. כי הדרך הכי אפקטיבית לעשות את מה שמכונה "מיתוג עצמי" (personal branding) ולזכות בחיבתם של אחרים, זה לא להיות אותנטי, אלא להעמיד פנים שאתה מי שהם היו רוצים שתהיה, כלומר, לשנות את כל ההתנהגות שלך (מכל בחינה: טון דיבור, הרגלים, שפת גוף, שיפוטיות וכו') כך שהיא משקפת מחשבות שאתה לא באמת חושב, ורגשות שאתה לא באמת חווה.

עם כל מה שהם מבינים שסיכמתי עד עכשיו – אני מסכים.

את מה שהם לא מבינים, הייתי מסכם בעיקר במשפט הבא:

"accepting a negative experience is a positive experience, wanting a positive experience is a negative experience".

כלומר, הדרך היחידה להרגיש טוב היא להפסיק לרצות להרגיש טוב, כי עצם הרצון הזה יוצר הרגשה רעה. כך גם במערכות יחסים – דווקא להיות במערכות יחסים "רעילות" ולקבל זאת יכול להיות מפתח לאושר טוב יותר, מאשר להיות במערכת יחסים "בריאה" ולפחד לאבד אותה.
אנשי מערכות היחסים ככל הנראה לא מודעים לפרדוקס הזה, שמסביר למה גם הגישה שלהם לאושר איננה נכונה. הרחבתי על כך בפוסט אחר,
וכל זה עוד, בלי להיכנס לנושא של מוסר – בפוסט אחר כבר הצגתי את נושא המוסר, שהוא נושא פילוסופי, ומעצם היותו פילוסופי, לא ניתן (לדעתי) להבין אותו, או אפילו להתחשב בקיומו בצורה כזאת או אחרת, עבור אדם שבוחר להיות מונע אך ורק מרגשות. לכן, אדם כזה כלל לא יוכל אפילו לחשוב על המוסריות של התנהגותו, כל שכן להפוך אותה למוסרית יותר (בעיניו).

speaking of מוסר..

אז מה האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש? מוסר!

אז כמו שאומרת הכותרת, האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש היא להיות מונע מעקרונות, כלומר ממוסר.

נעמיק: בתור התחלה, יש לפחות 2 "סוגים" של עקרונות מוסריים המהווים תחליף להדוניזם, שנמנים בתיאוריה על "ההתפתחות המוסרית" של בני אדם, על פי מספר פסיכולוגים התפתחותיים:

א. התמקחות

כלומר, משא ומתן. ניתן בפשטות גם לכנות גישה זאת כ – "תן וקח". הגישה הזו למעשה היא מעיין שילוב בין הגישה ההדוניסטית, שדוגלת במקסום הרגשה טובה, לבין הגישה שדוגלת בחיים "מבוססי מוסר", וזאת משום שעל אף שהיא דוגלת בלפעול על פי סוג מסוים של עקרונות, העקרונות האלו למעשה נועדו על מנת למקסם סיפוק רגשי.

עכשיו, נסביר מה הגישה הזאת אומרת ברמה הפרקטית. העיקרון המנחה שלה הוא לחשוב על כל מעשה שאנחנו עושים בחיים – כעסקה (trade off), בה אנחנו מקריבים משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, בתקווה שהדבר שמקבלים חזרה יהיה שווה יותר מהדבר שהקרבנו.

הדרך לשיפוט ה "עסקאות המועדפות", היא לחשוב על כל דבר שיש לנו בחיים – כלומר דברים מופשטים שקשה להגדיר במדויק (שסובלים מ syntatic ambiguity -משפטים רב-משמעיים שניתן לפרש במגוון דרכים ללא דרך לדעת איזה פירוש הוא הנכון) בתור סוג של משאבים, שיש להם מידה כמותית של ערך עבורנו. זה כמו לחשוב על כל משאב שיש לנו כמו שאנחנו חושבים על הכסף שברשותנו.

דוגמות: להקריב 20 דקות מהחיים כדי לשטוף ידנית את הכלים מארוחת הצהריים (אולי עדיף לעשות לזה אוטומציה ולהשתמש במדיח – דורש פחות זמן עבודה מהאדם). לשקר לאחרים ולעשות עליהם מניפולציות סמויות, ובתמורה לזכות בחיבתם ובמה שמכונה "external approval". ובעולם הפיננסים, כששוקלים לקנות בית: "האם שווה לי לשלם מיליון שקל על הבית הזה? אולי יש בית טוב יותר בעלות נמוכה יותר?".

כעת, יתכן שאתם חושבים לעצמכם: "רגע, אבל אני כבר יודע לעשות את זה! אני יודע 'לשים בצד' את הרגשות שלי בצד, ולחשוב על הכדאיות של דברים מסוימים על פי מונחים של משא ומתן!"

ברור. הרי בעולם הפיננסי (הכלכלי) זה הכרחי, ומאפשר לכם לעשות רק את העסקאות המשתלמות ביותר. מי שלא יודע לחשוב ככה ב "עולם המבוגרים", לא צפוי להיות אי פעם עצמאי כלכלית. ומי שיודע לחשוב ולתכנן את חייו לטווח ארוך של עשרות שנים, וודאי גם, למשל, יידע שלא משתלם להתמכר למשהו מהנה ספציפי, כי זה משול ל – "עסקה", לא משתלמת שמחייבת אותו לוותר על כל שאר הדברים בחייו.

אם כי אני מודה שזה לבד לא מספיק להבחנה במניפולציות – לצורך זה, צריך היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית. אבל בכל אופן, חשיבה התמקחותית מעודדת מידה מסוימת של חשיבה רציונלית וביקורתית, כך שיש כאן לפחות קורלציה בין הדברים, אם לא סיבתיות.

ב. מוסר –

אדם שהולך על פי גישה זו ראה בדעות המוסריות שלו כהבסיס לכל החלטותיו. אני בכוונה כתבתי "דעות מוסריות", כי כמו שכבר הבהרתי במקומות אחרים, מוסר הוא נושא פילוסופי שיש בו אינספור דעות שונות, משונות ומנוגדות זו לזו, שלא ניתן להכריע באבסולוטיות מה מהם נכון. יש אפילו קבוצת דעות בשם "נון קוגניטיביזם", לפיה מוסר הוא בכלל לא נושא פילוסופי, ובכל בכלל לשרת מטרות שונות בתכלית, כגון למשל, הבעת רגשות.

לכן, לפי גישה זו לא חשוב האם דעותיך בנושאי מוסר נכונות או לא – חשוב עצם זה שאתה בכלל חושב על מוסר, מגבש דעות בעניין דרך חשיבה ביקורתית, ופועל על סמך זה במקום על סמך רגשות.

ובכל אופן, כדי להסביר מה בכלל אומרת גישה זאת, נסביר את פשר הביטוי "מוסר". כוונת הביטוי היא למה נכון לעשות, מה הכי רציונלי לעשות, בכל הקשר ובכל מצב.

כמובן שלא בטוח שבכלל ניתן למצוא תשובות בנושא זה. אני למשל, כידוע, חושב שאין משמעות מוסרית רציונלית לחיים (שים קישור על כך שאין סיבה לקום בבוקר) כלומר שלא ניתן למצוא משמעות כזאת[7].

בכל אופן, עכשיו שזה הובהר, אדגיש כי התסמין הבולט ביותר למי שהולך אחרי גישה זו – היא שהוא מוכן לסבול מרצונו החופשי (!), רק כדי לא לעשות שום מעשה שאיננו מוסרי. אם למשל הוא יחשוב שזה לא מוסרי לשקר (מעצם הכוונות האגואיסטיות של שקרים), הוא יקפיד לא לשקר בכל מצב, גם במצבים בהם זה יכול לעלות לו בחייו. וזאת משום שהוא מבין, שלהיות מוסרי, זה יותר חשוב מלהיות מסופק מבחינה רגשית.

עכשיו, אדגיש גם כי לעניות דעתי, לא ניתן לאמץ גישה זו ללא היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית, מאחר והיכרות עם חשיבה ביקורתית, הכרחית לצורך פיתוח דעות עצמאיות בכל נושא באשר הוא, כי חשיבה ביקורתית היא בהגדרתה חשיבה כדי לבחון את המציאות ולדעת מה נכון.
מאחר וזאת, ממילא יהיה קל מאוד לאדם שכזה, לא להתמכר לדברים המספקים לו סיפוק רגשי, מאחר והוא מלכתחילה לא מחפש בכלל את הסיפוק הזה – הוא לעולם לא יעשה שום דבר רק בגלל שהוא מספק רגשית.

וכמו כן, אי אפשר יהיה "להכניס" אותו לדתות/כתות וכו', כי גם בלי קשר לבעיות המוסריות הפוטנציאליות שבעניין – ההיכרות שלו עם חשיבה ביקורתית תאפשר לו לזהות בקלות את הבעיות בהבטחות שלהם, ובדרישותיהן התובעניות והשתלטניות.

בשורה התחתונה..

הפוסט הזה בא, בשורה התחתונה, להתנגד להדוניזם, להסביר את הבעיות והקשיים שבו, ולהציע לו חלופות רציונליות יותר.

כמובן שבפוסט הזה, כמו שרואים בבירור, לא המצאתי את הגלגל מחדש. פילוסופים רבים כבר תקפו את ההדוניזם, אפילו עוד לפני שאותם פסיכולוגים התפתחותיים שהתייחסתי אליהם בתחילת הפוסט ניסחו את התיאוריות שלהם. לדוגמה להתנגדות שלא התייחסתי אליהם, ראו את הניסוי המחשבתי של רוברט נוזיק בעניין.

בין כה וכה, אני מקווה שכעת תתחילו לחשוב על יותר היבטים בחיים שלכם במונחים של מוסר – מה יהיה הדבר הכי מוסרי לעשות, או לכל הפחות במונחים של עסקאות/trade off – לתת ולקבל בחזרה. כמובן שמטרת הפוסט איננה להגיד לכם שכדאי לכם לרצות משהו – אלא רק להציע ולנמק דרכים חלופיות לחשוב ולנסח את הרצונות שלכם, שאינם "כדי להרגיש טוב".

אגב, אם אתם ממש מפחדים שאם תפעלו על פי הדעות המוסריות שלכם, אז זמן קצר מאוד לאחר מכן, "תזרקו" מהחברה נטולי קורת גג וארוחת בוקר – אני ממש מבין אתכם, ולא מצפה שתכריחו את עצמכם בכל זאת לפעול רק על פי מוסר. אולי לפעמים עדיף להתפשר על גישת המשא והמתן. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים:

[1] כמובן, עם זאת, ש "תסוגה לממוצע" זוהי תופעה שהוכחה בסטטיסטיקה בלבד. להבנה טובה יותר שלה, איך משתמשים בה בסטטסטיקה, ולחוקים סטטיסטיים בסיסיים נוספים, אני ממליץ על הקורס של הפסיכולוג Richard E. Nisbett, "Mindware: Critical Thinking for the Information Age"

[2] על הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה לא אסביר שוב, משום שכבר הסברתי אותם בכמה פוסטים קודמים,  כמו זהזהוזה, וחבל שאחזור על עצמי..

[3] להסבר על מה הופך את אותם מנהיגי כתות ודתות, כמו כן מגוון סוגים אחרים של "גורואים", לבלתי ניתנים לבדיקה רצינית ולנטולי אחריות, קראו את הפוסט הזה.

[4] יש כמובן קונפליקטים מובהקים בין תנועת הניו אייג' לתנועת הספקנים, אבל לזה לא התייחסתי בפוסט, כי הפוסט הזה עוסק במוטיבציה ובהצבת מטרות, בעוד הקונפליקט שבין 2 קבוצות אלו לא קשור לזה בכלל, אלא, לויכוח לגבי איך נכון להבין את המציאות באופן כללי. אבל, מאחר וגם זה נושא ראוי וחשוב לויכוח, אמליץ למעוניינים להעמיק בכך על הפוסט הזה למשל.

[5] אם אתם מתקשים להבין למה אני מתעקש להפריד בין אמונה לאמון כ 2 מושגים שונים בתכלית, קראו את הפוסט הנפלא של ערן אבירם בעניין, שמסביר לעניין איך להבחין ביניהם.

[6] לפי הערך של מערכות יחסים בויקיפדיה, מערכות יחסים ממלאות מספר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ועיקריים. אני לא אכניס כאן יותר מדי את המילה "אושר" כי היא מעורפלת וסתם תבלבל, אבל מה שכן, אם נגדיר אושר כהשגת כל הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם, אז באופן כללי, אין ספק שעל פי המדע, מערכות יחסים הם פקטור משמעותי מאוד לצורך העניין.

[7] רק כדי שהעניין יהיה ברור במלואו: כל הדיבורים שמסבירים מהו מוסר, למה הוא חשוב, מהם המשמעויות האפשריות שלו (והאם בכלל יש לו כאלו) – כל אלו נידונים בענף בפילוסופיה הידוע בשם "מטא-אתיקה", שכולל מחשבות על כל הענף האתיקה, ואחד הויכוחים המרכזיים בו, הוא על האם בכלל יש דבר כזה "אמת מוסרית" – כלומר, האם טענות על מה מוסרי ועד כמה, יכולות להיות נכונות באופן אובייקטיבי, או רק סובייקטיבי?

אז מתוך קבוצת הדעות בענף שסבורה שהכל במוסר סובייקטיבי לגמרי, המכונה "אנטי-ראליזם מוסרי", יש, בין היתר, את קבוצת הדעות "נון קוגניטיביזם", הכוללת את השקפת ה "אמוטיביזם" (מהמילה הלועזית 'אמוציה', כלומר רגש), שהצגתי באזור הערת השוליים הזאת, לפיה כל משפט שנשמע כמו "דעה מוסרית" הוא בעצם בכלל לא בא לטעון שום דבר, אלא רק לבטא את רגשותיו של הדובר..

איך ללמוד כל דבר בצורה נכונה? רמז: לא מ "ניסיון חיים"

בפוסט הזה אני הולך לתאר טיעון קלאסי הקשור באיך ללמוד כל דבר, שהסכמה איתו היא "הנורמה" בהקשרים מסוימים, ואיך בעזרת חשיבה ביקורתית ופילוסופית אני מפריך אותו, ואז אציע אלטרנטיבה שמפרטת קצת איך ללמוד בצורה נכונה יותר כל נושא שאתם רוצים ללמוד.

האם יצא לכם פעם לשמוע את טענת ה "רד הרינג" הבאה, על הווריאציות השונות שלה:

"אין חכם כבעל הניסיון", "החכם לומד מהניסיון של אחרים, הטיפש לומד מהניסיון של עצמו", "אני בעל יותר ניסיון ממך ב x, ולכן אין לך לגיטימציה להתווכח איתי לגבי x".

(למי שלא הבין: "רד הרינג" פירושו טענה שמהווה הסחת דעת. זאת מאחר שאם אתם מתווכחים עם מישהו לגבי נכונותו של רעיון כזה או אחר, והוא מאשים אתכם בחוסר ניסיון וטוען שזה מוכיח שאין לכם לגיטימציה עם הדעות שלו, הוא בעצם תוקף אדם במקום להתייחס לרעיון שהוא נושא הויכוח, ככה שזה וריאציה של רד הרינג מסוג אד הומינם)

קבוצת הטענות הזאת, היא מיסקונספציה ידועה, שמניחה קשר סיבתי בין "כ,מות ניסיון" בתחום מסוים, לבין רמת הבנה בו, כלומר – שאם אתה יותר מנוסה בתחום מסוים, כך אתה מבין בו יותר, וכמו כן, על כל מי שיש לו כמות מוגבלת של ניסיון בעיסוק מסוים, ללמוד מאילו המנוסים יותר ממנו באותו עיסוק.

בתמצית, זוהי גישה המעודדת וריאציה של חיקוי (לחקות את היותר מנוסים ממך בכל עיסוק שלך), ומתנגדת להסקת מסקנות עצמאית דרך חשיבה ביקורתית.

ניתן לזהות את ההשפעות של תפיסה זו בחברה הקפיטליסטית המודרנית, על הדרך בה אנשים למשל, כאשר כל התנגדות של צעירים לטענות של אנשים "בעלי סמכות" (הורים, אנשי מקצוע בתחום רלוונטי, וכו') נתפסת בעיניי אותם דמויות סמכותיות כ "מרד נעורים" חסר היגיון, שאיננו שונה בטמטומו מהמרד של נערים שמעשנים נגד דעת הוריהם,

או לחלופין בשוק העבודה, מועמד לעבודה (שכיר) בעל יותר שנות ניסיון במקצועו מאדם אחר העוסק באותו מקצוע, מועדף ע"י המעסיק רק עקב כמות זמן ניסיונו, בלי קשר למה הוא בתכל'ס יודע לעשות וכמה טוב הוא יודע לעשות את זה.

וכמובן שוודאי יש עוד אינספור דוגמות בכל תחום. חשבו על כל דבר שלמדתם בעזרת ניסוי וטעייה בלבד – ניסיתם בו משהו שניחשתם שיכול לעבוד, נכשלתם, ואז ניסיתם משהו אחר, שוב ושוב, עד שהצלחתם להגיע לתוצאות. זה נקרא ללמוד רק על סמך "ניסיון חיים".

מה הבעיה בחשיבה הזאת, אם נחשוב עליה כאל טיעון שמבוסס על ההנחה ש "אין חכם כבעל  הניסיון"?

