על התשוקות לאושר, חופש, ומשמעות לחיים – למה המרדף אחריהם הוא מיותר

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. למעשה, כל מה שאני כותב הוא כנראה שטויות במיץ עגבניות. אנא הצילו אותי מהטמטום שלי בעזרת התגובות שלכם. תודה. בכל מקרה..

אוקיי, אז במסגרת הפוסטים על "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני הולך לכתוב על 3 רצונות מפורסמים ביותר של בני אדם: אושר, חופש, ומשמעות לחיים.

ראשית, אבהיר שאני לא מתכוון לחזור (כמעט) על שום דבר שכבר כתבתי בסדרת הפוסטים המתארת שיטות שונות להרחבת/השגת אושר כזה או אחר. אם כי אני כן קצת אחזור על הרבה טענות שבלוגר אחר טען לפניי בדרכיו[1]

שום דבר.. חוץ ממה שכתבתי בתחילת הפוסט המבוא לאותה הסדרה, אז אתחיל מלצטט את זה:

"כולם כל הזמן רודפים אחרי מבוקשם ומשיגים עוד ועוד, ולא משנה כמה הם משיגים, הם תמיד רוצים עוד. הם גם רוצים לשמור את מה שהם כבר השיגו(אם לא לשפר). זהו מרוץ עכברים."

זה די טריביאלי. אנחנו אוכלים, ואחרי כמה שעות אנחנו שוב רעבים. אנחנו עייפים, ואחרי אולי 16 שעות ערות אנחנו שוב עייפים. לדעתי האישית (בערך), זה מתאים מצוין להגדרה של מירוץ עכברים, כי אין שום היגיון מאחורי הלופים האינסופיים האלו – לא, אנחנו לא חיים למען מטרה רציונלית כלשהי, כי הדבר הבסיסי שמשאיר אותנו בחיים לא מבוסס על היגיון (הרצון לשרוד, כמובן). לא משנה כמה נשיג ולאן שלא נפנה – לעולם נהיה שקועים במירוצי עכברים מיותרים כל חיינו.

כלומר, כרגע אני טוען את הטיעון הבא:

הנחה: המניעים שלנו להשאיר את עצמינו בחיים הם לופים אינסופיים..

הנחה: המניעים האלו הם גם חסרי היגיון לחלוטין.

מסקנה (מדדוקציה): אנחנו כל החיים שקועים בלופים אינסופיים (מירוצי עכברים) חסרי היגיון.

אבל חכו, יש עוד.

גם הרצונות לחופש ומשמעות חשובים לא פחות. למעשה, אני לא בטוח בכלל ששורש הרצונות של כולנו הוא אושר (לפחות בהנחה שניצמד למילון מצוי ונגדיר אושר ככל רגש רצוי).

אז הבה אראה לכם משהו לגביהם.

משום מה, יש פרדוקס בניסיון להשיג כל אחת משלושת הדברים האלה, שמתוארים באמצעות "פרדוקס כללי", שהוא:

פרדוקס כוח הרצון. לפיו, ואני לא ארחיב על ויקיפדיה כי חבל לחפור, אפשר להשיג משהו "יותר טוב" באמצעות פחות מיקוד בו – כלומר, באמצעות זה שלא ננסה להשיג אותו "בכל הכוח", נשיג אותו "טוב יותר".

אני לא בטוח בעצמי מה זה אומר, אבל יש לזה כל מיני התבטאויות. לדוגמה, הנה אחד מאינספור הכתבות שמטיפות לכך שאפשר להיות פרודקטיבי יותר בעזרת פחות עבודה. חפשו בגוגל את השאר אם אתם רוצים.

עכשיו, אסביר למה לדעתי, אפשר להשיג יותר אושר/חופש/משמעות – באמצעות פחות ניסיונות מכוונים להשיג אותם:

על אושר..

מעבר לענייני הצרכים הבסיסיים, גם הרצון להרגיש כמה שיותר טוב, סובל מפרדוקס ההדוניזם – שמזהה שהניסיון להשיג את מיטב ההנאה (= אושר, או לפחות סוג אפשרי של אושר), מונע את היכולת להנות. מרק מנסון היטיב לנסח זאת כך:

desiring a positive experience is itself a negative experience; accepting a negative" experience is a positive experience."

כלומר, לרצות להנות זה לא מהנה, ולהפסיק "להיאבק" למען השגת הנאה, זה שלעצמו כן מהנה. אם אתם לא רוצים להסתפק בציטוט של בלוגר, יש מספיק ציטוטים של אנשים קצת יותר משכילים בערך בויקיפדיה של הפרדוקס.

כתבתי גם במקום אחר פרדוקס דומה, שמהווה משחק מילים: אדם שדוגל ב "לאהוב הכל" = אדם שאוהב את האהבה = אדם ששונא את השנאה = אדם שלא אוהב הכל. אם הבנתם את הפרדוקס, אתם וודאי שמים לב שהוא תקף לעוד אינספור דברים אחרים..

כבונוס לנושא האושר, אגב, יש את תופעת ההסתגלות ההדונית שגם רלוונטית לעניין – שורה של מחקרים פסיכולוגיים[2], שמצאו רמה גבוהה של יציבות מבחינת "דירוג האושר" של המשתתפים במחקר, גם לאחר אירועים דרמטיים כגון זכייה בלוטו. כלומר, הם מצאו שהמשתתפים במחקר נוטים (לא ב 100%, אבל נוטים, ואולי זה נכון לכלל האוכלוסייה) להרגיש טוב בערך באותה המידה כל הזמן. במחקר שקישרתי אליו הייתה "רמת יציבות" של 80% (ראו ב abstract). זה המון.

כך, שלא רק שלא ניתן באופן חד-משמעי להשיג אושר באופן יזום, אלא גם אם כן מצליחים להשיג אותו (ביזום או לא), זה עובד כמירוץ עכברים אינסופי, בדיוק כמו אוכל, שינה וכו'.

וכרגיל, לסיכום כטיעון:

הנחה: חוסר הניסיון להשיג אושר הוא אושר שלעצמו.

הנחה: כל אושר שמושג נעלם במהירות.

מסקנה (מאבדוקציה): קשה לי לגזור מסקנה ברורה, אבל אסתפק בלטעון שאין הרבה טעם (אם בכלל) לנסות להיות מאושר.

מרק מנסון לוקח את זה יותר לקיצון וטוען, באינספור פוסטים וטענות שונות, שאין שום טעם בכלל לנסות להיות מאושר, בכל פוסט אפשרי שלו בערך. הוא טוען שלרגשות שלעצמם אין משמעותהוא ממחיש סבל שעובר מי שמנסה להיות מאושר, ועוד המון.

בהערת אגב, על הדעה של אליעד כהן בעניין (לפיה הדרך היחידה להיות מאושר כל הזמן, ואכן יש כזו, היא להבין את כל המציאות ב 100%[3]) לא ארחיב ולא אתייחס, אלא אם הייתי חושב ברצינות שאפשר להבין ב 100% את כל הידע האנושי הקיים כיום כולל כל מה שעוד לא מובן לאף אחד, בפרק זמן של 80 שנה..

על חופש..

למרות הספקנות שאני כל כך דוגל בה, אעז לנחש שהרבה מהקוראים פוסט זה מכירים את "הסולידית". היא מניחה, בגדול, שפנסיה/חוסר חובה לעבוד = חופש. האם זאת האמת? אפשר לדון בלי סוף על סוגיית חופש הבחירה, אז אני רק אעלה היבט נוסף אחד של העניין בפוסט הזה.

בכל מקרה, אפשר להגיד את אותו הדבר על חופש, למה? כי הפרדוקס שהצגתי על אושר, עם הדוגמה על האהבה – תקפה גם כאן – מי שעובד קשה כדי "להיות חופשי", בעצם כובל את עצמו (=מוותר על חופש בחירה) כדי להגדיל את החופש הבחירה שלו. ומי שלא רוצה להיות חופשי.. חופשי! חופשי מהרצון להיות חופשי..

אז בהקשר לפנסיה וכל זה – מי שיעבוד קשה כדי לצאת לפנסיה מוקדמת, יקריב את כל מה שהוא לא יכול לקנות בגלל שהוא חייב לצמצם את עצמו לרמת הוצאות מסוימת ולהיצמד אליה כדי להצליח בזה, מה שיכול כרוך במאמצים נוספים ברוח "עשה זאת בעצמך". הוא חייב לשמור גם על הכנסה יציבה בתקופה בה הוא עובד, אחרת קצב ההתקדמות שלו לפנסיה יואט. הוא חייב גם להשקיע את הסכום בזהירות רבה, כי בלי להשקיע לא ממש אפשר לצאת לפנסיה (מתישהו), וצריך להקפיד שההשקעות יצליחו בסופו של דבר- כל אחד מהדברים האלה הם דברים שצריך (על פי הסולידית!) לכבול את עצמינו אליהם כדי להגיע ל "חופש" עליו היא מדברת ו "להישאר בו". הרבה מאוד כבילה שלא קיימת אם אנחנו לא מחפשים אותו[4].

מהפסקה הנ"ל, אעז לטעון שזה לא עניין של להיות חופשי בכללי, אלא להיות חופשי ממשהו ספציפי (כבילות למקום עבודה, במקרה של הסולידית), שמחייב (כנראה תמיד) ויתור על חופש בהקשרים אחרים..

אסכם את נושא החופש עם זה:

הנחה (סמויה, שלא ציינתי מקודם): ככל שאנחנו רוצים פחות, כך אנחנו חופשיים יותר. (מסכימים? אני בעצמי קצת בספק..)

הנחה: כל סוג של ניסיון להשיג חופש מהיבט X, כרוך בויתור על חופש מהיבט Y.

הנחה: מי שלא מנסה להשיג חופש משום היבט, בעצם חופשי מהחתירה לחופש, שכנ"ל באופן פרדוקסלי כרוכה גם בויתורים עליו.

מסקנה (מאבדוקציה): מי שלא מנסה בכלל להיות חופשי – שלא כובל את עצמו לשום דבר למען חופש – חופשי יותר ממי שמנסה להשיג חופש באופן מכוון.

ולגבי משמעות..

עכשיו שהגענו לנושא השלישי, הבה נפסיק עם הבולשיט וניגש מיד לפרדוקס: "פרדוקס הניהיליזם. הפרדוקס הרלוונטי הוא (ושוב, אתחיל מציטוט פשוט):

"the paradox of nihilism is "that the absence of meaning seems to be some sort of meaning"

כן, שוב אותה וראציה נדושה: מי שאין לו משמעות לחייו – עצם חוסר המשמעות יכולה להוות משמעות שלעצמה. ואוסיף על זה – מי שמחפש משמעות לחייו – אין לו כרגע משמעות לחייו (אחרת הוא לא היה מחפש אותה). אפשר גם לומר שמי שאין לו משמעות (לטענתו) – המשמעות שלו היא לחפש משמעות.

כן, אפשר לסבך את זה יותר ולשאול "היי, אבל אם אין משמעות = משמעות, אז גם למי שמחפש משמעות יש משמעות?"

ובכן, יתכן, אבל גם אם כן, זה לא משנה את המסקנה שאני חותר אליה – תמיד יש משמעות לחיינו, מבלי שננסה להשיג כזאת. מה הטעם בלרדוף אחרי משהו שלא יכול לא להיות לנו?

זה לא פיתרון קסם לכלום כמובן, אבל זה כן אומר שכמישהו אומר "אין לי משמעות", הוא בעצם מתכוון ש "אני רוצה משמעות אחרת מזה שיש לי כרגע". להיות מפתח משחקי מחשב במקום להיות "כלומניק". להיות שחיין אולימפי במקום חובב. זה לא יצירת משמעות – זו החלפת משמעות.

לכן, הייתי מציע (לכולנו) להניח שהחיפוש אחר משמעות, ותהיות קיומיות על "בשביל אני קם בבוקר בכלל", הם תהיות שקורות בגלל שאנחנו רוצים איזה משמעות אחרת ספציפית – לא כי אין לנו משמעות כרגע.

ובנוסף, הנה עוד פרדוקס. אם נגדיר "משמעות" כפי שהוא מוגדר בויקיפדיה האנגלית:

"Meaning is the personal significance of something physical or abstract. This would include the assigning of value(s) to such significance."

אז.. זה אומר שהערך של כל דבר במציאות, ביחס לדברים אחרים במציאות, נקבע לפי ערכו.

  • נניח שעזרה לאחרים מגדילה את הערך שלנו בעיניי עצמינו (זה לא מחויב, אבל דמיינו לצורך העניין אדם שמסכים עם זה).

שימו לב מי שמסתכל על נושא המשמעות בצורה שכזו, יש 2 אפשרויות:

א. להתמקד ביצירת משמעות עבור עצמו – להעלות את הערך של עצמו באמצעות עזרה לאחרים. דוגמה מעשית להמחשה – ללמוד 3 תארים בפסיכולוגיה, ואז לעבוד כפסיכולוג.

מי שעושה זאת, לומד את 3 התארים בשביל להשיג את המטרה של עצמו – להפוך לפסיכולוג – כן, זה כדי שיוכל "לעזור לאחרים" כפסיכולוג אח"כ, ומזה לגזור את משמעות חייו – אבל בסופו של דבר המטרה שלו היא לעזור לעצמו – אגואיסט.

ב. להתמקד ביצירת משמעות עבור אחרים – שזה אומר, אם להשתמש בדוגמה מסעיף א', להתמקד לא בלהפוך לפסיכולוג, אלא בלעזור למישהו אחר (שרוצה להיות פסיכולוג) להצליח להפוך כזה. זה לא כאילו צריך להיות פסיכולוג כדי שיהיה אפשרי לעזור למישהו אחר להפוך לכזה.

מי שעושה את זה, גם עוזר לאדם אחר בהשגת משמעות (פסיכולוג וכל זה), וגם עוזר לעצמו באופן עקיף – כי המשמעות של חייו כעת, או לפחות חלק ממנה, היא לעזור לאדם השני להפוך לפסיכולוג. זה משמעות שלעצמה.

ולא רק זה! שימו לב גם שמי שיעשה זאת, בעצם עוזר למישהו אחר בדבר משמעותי במיוחד (בעיני עצמו).. להשיג משמעות לחיים! ולעומתו, מי שלא עושה זאת – מי שהופך את עצמו לפסיכולוג ואז עוזר לאחרים כפסיכולוג – יתרום לאחרים רק בעזרת טיפולים פסיכולוגיים שספק עד כמה הם יועילו למטופלים (הרי בסופו של דבר, אם מה שחשוב לו זה להיות פסיכולוג, הוא יתמקד בלהרוויח את הכסף שהוא צריך כדי להישאר כזה, על חשבון תועלת המטופלים), אבל כן יתנו לו משמעות וכל זה. אתם וודאי כבר רואים לאן אני חותר:

הניסיון של אדם א' להשיג משמעות לחייו בעולם, הוא ניסיון חסר משמעות עבור העולם בכללי (לא הופך את אדם א' למאוד משמעותי). הניסיון של אדם ב' לעזור לאחרים להשיג משמעות לחייהם (ולא לעצמו), הוא ניסיון שהופך את אדם ב' למשמעותי הרבה יותר מאדם א'.

כלומר:

הנחה: חוסר משמעות לחיים היא שלעצמה משמעות לחיים – הצורך למצוא משמעות.

הנחה: השגת משמעות לחיים של עצמך, איננה משמעותית. אבל כשאחרים משיגים בזכותך משמעות לחייהם, זה שלעצמו המשמעות שלך לחיים, שהרבה יותר משמעותית ממשמעות שממוקדת בעצמך.

