האפיסטמולוגיה של הספקנות – ושלי

שלום לכם.

אז בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי אודות אליעד כהן, ופורסם בדיוק כעת, אני רוצה להציג בצורה מסודרת את האפיסטמולוגיה של עולם הספקנות שאני מכיר ומשתמש בה בבלוג הזה.

אם קראתם כבר את כל הפוסטים הקודמים בבלוג הזה, וודאי שמתם לב שהגישה לחיים המכונה "ספקנות" מהווה חלק ניכר מהתשתית של הרעיונות בבלוג זה. למה אני שונא נורמות חברתיות? כי אני ספקן. כי אני בודק כל טענה שאני נתקל בה. היכולת שלי להטיל ספק (בכל רעיון אפשרי) טובה במיוחד.

עם זאת, לא יצא לי מספיק לדבר בבלוג הזה על האפיסטמולוגיה של העניין. כלומר, איך ספקנים חושבים שנכון להגיע לידע?

כדי להסביר זאת, אני סבור שמוטב שאכנס לניווט שלי בעולם הספקני.

אני אדם ספקן מאז שאני זוכר את עצמי. נכון, השנה האחרונה הייתה תקופה מאוד קשה ולא הספקתי בה ללמוד כלום אפילו, אבל את הספקנות שלי אי אפשר לקחת ממני.

לכן, כדאי להדגיש שבפוסט זה אציג את האפיסטמולוגיה האישית שלי כספקן. כיצד אני חושב שנכון להגיע לידע. וכיצד הדעות שלי בנושא השתנו לאורך השנים. מומלץ מאוד גם לקרוא את הפוסט הזה שכן הוא מאוד מתקשר לנושאים כאן.

פגשתי ושוחחתי עם אנשים רבים מעולם הספקנות לאורך חיי, אך ל – 2 הייתה עליי את עיקר ההשפעה: אליעד כהן ו וגלעד דיאמנט. בפוסט זה אתייחס לשניהם, ודרכם אסביר את האפיסטמולוגיה שלי לעולם הספקנות. בגדול כבר אני אומר, שהאפיסטמולוגיה שלי, בגדול, זה שילוב של 2 האיפסטמולוגיות שלפיהם הולכים 2 "הגורואים" האלה בעולם הספקנות.

בנוסף, פוסט זה חשוב כי שמתי לב שבעוד גם גלעד וגם אליעד הם שני "גורואי-ספקנות" מאוד פופולריים כאן במדינת ישראל, אני חושש שישנה קצת אי הבנה לגבי מהם האפיסטמולוגיות של כל אחד מהגורואים האלה, ובמיוחד אליעד. אז בפוסט הזה אסביר זאת. מומלץ בחום בטרם קריאת פוסט הזה, לקרוא את כל הפוסטים שכתבתי אודות אליעד כהן, כמבוא לפוסט הזה: זה ו.. (תוסיף את השני)

נתחיל מהבהרת כמה מונחים בסיסיים שאתם צריכים להכיר בטרם תוכלו להבין את אליעד ואת גלעד (ואז אותי):

1. ספקנות פילוסופית

מדובר במונח בסיסי שקל למצוא עליו חומר בנושא – יש עליו פסקה שלמה הן בויקיפדיה העברית והן באתר הספקנות (הכללי) rationalwiki.

כפי שתראו אם תקראו את הקישורים שהבאתי במשפט הקודם, אפשר לתמצת את הכתוב בהם לפסקה הבאה:

הספקנות הפילוסופית היא הספקנות העתיקה מכל, אותה המציא פירון מאליס לפני כמה אלפי שנים – בערך באזור אותה התקופה בה סוקרטס, הפילוסוף שנחשב ל "אבי הפילוסופיה", השתמש בספקנות זו (על כך בהמשך). ספקנות זו היא למעשה שם כללי למספר סוגים של ספקנות, ואפשר לומר שהיא האבא של כל סוגי הספקנות שהומצאה באלפי השנים האחרונות. סוג הספקנות הפילוסופית הראשונה, ועל כן "הבסיסית" ביותר, היא ספקנות אפיסטמולוגית – כלומר, הספקנות שמטילה ספק בעצם היכולת לדעת משהו.