מאוד פשוט – הטיעון לא תקף בעליל. הקשר הסיבתי בין זמן עיסוק ב x לבין "רמת הבנה" ב x לא קיים, וכמו כן, אני שולל את ההיגיון שמוצא ולו טיפה של קורלציה בין שני גורמים אלו.

למה?

כדי להסביר את פשר העניין, נגדיר: מה זה "ניסיון", מה זה "הבנה", ומה זה "זמן עיסוק". הרי, לא יהיה נבון לשלול טיעון לפני שמבהירים אותו.

זמן עיסוק = כמות הזמן שהושקעה בעיסוק מסוים.

הבנה = היכולת לקלוט בצורה נכונה רעיון כלשהו. הבנות מורכבות מאוד יחסית מכונות "סכמות" (תמונות מצב ברורות, מהסוג הזה).

ניסיון = עצם העיסוק. יש לי ניסיון ב x = עסקתי ב x. עם זאת, בהקשר הזה, אני מבחין כי למילה זאת יש הקשר קצת עמוק יותר – ניסויים. הרי, אנשים מניחים שאם מישהו ניסה לעשות x וראה (בעזרת החושים!) את תוצאות העשייה – זה מושתת על אמפירציזם – ההנחה לפיה אנחנו מבינים את המציאות בעזרת החושים, ולא בעזרת חשיבה רציונלית.

אז שוב – למה זה לא נכון?

מכמה סיבות:

  1. גם אם לצורך העניין נסכים עם הגישה האמפירציסטית הנובעת מטיעון זה, עדיין הוא לא תקף, משום שהוא מניח שניתן להסיק מסקנות מן התוצאות, כלומר:

א. עסקתי ב x למשך זמן מסוים, והתוצאות של זה היו y.

ב. עקב א', אני יכול לייעץ לאחרים איך לעשות את x/להגיע לתוצאות y, אם הם עסקו בו לפחות זמן או לא עסקו בכלל, הרי יש לי יותר ניסיון מהם.

הסקה זו לא מתעלמת לחלוטין מהאפשרויות הבאות:

א. יכול להיות שהוא עדיין ממש לא עושה את x בצורה נכונה – כלומר, עצם זה שהוא עשה x לא אומר שהוא הבין איך עושים אותו "נכון",

ב. יכול להיות שאולי הוא הצליח בעזרת העיסוק להגיע לתוצאה y, מבלי לדעת למה (יש היכנו זאת בלעז "פוקס" או "מזל"). אם הוא לא מבין איך הוא עשה את זה, אז גם אם הוא הצליח להגיע לתוצאות – למה שידע ללמד אחרים איך להגיע לתוצאות שהוא הגיע אליהם?

כמובן, שזה רק באופן יחסי. מאחר ואם הוא לא ממש מבין איך הוא הצליח, אבל הוא כן מכיר רצף פעולות שהוא תמיד מצליח בעזרתו להגיע לתוצאה, אז אולי הוא כן יכול ללמד לפחות את אותו רצף פעולות לאחרים העוסקים באותו עיסוק, שזה לא הרבה, אבל אולי זה משהו.

בנוסף, אם נשווה זאת לכלל השיטות המדעיות הנמצאות בשימוש כיום (וכן, יש יותר משיטה אחת, אם כי הערך הזה בויקיפדיה מפרט למעשה את הבסיס לכל השיטות הקיימות במדע), שאף הם מסתמכות על השקפת עולם אמפירציסטית, הרי שזה לא אומר שהם מסכימות עם הטיעון הנשלל בפוסט זה, משום שבמחקרים מדעיים, אמנם יש "אלמנט" של ניסוי וטעייה (= לראות בעזרת הניסיון, אילו מעשים ובאילו הקשרים מובילים לתוצאות כאלו ואחרות), אבל בנוסף יש גם בקרה מוגברת על מה שמכונה "הטיות", מושג אליו התייחסתי רבות בבלוג זה. מה זה אומר?

בגדול, הטיות הם השפעות חיצוניות שיכולות "להחליש" את תוצאות המחקר – כלומר, את הקשר בין הנעשה במחקרים לבין התוצאות הנצפות שלהם. למען הסר ספק, אני מדבר כאן הן על הטיות סטטיסטיות, שמשפיעות על ניתוחי הסטטיסטיקות הנובעות מתוצאות המחקר, והן על הטיות קוגניטיביות, שמשפיעות על דיווח המשתתפים במחקר ועל מחשבות החוקרים על המחקר.

למשל, יש את אפקט הפלציבו, שהוא תופעה שבעת ניסויים קליניים, שהם סוג של ניסויים בהם בודקים האם טיפול פסיכולוגי או רפואי עובד ועד כמה ( אני מתבסס על המאמר הנפלא של עמותת מדעת על סוגי מחקרים מדעיים) יכולה להפריע לבדיקת היעילות של הטיפול, מאחר והיא גורמת ל "חולים" להחלים באופן "ספונטני", ללא קבלת הרכיבים בטיפול שאמורים לעזור להם להחלים ("המרכיבים הפעילים").

האם מי שמתבסס על "ניסיון חיים" וחושב ש "אין חכם כבעל הניסיון", מבין כי הניסיון יכול להטעות אותו, למשל באיך שהוא עלול להוביל לתוצאות שלא מהסיבות המצופות, כפי שמוכיח אפקט הפלציבו (שקיומו הוכח מדעית)?

ועוד על ההיבטים הפילוסופיים של העניין..

ובכן, כמו שהסברתי קודם, הטיעון הנשלל בפוסט זה, מתבסס על השקפת עולם אמפריציסטית. הנושא שממנו מגיעה ההשקפה האמפירציסטית, הוא ענף בפילוסופיה העונה לשמות "תורת ההכרה/אפיסטמולוגיה", שעוסק בידע האנושי ובידע בכלל – האם ואיך אפשר בכלל לדעת משהו, מהי הדרך הוודאית ביותר לדעת דברים, מהו ידע ביחס לשאר סוגי המחשבות והרעיונות, וכו'.

האמפירציסטים גורסים שהדרך האולטימטיבית לידע היא הניסיון, כלומר, תצפיות וניסויים על העולם בעזרת החושים.

כך שעוד התנגדות אפשרית לטענה זו שאני יכול להעלות כאן, היא שיש בתחום תורת ההכרה, גם דעות מנוגדות לאמפיריציזם. מי אמר שאנחנו יכולים ללמוד להכיר את המציאות רק בעזרת הניסיון?

למעשה, הנקודות שהעליתי לפני כן בפוסט זה, הם כבר מכוונות אותנו להשקפה ידועה בפילוסופיה, המהווה אחת מ 2 ההתנגדויות האלו. אסביר:

1. רציונליזם

באופן כללי, רציונליזם זו השקפה בתורת ההכרה שגורסת שניתן להכיר את המציאות בעזרת לוגיקה ו "השכל הישר". כמו שניתן להבין מרפרוף קל על ערך ההשקפה בויקיפדיה, ישנם לפחות 2 וריאציות של השקפה זו – אחת גורסת שאפשר להכיר את המציאות ואך ורק בעזרת לוגיקה, והניסיון לא שווה כלום ושום דבר, והשנייה, שהיא ככל הנראה ההשקפה שאני מסכים איתה, גורסת שאנחנו מכירים את המציאות גם בעזרת היגיון, וגם בעזרת הניסיון.

יש היגיון לחשוב כך. הרי כמו שהמחשתי קודם, החושים שלנו יכולים לטעות עקב אשליות אופטיות שגורמות להם לראות דברים בצורה שניתן להסביר בצורה לוגית שהיא בלתי אפשרית, ואם אתם רוצים דוגמה לאשליה שכזו, קראו למשל על "דיסק בנהם".

בנוסף, החושים שלנו תלויים ביכולת המוח לעבד את המידע שהוא קולט תוך כדי יכולת לייחס את המשמעויות ה "נכונות" לאותו מידע. כך שלמשל, כאשר אתם מסתכלים על נוף בעת טיול, למשל, המוח שלכם מכניס את כל מה שהוא רואה לתבניות שונות (סכמות, דהיינו), על סמך מה שהוא מכיר – שם יש סירה, בצד ימין יש נהר, וכו'.

בקיצור, המוח שלכם אולי קולט את המראה החיצוני של הנוף בצורה נכונה (לא בטוח, אבל נניח לצורך הנקודה שכן), אבל הוא גם מפרש את המידע בצורה שכוללת מרכיב של ניחוש. חוקר המוח אניל ק'סת הסביר מצוין עניין זה במאמר זה.

בנוסף, החושים שלנו לא יכולים להבין דברים שלא ניתן לזהות בעזרת החושים. ומה אותם דברים יכולים להיות?

תשובה: דברים מופשטים. ההגדרה הבסיסית של תחום הפילוסופיה הנכונה ביותר, לדעתי, היא חקר סוגיות מופשטות. זוהי חלק מההגדרה לתחום שנותן המקור הזה, למשל. בפילוסופיה, הכל מופשט, זאת בהיפוך למדע שם כל הדברים הנחקרים חייבים  להיות מוחשיים.

דברים מופשטים הם רעיונות. לכולנו יש כאלה, וכולנו נעזרים בהם כדי לקבל החלטות כל הזמן. גם מי שלא מתעניין בפילוסופיה, וודאי יסכים, למשל, שלרצוח בני אדם או חיות זה לא מוסרי, שזוהי דעה פילוסופית לכל דבר ועניין (מענף האתיקה, העוסק בשאלות מוסריות). ככה שממילא, אף אחד לא באמת מסתמך אך ורק על "ניסיון חיים" בקבלת ההחלטות שלו.

ואם בא לכם על דוגמה קלאסית לפילוסוף שחשב כמוני, ראו למשל את עמנואל קאנט. הבחור הזה חשב שאנחנו יכולים ללמוד מה נכון ומה לא נכון מבחינה מוסרית, אך ורק על סמך היגיון, ולא ניסיון.

אמנם יש לקאנט מתנגדים, כמו למשל הפילוסוף סם האריס, שחושב ש "מדע יכול לענות על שאלות מוסריות". רק שסם לא מתייחס לזה שמוסר הוא בכלל לא נושא מדעי, ככה שהדעה של סם האריס, אמנם לא בהכרח שגויה, אבל כן מלכתחילה מתבססת על היגיון, כלומר, סם לא בהכרח מתבסס על אמפירציזם ולא בהכרח שולל את היכולת לרכוש ידע גם בעזרת חשיבה רציונלית. לכן, סם אולי סותר את אחד מהדעות של קאנט, אבל לא את אלו הרלוונטיות לפוסט זה.

2. ספקנות פילוסופית

זהו מונח המתייחס לספקטיות בתחום תורת ההכרה – ספקטיות לכך שבכלל אפשר לדעת משהו, בין אם בעזרת היגיון ובין אם בעזרת הניסיון.

כלומר, זוהי דעה שמתנגדת גם לאמפירציזם וגם לרציונליזם. האוחזים בספקנות זאת, או מתיימרים לטעון שאי אפשר לדעת כלום, או מתיימרים לכך שאולי אפשר לדעת משהו, אבל גם אם אפשר, לא ניתן להוכיח שאכן אפשר לדעת משהו (שימו לב שהבנתם שהצגתי כאן 2 ספקנויות פילוסופיות שונות בתכלית).

יש לספקנות זו מגוון ביסוסים. אחת מהם היא ה "תופעה" הידועה בשם רגרסיה אינסופית – המתייחס לכך שאם נניח שלכל דבר יש סיבה (הנחה ידועה שעומדת בבסיס הפילוסופיה של המדע), הרי שלעולם לא נוכל לשאול על כל "ידיעה" מהי סיבתה, ואז לעולם לא ניתן למצוא ידיעה אבסולוטית שלא ניתן להטיל בה ספק. יש הטוענים שזה גם משום שאם נשאל מספיק פעמים "למה" על כל ידיעה, בסופו של דבר ניתקל בטיעון מעגלי, כלומר, הנימוק של הסיבה יתלכד גם עם הסיבה של הסיבה – מסקנת הטיעון תהיה כלולה בהנחותיו. להרחבה בנושא, צפו בהרצאה הזאת, וקראו את הערכים של המושגים בויקיפדיה.

בהערת אגב..

דעת האמפיריציזם גם מתקשרת לדעה חדשה בענף תורת ההכרה שהתפתחה לפני מאה שנים בערך, ונקראת "פוזיטיביזם לוגי". מאחר ומדובר בדעה שדוגלת ברכישת ידע באמצעות הניסיון, אני מתאר לעצמי שהמסכימים עם הטענה המרכזית הנשללת בפוסט זה, וודאי יסכימו גם עם דעה זו, על אף שאני לא חושב שהדעה הזו סותרת אף טענה שאני מעלה בפוסט הזה, שוב, בגלל שאני לא שולל הסתמכות על ניסיון – אני שולל הסתמכות אך ורק על הניסיון, כי ברור לי שמניסיון לבד אי אפשר ללמוד כלום.

יחד עם זאת, ובנוסף, גם לפוזיטיביזם הלוגי יש את הבעיות הלוגיות שלו. להרחבה עליהם, צפו בהרצאה של ירון אסא על הפוזיטביזם הלוגי.

לסיכום טענתי המרכזית..

לכן, בשורה התחתונה – ניסיון חיים אומר מעט מאוד שלעצמו. אם הניסיון נמדד בזמן, הוא לא אומר כלום ושום דבר. במקרה הטוב, אם מדובר בהישגים, כלומר תוצאות שבעל הניסיון הצליח להגיע אליהם, זה לכל היותר אומר שהוא מכיר בקורלציה גבוהה בין רצף פעולות מורכב מסוים, לבין תוצאה מסוימת שנראה שהיא תמיד מתרחשת בעקבות אותו רצף פעולות. שזה גם משהו, אבל זה לא הרבה.

ולמעשה..

עצם הרעיון של להסיק מסקנות ולחשוב על עצמך כ "בעל הניסיון" על סמך זה ש – "ביצעתי את רצף הפעולות הזה וזה עבד לי!" היא למעשה אבדוקציה (כלומר, ניחוש של "הסקה להסבר הטוב ביותר": תמיד עשיתי X והצלחתי להגיע מזה לתוצאה Y, ומכך הסקתי שההסבר הסביר היותר מכך ש X תמיד עבד לי, הוא שיש קשר סיבתי בין שיטה X לתוצאה Y – כלומר, סביר להניח ששיטה X בהכרח מובילה תמיד לתוצאה Y).

זוהי שיטת הסקת מסקנות על המציאות שנחשבת לגיטימית פה ושם – מדענים משתמשים בה על מנת להסביר ממצאים של מחקרים ועל סמך זה לנסח תיאוריות מדעיות, למשל – אבל היא אומרת הרבה פחות יחסית לשיטות הסקה אחרות – כמו דדוקציה, אינדוקציה וכו'.

וזה ממילא פוסל, למשל, התחשבות בשנות הניסיון של מועמד לעבודה, או השוואת התנגדות לסמכות ל "מרד נעורים" חסר היגיון, רק עקב גילו הצעיר ו "ניסיון החיים" הדל של המתנגד.

אז מה האלטרנטיבה? איך ללמוד לא רק מ "ניסיון חיים"?

במשפט אחד- אפשר להיעזר בניסיון כדי ללמוד, אבל הבסיס לכל למידה צריך בסופו של דבר להיות חקירה המבוססת על חשיבה רציונלית, כאשר החקירה עצמה יכולה להסתמך על ניסיון לצורך "איסוף נתונים" שאפשר לחקור ולבדוק מה אפשר להסיק מהם (אם בכלל).

כלומר, אפשר ללמוד על כל נושא מאלו שכבר חקרו ומכירים את אותו נושא, בדומה לאיך שעושים המסתמכים על "ניסיון חיים". כך למשל אני עשיתי שחקרתי את הרעיון המורכב המכונה "מיינדפולנס" (ומדיטציה בכלל), קראתי חומרים של אנשים שבקיאים בתחום ועל סמך זה (+ חשיבה רציונלית וביקורתית על מה שקראתי) הסקתי את המסקנות שלי על הנושא. אבל, לא להאמין בשום פנים ואופן ל "בעלי ניסיון" בנושא שאתם לומדים! הבסיס ללמידה לא יכול להיות ניסיון, אלא אך ורק חשיבה רציונלית!

זה שלמישהו יש יותר ניסיון ממכם במשהו לא בהכרח אומר שהוא מבין יותר ממכם באותו עניין, לא מבטיח שהוא בכלל יודע משהו שאתם לא, לא אומר שלא יכול להיות שאתם לא יודעים טוב ממנו בעניין (גם אם יש לו את כל הניסיון שיש לכם מבחינת הדברים בהם אתם מנוסים!), וכו'.

