מתי ומול מי עדיף לזייף הסכמה?

ראשית, הערה: למניעת בלבול במשמעות המונחים המרכזיים "ספקנות", "ביקורתיות", "חשיבה ביקורתית" וכו', שמופיעים רבות בפוסט, מומלץ לקרוא את הפוסט על ספקנות מדעית (למרות שהוא ממש לא מושלם, אני מודה), לפני הפוסט הנוכחי. אני כן אגיד כאן, שבגדול ובמילים שלי: ספקנות (skepticisem) = פילוסופיה לחיים שמעריכה את השימוש בחשיבה ביקורתית כהדרך לדעת דברים נכונים, חשיבה ביקורתית (critical thinking) = מילה המתארת קבוצה של דרכים שונות ומשונות לבדוק ולבחון את המציאות.

בבלוג הזה אני מנסה, בין היתר, לעודד סטייה מנורמות חברתיות על סמך נימוקים רציונליים, וחשיבה ביקורתית. אלא שאני מודע היטב לכך שישנם אנשים (בלי להכליל על כמותם) שמרנים שלא רואים צורך בלבסס את ההחלטות שלהם על היגיון (יש לכך כל מיני סיבות. לא אתפלא, למשל, אם בפסיכולוגיה אבולוציונית, חיקוי והליכה עיוורת בתלם נחשבים לביטוי של יצר הישרדות).

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור אנשים שסוטים מנורמות חברתיות "נוקשות", בדגש חזק במיוחד על אלה מהם שמגדירים עצמם כ "ספקנים",

הוא להתמודד עם ההתנגדות האולי בלתי ניתנת למניעה לכך, מצד אנשים מסוימים  – אנשים שאנחנו תלויים בהם כלכלית, וחייבים לרצות על מנת לשרוד.

זה יכול להיות ההורים שלנו, הבוס בעבודה, הקולגות, אחים, שותפים לדירה, בעל הדירה וכו'.

קשה להתמודד עם התנגדות מצידם, מאחר וזה כרוך בלסכן את עתידנו הכלכלי. בעל הדירה שלנו יכול לבחור לזרוק אותנו מדירתו, הבוס יכול לפטר אותנו, וכו'.

בפוסט הזה אשתף קצת איך אני, באופן אישי, מתמודד עם העניין. המבנה של הפוסט צפוי להיות די סימטרי לפוסט של הסולידית בנושא דומה (בהקשר של עצמאות כלכלית). היא מדברת שם על הצורך (בעיניה) לא לחשוף את הרצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאוד. היא לא דיברה שם על אנשים שיש לקורא תלות כלכלית בהם, אבל זה נראה לי שגם בהקשר של הפוסט שלה וגם בהקשר של הפוסט הזה, זה בדיוק סוג האנשים שצריך להיזהר ביחסים איתם יותר מעם כל אחד אחר, ולהקפיד על מיתוג אישי בפניהם.

נתקלתי בעצמי כבר בכל מיני סוגים של התנגדויות לספקנות שרואים בה דבר פסול. אם אתם ספקנים, ויש אדם אחד או יותר שאתם תלויים בהם כלכלית ומתנגדים להבעת ביקורתיות דרך התנהגויות, טענות וכל דרך הבעה אחרת, הפוסט הזה בשבילכם.

אני אציג לפחות 2 התנגדויות מרכזיות לשימוש בחשיבה ביקורתית – כל אחת בהקשר שונה, ומסיבות שונות.

אבל, spoiler alert: בשני המקרים, אני לא חושב שקיימת דרך לשכנע אותם שאתם צודקים. ככה שלמרות שהפוסט הזה מורכב מידי מכדי שניתן יהיה לתמצת אותו למשפט, להלן משפט שכן מסכם חלק חשוב ממנו יפה: אין אפשרות לשכנע את המתנגדים הנמנים בפוסט הזה "לקבל" התבטאויות ביקורתיות – מה שמעניין אותם זה שתצייתו להם, לא לדעת מה נכון. ולכן אם אתם תלויים כלכלית במתנגדים מסוגים אלה, אני מציע שפשוט תשחקו אותה נחמדים ותתנו להם את מה שהם רוצים. על כך בהמשך.

להלן לפחות 2 קבוצות של מתנגדים לספקנות וחשיבה ביקורתית:

1. משטרת הבגרות

האם אתם מכירים את המושג: "גיל ההתבגרות"? האם אתם יודעים מהם תסמיני גיל ההתבגרות הנפוצים והמקובלים על פי הקהילה המדעית?

זה נושא מורכב וסבוך שלעצמו, אז לא אתעמק בו, אבל כן אציין שמאפיין מרכזי של גיל ההתבגרות, המכונה לעיתים גם "גיל הטיפש-עשרה", הוא "מרד" – או "מרד נעורים". הכוונה למיטב ידיעתי היא בעיקר למרד בדמויות סמכותיות – ההורים, המפקדים בצבא, המורים וכו'.

אולי כבר שמעתם על אנלוגיות נפוצות לזה – בני נוער שבמסגרת "מרד הנעורים" שלהם, מבריזים מבית הספר, שותים אלכוהול, מעשנים סמים, ועוד כל מיני שטויות חסרות היגיון, שכל הפשר שלהם הוא לעשות משהו שדמויות סמכותיות אסרו עליהם לעשות.

אם אתם בני 12-25, אז אל תתפלאו אם, למשל, כאשר ההורים שלכם מטיפים לכם לקחת הומאופתיה כדי לרפא בעיה פיזית מסוימת אצלכם, ואתם תתנגדו לכך בטענה שהומאופתיה היא תרופת דמה (פלציבו), הם יטענו שההתנגדות שלכם לקחת את התרופה נובעת מ "מרד נעורים".

יתכן ואתם מעוניינים כעת להבין איך לכל הרוחות יש אנשים מבוגרים שתופסים נערים שהאמת (באמת) חשובה להם מאוד, ויש להם מסירות להבנה של דברים לפני שהם מסכימים איתם, כמטומטמים לא פחות מנערים שעסוקים במעשים לא חוקיים וחסרי היגיון?

התשובה, לדעתי, היא די פשוטה: החבר'ה האלה מפרשים כל התבטאות ביקורתית כ "מרד נעורים", אם הם באים מצד נער ומכוונים כלפי אדם מבוגר/מתמחה בתחום רלוונטי לשיחה. אם הייתם אומרים את זה לסתם נער אחר, אותם מבוגרים וודאי לא היו תופסים את זה כמרד נעורים.

זאת מאחר ויש בחברה שלנו תפיסה מגוחכת שמבוססת, לדעתי, על הפתגם המגוחך הבא: "אין חכם כבעל ניסיון." מכירים? לפי ההיגיון של הפתגם, אנשים מבוגרים בהכרח מבינים "את החיים" טוב יותר מצעירים יותר, רק בזכות גילם, והעובדה שהם "עשו יותר בחיים" באופן כללי.. (בחיי שאפילו סטודנט ממוצע לתואר ראשון בפילוסופיה וודאי ידע לנפץ את הפתגם הזה. לקריאת הפרכה שיטתית ומפורטת לתפיסה זו שכתבתי, לחצו כאן)

בנוסף, לצורך המחשה לגבי עניין המומחים, דמיינו שאתם ניגשים לפסיכולוג קליני (אחד שעוסק, על פי ויקיפדיה, ב "פתרון בעיות נפשיות"), ואומרים לו אמירה כמו: "אין לך מושג מה זה בעיה נפשית". משפט שכזה עלול להתפרש אצלו כ – "אתה לא מבין את ההגדרה הבסיסית של המקצוע שלך, ולכן אתה לא יודע לגביו דבר וחצי דבר". מן הסתם שהוא יתעצבן מכך, כי אתם מזלזלים במאמץ שהשקיע עד כה כדי להשיג את התואר "פסיכולוג קליני", ואם הוא לא ממש יודע לחשוב בביקורתיות, לא אתפלא אם הוא היה מנסה לנפנף אתכם עם תירוץ דומה למה שתיארתי בפסקה הקודמת: "אין לך ניסיון או ידע בתחום שלי, אז אין לך זכות לטעון כלום!" (כלומר: אין לך ניסיון, וניסיון זה מקור הידע היחידי שקיים, לכן אתה לא יודע כלום. כמובן שהטעות היא בהנחה השנייה)

אבל, אם תסבירו להם למה היותם מבוגרים יותר לא אומר שהם מבינים יותר, ובטח ובטח שלא שהם יכולים להשתמש בזה כתירוץ לטענה נגדית, הם פשוט יוכלו לטעון טיעון מעגלי, שנראה ככה:

הנחה: אין חכם כבעל הניסיון. לי יש יותר "ניסיון חיים", ולכן אני יודע על החיים יותר ממך.

הנחה: כל מה שאתה טוען, כולל טענות נגד הסתמכות על "ניסיון חיים", זה טענות של מישהו שיש לו פחות ניסיון חיים ממני.

מסקנה: אין לך זכות לטעון כלום מולי, כי יש לי בחיים overall יותר ניסיון ממך.

הטיעון מעגלי, כי הוא מסתמך על "אין חכם כבעל הניסיון", כאקסיומה לא מבוססת, והמסקנה של הטיעון מחזקת את האקסיומה, על אף שהיא חסרת היגיון. אבל אין טעם להסביר להם את זה – הם לא יבינו. הרי רק מעצם אופן החשיבה שלהם שהסברתי עד כה, נראה בבירור שיש להם הטיית אישור חזקה מאוד כלפי האקסיומה "אין חכם כבעל הניסיון". אתם תתקלו באוזניים ערלות. לא ניתן במקרה כזה לשכנע אותם להפסיק את ההטפות שלהם בעזרת היגיון, כי כמו שאתם שמים לב, הם בעצמם לא לגמרי מסתמכים על היגיון.

Therfore, הפיתרון שלי: תצייתו להם. מרד נעורים הוא במהותו מרד בדמויות סמכותיות. הם מניחים מראש שהם יודעים יותר ממכם כי "אין חכם כבעל הניסיון", ולכן כל ניסיון לצאת נגדם הוא מבחינתם המעשה הכי מטומטם שהם מסוגלים להעלות על הדעת. לכן, פשוט אל תצאו נגדם באופן גלוי. שמרו את הדעות והספקות שלכם לעצמכם, וכאשר "דמויות סמכותיות" מטיפות לכם למשהו, פשוט תצייתו ותזייפו הסכמה עם השטויות שלהם.

אפשר להיות ספקן ועדיין להיות צייתן. אין סתירה בין השניים. הטריק זה לאמץ חיים כפולים מול סוג זה של אנשים, שזה אומר מצד אחד לציית להם כשצריך (עבורם), ומצד שני לדעת לא לקחת את ההטפות שלהם ברצינות (עבור עצמכם).