ישנם עוד מספר סוגים של ספקנות שניתן להגדיר תחת הספקנות הפילוסופית, הכוללים (בין היתר): ספקנות אתית, ובטח יש עוד סוגים שאני לא מכיר. כמו כן, ישנו המושג הפילוסופי ניהיליזם (שזה מושג ענק עם הרבה תתי-משמעויות בעולם הפילוסופיה, שלעיתים קרובות מבולבל עם המושג "ספקנות מוסרית", מאחר ומשמעות המושגים מאוד דומה. אני לא מאוד בקיא במשמעות המושגים אז לא אבלבל אתכם בניסיון להסביר את ההבדלים, אבל ראו את הערכים בנושא).

בתמצית לגבי ספקנות מוסרית וניהיליזם (שהם אינם עמדות בהם אני אוחז – לצערי אני כרגע בכלל לא מלומד מסופק כדי בשביל להבין היטב מה העמדות האלה בכלל אומרות, שלא לדבר על להסכים או לא להסכים איתם) – מדובר בקבוצות של דעות, שמגוון פילוסופים אחזו בהם לאורך ההיסטוריה, חלקם אף מפורסמים (פרדריך ניטשה, למשל, היה ידוע כניהיליסט). כאשר ספקנות מוסרית היא מעיין ספקנות אפיסטמולוגית כלפי תחום המוסר ("אי אפשר לדעת מה מוסרי. אין ידע בתחום המוסרי"), בעוד ניהיליזם מייצג מעיין גישה המזכירה גישה ספקנית, שיכולה להיות תקפה כלפי מגוון ענפים בעולם הפילוסופיה.

עכשיו נחזור לדבר העיקרי שחשוב להסביר כאן: הספקנות האפיסטמולוגית.

הספקנות האפיטסמולוגית, היא הספקנות הראשונה, הבסיסית, שממנה כל "עולם הספקנות" נוצר. ספקנות זו, בכללי, מייצגת גם צורת חשיבה וגם דעה. כדי שלא נתבלבל ביניהם, אציג אותם אחד אחד:

הדעה של הספקנות האפיסטמולוגית – "אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות! no knowledge is absloute! הכל מוטל בספק! אין בכלל דבר כזה אמת! הכל סובייקטיבי! בהכל יש הנחות יסוד!"

זה לגבי הדעה. רק לפני שנמשיך לצורת החשיבה של הספקנות האפיסטמולוגית, הרשו לי להסביר לכם כיצד אני הולך להציג את צורת החשיבה:

אם קראתם את פוסטי הדיונים שלי, אתם וודאי זוכרים שהם מיוצגים במונחים של דיאלוג סוקרטי, כפי שהסברתי בפוסט המבוא לעמוד בנושא. דיאלוגים סוקרטיים הם דרך אחת מיני מגוון דרכים להציג הליך חשיבה מסוים של הוגה דעות, והיא האהובה העליי מכולם (בעולם הפילוסופיה), ולכן אשתמש בה גם כדי להציג את צורת החשיבה.

צורת החשיבה של הספקנות האפיטסמולוגית – ישנם לפחות 2 דיאלוגים סוקרטיים אפשריים דרכם ניתן להציג את הספקנות האפיטסמולוגית:

א. הספקן: "אי אפשר להוכיח שום דבר בוודאות. נסה להוכיח לי שאני טועה!"

הצד השני: "אוקיי, מה אם… המציאות קיימת!"

הספקן: "למה המציאות קיימת?"

הצד השני: " דרך החושים שלי, שהם מקור הידע היחידי שלי. אני רואה דברים במציאות, אני חווה תחושת מקום וזמן שבתוך המציאות, אני מריח דברים במציאות, אני שומע דברים במציאות, וכו'!"

הספקן: "אה, אז אתה אמפירציסט. למה? אולי החושים שלך מטעים אותך? אולי המוח שלנו בעצם מחובר למחשב וכל המידע שאנחנו קולטים דרך החושים הוא עובר עיבוד על ידי מחשב שהמוח שלנו מחובר אליו? מה אם רציונליזם?

(הערת מחבר: בהקשר הזה אני ממליץ למתעניינים בנקודה שהועלת בפסקה הקודמת לראות את הסרט "המטריקס", ולקרוא את הספר "מטריקס ופילוסופיה". הסרט מציג בדיוק את מה שהצד של הספקן דיבר עליו בפסקה הקודמת, ויש על כך הסבר מפורט בכמה עשרות העמודים הראשונים של הספר שהמלצתי עליו)

הצד השני: "נו באמת! מה הסיכוי שזה נכון?"

