על איך לחיות חיים אותנטיים – ביקורת על הספר "אני, פרויקט מיתוג"

לאחרונה קראתי ספר של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג", והוא רלוונטי לכמה וכמה מנושאים מרכזיים אליהם כבר התייחסתי לבלוג זה, ולכן זה נראה לי הזדמנות מצוינת להציג את נקודת מבטו, ואת נקודת המבט שלי על נקודת המבט שלו.

למי שלא מבין, הרלוונטיות של זה לבלוג היא פשוטה – קרלו גם מדבר, בצורה כזו או אחרת, על להיות אותנטי גם כאשר זה "מנוגד לנורמות חברתיות", ו/או לתרבות המקומית. לכן דבריו לדעתי מצדיקים התייחסות מפורטת בבלוג הזה.

והבהרה: יתכן שיש הסבורים, במידה רבה מאוד של צדק, שכל צורת המחשבה שקרלו מציג בכל כתביו, מפוקפקת לא פחות מכל אלו של אותם "גורואים" המככבים בתעשיית העזרה העצמית, ו/או של מטיפי תורות ניו-אייג', בגלל שהיא מלאה בטענות מעורפלות ו "לא פרקטיות" וחסרות משמעות, ובהכללות מגוחכות[1] והצהרות חסרות בסיס.

הבעיה אכן קיימת – אני יכול להעיד שלהתרשמותי, גם בספר הזה חלק גדול מהרפרנסים שקרלו כן טרח להוסיף לא באמת מראים את הביסוס לאף טענה שלו, אלא רק מפנים לקריאה נוספת – ואלו שלא, לא מרחיבים על איך המקורות מוכיחות את טענותיו, מה שהופך אותם לבעייתיות.

הסיבה היחידה שאני לא ממהר להסכים עם הביקורת הזאת, זה בגלל שהספר הזה (לדוגמה), עוסק בעיקר ב "אינדבדואליות" מנקודת מבט פילוסופית, לאו דווקא פסיכולוגית. מכיוון שפילוסופיה עוסקת בסוגיות מופשטות ולא מעשיות[2], קשה מאוד לפילוסופים להתנסח בצורה ברורה. פילוסופים מסוימים יודעים להסביר את דבריהם בצורה פשוטה להבנה באמצעות היכולת להסביר את דעותיהם דרך דיאלוגים סוקרטים, מה שאני מוצא שהופך את זה לקל ליצור "גרפי חשיבה" יכולת שאולי לקרלו אין, למרבה הצער.

ובכל זאת, אני חושב שיש בדבריו על אינדבדואליות ואותנטיות, נקודות מעניינות (בעלות ביסוס לוגי בסטנדרטים "פילוסופיים"), שניתן לתרגם אותם לתכנון חיים מעשי, כך שאני מוצא תועלת מסוימת בהתבוננות על הפילוסופיה שלו על אינדבדואליות.

קרלו בספר מתייחס להרבה "תופעות" הבעלת רלוונטיות ישירה או כמעט ישירה לנושאים שהזכרתי בבלוג זה. הבה אציין ואסביר אותם אחד אחד:

  • תחרות חברתית שנעשתה "גלובלית" ומדידה:

להבנתי, קרלו מקשר בין גורמים מסוימים, לבין השינויים בכמה עשורים האחרונים על הנטייה האנושית של בני אדם להשוות את עצמם לאחרים ממגוון היבטים, כאשר הגורם העיקרי הוא ההתפתחות של הטכנולוגיה בשם "אינטרנט".

הוא טוען כי בעקבות כך שכל אחד מאיתנו כעת יכול להיחשף לעוד ועוד סיפורים של אנשים "מצליחים" ממנו 24/7 (בעקבות נגישות סיפורים אלו דרך האינטרנט, כמו כל שאר הידע האנושי), כעת אנחנו משווים את עצמינו לאחרים על סמך "מדדים" גלובליים, כלומר, על סמך איך שאנחנו חושבים שאנחנו ביחס לכל שאר האנשים על הגלובוס, ולא רק בסביבה מצומצמת יותר (לא ברור איזו – אולי משפחה/מוצא/מדינה..)

ולגבי ההיבט "המדיד" – כאן קרלו תיאר מצב מורכב למדי, בו, להבנתי:

א. אמצעי מדיה שונים, אותם כינה "בידורידע" (infotainment), מנסים לגרום לציבור לשאוף לשפע כלכלי, ו/או חומרי, ו/או מדיד.. או משהו בסגנון[3].

ב. היום האדם מתחיל להיתפס כמצרך כלכלי בפני עצמו – דבר נוסף שערכו נמדד לפי ערך מספרי. וזה יכול להיות תלוי בתלוש השכר החודשי שלו, בחסכונות שצבר וכו'.
דוגמות אחרות לכל אותם הישגים "מדידים" עליהם קרלו מדבר, הרלוונטיים לתפיסת האדם הפרטי כמצרך, הם[4]: מספר האזכורים של אותו אדם אם מחפשים אותו בגוגל, מספר החברים שלו בפייסבוק, האם הוא מופיע ברשימות כמו "100 טופ הסלבים של 2010", וכו'.
הוא טען, להבנתי, כי תחרות זו מסיחה את דעתינו מלחיות לפי הזהות שלנו, ולא רק כדי "להצליח בחיים" לפי הקריקרטיונים שהבידורידע משתמשים בהם להפצת אנשים "מצליחים".

  • אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי להתמודד עם פחד מהמוות:

קרלו טוען שפחד מהמוות מניע אנשים להשתמש במגוון טכניקות לצמצום הרגשתו. רוב טיעוניו בעניין זה מובעים, להבנתי, באמצעות "תיאוריית ניהול האימה". אני בעצמי הסתבכתי בניסיון להבין אותה אז אשתוק לגביה.

בכל אופן, הוא גם טוען שאימוץ אמונה בדת או תורה רוחנית כזו או אחרת, נובע (בין היתר) מכך שזה מקנה לאנשים תקווה שהם בעצם יחיו לנצח, ובכך בעצם להכחיש את היותם בני תמותה[4].

  • אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי למצוא משמעות לחיים:

קרלו מתייחס כאן לתעשיית "העזרה העצמית" וכל התורות הרוחניות (באחד העמודים הוא כינה את חלקם "פאסודו-רוחניות"), וטוען, בתמצית, שהיא ממלאת לאנשים את החוסר במשמעות ובמענה לשאלות קיומיות, באמצעות טענות משוללות בסיס[5] – בדיוק כמו רבנים חרדים מסוימים (מבלי לרכל) שלטענתו מסלפים את המדע כדי לבסס את טענותיהם ומראים בורות בנושאים מדעיים, וכו'.

הוא מסכם זאת לדעתי כאשר הוא כותב שאותם "שיקויי פלאים" שמציעים כל הרוחניקים למיניהם, נרכשים ככל נראה על ידי אנשים שנמצאים ב "מצוקה אמיתית" כלשיהי, והבעיה עם זה, היא שהם עלולים לחטוף נזק על כך שהם מאמינים שאותם "שיקויים" יפתרו להם את כל בעיותיהם, מבלי לקבל עזרה המבוססת על מידע מהמימן והוכחות אמפיריות.

הוא ציין שהספר נועד, לפחות בין היתר, להראות שניתן לאמץ משמעות לחיים תוך שימוש בחשיבה ביקורתית, ומציע קונספט חלופי לרעיונות רוחניים שהוא מכנה "קבלה עצמית אקטיבית", כאשר במסגרתו, האינדיבדואל (האדם הפרטי) ממציא לעצמו משמעות לחייו על סמך גיבוש תמונה ברורה לגבי הזהות שלו, תוך כדי הכרה בכך ש "חומרי הגלם" של זהותו לא נתונים לבחירתו, ומאחר והם עוצבו כשעוד היה יצור קטן וחסר ישע (דהיינו, תינוק/ילד).