ככה שלדוגמה, כשאתם רוצים ללמוד לרכב על סוס, אין בעיה שתעזרו במדריך שכבר שנים רגיל לרכוב על כל מיני סוסים. אבל במקרה כזה למשל, כדאי לבדוק:

  • האם הסוסים עליהם יש לו ניסיון ברכיבה עליהם, הם סוסים שאתם רוצים לרכב עליהם? אולי הסוסים עליהם אתם רוצים לרכב הם סוסים שהוא כלל לא רכב עליהם וכלל לא יודע איך לרכב דווקא עליהם? זה שהוא מנוסה ברכיבה על סוסים באופן כללי, לא מבטיח שהוא יכול לרכב על סוגי הסוסים שאתם רוצים לרכב עליהם! בקיצור, תלמדו ממישהו שיודע לעשות בדיוק, אבל בדיוק – אחד לאחד – את מה שאתם רוצים לעשות.
  • האם הוא יודע להסביר ולתת "נוסחאות" ושיטות מדויקות וברורות לכיצד לרכב על הסוסים שלכם, וגם להסביר למה הוא פועל דווקא לפי ה "שיטות" והדרכים האלה? כי אם הוא מדריך אתכם ומנמק את הדרכותיו ב – "לא יודע, ככה תמיד עשיתי וזה תמיד עבד לי", הרי שהוא למעשה לא מבין כמעט כלום ושום דבר ברכיבה על סוסים. הוא רק מכיר שיטות שנדמה לו שהם עובדות מניסיונו האישי בעניין. זה גם משהו, כן, אבל זה לא הרבה. תעשו לעצמכם טובה ואל תלמדו ממדריך שכזה – תלמדו מאחד שיודע להסביר גם את ה "למה", ולא רק את ה "איך". זכרו שאתם צריכים לחשוב על עצמכם כ "חוקרים" שחוקרים כיצד ניתן לרכב על סוסים במצב זה, בין אם אתם נעזרים במדריך לצורך הרכיבה, ובין אם לא.

וכמובן, שכך גם לגבי התופעות בחברה בהם אני "מורד" ושהבאתי בתחילת הפוסט – על ראיון העבודה, ועל "מרד הנעורים" –

  • מעסיק שמבין עניין כלל לא יתייחס לשנות הניסיון של המועמד בעיסוק הרלוונטי לעבודה, ויבין שלא ניתן להסיק מזה כלום, אלא, הוא יתייחס אך ורק ל: במה בדיוק מנוסה המועמד – מה בדיוק הוא כבר עשה בעבר, והאם הוא יודע להסביר מה הוא עשה (ככה שהוא מבין גם את ה "למה" ולא רק את ה "איך"), על מנת להבין בדיוק את יכולתיו המקצועיות של המועמד לתפקיד.
  • אדם זקן שמבין עניין יבין שמאחר ו "ניסיון חיים" הוא מוגבל מעצם טבעו, ולכל אחד יש ניסיון בדברים אחרים בלי קשר לגילו, כמו כן שלהיות "בעל ניסיון" במשהו לא בהכרח אפילו קשור ללהיות "חכם"/"מבין" באותו עניין, גיל מבוגר הוא לא תירוץ לשלול אף דעה של אף אדם צעיר, בכל נושא באשר הוא. אלא, זה כל נושא לגופו – אם בנושא מאוד מסוים לאדם המבוגר יש הרבה יותר ניסיון מלאדם הצעיר יותר, והוא גם יודע להפגין בקיאות באותו  נושא שהצעיר לא יודע, אז בסדר, ההתנגדות של הצעיר לכך אכן מגוחכת ומהווה "מרד נעורים". אבל אם לא, אין סיבה לחשוב שהמבוגר יודע טוב יותר מהצעיר הבעל "ניסיון חיים דל" ממנו.

לסיום –

מי שטוען שניסיון חיים הוא מקור הידע הבלעדי שקיים, לא מבין שלמעשה לא ניתן להסיק שום דבר ברמת וודאות סבירה רק על סמך ניסיון חיים. אף אחד, כולל מי שטוען שניסיון חיים הוא מקור הידע הבלעדי, לא באמת מסתמך אך ורק על ניסיון חיים.

לדעתי, כנ"ל, מי שמסתמך לכאורה רק על ניסיון חיים, מסתמך בעצם על הסקה אבדוקטיבית מתוך ניסיון חיים – כלומר, הוא משיג ניסיון בלעשות X, ומסיק שאם מעשה X הוביל אינספור פעמים לתוצאה Y, שזה "ניסיון החיים" שלו, אז X הוא סיבה של Y שמחייבת אותו. וכנ"ל, זוהי שיטת הסקת מסקנות חלשה מאוד, שיש לה הרבה התנגדויות בעולם הפילוסופיה, עליהם פירטתי לאורך הפוסט. וזה שהמשתמש בה כלל אפילו לא מודע לזה שהוא משתמש בה, ובמקום זה חושב שהוא מסתמך רק על הניסיון.. זה רק מחזק את טענתי.

ואסיים הכל בחלופה לפתגם המגוחך "חכם לומד מניסיונם של אחרים, הטיפש לומד מהניסיון של עצמו" –

"החכם לומד מחקירות, הטיפש לומד מהניסיון". – החושב הלא נורמלי.

(כמובן ש "מהניסיון" זה התייחסות מעורפלת למה שתיארתי קודם כ "הסקה אבדוקטיבית מתוך ניסיון חיים")

פתגמים נוספים שמפריכים את הפתגם העממי, שנאמרו על ידי חכמים אחרים, אתם יכולים לקרוא כאן.

הפוסט הבא מסביר בערך את אותה נקודה, רק בניסוחים אחרים, והתבטאויות מעולם הסטטסטיקה וההסתברות, ונכתב על ידי חוקר מוח. מומלץ בחום.

מתי ומול מי עדיף לזייף הסכמה?

ראשית, הערה: למניעת בלבול במשמעות המונחים המרכזיים "ספקנות", "ביקורתיות", "חשיבה ביקורתית" וכו', שמופיעים רבות בפוסט, מומלץ לקרוא את הפוסט על ספקנות מדעית (למרות שהוא ממש לא מושלם, אני מודה), לפני הפוסט הנוכחי. אני כן אגיד כאן, שבגדול ובמילים שלי: ספקנות (skepticisem) = פילוסופיה לחיים שמעריכה את השימוש בחשיבה ביקורתית כהדרך לדעת דברים נכונים, חשיבה ביקורתית (critical thinking) = מילה המתארת קבוצה של דרכים שונות ומשונות לבדוק ולבחון את המציאות.

בבלוג הזה אני מנסה, בין היתר, לעודד סטייה מנורמות חברתיות על סמך נימוקים רציונליים, וחשיבה ביקורתית. אלא שאני מודע היטב לכך שישנם אנשים (בלי להכליל על כמותם) שמרנים שלא רואים צורך בלבסס את ההחלטות שלהם על היגיון (יש לכך כל מיני סיבות. לא אתפלא, למשל, אם בפסיכולוגיה אבולוציונית, חיקוי והליכה עיוורת בתלם נחשבים לביטוי של יצר הישרדות).

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור אנשים שסוטים מנורמות חברתיות "נוקשות", בדגש חזק במיוחד על אלה מהם שמגדירים עצמם כ "ספקנים",

הוא להתמודד עם ההתנגדות האולי בלתי ניתנת למניעה לכך, מצד אנשים מסוימים  – אנשים שאנחנו תלויים בהם כלכלית, וחייבים לרצות על מנת לשרוד.

זה יכול להיות ההורים שלנו, הבוס בעבודה, הקולגות, אחים, שותפים לדירה, בעל הדירה וכו'.

קשה להתמודד עם התנגדות מצידם, מאחר וזה כרוך בלסכן את עתידנו הכלכלי. בעל הדירה שלנו יכול לבחור לזרוק אותנו מדירתו, הבוס יכול לפטר אותנו, וכו'.

בפוסט הזה אשתף קצת איך אני, באופן אישי, מתמודד עם העניין. המבנה של הפוסט צפוי להיות די סימטרי לפוסט של הסולידית בנושא דומה (בהקשר של עצמאות כלכלית). היא מדברת שם על הצורך (בעיניה) לא לחשוף את הרצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאוד. היא לא דיברה שם על אנשים שיש לקורא תלות כלכלית בהם, אבל זה נראה לי שגם בהקשר של הפוסט שלה וגם בהקשר של הפוסט הזה, זה בדיוק סוג האנשים שצריך להיזהר ביחסים איתם יותר מעם כל אחד אחר, ולהקפיד על מיתוג אישי בפניהם.

נתקלתי בעצמי כבר בכל מיני סוגים של התנגדויות לספקנות שרואים בה דבר פסול. אם אתם ספקנים, ויש אדם אחד או יותר שאתם תלויים בהם כלכלית ומתנגדים להבעת ביקורתיות דרך התנהגויות, טענות וכל דרך הבעה אחרת, הפוסט הזה בשבילכם.

אני אציג לפחות 2 התנגדויות מרכזיות לשימוש בחשיבה ביקורתית – כל אחת בהקשר שונה, ומסיבות שונות.

אבל, spoiler alert: בשני המקרים, אני לא חושב שקיימת דרך לשכנע אותם שאתם צודקים. ככה שלמרות שהפוסט הזה מורכב מידי מכדי שניתן יהיה לתמצת אותו למשפט, להלן משפט שכן מסכם חלק חשוב ממנו יפה: אין אפשרות לשכנע את המתנגדים הנמנים בפוסט הזה "לקבל" התבטאויות ביקורתיות – מה שמעניין אותם זה שתצייתו להם, לא לדעת מה נכון. ולכן אם אתם תלויים כלכלית במתנגדים מסוגים אלה, אני מציע שפשוט תשחקו אותה נחמדים ותתנו להם את מה שהם רוצים. על כך בהמשך.

להלן לפחות 2 קבוצות של מתנגדים לספקנות וחשיבה ביקורתית:

1. משטרת הבגרות

האם אתם מכירים את המושג: "גיל ההתבגרות"? האם אתם יודעים מהם תסמיני גיל ההתבגרות הנפוצים והמקובלים על פי הקהילה המדעית?

זה נושא מורכב וסבוך שלעצמו, אז לא אתעמק בו, אבל כן אציין שמאפיין מרכזי של גיל ההתבגרות, המכונה לעיתים גם "גיל הטיפש-עשרה", הוא "מרד" – או "מרד נעורים". הכוונה למיטב ידיעתי היא בעיקר למרד בדמויות סמכותיות – ההורים, המפקדים בצבא, המורים וכו'.

אולי כבר שמעתם על אנלוגיות נפוצות לזה – בני נוער שבמסגרת "מרד הנעורים" שלהם, מבריזים מבית הספר, שותים אלכוהול, מעשנים סמים, ועוד כל מיני שטויות חסרות היגיון, שכל הפשר שלהם הוא לעשות משהו שדמויות סמכותיות אסרו עליהם לעשות.

אם אתם בני 12-25, אז אל תתפלאו אם, למשל, כאשר ההורים שלכם מטיפים לכם לקחת הומאופתיה כדי לרפא בעיה פיזית מסוימת אצלכם, ואתם תתנגדו לכך בטענה שהומאופתיה היא תרופת דמה (פלציבו), הם יטענו שההתנגדות שלכם לקחת את התרופה נובעת מ "מרד נעורים".

יתכן ואתם מעוניינים כעת להבין איך לכל הרוחות יש אנשים מבוגרים שתופסים נערים שהאמת (באמת) חשובה להם מאוד, ויש להם מסירות להבנה של דברים לפני שהם מסכימים איתם, כמטומטמים לא פחות מנערים שעסוקים במעשים לא חוקיים וחסרי היגיון?

התשובה, לדעתי, היא די פשוטה: החבר'ה האלה מפרשים כל התבטאות ביקורתית כ "מרד נעורים", אם הם באים מצד נער ומכוונים כלפי אדם מבוגר/מתמחה בתחום רלוונטי לשיחה. אם הייתם אומרים את זה לסתם נער אחר, אותם מבוגרים וודאי לא היו תופסים את זה כמרד נעורים.

זאת מאחר ויש בחברה שלנו תפיסה מגוחכת שמבוססת, לדעתי, על הפתגם המגוחך הבא: "אין חכם כבעל ניסיון." מכירים? לפי ההיגיון של הפתגם, אנשים מבוגרים בהכרח מבינים "את החיים" טוב יותר מצעירים יותר, רק בזכות גילם, והעובדה שהם "עשו יותר בחיים" באופן כללי.. (בחיי שאפילו סטודנט ממוצע לתואר ראשון בפילוסופיה וודאי ידע לנפץ את הפתגם הזה. לקריאת הפרכה שיטתית ומפורטת לתפיסה זו שכתבתי, לחצו כאן)

בנוסף, לצורך המחשה לגבי עניין המומחים, דמיינו שאתם ניגשים לפסיכולוג קליני (אחד שעוסק, על פי ויקיפדיה, ב "פתרון בעיות נפשיות"), ואומרים לו אמירה כמו: "אין לך מושג מה זה בעיה נפשית". משפט שכזה עלול להתפרש אצלו כ – "אתה לא מבין את ההגדרה הבסיסית של המקצוע שלך, ולכן אתה לא יודע לגביו דבר וחצי דבר". מן הסתם שהוא יתעצבן מכך, כי אתם מזלזלים במאמץ שהשקיע עד כה כדי להשיג את התואר "פסיכולוג קליני", ואם הוא לא ממש יודע לחשוב בביקורתיות, לא אתפלא אם הוא היה מנסה לנפנף אתכם עם תירוץ דומה למה שתיארתי בפסקה הקודמת: "אין לך ניסיון או ידע בתחום שלי, אז אין לך זכות לטעון כלום!" (כלומר: אין לך ניסיון, וניסיון זה מקור הידע היחידי שקיים, לכן אתה לא יודע כלום. כמובן שהטעות היא בהנחה השנייה)

אבל, אם תסבירו להם למה היותם מבוגרים יותר לא אומר שהם מבינים יותר, ובטח ובטח שלא שהם יכולים להשתמש בזה כתירוץ לטענה נגדית, הם פשוט יוכלו לטעון טיעון מעגלי, שנראה ככה:

הנחה: אין חכם כבעל הניסיון. לי יש יותר "ניסיון חיים", ולכן אני יודע על החיים יותר ממך.

הנחה: כל מה שאתה טוען, כולל טענות נגד הסתמכות על "ניסיון חיים", זה טענות של מישהו שיש לו פחות ניסיון חיים ממני.

מסקנה: אין לך זכות לטעון כלום מולי, כי יש לי בחיים overall יותר ניסיון ממך.

הטיעון מעגלי, כי הוא מסתמך על "אין חכם כבעל הניסיון", כאקסיומה לא מבוססת, והמסקנה של הטיעון מחזקת את האקסיומה, על אף שהיא חסרת היגיון. אבל אין טעם להסביר להם את זה – הם לא יבינו. הרי רק מעצם אופן החשיבה שלהם שהסברתי עד כה, נראה בבירור שיש להם הטיית אישור חזקה מאוד כלפי האקסיומה "אין חכם כבעל הניסיון". אתם תתקלו באוזניים ערלות. לא ניתן במקרה כזה לשכנע אותם להפסיק את ההטפות שלהם בעזרת היגיון, כי כמו שאתם שמים לב, הם בעצמם לא לגמרי מסתמכים על היגיון.

Therfore, הפיתרון שלי: תצייתו להם. מרד נעורים הוא במהותו מרד בדמויות סמכותיות. הם מניחים מראש שהם יודעים יותר ממכם כי "אין חכם כבעל הניסיון", ולכן כל ניסיון לצאת נגדם הוא מבחינתם המעשה הכי מטומטם שהם מסוגלים להעלות על הדעת. לכן, פשוט אל תצאו נגדם באופן גלוי. שמרו את הדעות והספקות שלכם לעצמכם, וכאשר "דמויות סמכותיות" מטיפות לכם למשהו, פשוט תצייתו ותזייפו הסכמה עם השטויות שלהם.

אפשר להיות ספקן ועדיין להיות צייתן. אין סתירה בין השניים. הטריק זה לאמץ חיים כפולים מול סוג זה של אנשים, שזה אומר מצד אחד לציית להם כשצריך (עבורם), ומצד שני לדעת לא לקחת את ההטפות שלהם ברצינות (עבור עצמכם).

מצד שני, כמובן שכדאי גם ברמת המעשים להפעיל שיקול דעת, ולא להיות יותר מדי צייתן. חבל שבעקבות הטפות של אנשים מסוג זה, תיאלצו לעשות תואר אקדמי מיותר, להביא ילדים לעולם (שזה, מן הסתם, התחייבות לכל החיים), גם אם אינכם רוצים בכך.. מוטב שתמצאו "דרכי מילוט" לכך שיתפסו כמקובלים על הדעת גם בעיניי אותם "דמויות סמכותיות". לא חסרות כאלו: למשל, אתם יכולים לומר שאתם לא הולכים להביא ילדים לעולם כי אין לכם את היכולות הנדרשות לכך. ככה אתם גם מזייפים הסכמה עם ההטפה שלהם בנושא (כלומר, עם הדחף להביא ילדים לעולם במידת היכולת, וכנגד ההיגיון), וגם מספקים תירוץ שניתן לייחס אותו למשתנים חיצוניים שלא תלויים בכם, שנותן לכם פטור.

2. משטרת הנימוס

יש אנשים שרואים בהתבטאויות ביקורתיות כמעשה שאיננו מוסרי, מאחר והוא לא נעים לנמענים שמקבלים את הביקורת, מבחינה רגשית.

אפשר להבין את זה. לבני אדם עשויה להיות, למשל, הטיית אישור (כנ"ל), שגורמת להם להתמקד ב "לאשר" לעצמם את מה שהם כבר מאמינים בו.. על מנת להרגיש טוב. להיות ספקנים כלפיהם, ובזאת בעצם להכריח אותם לצאת נגד הטיה טבעית זאת – זה לא כיף.