הספקן: "אבל אתה יכול להיות בטוח שזה לא נכון? אתה יכול לתת הוכחה לנושא, שאין סיכוי שהיא שגויה?"

הצד השני: "לא.."

הספקן: "אז אתה לא יודע את זה בוודאות. אה-הה! ניצחתי!"

את אותו דיאלוג אפשר לקיים בהקשר לכל הנחת יסוד אפשרית שהמוח שלנו רגיל לקבל כנכונה בערך מלידתנו באופן מובן מאליו – החל מ "יש הבדל בין יש לאין" ועד ל "אין יכולת לדעת וודאות זאת". בכל דיאלוג, הספקן פשוט ישאל "למה זה נכון", יקבל סיבה כתשובה, ישאל עליה "ולמה היא נכונה?", יקבל עוד סיבה, ישאל שוב "למה היא נכונה", שוב ושוב ושוב עד שלצד השני לא תהיה תשובה. והרי זה פשוט – הרי גם ילד בן 3 יכול לשאול "למה" בלי סוף ובכך לנצח בכל ויכוח אפשרי בו הצד השני טוען בתחילה שהוא יודע משהו.

ב. הספקן: "נסה לטעון טענה נטולת הנחות יסוד לא מבוססות!"

הצד השני: "המציאות קיימת."

הספקן: "על סמך מה אתה מניח שהמציאות קיימת?"

הצד השני: "כי אני קולט אותה דרך החושים."

הספקן: "על סמך מה אתה מניח שהמידע שאתה קולט מהחושים הוא נכון?"

הצד השני: "כי.. לא יודע".

הספקן: "אז הנה, לא כל הנחות היסוד שלך מבוססות! אז לא סתרת את דעתי"

לסיכום..

חשוב גם להדגיש שספקנות זאת היא אך ורק no knowledge is absloute, ולא "there is no knowledge". כלומר, ספקנות זאת לא מוכיחה שאין ידע, היא רק מוכיחה שאין דבר כזה ידע וודאי. חשוב להדגיש כי יש אנשים (כגון למשל, אליעד כהן ותלמידיו) שחושבים בתמימותם שהספקנות הזאת מאפשרת להפריך כל טענה. לא. היא רק מאפשרת להראות שאין טענה שהיא בוודאות נכונה. זה הכל.

כמו שאתם רואים, ב 2 הדיאלוגים קורה פחות או יותר אותו הדבר. פשוט בדיאלוג הראשון הספקן שם את הדגש רק על לשאול "למה" בלי סוף, בעוד בדיאלוג שני הוא בודק כל הנחת יסוד אפשרית בטיעון המועלה בדיאלוג. אלו שתי ההגדרות השונות לספקנות האפיסטמולוגית, כאשר אליעד כהן והתלמידים שלו נשענים בעיקר על ספקנות מהסוג המוצג הדיאלוג השני (ניתוח כל הנחות היסוד). אני מרחיב על זה בפוסט על אליעד עליו אני עובד במקביל.

סוקרטס אגב למיטב ידיעתי היה לפילוסוף הראשון שנחשב לספקן – אמנם במהלך חייו איש לא כינה אותו כך, כי הרי הספקנות כמושג נוצרה רק בתקופה של פירון מאליס, כמה מאות שנים אחרי מות סוקרטס, אך סוקרטס

פילוסופים רבים, אגב, ניסו להפריך את הספקנות הפילוסופית. אחד מהם למשל הוא רנה דקארט, שאחז בדעה כי "אני חושב משמע אני קיים". דקארט ניסה להפריך את הספקנות האפיסטמולוגית, כלומר, להוכיח שכן יש משהו שאפשר לדעת בוודאות מוחלטת. בדיאלוגים הסוקרטיים המציגים את אופן המחשבה שהוביל את דקארט לגרוס זאת, אסכם ואומר כי דקארט ניסה להטיל ספק בהרבה מאוד הנחות יסוד שאנחנו רגילים לקבל כמובן מאליו על העולם, עד שבאיזשהו שלב הוא הגיע למסקנה שקיום המחשבה היא הטענה שלא ניתן להטיל בה ספק. כפי שכתוב בויקיפדיה, דאקרט ספג ביקורת רבה על דעתו. למשל, אליעד כהן טוען במגוון מאמרים באתרו שדקארט לא באמת הטיל ספק עד הסוף, ולכן הוא אינו מחשיב את טענתו כמוכחת (ראו למשל את המאמרים שלו בנושא כאן, ואת שתי הסרטונים שהוא עשה בנושא. אגב, אני לא כל כך מגובש בדעתי, אבל אני נוטה להסכים עם אליעד לגבי זה. כך שהספקנות האפיסטמולוגית בהחלט נתונה לוויכוח, עד עצם היום הזה. גם לגלעד דיאמנט יצא להתייחס לנושא.