מסקנה (מאינדוקציה) לכולם יש משמעויות לחיים. המשמעויות של המשמעויות האלו, תלויות בכמה הם משמעותיות בעיניי אחרים ולא בעיניי עצמך..

לסיכום..

יש טעם בכלל לנסות להשיג לעצמינו חופש/אושר/משמעות לחיים? מה זה נותן בכלל? מוזמנים לענות על השאלות האלו בתגובות!

הערות שוליים

[1] את ההשראה לבערך כל הפוסט הזה קיבלתי מהפוסט האחרון בבלוג של מרק מנסון, שמתייחס אליהם. רק שהוא לא טורח להתייחס לפרדוקסים "פורמליים" (= כאלו שנוסחו על ידי פילוסופיים שלמדו את המקצוע באוניברסיטה), לא מנסח טיעונים מסודרים, ולא ממש טורח להוסיף מקורות בכללי..

[2]  כגון המחקר הזה (שפורסם עבור האוניברסיטה הזאת)

[3] כדי להבין מי זה אליעד כהן, למה הוא טען את זה, ולמה אני בעיקרון לא מתייחס אליו ברצינות (למרות שאני אוהב להזכיר אותו) – קראו את הפוסט לגביו.

[3] כל מה שכתבתי בפסקה של ההערה הזאת מבוסס נטו על הבלוג של הסולידית. לא סילפתי כלום, נשבע. הרחבתי על זה עם קישורים רלוונטיים בפוסט הזה.

מבוא לפוסטים בקטגוריה: "עזרה עצמית מבוססת-ספקנות"

(דיסקליימר: בפוסט הזה אין חלוקה של אף טיעון להנחות ומסקנות, כי זה נראה לי חסר חשיבות כאן, אבל מבטיח לחזור לזה בפוסטים שלאחריו)

אכן, מי שקורא את הבלוג כבר בוודאי שם לב כמה אני אוהב לפתוח ב "סדרת פוסטים". זה הפעם הרביעית שאני עושה את זה בבלוג הזה.

כל הפוסטים בסדרה הקרובה הולכים להיות פוסטים "ספקניים" בנושאים דומים לאלה הנידונים בתכנים של גורואי "עזרה עצמית" למיניהם. אז כדי להסביר מה הולך להיות בסדרת הפוסטים הבאה, בוא נגדיר מה זה "עזרה עצמית מבוססת ספקנות".

קודם כל, מה זה "עזרה עצמית?"

ובכן, זה תחום שמטרתו הוא "שיפור עצמי", כלומר, הקניית כלים לאנשים פרטיים שמסייעים להם לשפר את חייהם בכל מיני תחומים. גם הערך בויקיפדיה לא אומר יותר מזה.

אכן ההגדרה מאוד רב-משמעית וגם לי אישית קשה לקחת אותה ברצינות, אבל מסתבר שזה נלקח מספיק ברצינות מכדי ש ה – האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה תציין (בערך הנ"ל) יתרונות של "עזרה עצמית" על פני טיפול פסיכולוגי קונבציונלי, מה שכולל בעיקר תמיכה רגשית.

למרות ההגדרה הבעייתית של התחום, בהתחשב בזה שעזרה עצמית בד"כ מבוססת על פסיכולוגיה (להבנתי), ולפעמים מקושרת נראה לי שזה מקיף את כל ה "מקצועות" חסרי הרגולציה האלה:

  • יועצים מסוימים
  • מאמנים אישיים
  • מורים רוחניים מסוימים
  • פסיכולוגים חיוביים

ולמי שהופתע למראה הסעיף "פסיכולוגיים חיוביים" – מהות התחום שלהם, לפחות לפי ויקיפדיה,, היא "להבין מה תורם הכי הרבה לחיים מספקים". מכיוון שאימון אישי נועד ל – "השגת מטרות עסקיות/אישיות", נראה לי שהתחומים האלה די חופפים במהותם, נראה כאילו פסיכולוגיה חיובית היא עיקר הבסיס לאימון אישי, ואני מצטט את אחד מאותם "פסיכולוגיים חיוביים"[1]:

the role of positive psychology is to become a bridge between the ivory tower and the main street—between the rigor of academe and the fun of the self-help movement.

ולמה שהיא תהיה "מבוססת ספקנות"?

האנשים האלה עשויים להסתמך על אמונות ניו אייג', על הנחות מעורפלות וחסרות כל משמעות מעשית, על הבטחות מרחיקות-לכת (וכמו כן, גם מעורפלות/מטושטשות)[2], ו "פאסודו פילוסופיה" – מונח מעורפל מאוד שלעצמו, אני מודה, אבל אני מתייחס בו לתורות רוחניות שמתיימרות לעזור בעניינים יום-יומיים שכל קשר ביניהם לבין רוחניות מקריים בהחלט (כמו זאת, לדוגמה).

במקרה של אותם פסיכולוגיים "חיוביים", שמחפשים להנגיש את הידע האקדמי בנושאי ה "עזרה עצמית" לציבור, אפילו הם עדיין עשויים להסתמך על מחקרי פח פסאודו-מדעיים שלא עומדים בסטנדרטים של השיטה המדעית (לדוגמה, כאלו שלא עברו ביקורת עמיתים בטרם פורסמו), ועל פילוסופיות של פילוסופים מפורסמים (שלא באמת תורמים שום דבר להנגשת ידע בנושא העזרה העצמית).

בקיצור, אני לא מרוצה מהאמינות של כל החבר'ה האלה, ורוצה לעודד דיונים ושיח (ולא בהכרח ללמד, כי אני בספק רב אם אפשר לעשות לנסות ללמד את זה בלי לקפוץ למסקנות) –  על נושאים הרלוונטים ל "עזרה עצמית", בהם:

  • אין כסף ואינטרס שיווקי – שמספקי העצות/נושאי העזרה עצמית לדיון לא יתפרנסו מללמד את הרעיונות שלהם, מה שאוטומטי מחשיד כל רעיון שהם מעלים ככזה שיותר נועד כדי למכור לשם הכסף מאשר כדי למכור ידע "אמיתי".

 

  • כשמישהו מעלה טענה הרלוונטית ל "עזרה עצמית", שמהווה טענה הניתנת לבדיקה אמפירית ומגובה במחקרים, מבלי להעמיק יותר מדי כמובן, אבל בהינתן ידיעת "השיטה המדעית": באיזה סוג מחקר מדובר (כמותני או איכותני), האם הוא עבר ביקורת עמיתים, אלו מתאמים הוא באמת מצא, האם ההשערות והמסקנות של המחקר מוגדרות במדויק ככל שניתן.. בקיצור, כל הפרמטרים של החשיבה הביקורתית המבוססת על הספקנות המדעית.[3]

 

  • כשמישהו מעלה טענה מעלה טענה הרלוונטית ל "עזרה עצמית" ומהווה טענה אבסרקטית שאיננה ניתנת לבדיקה אמפירית, במידה והוא טורח להסביר איך זה יכול בכלל להיות קשור ל "עזרה עצמית", אז הוא ו/או המגיבים אליו ינתחו את הטיעון שלו מהיבטים כמו: מהו מבנה הטיעון (= חלוקת הטיעון להנחות, היסק לוגי ומסקנות), האם הטיעון תקף, האם המשמעות של כל אחת מהטענות שלו לא כוללת עמימות תחבירית, וכו'..

 

  • ולגבי טענות נפוצות של מאמנים אישיים[2], טענות מסוג זה, לראות עיניי, הינם סיסמאות, ולכן אין ממש איך לדון עליהם בכלל, לפחות לא עד שמישהו יטרח לקחת אותם ולהגדיר אותם באופן מספיק מדויק כדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם (אם כי אני בספק אם זה אפשרי).

 

אז בתמצית, התשובה היא שאני רוצה שכל המתעניינים ב "עזרה עצמית" למיניהם, יכירו בכך שאפשר לנתח את מה שמעניין אותם על פי תפישת העולם הספקנית, ולא צריך להאמין באופן עיוור למחקרים, ובטח ובטח שלא לסיסמאות חסרות משמעות, גם לא בנושא היחסית מטושטש הזה.

זה המוטיבציה שלי. ואגב, אם זה נשמע כאילו אני נוקט בעמדת ספקנות קיצונית לגבי כל תחום "העזרה העצמית", זה בגלל שזה נכון, לצערי.  ההתרשמות הכללית שלי מהספרות המחקרית בנושא "העזרה העצמית" (ומכל הפילוסופיות שאני מכיר) היא שאין כמעט שום דבר שאפשר לשלוף משם ברמת וודאות סבירה, ולעיתים קרובות גם קשה מדי להגדיר מספיק טוב שאלה בנושא מכדי שאפשר בכלל יהיה לבדוק אותה דרך מחקר (או "להמיר" אותה מטיעון פילוסופי לטיפ פרקטי).

אבל בתכל'ס, התרשמויות הם רק התרשמויות ולא אומרות כלום. את הדוגמות הספציפיות וההסברים המעמיקים והחופרים אביא כבר בסדרה עצמה.

הערות שוליים:

[1]  Tal Ben-Shachar, "Giving Positive Psychology Away" in C. R. Snyder et al, Positive Psychology (Sage 2010) p. 503

[2] להרחבה ודוגמות על כל ההנחות וההבטחות האלה, ראו את הפוסט הזה בו אני מפרט על אנשים שמשתמשים ב "אמצעים הרטוריים" האלה.

[3] דוגמה יפה למישהו שכבר עשה את זה בעברית, יכולה להיות גלעד דיאמנט על NLP, תחום שלהבנתי מתיימר לספק כלים לא ברורים המיועדים לתקשורת עם הזולת. הוא סוקר בו את הטענות המרכזיות של התחום (כפי שהוא הבין אותם), ואת הספרות המחקרית הקיימת לגבי התחום. עם זאת, כנראה שאני אעדיף לנתח נושאים הרבה יותר ספציפיים מתחום כ"כ גדול ומטושטש כמו NLP..

מה מפריע לי בחברה הקפיטליסטית

ראשית, הערות:

  • בהמשך לסדרת הפוסטים שכתבתי על "איך להתווכח", אני מתאמן בניסוח טיעונים לפי המבנה התקין של כל טיעון (בינתיים מסתפק בלציין בנפרד את ההנחות המסקנות), זה למה הפוסט הזה נוסח איך שהוא נוסח. הטיעונים שאני מעלה הם בד"כ אינדוקטיביים, ואני מתאמן גם על לבסס אותם על המקורות הכי אמינים שאני יכול למצוא..
  • מבחינת הקשר לתזה של הבלוג (לצערי אני מוצא את עצמי קופץ מנושא לנושא בבלוג עם כל פוסט, אז צריך להבהיר את זה), תהיה כאן ביקורת מסוימת על תעשיות ומצבים שקיימים היום בגלל שאנחנו כקולקטיב בחרנו שהם יהיו כך. והמבין יבין 🙂

הביקורת שכן יש לי על קפיטליזם מתחלקת ל 2 נקודות:

– קפיטליזם "יוצר" עבודות מיותרות ובזבזניות

או במילים פשוטות: תגידו, מה יש לכל מי שנראה לו שיש צורך בתעשיות שלא מספקות כלום למעט ריגושים רגעיים (כל תעשיית הבידור בערך), ניקיונות מיותרים (שמפו), מזון ומשקאות רעילים, תורות רוחניות (מניח שיש אנשים שזה חשוב להם, אבל אפשר לחיות גם בלי זה ), והרשימה עוד ארוכה.. האנתרופולוג דוד גרייבר התייחס לזה באחד הספרים שלו, ואמר בראיון על זה ש:

Given the choice between less hours and more toys and pleasures, we’ve collectively chosen the latter

כדי להסביר את העניין מנקודת המבט שלי, נגדיר מה זה בכלל "צורך".

מויקיפדיה: "צורך הוא כל דבר שאדם או בעל חיים זקוק (או חש שהוא זקוק) לו עבור המשך קיומו הפיזי ורווחתו הנפשית."

אכן, "חש שהוא זקוק". מסתבר שמספיק לחוש שאתה זקוק למשהו כדי להיות זקוק לו.. וכאן בדיוק טמון הכלב.

לפי הגדרה זו, אם מישהו מרגיש שהוא חייב לטוס לפריז ולחזור עוד חודשיים רק כי הוא מתגעגע לנוף שם, אז כן, הוא באמת צריך את זה..

אז אני אומר: ומה אם אנחנו יכולים פשוט להתעלם מחלק מה "צרכים" שלנו, שאנחנו מבינים שאנחנו לא באמת צריכים אותם ושאם לרגע נתאפק, כנראה שה "צרכים" האלו יעלמו לפני שנמלא אותם בכלל? (ולעניין למה שה "צרכים" האלה יעלמו ברגע, ראו ערך: הסתגלות הדונית. בעיניי, זה בדיוק הגורם לזה)

למה לעשות כל מה שהרגשות שלנו "אומרים" לנו לעשות? ידוע שבלי אוכל ומים ומחסה, אנחנו לא נשרוד. אבל כל דבר שאנחנו רוצים מעבר לזה, לפחות לדעתי, לא יכול במהותו להיות דחף "רציונלי", שאינו הכרחי למילוי על מנת לשרוד.

ויותר מזה – גם אם לא נתעלם מכל ה "דחפים" האלה וננסה למלאות כמה שיותר מהם, למה שנצטרך תעשיות ענקיות רק כדי שיספקו לנו ריגושים רגעיים (סתם לדוגמה: תעשיית משחקי הוידאו שווה עשרות מילארדי דולרים), ועוד תעשיות ענקיות שיספקו לנו מזון רעיל שלפחות עושה "טעם טוב בפה", וכו'.. אם זאת המציאות כרגע, כנראה עוד 100 שנה יהיו עסקים שכל מה שהם עושים זה להגיד לך כל יום אם נשמת מהנחיר הבריא יותר?

רוצים ריגוש? לכו שחקו כדורסל עם חבר באיזה מגרש פנוי. רוצים טעם טוב בפה? תבלעו קצת סוכר. למה שיהיה לנו תעשיות ענקיות שמבזבזות כל כך הרבה מהכסף שלנו וממשאבי כדוה"א, רק כדי לספק לנו את כל אלו?

בקיצור, אני טוען את הטיעון הבא:

הנחה: כל דבר שאנחנו חשים שאנחנו זקוקים לו, אנחנו זקוקים לו
הנחה: יש דברים שאנחנו זקוקים להם שאנחנו נפסיק להיות זקוקים להם מבלי להשיג אותם.
מסקנה מההנחות הנ"ל: אנחנו לא צריכים למלא את כל הצרכים שלנו.

מסקנה מהמסקנה הקודמת: חלק מהתעשיות בחברה הקפיטלסטית מספקות צרכים שאין שום צורך למלא, לפחות לא באמצעות המוצרים שאותם תעשיות מספקות.

אין הפתעה בכך ש "התופעה" קיימת, בגלל שעצם הקיום ואי הקיום של תעשיות תלוי ב "משחק" של היצע וביקוש. אבל חבל.

ועכשיו לנקודה השנייה..

– קפילטיזם הופך את הצרכים הפיזיים הבסיסיים לממש קשים להשגה.

זה הטיעון הבא:

הנחה: הקפיטליזם "יוצר" אתיקת עבודה קשה ותחרותית ביותר, שמאלצת את כולם, לא משנה באיזה מקצוע, לעבוד ממש קשה חלק ניכר משעות הערות שלהם רק בשביל לשרוד (לפי זה, האדם הממוצע כיום עובד 40+ שעות בשבוע), וזה אם יש לך מזל, כי יש נכים שלא "טובים" מספיק אפילו כדי שיוכלו להתקבל לאיזושהי משרה, וגם אלה שלא נכים יכולים להפסיד לחלוטין במלחמה על מציאת משרה רק כי הם "קצת פחות טובים"..