כאנקדוטה משעשעת, גם אני, עם כמה שאני רואה בעצמי "ספקן", לא נהנתי בצבא לקבל את ביקורות הרס"ר (נגד משמעת), שהתעצבן מכל טיפת לכלוך שמצא בחדר העבודה שלי. באמת לא נעים להיבדק.

עכשיו, אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג הזה, אולי אתם כבר חושבים מה שאני פעם חשבתי על סוגיות מסוג זה – שצריך לערער על הצורך ב "להרגיש טוב". שצריך להסביר להם שלרגש אין משמעות, שלשאוף "להרגיש טוב" מוביל למעיין "מירוץ עכברים אינסופי", וכו' – ספק אם זה יעזור. הרי הם התרגלו מגיל 0 לרצות להרגיש טוב. יתכן, ואולי אף סביר, כי יש להם הטיית אישור להאמין שעדיף לשאוף להרגיש כמה שיותר טוב. נראה לכם שטענות רציונליות יכולות לשכנע אותם לרדת מזה? ועוד רק בגלל שלרגע הם הרגישו קצת לא נעים מאיזה אמירה?

סביר, אם כן, שניסיון לקטול את המשטרה הזאת בדרך זאת תתקלו בחוסר סבלנות ובנפנוף חסר היגיון של ההטפות שלכם.

ובכל מקרה, לפני שאמשיך, רק כדי לשים פרופורציות נוספות על הטיעון של משטרה זו: מוסר, נושא שנדון בפילוסופיה כענף בפני עצמו, הוא נושא מורכב לאין שיעור. יש המון המון עמדות שונות ומנוגדות להרבה מאוד סוגיות בו. אם תקראו, למשל, את הערך בויקיפדיה על התת ענף "מטא אתיקה", כבר אז תמצאו מגוון דעות שונות שמהוות למעשה נימוקים שונים ללמה אין באמת שום דבר נכון או לא מבחינה מוסרית. כמו כן, קיימות מתודולוגיות שונות לשפוט את המוסריות של כל דבר (שוב, למרות שיש דעות המתנגדות לעצם היכולת לעשות זאת) – חלקם מתמקדות בכוונות שמאחורי המעשים הנשפטים, חלקם מתמקדות במעשים עצמם, וחלקם מתמקדות בתוצאות של המעשים.

הביקורת של משטרת הנימוס מניחה ריאליזם מוסרי (שניתן לקבוע מה נכון ומה לא מוסרית באופן אובייקטיבי), ושופטת את המעשה שלכם אך ורק על פי ההשקפה התועלתנית, כלומר, על פי התוצאה שלו (התסכול שהנמען חווה כתוצאה מהביקורתיות שלכם), כאשר התוצאה נשפטת בהתאם להשקפת עולם הדוניסטית, שמצמיד ערך מוסרי להנאה.

אני לא אומר שהם טועים – אני רק מראה שהם מניחים הרבה הנחות יסוד בטיעון הזה מבלי להוכיח אותם, ושאין טעם לנסות לשכנע אותם שהם טועים בין כה וכה, הן בגלל שזה דורש ערעור על הנחות בסיסיות שהם וודאי תופסים כאקסיומות, והן בגלל שיתכן ולמעשה אנשים שלכאורה "באים" ממשטרה זו כלל לא מחפשים לשפוט אתכם מוסרית, אלא פשוט רוצים שתצייתו להם וזהו, בלי לחשוב למה, והטיעון המוסרי הוא רק תירוץ.

הפיתרון שלי: כמו עם משטרת הבגרות, רק בלי הצייתנות. פשוט אל תבקרו אותם. אם יש צורך, אל תהססו לזייף הסכמה איתם. זכרו שיש אנשים שהם מאוד "אידיאולוגיים", כלומר, אוהבים להטיף לאחרים את משנתם האידיאולוגית הבלתי מתפשרת לחיים, ומתעצבנים מאוד בכל פעם שהם נענים בהתנגדות להטפות שלהם. אתם לא צריכים להסתבך איתם. זכרו שאם היו מעוניינים לחשוב באופן רציונלי על השיפוט שלהם, הם מלכתחילה לא היו מזדרזים לשפוט אתכם בקלות כל כך.

לסיכום:

כמו שהקוראים הותיקים שמביניכם וודאי שמו לב, אני קצת חוזר בי ממה שטענתי בפוסט ישן על לחץ חברתי, בו הטפתי בעיקר ללקיים דיאלוג עם אחרים, להכיל את דעתם ולהסביר להם למה אתה חושב ומעדיף אחרת מהם, במקום לזייף הסכמה איתם כמו שהטיפה הסולידית בפוסט "חיים כפולים".

אבל screw this. בפרקטיקה, ספציפית כשאתם תלויים כלכלית באדם שאיננו ספקן, הפיתרון הזה בעייתי מידי. הרי ממילא:

א. אי אפשר להוכיח שאתה מזייף (כלומר, אי אפשר לבדוק האם אתה באמת מסכים או לא מסכים עם העמדה שהבעת – הרי, אין לזה מדד מוחשי מובהק)

ב. כמו שכבר הסברתי לאורך כל הפוסט, המשטרות הנ"ל מעוניינות בצייתנות, לא בהבנה, מאחר והם נגועים בהטיות אישור ובאינטרסים של שתלטנות, שמאפשרים להם לנפנף את כל הטיעונים הרציונליים שהעליתי בפוסט הזה. לא אתפלא אם לחלק מהאנשים המטיפים כמשטרות אלו, אפילו לא אכפת אם תדעו להסביר למה הם צודקים, כל עוד תעשו מה שהם אומרים לכם.

בהצלחה לכולנו.

כיצד מדיטציה יכולה להוות כלי לעזרה עצמית?

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. כל הפוסט הזה נועד לתת זווית "ספקנית" על מדיטציה, ואיך היא יכולה לעזור על פי הגישה הספקנית שלי. זה הכל.

שימו לב שישנם "הערות שוליים" בסוף הפוסט, המסומנות עם מספרים. כמו שיש בויקיפדיה. חשוב לזכור זאת לאורך כל קריאת הפוסט.

אז שוב, במסגרת סדרת הפוסטים "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני רוצה לדבר על מדיטציה, אחרי שחשבתי וקראתי על הנושא באופן אובססיבי במשך כמה חודשים.

ואני מייד אזדרז ואומר שאני הולך להתייחס רק לסוג מאוד מסוים של מדיטציה לאורך רוב הפוסט – היחידי שמעניין אותי לחפור עליו. אבל לפני כן, נתחיל מהבסיס.

מה זה מדיטציה? כן, הגיע הזמן שספקן ינסה לענות על השאלה הזאת. אפילו ויקיפדיה האנגלית נעזרת ב "Merriam-Webster Dictionary" כדי לענות על השאלה. אוי ואבוי.

אז אתחיל בזה: אין לי מושג מה זה מדיטציה[1]. אבל אני כן הולך להתייחס לכמה וכמה דברים שמוגדרים במקומות כאלו ואחרים כמדיטציות.. ואיך הם יכולים לשמש ככלי לעזרה עצמית.

קודם כל..

קודם כל, "אתרחבש" קצת על תועלות מוכחות מדעית של סוגי פעילויות שונות שמתיימרות להיות מדיטציות. יהודית כץ התייחסה לפחות לחלק מהם בפוסט שלה בנושא, אבל היא להתרשמותי לא בודקת את איכות המחקרים שהיא מקשרת אליהם, ועוד חושבת שיש 3 מאפיינים שונים של מדיטציה שנמצאים בכל סוגי המדיטציות (נו באמת.. כל אחד יכול להמציא פעילות שאין בה אותם ולקרוא לזה "מדיטציה". צריך מקור אמין שיגדיר מדיטציה כדי שגם ספקנים יוכלו לקבל את ההגדרה).

אז שימו לב:

  1. "מדיטציית מיינדפולנס" מסייעת למשמעת עצמית – פורסם על ידי פרופסורים בשתי אוניברסיטאות שונות, המגיעים משתי תחומי מחקר שונים. נראה טוב. במחקר עצמו, נתנו לקבוצה של אנשים לעשות משימה שדורשת משמעת עצמית (להנחתם), עם ובלי "מדיטציית מיינדפולנס". אלו שכן עשו אותה לפני המשימה הראו ביצועים גבוהים יותר במשימה עצמה. אמנם אין לי מושג לאיזה מדיטציה בדיוק הכוונה ב "מדיטציית מיינדפולנס", אבל בכל זאת אעז לנחש שמדובר כנראה באותה מדיטציה שאתמקד וארחיב עליה בכותרת הבאה. לבינתיים, רק אציין שמדיטציה שכזו יכולה לעזור כנגד התופעה הידועה כ דלדול אגו (=דעיכה של משמעת עצמית) – זה הרעיון.

2. "מדיטציית מיינדפולנס" עוזרת לנו להיות מוחצנים יותר – ממחקר שפורסם על ידי אנשים ממדעי המחשב והמידע, פסיכיאטריה, ופסיכולוגיה התנהגותית, יש קורלציה חיובית בין אותה מדיטציה מסעיף 1 (כנראה), לבין מוחצנות, וקורלציה שלילית בין זה לנוירוטיות ומצפוניות. נגדיר את המושגים:

מוחצנות – כפי שמוצג בערך הויקיפידי, אין הגדרה למילה זו – אלא, מילה זו מייצגת "תכונות אישיות" מסוימות – דפוסי התנהגות מסוימים. מדובר בדברים כמו: התנהגות אימפוליסיבית, פתיחות לזולת, וחוסר התבודדות (שוב, ברמת ההתנהגות). אז "מדיטציית מיינדפולנס" עשויה לכוון אתכם לכיוון ההתנהגותי הזה. האם זה טוב? תחליטו אתם. אני דווקא לא חושב..

נוירוטיות – כפי שמוצג ב ערך הויקיפדי, גם לזה אין הגדרה, אלא מדרג עם תכונות. בכללי, נוריוטיות היא "הנטייה לחוות רגשות שליליים" – ההפך מאושר. מדיטציית מיינדפולדנס יכולה להוריד אתכם קצת בסולם. לא שזה אומר הרבה, אבל בסדר..

מצפוניות – שוב.. אין לזה הגדרה אלא מדרג. רק שלפי הערך בויקיפידי.. נראה שקורלציה שלילית בין "מדיטציית מיינדפולנס" לזה קצת סותרת את המסקנות של המחקר הקודם.

שאר המחקרים שיהודית כץ קישרה אליהם בפוסט שלה נראים לי או מעורפלים מידי בשיטותיהם (מתייחסים לסוגים רבים של מדיטציות), או מעורפלים מידי במסקנותיהם (מז"א שיש ירידה של לחץ, פחות צורך באישורים חיצוניים.. המסקנות האלו כלליות מידי), או שלא ברור לי אם בכלל אפשר להסיק מהם משהו.

לסיכום.. על פי הניתוח שלי מהספרות המחקרית, לא מצאתי הוכחות "חזקות" לתועלת פסיכולוגית מוגדרת היטב מכל סוג של מדיטציה.  אבל אני בכל זאת אציג רעיון אחד שקשור למדיטציה שאני כן חושב שהוא עוזר וחשוב להתייחס אליו, שבאופן אירוני גם התייחסתי אליו במחקרים הנ"ל –

מיינדפולנס

ובכן – מיינדפולנס. הרבה ניתוחים אפשר לעשות בהקשר הזה. כל אחד מהם יהיה מכמה היבטים מרכזיים: היבט פילוסופי, היבט "רוחני", והיבט מדעי.

(היבט רוחני, פירושו על פי הבודהיזם, מאחר ובודהיזם היננו דת[3], ולא סתם תורה פילוסופית).

מה זה מיינדפולנס?

אז קודם כל, מיינדפולנס זה מדיטציה שמשמעותה "התמקדות ברגע הזה" (הערך הויקיפדי מקשר הגדרה זו למאמרים אקדמיים, YES!). זאת ההגדרה שאני חושב שכל הרוחניקים, הפילוסופים והמדענים שמכירים את הנושא יסכימו עליה. בעברית, מיינדופלנס פירושו קשיבות.

עכשיו, מבחינת הבודהיזם, אין לי מושג מה זה אומר, אם כי על פי ויקיפדיה העברית (לא מספיק אמין גם ככה) זה בעצם "סאטי", שמהווה חלק מ – "הדרך המתומנת האצילה", שהיא מעיין דרך להארה. מעבר לזה אין לי מושג.

מבחינת פילוסופית, ישנם מספר ביטויים שסאם האריס השתמש בהם, שלדעתי יכולים להוות הגדרות פילוסופיות למושג, ביניהם: "שחרור מהעצמי"/"שחרור מהיאחזות במחשבות שלנו"/"הפסקת הסחת דעתינו מהמוות"[4]. זה מתקשר לקונספט בבודהיזם של "ביטול הקיום" שרלוונטי לעזרה עצמית בכמה מובנים – על כך לקראת בהמשך הפוסט. בכל מקרה, הבסיס המסוכם להגדרה כאן הוא "נוכחות ברגע הזה", עם תשומת לב מלאה לגוף ולמתרחש כרגע, בלי שיפוטיות או ביקורתיות כלפי מה שקורה ובפרט כלפי המחשבות והרגשות שקופצים לנו לראש.

מבחינה מדעית, מיינדפולנס אינו אלה טכניקה לטיפולים מסוימים, בעיקר טיפולים פסיכולוגיים, המקושרת בהורדת לחץ[4], ועל כן אינני מופתע שיש טיפולים שקרויים על שמה. סאם האריס לא תאר בספרו את "התמונה המלאה", עם זאת, מאחר ומיינדפולנס הוא גם טכניקה לטיפול קוגניטיבי, ואחר כך אסביר איך זה עובד, על מה זה מסתמך וכו'.

למה לעשות מיינדפולנס?

קודם כל, להבהיר – ההבדל בין החלק הזה במאמר לבין החלק על "מה מיינדפולנס נותן", הוא שכאן ארשה לעצמי להציג את הנימוקים שאנשים מעלים למיינדופלנס שמהווים סיבות ליישם את הרעיון הזה גם ללא הוכחות לכך שהוא באמת עובד.

אז מבחינת הבודהיזם, יש דגש בזרם שתומך ביישום מיינדפולנס או מדיטציות דומות (זן) ש "חוכמת הזן היא נקודת מבט נכונה שבאה ממעשים (תרגול הזן) ולא מלימוד אינטלקטואלי." (הקישור מלפני 2 שורות הוא המקור לציטוט).

ומבחינת הפילוסופיה, קשיבות עוזרת כדי לתרגל שביעות רצון מוחלטת מהרגע הזה, שאיננה תלויה בהישגים מכל סוג שהוא[4], ובכך מהווה אנטי-תזה מוחלטת לגישת הנהנתנות – גישה למוסר שמהווה להבנתי וראציה של תועלתנות, ופירושה שהמוסר יותשל כל פעולה נקבעת על ידי ההנאה ו/או הסבל שהיא גורמת (וכמובן, יותר הנאה = יותר טוב, יותר סבל = יותר רע). ראו כאן הרחבה מעניינת על נושא הנהתנות. אבל במצב הקשיבות, אין שום ניסיון להנות או לא לסבול – על כך בהמשך.

על פי סאם האריס, מיינדפולנס זה גם דרך "להימנע מהסחות דעת ברגע הזה"[4]. הוא מדגיש בספרו שגם הרדיפה אחר "הצלחה בחיים" והדחקת המוות – כל אלה הם דרכים של בני האדם להסיח את דעתם ממה שקורה ברגע הזה, שזה כמובן אנטי-תזה למצב של מיינדפולנס. אני מניח שאפשר לחשוב על מיינדופלנס גם בתור אנטי-תזה לרדיפה אינסופית אחר "מילוי רצונות" (תופעה שהתייחסתי אליה כאן – אפילו הסולידית התייחסה אליה בהקשר כלכלי) מאחר ומיינדופלנס הוא מצב של עשיית דברים באיטיות – וגם על כך אסביר לעומק בהמשך.

בנוסף, סאם האריס טוען כי זה מסייע בהבנה עצמית ובהבנת אחרים[4] (הבנת אחרים ידוע כיום כ "בעלות" על "תיאוריה של התודעה" – הערך בויקיפדיה בקישור מוכיח את זה), וזאת מאחר ומיינדופלנס כרוך בהתבוננות על תהליכים בנאליים שמתרחשים בתוכנו ומחוץ אלינו "ברגע הזה" – ביצוע מיינדפולנס עוזר לנו לשים לב מהם המחשבות והרגשות שקופצים לנו, הן לגבי עצמינו והן לגבי מה שאנחנו חושבים לגבי אנשים אחרים.

בנוסף, מאחר ובמיינדופלנס לא נמנעים משום דבר ש "מתרחש ברגע הזה" – כולל ממה שלא נעים – ממילא מיינדופלנס מסייע למודעות למחשבות ורגשות שלא נעים לנו מהם. גם על כך ארחיב בהמשך – מבטיח.