מצד שני, כמובן שכדאי גם ברמת המעשים להפעיל שיקול דעת, ולא להיות יותר מדי צייתן. חבל שבעקבות הטפות של אנשים מסוג זה, תיאלצו לעשות תואר אקדמי מיותר, להביא ילדים לעולם (שזה, מן הסתם, התחייבות לכל החיים), גם אם אינכם רוצים בכך.. מוטב שתמצאו "דרכי מילוט" לכך שיתפסו כמקובלים על הדעת גם בעיניי אותם "דמויות סמכותיות". לא חסרות כאלו: למשל, אתם יכולים לומר שאתם לא הולכים להביא ילדים לעולם כי אין לכם את היכולות הנדרשות לכך. ככה אתם גם מזייפים הסכמה עם ההטפה שלהם בנושא (כלומר, עם הדחף להביא ילדים לעולם במידת היכולת, וכנגד ההיגיון), וגם מספקים תירוץ שניתן לייחס אותו למשתנים חיצוניים שלא תלויים בכם, שנותן לכם פטור.

2. משטרת הנימוס

יש אנשים שרואים בהתבטאויות ביקורתיות כמעשה שאיננו מוסרי, מאחר והוא לא נעים לנמענים שמקבלים את הביקורת, מבחינה רגשית.

אפשר להבין את זה. לבני אדם עשויה להיות, למשל, הטיית אישור (כנ"ל), שגורמת להם להתמקד ב "לאשר" לעצמם את מה שהם כבר מאמינים בו.. על מנת להרגיש טוב. להיות ספקנים כלפיהם, ובזאת בעצם להכריח אותם לצאת נגד הטיה טבעית זאת – זה לא כיף.

כאנקדוטה משעשעת, גם אני, עם כמה שאני רואה בעצמי "ספקן", לא נהנתי בצבא לקבל את ביקורות הרס"ר (נגד משמעת), שהתעצבן מכל טיפת לכלוך שמצא בחדר העבודה שלי. באמת לא נעים להיבדק.

עכשיו, אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג הזה, אולי אתם כבר חושבים מה שאני פעם חשבתי על סוגיות מסוג זה – שצריך לערער על הצורך ב "להרגיש טוב". שצריך להסביר להם שלרגש אין משמעות, שלשאוף "להרגיש טוב" מוביל למעיין "מירוץ עכברים אינסופי", וכו' – ספק אם זה יעזור. הרי הם התרגלו מגיל 0 לרצות להרגיש טוב. יתכן, ואולי אף סביר, כי יש להם הטיית אישור להאמין שעדיף לשאוף להרגיש כמה שיותר טוב. נראה לכם שטענות רציונליות יכולות לשכנע אותם לרדת מזה? ועוד רק בגלל שלרגע הם הרגישו קצת לא נעים מאיזה אמירה?

סביר, אם כן, שניסיון לקטול את המשטרה הזאת בדרך זאת תתקלו בחוסר סבלנות ובנפנוף חסר היגיון של ההטפות שלכם.

ובכל מקרה, לפני שאמשיך, רק כדי לשים פרופורציות נוספות על הטיעון של משטרה זו: מוסר, נושא שנדון בפילוסופיה כענף בפני עצמו, הוא נושא מורכב לאין שיעור. יש המון המון עמדות שונות ומנוגדות להרבה מאוד סוגיות בו. אם תקראו, למשל, את הערך בויקיפדיה על התת ענף "מטא אתיקה", כבר אז תמצאו מגוון דעות שונות שמהוות למעשה נימוקים שונים ללמה אין באמת שום דבר נכון או לא מבחינה מוסרית. כמו כן, קיימות מתודולוגיות שונות לשפוט את המוסריות של כל דבר (שוב, למרות שיש דעות המתנגדות לעצם היכולת לעשות זאת) – חלקם מתמקדות בכוונות שמאחורי המעשים הנשפטים, חלקם מתמקדות במעשים עצמם, וחלקם מתמקדות בתוצאות של המעשים.

הביקורת של משטרת הנימוס מניחה ריאליזם מוסרי (שניתן לקבוע מה נכון ומה לא מוסרית באופן אובייקטיבי), ושופטת את המעשה שלכם אך ורק על פי ההשקפה התועלתנית, כלומר, על פי התוצאה שלו (התסכול שהנמען חווה כתוצאה מהביקורתיות שלכם), כאשר התוצאה נשפטת בהתאם להשקפת עולם הדוניסטית, שמצמיד ערך מוסרי להנאה.

אני לא אומר שהם טועים – אני רק מראה שהם מניחים הרבה הנחות יסוד בטיעון הזה מבלי להוכיח אותם, ושאין טעם לנסות לשכנע אותם שהם טועים בין כה וכה, הן בגלל שזה דורש ערעור על הנחות בסיסיות שהם וודאי תופסים כאקסיומות, והן בגלל שיתכן ולמעשה אנשים שלכאורה "באים" ממשטרה זו כלל לא מחפשים לשפוט אתכם מוסרית, אלא פשוט רוצים שתצייתו להם וזהו, בלי לחשוב למה, והטיעון המוסרי הוא רק תירוץ.

הפיתרון שלי: כמו עם משטרת הבגרות, רק בלי הצייתנות. פשוט אל תבקרו אותם. אם יש צורך, אל תהססו לזייף הסכמה איתם. זכרו שיש אנשים שהם מאוד "אידיאולוגיים", כלומר, אוהבים להטיף לאחרים את משנתם האידיאולוגית הבלתי מתפשרת לחיים, ומתעצבנים מאוד בכל פעם שהם נענים בהתנגדות להטפות שלהם. אתם לא צריכים להסתבך איתם. זכרו שאם היו מעוניינים לחשוב באופן רציונלי על השיפוט שלהם, הם מלכתחילה לא היו מזדרזים לשפוט אתכם בקלות כל כך.

לסיכום:

כמו שהקוראים הותיקים שמביניכם וודאי שמו לב, אני קצת חוזר בי ממה שטענתי בפוסט ישן על לחץ חברתי, בו הטפתי בעיקר ללקיים דיאלוג עם אחרים, להכיל את דעתם ולהסביר להם למה אתה חושב ומעדיף אחרת מהם, במקום לזייף הסכמה איתם כמו שהטיפה הסולידית בפוסט "חיים כפולים".

אבל screw this. בפרקטיקה, ספציפית כשאתם תלויים כלכלית באדם שאיננו ספקן, הפיתרון הזה בעייתי מידי. הרי ממילא:

א. אי אפשר להוכיח שאתה מזייף (כלומר, אי אפשר לבדוק האם אתה באמת מסכים או לא מסכים עם העמדה שהבעת – הרי, אין לזה מדד מוחשי מובהק)

ב. כמו שכבר הסברתי לאורך כל הפוסט, המשטרות הנ"ל מעוניינות בצייתנות, לא בהבנה, מאחר והם נגועים בהטיות אישור ובאינטרסים של שתלטנות, שמאפשרים להם לנפנף את כל הטיעונים הרציונליים שהעליתי בפוסט הזה. לא אתפלא אם לחלק מהאנשים המטיפים כמשטרות אלו, אפילו לא אכפת אם תדעו להסביר למה הם צודקים, כל עוד תעשו מה שהם אומרים לכם.

בהצלחה לכולנו.

מה מפריע לי בחברה הקפיטליסטית

ראשית, הערות:

  • בהמשך לסדרת הפוסטים שכתבתי על "איך להתווכח", אני מתאמן בניסוח טיעונים לפי המבנה התקין של כל טיעון (בינתיים מסתפק בלציין בנפרד את ההנחות המסקנות), זה למה הפוסט הזה נוסח איך שהוא נוסח. הטיעונים שאני מעלה הם בד"כ אינדוקטיביים, ואני מתאמן גם על לבסס אותם על המקורות הכי אמינים שאני יכול למצוא..
  • מבחינת הקשר לתזה של הבלוג (לצערי אני מוצא את עצמי קופץ מנושא לנושא בבלוג עם כל פוסט, אז צריך להבהיר את זה), תהיה כאן ביקורת מסוימת על תעשיות ומצבים שקיימים היום בגלל שאנחנו כקולקטיב בחרנו שהם יהיו כך. והמבין יבין 🙂

הביקורת שכן יש לי על קפיטליזם מתחלקת ל 2 נקודות:

– קפיטליזם "יוצר" עבודות מיותרות ובזבזניות

או במילים פשוטות: תגידו, מה יש לכל מי שנראה לו שיש צורך בתעשיות שלא מספקות כלום למעט ריגושים רגעיים (כל תעשיית הבידור בערך), ניקיונות מיותרים (שמפו), מזון ומשקאות רעילים, תורות רוחניות (מניח שיש אנשים שזה חשוב להם, אבל אפשר לחיות גם בלי זה ), והרשימה עוד ארוכה.. האנתרופולוג דוד גרייבר התייחס לזה באחד הספרים שלו, ואמר בראיון על זה ש:

Given the choice between less hours and more toys and pleasures, we’ve collectively chosen the latter

כדי להסביר את העניין מנקודת המבט שלי, נגדיר מה זה בכלל "צורך".

מויקיפדיה: "צורך הוא כל דבר שאדם או בעל חיים זקוק (או חש שהוא זקוק) לו עבור המשך קיומו הפיזי ורווחתו הנפשית."

אכן, "חש שהוא זקוק". מסתבר שמספיק לחוש שאתה זקוק למשהו כדי להיות זקוק לו.. וכאן בדיוק טמון הכלב.

לפי הגדרה זו, אם מישהו מרגיש שהוא חייב לטוס לפריז ולחזור עוד חודשיים רק כי הוא מתגעגע לנוף שם, אז כן, הוא באמת צריך את זה..

אז אני אומר: ומה אם אנחנו יכולים פשוט להתעלם מחלק מה "צרכים" שלנו, שאנחנו מבינים שאנחנו לא באמת צריכים אותם ושאם לרגע נתאפק, כנראה שה "צרכים" האלו יעלמו לפני שנמלא אותם בכלל? (ולעניין למה שה "צרכים" האלה יעלמו ברגע, ראו ערך: הסתגלות הדונית. בעיניי, זה בדיוק הגורם לזה)

למה לעשות כל מה שהרגשות שלנו "אומרים" לנו לעשות? ידוע שבלי אוכל ומים ומחסה, אנחנו לא נשרוד. אבל כל דבר שאנחנו רוצים מעבר לזה, לפחות לדעתי, לא יכול במהותו להיות דחף "רציונלי", שאינו הכרחי למילוי על מנת לשרוד.