הנחה: בחברה קפיטליסטית, לא משנה כמה אתה מיומן בבניית מחסה וציד/גידול אוכל, אתה לא יכול לשרוד מבלי לעבוד עבור משהו אחר בכלל בטווח הארוך (של 80 שנות חיים
), כי גם הקרקע של המחסה שאתה יכול לבנות עולה כסף, וכדי לבנות מחסה צריך לקבל אישורים מגורמים שונים שיאשרו שזה "ראוי למגורים", ואם זה זול מידי היא עלולה לא לאשר… שלא לציין שאם אתה כמעט רק עובד וישן כמו כולם, כמה הזדמנויות יש לך בכלל ללמוד לעשות את הדברים האלה?

הנחה: מותר לגור ברחוב, אבל הרחוב לא יכול, להבנתי, להיחשב למחסה.

מסקנה: צרכי הקיום הבסיסיים היו ניתנים להשגה בזמן קצר משמעותית בטווח הארוך, אם רק לא היינו צריכים לעבוד בשביל אחרים בשבילם לא משנה כמה אנחנו מיומנים ב "עשה זאת בעצמך". ראו את העדות האישית הזו לדוגמה – הפוקסיונר הזה למד חקלאות ובנייה מגיל צעיר, הצליח (איכשהו..) להשיג אדמה, והופ, מהרגע שסיים לבנות לעצמו בית, הוא נשען רק על עצמו למען עיקר צרכיו הפיזיים (אוכל, מים ובית) עד היום.

אולי הסיפור הנ"ל נשמע כמו אנקדוטה חסרת משמעות וכנראה פנטזיה, כי הבחור הנ"ל, בוא נודה, ממש לא יודע לנסח טיעונים ב "הרצאה" שלו, אבל בכל זאת:

מה לדעתכם היה קורה אם כל ה "עבודה" שהיינו עושים הייתה למען צרכי הקיום הבסיסיים שלנו, ובשאר הזמן היינו פשוט מתבטלים (/מאמצים תחביבים פשוטים) וזהו? כמה כסף אז היה עולה לקנות אדמה? ולגדל אוכל? והאם היה סיכוי שהעירייה לא הייתה מאשרת הקמת יורט שאפילו היום היה עולה 10,000 ש"ח בלבד?

אני לא בטוח בעצמי, אבל אם "עבודה" תהפוך למשהו שנעשה להישרדות ותו לא, זה מאוד יקל על אלו שכבר עובדים בהרגשה שזה המצב עבורם, כי הם יצטרכו לעבוד פחות שעות, יהיו להם פחות פיתויים (=גירויים חסרי פשר שכל כך הרבה תעשיות מציעות), וכו'. אולי אז באמת זמן העבודה הממוצע בכל מדינה שהייתה "מאמצת" את זה היה מצתמצם ל 15 שעות בשבוע, כפי שניבא ג'ון מיינרד קיינס ב 1930.

אגב, אפילו הטכנולוגיה לא מקלה בעניין זה. באופן כללי, כל מוצרי ההייטק("high technology") המרשימים למיניהם, אמנם הופכים אותנו לעובדים יעילים ופרודקטיביים יותר (לדוגמה, באיך שאני עכשיו יכול לכתוב בשעות ספורות את הפוסט הזה ולהפיץ אותו לכל דוברי העברית בעולם), אבל במקביל, הם "זוללים" את משאבי כדוה"א בהיקף שרק הולך ומתדרדר, לא עוזרים לנו לעבוד פחות שעות, והופכים את כל העבודות הזמינות לנו ליותר מלחיצות ובלתי צפויות, כי המורכבות של הטכנולוגיה שרק הולכת וגדלה הופכת כל משרה אפשרית שנעזרת בחידושים שלה ליותר ויותר מסובכת לביצוע.

אני כמובן אודה על איך שאני "יוצא" נגד ההתפתחות של הטכנולוגיה למרות שגם אני מנצל אותה (האינטרנט המודרני "הגיע לציבור" לפני ~25 שנים) במה שאני עושה עכשיו, אז כן, אני לא יודע אם עדיף לי ולאחרים "להיגמל" מהטכנולוגיה הזאת או לא, אבל בואו נמנע מאד הומינם, תודה.

אגב, מה שכן..

למרות שמעולם לא אהבתי את התחרות שהקפיטליזם יוצר (בין בתי עסקים שמתחרים על מכירות, שכירים שמתחרים על קבלה במשרות, וכו') אין לי ביקורת, כי לדעתי אין דרך למנוע הזאת שנקראת "תחרות" בכל הקשור להתנהלות כלכלית מבלי לדרוס את החירות של בני האדם.

והמסקנה הזאת מבוססת על הטיעון הבא:

הנחה: כל אדם צריך לצרוך משאבים על מנת לשרוד.

הנחה 2: משאבי כדור הארץ (שעליו, כרגע, אנחנו חיים) מוגבלים.

מסקנה: מיליארדים של בני אדם שחיים על אותו כדוה"א זקוקים למשאביו כדי לשרוד.
במצב כזה, מובן כי יכולה להיות "תחרות" על להשיג כמה שיותר ממשאבי כדוה"א, שכן זה מפתח על מנת לשרוד. הדרך היחידה למנוע מכל האנשים שחיים כאן להתחרות זה בזה על משאבים, היא לכפות חלוקה שווה של המשאבים בין בני האדם.

למעשה, כבר קיימת שיטה כלכלית שכזו, והיא נקראת סוציאליזם.

שימו לב אם כן, לדגש על המילה "לכפות". אני לא חושב שכל בני האדם ישמחו שלא תוכל להיות שום תחרות ביניהם על אוכל ומים ומחסה.

וזה בדיוק למה אני לא נגד תחרות – כי כשיש תחרות אז לפחות יש גם חופש בחירה. חופש לבחור איך ועד כמה להשיג את הצרכים הבסיסיים (אם בכלל), במקום שיתנו לך אותם "באופן שווה".

איך להכין משחק ויכוחים טוב?

אחרי שכתבתי את הפוסט על "משחק ויכוחים" מסוים, אציין שיצא לי לשחק במשחק אחר, מאוד מזכיר אותו מבחינת העיצוב שלו (והדברים שהוא מנסה ללמד): Socrates Jones: Pro Philosopher – לחצו כאן כדי לשחק בו (ומומלץ בחום לעשות זאת בטרם קריאת הפוסט הזה). לרפלקציות מהמפתחים של המשחק הזה לחצו כאן ו/או – כאן.

גם המשחק הזה בא ללמד חשיבה ביקורתית ואיך להתווכח בצורה "נכונה". אבל יש הרבה הבדלים בין איך שני המשחקים עושים את זה.

מכיוון שמעניין אותי לדון באיך להכין את ה "לומדה" הכי אפקטיבית בהקשר הזה, אסקור את ההבדלים בין 2 הלומדות האלו,

אבל אתחיל מההבדלים המעניינים ולא מלהסביר לעומק על המשחק  Socrates Jones: Pro Philosopher, כי אין לזה חשיבות.. זה באופן כללי פחות או יותר אותו הדבר כמו המשחק השני, רק עם גרפיקה, מוזיקה, סיפורי כיסוי אחר וכו'. ועל ההיבטים האלה אין לי עניין לדון, משום שהם לא קשורים בשום צורה (לפחות להבנתי) להיבט החינוכי של המשחק.

אגב, למרות שלמשחק שסקרתי בפוסט הקודם אין באמת שם, לצורך העניין, אקרא לו "להביס את אלים", בעקבות סיפור הכיסוי של המשחק ההוא, זה נשמע לי מספיק מתאים..

אציין ואסביר גם בכל סעיף, איזה משחק לדעתי השתמש בדרך עדיפה על פני השני ולמה:

מבחינת כמות הדרכים לנצח בכל שלב:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, אפשר לנצח רק בדרך אחת (ציטוט מכאן: "a logic puzzle with a single solution"). יאמנם השחקן יכול לבחור להשתמש באחד מתוך כמה טיעוני נגד, אבל רק אחד מהם יעבוד (אם בכלל – לפעמים דווקא לבקש מהצד השני להסביר את עצמו זה כל מה שצריך כדי "לנצח").

מנגד, במשחק "להביס את אלים", יש שלבים בהם יש יותר מדרך אחת לנצח, כאשר זכור לי שבאחד המקרים הדרכים האפשריות לנצח שונות בתכלית זו מזו (רמז: אני מדבר על שלב האינטליגנציה).

לדעתי, המשחק "להביס את אלים" שיחק אותה בסעיף זה. לפעמים (ולדעתי, רק לפעמים) יש כמה דרכים שונות להפריך בדיוק את אותו טיעון, כי טיעון מורכב מכמה הצהרות, והפרכת אחת מההצהרות האלה יכולה להספיק כדי לערער את המסקנה/ות של הטיעון, מה שתלוי גם כמובן, בהאם מסקנת הטיעון ניתנת לבדיקה אמפירית או לא

מבחינת התגובות האפשריות המוצעות לשחקן בכל שלב:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, יש "טבלה" מסודרת של מהלכים בכל ויכוח, המחולקת ל 2 חלקים: "Question" (שאל) ו "Chellenge" (התנגד). אצטט את רשימת המהלכים בחלק "Question":

  •  "Ask for clarification" (בקש הבהרה לטיעון)
  • "Press for backing" (בקש ביסוס לטיעון)
  • Question Relevance (שאל מה הקשר בין הסבר מסוים על ההנחות של הטיעון, לבין המסקנה שלו)

בחלק "chellenge", יש מעיין "מגילה" עם רשימה של טענות נגד שהשחקן יכול לנסות להעלות כל אחת מהם.

מנגד, במשחק "להביס את אלים", אין שום רשימת מהלכים. או יותר נכון, יש כזו, אבל היא רק משמשת להבהרת מהלכים אפשריים במשחק כדי להסביר למה הם היו גורמים לשחקן להפסיד או לנצח.

במקום זה, המהלכים עצמם שהשחקן יכול לעשות "מעורבבים" בין מהלכים מסוג "question" ו "chellenge", והשחקן צריך להבין את המהות של כל מהלך שמוצע לו לבד, ולדעת מתי כל מהלך הכי מתאים.

בתמצית, אני חושב שמה שיש ב – Socrates Jones: Pro Philosopher הרבה יותר טוב מבחינה זו.

לא רק שהוא הופך את זה הרבה יותר פשוט לשחקן להבין מה הוא יכול לעשות (בניגוד למשחק השני, בו מוצעים לך תגובות ספציפיות ואתה צריך לפרש אותם לבד, כנ"ל), אלא גם הוא הופך את זה להרבה יותר פשוט להבין איך באופן כללי כל שלב "זורם" ומתקדם – יותר קל ככה להסביר בצורה מסודרת מה הולך בכל ויכוח, ואיך הוא מתנהל.

מבחינת הטיעונים שהאויב בכל שלב מעלה:

ב – Socrates Jones: Pro Philosopher, בכל פעם שהאויב מדבר, הוא מעלה טיעון שלם, ומציג את כל חלקיו, ורק לאחר מכן השחקן מקבל "זכות" להגיב, כאשר התגובות של השחקן עשויות להיות טיעונים ועשויות להיות שאלות.

מנגד, במשחק "להביס את אלים" המשחק נוטה להתחיל בצורה "עמומה" יותר: אמנם נושא הויכוח מוגדר מראש, אבל האויב נוטה להתחיל מלהעלות טענה יבשה, במקום להציג את כל הטיעון שלו. זה למה לעיתים קרובות, השחקן צריך להתחיל מבירור הטענה כדי לא להיפסל.

לדעתי, גם כאן Socrates Jones: Pro Philosopher עשה את זה טוב יותר, משום שכאשר מוצג לשחקן כל הטיעון, הוא אכן יכול לברר ולתקוף אותו מכל מיני כיוונים אפשריים.

מנגד, כשרק מוצגת לו טענה ספציפית, אין כל כך מה לעשות איתה. היתרון של להציג את כל הטיעון מראש זה שככה, צריך להבין את הטיעון והבעייתיות שבו כדי לדעת איך להגיב, בעוד שלהגיב לטענה זה הרבה, הרבה יותר קל, ואי אפשר להמציא הרבה תגובות אפשריות נגד טענה קטנה.

מבחינת ההתקדמות במשחק עצמו:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, ככל שהשחקן מתקדם במשחק, כך הוא "צובר" יותר טיעוני נגד שזמינים לו לשימוש בכל נקודה בכל שלב.

מנגד, ב "להביס את אלים", ככל שהשחקן מתקדם במשחק, הוא צובר רק נקודות ודירוגים. אין להתקדמות שלו כל השפעה על התגובות האפשריות שמוצעות לו – הם לא משתנות, וממילא משתנות לחלוטין בין כל שלב ושלב וכל חלק בתוך כל שלב.

האמת שפה אין לי מושג מה עדיף. יתכן שיותר טיעוני נגד אפשריים יכול לתת לשחקן איזשהו "reward" לצפות לו, ולהעלות את רמת הקושי של שלבים מאוחרים ויתר עם העלאת חופש הבחירה, אבל חוץ מזה לא נראה לי שזה עושה משהו.

במשחק "להביס את אלים", הנקודות והדירוגים שימושיים גם כדרך לתת פידבק לשחקן, שכן הוא קיבל נקודה שלילית בקטגוריית "כשלי רד הרינג", לדוגמה, אז הוא יודע שזה בגלל שהוא בחר בתגובה שמהווה סוג של הסחת דעת בויכוח בו היא הוצעה..

אבל קשה לי להשוות.

מבחינת ההתייחסות לכל תגובה אפשרית שהשחקן יכול לבחור:

קודם כל, אסביר את הכוונה.

בשתי המשחקים בכל שלב, השחקן יכול לבחור בין כל מיני תגובות אפשריות לטענה/טיעון כלשהו/י. חלק מהתגובות האלו, בכל אחד מהמשחקים, יחשבו ל "גרועות" ויגרמו לשחקן להפסיד משהו – במקרה של Socrates Jones: Pro Philosopher, יש איזשהו "מד חיים" שיורד במידה והשחקן בוחר בטיעון נגד "גרוע". במשחק "להביס את אלים", תגובות גרועות גורמות ל – "game over" ולהעלאת נקודות שליליות.

עכשיו, ב Socrates Jones: Pro Philosopher, הרבה מאותם תגובות "גרועות", במידה והשחקן בוחר בהן, מקבלות את אותו יחס בדיוק – כלומר, האויב מגיב להם עם אותה תגובה בדיוק (להלן ציטוט מהשלב האחרון לדוגמה, שלזכרוני ניתן לאיזה 5 תגובות אפשריות לפחות: "that seems to have nothing to do with anything I said.." – ראו כאן ב 21:49).

מנגד, ב "להביס את אלים", כל תגובה גרועה תמיד זוכה להתייחסות "ספציפית" מהאויב – הוא תמיד מתייחס לתוכן של כל טענה ומסביר בתמצית מה הבעיה/ות בה. זה גם מתבטא בנקודות, מאחר ולכל תגובה גרועה יש את כמות הנקודות השליליות שהיא מעלה, וכמה נקודות כאלו בכל קטגוריה.

נוסף על כך, ב "מצב ההרדקור", השחקן עצמו מציין כל כשל אפשרי שניתן למצוא ב תשובות "הגרועות" שיש בכל חלק בכל שלב.

ואגב, השחקן יכול לראות "פידבק" אפילו עוד יותר מפורט לעומק אם הוא קורא על אותם תגובות ב "מצב הפרשנויות" של אותו שלב בחלק המתאים, בנוסף למהם הכשלים "הנכונים" בכל אותם תשובות "גרועות".