שאר הקונספטים שזכורים לי מהספר לא רלוונטיים, אז "אקפוץ" ללקשר את כל זה לכתבה שהוא פרסם לפני כשנה, בה טען, בדומה לבכתבה קודמת, שמימוש עצמי אותנטי/הצלחה בחיים/איך שלא נקרא לזה (בכתבה הקודמת הוא כינה זאת "לחיות לפי הטבע שלך"), שלהיות קשוב לעצמך ול "מי אתה" מקל עליך בקבלת בחירות אותנטיות ופחות כניעות לנורמות חברתיות, למשפחה ולפחד מהסביבה באופן כללי.

ודעתי היא..

נסיים את הצגת רעיונותיו כאן. להלן דעתי, שעל הדרך תקשר את המדובר לפוסטים קודמים שפרסמתי כאן.

  • לגבי התחרות:

קודם כל, אזכיר שכבר טענתי ש "החיים הם תחרות" שמחייבים השוואה לבני אדם אחרים.

ספציפית לגבי התחרות כדבר שנהפך ל "גלובלי" – אני חושב שהטיעון הזה, בתמצית, הוא לכל היותר אזהרה שימושית מפני השפעה פסיכולוגית שלאינטרנט אולי יכול להיות עלינו, ולא טיעון מבוסס.

בכלל, אני לא רואה שום קשר סיבתי בין עצם השימוש באינטרנט למען "היכולת" להתחרות עם אנשים מכל הגלובוס בכל דבר שניתן להעלות על הדעת, לבין "מימוש עצמי אותנטי". למה שהיכולת הזאת תגרום לנו לעבוד קשה יותר? או לעשות יותר מה שאנחנו שומעים ש "כדאי לנו לרצות" במקום מה שמעניין אותנו שלא בגלל המלצות של אחרים? אם קרלו היה מוכיח שהיא גורמת לאלו הייתי מבין את הקשר, אבל לא ראיתי שהוא הוכיח אותו.

להיחשף ל "הצלחה" של יזמים גדולים, לצורך העניין, לא בהכרח מדרבן אף אחד לנסות להפוך ליזם גדול בעצמו, או להגדיר את אותם אנשים כ "מצליחנים". זה נראה לי כאילו קרלו מתייחס ל "בידורידע" בתור מעיין פלטפורמת חינוך לציבור, שמחנכת אותו לגבי איך להגדיר הצלחה בחייהם. אני לא רואה לזה שום ביסוס. האם בכלל יש דרך לבדוק את השפעת המדיה על "כיווני המחשבה" של הציבור הצורך אותה?

וספציפית לגבי עניין המדדים בתחרות ל "מדידים" (מספרים) – שוב, יש פה "סוג" מסוים של חוסר הביסוס הזהה לעניין התחרות "הגלובלית" – כן, יתכן ויש מנטליות של תחרותיות שנמדדת במספרים בהרבה מאוד מקומות והיבטים בעולם כיום, אבל מי אמר שזה שונה עכשיו ממה שזה היה, בהשוואה ללפני 300 שנים, לדוגמה? האם באמת יש משמעות כלשיהי לטענה שיש תחרות שכזאת? (אגב, עצם הטענה ש "יש תחרות על X..", באופן כללי, היא בעייתית – כי תחרות, בהגדרתה, היא משחק סכום-אפס בו כמה צדדים מנסים להשיג משהו אחד – וכל ניצחון של אחד מהם הוא הפסד של כל האחרים. אבל כדי לדעת מי מתחרה בתחרות, צריך לדעת מה כל צד בתחרות באמת רוצה – יכול להיות שהוא רוצה בכלל ש לא יהיה לו את הדבר עליו שאר הצדדים מתחרים, ואז ממילא מגוחך לטעון שהוא "מתחרה" בשאר הצדדים באותה התחרות. ומאיפה קרלו יודע מה כל אדם בעולם רוצה?!).

בקיצור, דעתי כאן היא שטענותיו של קרלו על התחרות הם חסרות משמעות במקרה הטוב, כמו הרבה משאר ההכלות הגסות והטענות המעורפלות שלו. יתכן כי הוא רואה בהם טענות אבדוקטיביות לגיטמיות, אבל אני חושב שאין לזה מקום בספרי פילוסופיה, שלדעתי, צריכים להיות ממוקדים בטענות דדוקטיביות כדי להיות בעלי ערך.

אגב, ב 2 הכתבות אליהם קישרתי, קרלו גם מתייחס לעניין התחרות – הוא מדבר על איך אנשים "מצליחים", שלכאורה הם "ווינרים" שניצחו בתחרויות "מדידות" כאלו ואחרות, הם לא בעלי "רווחה נפשית", הם מפחדים לאבד את מה שיש להם, הם לא מימשו את עצמם באופן אותנטי, הם לחוצים כל הזמן, וכו'.

זה דווקא נראה לי לעניין – הוא הציג את נקודת מבטו על אנשים שנחשבים ל "מצליחנים", באמצעות תיאור החסרונות שבאורח החיים שלהם. אבל זה ממש לא רלוונטי לספר שמדבר על אינדבדואליות בעידן המודרני (ולא סתם באופן כללי).

  • לגבי הדתות:

בכל הקשור לפחד מהמוות – האמת שאין לי יותר מדי מה להתייחס, כי אני נוטה להסכים – אכן הדתות מעניקות למאמינים בהם תחושה של ערך ונחמה מפחדים כמו המוות. זה היסק כמעט טריביאלי בעיניי (אפילו שהוא אינדוקטיבי בלבד), שמבוסס על התוכן של אותם דתות, ועל ההנחה הרווחת לפיה קיים אצל בני אדם פחד מודע או לא מודע מהאירוע (שנראה לי קשה מאוד להגדרה באופן קונקרטי, אגב) שנקרא "מוות". אפשר להטיל ספק בהאם זה בכלל הנחה רווחת וכו', אבל לא נראה לי שיש עוד משהו חשוב לומר על זה.
אז כן, טענות מעניינות, אבל ממה שהצלחתי להבין עליהם הם נשמעות לי קצת טריביאליות מידי מכדי שיהיה להם ערך.

אבל חכו, הגענו לחלק שציפיתי לו:

  • לגבי התורות הרוחניות ותעשיית "העזרה העצמית":

אוהו. איך נהניתי מלקרוא את החלק הזה. תעשיית "העזרה העצמית" יכולה למכור כל רעיון באשר הוא, מעורפל ולא מבוסס ככל שיהיה, and get away with it – בעידן של היום שבו ניתן להפיץ ולפרסם כל פיסת אינפורמציה במאמץ אפסי, באמצעות האינטרנט כמובן (כפי שקרלו עצמו ציין בספר, אגב), ולהתפרנס מלא לעשות כלום, פחות או יותר.

אכן, והתייחסתי לכך בפוסט הזה. חלק, אם לא כל מהאנשים בתעשייה הזאת מבטיחים הבטחות מעורפלות ומוכרים טקסטים שמסבירים איך להגיע אל אותם יעדים מעורפלים שאנשי המכירות האלו מציעים. אם החומר שלהם גם כולל שימוש במונחים מעורפלים (כל שכן "מיסטיים"/על טבעיים/רוחניים[6]), אז ממילא גם הוא לא ניתן לבדיקה אמפירית, מאחר ולא ניתן לבדוק את העל טבעי בשיטת מחקר שנועדה לחקור את המציאות החומרית.