ויותר מזה – גם אם לא נתעלם מכל ה "דחפים" האלה וננסה למלאות כמה שיותר מהם, למה שנצטרך תעשיות ענקיות רק כדי שיספקו לנו ריגושים רגעיים (סתם לדוגמה: תעשיית משחקי הוידאו שווה עשרות מילארדי דולרים), ועוד תעשיות ענקיות שיספקו לנו מזון רעיל שלפחות עושה "טעם טוב בפה", וכו'.. אם זאת המציאות כרגע, כנראה עוד 100 שנה יהיו עסקים שכל מה שהם עושים זה להגיד לך כל יום אם נשמת מהנחיר הבריא יותר?

רוצים ריגוש? לכו שחקו כדורסל עם חבר באיזה מגרש פנוי. רוצים טעם טוב בפה? תבלעו קצת סוכר. למה שיהיה לנו תעשיות ענקיות שמבזבזות כל כך הרבה מהכסף שלנו וממשאבי כדוה"א, רק כדי לספק לנו את כל אלו?

בקיצור, אני טוען את הטיעון הבא:

הנחה: כל דבר שאנחנו חשים שאנחנו זקוקים לו, אנחנו זקוקים לו
הנחה: יש דברים שאנחנו זקוקים להם שאנחנו נפסיק להיות זקוקים להם מבלי להשיג אותם.
מסקנה מההנחות הנ"ל: אנחנו לא צריכים למלא את כל הצרכים שלנו.

מסקנה מהמסקנה הקודמת: חלק מהתעשיות בחברה הקפיטלסטית מספקות צרכים שאין שום צורך למלא, לפחות לא באמצעות המוצרים שאותם תעשיות מספקות.

אין הפתעה בכך ש "התופעה" קיימת, בגלל שעצם הקיום ואי הקיום של תעשיות תלוי ב "משחק" של היצע וביקוש. אבל חבל.

ועכשיו לנקודה השנייה..

– קפילטיזם הופך את הצרכים הפיזיים הבסיסיים לממש קשים להשגה.

זה הטיעון הבא:

הנחה: הקפיטליזם "יוצר" אתיקת עבודה קשה ותחרותית ביותר, שמאלצת את כולם, לא משנה באיזה מקצוע, לעבוד ממש קשה חלק ניכר משעות הערות שלהם רק בשביל לשרוד (לפי זה, האדם הממוצע כיום עובד 40+ שעות בשבוע), וזה אם יש לך מזל, כי יש נכים שלא "טובים" מספיק אפילו כדי שיוכלו להתקבל לאיזושהי משרה, וגם אלה שלא נכים יכולים להפסיד לחלוטין במלחמה על מציאת משרה רק כי הם "קצת פחות טובים"..

הנחה: בחברה קפיטליסטית, לא משנה כמה אתה מיומן בבניית מחסה וציד/גידול אוכל, אתה לא יכול לשרוד מבלי לעבוד עבור משהו אחר בכלל בטווח הארוך (של 80 שנות חיים
), כי גם הקרקע של המחסה שאתה יכול לבנות עולה כסף, וכדי לבנות מחסה צריך לקבל אישורים מגורמים שונים שיאשרו שזה "ראוי למגורים", ואם זה זול מידי היא עלולה לא לאשר… שלא לציין שאם אתה כמעט רק עובד וישן כמו כולם, כמה הזדמנויות יש לך בכלל ללמוד לעשות את הדברים האלה?

הנחה: מותר לגור ברחוב, אבל הרחוב לא יכול, להבנתי, להיחשב למחסה.

מסקנה: צרכי הקיום הבסיסיים היו ניתנים להשגה בזמן קצר משמעותית בטווח הארוך, אם רק לא היינו צריכים לעבוד בשביל אחרים בשבילם לא משנה כמה אנחנו מיומנים ב "עשה זאת בעצמך". ראו את העדות האישית הזו לדוגמה – הפוקסיונר הזה למד חקלאות ובנייה מגיל צעיר, הצליח (איכשהו..) להשיג אדמה, והופ, מהרגע שסיים לבנות לעצמו בית, הוא נשען רק על עצמו למען עיקר צרכיו הפיזיים (אוכל, מים ובית) עד היום.

אולי הסיפור הנ"ל נשמע כמו אנקדוטה חסרת משמעות וכנראה פנטזיה, כי הבחור הנ"ל, בוא נודה, ממש לא יודע לנסח טיעונים ב "הרצאה" שלו, אבל בכל זאת:

מה לדעתכם היה קורה אם כל ה "עבודה" שהיינו עושים הייתה למען צרכי הקיום הבסיסיים שלנו, ובשאר הזמן היינו פשוט מתבטלים (/מאמצים תחביבים פשוטים) וזהו? כמה כסף אז היה עולה לקנות אדמה? ולגדל אוכל? והאם היה סיכוי שהעירייה לא הייתה מאשרת הקמת יורט שאפילו היום היה עולה 10,000 ש"ח בלבד?

אני לא בטוח בעצמי, אבל אם "עבודה" תהפוך למשהו שנעשה להישרדות ותו לא, זה מאוד יקל על אלו שכבר עובדים בהרגשה שזה המצב עבורם, כי הם יצטרכו לעבוד פחות שעות, יהיו להם פחות פיתויים (=גירויים חסרי פשר שכל כך הרבה תעשיות מציעות), וכו'. אולי אז באמת זמן העבודה הממוצע בכל מדינה שהייתה "מאמצת" את זה היה מצתמצם ל 15 שעות בשבוע, כפי שניבא ג'ון מיינרד קיינס ב 1930.

אגב, אפילו הטכנולוגיה לא מקלה בעניין זה. באופן כללי, כל מוצרי ההייטק("high technology") המרשימים למיניהם, אמנם הופכים אותנו לעובדים יעילים ופרודקטיביים יותר (לדוגמה, באיך שאני עכשיו יכול לכתוב בשעות ספורות את הפוסט הזה ולהפיץ אותו לכל דוברי העברית בעולם), אבל במקביל, הם "זוללים" את משאבי כדוה"א בהיקף שרק הולך ומתדרדר, לא עוזרים לנו לעבוד פחות שעות, והופכים את כל העבודות הזמינות לנו ליותר מלחיצות ובלתי צפויות, כי המורכבות של הטכנולוגיה שרק הולכת וגדלה הופכת כל משרה אפשרית שנעזרת בחידושים שלה ליותר ויותר מסובכת לביצוע.

אני כמובן אודה על איך שאני "יוצא" נגד ההתפתחות של הטכנולוגיה למרות שגם אני מנצל אותה (האינטרנט המודרני "הגיע לציבור" לפני ~25 שנים) במה שאני עושה עכשיו, אז כן, אני לא יודע אם עדיף לי ולאחרים "להיגמל" מהטכנולוגיה הזאת או לא, אבל בואו נמנע מאד הומינם, תודה.

אגב, מה שכן..

למרות שמעולם לא אהבתי את התחרות שהקפיטליזם יוצר (בין בתי עסקים שמתחרים על מכירות, שכירים שמתחרים על קבלה במשרות, וכו') אין לי ביקורת, כי לדעתי אין דרך למנוע הזאת שנקראת "תחרות" בכל הקשור להתנהלות כלכלית מבלי לדרוס את החירות של בני האדם.

והמסקנה הזאת מבוססת על הטיעון הבא:

הנחה: כל אדם צריך לצרוך משאבים על מנת לשרוד.

הנחה 2: משאבי כדור הארץ (שעליו, כרגע, אנחנו חיים) מוגבלים.

מסקנה: מיליארדים של בני אדם שחיים על אותו כדוה"א זקוקים למשאביו כדי לשרוד.
במצב כזה, מובן כי יכולה להיות "תחרות" על להשיג כמה שיותר ממשאבי כדוה"א, שכן זה מפתח על מנת לשרוד. הדרך היחידה למנוע מכל האנשים שחיים כאן להתחרות זה בזה על משאבים, היא לכפות חלוקה שווה של המשאבים בין בני האדם.

למעשה, כבר קיימת שיטה כלכלית שכזו, והיא נקראת סוציאליזם.

שימו לב אם כן, לדגש על המילה "לכפות". אני לא חושב שכל בני האדם ישמחו שלא תוכל להיות שום תחרות ביניהם על אוכל ומים ומחסה.

וזה בדיוק למה אני לא נגד תחרות – כי כשיש תחרות אז לפחות יש גם חופש בחירה. חופש לבחור איך ועד כמה להשיג את הצרכים הבסיסיים (אם בכלל), במקום שיתנו לך אותם "באופן שווה".

לחץ חברתי: השלכותיו ודרכים שונות להתמודד עמו

הסולידית בדיוק פרסמה פוסט חדש בו היא מדברת על למה וכיצד היא העדיפה להימנע לחלוטין מלגלות ל "צרכנים כפייתיים" את תכניתה האמתית בתקופת היותה שכירה. מאחר והפוסט שלה מייצג למעשה את אחת מדרכי ההתמודדות שלה עם לחץ חברתי(כאשר ניתן לחשוב על הלחץ כה "זרם העצמתי" אותו היא מתארת), נראה לי שזה הזדמנות נהדרת לייצג את נקודת מבטי בנושא שעליו אני חשבתי לכתוב כבר זמן מה(קודם כל) את נקודת המבט שלי על נקודת המבט שלה.

נראה שהסולידית מאוד מפחדת מאנשים "נורמלים"(צרכנים כפייתיים לפי הגדרתה). היא רואה בהם כ "מטורפים", "מכורים"(לבזבוזים) ו(כנראה הכי חשוב) – שונאים את השונה, ולעיתים רודפים אחריו כדי "לצוד" אותו, כפי שהיא תיארה למשל איך עמיתיה לעבודה כולל הבוס שלה שאלו אותה שאלות "מכשילות" שבאו לחשוף את רצונותיה האמתיים ולשכנע אותה שהיא חייבת לבזבז הרבה יותר פן תהפוך העבודה להרבה יותר בלתי נסבלת או אפילו פיטורין.

(קראו כאן על כיצד שנאת האחר מתבטאת בכל תחום נפוץ בחיינו וכיצד לרסן אותה – יש בסוף הפוסט גם הסבר על כיצד להגיע לפשרה נוחה עם מי שלכאורה "יותר מדי" שונה ממכם)

אז כן, לפי הקישור בסוף בטח הבנתם לבד – על זה אני מסכים איתה לחלוטין. כפי שהסברתי בקישור בפסקה הקודמת, רוב האנשים התרגלו שאפשר לפתור בעיות בעיקר דרך כוח והם נוטים להיות אטומים להחריד מול דעות קיצוניות במיוחד.