כאן, אני בהחלט מעדיף בהרבה את מה שנעשה ב "להביס את אלים". קבלת מענה "ייחודי" לתגובה עוזר "להגיע" למחשבות של השחקן ולגרום לו להבין מה הוא עשה לא בסדר. בלי מענה שכזה, איך השחקן ישתפר? אגב, הנקודות האלה לא פעם "מצביעות" על כשלים לוגיים מסוימים באותם תגובות "גרועות", ככה שזה גם מהווה רמז לחלק מהתשובות "הנכונות" במצב ההרדקור באותו שלב. התוספת של ההרדקור והפרשנויות וכל ההבנה שהם יכולים להקנות הופכת את זה למעולה.

מבחינת ההפסדים/ניצחונות ומה שהם עושים:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, כנ"ל, יש "מד חיים" כלשהו לשחקן. מד החיים הזה יורד קצת על תגובה "גרועה" שהשחקן משתמש בה, ואחרי כמה פעמים הוא יורד לאפס, והשחקן נאלץ להתחיל את השלב מההתחלה כדי להמשיך. כשהשחקן מנצח, הוא פשוט עובר לשלב הבא.

מנגד, ב "להביס את אלים", אין השחקן מפסיד ברגע שהוא נתפס על איזשהו מהלך פסול או כשל לוגי כזה או אחר – על הפעם הראשונה, אם כי לתפוס את האויב על כשל/מהלך פסול לא בהכרח יוביל ישירות לניצחון – בדיוק ההפך מהמשחק השני.

בנוסף, ב "להביס את אלים", השחקן יכול לגשת לכל שלב מתי שהוא רוצה. הוא אפילו יכול לנצח באחד מהשלבים במצב ההרדקור, ובכל זאת לאפס רק את הנקודות שהשיג באותו שלב ולפתוח אותו מחדש, רק כדי להשיג יותר נקודות. במשחק השני, הוא חייב לנצח בשלב אחד כדי לעבור לבא אחריו.

לדעתי, כל זה לא ממש משנה. אבל זה רק אני.

מבחינת נושאי השלבים:

יש כאן 2 היבטים לניתוח: מאיזה תחום מגיע נושא השלב, ועל מה השלב עצמו מבוסס.

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, כל נושאי השלבים בכל המשחק הם פילוסופיים (מופשטים, דהיינו),

והשלבים עצמם מבוססים על צורות מחשבה של פילוסופים מתבלטים מההיסטוריה, כמו עמנואל קאנט, תומאס הובס וכולי.

מנגד, ב "להביס את אלים", נושאי השלבים הם לפעמים פילוסופיים/מופשטים, ולפעמים להיפך – "מדויקים" יותר וניתנים לבדיקה אמפירית,

והשלבים עצמם מבוססים על דעות ידועות מסוימות (לאו דווקא של אנשים ספציפיים) בנוגע לנושא כלשהו – מטראליזם, לדוגמה.

לדעתי.. מבחינת התחום של כל שלב, אין לי העדפה מיוחדת, כל סוג של תוכן יכול להתאים בהקשר הזה, כי חשיבה ביקורתית רלוונטית לכל נושא,

ומבחינת הבסיס שממנו מגיעים השלבים – אני מעדיף את מה שיש במשחק Socrates Jones: Pro Philosopher – התבססות על צורות מחשבה של אנשים ספציפיים וידועים במקום דעות,

משום שזה הופך כל שלב להרבה יותר פשוט – הרי איך אפשר לייצג דעה כמו מטראליזם, דרך איזשהו "אויב" היפותטי אחד, שאמור "להכיל" את כל צורת המחשבה שמאחורי הדעה הזו? הקונספט של המשחקים מותאם למצב בו 2 אנשים מתווכחים, לכן, מתאים ונכון יותר שהאתגר יהיה כנגד צורת מחשבה של אדם כלשהו, ולא של איזה צורת מחשבה ידועה שהובילה לדעה כלשהי.

בהערת אגב – מבחינת הכשלים הלוגיים..

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, אמנם לזכרוני יש שלבים בהם קיימים כשלים לוגיים מסוימים. בשלב האחרון, זכור לי באיזשהו חלק שהשחקן מוכיח שהאויב שלו תקף איש קש (ראו כאן ב 10:26).

למרות זאת, ממה שאני זוכר, בכל פעם שהועלה שם כשל לוגי, לא צוין השם שלו, ולא הורחב עליו.

מנגד ב "להביס את אלים", במצב הפרשנויות, צוין כל כשל אפשרי שיכל היה להיות מצוין (עם מקור לויקיפדיה או אפילו מקור אמין יותר), עם הסבר מפורט לאיפה זה קרה, מה זה, ומה פסול בזה.

כאן, אני בהחלט חושב שהיה פספוס לא מבוטל ב Socrates Jones: Pro Philosopher. זה לא ממש מפתיע, כי המשחק הזה עוצב ככה שאין איזה "narrator" שיסביר לשחקן מה הולך כאן ועל מה מבוסס החומר, בניגוד למשחק "להביס את אלים", שם כל פרט בסופו של דבר מוסבר לעומק.

אני חושב שגם אם לא רוצים או רואים טעם בלפרט על כשלים לוגיים, אפשר לפחות לציין את שמם ומה הם אומרים, אפילו מבלי לציין באיזה "סוג" כשל מדובר, והאם פורמלי או לא פורמלי. "להסתיר" את השמות של הדברים האלה מהשחקן רק פוגע בערך החינוכי של המשחק, וחבל.

 

ולסיום..

נראה לי שיש יתרונות וחסרונות רבים לכל אחד סגנונות העיצוב של המשחקים האלה.

אולי באמת משחק עם:

מערכת תגובות אפשריות כמו של Socrates Jones: Pro Philosopher, אבל עם כמה דרכים אפשריות לעבור כל שלב, כאשר בכל שלב האויב מעלה כמה טיעונים שלמים, מתייחס לכשלים לוגיים כאל דרך לתת פידבק ו "פרסים" לשחקן, נותן מענה ייחודי לכל תגובה אפשרית של השחקן לכל טיעון בכל שלב, שהשלבים בו מבוססים על צורות מחשבה של אנשים "אמיתיים", ומסביר לעומק על כל כשל לוגי שקיים בכל תגובה אפשרית לכל טיעון בכל שלב,

יוכל לשלב את הטוב שמבין שתי המשחקים האלו, למרות שגם הוא יהיה מוגבל, כמובן, בגלל כל הבעיות האינהרטיות בלהכין לומדות על נושא שכזה (אי אפשר לתת לשחקן להעלות טענות/טיעונים משלו אלא עם AI שיוכל "לשפוט" את כל אותם טענות/טיעונים, שהשד יודע האם בכלל אפשר לפתח, ובלעדיו, גם אי אפשר להימנע מלקבוע לשחקן אילו תגובות הם "נכונות" ו "לא נכונות", מה שיוצר בעיה של אמינות).

נראה לי מובן, אם כן, אם לא מלמדים את הבסיס לחשיבה ביקורתית בבתי הספר. אחרי הכל, זה נושא די רגיש ובעייתי. אבל לפחות יש גם תוכנות שעושות משהו בנידון.

ביקורת על משחק ויכוחים

אוקי, בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי, בדיוק שיחקתי בעוד משחק חינמי, שהפעם מהווה "סימולציה" (או "משחק רציני") של ויכוחים וניתוח של ויכוחים (בהמשך אסביר את הכוונה).

אז אתחיל מלחפור עליו, ובסוף הפוסט יש קישורים כדי להוריד ולשחק בו:

מה מעניין בזה?

בגדול, מהות המשחק וגם העיצוב שלו. אתחיל מהמהות.

המשחק נועד ל "אימון" חשיבה ביקורתית, או ליתר דיוק, ל 2 "סוגים" של חשיבה ביקורתית:

  • ספקנות מדעית – תפיסת עולם שלהבנתי, שופטת מה סביר יותר ומה פחות (בדברים הניתנים לבדיקה אמפירית) דרך מידת התאמת ביסוסו ל השיטה המדעית (מי שלא הבין, מוזמן להסתכל פשוט על ההגדרה של זה על פי ויקיפדיה העברית). הדגש הוא על בדיקת דברים באמצעות מיקוד על ההגדרה המדויקת שלהם, ועל איזה ראיות/מחקרים/מאמרים הם מבוססים.

 

וכן, כמובן שהוא עושה דרך הקנייה של "ידע" מסוים, אבל אני מעדיף להסתכל עליו כ – לומדה שמלמדת באמצעות תרגול, ולא ידע, כי הידע שמופץ במשחק נראה לי בעייתי ולא הכי אמין (בהמשך אתן דוגמות כדי לנמק את זה).

כמו המשחק הקודם שסקרתי, זה גם משחק מבוסס-טקסט, ותוכנה מסוג Console Application. אין גרפיקה ואין מוזיקה, והוא לא שוקל כלום.

מה יש במשחק?

לביקורת עצמה, אתחיל מהפרטים הפחות חשובים. "סיפור הכיסוי" (ה storyline) של המשחק הוא פשוט: מישהו "חטף" את בני המשפחה שלכם, ואתם רצים להציל אותם מידי החוטף, שלוכד אותכם כשאתם מתקרבים אליו, ושם אתם צריכים לעבור כמה שלבים, שכל אחד מהם כולל "ויכוח" עם מישהו בסיטואציה משונה כלשהי..

אם כן, אני מניח שאפשר לקרוא למשחק "להביס את אלים" או משהו כזה. יש גם התייחסות לסיפור בכמה ממצבי המשחק, אבל לא אתייחס אליה בפוסט הזה. לא מעניין..

לפני שנדבר על המצבים של המשחק, צריך להבהיר משהו מהותי יותר, על איך בנויים השלבים בו:

לכל שלב יש "נושא ויכוח" מוגדר מראש עבור שני הצדדים שרשום בתחילתו, ושני הצדדים חייבים להיצמד אליו לכל אורך הויכוח. הנושא הזה עשוי להיות משהו שניתן לבדיקה אמפירית, ועשוי שלא.

במשחק באופן כללי, יש כמה "מצבים" לכל שלב:

1 – מצב "משחק רגיל" –

פה אתם מתווכחים עם מישהו בסיטואציה משונה כנ"ל, וצריכים לתפוס אותו מעלה טענה או טיעון פסולים (מבלי שהוא ידע לתקן את זה) או מבחינת הלוגיקה של אריסטו, או מבחינת הספקנות המדעית (כנ"ל). זה יכול להיות כשל לוגי, סטייה מאחד מ "חוקי המחשבה" הבסיסיים, התבססות על מחקרים מפוקפקים, וכולי.

על כל הפסד במצב זה, תקבלו נקודות "שליליות", בעוד על כל ניצחון תקבלו נקודות "חיוביות".

אני במיוחד אוהב כאן את ההבדלה בין הדרכים לנצח בויכוח על נושא "פילוסופי", לבין הדרכים לנצח בויכוח על נושא "מדעי" – באמת מראה את ההבדל המהותי בין מה ששני "סוגי" ויכוחים אלו מחפשים מכלתחילה. יחד עם זאת, יש דרכים להפסיד שתמיד ישארו זהים בשניהם – טיעון מבורות, לדוגמה.

ככה זה נראה בתחילת שלב:

NormalGame1

(להראות ניצחון או הפסד יהיה ספוילר, אז רק אציין ששם זה דומה, רק עם השפעה על הנקודות שלכם שרשומה לכם מול העיניים)

2 – מצב "משחק הרדקור" – 

כאשר אתם נכנסים לשלב במצב זה, אתם עוברים על כמה "חלקים" של השלב, כאשר בכל חלק מוצגים לכם כל התגובות (הגרועות) שהוצעו לכם באותו חלק במצב "משחק רגיל" באותו שלב. בנוסף, יש לכם רשימה (שניתן לקרוא בכל עת במצב משחק זה) של כשלים לוגיים ממוספרים.

מה שאתם צריכים לעשות, זה לציין בכל חלק את מספרם של כל הכשלים הלוגיים הרלוונטיים לתשובות שמוצגות לכם בחלק בו אתם נמצאים, בין אם בגלל שאחת או יותר מהתשובות שם כוללת אותם בתוכה, או בגלל שהיא "מצביעה" על הכשל הזה אצל טענת "האויב" באותו חלק.

על כל כשל שתציינו נכון בכל חלק תקבלו נקודות. יש לכל שלב "סף נקודות" שצריך לעבור כדי "לנצח" בשלב במצב זה.

בנוסף, יש אפשרות לחזור חלק/"מסך" אחד אחורה ולבטל את התשובות שהזנתם ב 2 החלקים האחרונים, כדי לתקן טעויות, אם כי אפשר לעשות את זה רק פעם אחת בכל ניסיון לעבור את השלב:

Hardcore5

כמובן שבלי קשר, צריך לנצח באותו השלב במצב "המשחק הרגיל" לפני שתוכלו לגשת אליו במצב הרדקור.

יש גם "הערות" שהמפתח הוסיף לעיתים קרובות בהרבה חלקים בכל שלב, שמהוות בעיקר רמזים עבור השחקן

אני אוהב את הרעיון, חבל שאין באמת איך לקבוע בביטחון מהם באמת התשובות "הנכונות", אפילו כשמדובר בזיהוי כשלים לוגיים ותו לא..

Hardcore1

(הנ"ל הוא החלק שמופיע בכל שלב בכל חלק במצב ההרדקור, חוץ מהתגובות בסוף, שקיימות לפעמים)

ודרך אגב, הכשלים הקיימים בכל השלבים הם תמיד כשלים לא פורמליים, אגב, כולל בשלבים "הפילוסופיים", בהם נושא הויכוח איננו ניתן לבדיקה אמפירית.. חבל לדעתי, כי מאוד מתאים "ללמד" כשלים פורמליים דרך השלבים "הפילוסופיים".

3 – מצב הפרשנויות

כאשר אתם נכנסים לשלב במצב זה, בתכל'ס, זה לא משחק – אתם פשוט מקבלים טקסטים לקרוא. אבל הוא חשוב וכדאי שאתייחס עליו.

בדיוק כמו במצב "משחק ההרדקור", גם כאן אתם עוברים על כמה חלקים מרכזיים בשלב אליו נכנסתם, רק שכאן במקום "להסביר" את כל הכשלים הקיימים בשלב, כנ"ל, אתם פשוט מקבלים טקסט לקריאה, שמצטט כל תשובה שהוצעה לכם באותו שלב במצב "המשחק הרגיל", ומסביר אותה לעומק – מהי הרלוונטיות שלה לנושא הויכוח, לטענות/טיעונים של "האויב", מה היא מנסה לעשות, מה היא עושה טוב ולא טוב וכולי.

בשלב זה יש גם התשובות למצב "משחק ההרדקור" – בכל פרשנות שנכתבת לכל תשובה, אם אותה תשובה רלוונטית למצב "משחק ההרדקור", רשום בסופה את מספרי הכשלים הלוגיים הקיימים בה. יש גם רשימה של "מהלכים" אפשריים בויכוח (שאינם כשלים) שמצב זה משתמש גם בהם כדי להסביר את התגובות שמופיעות בכל חלק בשלב.

וכדי "לפתוח" כל שלב במצב זה, צריך לנצח באותו שלב גם במצב "משחק רגיל", וגם ב "משחק הרדקור", ואז אפשר (ידנית) לפתוח אותו:

Interaptions1

זה בדיוק מה שמעולם לא מצאתי בשום מקום אחר – העמקה ב "כיוונים" אפשריים שונים שבהם ויכוח על נושא מוגדר מראש יכול לזרום. ככה אפשר להבין ולראות את ה "flow" כאן, את מה שמתרחש "מאחורי הקלעים".