בכל מקרה, יש גם את הקונספט של חוסר קיום אליו מתייחס סאם האריס וכך גם רבים אחרים. מיינדופלנס עוזר "לא להיות קיים", כלומר, לא להגדיר את עצמינו בהגדרה רחבה ו "ספציפית מידיי" (סליחה על הערפול), בגלל שמיינדופלנס עוזר לא להיקשר למחשבות ולרגשות שלנו – להפסיק להסתכל עליהם כ "חלק מאיתנו"[5]. לא – רגשות ומחשבות הם פשוט… things that happen. וישנם טענות פילוסופיות רבות בעד הקונספט של חוסר הקיום:

א. על פי אליעד כהן, "ומעל מה שנקרא אצל האדם "אני", מעליו יש עוד "אני" אחר, שהיא המציאות עצמה. כי מצד האמת, מה שנקרא אצל האדם אני, זה רק חלק של ה"אני" שלו. כי ה"אני" הראשון של האדם, הוא המציאות עצמה. וכאשר האדם עושה איזו פעולה, הרי שמי שבאמת עושה את זה, זה ה"אני" העליון של האדם שהוא המציאות, שהיא באה לידי ביטוי ב"אני" התחתון של האדם, שהוא מה שנקרא אצל האדם אני." – כלומר, ה "אני" של כל אחד מאיתנו איננו קיים בנפרד מהמציאות עצמה, אלא אנחנו רק תופשים אותו ככה. הוא גם במקום אחר טוען שתפישת הקיום הזו אחראית לסבל שלנו, אבל אשתדל לא לתת לאליעד יותר מדי במה..

ב. בפוסט הזה על דחיינות, מרק מנסון משתמש ברעיון "חוסר הקיום" מהבודהיזם (אני מנחש שהכוונה לרעיון הזה), וטוען שתפישת הקיום שלנו – כל ההגדרות המאוד ספציפיות שאנחנו מצמידים ל "אני" שלנו/האמונות שלנו לגבי מי אנחנו באמת – הם גורמים לנו להימנע (ובעיקר לדחות) מכל מה שיכול לסתור אותם, במיוחד את החיובייים שמביניהם, על פי התיאוריה הזאת.

ג. לפי הנזיר המתבודד כריסטופר תומס נייט[6]:

solitude bestows an increase in something valuable, …my perception. But…when I" applied my increased perception to myself, I lost my identity. There was no audience, no one to perform for…To put it romantically, I was completely free."

כלומר, התבודדות עוזרת "לא להיות קיים" – כי אז אין לך קהל, כלומר, אתה לא צריך כל הזמן לנהל את מה שאחרים חושבים עליך – כלומר, את "הזהות" שלך בעיניי אחרים, וכתוצאה מכך, לא אתה ולא אחרים צריכים לתפוש אותך כבעל "זהות" כזאת או אחרת, וכתוצאה מכך, כמו שכריס אמר בסוף – אתה חופשי. ממה? מלהיות קיים.

ד.  על פי סאם האריס, כנ"ל, מיינדפולנס פירושו להפסיק להיות "אסירים של המחשבות שלנו", ועל כן הוא בעצם משחרר את הקישור בין תפיסת ה "אני" שלנו לבין המחשבות שלנו[4]. (על פי אסף פדרמן, זה נכון גם לגבי רגשות[5]). כלומר, מיינדפולנס עוזר לנו לצמצם את תפיסת הזהות העצמית שלנו, בעזרת ניתוק זהותנו מהמחשבות והרגשות שלנו. יש אף הרצאה ביוטיוב של סאם בנושא זה.

(מי שרוצה לסבך את עצמו עוד יותר בנושא, מוזמן לקרוא את הערך הזה, ואת הסרטון הזההזה, ו – הזה. בנוסף, יתכן והפוסט הזה יתן נקודת מבט "פסיכולוגית" בנושא).

ובכל מקרה, מבחינת המדע, יש מספר סיבות. קודם כל, יש את תופעת ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה בני אדם נוטים להרגיש טוב או רע לגבי חייהם בערך באותה המידה בטווח הארוך, בלי שום קשר לכל ה "שינויים" בחייהם. זו תופעה שנצפתה למדע לא מזמן שעל כן גם מעוררת התנגדות לגישת ה "נהנתנות" (שזה, לחיות כדי להנות כמה שיותר ולסבול כמה שפחות), וכאמור, במיינדופלנס לא מתאמצים להרגיש טוב, ולכן התופעה "תומכת" ביישום שלו בעקיפין.

עם זאת, מאחר ומיינדפולנס גם מבחינה מדעית יישים לגבי מגוון עצום של דברים (גם CBT במסגרת הגל השלישי שלו עבור טיפול בדיכאון, כפי שמתואר בערך שלו, מה שגם מיושם במגוון טיפולים קשורים, כגון ACT, גם למען הורדת לחץ בחיים, ועל כן, כדאי שאכתוב קצת על התיאוריות המדעיות שעומדות מאחורי יישום המיינדופלנס במסגרת טיפולים פסיכולוגיים:

על פי אסף[5]:

1 – מורכבות המוח האנושי עצומה הרבה יותר אפילו מזו של כל הרשת החברתית באינטרנט (100 מיליארד תאים, כל אחד עם 100,000 קשרים לתאים אחרים, על פי אסף – נראה שיש גם תימוכין לטענה שלו). לכן, אפילו פעולות פשוטות שניתן וכדאי לעשות עליהם מיינדפולנס (כמו הבחנה בצבע) הם מסובכות הרבה יותר משאנחנו עשויים לדמיין אותם (אפשר לעשות את זה בשנייה, אבל ספק אם 2 תאים מספיקים לביצוע הבחנה שכזאת), ובאמצעות מיינדפולנס נלמד להבחין טוב יותר בפעילות המוח שלנו וכמה היא מסובכת בעת שאנחנו עושים דברים מסוג זה.

2 – הנטייה של בני אדם בכל הקשור לפרשנויות, היא לזכור את השלילי ולשכוח את החיובי, והסיבה הפשוטה לכך היא אבוציולונית: המוח שלנו מחפש כל הזמן אחר סכנות וגירויים לא נעימים כדי לדעת ממה הוא רוצה להימנע (אפילו אם הסיכוי להיתקל בהם שוב קלוש ביותר). מניח שהוא התכוון להימנעות. הוא גם טוען שהתמקדות זאת יכולה להוביל ללחץ כרוני. בפוסט אחר, מרק מנסון אף מקשר את ההתמקדות הזאת לתופעה פסיכולוגית אחרת – שנאת הפסד – הנטייה לשנוא להפסיד דברים יותר מאשר לאהוב להרוויח אותם. לכו תבינו.

ולעומת זאת, בעזרת יישום מיינדופלנס, שכרוך בחוסר ביקורתיות ושיפוטיות, נוכל להתבונן על החיובי והשלילי באותה המידה בלי להתרכז באף אחד מהם ומבלי לברוח מהשלילי. (בהערת אגב, אסף גם הזכיר מחקר על "gratiude" הכולל תרגול שמטרתו התרכזות בחיובי[7]).

3 – בהמשך לסעיף הקודם, אסף טוען שמניעת לחץ כרוני, תמנע מאיתנו לגבש לאירועים שאנחנו חשופים אליהם פרשנויות מבוססות-עיוותי חשיבה, כיוון שעל פי אסף עיוותי חשיבה נובעים (בין היתר) מלחץ, כמו מגוון רגשות אחרים [8], שכן בעת מצבי לחץ אותם "עיוותי חשיבה" הם בעצם מאוד שימושיים – אם אריה בא לטרוף אותנו, יעיל לנקוט בגישת "הכל או כלום" ולסווג אותו מייד ובאופן בלתי מתפשר – כאויב בלבד (Personalizing), ולא לחשוב לטווח ארוך של שנה. אבל אם הלחץ נובע מחרדה מסוימת, כלומר, מתחושה שיש סכנה כאשר אין סכנה.. חבל. אסף טוען שזה נכון לגבי כל הרגשות השליליים שלנו – כל אחד מהם נועד לעזור לנו לשרוד ולאותת לנו שמשהו מסוכן קרה.

כלומר, באמצעות מיינדופלנס נוכל למנוע מעצמינו לגבש פרשנויות מגוחכות לאירועים ובכך לחסוך מעצמינו גם תגובות רגשיות והתנגותיות מטופשות לאותם אירועים, שיכולים כמובן להיות גם אינטרקציות בין-אישיות – על כך הרחבתי בעצמי בפוסט על CBT. אם זה מזכיר לכם את נושא חוסר הקיום ותפיסת ה "אני" שלנו כלא קיים, זה לא במקרה.

(כמו שאתם יכולים לראות, לא ל – 100% ממה שאסף אמר מצאתי ביסוס, וסאם האריס אף אמרו בספרו כי "ספקנים רואים כמיינדופלנס ככלי להורדת לחץ בלבד" [4], כך שזה חלק שאני חושד שאני טועה בו בכמה דברים, אבל שומר את התוכן הזה בפוסט anyway).

איך עובד מיינדופלנס? איך מתרגלים את זה?

טוב ששאלתם:

קודם כל, המשותף לכל תרגולי המיינדופלנס לכל מטרותיה השונות, בין אם טיפול פסיכולוגי, הארה רוחנית וכו', הוא שמיינדופלנס זה תרגול מדיטציה[2] "נטולת לימוד אינטלקטואלי" (אין מאמץ ללמוד משהו ספציפי תוך כדי). מעבר לזה:

לפי הבודהיזם, אין לי ממש מושג איך זה עובד שם, אז אני פשוט שוב אשלח את הקורא החרוץ לזה.

לפי הפילוסופיה, יש סרטונים ביוטיוב של פילוסופים כגון סאם האריס או אלן וואטס שמדריכים תרגולי מדיטציה למיניהם, כמו לדוגמה זה ו – זה, אבל חוץ מזה, ישנם כמה "היבטים" שחוזרים על עצמם בתרגולים שלהם:

  • לקבל את הרגשות שלך כמו שהם
  • לא לייחס לרגשות וגם לא למחשבות
  • לא לנסות לשלוט ברגשות שלך בכלל
  • לנסות לא לנשום – שזה אומר, אני מניח, לנשום כמה שיותר לאט.
  • לא לנסות לחשוב (ולא "לנסות לא לחשוב" – אני מניח שיש הבדל. בראשון אתה פשוט לא מנסה "לכוון" את המחשבות שלך, שאולי רצות כברירת מחדל, לכיוון מסוים – בעוד בשני, אתה מנסה "לכוון" את המחשבות שלך ל – "כלום").
  • אלן וואטס אף מציע לחזור על מנטרה כדי להתרכז.

(שוב סליחה על חוסר המקורות, עברתי בזריזות על תרגולים שלהם וקשה לי לזכור איפה ראיתי מה)

לפי המדע, לפי אסף[5], מיינדופלנס יכול להיות בערך כל פעולה אפשרית שאפשר לעשות באיטיות. כמו לדוגמה, לאכול ארוחת צהריים במשך שעתיים, כשאתה משתדל להרגיש את התנועות בפה שלך ובגוף בכלל בזמן שאתה אוכל. להרגיש את הפה, את השיניים, את השפתיים, ואת האוכל עצמו. זה תרגול שמתמקד בריכוז – להתרכז רק ברגע הזה, במקום בעתיד או בעבר.

הדוגמה השנייה שאפשר להביא לדעתי היא בהקשר של ויסות רגשי והורדת לחץ – זהו תרגול שניתן לקשר למודל אפר"ת,

הן בין האירוע לפרשנות – כלומר, כשאתה מדבר עם מישהו – אירוע תקשורתי שיכול לעורר תגובות רגשיות חריפות – שים לב כיצד אתה מפרש את כל התקשורת המילולית והלא מילולית שהוא מביע כלפיך,

והן בין הפרשנות לרגש והתגובה – שים לב איך אתה מרגיש בעקבות מחשבותיך (להזכיר, חלק ממיינדופולנס זה גם לא לייחס משמעות לרגשות שלך, כך שגם אם הפרשנות נשמעת מבאסת למדי, אפשר בעזרת מיינדפולנס להשלים איתה בלי להגיב בחריפות לזולת), וגם על הרגשות אפשר לצפצף ולא לפעול בעקבותיהם.

בהערת אגב, אסף גם טוען שמאחר ומודעות להגדרתו היא "אינה אלה הכרה של החוויות שלנו", בעת מיינדופלנס אנחנו מעצם מגדילים את המודעות שלנו.

(בכל אופן, הטקסט תחת הכותרת של איך זה עובד כנראה יתעדכן בקרוב, כי לא חיפשתי הרבה מקורות בעניין. מה שכן, קיימת אפליקציה בשם "Headspace" מאת חברה באותו השם, המיועדת לתרגול מדיטציה. ניסיתי אותה בצעמי ואני בספק אם יש קשר בין התרגולים שהאפליקציה הזאת מציעה, אבל מוזמנים לנסות אותה בעצמכם בכל זאת).

ומה מתרחש בנו בעת ביצוע מיינדופלנס?

לפי הבודהיזם… אין לי שמץ של מושג.

לפי הפילוסופיה, על פי סאם האריס[4], כנ"ל, זה כולל קבלה של המציאות כמו שהיא (הפסקת המרדף אחר מילוי הרצונות שלנו ושינוי המציאות), מציג אותה כדרך להימנע מהסחות דעת, "לחשוב מבלי לדעת שאתה חושב", ולחוות סוג של אושר (well being) שאיננו תלוי בדבר.

אודה אגב שלי זה נשמע בעייתי – הרי גם כשאנחנו עובדים אנחנו "חושבים מבלי לדעת שאנחנו חושבים", כי אנחנו מתייחסים לתוכן של המחשבות שלנו, אבל לא לעצם קיומם (סאם האריס עצמו אף אמר את אותו הדבר בהרצאה הזאת ביוטיוב, לגבי כל מצב בו אנחנו "are lost in thoughts") – ואני לא יודע אם מיינדופלנס מקנה "אושר שלא תלוי בדבר", כי הוא לכל היותר יכול להקנות "אושר שתלוי ביישום של מיינדופלנס".

בכל אופן, סאם האריס בהשכלתו הוא גם נוירולוג, והוא גם מתייחס לנושאים של התחום בספרו[4]. בין היתר, הוא טוען שה – "תודעה" האנושית, שכוללת את כל "תכונות הנפש" של האדם, בהכרח לא ניתנת להסבר במונחים פיזיקליים בלבד, ואף יתכן שיש בה מאפיינים שאינם פיזיים. כלומר, מה שמתרחש בנו בעת מיינדופלנס – לפחות מהסוג שסאם האריס מכיר – סאם לא חושב שאפשר להסביר במונחים פיזיקליים.

לפי המדע, יש הרבה היבטים שונים שקשורים מאוד גם לחלק מהתועלת של מיינדופלנס שמדענים מסוימים מתיימרים לה:

1 – יש אזור במוח המכונה "קלפית המוח הקדם-מצחית". על פי אסף[5], חלק זה אחראי, בין היתר, על ויסות הרגשות שלנו לאחר שחולפת סכנה שגרמה לנו להילחץ. מיינדופלנס יכול לעזור בהפעלה של חלק זה במוח למען הפחתת דיכאון ו – well being יותר טוב[9].

2 – לחוות רגשות שליליים שבד"כ אנחנו מתייחסים אליהם כאל סממים של מצוקה הישרדותית (חיה טורפת, גירוי מאיים, הפסד של דבר יקר לנו, שינוי לא נוח, וכו') – באדישות מוחלטת.

3 – לזהות את הרגשות שמובילים לפרשנויות (ההנחות הסמויות כאן הם סובייקטיביות לאסף), ולא לתת להם להוביל לעיוותי חשיבה שמובילים לפרשנויות מגוחכות. בכלל הרעיון כאן הוא שבעת מיינדופלנס, ניתן "לנתק" את הקשר בין מחשבות שחולפות לבין הרגשות שאנחנו חווים.

4 – הפניית "פנס הקשב" שלנו אל התחושות הפיזיות שמתרחשות בגוף בזמן שאנו חשים אנחנו מציפים אותן אל המודעות שלנו[2].

5 – זה גם עשוי לכלול תשומת לב לדברים ה "שוליים" שמתרחשים בעולם החיצוני, כמו לדוגמה רעשים של מכוניות.

6 – לפי נועה, חוסר הביקורתיות מתבטא גם בתהליך עצמו: "אל תנסה לשנות את קצב הנשימה, קבל את התהליך כפי שהוא ונסה לשחרר מחשבות ביקורתיות כמו האם קצב הנשימה מתאים או טוב או לא"[2]

7 – הייתי רוצה להוסיף, עם זאת, שישנו במדע חשד ש "אימוני מוח" למיניהם, אולי כולל מיינדופלנס, לא תורמים בשום הקשר אחר – כלומר, יתכן שקל יותר לווסת רגשות וכו' בעת מיינדופלנס, אבל זה לא בהכרח יעזור לעשות זאת בהקשרים אחרים שאיננו מיישמים מיינדופלנס לגביהם..

8 – ובכל מקרה, מיינדופלנס גם מקושר במה שמכונה "Cognitive appraisal" (הערכה קוגניטיבית) – שינוי פרשנות. ישנם מכוני מחקר, כמו לדוגמה "מרכז סגול", שעושים ניסויים בהם חושפים את המטופלים לגירוי "מרגש" כלשהו (לדוגמה, אולי זה יכול להיות וידאו של תינוק שנרצח באכזריות), והם מתמודדים עם ויסות רגשי ב 2 טכניקות: הסחת דעת, או הערכה קוגניטיבית. מקווה שאמצא את הפרסום שיהיה על זה[10]

מה התועלת בביצוע מיינדופלנס?