(קראו כאן על המשמעויות של להיות אטום מבחינה מחשבתית ואיך ניתן "לפרוץ" את האטימות של האחר ושל עצמך. בניגוד למה שהסולידית טענה בפוסט הזה, בהחלט ניתן לדעתי לתקשר עם מי ש"טיפש" ממך בהרבה בתחום מסוים ולשכנע אותו להקשיב ולאמץ את דבריך – אבל זה דורש זה להיות מסוגל להיכנס לנעליים שלו ברמה מספיק טובה, והמון והמון המון סבלנות ואומץ).

כמובן שההגדרה שלה ל "נורמלים" היא מאוד צרה, וניתן להרחיב זאת להמון נושאים אחרים. אבל בכל אופן, זה נכון לגבי כל דבר בו יש נורמות בסביבה מסוימת – מצופה מ – 100% מהאנשים מאותה סביבה להקריב את ערכיהם ודעותיהם למען הנורמה. מי שלא עושה זאת נחשב במקרה הטוב לאגואיסט ומתנשא מאוד ואני מעדיף לא להרחיב על המקרה הרע.

הנורמות באופן כללי, הם מחניקות במיוחד, וההוכחה הכי קלה: הבאת ילדים לעולם(להזכירכם: כל הורה על פי חוק אחראי על בנו עד הגיעו לגיל 18), היא אחד הנורמות הפופולריות ביותר אפילו בחברה החילונית. ועוד אנשים מתפלאים שאנשים מהססים לקבל את ההחלטה האולי הכי מסוכנת שניתן להעלות על הדעת. גם משכנתא לעשרות שנים היא דוגמה לא רעה.

לחץ חברתי, כפי שנאמר פעמים רבות – יכול גם להיות חיובי. אני חושב שאצל טיפוסים מופנמים ששואפים לעצמאות מחשבתית מוחלטת – הוא לא יכול להיות חיובי לעולם, מהסיבה הפשוטה שהשפעה מלחץ חברתי היא, מעצם הגדרתה – חיקוי מישהו אחר. זה לעולם לא מתקבל על הדעת עבור אדם המעריך את עצמאותו המחשבתית, גם אם מדובר באדם שבאמת קרוב לליבו ובמעשה שנראה לו נהדר.

איך להתמודד עם זה? ובכן, הרעיון הראשון(שאני מופתע שהסולידית לא ציינה בעצמה) היא לפתוח עסק עצמאי במקום או להיות שכיר(או בנוסף). ככה לפחות הכנסתכם לא תלויה בכמה אנשים בודדים במשרד אלא בכל לקוח אפשרי של העסק שלכם ללא מגבלת מיקום, ואז יחסים טובים עם אדם אחד יהפכו ללא מהותיים. אבל רוב האנשים לא רוצים להיות עצמאיים, אז בוא נמשיך הלאה.

את האסטרטגיה של הסולידית ניתן לתמצת כך: מאחר והנורמליים הם מטורפים שלא ניתן לנהל איתם דיאלוג רציונלי, עדיף פשוט להיות שונה ורציונלי באופן סודי ואנטי שביר, ע"י שקרים לבנים, התחבאות וניתוק תלות באחרים**. כך ניתן להימנע ככל האפשר מחיכוך עם ה "נורמלים", וגם לשרוד את החיכוך שכן יקרה פה ושם. מעניין אגב למה היא מעודדת שקרים בפוסט האחרון אבל יוצאת נגדם בפוסט אחר בכך שהיא מתארת אותם כ "מפוקפקים מבחינה אתית".

**בקישור שנתתי יש פירוט מעמיק על "שיטה לאושר" שהסולידית אמצה עם ביקורת נרחבת מצדה עליה(בעיקר מהיבט החברתי ללא קשר ללחץ חברתי).

לדעתי, אסטרטגיה זו בעצם מציעה להתייחס ל "נורמלים" באותה צורה שהם לעיתים קרובות מתייחסות לאנשים "שונים" מהם הם מפחדים.  מניחה(פחות או יותר) שה "נורמליים" הם בעצמם משוגעים במקרה הטוב, ולכן אין שום דרך "להתיידד" איתם ולא כחוט השערה, ולכן עדיף פשוט "לשים מסכה" מולם כך שניתן יהיה "לשרוד" את החיים איתם ללא צורך לברוח למאדים. ברמה המעשית:

  1. לשקר לאחרים לגבי *למה* אתם עושים את מה שאתם עושים – אסטרטגיה זו מציעה זאת מתוך הבנה שאין כל כך טעם לנסות להסתיר את מה שאתם עושים בפועל, אבל כן יש טעם לנסות להסתיר את המניעים שמאחורי פועלכם. לכן כפשוטו, תמציאו סיפורים לגבי למה אתם עושים את מה שהם רואים שאתם עושים שמעורר אצלם חשד "שלילי" כך שהמניע לפועלכם יתאים יותר לצורת המחשבה "הנורמטיבית", בלי להסתיר את מה שעשיתם בפועל. ניתן להוסיף זאת לזיוף הסכמות גלויות עם צרכנים כפייתיים למיניהם – זיוף חיוך רב רושם כאשר קרוב משפחה שלכם קונה מכונית חדשה, לדוגמה.
  2. להתחבא ולהיות עצמאי – לברוח מהתלות במקום העבודה כמה שיותר מהר על ידי עצמאות כלכלית(אי תלות בכסף), פיתוח יכולת לעשות לבד דברים שלעיתים קרובות אנשים משתמשים באחרים כדי שיעשו אותם בשבילם, והקמת עסק עצמאי. כך ניתן להגיע למצב שאתה יכול לפתח קשרים חברתיים כמעט רק עם מה שאתה באמת רוצה קשר איתו, ולהקטין את ה "אילוצים חברתיים" בחייך כמעט למינימום האפשרי.

אגב, אם תחפשו בגוגל "לחץ חברתי" ותקראו כל מיני מאמרים עם עצות להורים על כיצד לעזור לילדיהם להתגבר על לחץ חברתי, אתם תראו שם בעיקר דברים הזהים בצורת מחשבתם לזו של האסטרטגיה של הסולידית: לנתק את הילדים בכוח מחבריהם אם הם נכנעו ללחץ ועשו משהו שההורים שמו לב אליו ושמפריע להם, לפקח על מעשיהם גם כשהם בחוץ, לחקור את חבריהם וסירוב לשיתוף פעולה עם בקשות ילדיהם במידה והם מבקשים מהם משהו בעקבות לחץ חברתי.

ובתמצית – להילחם בכוח ברצונם להשתלב בחברה כתוצאה מהלחץ החברתי ולא לקבל אותו בשום פנים ואופן לעולם. זה בדיוק הסיבה לאיך שהסולידית נהגה – היא פחדה שכך בדיוק ינהגו עמיתיה לעבודה במידה והיו חושפים את כוונותיה האמתיות – היא כנראה הייתה מתפטרת זמן קצר לאחר מכן, בין אם מרצונה או מרצון הממונים עליה.

לפי דעתי, הסעיף השני של השיטה הוא נהדר ויעיל למדי(וכן, גם אני מיישם אותו – אני הרי גם מחביא את זהותי בבלוג הזה וכותב אותו לבד). לא משנה כמה אתם טובים בלהתמודד עם לחץ חברתי שמופעל עליכם, בסופו של דבר למנוע את החיכוך הזה לפני שהוא קורה תמיד היה ויהיה יותר יעיל ואפקטיבי.

הסעיף הראשון, לעומתו, "יוצר" סיוט במקרה הטוב. לשקר לאחרים כדי שלא "יזיקו" לך, גם אם דרך שקרים לבנים, זה אמנם מרגיש הרבה יותר נוח מאשר להסתכן בלומר את האמת. אבל כאשר אתה משקר להם, אתה יוצר מצב בו אתה:

  1. כל הזמן מפחד(מאוד מאוד מאוד) שאולי יגלו שאתה משקר. אם חשבת שאם יעלו עליך ללא שקר אולי יפטרו אותך, מה הסיכוי שיפטרו אותך אם יעלו עליך אחרי ששיקרת? לא משנה כמה אתה טוב בלשקר ולהסתיר את זה, הסיכון הזה תמיד קיים.
  2. מנסה להכתיב לאחרים מה לחשוב בידיעה שזה לא האמת כדי לשלוט ברגשותיהם ותפיסת עולמם. כלומר – לעודד אותם להמשיך להיות "נורמלים" ובכך לתרום להנצחת דפוסי המחשבה הנורמטיביים אליהם אתה מתנגד. הטעיות יכולות להיות מסוכנות(אלא אם כן אתה רוצה שה"נורמליים" יסבלו). יהודית כץ הרחיבה היטב על הנושא כאן בצורה נהדרת לטעמי.
  3. "אוטם" את עצמך מצורת מחשבתם – כשאתה משקר להם אתה בעצם משדר לעצמך שאתה בטוח ש 100% שאתה השפוי והם המשוגעים, כלומר – אתה נעשה אטום לחלוטין ולא מתעניין ולא כחוט השערה בלמה הנורמליים חושבים איך שהם חושבים.  אם אתה שולל אותם מבלי להתאמץ להבין אותם יותר מדי, אתה אטום מבחינה מחשבתית לא פחות מהם.
  4. לעיתים קרובות מכריח את עצמך לעשות חלק מהדברים שה"נורמליים" מצפים שאתה תעשה בהתאם לנסיבותיך, מתוך פחד שאם לא תעשה אותם הם יעלו על השקרים שלך.

יש לי רעיון לאסטרטגיה נוספת שניתן ליישמה במקביל לזו של הסולידית, שחוסכת לחלוטין את כל ארבעת הנזקים החמורים הנ"ל, אם כי גם לה יש את החסרונות שלה: הקשבה חיצונית.

לפני שאתחיל להסביר אותה, כבר אכתוב כי היא כנראה תיתפס כמאוד לא נוחה עבור רוב האנשים ליישום במקום עבודה בו הם תלויים לחלוטין מבחינה כלכלית ועובדים בו כשכירים. עם זאת, אני משוכנע שאם תתמידו בה במקום עבודה מהרגע שאתם נכנסים אליו, יהיה קל יותר. מובן לי למה "הסולידית"

הכוונה כאן היא להיכנס למוד של הקשבה למי שמפעיל עליכם לחץ חברתי, במובן כזה: כאשר הוא לוחץ עליכם לעשות X, תתחילו לשאול אותו: "למה אתה רוצה שאעשה את זה?", "האם זה יעזור לך איכשהו אם אעשה את זה?". המהות בשאלות האלו היא שאתם מנסים להבין את הצד שלו בכל הסיפור ולהיכנס לנעליים שלו, מבלי להביע את דעתכם על זה.