יש גם שימוש רב ב "הערות שוליים" בטקסטים במצב זה – בעיקר לביסוס כל מיני הצהרות שרשומות שם, ממש כמו בויקיפדיה.

רק חבל קצת שהמקורות שמופיעים שם הם לעיתים קרובות ערכים מויקיפדיה, אנציקלופדיה חופשית שכל אחד יכול לערוך..

ולגבי שאר עיצוב המשחק "שמסביב" לזה..

שאר האפשרויות שמופיעות בתפריט הראשי של המשחק כוללות – "ספר עזר" (manual), שגם הוא מהווה טקסט מפוצל לחלקים ומסביר את העיצוב של המשחק (כמו הפוסט הזה) ואת הבסיס לחשיבה ביקורתית, שמירה (פשוט לשמור וזהו), צפייה במצב של השחקן (מיד אתייחס לזה), ואיפוס הסטטוס של השחקן (גם לזה מייד אתייחס).

עכשיו, רק כדי שהעיצוב של המשחק יהיה ברור, הנקודות שהזכרתי קודם כמה פעמים שיש לשחקן, מפוצלות לכמה קטגוריות (4 ליתר דיוק), ובכל אחת יש נקודות "חיוביות" ו "שליליות".

הקטגוריות עצמם הם קבוצות של כשלים לוגיים (כן, אפשר לחלק אותם בעוד דרכים חוץ מפורמלי ולא פורמליי), וכל קטגוריה מייצגת קבוצה אחרת. אם הייתם רוצים עכשיו חומר להעמקה בעניין, הייתי ממליץ להתחיל מקבוצת הכשלים "רד הרינג".

בנוסף לכל זה, לשחקן יש 2 "דירוגים כוללים" במשחק (אחד למצב המשחק הרגיל, ואחד אחר להרדקור), שמחושבים על סמך הנקודות החיוביות השליליות שהשחקן כבר צבר בכל קטגוריה בכל "מצב משחק".

עכשיו, אסביר קודם כל איך השלבים עובדים בקשר לזה, אחרי זה נחזור לאפשרויות בתפריט הראשי.

לגבי מצב המשחק "הרגיל": כאמור, אתם מקבלים נקודות חיוביות ושליליות במצב זה, תלוי אם ניצחתם או הפסדתם, באיזה נקודה בויכוח זה קרה, ולמה. אבל, אין לזה משמעות – מהרגע שאתם מנצחים בשלב, עשויים לקפוץ טיפים למשחק ושלבי בונוס (המהווים טריוויה על נושאים הקשורים לנושא השלב בו בדיוק ניצחתם), אבל מצב הנקודות שלכם במצב זה לא משפיע על שום דבר אחר. אני חושב שהעיקר התועלת של הנקודות האלה היא באיך שהם מסייעות לתת פידבק לשחקן – מה טוב ומה לא טוב בתשובות שהוא בוחר.

אגב, שלבי בונוס נראים פשוטים. דוגמה:

NormalBonus1

לגבי מצב המשחק "ההרדקור": פה, אתם מקבלים נקודות חיוביות על כל תשובה נכונה שאתם מכניסים בכל חלק, ונקודות שליליות על כל תשובה לא נכונה (או תשובה שפספסתם). ככה שכאשר אתם עוברים על שלב במצב זה, מצטברים לכם נקודות חיוביות ושליליות על סמך התשובות שלכם, ועל סמך נקודות מצטבר דירוג. הדירוג הזה קובע אם תעברו את השלב כשתסיימו לעבור עליו או לא:

Hardcore2

  • אחרי שאתם מנצחים בשלב במצב זה, אם עוד לא החלטתם "לפתוח" את אותו השלב במצב הפרשנויות, אתם יכולים לאפס את הנקודות שהשגתם בשלב זה כשניצחתם בו, כדי שתוכלו לעבור אותו שוב עם יותר נקודות:

Hardcore3

  • בשלבים מתקדמים במצב משחק זה, יש דרישות לזמינתן גם מבחינת הנקודות – ככה שאם ניצחתם באותם שלבים במצב הרגיל, אם לא צברתם מספיק נקודות, לא תוכלו לגשת אליהם:

hardcore4

  • גם במצב זה עשויים לקפוץ טיפים למשחק שכתב המפתח במידה כאשר אתם מנצחים בשלב בו.

עכשיו, בחזרה לתפריט הראשי, יש שלוש אפשרויות שם שרלוונטיות לזה:

"view high score" – כאן אתם רואים את כל הנקודות החיוביות והשליליות שצברתם בכל קטגוריה בכל מצב משחק, ואת הדירוגים הנוכחיים שלכם בכל מצב המבוססים על נקודות אלה. זה הכל..

"reset" – אפשרות זו מאפסת את כל ההתקדמות שלכם במשחק, שזה אומר, הכל – כל הנקודות החיוביות והשליליות שצברתם בכל שלב, בכל קטגוריה, ובכל מצב משחק. זה כמובן אומר שכל השלבים שכבר ניצחתם בהם שוב יסומנו כאילו לא ניגשתם אליהם בכלל. ככלל, הסיכוי שתאלצו לעשות זאת אפסי, אבל אם אתם מעוניינים..

"save" – ברור מה זה, אבל אדגיש שהשמירה שזה עושה היא מוחלטת – כל הנקודות בכל הקטגוריות בכל המצבים, כל הדירוגים, כל השלבים הפתוחים והסגורים בכל מצב, וכו'.

לגבי התוכן עצמו שיש במשחק:

עכשיו שכסיימתי לחפור על עיצוב המשחק, שעליו לא היה לי הרבה מה להגיד, אחפור על התוכן שלעצמו.. נתחיל מהתוכן שבשלבים.

השלבים מחולקים ל 4 דרגות קושי (אולי בקרוב יצא DLC למשחק עם עוד שלבים בכל אותם רמות קושי). זה גדול:

שלב 1 – "אלוהים" – לא, השלב הזה לא קשור בשום צורה, לא לתאיזם ולא לאתאיזם. במקום זה, הוא מבוסס על שאלה הזויה במיוחד:

"האם יש הבדל בין יש אלוהים לבין אין אלוהים"?

התשובה ברורה מאליו, כמובן, אבל החוכמה היא לדעת איך להפריך את הדעה ההפוכה לזו המובנת מאליה על פי עקרונות החשיבה הביקורתית עליהם המשחק מבוסס. פשוט, לא תורם כלום לכל הויכוח העתיק הזה על האל, אבל אחלה בתור התחלה. לא ארחיב למניעת ספוילרים,

אבל כן אציין ששלב זה, אולי אפילו יותר טוב מכל שלב אחר, ממחיש את השיטה הסוקרטית ואיך היא עובדת. שואלים שאלה, ומנהלים שיחה שנצמדת לשאלה, עד שמוצאים "סתירה פנימית" שמפריכה את אחד הצדדים. קלאסי ופשוט.

עם זאת, בשלבים אחרים זה לא ככה, בין היתר משום ששלב לא חייב להיגמר ברגע שהשחקן תופס את ה "אויב" ויכוח על טעות – הוא נגמר כאשר האויב נכנע. לכן הם עשויים בחלקם להיראות כמו דיאלוגים סוקרטיים, אבל לא ב 100%.

שלב 2 – "אינטלגנציה" – מה זה אינטגלציה ואיך ניתן למדוד אותה לדעתכם? IQ, נכון? או אולי זה לא כל כך פשוט..

אני ממש מתקשה עד היום להבין מה זה אומר בכלל, נראה לי כאילו כל אחד מגדיר את המושג הזה איך שמתחשק לו (בדומה למושג "אלוהים", אגב – כנראה יש סיבה טובה למה יש את שני השלבים האלה "בסמוך"..).

בכל אופן, בשלב הזה אתם בעיקר מערערים את הקשר בין מבחן ה IQ לאינטגלנציה. כאן עקרונות הספקנות המדעית חשובים ורלוונטיים.

אגב, כדאי להדגיש שבהחלט ניתן להוכיח קשר (ולמעשה, לפי ויקיפדיה, כבר הוכח), או לפחות קורלציה גבוהה, בין אינטלגנציה למנת משכל המבוססת על מבחן ה IQ.

אבל אפשר גם, בנסיבות אחרות (והמבין יבין), לערער את הקשר הזה ואת הקורלציה הגבוהה הזאת. זה מה שאתם עושים בשלב הזה במשחק.

שלב 3 – "בעיית גוף-נפש" – סוגיה פילוסופית קלאסית אולי כמו סוגיית הבחירה החופשית.

בשלב, האויב נגדו אתם מתווכחים מהווה "מטראליסט" כלשהו, בעוד אתם צריכים להפריך אותו ואז לייצג "אידיאליסט" כלשהו ולהוכיח עמדה אידיאליסטית כלשהי..

כמובן שבמציאות, למטראיאליסטים יש הרבה טענות, וגם לאידיאליסטים, וגם לעמדות האחרות בנוגע לבעיית גוף-נפש. אתם מפריכים פה רק "מקרה אחד" של מטראליזם.

שלב 4 – "NLP" (בעברית: "ניתוב לשוני פיזיולוגי") – אני מאוד, מאוד אוהב את השלב הזה משום שהוא מזכיר לי, במידה רבה מאוד, שדיברתי על כל מיני היבטים של חשיבה ביקורתית שקשורים לכל מיני "מוצרים" שיעילותם לא מוכחת (ראו לדוגמה בפוסט הזה).

במילים אחרות, עצם קיומו של השלב הזה, בשילוב עם העובדה ש NLP זו שיטה שמוכרים דרכה כל מיני טיפולים תמורת כסף, ממחיש את הקשר והשימושיות של חשיבה ביקורתית במובן הכלכלי, באופן "אינטרקטיבי". קצת יותר שימושי מסתם להתווכח "באוויר".

בכל אופן, על השלב עצמו אין לי ממש מה להרחיב, אבל אעיר שכמובן גם כאן, הויכוח הוא רק נגד "מקרה אחד" של אדם אחד שתומך ב NLP, ולא מתיימר לייצג את כל התומכים בתחום זה.

זה גם השלב היחידי שבו העקרונות של "הספקנות המדעית" דומיננטיים במיוחד, בגלל שיש בשלב זה המון תגובות אפשריות שכוללות רפרנסים למחקרים ומאמרים אקדמיים (אמיתיים). פה מתחילים להיכנס כל הדברים שבודקים בדברים האלו – תקפות חיצונית ופנימית, פרטים לגבי מחקרים כמו קבוצת ביקורת, וכולי..

שלב 5 – "קורלציה" (מתאם) – אוקי, זה כנראה השלב היחידי במשחק שרלוונטי ל ספקנות פילוסופית, שכן נושא הויכוח, הוא האם יש קורלציה לכל דבר (כלומר, האם כאשר כל דבר משתנה, בהכרח משהו אחר משתנה יחד איתו), בעצם שואל האם בכלל קיימת היכולת לדעת איזשהי "קורלציה" למשהו, בעוד ספקנות פילוסופית היא על עצם היכולת לדעת משהו בכללי.

הוא מבוסס כנראה על חלק בפילוסופיה של פילוסוף מסוים, אבל לא אציין ואפרט עליו, שוב, כי זה יהיה ספוילר.

מה שכן, אחד התגובות האפשריות בשלב זה מזכירות לי מאוד את הפוסט הזה – הטענה שאם מישהו לא מסכים איתך, זה כי הוא "אטום מחשבתית". אז אם כשתנסו לזהות את הכשלים בתגובה זו במצב ההרדקור של שלב זה, יתכן והפוסט שקישרתי אליו לפני 2 שורות יעזור 🙂

בהערת אגב – חבל לי שאין התייחסות במשחק להטיות קוגניטיביות, כי זה מאוד רלוונטי לספקנות מדעית. הטיות חשובות לזיהוי גם כשמתווכחים על מחקרים (לזיהוי "הטיה" במדגם של המחקר, לדוגמה), וגם עבור הספקן עצמו, כדי שידע לזהות מתי הוא נופל בהן ואיך הן משפיעות על גיבוש דעותיו.

מבחינת ספר העזר – מעבר להסברים על העיצוב של המשחק, הוא מסביר גם:

  • מה הם בכלל טיעון וטענה
  • מהם טיעונים אינדוקטיביים ודדוקטיביים וההבדלים ביניהם
  • סוגים שונים של בעיות בהגדרות – ערפולדו משמעות..
  • מה זה טיעון תקף, בין אם בפילוסופיה, או, טיעון "תקף חיצונית" ו/או "תקף פנימית" במדע..
  • טיעון הרגרסיה, כלומר.. ההסבר ללמה אסור במשחק לשאול 'למה' כל הזמן וזהו.
  • דוגמות להתעלמויות שיכולות "לקרות" בעת ויכוחים, עם דוגמות לכאלו בעלות כשלים מקבוצת הכשלים "רד הרינג".
  • בהערת אגב – יש גם ציון מונח בשם "כשל רטורי", שזה כל כשל שנמצא בטענה/טיעון שנטענים מפאת שימוש בטכניקה רטורית כלשהי (כמו פאתוס או לוגוס). נשמע לי כאילו המפתח המציא את זה..

הצצה לאיך זה נראה:

Manual1

ׁ(הנ"ל הוא ה "מסך"/הדף השני של ספר העזר)

ולגבי הטיפים – הטיפים, באופן כללי, על אף שלפעמים מנוסחים באופן מגוחך (ציטוט מאחד מהם: "what is super-special-awesome about.."), מספקים למעשה שילובים של טיפים והעשרות (בניגוד למשחק ההשקעות, פה אין הפרדה ביניהם), שלפעמים מדברים על החומר שהמשחק לא שילב (יש טיפ עם דוגמה לטיעון עם כשל פורמלי, לדוגמה), ולפעמים מעמיקים בחומר שקיים כבר במשחק ומוצג בספר העזר שלו (לדוגמה, יש טיפ עם העמקה בסוגים מסוימים של כשל לוגי מסוים שצוין בספר העזר, ללא ספוילרים), וטיפ אחר שמעמיק במשהו מרתק שקשור לשלב ה NLP (על איך "להתווכח" על יעילות שיטות ודיאלקטיקות מסוג זה).

לסיכום..

אחלה תוכנה לקצת תרגול מעשי של חשיבה ביקורתית בהקשרים של פילוסופיה ומדע, על אף שכנראה רבים יוכלו למצוא ניסוחים גרועים/חלקים מפוקפקים וכולי –

בכל מקרה "רמת המציאותיות" של המשחק מוגבלת ביותר, כיוון שהשחקן לא יכול לנסח טיעונים ודעות משלו, שזה לא למה לא היתי רואה אותו כמשחק סימולציה.

אפשרויות הורדה והפעלה:

  • לחצו כאן כדי להוריד את הגרסה של המשחק שמחייבת התקנה על המחשב האישי בטרם הפעלתה.
  • לחצו כאן כדי להוריד את הגרסה של המשחק ש (כמעט) זהה לגרסה מהסעיף מהקודם, רק שאיננה מחייבת התקנה להפעלתה.
  • לחצו כאן כדי לגשת לדף "הרשמי" של המשחק, שם הוא עשוי להתעדכן.

לאחר ההורדה, צריך פשוט לפתוח את הקובץ (הדחוס) שהורדתם, לחלץ את התיקייה של המשחק לאיפה שבא לכם, וכל שאר ההוראות הבסיסיות (כולל הליך ההתקנה) כתוב במסמך שבתיקייה בשם "README BEFORE PLAYING".

אז מה אתם חושבים על המשחק הזה? אשמח לשמוע בתגובות.