הם לא בהכרח אפילו ייתמרו להציג את המוצג בטקסטים כ "ידע" כזה או אחר.
בין כה וכה, אני חושב שהשורה התחתונה של הביקורות של קרלו כלפי כל אותם גורואים (כפי שהבנתי אותה), נכונה – האנשים האלו אכן מציעים משמעות מסוימת לחייהם של הניזונים מהם (כאשר "המשמעות" הזאת, בעיניי, היא ההבטחה המעורפלת שהם מוכרים) – במיוחד במידה ואנשי המכירות כותבים בחומר שלהם על איך האנשים היחידים בעולם שיש להם סיכוי להגיע לאותם יעדים מעורפלים, הם אלו שרוכשים את המוצרים שלהם.

עם זאת, אני לא בטוח שאני מסכים עם טענתו, שניתן לאמץ משמעות ללא השבתת החשיבה הביקורתית.

אמנם אני חסיד גדול של שימוש תדיר בסוגים מאוד מסוימים של חשיבה ביקורתית (הכוללים ספקנות פילוסופית ו ספקנות מדעית), אבל בכל זאת – זה לא נראה לי ריאלי.

את ההסבר לכך ניתן להבין באמצעות קריאת הפוסט שלי לגבי "למה אין שום סיבה הגיונית לחיות" – שאומר, בתמצית, את מה שכתוב בכותרת שלו.

אני כבר לא בטוח אם אני עצמי מסכים לחלוטין עם מה שכתבתי אז, ובכל זאת – אני עדיין מתקשה מאוד למצוא תימוכין לכך שחשיבה רציונלית אפילו יכולה לעצב את עיקר ההתנהגות (המעשית) של כל אדם בשגרת חייו. נכון, הוא יכול "לבנות לעצמו חזון" (/ערכים), הוא יכול לגבש השקפות פילוסופיות משלו, הוא יכול להטיל על עצמו משמעת עצמית, וכולי.

אבל אני עדיין חושב שכל אלה, גם אם קיימים, מבוססים שלעצמם על רגשות בסופו של דבר. מה יכול להניע בן אדם לרצות מלכתחילה לכפות על עצמו משמעת עצמית, או לגבש ערכים כלשיהן, או השקפות פילוסופיות?

דניאל כהנמן היטיב לתאר בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" את מה שכינה "מערכת 1", שמהווה למעשה פונקציה מסוימת במוח האנושי שמבצעת חישובים באופן אוטומטי ומהיר במיוחד, אך מבוסס-היוריסטיקות (כללי אצבע שאנחנו משתמשים בהם) ולא מדויק.

המערכת הזאת היא "אינטואטיבית" – אף חלק במוח הקשור בחשיבה רציונלית לא נמצא בה.

מנגד, יש את "מערכת 2", המערכת הרציונלית, המחושבת, האיטית, שפועלת אך ורק לפי נוסחאות וחישובים זהירים ומבוקרים, ומשמשת גם להטלת ספק בכל דעה באשר היא (גם דעות במוח של בעל המערכת הזאת).

בתמצית – איזה חישובים קונקרטיים, מדויקים ומבוססים אמפירית, יכולים להניע אותו לאמץ משמעת עצמית וערכים והשקפות כאלו ואחרות? אני לא יודע את התשובה, אבל אני בספק רב אם יש עוד חלק במוח למעט מערכת 1 שמסייע לגבש משמעת עצמית, ערכים והשקפות.

מה שאני הולך לטעון כאן מבוסס שלעצמו על מערכת 1 (כנראה טיעון אבדוקטיבי) ואיננו טיעון תקף, כך שיתכן ויש כאן כשלים "חמורים", ובכל זאת – כדי להיות פרודקטיבי מספיק כדי לשרוד בשוק העבודה ולמטרות אחרות, צריך לחשוב קצת ולעשות המון – להציב מטרות במהירות באופן "אינטואטיבי" מבלי לחשוב בכלל על האם יש מאחוריהן רציונל כלשהו (במיוחד אם אתה שכיר, שאמור לעשות את מה שהבוס שלו אומר לו לעשות), כלומר, להשתמש לשם זה אך ורק במערכת 1 – ואז להתקדם לעברם לאט ולאט, באופן מחושב וזהיר, תוך לקיחת סיכונים מחושבים ופרופורציונליים – כלומר, להשתמש בעיקר במערכת 2 לאורך כל הדרך.

ולכן, אם האדם ישתמש במערכת 2 בדרך להצבת מטרות, הוא יתחרפן – כי הוא מהר מאוד יראה שאחרי "בקרה עצמית", לא נותרות לו שום מטרות להציב לעצמו.

אז בקיצור, אני לא חושב שאני מסכים עם קרלו על זה, אם כי אני מודה שהקושי שלי להסכים איתו נובע בעיקר מתחושות אינטואטיביות שלי, ולא מנימוקים רציונליים. מקווה שאצליח לחשוב בעתיד על דרכים יותר רציונליות לבדוק את אותם תחושות..

לסיכום, ספר על "הצלחה בחיים", הצבת יעדים וגיבוש אורח חיים "אותנטי", הכולל (לצד כל הטענות שהעדפתי פשוט להתעלם מהם) הצעות שימושיות, ולא ממש מעורפלות לטעמי, על איך לגבש גישה לגבי "מי אנחנו", כדי לקבל החלטות מסוימות בחיים וכך להיות אותנטיים יותר. אם כי הן קשות להבנה בעקבות הניסוח המתפלסף שלהם, ועקב האופן המסורבל והמבלבל בעיניי בו קרלו מציג את צורת מחשבתו.

הערות:

א. מעניין לציין שמהתבוננות פנימית ממושכת שעשיתי על עצמי, נראה לי שהדעה שלי (שאין שום סיבה הגיונית לקום בבוקר וכו'), שלעצמה מגיעה, במידה מסוימת, ממניע אמוציונלי כלשהו – התיעוב שלי כלפי כל מיני דברים שאני עושה, גורם לי לחשוב דברים בסגנון "הלוואי והייתי מונע יותר מהיגיון ופחות מרגשות שבאות וחולפות. יש לי בחירה על זה בכלל?", והם מהווים חלק מהביסוס להשקפה "הפסימיסטית" הזאת, לפיה רק רגשות יכולות להניע אותנו להציב לעצמינו מטרות בחיים.

ב. באופן כללי, אחת מהשורות התחתונות של הספר של הקרלו שאני כן מוצא לנכון "לאמץ" אותם, זה הטענה על הזהות שלנו ועל כך שעלינו "לחיות לפיה". לא כ "צו מוסרי", אלא פשוט כדרך שימושית לעצב העדפות בחיים. כן, דברים רבים ב "זהות" שלנו מעוצבים על ידי דברים שאנחנו לא יכולים, ככל הנראה, להשפיע עליהם. אז אפשר פשוט לחיות עם זה במקום "להילחם" בזה, ולראות גם בזה חלק מה "אינדבדואליות" שלנו. מודה שקצת קשה לי להסביר את המונחים שהשתמשתי בהם כאן, אבל ככה זה בפילוסופיה..

ג. בהקשר לתעשיית העזרה העצמית – קרלו בספרו אמנם התייחס בהקשר הזה רק לרבנים חרדים, ולמחברי ספרים כמו "הסוד" ו "כוחו של הרגע הזה", אבל אני מזכיר – התיאור שלו מתאים לכל, ואני מתכוון לכל, מי שמבטיח הבטחות שאינם ניתנות לבדיקה אמפירית (או לפחות קשות מידי לבדיקה אמפירית – אם לדוגמה מישהו מבטיח שמי שמקיים את עצותיו יגיע בשנת 2090 לירח, בעייתי מאוד לבדוק אותו לפני שנה זו), ומשתמש במונחים רוחניים לתיאור הבטחתו (גם מונחים כמו "להצליח בחיים", יכולים, בעיניי, להיחשב למונחים רוחניים, שוב, בגלל הערפול שלהם).