כמובן שזה מסובך ולוקח הרבה זמן. הרי בפעם הראשונה שתנסו להבין אותו, גם אם תצליחו לגרום לו לשתף פעולה, קשה לעשות זאת בזמן שהוא לוחץ עליכם(לכן יש טעם לנסות להבין את בקשתו דווקא בזמן מאוחר יותר, כאשר הוא כבר לא במוד של ללחוץ עליכם לעשות משהו).

לדעתי בהתחלה עדיף להתמקד באינטרסים שלו, כלומר למה חשוב לו מה הוא רוצה ממכם. לדוגמה, יתכן שהוא מאמין שאתם חייבים לרצות את מה שהוא רוצה כי הוא מבחינתו יודע מה טוב בשביל כולם – ובכן, אם זה המצב, כבר דעו לכם שהוא מקרה קשה ויש טעם להעדיף "לברוח" ממנו מאשר להתאמץ להבין אותו, או לנסות דרכים סולידיות יותר להבין אותו, מאחר ואנשים כאלו, בעיני לפחות, הם מסוכנים מאוד.

באופן כללי, זה חשוב להבין האם הוא רוצה שתעשו משהו, או שתבינו משהו, מבלי לעשות דבר? אם הוא רוצה שתבינו משהו – יהיה לכם הרבה יותר קל לגרום לו להסביר את עצמו לכם ובשבילכם, מאשר אם הוא רוצה שתעשו משהו, שאז זה יהיה תהליך ארוך רק לגרום לו להסביר את עצמו.

אי הנוחות הוא חמור ביותר במיוחד בהתחלה, ולכן זה לא נורא אם בהתחלה בסופו של דבר תכנעו לגחמותיו או אפילו תסתכנו באסטרטגיית החיים הכפולים באופן זמני. ממילא אסטרטגיית ה "שלול את האחר על פי שיטתו" היא כמעט בלתי אפשרית ליישום תוך זמן קצר ולכן זה מובן. העיקר שתנסו(באמת) ליצור ביניכם דיאלוג בו הוא מסביר את עצמו לכם מכל היבט אפשרי הרלוונטי למה שהוא "מבקש" ממכם.

אחרי שהוא יענה לכם, פשוט תגידו לו: "אוקי, בעקבות התשובות שלך החלטתי שאני לא מעוניין לעשות את מה שהצעת/ביקשת ממני לעשות". כך אתם משדרים לו שאתם מסרבים מהסיבות ה "נכונות", מאחר וסירבתם כאשר שקללתם את צורת המחשבה שהובילה אותו לחשוב הפוך ויש סיכוי לא מאוד נמוך שהוא ייקח אחריות ויטיל ספק בצורת המחשבה שהובילה אותו לחשוב שאתם צריכים לעשות את מה שהוא רצה שתעשו.

(קראו בסוף הפוסט על אטימות על כיצד לשכנע את האחר בצדקתכם ע"י שלילה על פי שיטתו)

כמובן שהסגנון של השאלות שלכם צריך להיות מותאם לרצונכם ולסיטואציה. אם הוא ביקש ממכם לבוא לחתונה של קרוב משפחה שלו(ולשלם מאות שקלים עבור בני הזוג למימון החתונה) לדוגמה, אז מומלץ לשאול אותו למה הוא חושב שזה בסדר שאתם תממנו לבני הזוג את החתונה, ולמה הוא חושב שכדאי לכם לבוא גם אם אתם שונאים חתונות, למה הוא חושב(אם חושב) שזה סימן שאכפת לכם מבני הזוג שמתחתנים וכו'.

כמובן שכאשר אתם מחליטים לסרב, יש טעם להסביר את הסיבות שלכן לסירוב, אם אתם משוכנעים שאותן הסיבות "שוללות אותו על פי שיטתו". זה חשוב במיוחד כי זו האסטרטגיה היחידה שמסוגלת לשכנע אותו מבלי להוציא אותו יותר מדי מאזור הנוחות שלו.

ככה אתם גם כנים איתו כמעט לחלוטין(הרבה יותר קל להגיד את האמת בהתאם לאסטרטגיה הזו מאשר פשוט להגיד את האמת באופן ישיר ומיידי) וגם מקבלים "העשרה אינטלקטואלית" בכך שאתם שומעים ומנסים להבין את הצד שלו במקום להיות אטומים. זה יעזור לכם גם בפעמים הבאות בהם הוא ילחץ עליכם, מאחר וההבנה שלכם לגביו תאפשר לכם להבין את רצונותיו ומחשבותיו במידה מסוימת מבלי שתצטרכו לשאול אותו על כך. למרות, כמובן, שאי אפשר להבין את מה שעומד מאחורי אלו ב – 100%.

החסרונות של האסטרטגיה הזו ביחס לקודמת הם:

  1. קושי ביצירת "שיתוף פעולה" – כאשר מישהו לוחץ עליכם,  המוטיבציה שלו מרוכזת בזה שאתם תענו לו ולא הוא לכם. כשאתם משקרים לו אתם זורמים איתו, בעוד שכאשר אתם שואלים אותו משהו בעצמכם אתם עושים את ההפך.
  2. קושי בתכנון מראש – הרבה יותר קל לנחש איך הלוחץ יגיב כאשר תמציאו לו סיפור(שקר) מסוים, מאשר מה כדאי לשאול אותו כדי שהוא ירצה לענות לכם בכנות.
  3. קושי בלהסתיר את דעתכם – כאשר אתם שואלים אותו שאלות, אתם חייבים להיזהר שהשאלות שלכם לא ירמזו במסווה על דעתכם כי אתם רוצים שהוא ידבר על עצמו מבלי להתייחס עליכם. הרבה יותר קל להימנע מהמלכודת הזאת כאשר אתם משקרים מאשר כאשר אתם שואלים.
  4. דורשת "הקרבה" רבה יותר של קולכם – כאשר אתם שואלים, אתם נאלצים לסתום את פיכם לחלוטין ולמשך זמן ממושך להתרכז אך ורק בדבריו של הלוחץ. לעומת זאת, כאשר אתם משקרים אתם רק צריכים להבין מה הוא רוצה ממכם ולבדוק האם השקר שלכם משכנע אותו או לא.

הסיבה המרכזית למה אני בכל זאת מעדיף לשאוף ליישום מלא של האסטרטגיה הזאת היא כי החסרונות שלו מבוססות בעיקר על חוסר הבנת האחר ועל עצלנות.

מאחר ואני חסיד של הבנת האמת(שהתגברות על חוסר הבנת האחר ועל עצלנות קשורים אליה היטב), אני מעדיף "לשים את הדגש" על האסטרטגיה ההרבה יותר קשה והרבה פחות נוחה – העיקר שהיא תוביל אותי למקום שיאפשר לי להתמודד הרבה יותר בקלות עם חיכוכים עם אותו אדם בפעם הבאות – לעומת זאת, אם הייתי בוחר להשתמש רק באסטרטגיית החיים הכפולים – ההפך היה הנכון.

אני לא רוצה להוסיף כרגע יותר מדי על האסטרטגיה הזו כאשר אני בעצמי עדיין לא שולט בה היטב(אם כי יש לי ניסיון רב מאוד איתה), לכן אעצור כאן.

הרחבה נוספת על נושא ההקשבה(בעיקר מההיבט של איך להקשיב לעצמכם) שדנה גם באיך לעשות את זה למרות הקושי תוכלו למצוא בפוסט הזה(שמסביר בהרחבה גם למה קשה להקשיב לאחרים ולעצמינו) ובפוסט הזה.

טיולים מודרכים: לא בילוי אלא עינוי

טיולים מתוכננים עם מדריכים הם פשוט נוראיים מבחינת תכנונם וסגנונם. הייתי בכאלו במספר "קבוצות" (כולל המשפחה שלי) והכל היה אותו חרא.

הערה: הפריקה בפוסט זה תקפה בעיקר לטיולים שהייתי בהם במסגרות חינוך והמשפחה שלי. אינני יודע אם כבר יש טיולים שמתנהלים בצורה קצת יותר הגיונית, אבל בכל אופן גם אם יש זה לא הופך את הפוסט הזה למיותר.

המצב הכי מתאים מבחינה חברתית בטיול הוא בכלל השלב בו המטיילים באכסניה, כאשר הם נמצאים בקרבת מקום ש "מעודדת" אותם לעשות דברים משעשעים יחד כדי להעביר את הזמן. בטיול עצמו, כאשר אחד המטיילים מתעכב מסיבות הגיוניות(נפל לו משהו/נפרמו השרוכים/צריך להתפנות) המטיילים אחרים נאלצים לשלם את המחיר כי אסור להם להמשיך בלעדיו. זה לדעתי אחד הסיבות העיקריות למה טיולים בקבוצות גדולות הם רעיון איום ונורא – וזה גם בלי להתחשב בסיבה הכי חשובה שאני שונא טיולים כאלו שתוצג בפסקה הבאה. טיולים בקבוצות קטנות יכולות לעבוד טוב מבחינה חברתית כל עוד המטיילים מטיילים ביחד כי כך הם בחרו ולא כי הם במקרה באותה מסגרת שכופה עליהם את הטיול הזה.

המדריכים בטיולים חופריםםםםםםםםםםםםםםםםםם. לא בריא לדחוף כמויות אדירות של מידע לכל מקום אפשרי בו מטיילים – זה עושה כאב ראש. לא מספיק סבלנו מזה כילדים במוסדות החינוך הפורמליות? אני בהחלט אשמח ללמוד על מקומות מסוימים בהם אני מבקר במסגרת הטיול, אבל אני לא רואה שום היגיון בלחפור כחצי שעה על כל מקום סמלי בעל שטח של כמה מטרים בודדים על כל מה שאפשר להגיד עליו.

מדריכים.. דברו מתומצת ולפי כותרות! לא נראה לי שלמישהו מהמטיילים אכפת ממהלך הקרב המדויק והציטוטים המדויקים שאמר כל חייל כאשר לחם בבסיס שנמצא ממש ליד הגבול ביננו לסוריה. תגידו: "המקום הזה הוא.." (במשפט אחד) + "הוא שמור/אנחנו מבקרים בו כי.., (1-2 משפטים), "הסמלים המעניינים שלו הם.." (2-3 משפטים). זהו! כמה זמן זה כבר יכול לקחת? 1-3 דקות? אז זה מה שצריך! כאשר אני תמיד הייתי מסיים הרצאה (מבלי להבין שום דבר), הייתי ניגש למרצה ושואל אותו 1-3 שאלות, ואז כשהוא היה עונה לי ורק לי, אז הצלחתי להבין את מה שהוא מסביר לי. וההסברים האלה הם מעניינים(זה נותן לי עוד רעיון: אולי כדאי שכל הרצאה של כל מדריך תהיה לפי שיטה של "שאלות ותשובות" – במסגרת תכנון ההרצאה יתוכנן איזה שאלות צפויות לסקרן את הקהל הכי הרבה, וההרצאה תהיה עצמה תהיה מתן תשובות קצרות ולעניין על שאלות אלו והרצאה טיפוסית תוכל לענות אולי על 5 שאלות).