ביקורת על משחק השקעות (בפקדונות)

שנים שאני כמעט ולא מתייחס לעצם קיומם של משחקי מחשב, כי אין סיבה לכאורה שיהיה לי אכפת – אבל מהמשחק הנידון פשוט אי אפשר להתעלם.

זה משחק סימולציה של השקעות בפיקדונות באנגלית, שאציג בהמשך גם עם כמה תמונות מתוכו.

אפשר להוריד אותו מכאן (בחינם), או כאן אם אתם רוצים לשחק מבלי שתצטרכו להתקין את התוכנה על המחשב. לאחר ההורדה, צריך פשוט לפתוח את הקובץ (הדחוס) הזה, לחלץ את התיקייה של המשחק לאיפה שבא לכם, וכל שאר ההוראות הבסיסיות (כולל הליך ההתקנה) כתוב במסמך שבתיקייה בשם "README BEFORE PLAYING".

ראשית, רק "אזהרה": זה משחק מבוסס טקסט (היו הרבה שעשו כסף ממשחקים כאלה לפני עשרות שנים), או ליתר דיוק, תוכנה מסוג "Console Application", מה שאומר שאין בו שום גרפיקה בכלל, רק טקסט צבעוני. אפילו מוזיקה אין. בידור כנראה היא לא מטרתו העיקרית.

מטרת המשחק באופן כללי, היא פשוטה: השחקן מתחיל עם x כסף ברשותו, והוא צריך להשיג סכום y כמה שיותר מהר, וככל שהוא משקיע יותר בתבונה את הכסף שברשותו, כך הוא יגיע לסכום y מהר יותר.

למשחק יש סיפור(storyline) בהתחלה, ו 2 מצבי משחק "עקרוניים". הראשון הוא מירוץ נגד הזמן (השחקן מתחיל מסכום x וצריך להגיע לסכום y כמה שיותר מהר), והשני הוא מירוץ נגד שחקן אחר (שני שחקנים מתחילים מסכום x ומתחרים מי מביניהם יגיע לסכום y קודם).

את ה "storyline" ניתן לתמצת כך:

אתם מתחרים במישהו אחר על מקום עבודה, והמעסיקים מעבירים את שניכם מבחנים (שהם למעשה השלבים השונים במשחק). השני, שנקרא "bastard", כבר עבר אותם, והשיאים שהגיע אליהם רשומים במשחק – המטרה שלכם היא לבור את השיא שלו בכל אחד מהשלבים אותם עבר.

(אם זה לא ברור – בכל "שלב" השחקן/נים מתחיל/ים עם סכום אחר, וכך גם לגבי הסכום אליו צריך להגיע כדי לסיים את השלב. יש עוד נתונים שמשתנים משלב לשלב, אבל נחזור לזה אח"כ)

אבל הנה מתחיל החלק האדיר:

בכל פעם שהשחקן (במירוץ נגד הזמן) שובר את השיא של "bastard", הוא "פותח" כמה טיפים והעשרות.

הטיפים וההעשרות ש "נפתחים" הם כמובן רק טקסטים, שנשמרים כך שניתן לקרוא אותם אח"כ מבחירה מהתפריט הראשי, אבל זה לא קריטי –

העניין הוא שהטקסטים האלה, כוללים רפרנסים (ולעיתים אף מתמקדים – בעיקר בהעשרות) לקונספטים מענפים שונים בכלכלה, כמו:

OpeningTip2

זה פשוט אדיר – השחקן מקבל טקסטים חינוכיים כ "פרס" על התקדמות במשחק. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה במשחק חינוכי. נכון שחלק מהטקסטים לא כל כך רלוונטיים להשקעות בכלל (בעיקר אלו שמדברים על מינימליזם וחיים פשוטים, ואפילו על איך ניתן לחיות כמעט חיים שלמים ללא כסף בכלל כמו דניאל סואלו או מארק בויאל, עם חפירות על היתרונות הפסיכולוגיים שבאורח חיים זה [שיש התייחסות אליהם גם אצלי] ואלו שמדברים על שוק העבודה, התחרות שבו ואיך להרוויח כסף,  ואפילו על התמכרות באופן כללי, אבל בכל זאת – לא מפריע בעיניי. מי שרוצה מוזמן לדלג על זה 🙂

כמובן, אגב, שבנוסף לכל זה יש גם טיפים ממוקדים במשחק עצמו, ללא רפרנסים מיוחדים.

בכל מקרה, חוץ מכל זה, השחקן יכול:

א. לשמור את התקדמותו בכל שלב בכל תור (אני מניח שמובן מאליו למה המשחק מבוסס תורות – בכל תור קופצים חצי שנה קדימה במשחק – על כך בהמשך)

ב. לשמור את השיא שהוא מגיע אליו בכל שלב ואז לצפות בו מהמוד "high score" מהתפריט הראשי (גם כאשר 2 שחקנים משחקים זה נגד זה), שמכיל את כל השיאים שנשמרו לכל שלב.

HighScore2

ג. ליצור שלבים משלו (פשוט צריך להזין את כל הנתונים הייחודיים שכל שלב צריך כולל שם עבורו, ואז אפשר לשחק בו ולשמור בו בדיוק כמו בכל שלב אחר בכל המודים, חוץ מזה שאי אפשר לפתוח טיפים והעשרות דרך שלבים שנוצרו ככה).

ומהם הנתונים האלה? טוב ששאלתם. בדיוק עכשיו אדבר על ה gameplay של המשחק שיציג את זה. הוא כל כך מציאותי שזה מדהים, וגם הוא כולל רפרנסים לכלכלה התנהגותית ודברים משונים מהמציאות.

אז ראשית, כמו שאמרתי קודם, בין אם זה מירוץ נגד הזמן או נגד שחקן אחר, כל שחקן מתחיל עם סכום מסוים של כסף (בדולרים) שברשותו, והשחקן צריך להגיע לסכום גבוה בהרבה כדי לסיים את השלב.

התאריך "in-game" בתחילת כל שלב הוא תמיד "ינואר 1" (במשחק זה רשום ככה: "year 1, month 1"). בכל מעבר בין תור לתור, השחקן בהכרח מרוויח סכום מסוים באופן אוטומטי (שמשתנה משלב לשלב).

ובכל תור, כדי להמשיך במשחק, השחקן צריך לבחור לעשות 1 מ 3 דברים:

א. לקנות פיקדון

ב. לבקש מהבנק לשחרר פיקדון שיש לשחקן

ג. לא לעשות כלום

ATurn2

עכשיו, כמובן שהגוף היחידי ממנו השחקן יכול לקנות/לשחרר פקדונות הוא הבנק.

אגב, לשחק אסור לבחור לא לעשות כלום ליותר מ 3 תורות ברצף – כנראה שזה משל לשנאה האנושית כלפי בטלנות וחוסר סיכון מוחלט.

בכל אופן, בבנק עצמו יש סכום שיש לבנק (שבמידה ואזל, הבנק פושט רגל, ואח"כ נרחיב מה קורה אז), ויש פקדונות מוצעים על ידו.

לכל אחד מהפקדונות האלו יש את המאפיינים הבאים:

א. ריבית (לשנה – זה עובד כמו מה שמכונה במציאות "בריבית קבועה")

ב. טווח זמן (דהיינו, "תקופת הפיקדון" אחרי כמה שנים הבנק ישחרר לשחקן את הפיקדון אוטומטית)

ג. סכום מינימלי (שנדרש לשים בפיקדון כדי לקנות אותו)

ד. נקודות יציאה (ההפרש בחודשים בין כל נקודה בה הבנק יסכים לשחרר לשחקן את הפיקדון מהתאריך בו השחקן קנה את אותו פיקדון – ראו כאן דוגמות לפקדונות עם נקודות יציאה)

אם שחקן קונה פיקדון, הוא צריך להחליט כמה כסף הוא שם בפיקדון – אבל גם בלי קשר לסכום המינימלי לפיקדון שקבע הבנק, הוא לא יכול לשים כמה כסף שבא לו מתוך מה שיש לו, כי המשחק הזה מצמיד לשחקן גם פרופיל סיכון (או "סיבולת סיכון") – במשחק, הכוונה לאחוז המקסימלי שמותר לשחקן להפקיד לפיקדון שהוא קונה מתוך סה"כ החסכונות שברשותו טרם הקנייה, ולשים יותר מהאחוז הזה, זה להסתכן יותר מדי 🙂

כך שאם לשחקן יש 1,000 דולר, ופרופיל הסיכון שלו הוא 80%, אז אסור לו לשים בפיקדון יותר מ 800 דולר.

לא נשמע בדיוק המשמעות המקובלת ל "פרופיל סיכון", נכון, אבל חכו, הגענו לחלק האהוב עליי.

יש במשחק "מצב" שהשחקן יכול להגיע אליו, שמכונה "מצב פאניקה". כל שחקן במשחק יכול ליפול במצב הזה, במידה וסה"כ הכסף שמושקע בכל הפקדונות שברשותו ביחד, מהווה אחוז גבוה יותר מסה"כ החסכונות של השחקן – מאשר פרופיל הסיכון של השחקן, ובנוסף על כך, יש לשחקן לפחות 2 פקדונות עם טווח זמן של 5 שנים ומעלה.

PanickStateNotification2

אז אם יש לשחקן 800 דולר בחסכונות, 80% פרופיל סיכון, וה "שווי הנקי" של הפקדונות שלו ללא ריבית עולה על (800 * 80 /  100 ) = 640 דולר, ויש לו 2 פקדונות לפחות ל 5+ שנים, אז בתור לאחר מכן, המשחק יתריע לו שהוא במצב פאניקה. ומה זה אומר?

זה אומר שבתור הבא, המשחק "יכריח" את השחקן לעשות בדיוק את מה שעשו חלק מהמשקיעים בשוק ההון במשבר הכלכלי של 2008 – למכור בפאניקה את ההשקעות המסוכנות שלו, למרות שמשמעות הדבר היא ויתור על פוטנציאל רווח עתידי. וכן, תאמינו לי שגם במשחק זה אף פעם לא משתלם.

כמובן שבמקרה של השחקן, המשמעות היא שהוא יבקש מהבנק לשחרר את הפיקדון שלו (וזה תוכנת להיות הפיקדון בעל פונטציאל הרווח הגדול ביותר שברשות השחקן נכון לאותו התור) – ונחשו מה? בד"כ הבנק יסכים רק אם נקודות היציאה של הפיקדון מאפשרים זאת, אבל הפעם, הבנק יסכים בכל מקרה לשחרר.

כנראה המשחק רוצה ללמד את השחקנים האלה לקח על הסיכון-יתר, למרות שבכל מקרה, יש הטוענים שזה דווקא מציאותי מאוד:

 "הפיקדון מופקד לתקופה מוגדרת, אבל לפעמים הלקוח מבקש לפדות את הכסף בתוך התקופה. הבנקים שאמנם לא מחויבים לפדות את הפיקדון, נוטים לעשות זאת, אבל הם לא עושים זאת בחינם – הם דורשים קנס שבירה (תשלום בגין השבירה), ולכן, יש לוודא כבר בשלב ההפקדה את תקופת הפיקדון האופטימאלית, כדי להימנע ממצב של שבירת הפיקדון ותשלום קנס שבירה."

וכמובן, למי שלא הבין – ה "מצב" הזה קשור ישירות ל "שנאת הפסד" כנ"ל – מאנשים מבטלים את ההשקעות שלהם בפאניקה בגלל שהם חושבים/רואים שהם יפסידו כסף, והם ממש ממש שונאים להפסיד כסף. מודה הינני שלא ברור לי בדיוק כיצד מתבטאת אותה "שנאת הפסד" שפסיכולוגים מסוימים טוענים אליה, אבל לפי ויקיפדיה:

"מחקרים מראים כי מהבחינה הפסיכולוגית, עוצמתם של הפסדים כפולה מזו של רווחים."

.. ומכאן "מצב הפאניקה" – תסתכן יותר מדי, ותאבד כל שיקול דעת רציונלי בגלל שנאת ההפסד שלך. יש אגב הרחבה נופסת במשחק לגבי זו, הרלוונטית לאפקט הוודאות, אך לא ארחיב על זה כדי לא לקלקל.

PanickStateTurn2

הבה נמשיך. קודם כל, הריבית השנתית של כל פיקדון איננה קבועה תמיד, אלא תלויה ביחס בין הסכום שהשחקן מפקיד בפיקדון כאשר הוא קונה אותו, לבין הסכום הנדרש כדי לנצח במשחק. ככל שהיחס ביניהם גבוה יותר, כך הריבית השנתית של הפיקדון תהיה גבוהה יותר – ואם תעיינו, לדוגמה, בעלוני שיעורי הריבית של הפקדונות בדף זה, תראו שגם זה לא ממש תלוש מהמציאות (רק שבמציאות, במקרה של הבנק בקישור, זה תלוי בסכום נטו, לא ביחס כלשהו).

לגבי הקנס – כנ"ל, כשהשחקן ב "מצב פאניקה", הוא ישחרר פיקדון "בכפייה", והבנק ישחרר לו אבל יקנוס אותו. רק שבמשחק הזה, גם אם השחקן לא "במצב פאניקה", ומבקש לשחרר את אחד הפיקדונות שלו בזמן "לגיטימי" (מהווה נקודת יציאה), הבנק עדיין יקנוס את השחקן, והדרך היחידה שהפיקדון ישתחרר ללא הקנס, זה אם הוא ישתחרר רק באופן אוטומטי על ידי הבנק, לאחר ש "תקופתו" תגיע לסיומה.

זה הכל לגבי קנייה ושחרור של פקדונות, אם כי כדאי לציין שבמוד בו 2 שחקנים מתחרים זה בזה, הם יוכלו לקנות/לשחרר פיקדונות מאותו הבנק. המשמעות היא, שבמוד זה, כל שחקן שיקנה פיקדון מסוים – בכך ימנע מהשחקן השני לקנות את אותו פיקדון, אם כי רק עד שהפיקדון ישתחרר (כן, אולי זה לא מציאותי, אבל לפחות זה מוסיף לאתגר של המשחק – אם לא היה את זה, המוד הזה בקושי היה שונה ממירוץ נגד הזמן של שחקן אחד).

במצב שבו לא עושים כלום בתור מסוים, אתם כבר יודעים – השחקן לא מסכן כלום, מקבל כסף, ואם משתחררים לו פיקדונות אוטומטית באותם תאריכים הוא מקבל גם אותם.

רגע, ואיך הבנק יכול לפשוט רגל? ומה קורה אז?

אז ככה:

לגבי האיך – כל שלב מתחיל עם בנק ייעודי אליו, עם שם, סכום מסוים שברשות הבנק (שנוטה להיות נמוך להחריד, אגב), ופקדונות.

והסכום הזה שברשות הבנק יורד בכל פעם שהבנק משחרר פיקדון. בכל פעם שהבנק משחרר פיקדון, הוא משלם לשחקן את הסכום שהפקיד לפיקדון + ריבית, ואיך הוא משלם לו את הריבית? מהכיס של הבנק.

ככה לאורך כל משחק, ככל שמשתחררים פיקדונות, הסכום של הבנק הולך ויורד. בחלק מהשלבים הוא צפוי לרדת ל 0 מתישהו. ומה קורה אז?