זה כולל גם את אליעד כהן ועוד כל מיני גורואים אליהם התייחסתי כדוגמות בפוסט הזה. למעשה, קרלו מדבר פחות או יותר על אותם אנשים שגלעד דיאמנט יוצא נגדם – אנשים שמציגים לציבור השקפות שדוחות את השיטה המדעית או מהוות פאוסודו-מדע, ומעודדות אותו לשאוף ליעדים שאינם ניתנים לבדיקה אמפירית (בהבדל היחידי שממה שקראתי עד היום, גלעד מתמקד בטיפולים פיזיים מסוימים כגון הומופאתיה שעשויים להתיימר להיות מבוססים על מדע, בעוד קרלו מתמקד בטיפוליים נפשיים שמבוססים על מה שהייתי מכנה "פאוסודו-פילוסופיות").

ואם זה לא מובן – לא ניתן לבדיקה אמפירית, פירושו כל טענה שמשתמשת במונחים שאינם ניתנים למדידה כמותית מדויקת ו/או חומריים (מייצגים חומרים שיש בעולם). זה רוחניות, עליה מושתתות כל הדתות והכתות בעולם – כל דבר שהוא על טבעי.[6]

ד. פעם, כתבתי פוסט על "למה אולי לא כדאי להצליח בחיים", בו התייחסתי לקרלו ולאיזה טרנד שהכרתי פעם. שם, הצגתי את הרעיון של קרלו ככזה ששם דגש על טיפוח "האני החווה", אותו תיאר דניאל כהנמן באותו הספר הנ"ל ("לחשוב מהר, לחשוב לאט").[7]

אז ככל הנראה, על סמך שניהם, נראה לי שקרלו אומר, בשורה התחתונה, שמימוש עצמי אותנטי, הוא חיים בהם האדם מעצב לעצמו במהלך חייו הבוגרים זהות משלו, המבוססת על "חומרי גלם" שרכש בילדותו, ואז חי לפי הזהות הזאת (ניסוח זה אכן מעורפל, אז הבה נדגים: נגיד אם הוא מחליט שהוא אוהב ללמוד על מחשבים, אז הוא הולך לעשות תואר במדעי המחשב). אלו לא בהכרח חיים מלאים בשקט נפשי, ולמעשה, קרלו מקנה בספר דוגמות של אנשים "מרדנים" שנרדפים עד היום, כמו אייאן חירסי עלי.

זה מעורפל במידה לא מבוטלת, כן, אבל אני בכל זאת מוצא בזה תועלת מסוימת לגיבוש "תוכנית חיים" לכל אחד לפי איך שהוא חושב שמתאים לו לחיות – ובמה כדאי לו להשקיע יותר או פחות זמן, כסף וכו'.

הערות שוליים:

(לא אשים ציטוטים ישירים מהספרים, כי זו עבירה פלילית):

[1] להלן סתם דוגמה אנדקטואלית להמחשה: בעמ' 26, קרלו טען שבעשורים האחרונים יצא האקזיסטנציאליזם מן האופנה. אי אפשר לקחת טיעון שכזה ברצינות אלא אם הוא מהווה מטאפורה למשהו.. משהו לא ברור' במקרה הזה.

[2] את ההגדרה הזאת לפילוסופיה לקחתי דווקא מויקיפדיה האנגלית.

[3] ראו בעמוד 64 בספר, בו קרלו התייחס גם לסיסמה "Just Do it".

[4] קרלו מדבר על הדוגמות האלה בעמ' 40-41.

[5] ראו בעמוד 87 בספר.

[6] ראו את ההגדרה של ויקיפדיה לרוחניות – כל ישות שאיננה חומר, תודעה או אנרגיה.

[7] ראו בספרו בחלק 5, בפרק 37, "טיב החוויה", שם הוא מתאר אותו.

4 דרכים מחרידות "גורואים" מנסים לגרום לכם להאמין להם ולשלם להם

סורי על ההפסקה עם "פוסטי הדיונים". אני פשוט מרגיש שאני חייב לכתוב על זה. קודם יהיה מבוא, ואז הרשימה, אז כמה הערות וחומר לקריאה נוספת.

מבוא קצרצר

דבר ידוע שהתאפשר לנו מאז שהומצא האינטרנט, הוא התקשורת ממקום למקום. בזכות האינטרנט, כל פיסת טקסט יכולה לעבור בשניות מקצה אחד של כדור הארץ לאחר. ואת זה האנושות מנצלת להמון מטרות. אחת מהם, היא פרסום עסקים – עסקים מפרסמים אתרי אינטרנט משלהם כדי לפרסם את עצמם לציבור הרחב.

יש אינספור "סוגים" של עסקים. חלק מהם, הם עסקים שמקנים שירותי טיפול נפשי. ולא כל מי שמפרסם את עצמו הוסמך לעשות בכך.
למעשה, קיימים "מקצועות" שאין עליהם שום רגולציה(תנאי הסמכה מינימליים), שאינם פרקטיים.

בניגוד לעיסוקים מסוימים אחרים שניתן ללמוד ללא פיקוח או רגולציה, כדי להרוויח כסף מה "מקצועות" בהם אתמקד בפוסט הזה, צריך, להתרשמותי, לא לעשות משהו, אלא רק יכולת שכנוע ורטוריקה. כל אחד יכול לפתוח אתר אינטרנט, לטעון שהוא מומחה באחד(או יותר) מהמקצועות האלה, להציע את שירותיו במסגרת המקצוע תמורת תשלום, והופ, יש לו עסק עצמאי, והבעיות הפוטנציאליות של זה יוסברו במהלך הפוסט.

למיטב ידיעתי, חלק(או כל?) המקצועות האלו כוללים: יעוץ ואימון אישי(קואוצ'ינג).

שמעתי על עוד המון כאלו, כמו NLP, גישור, תיווך ופסיכולוגיה רוחנית. בפוסט הזה אתמקד ביעוץ ואימון אישי, מאחר ואינני מכיר את כל השאר.

המקצועות האלו, למיטב ידיעתי, אינם מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה. למעשה, אין בכלל הגדרה מוסכמת לאף אחד מהם. גם יעוץ וגם אימון אישי, נועדו כדי "לעזור למטופל להגשים את מטרותיו האישיות".

כמובן שיש מי שיטען להבדלים מהותיים ביניהם, אבל מאחר ומקצועות אלו אינם מוכרים באקדמיה, וגם אין רגולציה ופיקוח – אין מי שיקבע עבור כולם הגדרות ליעוץ ואימון אישי, ואין הגדרות משותפות לאלו(אולי חוץ מזו שציינתי).

במילים אחרות, לא רק שכל אחד יכול להכריז על עצמו כמומחה(מטעם עצמו) בכל אחד מהם גם אם לא למד יום בחייו, תוך מתן שירותים שבעיניי אחרים בכלל מהווים טיפול פסיכולוגי או משהו בסגנון, ואי אפשר יהיה לפתור את המחלוקת בינם לבין ה"מומחים" האלו, שוב, כי אין הגדרה מוסכמת לכל אחד מהמקצועות(סליחה, העיסוקים) החופשיים הנ"ל.

אתם רואים אותם בכל מקום. הם מקדמים את עצמם בגוגל. הם מופיעים בפייסבוק. הם מופיעים ביוטיוב.
כמובן שלא כל אלה הם בהכרח שרלטנים. אבל עדיין.