די לבלבל לנו את המוח על כל שטות שקשורה באופן עקיף למקום בו אנחנו נמצאים. נכון, זה בקושי עולה על האורך של השלטים הנפלאים שהחברה להגנת הטבע שמה פה ושם שמסבירים בקצרה על המקום – וזה כי הם מספיקים. בכל מקום יש שלט כזה, עדיף שפשוט תקריאו את השלט לקהל(אחרי הכל, בלעדיכם הקהל היה עלול לשכוח מזה ומישהו צריך להשליט להם סדר) ואז תשאלו אותם: "איך האירוע/סמל/חפץ(וכו') הזה מדבר אליכם אישית?"

ברגע שתשאלו את השאלה זאת – תעודדו דיון מהנה במיוחד עבור המטיילים שיחוו(או לפחות ינסו לחוות) אמפתיה/הזדהות כלפי משהו ממה שאתם מלמדים אותם – ואז חבל שהמדריכים לא לוקחים את התפקיד שלהם ברצינות גם בכך שהם לא מעודדים הקשבה פעילה. הם עושים את זה כמו בהרצאה – אחרי שסיימתי להרצות, יש לקהל קצת זמן לשאול שאלות שקשורות למה שהסברתי – וזהו. למה לא לעשות את זה קצת חוויתי? השאלה שהודגשה בסוף הפסקה הקודמת היא בדיוק מה שמותר לכם לעשות(שאסור למורים במוסדות חינוכיים) שמעודד את הקהל להתחבר באמת למקום בו הם מטיילים ולמידע שאתם שואפים להעביר אליהם. למה מעולם לא ראיתי את זה קורה בכל טיול שהייתי בו, אפילו כאלו שהוזמנו על ידי המשפחה שלי?

אגב, שמתי לב(בפסקה זה אדבר בשם עצמי כדי לא ליפול בכשל האנקדוטות) שמסגרת התכנון של רוב הטיולים שהכרתי היא קצת נוקשת יחסית לפעילות שנועדה להיות בילוי. מטיילים מסביב לאיזה מקום קטן כאשר 90% מהזמן מוקדש לא לטיול אלא להרצאות הארורות מה שאורך לפחות כשעה (ועשוי להגיע לאורך של כ 6 שעות לכל מקום), ואז מיד חוזרים לאוטובוס, ובזמן הנסיעה באוטובוס מישהו חייב לנסות להרוס למטיילים את ההזדמנות היחידה לנוח במהלך הטיול ולנסות להעסיק איתם באיזה פעילות/הרצאה חופרת(כאשר אני הייתי בטיולים במסגרת בית הספר זה נעשה בכפייה וחלק מהמבוגרים שישבו תיצפתו על התלמידים כדי לוודאות שהם עירניים ומקשיבים לו ומשתתפים בפעילות שלו – מי שלא קיבל פקודה להתעורר מיידית).

במקרים מסוימים(על אף שאולי זה קורה רק במסגרות בית ספריות, אני לא יודע) המטיילים גם נכפים להשתתף בפעילות לאחר שהם באכסניה אחרי ארוחת הערב. כמטפורה ניתן לומר שכמות הזמן שיש למטיילים לנוח במהלך כל הטיול עשויה(במקרים קיצוניים של הנ"ל) להיות נמוכה יותר מאשר ביום עבודה שגרתי שלהם – במיוחד אם הם עוד לא הורים.

וכמובן לא לשכוח – את המדריכים לא מעניין אם לא נעים לכם עקב ריח/מזג אוויר/בגדים לא מתאימים. הרי צריך מבחינת מובילי הטיול לעשות את כולו ומהר ובלחץ – העיקר להספיק. אם בטעות יצאתם למקום כלשיהו כאשר קר שם מאוד ואתם עם בגדים קצרים ושכחתם משום מה להחליף לבגדים ארוכים – לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא ירשה לכם לחזור אחורה לקחת את הבגדים שלכם(אלא אם כן זה לא מפריע לקצב). כנ"ל לגבי כל מקרה אחר בו לא הספקתם להתכונן לטיול.

על חלק הארוחות, אגב, אין לי תלונות בכלל – חוץ מזה שלא ראוי שהמטיילים יבזבזו מלא כסף על משהו שהם לא בהכרח רוצים. לא כולם אוהבים לבזבז המון כסף על אוכל כאשר הם יכולים להביא אוכל מהבית שלא מתקלקל מהר. אבל הכי חשוב שזה באמת זמן(היחידי) בו המוח יכול לנוח מלבד זמן שנת הלילה.

בקיצור – אני לא רואה שום היגיון בללכת לטיולים מודרכים – לפחות כל אלה שכוללים ניג'וסים באוטובוס והרצאות ארוכות כל כך. ממליץ בחום לכל המתעניינים לטייל איפשהו וללמוד עליו פשוט להשתמש בסמארטפונים כדי להתחבר לאינטרנט ולחפש את המידע על המקום שם – האינטרנט היום הוא מאגר מידע כל כך עצום שקשה למצוא משהו שאי אפשר למצוא עליו כלום באינטרנט. חסכו מעצמכם את המדריכים, תכננו את הטיול שלכם לבד לפי מפות ולכו עם החברה שאתם בחרתם לקחת אתכם. ככה אפשר לטייל וללמוד בשקט, בלי ניג'וסים, כאשר המוח שלכם נשאר רגוע לאורך כל הטיול ואולי גם הטיול יהיה הרבה הרבה הרבה יותר זול למימון מסיבות שאתם יכולים לנחש לבד.

ואני מקווה גם שכל מדריך אפשרי יקרא את הפוסט הזה וכך גם החברה להגנת הטבע וכל גורם אחר שקשור לעניין זה באיזושהי צורה. למורים וצוותי בית הספר – הטיולים אמנם עשויים לגבש את הילדים במידה מסוימת, אבל אני מעריך שהסיכוי שלא פחות מ – 10% מהם מקשיבים וחושבים בכלל על כל מה שאתם דוחפים להם הוא בסביבות האפס. אולי יש כאן הזדמנות סוף סוף לכפור באידאולוגיה הלא כל כך מנומסת של מערכת החינוך לגבי כל פעילות ושיעור אפשרי שנעשה במסגרת חינוך פורמלית ולתכנן את הטיולים בצורה שהמטיילים יצאו מהטיול רגועים ועם תחושה שזה באמת נתן להם משהו.

 

למה רובנו שונאים את השונה מאיתנו – ואיך לשפר את היחסים איתו

קודם כל, אני מודע היטב לעובדה כי יש גם "יריבות חברותית" בעולמנו, בה המתחרים אמנם שונאים את המתחרים בהם אלא אפילו מעודדים אותם במידה כלשיהי, ובטח לא משמיצים אותם אם הם מפסידים להם(או משמיצים בציניות).

רוב האנשים ה"נורמליים", לצערי, מגבשים גישה זו רק עם אלו שנראים להם נורמליים לא פחות – כלומר, הם מוכנים להתייחס אל אחרים בגישת ה "יריבות חברותית" רק במידה והם מחזיקים בדיוק באותה השקפת עולם בסיסית, לפיה כולם חייבים לעשות כל מה שנורמלי לעשות איך שנורמלי לעשות את זה. הנורמות במקרה זה הם כוללניות ולכן כל דבר – אפילו הכי קטן – שהם ימצאו אצל האדם יגרום להם מיד להעביר עליו ביקורת שאומרת שהוא מה שהוא פשוט בגלל שהוא נחות.

האמרה המאוד שיפוטית הנ"ל נאמרת לעיתים קרובות על דברים כמו לדוגמה, תחביב לא שגרתי. כל תחביב לא שגרתי, לא משנה כמה פרודוקטיבי והגיוני הוא בעיני "בעליו" – נתפס מיידית כתחביב נחות/מוזר/תינוקי וכולי. הרי מבחינתם לשבת ולראות סדרות קומדיה בטלוויזיה 3-4 שעות ביום זה הגיוני לגמרי – אבל להעביר כמות זהה של זמן בקריאה באינטרנט על נושאים שמעניינים אותך זה הזוי ומעיד על שעמום והתבודדות קיצוניים, כי הרי אין לזה קשר לצרכים שלהם, מה שהם צריכים ועושים למען זאת הם דברים כמו "בידור" ו "חברים" ולמי אכפת מללמוד על המציאות..

לא פלא שכאשר מישהו מעז לקבל החלטה "שונה" במשהו שנחשב בעיני רוב האנשים בישראל למאוד בסיסי בחיים(לדוגמה: להתחתן) אז הוא מקבל ביקורתיות מהסוג השפל והתוקפני ביותר, כיוון שהוא מעז להוציא את עצמו(במידה מסוימת) מהתחרות הגדולה והדמיונית בה הם חיים. ואנסח זאת גם בסגנון שדומה למשהו שקראתי לא מזמן באתר askpeople:

רוב האנשים המדוברים דומים בצורת מחשבתם לגבי הדברים ה"בסיסיים" בחייהם למאמינים(דתיים) קיצוניים במיוחד, כיוון שהם לא מהססים לתקוף ולבקר ולשפוט בצורה קטלנית(ארחיב בקרוב על השיפוטיות) את כל מי שמסרב לשחק את המשחק שלהם ואף רואים זאת כלגיטימי לחלוטין להפעיל לחץ עצום על אחרים כדי שיעשו מה שהם רוצים שהם יעשו כמה שיותר מהר ללא התחשבות במהירות שמתאימה להם להחליט ולעשות את זה. (אתייחס לעניין המהירות בפוסט אחר)

מזל לפחות שאין לחברה הזאת שום דרך לדחוף את השונה לקבל את הנורמות אותם כבר דחה(מלבד ביקורת ושיפוט).