ובכן, נאמר זאת כך:

  • במוד המירוץ נגד הזמן – כל הפקדונות של השחקן (לא משנה אם הבנק יכל היה להסכים לשחרר any of them לשחקן באותו תאריך או לא) משתחררים אוטומטית לשחקן – ללא שום ריבית.
  • במוד המירוץ בין 2 שחקנים – כל הפקדונות של 2 השחקנים משתחררים ללא שום ריבית.
  • בנוסף לזה, בקשר לשחרור הפיקדון שגורם לבנק לפשוט רגל – במקרה הזה, הבנק יחזיר לשחקן הרלוונטי רק את כל הסכום שנותר לו, לא את כל הסכום שהבנק אמור לשלם לשחקן.
  • ובאותו התור, אותו בנק "נוצר מחדש" – עם אותם פיקדונות ועם אותו סכום כסף שהיה לו בתחילת המשחק, כך שמהתור אחרי ואילך ניתן שוב לקנות ממנו פקדונות.

כן, זה לא הכי מציאותי, כי יש דיני חדלת פרעון שיגנו על המשקיעים במצב כזה וכו',  אבל עובדה – יש חברות בישראל ובעולם שגם עושות ככה כשהן לא מצליחות להחזיר חוב שיש להם כלפי משקיעים. מגלגלות את החוב כאילו הם חושבות שהם יכולות פשוט לא להחזיר אותו לעולם וזהו.

BankBankrupt2

כן, זה גם מצחיק כי זה אומר שיכול להיות שבמשחק, הבנק יפשוט רגל יותר מפעם אחת בתוך משחק אחד בשלב אחד.

בכל אופן, ככה המשחק מתנהל. כסף שהשחקן שם בפיקדון מסולק מחסכונותיו האישיים ו "עובר" לפיקדון, עד שהפיקדון משתחרר, וכך עד שהשחקן מגיע לסכום שהנדרש כדי לסיים (או שהשחקן שנגדו עושה זאת).

ומה קורה אז, למעט האפשרות של פתיחת טיפים והעשרות? שום דבר מיוחד, פשוט נותנים לשחקן/נים את הניקוד שלהם, שתלוי בזמן בו השלב הסתיים, ובכמות הכסף שנותרה לכל שחקן כשסיים את השלב. מי שמסיים ב "ינואר 10" עם 20,300 דולרים, מבחינת המשחק – ניצח את מי שגם מסיים ב "ינואר 10" עם 20,100 דולרים (אבל כמובן שגם הוא יכול לסיים עם 20,300 דולרים, ולכן יש במשחק אפשרות לתיקו).

GameFinished2

ועוד משמעות של זה, אם לא שמתם לב, היא שהמשחק הזה הוא מסוג המשחקים בהם תמיד אפשר להשתפר. לא משנה כמה מוקדם השחקן סיים איזשהו שלב, תמיד יכול להיות שיש דרך לסיים אותו אפילו מוקדם יותר (או לפחות לסיים באותו התור עם יותר כסף).

שזה בדיוק, אגב, כמו במשחקי אסטרטגיה (כמו שחמט) ומשחקי מירוצים. אגב, נכון, ייתכן שיש שיראו זאת כממכר, אבל מצד שני, זה עדיף מלהתמכר למשחקי "פנטזיה" למיניהם, אני חושב 🙂

(ואגב – למקרה שאתם חוששים שהמשחק מכיל "skinner boxes", אני ארגיע: ה "טריקים" האלו הם טריקים שנועדו לשמור על השחקן לעשות את אותם הפעולות שוב ושוב כאשר סיכוי ההצלחה רנדומלי לחלוטין [תלוי מזל בלבד)] במשחק הזה ההישגים אינם תלויי מזל [או לפחות לא אמורים להיות]. אז אני לא חושב שיש לחשוש מזה..)

וכמובן, אם זה עוד לא ברור – אין באמת שום אלמנט של מזל במשחק. כל הנתונים ידועים לשחקן מראש. אולי, ואף צפוי, שהשחקן ירגיש שההישגים שלו תלויים במזל במידה מסוימת, כי קשה לנבאות את העתיד במלואו גם כשכל הנתונים הדרושים זמינים לכל דורש.

ולסיום:

המשחק כל כך מציאותי ביחס להשקעות בפקדונות, שבעקבות התוכנית החדשה של משרד החינוך לשילוב חינוך פיננסי בכיתות מסוימות, אני באמת תוהה אם אפילו הם יוכלו להפיק תועלת מהשימוש במשחק הזה בכיתות (אפילו רשום בקישור המצורף שכבר תכננו שם "משחק תקציב"). הרי היוזמה הזה ממילא לא בהכרח נוראית כל כך. תיאוריטית המשחק מספק "מבואות" גם לתחום הכלכלה וענפים שונים בו (בדגש, לדעתי, על כלכלה התנהגותית), ובמקביל לכל זה מספק פעילות מהנה "לאימון" היכולת לתכנן השקעות במציאות.

לחצו כאן כדי לגשת לדף "הרשמי" של המשחק, שם הוא עשוי להתעדכן.

 

אז מה אתם חושבים על המשחק הזה? אשמח לשמוע בתגובות.

על איך לחיות חיים אותנטיים – ביקורת על הספר "אני, פרויקט מיתוג"

לאחרונה קראתי ספר של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג", והוא רלוונטי לכמה וכמה מנושאים מרכזיים אליהם כבר התייחסתי לבלוג זה, ולכן זה נראה לי הזדמנות מצוינת להציג את נקודת מבטו, ואת נקודת המבט שלי על נקודת המבט שלו.

למי שלא מבין, הרלוונטיות של זה לבלוג היא פשוטה – קרלו גם מדבר, בצורה כזו או אחרת, על להיות אותנטי גם כאשר זה "מנוגד לנורמות חברתיות", ו/או לתרבות המקומית. לכן דבריו לדעתי מצדיקים התייחסות מפורטת בבלוג הזה.

והבהרה: יתכן שיש הסבורים, במידה רבה מאוד של צדק, שכל צורת המחשבה שקרלו מציג בכל כתביו, מפוקפקת לא פחות מכל אלו של אותם "גורואים" המככבים בתעשיית העזרה העצמית, ו/או של מטיפי תורות ניו-אייג', בגלל שהיא מלאה בטענות מעורפלות ו "לא פרקטיות" וחסרות משמעות, ובהכללות מגוחכות[1] והצהרות חסרות בסיס.

הבעיה אכן קיימת – אני יכול להעיד שלהתרשמותי, גם בספר הזה חלק גדול מהרפרנסים שקרלו כן טרח להוסיף לא באמת מראים את הביסוס לאף טענה שלו, אלא רק מפנים לקריאה נוספת – ואלו שלא, לא מרחיבים על איך המקורות מוכיחות את טענותיו, מה שהופך אותם לבעייתיות.

הסיבה היחידה שאני לא ממהר להסכים עם הביקורת הזאת, זה בגלל שהספר הזה (לדוגמה), עוסק בעיקר ב "אינדבדואליות" מנקודת מבט פילוסופית, לאו דווקא פסיכולוגית. מכיוון שפילוסופיה עוסקת בסוגיות מופשטות ולא מעשיות[2], קשה מאוד לפילוסופים להתנסח בצורה ברורה. פילוסופים מסוימים יודעים להסביר את דבריהם בצורה פשוטה להבנה באמצעות היכולת להסביר את דעותיהם דרך דיאלוגים סוקרטים, מה שאני מוצא שהופך את זה לקל ליצור "גרפי חשיבה" יכולת שאולי לקרלו אין, למרבה הצער.

ובכל זאת, אני חושב שיש בדבריו על אינדבדואליות ואותנטיות, נקודות מעניינות (בעלות ביסוס לוגי בסטנדרטים "פילוסופיים"), שניתן לתרגם אותם לתכנון חיים מעשי, כך שאני מוצא תועלת מסוימת בהתבוננות על הפילוסופיה שלו על אינדבדואליות.

קרלו בספר מתייחס להרבה "תופעות" הבעלת רלוונטיות ישירה או כמעט ישירה לנושאים שהזכרתי בבלוג זה. הבה אציין ואסביר אותם אחד אחד:

  • תחרות חברתית שנעשתה "גלובלית" ומדידה:

להבנתי, קרלו מקשר בין גורמים מסוימים, לבין השינויים בכמה עשורים האחרונים על הנטייה האנושית של בני אדם להשוות את עצמם לאחרים ממגוון היבטים, כאשר הגורם העיקרי הוא ההתפתחות של הטכנולוגיה בשם "אינטרנט".

הוא טוען כי בעקבות כך שכל אחד מאיתנו כעת יכול להיחשף לעוד ועוד סיפורים של אנשים "מצליחים" ממנו 24/7 (בעקבות נגישות סיפורים אלו דרך האינטרנט, כמו כל שאר הידע האנושי), כעת אנחנו משווים את עצמינו לאחרים על סמך "מדדים" גלובליים, כלומר, על סמך איך שאנחנו חושבים שאנחנו ביחס לכל שאר האנשים על הגלובוס, ולא רק בסביבה מצומצמת יותר (לא ברור איזו – אולי משפחה/מוצא/מדינה..)

ולגבי ההיבט "המדיד" – כאן קרלו תיאר מצב מורכב למדי, בו, להבנתי:

א. אמצעי מדיה שונים, אותם כינה "בידורידע" (infotainment), מנסים לגרום לציבור לשאוף לשפע כלכלי, ו/או חומרי, ו/או מדיד.. או משהו בסגנון[3].

ב. היום האדם מתחיל להיתפס כמצרך כלכלי בפני עצמו – דבר נוסף שערכו נמדד לפי ערך מספרי. וזה יכול להיות תלוי בתלוש השכר החודשי שלו, בחסכונות שצבר וכו'.
דוגמות אחרות לכל אותם הישגים "מדידים" עליהם קרלו מדבר, הרלוונטיים לתפיסת האדם הפרטי כמצרך, הם[4]: מספר האזכורים של אותו אדם אם מחפשים אותו בגוגל, מספר החברים שלו בפייסבוק, האם הוא מופיע ברשימות כמו "100 טופ הסלבים של 2010", וכו'.
הוא טען, להבנתי, כי תחרות זו מסיחה את דעתינו מלחיות לפי הזהות שלנו, ולא רק כדי "להצליח בחיים" לפי הקריקרטיונים שהבידורידע משתמשים בהם להפצת אנשים "מצליחים".

  • אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי להתמודד עם פחד מהמוות:

קרלו טוען שפחד מהמוות מניע אנשים להשתמש במגוון טכניקות לצמצום הרגשתו. רוב טיעוניו בעניין זה מובעים, להבנתי, באמצעות "תיאוריית ניהול האימה". אני בעצמי הסתבכתי בניסיון להבין אותה אז אשתוק לגביה.

בכל אופן, הוא גם טוען שאימוץ אמונה בדת או תורה רוחנית כזו או אחרת, נובע (בין היתר) מכך שזה מקנה לאנשים תקווה שהם בעצם יחיו לנצח, ובכך בעצם להכחיש את היותם בני תמותה[4].

  • אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי למצוא משמעות לחיים:

קרלו מתייחס כאן לתעשיית "העזרה העצמית" וכל התורות הרוחניות (באחד העמודים הוא כינה את חלקם "פאסודו-רוחניות"), וטוען, בתמצית, שהיא ממלאת לאנשים את החוסר במשמעות ובמענה לשאלות קיומיות, באמצעות טענות משוללות בסיס[5] – בדיוק כמו רבנים חרדים מסוימים (מבלי לרכל) שלטענתו מסלפים את המדע כדי לבסס את טענותיהם ומראים בורות בנושאים מדעיים, וכו'.

הוא מסכם זאת לדעתי כאשר הוא כותב שאותם "שיקויי פלאים" שמציעים כל הרוחניקים למיניהם, נרכשים ככל נראה על ידי אנשים שנמצאים ב "מצוקה אמיתית" כלשיהי, והבעיה עם זה, היא שהם עלולים לחטוף נזק על כך שהם מאמינים שאותם "שיקויים" יפתרו להם את כל בעיותיהם, מבלי לקבל עזרה המבוססת על מידע מהמימן והוכחות אמפיריות.

הוא ציין שהספר נועד, לפחות בין היתר, להראות שניתן לאמץ משמעות לחיים תוך שימוש בחשיבה ביקורתית, ומציע קונספט חלופי לרעיונות רוחניים שהוא מכנה "קבלה עצמית אקטיבית", כאשר במסגרתו, האינדיבדואל (האדם הפרטי) ממציא לעצמו משמעות לחייו על סמך גיבוש תמונה ברורה לגבי הזהות שלו, תוך כדי הכרה בכך ש "חומרי הגלם" של זהותו לא נתונים לבחירתו, ומאחר והם עוצבו כשעוד היה יצור קטן וחסר ישע (דהיינו, תינוק/ילד).

שאר הקונספטים שזכורים לי מהספר לא רלוונטיים, אז "אקפוץ" ללקשר את כל זה לכתבה שהוא פרסם לפני כשנה, בה טען, בדומה לבכתבה קודמת, שמימוש עצמי אותנטי/הצלחה בחיים/איך שלא נקרא לזה (בכתבה הקודמת הוא כינה זאת "לחיות לפי הטבע שלך"), שלהיות קשוב לעצמך ול "מי אתה" מקל עליך בקבלת בחירות אותנטיות ופחות כניעות לנורמות חברתיות, למשפחה ולפחד מהסביבה באופן כללי.

ודעתי היא..

נסיים את הצגת רעיונותיו כאן. להלן דעתי, שעל הדרך תקשר את המדובר לפוסטים קודמים שפרסמתי כאן.

  • לגבי התחרות:

קודם כל, אזכיר שכבר טענתי ש "החיים הם תחרות" שמחייבים השוואה לבני אדם אחרים.

ספציפית לגבי התחרות כדבר שנהפך ל "גלובלי" – אני חושב שהטיעון הזה, בתמצית, הוא לכל היותר אזהרה שימושית מפני השפעה פסיכולוגית שלאינטרנט אולי יכול להיות עלינו, ולא טיעון מבוסס.

בכלל, אני לא רואה שום קשר סיבתי בין עצם השימוש באינטרנט למען "היכולת" להתחרות עם אנשים מכל הגלובוס בכל דבר שניתן להעלות על הדעת, לבין "מימוש עצמי אותנטי". למה שהיכולת הזאת תגרום לנו לעבוד קשה יותר? או לעשות יותר מה שאנחנו שומעים ש "כדאי לנו לרצות" במקום מה שמעניין אותנו שלא בגלל המלצות של אחרים? אם קרלו היה מוכיח שהיא גורמת לאלו הייתי מבין את הקשר, אבל לא ראיתי שהוא הוכיח אותו.

להיחשף ל "הצלחה" של יזמים גדולים, לצורך העניין, לא בהכרח מדרבן אף אחד לנסות להפוך ליזם גדול בעצמו, או להגדיר את אותם אנשים כ "מצליחנים". זה נראה לי כאילו קרלו מתייחס ל "בידורידע" בתור מעיין פלטפורמת חינוך לציבור, שמחנכת אותו לגבי איך להגדיר הצלחה בחייהם. אני לא רואה לזה שום ביסוס. האם בכלל יש דרך לבדוק את השפעת המדיה על "כיווני המחשבה" של הציבור הצורך אותה?

וספציפית לגבי עניין המדדים בתחרות ל "מדידים" (מספרים) – שוב, יש פה "סוג" מסוים של חוסר הביסוס הזהה לעניין התחרות "הגלובלית" – כן, יתכן ויש מנטליות של תחרותיות שנמדדת במספרים בהרבה מאוד מקומות והיבטים בעולם כיום, אבל מי אמר שזה שונה עכשיו ממה שזה היה, בהשוואה ללפני 300 שנים, לדוגמה? האם באמת יש משמעות כלשיהי לטענה שיש תחרות שכזאת? (אגב, עצם הטענה ש "יש תחרות על X..", באופן כללי, היא בעייתית – כי תחרות, בהגדרתה, היא משחק סכום-אפס בו כמה צדדים מנסים להשיג משהו אחד – וכל ניצחון של אחד מהם הוא הפסד של כל האחרים. אבל כדי לדעת מי מתחרה בתחרות, צריך לדעת מה כל צד בתחרות באמת רוצה – יכול להיות שהוא רוצה בכלל ש לא יהיה לו את הדבר עליו שאר הצדדים מתחרים, ואז ממילא מגוחך לטעון שהוא "מתחרה" בשאר הצדדים באותה התחרות. ומאיפה קרלו יודע מה כל אדם בעולם רוצה?!).