בהערת אגב, אמנם קיימים מוסדות ללימוד אימון אישי/קואוצ'ינג, אבל מעבר לכך שאין פיקוח עליהם(כנ"ל), ממה שראיתי – הם דורשים מהתלמידים יחסית מעט מאוד זמן כדי לקבל "אישור" לאמן(מה שראיתי לרוב זה 100-300 שעות הכשרה. ראו לדוגמה כאן או כאן) זה קצת מחריד בעיניי, בהתחשב בזה שלדוגמה, פסיכולוג העוסק באבחון בקליפורניה, זקוק ל 3,000 שעות של ניסיון מקצועי תחת פיקוח.

כמובן שאינני יכול להקנות נתונים של מספר האנשים האלו שקיימים בישראל ובעולם בכלל. אבל אם זה חשוב לכם, ראו תוצאות של חיפושים בגוגל, בסגנון: "אימון אישי לחיים", "אימון לאושר", וכולי.. נראה לי כאילו יש מאמנים/יועצים/מגשרים/מתווכים לכל דבר בנפרד, וגם להכל ביחד.

להלן כמה מאפיינים מחרידים(ולדעתי, בעיקר דמגוגיים) שמצאתי בתכנים שלהם באתרים שלהם(בעיקר אצל היועצים והמאמנים), שאני מעריך שמטרתם אחת ויחידה:

לגרום לקורא לרצות להרים להם טלפון, להיפגש, לשלם הון תועפות כסף עבור הפגישה, ולהמשיך להיפגש איתם ולשלם שוב שוב ושוב.. אולי עד שהוא הופך להומלס.

כמובן שאני לא מתיימר לומר שהמאפיינים בכל אתר של כל יועץ ומאמן, אבל בכל פעם שאתם מתקרבים לתכנים שלהם ברשת או אפילו בשיחות פנים אל פנים, הזהרו מהדברים הבאים:

 

1 – הבטחות מרחיקות לכת

כלומר, נשמעות טובות מכדי להיות אמתיות. אתן כמה דוגמות מהיועצים והמאמנים שאני מכיר:

"תנו לי 4 שעות ואראה לכם איך אפשר לשנות הכל, לקבל שליטה מלאה על החיים, ולעשות זאת באופן קל, פשוט ומהנה."

"המילים החשובות ביותר שתקרא בכל ימי חייך"

"רוצה להשאיר את הבינוניות מאחור ולהשיג תוצאות מדהימות?
קבלת שיטה מהפכנית בלעדית להשיג תוצאה רצויה ב-100%!"

(שימו לב למשותף: הם מבטיחים תוצאות מהירות ו "פתרון קסם").

יופי. בואו נבטיח ללקוח שהשירות שלנו, יהווה פתרון קסם לכל הבעיות שלו בחיים. הרי עצם ההבטחה הכל כך משמחת תגרום לו להאמין שכבר עזרנו לו(עם האתר לבדו), ונוכל לעזור לו עוד יותר אם ישלם לנו..

הרי גם אם בסופו של דבר לא יהיו תוצאות בשטח, זה לא משנה, כי יש את התופעה "המופלאה" הזאת שמכונה.. פלצבו. אפקט פסיכולוגי שגורם לאנשים להאמין שמשהו כבר עזר להם, כשבפועל הסיבה האמתית היחידה לכך היא שהם חושבים כך היא שהם מאמינים שזה "אמור" לעזור להם(וזה גם הסיבה היחידה למה זה באמת "עזר" להם).

עצם זה שיש להם רצון להאמין ליועץ/מאמן עושה את העבודה, הם מתחילים לשלם לו על ספרים/מפגשים/מנוי באתר, והופ, ואחרי כמה שנים, הם כבר שילמו 100,000 ש"ח לאיש המדהים שהבטיח להם "לסדר" אותם בחיים..

אבל מה אם מי שמוצא את האתר שלהם מיד יחשוד שהם שרלטנים שרוצים כסף, תהילה וכו', בגלל ההבטחות שלהם? ובכן, הוא לא "מקרה אבוד"! יש איך לשכנע גם אותו:

 

2 – התנשאות מעל כולם

הרעיון המנחה כאן הוא לעשות רושם על הקורא שהיועץ/מאמן – מבין יותר מכל שאר האנשים שחיו, חיים ויחיו אי פעם.

כמו מגוון עסקים אחרים, גם העסקים אלו עשויים לנסות לשכנע את הלקוח לרצות לקנות אך ורק את המוצר שלהם. כדי לעשות זאת, הם צריכים ללעוג לכל שאר העסקים. במקרה שלהם, הדרך לעשות זאת היא לגרום לקורא לרצות להקשיב אך ורק להם. וההתנשאות שלהם היא דרכם לשכנע את הלקוח לנהוג כך.

היועץ/מגשר/מאמן עשוי להעביר את המסר הזה רק לגבי משהו די ספציפי(לדוגמה, שהוא הכי מבין באיך "למצוא כיוון בחיים"), או לגבי הכל כולל הכל. וכן, למען הסר ספק – ועוד איך קיימים אנשים שטוענים זאת.

בכל אופן, הוא יכליל קבוצה גדולה של אנשים כנחותה בהשוואה אליו.

וההכללה הזאת עשויה להיכתב באתר חד משמעית, או שנכתבות הכללות שליליות על "רוב האנשים בעולם" שמהוות התנשאות סמויה.

"רגע, איך זה קשור לספקן מסוף הסבר המאפיין הראשון, איך זה יעבוד עליו?"

פשוט – בעוד שהוא מבין שישנם אנשים שישמחו לרמות אחרים כדי להרוויח כסף וכו', זה לא אומר שהוא מבין את הקושי העצום בלהבין במשהו באמת.

המוח שלנו מלא בהטיות קוגניטיביות שמונעות ממנו להבין משהו "באמת", ולפרש כל דבר שנופל בדרכינו בצורה שתתאים למה שאנחנו רוצים להאמין בו. חפרתי על זה לא מעט בפוסט הזה.

וזה לא רק מסביר למה שתי המאפיינים שתיארתי בינתיים עשויים "לעבוד" על הקוראים התמימים, אלא גם למה ההתנשאות המדוברת תמיד כל כך מפוקפקת – בגלל הצורך להתגבר על ההטיות האלו כדי להבין את המציאות בצורה נכונה ונקייה מהם. כמעט בלתי אפשרי לדעת משהו ברמת וודאות "סבירה" (כלומר, ברמה שהמשהו הזה יהיה חלק מהידע האנושי המקובל).

אבל מה אכפת ליועצים/מאמנים שטוענים שהם יודעים הכל כולל הכל על תחום שלם לכל הפחות? הם יכולים פשוט לכתוב מלא מאמרים על התחום שלהם, מלאים בהטיות שלהם, כשלים לוגיים, ללא מקורות מידע וכו' – ומי שאיננו מודע לקושי העצום בלדעת משהו, עשוי אפילו לא לטרוח לשאול את עצמו: "על מה זה מבוסס?", לפני שהוא מאמין להם.

בהערת אגב, יכולתי להעמיק מנקודה זו עוד המון, על הקושי בביצוע הסקת מסקנה "תקינה"(ללא כשלים לוגיים), ועל הקושי בלמצוא מקורות רציניים באינטרנט. מזל שיש את גוגל סקוהלר. ממליץ עליו בחום כתחליף לגוגל עבור חיפוש מידע, למרות שעם גוגל סקוהלר לא ניתן למצוא את המאמר הזה..

בכל אופן, גם אם קם ספקן גדול ששם לב לזה..לא נורא. יש דרך שבה גם כאשר נראה שהטענות שלך לא מבוססות על כלום, ניתן להצדיק את זה, והיא..