מבחינת הבודהיזם – אין לי מושג, כרגיל.

מבחינה פילוסופית, סאם האריס מתייחס לכמה עניינים[4]:

1 – חופש ברגע הזה, בו אתה מתמקד בזמן מיינדופלנס. להיות חופשי ברגע הזה. חופש מלשנות משהו, חופש מלהתייחס למחשבות והרגשות שלך, וכולי.

2 – לא להיות שקוע במחשבות – להסיט את תשומת הלב שלך מהמחשבות שלך. ניתן להרחיב על כך בעזרת טיעון של אסף פדרמן[5] לפיו:

הנחה: התמקדות במחשבות שלנו זה מה שהכי יעיל עבורנו למען העשייה.

מסקנה: לכן כשאנחנו במצב של עשייה, אנחנו ממוקדים לחלוטין בתוכן של המחשבות שלנו.

אבל בעת מיינדופלנס, אין צורך להתמקד במחשבות, כי זה לא מצב של עשייה, אלא being.

3 – הבנה עצמית והבנת האחר טובה יותר – הוסבר כבר קודם תחת ההסברים על למה לעשות מיינדופלנס.

ומבחינת מדעית, שוב, יש כמה היבטים:

1 – הורדת לחץ: אם שכחתם, ראו שוב את הטיפול המקושר להורדת לחץ בעזרת מיינדופלנס.

2 – ויסות רגשי (יש בערך האנגלי מקור טוב להגדרה!) – זה היכולת "להגביל" רגש שאנחנו חווים – כעס/עצב/שמחה או מה שזה לא יהיה – ולווסת את ההשפעה שלו. חוסר תגובתיות לגירויים[2], במילים אחרות. כמו שכתוב בויקיפדיה, אפשר לעשות זאת באינספור דרכים, וזה יכול לכלול רק ויסות למען אחרים, ו/או למען עצמינו. מזכיר את מחקר מס' 1 שקישרתי אליו, שקישר בין "מדיטציית מיינדפולנס" לשליטה עצמית. אז מה זה משנה?

ובכן, בין היתר, זה רלוונטי גם כאשר אנחנו מנסים לשנות את הדרך בה אנחנו רואים אירוע מסוים – בין אם זה אירוע שקרה בעבר, שעלול לקרות בעתיד, או ש(כנראה)לא יכול לקרות בכלל. רלוונטי לטיפול CBT, במילים אחרות. כי כשאנחנו חווים כעס גדול מאוד (לדוגמה), אם לא נווסת את הכעס, יתכן שבהתאם למודל אפר"ת, יתכן ונגיב באלימות כלפי מישהו.

אבל, אם במקום זאת נווסת את הכעס לפני שאנחנו מתנהגים על פיו – כלומר, אם "נרגיע" את ההתפרצות הרגשית לפני שהיא תגרום נזק בפועל (באמצעות מיינדפולנס, לדוגמה) – נוכל לחשוב על פרשנות חלופית לאותה פרשנות הרסנית (לדוגמה), ובכך לווסת את הכעס.

וויסות רגשי, על פי הגדרתו, הוא וראציה של שליטה עצמית. הבעיה שכמו שמתואר בתיאוריית "דלדול האגו" בויקיפדיה, כשאנחנו משתמשים בשליטה עצמית, היכולת להמשיך להשתמש בה דועך (אולי עד שאנחנו "נחים" באמצעות שינה לדוגמה).

הויסות הרגשי במיינדפולנס יכול להיות "קבלת רגשות": כלומר, במקום שאני אכעס ומייד אצעק על מישהו בגלל זה, במקום זה אני אכעס, אבל "אקבל" את זה שאני כועס, ולא אעשה פעולה שמטרתה מניעת הרגשת הכעס.

אכן, זה ויסות רגשי אחר, כי אין כאן שינוי פרשנות שימנע את הכעס בפעמים הבאות. אבל כן יש כאן קשר לשיטת הטיפול ACT – תרפיית קבלה ומחויבות. חלק מהטיפול, כמו שמוסבר בויקיפדיה, הוא לא לנסות כל הזמן לשלוט ברגשות, אלא פשוט לא לתת להם להכתיב את ההתנהגות שלך, אלא לפעול על פי הערכים שלך.

3 – פיתוח יכולת זיהוי של עיוותי חשיבה, רגשות שמובילים לעיוותי חשיבה, ופרשנויות – ראו את ההסבר לכך בסעיף 3 בטקסט תחת הכותרת "למה לעשות מיינדופלנס", בחלק ה – "מדעי".

4 – מאחר ובמיינדופלנס גם הפרשנויות (= חלק מהמחשבות) שלנו נתפסות כחסרות משמעות, יתכן וכך קל לנו יותר להטיל בהם ספק, ויש מגוון סיבות לעשות זאת.

יחד עם זאת, הטלת ספק במחשבות זה דבר מורכב יותר, אז כדי להבין יותר לעומק איך מיינדפולנס עוזר להטיל ספק בהם, נתבונן קצת על למה אנחנו בכלל מגבשים דעות מהמחשבות שלנו – אילו צרכים פסיכולוגיים זה ממלא לנו[11]:

א. "זיהוי צרכים" – עמדות עוזרות לאדם לדעת מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה – מה מהווה "חיזוק"/"תגמול" עבורו, ומה מהווה עונש – הפסד/סבל וכו'. במילים שלי, הייתי אומר שהם עוזרות ליצוק משמעות לחיים. אבל בעת מיינדפולנס, איננו רוצים או לא רוצים שום דבר! ולכן יישום מיינדופלנס משחרר אותנו מה – "צורך" הזה – "זיהוי צרכים" – שמניע אותנו לגבש עמדות!

ב. עמדות עוזרות לאדם לבטא את מערכת הערכים שלו ואת הדימוי העצמי שלו, ואת ההזדהות החברתית שלו וכו'. במילים שלי, עמדות עוזרות לאדם לפתח זהות עצמית משלו.

רק שבעת מיינדפולנס, הרעיון הוא לעשות הפוך – לא להיקשר לאותם מחשבות ורגשות שחולפות אצלנו – ועצם "חוסר ההיקשרות" הזאת – היא מה ש "יוצרת" את התועלת האפשרית שתרגול מיינדפולנס יכול לתת! ככה שמיינדפולנס גם משחרר אותנו מהצורך הזה.

(בהערת אגב, שימו לב לפירמידת הצרכים של מאסלו – אתם רואים שם את השכבה האמצעית – "שייכות, זהות ואהבה"? אתם וודאי מבינים לבד בנקודה זו איך מיינדופלנס מתקשר לזה – הרי אם אנחנו באמת רוצים "שייכות, זהות ואהבה", ממילא גיבוש עמדות זו דרך אפשרית לעשות זאת – מי שמסכים איתנו, אנחנו אולי נרגיש שייכים אליו, בעלי זהות משותפת איתו וכו'[12] – שאול מכנה זאת בספרו "הזדהות". מיינדפולנס עוזר לנו להפסיק להרגיש צורך ליצור את הקשרים הלא בריאים האלה).

לכן בשורה התחתונה, מיינדפולנס בעצם עוזר לנו להפסיק את האובססיביות שלנו כלפי אותם "צרכים פסיכולוגיים" שבעקבותיהם אנחנו מגבשים עמדות,

ואז ממילא קל יותר להטיל בהם ספק, כי להטיל בהם ספק יכול להוביל לאיבוד ה "אחיזה" בהם, וכך לאבד את מילוי אותם ה – "צרכים פסיכולוגיים" הנ"ל, מה שלאחר תרגול מיינדופלנס לא אמור להפריע לנו.

5 – לפי נועה אלבלדה, הוא עוזר בהתמודדות גם עם: כאב כרוני, מחלות כרוניות (כגון סרטן), דכאון, OCD, הפרעות אישיות, ADHD ועוד ותורם ליכולות של התבוננות "על" (מטא קוגניציה) ומפחית אוטומטיות[2]. (מודה שלא מצאתי ביסוס לטענה זו של נועה, אבל שומר את זה פה בכל מקרה).

לסיכום – איך מדיטציה (מיינדופלנס, ליתר דיוק) רלוונטי וטוב ל – "עזרה עצמית"?

כן, עכשיו אענה על השאלה בכותרת הפוסט. כדי לענות על זה, אזכיר קודם כל 2 נקודות:

א. מאחר ומיינדפולנס הוא כלי לויסות רגשי, מה שרלוונטי (בין היתר) לטיפול CBT, כל תועלת פסיכולוגית שיכולה לצמוח מטיפול CBT יכולה גם לצמוח ממיינדופלנס באופן עקיף.

ב. הרבה מהרעיונות של מיינדופלנס הנ"ל רלוונטיים מאוד גם ל 2 דברים עיקריים שחשובים למען "עזרה עצמית": פיתוח מינימליזם (הסתפקות במועט), וחשיבה ביקורתית. מיינדפולנס עשוי, על פי החומר בפוסט הזה (שחלקו עוד ייבדק – אני לא יודע אם מודל אפר"ת נכון, לדוגמה), לעזור לפתח את אלו במגוון צורות:

ב.1. הטלת ספק במחשבות (בהקשר לחשיבה ביקורתית) – בהמשך למה שכתבתי קודם על ויסות מחשבות ורגשות, על פי אסף[5], מחשבות מובילות לרגשות, ורגשות מובילות למחשבות, שמובילות לרגשות, שמובילות לתגובות התנהגותיות, לפחות על פי מודל אפר"ת. ומאחר ומיינדופלנס עוזר לא "להיקשר" למחשבות והרגשות שחולפים אצלנו – לא להקנות להם שום משמעות, ולא להסתכל עליהם כמייצגות של אמת כזאת או אחרת (Emotional reasoning) – המחשבות והרגשות שלנו הופכות לחסרות ערך, ואז קל יותר לחשוב שאולי הם שגויות ולמה (ואף חסרות משמעות), בדיוק כמו שלתאיסט יהיה קל יותר להבין למה אולי אין אלוהים, במידה ואורח החיים הדתי שלו כבר לא יספק לו צרכים פסיכולוגיים כמו השתייכות לקבוצה בעת תפילה, משמעות לחיים וכו'.

ב.2. משמעת עצמית – כנ"ל, במסגרת מיינדופלנס, שומרים על ויסות רגשי – שזה חוסר תגובתיות לגירויים – שזה, בתכל'ס, לא לעשות שום דבר עקב הרגשה של דחף/רגש שלילי/רגש חיובי. זה קשור למינימליזם בכך שהיכולת הזאת עוזרת להפסיק לקנות דברים מיותרים – לדוגמה, כשחם לנו יהיה לנו את המשמעת העצמית הנדרשת כדי לא להתפתות להפעיל מזגן או לחפש מזגן פועל, וכשאנחנו מרגישים רע באופן כללי, לא ננסה לפצות על זה איכשהו, בין אם דרך טיפול פסיכולוגי/הסחת דעת וכו'.

וזה גם קשור לחשיבה ביקורתית בגלל שחשיבה ביקורתית עשויה להיות כרוכה בתהליכים שאינם נוחים מבחינה "רגשית" – לדוגמה, להודות שאם אנחנו לא מצליחים לשכנע מישהו אחר, יתכן שזה בגלל חוסר הבנה מסוים שיש לנו (ולא בגלל שהאדם שאיננו מצליחים לשכנע "אטום"). או כי אולי מה לעשות ואנחנו פשוט לא צודקים. ישנם תובנות רבות שהשימוש בחשיבה ביקורתית עשוי להוביל אליהם, אבל הם לא נעימות, ולכן צריך לפתח משמעת עצמית כדי שיהיה לנו את היכולת להשלים עם נכונותם גם אם זה לא כיף.

ב.3. חוסר אימפולסיביות – למרות שבתחילת הפוסט כתבתי שמיינדפולנס הפוך את המיישם למוחצן יותר (ושזה כרוך ביותר אימפולסיביות), כעת אסתור את עצמי קצת ואטען את ההיפך.

חלק מתרגול מיינדפולנס, זה כנ"ל תרגול הויסות הרגשי – לא להגיב לגירויים – מה שיכול לעזור  להספיק לקנות דברים מיותרים בהקשר של מינימליזם (כנ"ל),

ובהקשר של חשיבה ביקורתית, זה עוזר משום שזה עוזר לפתח מטא-קוגניציה ולהטיל ספק במחשבות לפיהם אנחנו "צריכים" משהו – עיוות חשיבה ידוע. אני מודה שאני לא אוהב בכללי להשתמש בביטוי "עיוות חשיבה", כי הביטוי הזה עשוי לרמוז שאני חושב שכל מי שמסכים עם אותו "עיוות חשיבה" בהכרח טועה – אבל במקרה הזה, לדעתי, אין כאן שום טעות – אנחנו לא צריכים כלום, גם לא לקום בבוקר. מיינדופלנס עוזר להבין שאיננו צריכים להגיב לרגשות שלנו, ולכן מה כל שבא לנו לעשות בגללן איננו הכרחי.

ב.4. מודעות עצמית: כנ"ל, מיינדופלנס יכול לעזור לפתח מודעות לרגשות ולמחשבות שלנו, הן לגבי עצמינו והן לגבי אחרים. אני בספק אם יש למישהו איתנו מודעות מלאה לדברים אלו. זה שלעצמו יכול לעזור לשפר 2 מיומנויות: ויסות רגשי ו – מטא קוגניציה.

ב.4.א. על ויסות רגשי כבר כתבתי, אז לא אחזור על זה

ב.4.ב. לגבי מטא קוגניציה – התייחסתי לזה בפוסט על cbtובפוסט על ספקנות מדעית. בתמצית, מטא קוגניציה היא בעצם היכולת "לחשוב על המחשבות שלנו" – לקחת את המחשבות שמיינדופלנס מסייע לפיתוח מודעות אליהם, ולחשוב מחשבות הקשורות בהם (הייתי קורא להם "מטא-מחשבות"), ואותם מחשבות יכולות גם להיות מחשבות ביקורתיות – לדוגמה – "מי אמר שזה נכון?"/"רגע, המחשבה הזאת היא בעצם טיעון מעגלי, לא?", וכו'. מטא קוגניציה היא גם יכולת הכרחית על מנת לזהות עיוותי חשיבה (והטיות קוגניטיביות) במחשבות שלנו.

(וכמובן שבנוסף, וכנ"ל – מיינדפולנס יכול לחזק את יכולת המטא קוגניציה, גם מאחר ו "חוסר היקשרות" למחשבות והרגשות שלנו, וחוסר ייחוס משמעות להם, הופך את זה לקל יותר לחשוב עליהם בצורה ביקורתית).

ב.5. הורדת לחץ – כאן לא אתייחס שוב להוכחות המחקריות לכך שמיינדופלנס עוזר להוריד לחץ, אלא אטען את הטיעון הבא:

הנחה: מיינדופלנס עוזר לזכור את כל הדברים הנעימים והרצויים, בדיוק באותה מידה כמו הדברים הלא נעימים והלא רצויים, וזאת בניגוד לנטייה הטבעית/הישרדותית של המוח, שהיא להתמקד בדברים הלא נעימים והלא רצויים (כנ"ל).

הנחה: בעצם זה שאנחנו פחות ממקדים את זיכרוננו ותשומת ליבנו ל – "שלילי", אנחנו מורידים את הלחץ שלנו לשנות את הדברים השליליים. (לא מוכח מדעית, אבל לי אישית נשמע הגיוני מספיק).

מסקנה מההנחות: מיינדופלנס עוזר לחוות פחות לחץ בחיים.

כמובן שזה לא בהכרח יתרון – הרי חלק מהרעיון במיינדופלנס זה לא לייחס חשיבות לרגשות, כולל רגשות שליליים, ככה שבאופן פרדוקסלי, הורדת הלחץ למי שמתרגל מיינדופלנס היא חסרת חשיבות, אפילו ברמת התרומה של היעדר לחץ לבריאותינו הפיזית. אבל תשפטו בעצמכם אם זה באמת לא משנה.

ביקורות על מיינדפולנס ועל כל הביסוס "התיאוריטי" שלו:

בדיוק כמו שבויקיפדיה ניתן למצוא ביקורות בערכים רבים, כולל אפילו על דברים שמהווים "מיינסטרים" היום (כמו טיפול CBT, לדוגמה), אולי עקב המדיניות של ויקיפדיה לראות דברים מ – "נקודת מבט ניטרלית" (יכולת שגם מחייבת חשיבה ביקורתית, אגב) אז אתחיל לעשות משהו דומה. אתם וודאי זוכרים שכבר היו כמה ביקורות שכתבתי במהלך הפוסט הזה לכמה נקודות המהוות חלק מהביסוסים וההסברים על מיינדופלנס, אבל יש ערך מוסף בלהתייחס גם לביקורות של אחרים:

1 – לגבי מה שאליעד כהן אומר, שבודהה "לא ידע להנות" (מהטוב שבכל דבר – כלומר, שבודהה איננו מואר כי הוא יודע להיות נטול תלות רגשית בצורות, אבל לא יודע להנות רגשית מאותם צורות – משול לילד שמשמח שהצליח להתנתק מההורים המעצבנים שלו – אבל לא מסוגל להתיידד איתם):

בהקשר למיינדופלנס – מיינדופלנס אכן כרוך בחוסר תלות רגשית (כלומר, שאתה לא נקשר לשום "צורה" שיש במציאות). זאת מאחר וחוסר הזדהות עם המחשבות והרגשות ש "מופיעות" לך ב – "תודעה", מובילה בהכרח לחוסר הזדהות שיכולה לקרות רק בעקבות הזדהות עם מחשבות ו/או רגשות מסוימים – שזה כולל את כל ה "צורות" במציאות שמחוץ אל ה – "אני", מן הסתם.