בקיצור, דעתי כאן היא שטענותיו של קרלו על התחרות הם חסרות משמעות במקרה הטוב, כמו הרבה משאר ההכלות הגסות והטענות המעורפלות שלו. יתכן כי הוא רואה בהם טענות אבדוקטיביות לגיטמיות, אבל אני חושב שאין לזה מקום בספרי פילוסופיה, שלדעתי, צריכים להיות ממוקדים בטענות דדוקטיביות כדי להיות בעלי ערך.

אגב, ב 2 הכתבות אליהם קישרתי, קרלו גם מתייחס לעניין התחרות – הוא מדבר על איך אנשים "מצליחים", שלכאורה הם "ווינרים" שניצחו בתחרויות "מדידות" כאלו ואחרות, הם לא בעלי "רווחה נפשית", הם מפחדים לאבד את מה שיש להם, הם לא מימשו את עצמם באופן אותנטי, הם לחוצים כל הזמן, וכו'.

זה דווקא נראה לי לעניין – הוא הציג את נקודת מבטו על אנשים שנחשבים ל "מצליחנים", באמצעות תיאור החסרונות שבאורח החיים שלהם. אבל זה ממש לא רלוונטי לספר שמדבר על אינדבדואליות בעידן המודרני (ולא סתם באופן כללי).

  • לגבי הדתות:

בכל הקשור לפחד מהמוות – האמת שאין לי יותר מדי מה להתייחס, כי אני נוטה להסכים – אכן הדתות מעניקות למאמינים בהם תחושה של ערך ונחמה מפחדים כמו המוות. זה היסק כמעט טריביאלי בעיניי (אפילו שהוא אינדוקטיבי בלבד), שמבוסס על התוכן של אותם דתות, ועל ההנחה הרווחת לפיה קיים אצל בני אדם פחד מודע או לא מודע מהאירוע (שנראה לי קשה מאוד להגדרה באופן קונקרטי, אגב) שנקרא "מוות". אפשר להטיל ספק בהאם זה בכלל הנחה רווחת וכו', אבל לא נראה לי שיש עוד משהו חשוב לומר על זה.
אז כן, טענות מעניינות, אבל ממה שהצלחתי להבין עליהם הם נשמעות לי קצת טריביאליות מידי מכדי שיהיה להם ערך.

אבל חכו, הגענו לחלק שציפיתי לו:

  • לגבי התורות הרוחניות ותעשיית "העזרה העצמית":

אוהו. איך נהניתי מלקרוא את החלק הזה. תעשיית "העזרה העצמית" יכולה למכור כל רעיון באשר הוא, מעורפל ולא מבוסס ככל שיהיה, and get away with it – בעידן של היום שבו ניתן להפיץ ולפרסם כל פיסת אינפורמציה במאמץ אפסי, באמצעות האינטרנט כמובן (כפי שקרלו עצמו ציין בספר, אגב), ולהתפרנס מלא לעשות כלום, פחות או יותר.

אכן, והתייחסתי לכך בפוסט הזה. חלק, אם לא כל מהאנשים בתעשייה הזאת מבטיחים הבטחות מעורפלות ומוכרים טקסטים שמסבירים איך להגיע אל אותם יעדים מעורפלים שאנשי המכירות האלו מציעים. אם החומר שלהם גם כולל שימוש במונחים מעורפלים (כל שכן "מיסטיים"/על טבעיים/רוחניים[6]), אז ממילא גם הוא לא ניתן לבדיקה אמפירית, מאחר ולא ניתן לבדוק את העל טבעי בשיטת מחקר שנועדה לחקור את המציאות החומרית.

הם לא בהכרח אפילו ייתמרו להציג את המוצג בטקסטים כ "ידע" כזה או אחר.
בין כה וכה, אני חושב שהשורה התחתונה של הביקורות של קרלו כלפי כל אותם גורואים (כפי שהבנתי אותה), נכונה – האנשים האלו אכן מציעים משמעות מסוימת לחייהם של הניזונים מהם (כאשר "המשמעות" הזאת, בעיניי, היא ההבטחה המעורפלת שהם מוכרים) – במיוחד במידה ואנשי המכירות כותבים בחומר שלהם על איך האנשים היחידים בעולם שיש להם סיכוי להגיע לאותם יעדים מעורפלים, הם אלו שרוכשים את המוצרים שלהם.

עם זאת, אני לא בטוח שאני מסכים עם טענתו, שניתן לאמץ משמעות ללא השבתת החשיבה הביקורתית.

אמנם אני חסיד גדול של שימוש תדיר בסוגים מאוד מסוימים של חשיבה ביקורתית (הכוללים ספקנות פילוסופית ו ספקנות מדעית), אבל בכל זאת – זה לא נראה לי ריאלי.

את ההסבר לכך ניתן להבין באמצעות קריאת הפוסט שלי לגבי "למה אין שום סיבה הגיונית לחיות" – שאומר, בתמצית, את מה שכתוב בכותרת שלו.

אני כבר לא בטוח אם אני עצמי מסכים לחלוטין עם מה שכתבתי אז, ובכל זאת – אני עדיין מתקשה מאוד למצוא תימוכין לכך שחשיבה רציונלית אפילו יכולה לעצב את עיקר ההתנהגות (המעשית) של כל אדם בשגרת חייו. נכון, הוא יכול "לבנות לעצמו חזון" (/ערכים), הוא יכול לגבש השקפות פילוסופיות משלו, הוא יכול להטיל על עצמו משמעת עצמית, וכולי.

אבל אני עדיין חושב שכל אלה, גם אם קיימים, מבוססים שלעצמם על רגשות בסופו של דבר. מה יכול להניע בן אדם לרצות מלכתחילה לכפות על עצמו משמעת עצמית, או לגבש ערכים כלשיהן, או השקפות פילוסופיות?

דניאל כהנמן היטיב לתאר בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" את מה שכינה "מערכת 1", שמהווה למעשה פונקציה מסוימת במוח האנושי שמבצעת חישובים באופן אוטומטי ומהיר במיוחד, אך מבוסס-היוריסטיקות (כללי אצבע שאנחנו משתמשים בהם) ולא מדויק.

המערכת הזאת היא "אינטואטיבית" – אף חלק במוח הקשור בחשיבה רציונלית לא נמצא בה.

מנגד, יש את "מערכת 2", המערכת הרציונלית, המחושבת, האיטית, שפועלת אך ורק לפי נוסחאות וחישובים זהירים ומבוקרים, ומשמשת גם להטלת ספק בכל דעה באשר היא (גם דעות במוח של בעל המערכת הזאת).

בתמצית – איזה חישובים קונקרטיים, מדויקים ומבוססים אמפירית, יכולים להניע אותו לאמץ משמעת עצמית וערכים והשקפות כאלו ואחרות? אני לא יודע את התשובה, אבל אני בספק רב אם יש עוד חלק במוח למעט מערכת 1 שמסייע לגבש משמעת עצמית, ערכים והשקפות.

מה שאני הולך לטעון כאן מבוסס שלעצמו על מערכת 1 (כנראה טיעון אבדוקטיבי) ואיננו טיעון תקף, כך שיתכן ויש כאן כשלים "חמורים", ובכל זאת – כדי להיות פרודקטיבי מספיק כדי לשרוד בשוק העבודה ולמטרות אחרות, צריך לחשוב קצת ולעשות המון – להציב מטרות במהירות באופן "אינטואטיבי" מבלי לחשוב בכלל על האם יש מאחוריהן רציונל כלשהו (במיוחד אם אתה שכיר, שאמור לעשות את מה שהבוס שלו אומר לו לעשות), כלומר, להשתמש לשם זה אך ורק במערכת 1 – ואז להתקדם לעברם לאט ולאט, באופן מחושב וזהיר, תוך לקיחת סיכונים מחושבים ופרופורציונליים – כלומר, להשתמש בעיקר במערכת 2 לאורך כל הדרך.

ולכן, אם האדם ישתמש במערכת 2 בדרך להצבת מטרות, הוא יתחרפן – כי הוא מהר מאוד יראה שאחרי "בקרה עצמית", לא נותרות לו שום מטרות להציב לעצמו.

אז בקיצור, אני לא חושב שאני מסכים עם קרלו על זה, אם כי אני מודה שהקושי שלי להסכים איתו נובע בעיקר מתחושות אינטואטיביות שלי, ולא מנימוקים רציונליים. מקווה שאצליח לחשוב בעתיד על דרכים יותר רציונליות לבדוק את אותם תחושות..

לסיכום, ספר על "הצלחה בחיים", הצבת יעדים וגיבוש אורח חיים "אותנטי", הכולל (לצד כל הטענות שהעדפתי פשוט להתעלם מהם) הצעות שימושיות, ולא ממש מעורפלות לטעמי, על איך לגבש גישה לגבי "מי אנחנו", כדי לקבל החלטות מסוימות בחיים וכך להיות אותנטיים יותר. אם כי הן קשות להבנה בעקבות הניסוח המתפלסף שלהם, ועקב האופן המסורבל והמבלבל בעיניי בו קרלו מציג את צורת מחשבתו.

הערות:

א. מעניין לציין שמהתבוננות פנימית ממושכת שעשיתי על עצמי, נראה לי שהדעה שלי (שאין שום סיבה הגיונית לקום בבוקר וכו'), שלעצמה מגיעה, במידה מסוימת, ממניע אמוציונלי כלשהו – התיעוב שלי כלפי כל מיני דברים שאני עושה, גורם לי לחשוב דברים בסגנון "הלוואי והייתי מונע יותר מהיגיון ופחות מרגשות שבאות וחולפות. יש לי בחירה על זה בכלל?", והם מהווים חלק מהביסוס להשקפה "הפסימיסטית" הזאת, לפיה רק רגשות יכולות להניע אותנו להציב לעצמינו מטרות בחיים.

ב. באופן כללי, אחת מהשורות התחתונות של הספר של הקרלו שאני כן מוצא לנכון "לאמץ" אותם, זה הטענה על הזהות שלנו ועל כך שעלינו "לחיות לפיה". לא כ "צו מוסרי", אלא פשוט כדרך שימושית לעצב העדפות בחיים. כן, דברים רבים ב "זהות" שלנו מעוצבים על ידי דברים שאנחנו לא יכולים, ככל הנראה, להשפיע עליהם. אז אפשר פשוט לחיות עם זה במקום "להילחם" בזה, ולראות גם בזה חלק מה "אינדבדואליות" שלנו. מודה שקצת קשה לי להסביר את המונחים שהשתמשתי בהם כאן, אבל ככה זה בפילוסופיה..

ג. בהקשר לתעשיית העזרה העצמית – קרלו בספרו אמנם התייחס בהקשר הזה רק לרבנים חרדים, ולמחברי ספרים כמו "הסוד" ו "כוחו של הרגע הזה", אבל אני מזכיר – התיאור שלו מתאים לכל, ואני מתכוון לכל, מי שמבטיח הבטחות שאינם ניתנות לבדיקה אמפירית (או לפחות קשות מידי לבדיקה אמפירית – אם לדוגמה מישהו מבטיח שמי שמקיים את עצותיו יגיע בשנת 2090 לירח, בעייתי מאוד לבדוק אותו לפני שנה זו), ומשתמש במונחים רוחניים לתיאור הבטחתו (גם מונחים כמו "להצליח בחיים", יכולים, בעיניי, להיחשב למונחים רוחניים, שוב, בגלל הערפול שלהם).

זה כולל גם את אליעד כהן ועוד כל מיני גורואים אליהם התייחסתי כדוגמות בפוסט הזה. למעשה, קרלו מדבר פחות או יותר על אותם אנשים שגלעד דיאמנט יוצא נגדם – אנשים שמציגים לציבור השקפות שדוחות את השיטה המדעית או מהוות פאוסודו-מדע, ומעודדות אותו לשאוף ליעדים שאינם ניתנים לבדיקה אמפירית (בהבדל היחידי שממה שקראתי עד היום, גלעד מתמקד בטיפולים פיזיים מסוימים כגון הומופאתיה שעשויים להתיימר להיות מבוססים על מדע, בעוד קרלו מתמקד בטיפוליים נפשיים שמבוססים על מה שהייתי מכנה "פאוסודו-פילוסופיות").

ואם זה לא מובן – לא ניתן לבדיקה אמפירית, פירושו כל טענה שמשתמשת במונחים שאינם ניתנים למדידה כמותית מדויקת ו/או חומריים (מייצגים חומרים שיש בעולם). זה רוחניות, עליה מושתתות כל הדתות והכתות בעולם – כל דבר שהוא על טבעי.[6]

ד. פעם, כתבתי פוסט על "למה אולי לא כדאי להצליח בחיים", בו התייחסתי לקרלו ולאיזה טרנד שהכרתי פעם. שם, הצגתי את הרעיון של קרלו ככזה ששם דגש על טיפוח "האני החווה", אותו תיאר דניאל כהנמן באותו הספר הנ"ל ("לחשוב מהר, לחשוב לאט").[7]

אז ככל הנראה, על סמך שניהם, נראה לי שקרלו אומר, בשורה התחתונה, שמימוש עצמי אותנטי, הוא חיים בהם האדם מעצב לעצמו במהלך חייו הבוגרים זהות משלו, המבוססת על "חומרי גלם" שרכש בילדותו, ואז חי לפי הזהות הזאת (ניסוח זה אכן מעורפל, אז הבה נדגים: נגיד אם הוא מחליט שהוא אוהב ללמוד על מחשבים, אז הוא הולך לעשות תואר במדעי המחשב). אלו לא בהכרח חיים מלאים בשקט נפשי, ולמעשה, קרלו מקנה בספר דוגמות של אנשים "מרדנים" שנרדפים עד היום, כמו אייאן חירסי עלי.

זה מעורפל במידה לא מבוטלת, כן, אבל אני בכל זאת מוצא בזה תועלת מסוימת לגיבוש "תוכנית חיים" לכל אחד לפי איך שהוא חושב שמתאים לו לחיות – ובמה כדאי לו להשקיע יותר או פחות זמן, כסף וכו'.

הערות שוליים:

(לא אשים ציטוטים ישירים מהספרים, כי זו עבירה פלילית):

[1] להלן סתם דוגמה אנדקטואלית להמחשה: בעמ' 26, קרלו טען שבעשורים האחרונים יצא האקזיסטנציאליזם מן האופנה. אי אפשר לקחת טיעון שכזה ברצינות אלא אם הוא מהווה מטאפורה למשהו.. משהו לא ברור' במקרה הזה.

[2] את ההגדרה הזאת לפילוסופיה לקחתי דווקא מויקיפדיה האנגלית.

[3] ראו בעמוד 64 בספר, בו קרלו התייחס גם לסיסמה "Just Do it".

[4] קרלו מדבר על הדוגמות האלה בעמ' 40-41.

[5] ראו בעמוד 87 בספר.

[6] ראו את ההגדרה של ויקיפדיה לרוחניות – כל ישות שאיננה חומר, תודעה או אנרגיה.

[7] ראו בספרו בחלק 5, בפרק 37, "טיב החוויה", שם הוא מתאר אותו.