כמובן שאפשר להדגים עניין זה בצורה פחות מופשטת:

הצבא הוא מערכת שכל כולה נועדה בשביל לעשות את ההפך ממה שיאפשר לנו לעשות שלום בין אויבנו – להילחם. והנורמליים מקדשים את הצבא ורואים את אלו המסרבים לשרת בו כעלובים, ילדותיים, חסרי ערך וכו'. אמנם יש היגיון במחשבותיהם של הנורמליים בהקשר זה – כיוון שכמעט ואין מי שמסוגל לפתור סכסוכים בדרך אחרת. וחלק לא קטן מהם חושב שהפוליטיקאים מהכנסת כבר ידאגו למניעת סכסוכים בדרכים שלהם. אבל בכל זאת, בו נתבונן בזה כך: כפי שמחקרים וניסויים פסיכולוגיים הוכיחו היטב(אוסיף בקרוב רפרנסים), כאשר אנחנו מתנגדים בקיצוניות למישהו אחר לנלחמים בו – יכול להיות ש:

  1. הוא נלחם בחזרה, ואז אנחנו נלחמים בחזרה, ואז הוא שוב, ובקיצור – נוצרת תגובת שרשרת קטלנית שבסופה שנינו נצא מהקרב עם נזקים חמורים, בין אם מהיבטים של גוף פיזי ומצב רגשי ורוחני. במקרה הכי טוב של קרב זה – נצליח "לנצח" אותו כך שהוא יפחד מאיתנו ולא ירצה להילחם בנו שוב. אם יקרה כך, יבצר מצב הדומה ללקיחת בן ערובה. הוא לא יעז לעשות משהו שלא כרוחנו, שכן אם יעשה לא נהסס להשמיד אותו. אם אכן נבחר לנצל זאת ככל האפשר(לגנוב ממנו משאבים, שטחים וכו') – זה כנראה מראה עלינו שאנחנו סוציופתיים צמאי-כוח. אף אחד שידע על טבענו האמיתי יעז לשתף איתנו פעולה. וגם אם לא ננצל זאת – לא נוכל להגיע איתו לפשרות ומשא ומתן(הוא לא יסמוך עלינו). ומה יהיה אם מתוך רחמים נאפשר לו לברוח והוא בינתיים יתחזק, יחזור ויקרע אותנו לגזרים?
  1. הוא בורח מאיתנו בכל הכוח, עושה הכל כדי שלא נמצא אותו, כולל "לדרוס" את מי שצריך כדי להישאר מוחבא. גם במקרה זה שני הצדדים יקריבו הכל כדי לנצח בקרב הזה. (דוגמה טובה היא המקרה של סמואל שינביין שברח כאשר הודיעו לו שמתכוונים להעביר אותו לאגף אחר בשל "התנהגותו הבעייתית", ואז הוא ברח וירה בכל מי שנקרה בדרכו. אמנם אדם נורמטיבי לא היה רוצח בלי להסס, אבל הוא בהחלט היה מוכן לפגוע במובנים "קטנים" יותר)

ככלל, ההשלכות של להציב מישהו כיריב מבלי להתחשב בו בכלל יכולות להיות קטלניות עד כדי בלתי-הפיכות. דוגמה טובה לזה בעיני ניתן למצוא במקרה הרצח של סמואל שינביין. שימו לב מה קרה:

א. סמואל התקשר לעו"ד אורית חיון וטען שהוא נמצא במצוקה. היא העבירה את המסר לאנשי הקשר של השב"ס בכלא בו שהה. הם לא ממש התייחסו.

ב. זמן קצר לאחר מכן, פקדת האגף מודיעה לסמואל שהוא עובר אגף בשל התנהגותו ה"בעייתית".

ג. באותו רגע, סמואל החל במסע ירי, שבסופו חוסל.

תכלס – אותי באופן אישי שלב ג' כלל לא הפתיע. מדובר במישהו שכבר הוכח שרצח בזדון בעבר, כך שמכאן יתכן והרבה יותר קל לו לרצוח מישהו מאשר אדם "נורמטיבי" אם הוא נקלע למשבר קיצוני. אנשי הקשר של השב"ס בכלא ומפקדת האגף התעלמו לחלוטין מרצונו של סמואל, שבסך הכל רצה שיתחשבו במצבו, והם פשוט צפצפו עליו לחלוטין, שזה משול ללהכריז מלחמה "מוחלטת" עליו. כאשר אתה מכריז על מישהו כמוהו מלחמה – הוא לא יהסס להשיב מלחמה.

זה גם מתבטא לדוגמה באחד מחוקי הפיזיקה, החוק השלישי של ניוטון, לפיו כאשר גוף X מפעיל כוח על גוף Y בכיוון מסוים, גוף Y באותו רגע(בדיוק!) יפעיל את אותו הכוח באותה עוצמה על גוף X – רק לכיוון ההפוך. ביהדות זה נקרא "מידה כנגד מידה".

  1. הוא ינסה ליצור דיאלוג בינינו כך שנוכל להגיע להבנה של דעותיהם ותפיסותיהם. פוליטיקה תומכת בזה – אבל זכרו שיש רק כ 120 חברי כנסת בישראל מתוך כ – 8.5 מיליון אזרחים. אף פוליטיקאי לא יכול לייצג את דעת הכלל(כי אין דבר כזה), המפלגות מדורגות לפי בחירות שהולכות לפי עיקרון "הרוב קובע" (למרות שמפלגה שנבחרת באופן טיפוסי אפילו לא מקבלת 50% מסך הקולות). אם נתבונן גם על זה שפוליטיקאים צומחים בזכות קשרים חברתיים וסמלי סטטוס – נראה כי אלה שנבחרים בדרך כלל אינם אלו שיודעים לייצר דיאלוג ומשא ומתן בצורה אפקטיבית גם עם האנשים "הקשים" ביותר.

מערכת החינוך מבוססת על שיעורים כפייתיים, פעיליות כפויות ומבחנים כפויים. זה דומה לדוגמה שהזכרתי קודם, סיטואציית הבן ערובה. המחזיקים הם משרד החינוך, צוותי בתי הספר וההורים, ובני הערובה הם הילדים. אפשר לתת שלל תירוצים למצב זה: הילדים צריכים מלא הכוונה(אולי כדי שידעו רק מה שהמחזיקים רוצים שהם ידעו כאשר יהיו גדולים – וכך לא יחשבו בעצמם "יותר מדי" ולא יסטו מהנורמות?), הילדים צריכים תעסוקה(בשביל מה יש שמרטפים?), הילדים צריכים השכלה בסיסית(כן, אבל כמה מהחומר שלומדים באמת משמש את כל התלמידים בחייהם? אולי חלק מהחומר שנלמד עד כיתה ו'. אבל החוק מאפשר לפרוש מהלימודים רק בתיכון, וגם בזה אני לא בטוח) אבל בסופו של דבר – לכאורה המחזיקים הופכים את עצמם באופן אוטומטי ליריבים של הילדים – אבל הם לא – באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות.

המחזיקים גורמים לילדים לסבול מ תסמונת שטוקהולם לאורך כל חייהם, שכן הם מעודדים אותם לבלות 40 שנה בשוק העבודה, כאשר המחזיקים הם הבוסים והשכירים רואה בהם לעיתים קרובות כאחראיים לגורלו הכלכלי, והם מצליחים לשכנע אותם שאם לא "יזרמו" עם המסגרת שנכפית עליהם – יהיו אומללים לאורך כל חייהם הבוגרים(בפוסט אחר אפריך טענה זו בדרך שלי) – זאת הם מצליחים בדרך כלל לעשות בזכות העובדה שילדים, מעצם היותם ילדים – נסמכים על מחזיקיהם שיחנכו אותם – שכן הם לא יודעים כלום על העולם וממי עוד הם יכולים ללמוד? לא משנה איך תתסכלו על זה – זאת יריבות נסתרת – שמטרתה היא לשעבד מישהו אחר אליך מבלי שהוא ישים לב(וזה שהוא לא ישים לב לכך ימנע ממנו לברוח ממך).

המחזיקים משעבדים את הילדים בכך שהם לוקחים מהם את רוב חירותם הפיזית, ההתנהגותית, המחשבתית וכו'. לא בכדי משרד החינוך מפרסם תמיד מפרסם פוסטים שמתגאים על זכאות לבגרות, מספר הניגשים ל 5 יחידות מתמטיקה וכו' – ועד שהתלמידים מתלוננים על מישהו והתלונה הופכת למפורסמת – זה רק על ציונים לא הוגנים, עומס יתר לימודים, בקשה שאתאיסטים לא יצטרכו לעשות בגרות בתנ"ך ושאר דברים קטנוניים ושטחיים. עצם העובדה שהמערכת מכריחה את כל הילדים(מלבד המועטים שבחינוך מיוחד) להיבחן באותם בחינות ולהצליח באותה מידה – מראה שאין להם הרבה התחשבות ביכולות האישיות של כל ילד במסגרת הלימודית שלהם – מבחינתם, יכולות כל הילדים צריכות להיות מספיק טובות כדי לסיים בגרות מלאה בתיכון, אחרת הם "נחותים מדי".

כעת אתן מספר טכניקות וגישות בריאות יותר בעיני שיעזרו לכם לעצור את הצורך להקטין אחרים וליצור עוינות ביניכם לבין השונים ממכם. הם יעזרו באותה המידה גם למי שנחשב ל "שונה" ושונא את הנורמליים לא פחות מכמה שהם שונאים אותו. מכיוון שאני רק נותן רקע כללי לכל אחד מהם, אתן הפניות לחומר ממנו תוכלו ללמוד טכניקות אלו במובן ה איך בצורה הכי מעשית שאפשר.

  1. שיקוף – ניתן לראות שיקוף כמעיין אסטרטגיית יצירת דיאלוג. אתם מעודדים מישהו אחר לשתף אתכם במשהו על ידי זה שאתם פשוט חוזרים אחרי מה שהוא אמר במילים שלכם. כאשר תשקפו אותו – תיצרו אצלו רצון להמשיך ולשתף אותכם, כיוון שהסיבה העיקרית לחוסר שיתוף בעת ההזדמנות לכך היא פחד משיפוט. תוכלו למעשה לקבל אינפורמציה עליו שתסייע לכם להבין אותו מבלי שתצטרכו אפילו לשאול אותו שאלות/לעשות עליו מניפולציות/החזקתו כבן ערובה. המחיר הוא שאתם תצטרכו "לבטל" את עצמכם במובן שתאלצו לא להביע שום דעה אישית על אף מילה שהוא יאמר. זה לא קל, במיוחד אם אתם רגילים לשנוא אותו עקב צורת מחשבתו. כמובן שזה דבר שיצטרכו לעשות זאת המון שיחות עם אדם אחד בסגנון זה כדי שתבינו אותו מספיק כדי שתצליחו לקבל את צורת מחשבתו כלגיטימית, כך שצריך גם סבלנות. זכרו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושעם כל הקושי – אולי בכל זאת זה עדיף על פני יחס עוין וקטלני ביניכם שהשד יודע לאיזה אסונות הוא יובל אצל כל אחד מכם.