כל זה כבר מסכם לדעתי את העיקר, אבל דוגמה (אולי פחות ידועה) שאני מכיר לספקנות פילוסופית, הוא הספקנות הרלוונטית ל התבוננות פנימית (introspection). אני כבר אומר, מהמון קריאה בנושא – אין הגדרה מוסכמת לביטוי הזה, גם בפילוסופיה וגם במדע. אינספור פילוסופים כבר נתנו אינספור הגדרות שונות מהותית למושג זה. אני היית מגדיר אותו כהסתכלות של "האני" על הליך מחשבתי שלו, אולי סוג של מטא-קוגניציה.

בכל אופן, יש ספקנים פילוסופיים שדיברו על האם אפשר להגיע לידע על ידי התבוננות פנימית. חלק מהם טענו שהכרה "חיצונית" שונה מהותית מהכרה "פנימית", כלומר – שיש לנו נגישות ל "מידע פרטי" דרך התבוננות פנימית, ופילוסוף בשם אוגוסטי טען שהתבוננות פנימית היא מקור לידע שאינו מוטל בספק.

אז זוהי הספקנות הפילוסופית – דעה המשתמשת בצורת חשיבה של העמקה אינסופית (בין אם דרך לשאול "למה" בלי סוף, ובין אם דרך ניתוח של כל הנחות היסוד בטיעון המובא), כדי לגרוס שאי אפשר לדעת שום דבר בוודאות, כי לא ניתן להוכיח שום דבר בוודאות.

עכשיו..

2. ספקנות מדעית

כמו שאתם רואים בקישור הנ"ל, כבר כתבתי פוסט שלם בנושא הזה לפני כמה שנים, כך שמומלץ שתקראו כעת את הפוסט שכתבתי על ספקנות מדעית (אם עוד לא קראתם..), לכן לא אסביר כאן בהרחבה על הנושא, אבל כן אסביר את מה שלא הסברתי בפוסט ההוא, שזה מהי ספקנות מדעית ביחס לספקנות פילוסופית.

בגדול, אפשר לומר שספקנות מדעית היא ספקנות הגורסת שהמדע, ושיטות המחקר שהמדע מציע, הם הכלי הטוב ביותר (באופן יחסי בלבד!) על מנת להוכיח טענות ולהגיע לידע על העולם. לכן, ספקנים הדוגלים בספקנות זאת, נוטים לגבש את הידע שלהם על העולם על סמך לימוד של ידע מדעי, ועל סמך בדיקה שיטתית של כל טענה על העולם בעזרת כל מיני סוגים של בדיקות "מדעיות" עליה (למשל: לבדוק סקירות ספרות העוסקות ביעילות של שיטה מסוימת כדי לבדוק האם השיטה עובדת, לקרוא מחקרים ולבקר את הטענות שהם מציגים, וכו').

חשוב לי אישית גם להדגיש שזוהי ספקנות מורכבת ביותר, אשר כוללת בתוכה מלאנטלפים וראציות ודיאלוגים סוקרטיים אפשריים שניתן לכתוב כדי להמחישה. לכן, אני לא מסביר ספקנות זאת במלואה בפוסט שכתבתי בנושא כי אני לא מאוד בקיא בנושא הכל כך רחב הזה. הספקנות הפילוסופית, לעומת זאת, היא פשוטה למדי – כמו שראיתם, גם ילד קטן יכול לאמץ אותה מרוב שהיא פשוטה.

בנוסף, הספקנות המדעית יכולה להסכים עם הספקנות הפילוסופית. הספקנות המדעית מתבססת על האמפרציזם, ושאר הנחות יסוד לא בהכרח מבוססות, אותן ניתן ללמוד בעזרת לימוד על תחום הפילוסופיה של המדע. אנשים שדוגלים בספקנות מדעית לא מטילים ספק בהכל – רק במידה מסוימת, אך הם בהחלט יכולים להסכים עם הספקנות הפילוסופית, שכן הספקנות הפילוסופית לא סותרת את הספקנות המדעית. מדובר למעשה בשתי סוגים של ספקנות נפרדים, שאינם קשורים לזה לזה, ולמעשה, גם אינם סותרים זה את זה.