 

3 – הצגת ידע ישן/טריביאלי כידע חדש, יחודי ומיוחד

הרעיון המנחה כאן הוא להציג מידע אינטואיטיבי(קליט ופשוט) שקל לדעת(למרות כל ההטיות..) ושלא זקוק לבדיקה והסתמכות רצינית כלשיהי, ולטעון שהוא מידע שאך ורק אתה(היועץ/מאמן) יודע, וכך להצדיק את ההתנשאות(ראו ערך המאפיין הקודם).

דוגמה למקרה כזה ניתן למצוא דרך הטיה קוגניטיבית בשם "אפקט פורר" – הנטייה של אנשים לראות תיאורים כלליים שנכונים לאנשים רבים, כנכונים לגביהם.

זה אומר שאם מישהו אומר לכם: "אתם מסתכלים על הרצפה עקב חוסר ביטחון עצמי". יכול להיות שתחשבו ש "OMG מאיפה הוא יודע שאני עושה את זה?!"

כשבפועל הוא יודע את זה פשוט כי זה מאפיין פופולרי מאוד של חוסר ביטחון עצמי. אבל אם אתם לא יודעים זאת, הוא יכול להשתמש בזה כדי לנסות לשכנע אתכם שהוא "מומחה לביטחון עצמי" או משהו בסגנון.

אגב, גם אם הקורא שם לב לזה, יש דרך אחרת להצדיק את ההתנשאות וההבטחות המרחיקות לכת, או יותר נכון, להפוך אותם לבלתי ניתנות להפרכה:

 

4 – שימוש במושגים מעורפלים

זה בעיניי נורת האזהרה החריפה מכולם. היועץ/מאמן מפאר את עצמו בצורה מעורפלת: "ליוויתי אנשים להצלחה ולאושר"(באיזה מובן?) "בזכותי תוכלו למצוא כיוון בחיים!".

"הצלחה", "אושר", "כיוון בחיים".. הם דוגמות למושגים שספק אם יש להם הגדרה מוסכמת, ואינספור הגדרות שונות ואף סותרות. השד יודע למה הם מתכוונים במושגים שכאלו.

כך שאם יועץ/מאמין מבטיח שהוא יוביל את לקוחותיו ל "הצלחה גדולה בחיים" או "אושר מוחלט".. בזאת הוא פוטר את עצמו מכל אחריות לתוצאות של השירות שהוא נותן, כי להבטחות שלו אין שום משמעות מעשית, ולהזכירכם, החוק לא כופה שום פיקוח עליו.

אם טענה מסוימת איננה ברת משמעות מעשית, ממילא לא ניתן לבדוק אותה על ידי התנסות אישית(זוכרים את ההסבר על ההטיות הקוגניטיביות?), ולא ניתן לבדוק אותם מבחינה מדעית(שוב, כי אין להם משמעות מעשית). כלומר, לא ניתן להצדיק את טענותיהם עם הוכחות "חזקות", אבל גם לא ניתן להפריך אותם.

חשוב לציין שזה גם אומר שאם זה המצב, אז ממילא נותן השירות לא יכול להוכיח שהוא עצמו השיג את מה שהוא מבטיח לתת ללקוחות שלו.

שימו לב שאפילו הבטחות פחות מעורפלות כמו "למצוא זוגיות" הם בעייתיות – כי איך נותן השירות יכול להוכיח שהוא מצא זוגיות שתמיד טוב לו בה? ושהוא יודע ללמד את כל האחרים למצוא זוגיות כזאת? חתונה זה לא הוכחה.

ככה זה יכול להיות גם עם הלקוחות ה(באמת) מרוצים – הם ינמקו זאת עם הסברים מעורפלים שלא ניתן לבדוק, וזה לא משנה להם, כי הם חדורי אמונה עיוורת וחושבים מה שהם חושבים פשוט כי הם רוצים להאמין בזה.

ואני כותב את זה, כי גם עם תמצאו כשלים לוגיים בדבריהם, הם יכולים פשוט להמציא תירוצים בסגנון של "מי האידיוט שקרא להיסק הלוגי הלגיטימי הזה "כשל לוגי"?".

למה שהם יטענו דבר כזה?

ובכן, זוכרים את סעיף 2(התנשאות)? אם מבחינתם, כולם מטומטמים חוץ מהם(לדוגמה), ממילא הם לא כפופים לאף אחד, כולל מי שטען שטענות בסגנון: "כולם טועים כי הם ככה וככה", נופלות בכשל הלוגי "אד הומינם".

כך שלא משנה כמה כסף כבר שילמתם לו, הוא לא חייב לתת לכם שום דבר בחזרה. נתתם את הכסף – ביי ביי. ומאחר ולא ניתן להפריך את הבטחותיהם, לא ניתן להוכיח שהם שרלטנים(כלומר, לא ניתן להוכיח שהם לא יכולים לקיים את ההבטחות שלהם). יש המכנים טענות מסוג זה "אפילו לא שגוי"

אבל חכו, יש עוד.

המושגים המעורפלים הללו עשויים להופיע גם בתכנים שלהם לגופם. הם יכולים לכתוב טענות על דברים שאין לאנושות מושג קלוש מה האמת לגביהם, וכך למלא צורך של אנשים לקבל מידע שכרגע לא קיים, על ידי המצאת המידע הזה.

לדוגמה: נניח שאיזה מאמן מסביר "איך לעשות מיליון שקל תוך חודש"(אגב, תציצו באתרים שחיפוש בגוגל כמו "איך לעשות כסף" מוצא ובמבוא שלהם – מוכר?). אי אפשר דרך מחקרים למצוא תשובה לשאלה שכזו, כי לעשות כסף זה עניין מסובך מאוד, במיוחד בזמן X ובכמות Y. אבל הם בכל זאת יתנו לכם "נוסחאות"(מעורפלות, כמובן) כדי לעשות את זה.

 

לסיכום:

לסיכום, הסימנים המחשידים האלו, מקורם בדמגוגיה. מומחים מסוימים מטעם עצמם יכתבו דברים במטרה "להערים רגשות" על מי שקרא אותם. כולם הרי ישמחו להאמין בהבטחות מרחיקות לכת, ו/או במישהו שהוא הכי חכם בעולם, ו/או בדברים מעורפלים שלא ניתן להפריך.

רגולציה על התחומים המדוברים לא תפתור את זה. אם תהיה רגולציה, אנשים ימציאו שם ל "עיסוק" חדש והופ, "הבעיה נפתרה". מאמנים לשעבר יקראו לעצמם יועצים, אחרי זה יועצים יקראו לעצמם מדריכים, וכולי..

בכלל, חלק מהאנשים שמתפרנסים שלא במסגרת שירותים שהם הוסמכו להביא, עושים זאת בצורה לגיטימית בהחלט(לדוגמה דרך הטמעת פרסומות ביוטיוב בערוצים שלהם.. על כל קליק בפרסומת הם מקבלים כסף). לא נראה לי שיש דרך לאסור על ה"מומחים מטעם עצמם" האלו לעשות מה את מה שהם עושים.. זה אחד מהמחירים של עידן האינטרנט.

 

יש לי כמה וכמה הערות נוספות לגבי ה "תופעה" הזאת:

  • הם עשויים לסלף הגדרות בצורה שתאפשר להם "להצדיק" טענות שאולי אנשים מסוימים ישמח להאמין להם, אם אין להם כוח לבדוק במילון. לדוגמה, אפשר לטעון שיש לאלוהים הגדרה כ "מכלול כל הדברים הכולם" שאז הוא "גם יש וגם אין", ואז כל האתאיסטים והדתיים טועים בוויכוח על "האם יש או אין אלוהים"..