בסיס הביקורת של אליעד הוא נכון – מיינדפולנס אכן לא יכול לעזור לך "לקשר אל עצמך" כל דבר שאתה קולט שקיים במציאות, ואכן מיינדפולנס לא ילמד אותך לראות כל דבר כמועיל ו/או מקור להרגשה טובה. למעשה, מיינדפולנס הוא בהחלט אנטי-תזה מוחלטת לכך מאחר והוא מתלכד ב 100% עם הפילוסופיה של "לא להיקשר לשום דבר".

בקיצור, מיינדפולנס אכן לא יעזור לך להבין את המציאות, רק להיות ב "מצב מנטלי אחר".

לכן, הביקורת של אליעד "תקפה". לא אתאמץ להפריך אותה כרגע כי זה לא מהותי מבחינתי, אז רק אשאיר את זה כנקודה למחשבה.

2 – לדעתי, כדאי להדגיש מה כל המיינדפולנס הזה נותן, ומה הוא לא. שימוש במיינדפולנס בטח ובטח שלא קשור, לפחות לא באופן ישיר, ללהיות מאושר. אני אומר זאת גם כתגובה לטענה שאליעד כהן מעלה כאן (על בודהיסטים שעושים מדיטציות כאלו ואחרות): "וכאשר שמים לידו את הבודהיסט, שהוא אולי בדיוק עושה באותו הרגע איזו מדיטציה שמרגיעה אותו וכיו"ב, אז האדם שנמצא בתוך מירוץ משוגע של החיים, כאשר הוא מסתכל על הבודהיסט הרגוע שנח לו מחוץ למרוץ, הוא בטוח שהבודהיסט הזה מאושר."

זה כמובן לא נכון, כי לשבת על התחת ו "להירגע", לא קשור ללהיות מאושר. זכור לי שבמקום אחר הוא טען ש "מדיטציה זה סמים" כי רק באמצעות הבנת המציאות אפשר להיות מאושר.

הוא באיזשהו מקום צודק, כי וואלה, מדיטציות מסוימות אולי יכולות לעזור "להירגע", אבל אין כאן קשר לשום סוג של אושר, למעט אולי איזה הרגשה טובה רגעית (שנובעת מרוגע), וגם זה מוטל בספק. כך שאין סיבה להמשיל בין המדיטציה שדיברתי עליה ל "סמים".. כל עוד לא מקשרים אותה ישירות לאושר.

כלומר, הטיעון הבא:

הנחה 1: מדיטציה כרוכה בלא לעשות כלום.
הנחה 2: לא לעשות כלום פירושו לקבל את המצב כמו שהוא.
מסקנה: מדיטציה כרוכה בלקבל את המציאות כמו שהיא.

הוא שגוי, מאחר והנחה 2 שגויה. לא לעשות כלום "כלפי חוץ", פירושו לבחור לא לעשות כלום, שפירושו להעדיף את זה על פני כל שאר האפשרויות. יש סיבה למה ממליצים לעשות מדיטציה במקום שקט "ללא הפרעות".

כן סליחה, אבל אני לא יכול להתאפק מלהתייחס אליו, ואני גם רוצה למנוע ביקורות טיפשיות לפוסט הזה. בכל אופן..

זה חשוב, כי זה מראה שאכן, כל מי שמקשר בין מיינדופלנס לבין אושר, קרוב לוודאי שהוא מדבר שטויות. יהודית כץ לדוגמה עושה זאת, כשהיא מעבירה הרצאה תחת הכותרת השיווקית "מיינדפולנס – לתרגל את המוח להיות מאושר". הכותרת הזאת היא מניפולציה, גם כי אין הגדרה מתאימה בכלל לאושר (לא נראה לי שמי שמתרגל מיינדפולנס, תרגול הכולל חוסר תגובתיות לרגשות שליליים, יקשר בין אושר לבין "להרגיש טוב"), וגם כי ברמה הפילוסופית, כנ"ל, זה לא הגיוני שיהיה קשר בין מיינדופלנס לשביעות רצון מלאה מהמציאות).

עם זאת, אני לא יודע לגבי הביסוס המדעי המקשר בין מיינדפולנס לאושר – מוזמנים לבדוק בעצמכם. יהודית כץ וודאי לא שכנעה אותי.

3 – לביקורות נוספות, מוזמנים לקרוא כאן ו – כאן.

ביקורת על הפוסט הזה:

אסף פדרמן, שלכתביו התייחסתי רבות בפוסט זה, ראה את הפוסט והגיב לי עליו. זה מה שהוא כתב עליו (העתק-הדבק ממה שהוא רשם לי, בלי פרשנויות אישיות בכלל):

שלום לך,
תודה שיצרת קשר. אני מעריך את כיוון החשיבה שלך, וניכר שהאמת חשובה לך, ויש לך מסירות להבנה של דברים לאשורם. תחום המיינדפולנס יכול להנות מכתיבה ביקורתית, פתוחה, וחוקרת שתעזור לאנשים להבין טוב יותר על מה מדובר ועל מה לא מדובר. אני מסכים איתך, למשל, הכותרת שמיינדפולנס מלמד את המוח להיות מאושר היא אכן כותרת פופוליסטית. כותרות הן פופוליסטיות במקרים רבים ואפשר לפעמים לסלוח לזה. אבל יש גם סיבות טובות לחשוב שזה באמת לא מדויק. לפחות משתי סיבות. הראשונה שהמוח אינו מאושר ואינו לא-מאושר. הוא איבר בגוף. מי שמאושר הוא האדם. שנית, שרוב המחקר על מיינדפולנס מצביע על כך שהוא מפחית סבל (מסוגים שונים. מסויימים) אבל פחות מזה מגביר אושר. זה קשור לכך שסבל ואושר, בפסיכולוגיה, אינם רצף אחד אלא שני רצפים שונים. זה נשמע מוזר, אבל זה מה שעולה מהמחקר וההמשגה הפסיכולוגיים.

ניכר שהשקעת הרבה זמן בקריאה וכתיבה של הפוסט הזה. אבל אני חושד (ותקן אותי אם אני טועה) שלא הקדשת מספיק זמן. אני, למשל, למדתי ולימדתי מיינדפולנס עשר שנים לפני שכתבתי על זה ספר. את הספר כתבתי בחלקים במשך 3 שנים. קודם לכן למדתי לימודים בודהיסטיים במשך שנתיים, ותרגלתי מדיטציה משנת 1999. קראתי עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושא. ולכן אני מרגיש שיש לי סמכות מסויימת להגיד דברי טעם – גם ביקורתיים וגם שאינם ביקורתיים על הנושאים האלה. אז למרות שהשקעת יחסית הרבה זמן בכתיבה, מה שעולה (לי) בבירור זה שהמאמר שלך אינו מהווה מכיל תובנות משמעותיות על התחום, ועולה ממנו שאתה אינך באמת מבין את הנושאים. רוב מה שייחסת לי במאמר אינו מדוייק ואני לא עומד מאחורי הניסוחים והפרשויות האלה.

ספקנות היא תכונה בריאה, בעיני, כשהיא בשימוש לא מוגזם. שימוש מוגזם בספקנות עלול להוביל לבורות. בשביל ללמוד (כל דבר) הצעד הראשון חייב להיות השהייה של הספקנות ואימוץ עמדה מתמסרת של אמונה ובטחון. אם תרצה ללמוד לרכב על סוס, למשל, לא תוכל לעשות את זה אם לא יהיה לך ביטחון במורה ובשיטה. לא תוכל למצוא את הביטחון הזה על ידי שיפוט ביקורתי של שיטת הלימוד לרכיבה על סוסים, כי עדיין אינך מבין כלום ברכיבה על סוסים; הרי, זו בדיוק הסיבה שרצית ללמוד לרכב מלכתחילה. אין ברירה אלא לקפוץ קפיצת אמונה, לבטוח במורה ובשיטה שלו, ולהתחיל ללמוד. לכתוב ביקורת על רכיבה על סוסים בלי לדעת לרכב במיומנות, זו יומרנות.

אם אני טועה, ואתה כן למדת מיינדפולנס בודהיזם או מדיטציה וניסית ליישם ולהפנים את זה בחיים שלך, אז חבל שזה לא ניכר במאמר.
מקווה שתקבל את הדברים האלה בהבנה והם יובילו לשיפור וצמיחה.

אסף

לקריאה נוספת:

אם אתם רוצים סיכומים אחרים של מיינדופלנס, שאמנם מוטים יותר "לטובתו" אבל אולי כתובים בצורה קצרה וקלה יותר לקריאה, ראו:

הערות שוליים

[1] אם מעניין אתכם, כנסו לערך הויקיפדי באנגלית של המושג. יש שם מיליון ואחד סוגים שונים של מדיטציה. אם יש לכם מושג מה המכנה המשותף ביניהם חוץ מזה שכולם מוגדרים כ "מדיטציות", מוזמנים להגיד לי. "מיקוד בדבר אחד" זה בהחלט לא.

[2] להרחבה וביסוס נוסף, ראו את הכתבה של נועה אלבלדה בנושא (אפילו שאני לא מסכים איתה לגבי זה שאפשר לתת הגדרה כללית למדיטציה).

[3] על פי הספר:

Lopez, Donald S. (2001), The Story of Buddhism, HarperCollins

[4] על פי הספר של סאם האריס:

Harris S. Waking up: a guide to spirituality without religion. New York: Simon & Schuster; 2015. (אני הקשבתי לאודיו-בוק)
[5] על פי הספר של אסף פדרמן על מיינדופלנס.
[6] על פי הספר:
Finkel, Michael (2017). The Stranger in the Woods The Extraordinary Story of the Last True Hermit. Knopf Doubleday Publishing Group. p. 297. ISBN 9781101875681.
[7] נראה לי שהכוונה למחקר הזה. סליחה על העצלנות לצטט את המחקר כמו שצריך
[8] נראה לי שהמחקר הזה, אליו התייחס אסף כשכתב את זה, מתייחס לפחות להיבט מסוים של הקשרים בין "קוגניציה שלילית" (= צורת חשיבה שלילית, לצורך העניין) לדיכאון.
[9] וכנראה שזה מבוסס על המחקר הזה, שבדק אנשים שכן מיישמים מיינדופלנס לעומת אנשים שלא, ומצא בשיטת מחקר לא ברורה כלשהי (מקווה שלא שאלונים), שלקבוצה שכן יישמה מיינדופלנס הייתה פעילות רבה יותר בחלק הזה במוח, ושגם היה להם, כאמור, פחות דיכאון ויותר well-being.
[11] כל החומר על זה מלוקט מהספר של שאול פוקס, ""הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי". אם כי כמובן שהשתדלתי להתמקד בחומר שהוא טרח לבסס ולהבהיר ולא סתם לכתוב ללא ביסוס.
[12] במאמר האקדמי הזה, יש הרחבה על כיצד בני אדם משנים ומאמצים עמדות, בשלוש שיטות – ציות (כשמישהו פוקד עליך להסכים עם עמדה X, ואתה עושה זאת, לא מתוך הסכמה אמיתית, אלא צייתנות), זיהוי (כאשר אתה מגבש עמדה של מישהו אחר, במטרה להידמות לו), והפנמה (כאשר אתה ממאץ עמדה ללא אינטרסים, פשוט כי אתה מסכים איתה). כפי שוודאי שמתם לב, זיהוי זה סוג ההערה הרלוונטית לעניינו.

על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) – ביחס לעזרה עצמית ועוד

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. למעשה, כל מה שאני כותב הוא כנראה שטויות במיץ עגבניות. אנא הצילו אותי מהטמטום שלי בעזרת התגובות שלכם. תודה. בכל מקרה..

אוקיי, אז בסדרת "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני הולך לדבר על ההליך של טיפול מסוים – cbt. זהו טיפול פסיכולוגי הרלוונטי לנושא ה "עזרה העצמית" בכמה וכמה היבטים, אז אציג את ה cbt, את ההיבטים מעניינים של ה cbt שקשורים לכל נושא העזרה העצמית, ואתייחס גם לביקורת (לשדעתי, מוצדקת באופן חלקי) שיש על טיפול ה cbt – ביקורת לגבי הפילוסופיה שמאחוריו.

מבוא

CBT = Cognitive Behaviour Thearpy = טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
מדובר בטיפול פסיכולוגי המבוסס על התבוננות על אירועים, ושינוי בקוגניציה. ויקיפדיה מציגה את הטיפול כך:

"Guided by empirical research, CBT focuses on the development of personal coping strategies that target solving current problems and changing unhelpful patterns in cognitions (e.g. thoughts, beliefs, and attitudes), behaviors, and emotional regulation"

להמשך, נסביר את מודל אפר"ת, עליו ה CBT מתבסס. הוא נראה כך:

סכמת_מודל_אפר_ת

המודל הזה הוא בעצם תרשים זרימה של תיאוריה (שאודה שאינני מכיר טוב), שגורסת שכאשר מתרחש איזשהו אירוע שאנחנו קולטים וחווים אותו בעת התרחשותו, אנחנו קודם כל מפרשים אותו באופן כלשהו, מרגישים רגש המווה תוצר של הפרשנות שהתגבשה, והרגש הזה מניע את התגובה – ההתנהגות שלנו המהווה תגובה לאירוע.

עכשיו, מאחר והפרשנות בעצם "גוררת" הן את הרגש והן את התגובה, ה cbt מתמקד בשינוי הפרשנות, כלומר, שינוי בקוגניציה (קוגניציה, באופן כללי, פירושה כל הידע שלנו, המחשבות שלנו, ותהליכים שבאמצעותם אנחנו מגבשים ומשנים אותם)

שינוי הפרשנות הזה, הוא תהליך שיכול להיות מורכב, אבל קודם, הבה נבהיר את מטרתו: שינוי הפרשנות, שנועד בתורו כדי לשנות את הרגש והתגובה, לרגש ותגובה חיוביים ובריאים יותר.

כן, ה cbt בעצם יוצא מנקודת הנחה שסבל והתנהגות לא נאותה, הם תוצאה של פרשנויות לא נכונות או נכונות באופן חלקי, בהתאם לפילוסופיה הסטואית

באשר להליך שינוי הפרשנות:

קודם כל, המטופל בטיפול צריך להציג אירוע, על פי מודל אפר"ת: מה האירוע, איך הוא פירש אותו, איך הוא הרגיש בגלל הפרשנות הזאת, ואז, איך הוא הגיב עקב הרגש. לאחר מכן, המטופל נעזר במטפל כדי לשנות את הפרשנות ולראות את האירוע מנקודות מבט אחרות, מה שנועד לסייע לו לגבש פרשנויות נכונות יותר, שעל פי הפילוסופיה של הטיפול, כנראה גם יהיו בריאות יותר.

לדוגמה: אם לדוגמה, הבוס שלכם בעבודה מציב לכם דדליין למשימה מסוימת שנראה בלתי אפשרי, יתכן שתפרשו זאת כ "שיגעון של הבוס" (פרשנות), תילחצו (רגש), ותגיבו בהיתפטרות ממקום העבודה הנוכחי שלכם (תגובת בריחה – סוג של תגובה הישרדותית ממודל ה fff)

אבל, אם במקום זה תפרשו זאת כטעות אפשרית של הבוס, שאפשר לנסות להסביר לו אותה (ואם לא לבד, אז עם גורם צד שלישי), ממילא תהיו פחות לחוצים ותנסו לפתור את הבעיה במקום לברוח ממנה.

הטיפול כולל חשיפה לאירוע בדמיון (כשהמטופל חושב על האירוע ומתאר אותו, מבלי להיות בו), הן במציאות (כאשר המטופל מעז לנסות להיחשף אליו שוב).

ביקורת על CBT:

עכשיו שהבנו איך ה CBT עובד באופן כללי, אני רוצה להתייחס לביקורת של אליעד כהן (עליו כבר כתבתי בעבר) על כל סוגי הטיפולים הפסיכולוגיים לטיפול בחרדה, כולל CBT – כי יש משהו במה שהוא אומר.

רק לפני כן, אציין שניתן למצוא מהסתכלות זריזה בויקיפדיה ביקורות רבות על ה CBT, אבל לא מעניין אותי להתייחס אליה, כי אתם וודאי לא צריכים ש "אדברר" לכם טקסט מויקיפדיה בשבילכם..

אז, כאן אליעד טוען, בתמצית, שטיפולים פסיכולוגיים נוגדי חרדה, לא עוזרות כלל לטיפול בחרדה, אלא רק מחמירות את הבעיה, מאחר ולב הטיפולים האלו, על פי אליעד, הוא רק להחליש את ההבנה של האדם שקיימת לפני הטיפול, שהוא רוצה משהו, ויתכן שבמציאות הוא לא יצליח להשיג את מה שהוא רוצה, ו/או לחטוף דברים שהוא לא רוצה.

ולכן, אחרי טיפול פסיכולוגי, ההבנה הזאת נחלשת עקב אמונה ש "המציאות בהחלט כן כנראה תהיה כרצוני!", שלא עוזרת בכלום למעט הדחקה של החרדה, בתוספת לפחד שנוצר, ללאבד את האמונה הזאת.