ושוב, להרחבה בנושא – ראו את הפוסט שכתבתי אודות הספקנות המדעית.

עד כאן המבוא!

אוקיי, אז השתפשפנו במונחים הבסיסיים. כעת בוא ואציג לכם תמונה שהכנתי, שתגרום לכם להבין למה הצגתי לכם את הספקנות הפילוסופית ואת הספקנות המדעית.

התמונה הבאה מציגה את היחס בין ספקנות מדעית ופילוסופית, לבין 2 גורואים משמעותיים בעולם הספקנות בישראל – אליעד כהן וגלעד דיאמנט:

כמו שאתם רואים, התמונה הנ"ל מציגה את אליעד כהן ואת גלעד דיאמנט כאנשים מאוד, מאוד דומים. וכי מדוע לא? שניהם כל הזמן מדברים על מציאת האמת, חיפוש האמת, ובעיקר, איך לדעת את האמת (שזה בדיוק מה שענף האפיסטמולוגיה הפילוסופי עוסק בו – זוכרים?). אני הצגתי, כמי שמכיר את 2 החבר'ה האלה אולי אפילו יותר טוב משהם מכירים את עצמם, כיצד כל אחד מהם בנה לעצמו אתר שמבוסס על אחד מסוגי הספקנות שהצגתי לכם בחלק הקודם של הפוסט. בוא נפרשן את התוכן של התמונה, ונעבור עליו לאט לאט:

"אליעד כהן -> ספקנות פילוסופית"

כלומר, אליעד כהן אימץ לעצמו באיזשהו שלב מוקדם בחייו את הספקנות הפילוסופית כהשקפת עולם. אני בטוח שאליעד מודע לשני שיטות הספקנות הזו (כלומר, הוא גם יודע לשאול "למה" בלי סוף, וגם יודע לנתח הנחות יסוד של כל טיעון).

"-> לימוד רב תחומי על המציאות (מכל מקור)"

כלומר, להיות אינטלקטואל, שלומד ידע כללי על העולם, בכל תחום: פילוסופיה, מדעי המחשב, פסיכולוגיה, יהדות ומה לא. הרי כמו שתראו אם תסתכלו באתר של אליעד, האתר של אליעד מופצץ בתוכן, עם אלפי מאמרים והרצאות. מאיפה אליעד יכל היה לקבל את כל המושג לדבר ולכתוב על כל כך הרבה תחומים, אם לא דרך זה?

אגב יכול להיות (ואף יותר סביר להניח) שאליעד עבר שלב זה למעשה לאורך כל התהליך, לאו דווקא לפני שגיבש לעצמו את הספקנות הפילוסופית.

"-> המצאת ניו-אייג' בולשיט"

כלומר, אליעד המציא קבוצה של רעיונות שהינם ניו-אייג'. כידוע, רעיונות ניו-אייג' נחשבים במדע ל "אפילו לא שגויים" – כלומר לרעיונות שאי אפשר לבדוק, ולא ניתן להוכיח אותם לשלילה או לחיוב, משום שאילו רעיונות שאינם ניתנים לבדיקה אמפירית. רעיונות אלה, כפי שאמר ירון אסא בתוכנית "בקירוב גס", נחשבים במדע לגרועים ביותר, כיוון שעל פי הספקנות המדעית, אין ברעיונות שהינם "אפילו לא שגויים" שום תועלת להתקדמות הבנת המציאות. לעומת זאת גם רעיונות שגויים מסייעים לפחות להבנת המציאות, כי היי – בזכותם אנחנו יודעים מה שגוי.

יש לאליעד הרבה רעיונות שחוזרים על עצמם רבות באתר שלו שלדעתי ניתן להכניס לתבנית הניו-אייג'. למשל: אחדות ונפרדות, אחדות ההפכים, אין/יש הבדל בין יש לאין, שכל על אנושי, ועוד. כדי לראות פירוט מלא של הרעיונות האלו, ראו אותם בפוסט בו אני מציג את שיטת EIP של אליעד (בחלק הראשון שלו, לפני שנתתי ביקורת על השיטה).