  • כל המאפיינים האלו, אינם בהכרח רק נחלתם של שרלטנים שמתפרנסים מתן שירותים במקצוע חופשי. כבר נתקלתי בבלוגרים רבים שחלק מהמאפיינים האלו נמצאים בתכנים שלהם, למרות שהם (למיטבי ידיעתי) לא עושים אגורה מהאתרים שלהם.

  •  זכרו כמה קל להתפרנס מזה – כל מה שצריך לעשות זה להקים אתר אינטרנט(אפשר ב 5 דקות דרך וורדפרס), לפרסם בו את עצמך ולהציע את עצמך לשירותי יעוץ/גישור/תיווך/אימון כלשיהן, לכתוב מאמרים מפוקפקים, להשאיר פרטים אישיים, להעלות "הרצאות" ליוטיוב, לעשות עוד קצת עבודת שיווק לתכנים שלך, לקחת מאות שקלים לשעה, והופ, יש לנו פרנסה של אלפי שקלים בחודש תוך זמן קצר, מבלי שהשירות עובר פיקוח או בדיקה כלשיהי.

  • סתם שיתוף אישי: טיעון ללא הוכחה מספקת(לוגית אם הטיעון פילוסופי, אחרת מדעית) לא ראוי בעיניי לשום התייחסות רצינית.

  • הם עשויים לעיתים לטעון שאתם "צריכים לרצות" משהו, בהתאם להבטחה שהם מוכרים. אתם יודעים, להכתיב לאנשים איך לחיות. זה דמגוגיה.

  • חלק מהם עשויים לדבר על "מירוץ העכברים" או "מירוץ ההנאה", ולטעון שרוב האנשים העולם משתתפים במירוץ הזה. הכוונה כאן היא שהאנשים האלה מתעסקים אך ורק בשטויות, וכן, היחידי(או לכל הפחות בין המעטים) שלא מתעסק בשטויות חסרות ערך, זה היועץ/מאמן שטוען את זה..

  • בעיניי, עוד נורת אזהרה חזקה במיוחד היא במידה והם לא רק מבטיחים הבטחה מעורפלת, אלא גם לא מוכנים להסביר אותה אלא אם תשלמו להם.

  • נקודה למחשבה: נראה לי שהמאפיינים האלו הם גם שיטות שכנוע אפקטיביות הרבה יותר מטענות מוגדרות היטב ועם הוכחות "רציניות". יש נגיד אתאיסטים שמתווכחים עם תאיסטים על האם יש או אין אלוהים, כשטיעונים דמגוגיים היו יכולים להיות הרבה אפקטיביים עבורם, במידה והמטרה המהותית של האתאיסטים בעצם הטרחה בוויכוח היא לשכנע את התאיסטים לעשות דברים כמו: לעבוד בעבודות פרקטיות יותר, לעזוב את החברה החרדית וכו'. יתכן כי בסופו של דבר, כולם מקבלים החלטות מסוימות אך ורק על סמך רגשות.

  • ישנם עוד אנשים שאינם בעלי מקצוע חופשי, אבל עושים את אותו הדבר, כמו לדוגמה מורים רוחניים מסוימים, אלו שטוענים ש "ההתחברות לאלוהים" תוביל אנשים להצלחה בתחומים שלא קשורים לרוחניות מלכתחילה, כמו כסף, זוגיות וכולי – ראו לדוגמה בדוגמות המובאות כאן.

  • אולי בזמן הקרוב, אתחיל להכין תחקיר מסודר  על קואוצ'ינג, מהחומר שאוכל למצוא.. אם כי אני לא חושב שיש הרבה טעם..

 

לקריאה נוספת:

למה החינוך בארץ לעולם לא ישתנה מהותית

נראה לי שזה די נחשב לנורמלי בישראל לשנוא את כל המסגרות של מערכת החינוך(מהגן ועד התיכון) ואיך שהן פעולות. החומר מועבר בהתאם למה שכותבי מבחני הבגרות ושר החינוך רוצים – שינון מהיר במיוחד של החומר(ולמי אכפת שהתלמיד הממוצע שמשנן את כולו לא מבין לעולם את רובו), הקאתו במבחן ושכיחה של רוב החומר לאחר יום. איך אפשר שלא לשנוא את זה?

כפי התרשמותי, רוב האנשים ה "נורמליים" בכל זאת בוחרים להשקיע בלימודים לרמה שהם מבלים חלק גדול מזמנם הפנוי(מחוץ לבית הספר) על מטלות הקשורות לבית הספר. המוטיבציה שלהם לכך נובעת בעיקר מדבר אחד ויחיד: לחץ חברתי אסטרונומי מההורים, צוות בית הספר ואפילו תלמידים אחרים.

ההורים והמורים מנצלים את הפחד של הילד מהם(שנובע מתלותו הכמעט מוחלטת בהם) ומטילים עליו כל מיני איומים מנותקים מהמציאות(שהם לפעמים קלישאות של הנורמות החברתיות): (מצד ההורה) אני אעניש אותך, אני אזרוק אותך מהבית, לא תוכל לפרנס את עצמך כשתהיה מבוגר, לא יהיו לך חברים. מצד הצוות: נקרא לכל העולם ואשתו שיגערו בך, נזרוק אותך מבית הספר, נעניש אותך.

פרמטר נוסף וחשוב הוא שהילד, כמו כולנו, "מתאים" את עצמו לסביבתו ולומד גם כי הוא רואה את שאר הילדים לומדים למרות כל הסבל והעבדות הכרוכה בכך – בדיוק כמו שרובנו בוחרים להביא ילדים לעולם למרות שהמשמעות המעשית הזו היא עבדות(במידה מסוימת) ל 18 שנה לכל הפחות.

כמובן שכל הנ"ל הם הפחדות שלא מחזיקות הרבה מים.

החוק קובע כי כל הורה אחראי לחלוטין על ילדיו עד הגיעם לגיל 18(כך שאפילו אופציות הענישה שלו עליהם די מוגבלות).

חוק חינוך חובה קובע שהילד חייב לקבל חינוך כלשיהו עד גיל 18(שאיננו חייב להיות במוסד שיחייב אותו לעשות בגרות מלאה).

וכמובן שהקשר בין תעודת הבגרות לבין הצלחה כלכלית יכול בהרבה במקרים להיות קלוש עד לא קיים, מאחר וזה תלוי בעיקר באיך אותו תלמיד מעוניין לבסס את עצמו מבחינה כלכלית. לא תמיד צריך תואר כלשיהו בשביל זה ובהרבה מקרים משתלם יותר מבחינה כלכלית לוותר על התואר.

וזה שכולם עושים משהו כמובן לא הופך אותו למשהו שטוב גם בשבילך. זה יותר אינדיקציה לכך שהילדים פשוט מפחדים מדי להתמודד עם אי הנוחות הכרוכה בלהתמרד במבוגרים השולטים בהם.

עכשיו, כאנקדוטה, אני התרשמתי שעיקר התלונות של התלמידים על המערכת החינוך(לפחות אלו שמפורסמות באופן ציבורי) עוסקות בעיקר בדברים שטחיים שלא קשורים בשום צורה לעבדות הנכפית על התלמידים למשך 12 שנה: ציון לא הוגן בבגרות, בגרות קשה מידי, מורים שמלמדים את החומר הלא נכון, אתאיסטים מחויבים ללמוד תנ"ך וכו'.

האמת שאני רואה בזה הרבה היגיון. הרי מה לעשות והילד בגיל 6 עדיין רחוק מאוד מלהגיע לשלב בו הוא יכול לחשוב בכוחות עצמו(וכך זה היה ויהיה גם אם הוא נשלח לבית ספר דמוקרטי). לכן אי אפשר לצפות מילדים להתלונן ברצינות נגד משרד החינוך בגיל כל כך צעיר. חוץ מזה, אלו שכן מעזים להשמיע את קולם בקול רם מבינים כנראה שמערכת החינוך הייתה מערכת דרקונית ולא שיוויונית מיום הקמתה, ולכן אין תועלת בלהתלונן על הפגם המהותי שלה מאחר ומבחינתה זה לא פגם.