הפניות: 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד' (מאת סטיבן קובי) ותחום הקאוצ'ינג ככלל. גם בתחומים מסוימים בפסיכולוגיה ניתן ללמוד על זה פה ושם, כגון סוג הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי(CBT), המירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 – “הפוך לקאוצר של עצמך”

2. פעלו בשיתוף פעולה עם השונים ממכם – זה ידוע גם כשיטת ה "ניצחון-ניצחון". זה יהיה כרוך בקיום העצה הקודמת(אחרת איך תסכימו בכלל לנסות לשתף איתם פעולה?), כך שתבינו את השונים ממכם מספיק טוב כדי שתדעו איזה רצונות יש להם שאתם יכולים לעזור להם למלא בצורה כזאת שתאפשר לכם להשיג משהו שאתם רוצים בו זמנית. שיטת ה "ניצחון-ניצחון" דוגלת בכך שמצד אחד לא תרגישו שאתם מבטלים את עצמכם עבור אחרים(משמע, הופכים לעבדים שלהם) ומצד שני לא תרגישו שמילוי הרצונות שלכם חייב להיות כנגד או ללא קשר למילוי הרצונות של השונים ממכם. שקפו אותם כדי להבין את "מערכת" רצונותיהם כמה שיותר טוב כאשר במקביל השתדלו להיות ברורים עם עצמכם לגבי "מערכת" הרצונות שלכם, ואז עליכם למצוא סיטואציות בהם אתם יכולים להתנדב למלא רצון שלהם שהם חווים באותה סיטואציה באופן "חזק" ובולט, כאשר עצם "תהליך" העזרה יעזור גם לכם להשיג משהו שאתם רוצים. דוגמה:

נניח שיש את X ויש את Y שהם אב ובן. X הוא טיפוס מופנם מאוד שמרגיש לגבי רוב האנשים שהוא מכיר – שכל אינטראקציה חברתית איתם אך ורק תזיק לו(כולל רוב משפחתו) – ו Y הוא אחד מהם. בלי קשר לזה, X סקרן להבין למה Y רוצה שירות צבאי כחובה מוסרית(לצורך העניין, כי הוא התחיל בהליכי התנדבות לצבא לאחר שקיבל פטור אבל לא התחיל את השירות בפועל כך שהוא יכול לבחור לבטלו בינתיים). Y הוא טיפוס מוחצן במיוחד שמתבאס כאשר X לא מוכן לשבת ולדבר איתו לארוחה ביחד, מה שקורה לרוב. מה יהיה הפתרון של X למקרה זה כדי ליצור סיטואציית "ניצחון-ניצחון" עם Y? ישב איתו לארוחה, כאשר X מיידית מעלה את נושא הצבא ושואל את Y שאלות על גישתו לצבא ומשקף את תשובותיו – וממשיך כך עד שהוא קיבל מבחינתו תשובות מספיק מובנות. ככה Y מקבל את האינטראקציה שרצה, ו X מקבל את ההסברים שרצה על גישתו של Y לגבי שירות צבאי כחובה מוסרית.

ויש עוד דרך להגיע לזה: להתבונן על עליך ועליו כך שתמצאו מכנים משותפים ביניכם גם אם כלפי חוץ אין ביניכם שום מכנה משותף. לאחר שתמצאו מכנים משותפים ביניכם תוכלו לעשות יחד, בשיתוף פעולה, דבר כלשיהו שתמצאו ששניכם אוהבים דרך אותם מכנים משותפים. ובניסוח יותר ברור ומפורט:

כאשר אנחנו מכירים במישהו שהתחביבים שלו לכאורה נראים הפוכים משלנו(לדוגמה, לצורך העניין אנחנו אוהבים לקרוא והוא אוהב לטייל) נראה לנו שכנראה לא נוכל להסתדר איתו. כי איך אפשר להסתדר עם מישהו שמה שהוא עושה סותר לחלוטין את מה שאתה עושה? לא תוכלו כך לעשות שום דבר ביחד, לכאורה.

אז זהו שלא. אנחנו בני האדם, שכידוע מצטיינים היטב בלהעניק משמעויות לכל דבר אפשרי, נותנים משמעות כלשיהי למשהו ואז אנחנו אוהבים אותו. כאשר מישהו מתמכר למשחק מחשב, זה יכול להיות בגלל שהוא מייחס לפעילות שלו על משחק המחשב כבעלת משמעות חשובה – לדוגמה, אם הוא מתחרה באותו משחק עם שחקנים מכל העולם אז המשמעות של הפעילות הזו בעיניו יכולה בקלות להיות זהה למשמעות שמייחס שחיין אולימפי לתחרויות השחייה האולימפיות בהם הוא משתתף(שוב, רק במידה והוא מתמכר למשחק ולא מפסיק "להשקיע" בו ולהשתפר בו. ככל שהוא משקיע יותר במשחק ויותר מתקשה להתקדם בו ובתחרות כך הוא ייחס לתחרות יותר משמעות. והדבר האחרון שמעניין אותו כשהוא חושב על זה זה שמשחקי מחשב הם כמו סם שמנתק אותך מהמציאות).

יכול להיות שגם מי שאוהב לטייל בחוץ וגם מי שאוהב לקרוא בבית – שניהם אוהבים את מה שהם אוהבים כי הם מייחסים לפעילויות שלהם משמעויות זהות: להתנתק מהשגרה היומיומית השוחקת, לחקור את העולם מסביב וכו'. כך הם יכולים, לדוגמה, לנסות למצוא נושאים משותפים שמעניינים אותם לחקור ולחקור אותם גם דרך טיול וגם דרך קריאה תוך כדי הטיול. אם הם פשוט רוצים להתנתק מהשגרה, הם יכולים פשוט לבחור פעילות אחרת שנראית לשניהם שאיננה טיול או קריאה שגם ממלאת להם את הרצון הזה.

כמובן ששני ה "עצות" האלה לא בהכרח יעבדו וזה תלוי בהמון דברים, אבל המסר שאני מנסה להעביר הוא שתמיד ניתן להתחבר יותר אל מי ששונה ממך – הן מבחינה שכלית, רגשית וכו' –  על ידי זה שאתה מבין אותו טוב יותר.

עכשיו שאלו את עצמכם – מה לדעתכם היה קורה במקרה של סמואל שינביין אם רק אנשי הקשר והמפקדת הנ"ל היו יוצרים איתו קשר לפני ההעברה לאגף אחר, ומנסים לשקף אותו כדי להבין את מצבו הנפשי, ואז מקבלים החלטה שמתחשבת במצבו? האם גם אז הוא היה פותח במסע ירי כתוצאה מכך? וגם אם אתם חושבים שכן – שאלו את עצמכם האם הם יכלו למנות מישהו אחר שכן היה מצליח למנוע כך את מסע הירי מבלי "לצפצף" על ההחלטה שהעבירה מפקדת האגף.

הפניות: כנ"ל לסעיף 1. כל ההפניות שם רלוונטיות גם לזה.

הערה: סיבה נוספת למה כל כך חשוב לעבוד עם אחרים על משימות היא כי ביקורת מאוד עוזרת "לחזק" את צורת מחשבתכם העומדת מאחורי הדברים שתם בוחרים לעשות ומהצורה שאתם עושים אותם – לפחות מההיבט של ההיגיון. ביקורת עוזרת לשים לב לכשלים לוגיים והטיות קוגניטיביות שלא הייתם שמים לב אליהם לבד, ובכך לשכנע אותכם למצוא ו/או לאמץ דרכי פעולה נכונות יותר עבורכם.

3. הרגילו את עצמכם להיות צנועים ותראו שאולי עדיף להישאר צנועים מאשר ההפך – צניעות היא ערך עליון בעיני. מי שצנוע – יותר מישמח ללמוד מאחרים – ואם הוא מספיק חכם, הוא ידע ללמוד מכל אחד בצורה שתעזור לו – גם מאלה שכל האנשים מסביבו צועקים לו שאסור ללמוד מהם כי הם משוגעים וכו'. המירוץ אחר האגו הוא מעייף מאוד. כל כך הרבה מאמץ והשקעה ואף ויתור עצום על דברים שאנחנו אוהבים – וכל זה בשביל שיהיו לנו סמלי סטטוס שיציגו אותנו כ "יותר טובים מאחרים"? כשאתם צנועים – כל זה נחסך ממכם. כאשר אתם צנועים, אתם מסוגלים ללמוד כל דבר ולהרגיש כאילו גיליתם את אמריקה לגבי הרבה דברים שאתם לומדים – מכיוון שאתם, בניגוד לאנשים בעלי האגו המנופח, לא מרגישים צורך להאמין שאתם כבר יודעים המון על העולם. להערכתי, אנשים בעלי אגו מנופח נוטים לעיתים קרובות להעריך את עצמם בצורה מוגזמת לחלוטין, ובכך מונעים מעצמם ללמוד דברים שהם לא יודעים(כי אם הם ילמדו את זה האגו שלהם יתנפץ) – ולכן יוצא שהם לעיתים קרובות משיגים פחות מהאנשים הכי צנועים, כיוון שהאנשים הצנועים יותר מוכנים ללמוד הכל ולעולם לא מרגישים צורך לומר "את זה אני כבר מבין ב 100%". מה שאני "מציע" בסעיף זה בשורה התחתונה – זה גישה מסוימת לחיים, שתסייע לכם לשחרר את הצורך לשכנע את עצמכם שאתם יותר טובים ממנו וממנה. פשוט הרגישו נוח להתייחס לכל דבר כאילו אתם לא בהכרח יותר טובים/מבינים בו מאף אחד אחר.

כאשר תשלבו את כל שלושת השיטות האלה יחד ותיישמו את כולם עם כל אדם אפשרי, תוכלו להסתדר כמעט עם כל מי שתתייחסו כלפיו לפי השיטות האלה. מעטים מאוד יהיו אלו שעדיין ירגישו צורך להציב אותכם כיריבים ולהתאמץ להקטין אתכם ככל האפשר כדי להגדיל את עצמם – וכך גם יהיה לגבי רצונכם לעשות כך לאחרים – הוא כמעט ו "יעלם" לגמרי.

הפניות: "אמור לא ואל תרגיש אשם" (מאת מנואל ג'.סמית). ספר זה מלמד אסטרטגיות החלטניות שעוזרות לך להחליט בכוחות עצמך באופן כללי. בעיני הוא מלמד כיצד אתה יכול לגרום לעצמך להרגיש טוב עם ההחלטות שלך ללא צורך "להביס" את המתנגדים להחלטותיך.