כמו כן, רעיונות הניו-אייג' האלו הם למעשה רעיונות מאותו הסוג שיש לכתות (למרות שהקבוצה של אליעד איננה כת לדעתי, וארחיב על כך בפוסט נפרד) – יש סיבה למה אני נוטה להתייחס לרעיונות של קאוצ'רים כמשולים לרעיונות של ניו-אייג'. כך שאליעד בעצם ייסד תורה רוחנית, המבוססת על קבוצה של רעיונות ניו-אייג', שהם הייסוד של כל "הידע" שלו.

"פיתוח יכולת ניתוח רב תחומית של המציאות המבוססת על הספקנות הפילוסופית ודי כל הנ"ל"

כלומר, אליעד השתמש בכל 3 הדברים שהוא "השיג" לפני כן – כל החומר שהוא קרא בכל תחום האפשרי, כל רעיונות הניו-אייג' שהוא המציא, והספקנות הפילוסופית שלו.

איך עובדת יכולת הניתוח? די פשוט. כל אחד משלושת הדברים שתיארתי קודם משחק תפקיד כאן:

א. אליעד משתמש בספקנות הפילוסופית כדי להטיל ספק בכל רעיון בו הוא נתקל. כך למשל, בכל פעם שמישהו בא אל אליעד עם בעיה מסוימת בחיי היום יום להתייעץ איתו, אליעד לפעמים ינתח את ההנחות היסוד שישנן במשפטים שאמר המתייעץ. בכך אליעד יכול לשלוח את המתייעץ לברר את אותם הנחות יסוד, כי הרי אליעד תמיד יוכל להגיע למצב שהוא ימצא הנחת יסוד והמתייעץ יודה שאין לה ביסוס.

ב. אליעד משתמש ברעיונות הניו-אייג' שלו בתור האקסיומות שלו. ספק אם הוא אי פעם העז לערער על הנחות אלו. אקסיומות אלו משמשות אותו לצורך כל ניתוח אפשרי. הוא מוכן להטיל ספק בהכל – רק לא בהם (אני כמובן שאני רק אומר כאן את דעתי – אני מתאר לעצמי שאליעד לא היה מסכים עם זה, אבל ככה נראה לי).

ואז אליעד משתמש בזה וב – ג. הידע הכללי שלו על העולם, כדי שהוא יוכל לתת עצות ולהביע דעות משלו בכל תחום. הרי כדי לכתוב על כל סוגיה אפשרית בכל תחומי החיים מיוזמתו, אליעד צריך להכיר כמה שיותר סוגיות על כל תחומי החיים – שזה הידע הכללי שלו.

כך שלמעשה אליעד יכול ככה לנתח כל סוגיה אפשרית בכל תחומי החיים דרך 2 תתי-שיטות, – 1. להראות למי שמתייעץ את ההנחות היסוד של דבריו, 2. להמציא כל מיני משמעויות רוחניות לכל מיני סוגיות מחיי היום יום, שכביכול נותנות הסברים לא שגרתיים לאותם רעיונות.

כמובן ששתי השיטות האלו קשורות זו בזו. הרעיון הוא שיש "יעד סופי" שמי שיהיה ספקן פילוסופי לחלוטין, לפי אליעד, יגיע אליו. "היעד הסופי" מוגדר על פי הרעיונות הניו-אייג' של אליעד. והידע הכללי שלו? האמת, אני חושב שהידע הכללי שלו משמש אותו רק כדי להרחיב כמה שיותר את התוכן באתר שלו, מבחינת הכמות. ככל שיש לו יותר ידע כללי, כך הוא יכול לעשות יותר ניתוחים על כמה שיותר דברים.

"פתיחת אתר עם אלפי תכנים, שכל אחד מהם הוא אחד מהניתוחים של אליעד לגבי המציאות על סמך יכולת הניתוח הנ"ל"

כאשר, כמו שהסברתי קודם, הידע הכללי משמש לצורך הגדלת כמות התכנים, הניו-אייג' לצורך הגדרת היעד הסופי והתייחסותו למצבם של אנשים שעוד לא הגיעו אליו, והספקנות הפילוסופית ככלי ניתוח של כל טענה. אליעד בעבר אף השתמש ביכולת שלה כדי להשתמש כבסיס להבטחות מרחיקות לכת – כגון "100% אושר מוחלט בכל התחומים!".