כאשר ילדה בכיתה י"ב החליטה לעשות מניפיסט במקום מבחן, היא בחרה לרכז את תלונותיה על כך שהחומר משעמם ולא רלוונטי אליה בשום צורה, לא בהווה ולא בעתיד וששיטת הלימוד היא מיושנת. מה שלדעתי היא לא הבינה, זה שמערכת החינוך נועדה להפוך את הילדים לעבדים – אם החומר יהפוך למעניין עבור רוב התלמידים, הם כבר לא יהיו עבדים.

ולמה? כי האדם הנורמלי והסביר, מבחינת המדינה, חייב ללמוד באוניברסיטה, לעבוד 40 שנה כשכיר(רצוי בתחום המחקר והפיתוח) ולהקים משפחה ולפרוש מתי שהממשלה רוצה.

המטלות הנכפות על התלמידים בבית הספר דווקא מכינות אותם לא רע לזה: הם לומדים להעדיף מהירות על פני איכות(כך גם חלק מהמעסיקים בשוק העבודה, וזה הגיוני: כל חברה חייבת להגיע להספק עבודה מסוים על מנת "לשרוד" בתחרות עם שאר החברות, ולכן מהירות חשובה מאוד),  הם לומדים שהם חייבים ליצור קשרים חברתיים(בשוק העבודה חשוב לדעת לעבוד בצוות) ושהדרך הכי יעילה ללמוד מה שצריך זה לשנן כמה שיותר אינפורמציה רלוונטית בכמה למעט זמן בכמה שפחת זמן.

מערכת החינוך נוקטת במגוון אמצעים שנועדו להעמיד פנים שהם דואגים לתלמידים שירגישו טוב ושיהיה יחס שווים: בכל בית ספר יש עובדת סוציאלית, חלוקה למגמות קלות וקשות יותר שהתלמיד יכול לבחור, הקלות במבחני הבגרות וכו'.

לא משנה איך תסתכלו על זה – המצב הזה הוא בלתי נמנע. הרי כל ילד חייב איזשהו חינוך שיכוון אותו בחייו. גם אם מסגרת בית הספר הייתה מתבטלת לחלוטין בכל המדינה, עדיין הילד היה מגבש את צורת מחשבתו במידה רבה בהתאם לזו של הוריו(בהם הוא תלוי לחלוטין וחשוף להשתעבדות מתמשכת רק כתוצאה מפחד מהם) ושל כל מי שיפגוש ויחבב, וישטוף את מוחו. זה שהילדים מקבלים שטיפת מוח מסוימת לא משנה יותר מדי. כל ילד חייב לעבור שטיפת מוח על מנת להתפתח. להשאיר אותו לבד במדבר זה גם מסוכן מדי וגם בלתי חוקי.

מצד שני, אולי אתם תוהים, למה בית הספר מתנהלים בצורה כזו שהמורים לא מקשיבים לתלמידים בכלל, מכתיבים להם מה לרצות ולאן לשאוף(בנוסף ללימודים יש בהרבה בתי ספר מגוון פעילויות נוספות שמוצעות לתלמידים שיכסו את רוב זמנם הפנוי) ולא באמת מתחשבים בהם?

ובכן, קודם כל, כדאי לזכור שהמורים לא כל כך אשמים, שכן גורמים בכירים במשרד החינוך מכתיבים להם את תכניות הלימוד השנתיות והדרקוניות, וכל בית ספר מחויב לפעול על פי חוקיו של משרד החינוך. כלומר, הכוח המניע את המתרחש הוא הבכירים במשרד החינוך.

והם פוליטיקאים. אולי הם מושחתים, מאמינים שאפשר לפתור בעיות רק בכוח, שאסור שיהיו ילדים עצמאיים(ולא שכירים) ושאסור שיהיו ילדים בשוליים הפרועים של ההיררכיה החברתית(הרי בתי הספר ממש "מאחדים" את הילדים בקבוצה ענקית של "עבדים").

זו התנהגות מאוד נורמטיבית. כפי שהוכח בניסוי הכלא של סטנפורד, בכל הזדמנות בה תפול על אדם אפשרות לשלוט ככל העולה על רוחו, הוא צפוי לנצל אותה באכזריות ולהתעלל במי/מה שהוא צבר עליו כוח שליטה, גם אם לפני אותה הזדמנות היה אדם תמים לחלוטין(ולא רק מבחוץ).

בניסוי גויסו כמה "שחקנים" בתפקיד סוהרים וכמה אחרים בתפקיד אסירים, הסוהרים היו ללא עבר פלילי ואנשים תמימים לחלוטין על פי עבריהם(וגם האסירים), והיחס של הסוהרים אל האסירים רק התדרדר עם הזמן עד כדי כך שהניסוי הופסק אחרי 6 ימים(כשבמקור הוא תוכנן להימשך כשבועיים). אני חושב שהסיבה היחידה למה הסוהרים לא היו עד כדי כך אכזריים מהיום הראשון היא כי לקח להם קצת זמן להפנים כמה הם נהנים מהתייחסות כמה שיותר אכזרית אל האסירים.

אני לא רוצה לדבר עכשיו על איך לעצור זאת כי אני לא מבין בזה שום דבר, אבל נתחיל בזה שהרבה דיבורים על ההיבט של העבדות כבר נשמע לי כמו צעד טוב 🙂

ולמי שמתעניין בהאם(ואיך) ניתן להפוך את החומר הלימוד למעניין, ובכן, הרעיון(המעורפל והלא גמור) שיש לי בנושא הולך כך:

  1. התעניין בעולמו הפנימי של התלמיד על ידי כלי ההקשבה. תוכל לקרוא עליו פהפה ופה.
  2. נסה לחשוב על איך החומר *מזכיר* איכשהו את עולמו הפנימי של הילד בצורה מסוימת. לדוגמה: כאשר עושים פעולה עם מספר מסוים במשוואה, יש לעשות את אותה פעולה בצדה השני של המשוואה. הרעיון המהותי שניתן "לשלוף" מזה לדעתי זה זה שכאשר מתכננים לשנות משהו במציאות, צריך לשים לב מה ישתנה בעקבות זה שגם מעניין אותנו. כך שפשוט צריך לקחת משהו שהילד רוצה לשנות.
  3. נסה לקשר את אותו רעיון מהותי לעצמך. אם אתה מתקשה, נסה לרדת מקיף אחד עמוק יותר("לשלוף" את הרעיון המהותי שמאחורי הרעיון המהותי). הסברתי משהו דומה לזה(איך למצוא מכנים משותפים ברצונות הפוכים לכאורה בין שני אנשים) בפוסט הזה. זה חשוב מכיוון שזה יכול לגרום לכך שאתה תהנה רק מללמד את הילד את זה. אם אתה תהנה, זה מגדיל משמעותית את הסיכוי שהלימוד יעניין אותו. הוא גם לומד מההתנהגות שלך.

המפתח הכי חשוב במתודה הזו, זה לאו דווקא ההעמקה ברעיונות אלא קודם כל ההקשבה. יחס של הבנה בין המורה לתלמיד כבר מספיק כדי שהתלמיד לא ירגיש עבד של ממש גם אם הוא ילמד את החומר בכפייה(לכאורה). לא סתם אני מדגיש את חשיבות ההקשבה בחלק נכבד מהפוסטים בבלוג הזה.