ואז אליעד חוזר על הסיסמה הנדושה: הפיתרון היחידי לכל חרדה באשר היא, היא שהאדם יבין את המציאות לחלוטין, ואז ממילא הוא תמיד יאהב אותה כמו שהיא, ולא יפחד משום דבר.

עכשיו, בהקשר ל cbt, שגם הוא משמש פסיכולוגים (בין היתר) למען טיפולים בחרדות, לדעתי:

  • אליעד טועה במה שהוא טוען שהטיפול בעצם נועד להחליש את ההבנה של האדם, שאולי המציאות לא תהיה כרצונו. זאת מאחר וטיפול ה cbt דווקא מסכים עם אליעד, שהפתרון לחרדות הוא הבנה נכונה של המציאות, כפי שציינתי כנ"ל, בחלק עם הפילוסופיה הסטואית.

  • טיפול ה cbt איננו כרוך בהדחקה או בגיבוש אמונה כלשהי שאח"כ מפחדים לאבד – נכון, אולי יש מטפלי cbt בזויים שאכן מעודדים את המטופלים שלהם "להדחיק" את הפרשנויות שלהם לאירוע מפחיד באמצעות חשיפה לאותו אירוע, שזה באמת אידיוטי ולא מועיל בעליל – על זה אני מסכים עם אליעד בהחלט. אבל טיפול ה cbt לא אמור להתנהל כך בכלל.

לא. במקום זה, הוא אמור (לפחות מול מטופלים מבוגרים) לקרות באמצעות השיטה הסוקרטית – המטפל בסה"כ מנסה לעזור למטופל לנסח בצורה ברורה את האירוע לפי מודל אפר"ת, ולהטיל ספק בפרשנות שלו דרך דיון ענייני בינו לבין המטפל (ו/או בין המטופל לבין עצמו) ורציני – ממש כמו שאתה אליעד עושה במפגשים הקבוצתיים שלך עם התלמידים שלך. הם שואלים שאלות, אתה מגיב ונפתח דיון ארוך על השאלה. פשוט ב CBT השאלה "מוחלפת" בפרשנות של אירוע מסוים –
אבל זה דומה, מאחר והדיון על הפרשנות (הניסיון להטיל בה ספק) הוא בעצם דיאלוג סוקרטי.

איך שינוי הפרשנות קורה?

שאלה טובה. אסביר יותר לעומק מה אמור לקרות בין המטופל למטפל בעת שינוי פרשנות במסגרת טיפול cbt.

ראשית, לצורך העניין, ישנו "כלי" יעיל המכונה מטא קוגניציה. זהו מונח המייצג הליכים קוגניטיביים מורכבים, שנעשים "על" הליכים קוגניטיביים אחרים.

כך שלצורך העניין, לאחר שהמטופל מעלה את הפרשנות, הוא יכול להתחיל מ "לפרש את הפרשנות": אולי גיבוש הפרשנות הזאת היה מושפע מהטייה קוגניטיבית כזאת או אחרת ואולי הנחת היסוד x שיש בפרשנות הזאת לא נכונה? וכולי..

הפסיכולוג (מטפל cbt) יכול לעזור למטופל, גם למען שימוש במטא-קוגניציה, וגם לעזור למטופל להבין את האירוע והפרשנות באמצעות "ההשכלה הפסיכולוגית" שיש למטפל.
לדוגמה, שהמטופל אומר שהוא נלחץ מהעבודה והתפטר ממנה, כנראה שהמטפל ידע להסביר לו, שעל פי הפסיכולוגיה, המטופל בעצם נכנס למה שניתן לכנות "פחד/חרדה הישרדותי" פחד מאיום המאיים (לתחושתו) על חייו. התגובות האפשריות למצב זה מתוארות במודל ה fff (לקפוא, להילחם ולברוח – כנ"ל). כנראה שההתפטרות מהעבודה היא בעצם תגובת בריחה.

עם זאת, כאמור, הליך שינוי הפרשנות הוא דיאלוג סוקרטי לכל דבר ועניין – דיון ארוך בין המטופל לבין המטפל (ו/או עצמו), שנעשה כפי שהמטופל רואה לנכון שייעשה עבורו. רק המטופל מחליט עם מה הוא מוכן להסכים, עם מה לא, עם איזה פרשנויות שהמטפל מציע הוא מסכים ואילו לא, וכולי.

כלומר, ***אין פה שום עניין של הדחקה או אמונה עיוורת מכל סוג שהוא****, והמטופל חייב לקחת חלק פעיל בטיפול, בדומה לבייעוץ פילוסופי, ובניגוד לטיפול רפואי.

כנ"ל ובשורה התחתונה – מטפל ה cbt הוא רק כל עזר כדי להכווין את המטפל ולעזור לו לאמן את עצמו בשינוי הפרשנות שלו לאירועים שונים.

קשרים נוספים בין טיפול ה cbt לבין עזרה עצמית:

  • מטא קוגניציה: היכולת לחשוב על המחשבות שלנו חשובה מאוד להטלת ספק במה שאנחנו חושבים שאנחנו חושבים, וגם במה שאנחנו חושבים שאני יודע.

היכולת להטיל ספק במה שאנחנו חושבים, באמצעות מודעות למחשבות שלנו, שימושית בהקשרים רבים אחרים:

א. ספקנות מדעית – האם המחשבה שלי שמקור X אמין, מבוססת על הבנה נכונה של השיטה המדעית? (קשר לפוסט שלך על ספקנות מדעית)

ב. הגדרה מדויקת: האם אני בכלל מבין את הדעה של עצמי לגבי X? האם היא מדידה אם היא ניתנת לבדיקה אמפירית, או לפחות ברורה מבחינת המבנה הלוגי שלה (מבנה טיעון) במידה והיא פילוסופית ומופשטת?

ג. בדיקת הנחות יסוד: האם הנחת היסוד X ו/או Y, שעומדות מאחורי המחשבה שלי, לפיה Z, הם אכן נכונות? האם הבסיס למחשבה הזו אכן יציב.

ד. הטיות: כלומר, היכולת לזהות הטיות פסיכולוגיות (קוגניטיביות) שקשורות במחשבות שלנו. "האם אני חושב שיש אלוהים כדעה קדומה, ולכן אני לא בודק בכלל כל מקור ודעה שמתיימרים לטעון שאין אלוהים?"

בקיצור, זה חשוב. כלי הכרחי עבור כל ספקן (= אדם דגל בשימוש "כרוני" בחשיבה ביקורתית) שמכבד את עצמו.

  • דיאלוג סוקרטי: דיאלוגים סוקרטיים, כלומר, דיאלוגים בהם שואלים שאלה, מנסים לענות, ומתווכחים על התשובה, עד שמורד ההליך המחשבתי מוביל ל "עשן לבן", בו שני הצדדים מגיעים לאיזשהו הסכמה שמספיקה לשניהם.

במסגרת ה CBT, זה נועד כדי לשנות פרשנות, ובהקשרים אחרים:

א. ייעוץ פילוסופי – מבוסס על LBT (Logic-based thearpy) – זה מאוד דומה ל CBT (ולמעשה מהווה גם עוד וראציה של CBT) – דיאלוגים סוקרטיים בין המטפל (או יועץ, שיהיה) לבין המטופל. פשוט במקרה הזה מטרת הדיאלוגים הוא לא לשנות פרשנות לאיזה אירוע יום-יומי, אלא במקום זאת, להטיל ספק ממש בהשקפות עולם של המטופל, ולעזור לו לחשוב אחרת על עצמו ועל העולם, ברמה מופשטת.

אפשר גם לעשות אותו הדבר לבד – ולתת לעצמך "ייעוץ פילוסופי" לבד, בתכלס, זה בעצם כמו פשוט לדון עם עצמך על השקפת העולם שלך. והדיון הזה צריך להיות רציני מאוד (על הכתב, ועם הגדרות מדוקדקות וטיעונים מסודרים) כדי שיצא ממנו משהו ושתצליח להטיל ספק בהשקפות שלך. אבל זה עובד. מניסיון. טוב, ניסיון אנקדוטלי לא אומר כלום.. לא חשוב! XD

בכל אופן, למרות זאת, הרעיון ב LBT הוא לאו דווקא להתבונן על פרשנות המהווה "השקפת עולם" – זה יותר רעיון שאני דחפתי שנראה לי מתאים. הרעיון ב LBT הוא לסדר את הפרשנות לאירוע, בתוך מודל אפר"ת, בוראציה של טיעון סילוגיסטי – הבנוי מ 2 הנחות, מסקנה אחת, ושימוש בדדוקציה כדי להוכיח שהמסקנה נובעת מן ההנחות. וראציה אפשרית מפורסמת של טיעון זה (מתוך ויקיפדיה):

  1. If O then R
  2. O
  3. Therefore R

לצורך העניין, אפשר להמשיל את "O" לאירוע ממודל אפר"ת, ו "R" הוא הפרשנות המוסקת מהטיעון – "השקפת העולם", דהיינו.

אישית אני מעדיף גם לפרק את "R" – הפרשנות – לטיעונים נוספים, כי יכול להיות עוד הרבה ביסוסים מלבד האירוע ("O") שיכולים להוביל אותי להסכים עם "R".

לכן, הרעיון כמובן הוא להטיל ספק, לא בהיקש (שממילא נכון), אלא בהנחה מספר 1 מהטיעון שהעתקתי מויקיפדיה, יחד עם הנחות נוספות מאירועים אחרים מלבד "O" שמובילים אותי לחשוב "R".

באופן אישי, אגב, כשאני עושה את זה, אני אוהב לנתח את זה עוד יותר לעומק – מה גורם לי לחשוב שכל האירועים הרלוונטיים לדעתי ל R אכן רלוונטיים ל R (הפרשנות, להזכירכם) – שזה בד"כ מוביל אותי ל "השקפות עולם" שלי שמבוססות את זה, לסדר אותם למבנה מסודר של טיעונים שניתן להפריך אותם (לא חסרות דרכים: מציאת כשלים לוגיים, דיוק הגדרות שבטיעונים, ועוד המון דרכים שדרכם ניתן לשנות את העמדות של עצמינו). כשמפריכים את הפרשנות מהיסוד היא פשוט נעלמת לחלוטין.

  • התבוננות פנימית: טיפול ה cbt כרוך ב "שיקוף עצמי" על פי מודל אפר"ת – שיקוף של אירוע שקרה לך (או שאולי יקרה, או סתם פנטזיה), על פי מודל אפר"ת – מה היה האירוע, איך פירשת אותו, מה הרגשת, ואיך הגבת בעקבות אותה הרגשה.

זה יכול אחלה דרך להתקדם בכיוון מה שהבלוגר מרק מנסון מכנה "מודעות עצמית לרגשות" (ראו ב "Level 2"), כי הרגש הוא חלק בלתי נפרד מהמודל, ויכול להיות קל יחסית להגיע אליו באמצעות התבוננות על אירועים יום-יומיים.

ולכן, זהו כלי יעיל נוסף.

EIP VS CBT

בהשוואה לשיטה של אליעד כהן (סליחה, אולי אני מכור להתייחסות אליו), להלן תמצית של ההבדלים בין זה לבין ה CBT:

בשני השיטות, הרעיון הבסיסי הוא לקחת אירוע, ולהטיל ספק במה שהאוטיסט חושב על אותו האירוע באמצעות הטלת ספק בהיסק של הטיעון (=הפרשנות) שלו על אותו אירוע. (ובשני המקרים, הרעיון הוא "להרחיב" על מה שהמטופל חושב, לא לסתור אותו).

  • ההבדל בפילוסופיות שלהם, הוא ש CBT מבוסס על הנחה שאמונות תפלות מובילות לרגשות שליליים, שמובילות למעשים שליליים.

אליעד חושב בצורה מאוד (מאוד) דומה – אמונות שגויות גורמות לאדם לרצות לשנות את המציאות, מה שמוביל לתחושות של חוסר רצון, אם כי אליעד לא מקשר זאת למעשים.

אגב, אציין שלצורך חלק שינוי הפרשנות, יש משהו מ EIP שאפשר לנסות, שלא מבוסס מדעית, אבל מעניין מכדי שלא אכתוב עליו: "שיטת ההיפוכים".

בתמצית, זוהי שיטת הטלת ספק שקצת מערבבת בין 2 דברים שונים: הוכחת אי תקפות של טיעון (שמסקנותיו לא מוכחות על ידי הנחותיו), והקצנה.

מה עושים במסגרתה? לוקחים טיעון, אפילו טיעון תקף, ומנסים להוכיח שההמסקנה ההפוכה לחלוטין של הטיעון גם כן ובעת מן ההנחות. להלן דוגמה:

הנחה: אני נהנה מצפייה בטלוויזיה.

מסקנה: צפייה בטלוויזיה עושה לי טוב.

על פניו, אין שום בעיה בטיעון שכזה. הנאה היא בהגדרה רגש חיובי, ואין בעיה להניח ש "זה עושה לי הנאה" = "זה עושה לי טוב".

אבל היי, ניקח את שיטת ההיפוכים ונמצא סיבה למה גם ניתן להסיק, מאותה הנחה בדיוק, גם את המסקנה ההפוכה (אפילו שהטיעון הנ"ל תקף!):

הנחה: אני נהנה מצפייה בטלוויזיה.

מסקנה: צפייה בטלוויזיה עושה לי רע, כי אני לא רוצה לאבד את הטלוויזיה שעושה לי הנאה, ואני מפתח בה תלות

גם בטיעון הזה אין שום בעיה! הרי יתכן שבזמן הצפייה בטלוויזיה, תקרה תקלה טכנית והטלוויזיה תפסיק לעבוד (או שמישהו יפרוץ לבית ויגנוב אותה, וכו וכו'), ואם הצפייה הייתה מהנה, סביר להניח שזה יהיה חוויה מבאסת.

אפשר קצת לחפור עוד יותר במסקנה ולהגיד, "רגע, אבל זה לא 'פחד' לאבד את זה, כי זה לא שהוא איבד את הטלוויזיה אלא רק עלול לאבד אותה. זה אפילו לא חרדה, כי הוא לא מצפה שיקרה משהו לטלוויזיה, אז אפילו חרדה זה לא! איזה רגש שלילי הוא כבר יחווה מזה?" כן, המסקנה לא קשורה לרגש, אלא לעניין פילוסופי של פיתוח תלות לא בריאה במשהו שתגרום לך להילחץ (פסיכולוגית!) בכל פעם שהוא יהרס. עניין קצת שונה

ועדיין, הדוגמה מדגימה את הרעיון. גם את המסקנה של טיעון תקף אפשר לנסות ולהפוך. זה גם במידה מסוימת מה שאני עשיתי בחלק מהפוסט הזה.

ובהקשר לדיונים..

אני רוצה לציין עוד משהו. בתוך ה cbt, יש את מה שמכונה "דיאלוג סוקרטי", כנ"ל. זה אחלה דרך להבהיר ש ה cbt, כמו כל טיפול פסיכולוגי אחר, אמור להיות מורכב אך ורק מהתבוננויות ודיונים. לא אמור להיות בו שום הכתבות של המטפל למטופל לגבי "מה לחשוב" (אלא, המטפל אמור לעזור למטופל לחשוב בהתאם ל cbt – לגבש ולתרגל צורת חשיבה מסוימת שתעזור לו להתמודד עם בעיותיו).

בעבודה סוציאלית, לדוגמה, שנועדה (על פי ויקיפדיה) בטיפול ב "בעיות חברתיות", קיים שימוש בטיפול ה cbt למען טיפול במגוון תסמונות והפרעות ומחלות נפשיות שונות ומשונות. יחד עם זאת, זה לא תירוץ לשימוש בהטפות למטופל באותם טיפולים על מנת "להתאים אותם לחברה". זה לא רלוונטי לטיפול cbt בכלל. זה מהווה הסחת דעת למטופל ותו לא.

ובלי קשר, כמובן שאפשר גם להיעזר בדיונים קבוצתיים (עם מטופלים אחרים) כדי לדון איתם על אותם אירועים, במקום עם מטפל. ישנם (ככל הנראה) קבוצות כאלו בארץ. דיאלוג סוקרטי על הפרשנות/יות שלך על אירוע מסוים, עם אנשים רנדומליים כמוך.

כל עוד אפשר לקיים דיון כזה, עם מעט רגולציה שתמקד אותו ותבטיח שהוא יתקיים בצורה מסודרת –

  • ללא תקיפות אד הומינם ושאר הסחות דעת וכשלי רלוונטיות,
  • ללא שום פגיעה בחופש הביטוי (כולל אפילו התפרצויות),
  • וללא קשקושים ללא מבוססים.

… אז סביר שיהיה דיון פורה, בו כל משתתף יוכל לתת את הפרספקטיבות שהוא יכול לחשוב עליהן עבור כל אירוע, שאולי ישכנעו את המשתתף שהעלה את האירוע, ואולי לא, אבל בכל מקרה זה לא יכול להזיק.

אגב, לי אישית מעולם לא יצא להשתתף בדיון שלא היה בו לפחות אחד מהנ"ל אינספור פעמים, למעט כאשר יזמתי דיון, בו הצבתי את שלושת הסעיפים הנ"ל כתנאי מקדים להשתתפות בדיון. המשתתפים קיבלו על עצמם את הכללים האלה וצייתו להם כמעט ב 100%. לא יאומן. אני מת לעשות את זה שוב מתישהו..