"אליעד, בדיוק כמו מגוון ניו-אייג'ים אחרים, מתפרנס מלסגור את האתר לחברים רשומים + שיווק יכולת הניתוח שלו, ולא ניתן להגדירו כשרלטן"

לא ניתן להגדירו כשרלטן, כי הספקנות הפילוסופית איננה מטעה, הידע הכללי שלו לא מטעה, ורעיונות הניו-אייג' שלו – לא ניתנים לבדיקה אמפירית. יש להדגיש שהטענה שלא ניתן להגדירו כשרלטן או ההיפך, נובעת מספקנות מדעית, שאיננה בהכרח נכונה, אך כן יכולה להצביע על מה הכי סביר (כפי שכבר ביארתי בפוסטים קודמים).

אגב, לסגור את האתר לחברים רשומים זה משהו שאני מקווה שיום אחד גם אני יוכל להתפרנס ממנו. זה כיף. אבל טוב נו.. בכל מקרה, יכולת הניתוח של אליעד היא בתכל'ס המוצר שהוא מוכר.

ואיך אני מתייחס לזה?

כעת אסביר איך זה מתקשר לאפיסטמולוגיה עליה מבוסס כל הבלוג הזה.

אני מחבב את הספקנות הפילוסופית. גם אני לא הצלחתי לחשוב על טענה שאני לא יכול להטיל בה ספק.

אני חושב שהיכולת לנתח הנחות יסוד היא יכולת טובה וחשובה. היא מקנה למי שיש לו אותה יכולת יותר מודעות עצמית (דה, הוא מודה להנחות יסוד שלו), ובפרט, יותר הבנה.

ישנם מספר פוסטים בבלוג שאף עיקר הטענות בהם מבוססות על אותה ספקנות. בין היתר:

• על הרצון שלנו – בפוסט ההוא הטלתי ספק בצורך שלנו בלרצות anything. ואכן, כל רצון שיהיה לנו, תמיד אפשר למה צריך אותו. הסקתי מכך את המסקנה המתבקשת.
• על הבנה עצמית – בפוסט ההוא הראיתי כמה קל להטיל ספק בכל אפיסטמולוגיה אפשרית לגבי מודעות עצמית. אנחנו באמת ממש לא יכולים להבין את עצמינו.
• מציאת שגיאות בכל טקסט – בפוסט ההוא עשיתי ליטרלי מה שאליעד עושה. אחד לאחד.
• על CBT – גם שיטת הטיפול הזאת, שאני אישית מאוד תומך בה, תומכת בספקנות הפילוסופית, וכמו כן תומכת בהנחה שפיתוח יכולת ניתוח הנחות יסוד כלפי עצמך עוזר למנוע סבל מיותר.

בקיצור, אני בהחלט מאמץ את הספקנות הפילוסופית כספקנות מרכזית בחיים שלי. אני בהחלט חושב שהיא בריאה. יחד עם זאת, אני רוצה לסייג ולהדגיש כאן מספר דברים:

• אני לא מאמץ אף אחד מרעיונות הניו-אייג' שאליעד בנה סביב הספקנות הפילוסופית. אני בהחלט לא חושב שספקנות פילוסופית יכולה איכשהו להוביל ל "אושר מוחלט ב 100%", ל "אחדות עם המציאות", ל "חוסר הבדלה בין טוב לרע", ושאר הבטחות הזויות מסוג זה. הסיבה לכך היא שבעוד שכנ"ל, הספקנות הפילוסופית איננה סותרת את הספקנות המדעית, רעיונות הניו-אייג' כן. לכן, אני שם קצוץ על הניו-אייג' של אליעד. לא תמצאו בבלוג הזה ניו-אייג'. כן תמצאו ספקנות פילוסופית.
• הספקנות הפילוסופית איננה פרקטית, איננה רלוונטית לחיי היום יום, ואיננה תורמת דבר שלעצמה למעט מודעות. זאת להבדיל מהספקנות המדעית, שכן מועילה בחיי היום יום (על כך בהמשך). לכן, אני לא משתמש בה הרבה כי היא לא חשובה.
• הספקנות הפילוסופית היננה מסוכנת, שכן ספקנות מוגזמת, כפי שכתב לי מישהו בעבר, עלולה להוביל לבורות. ישנם אנשים שחושבים שלהיות ספקנים פילוסופיים מספיק כדי לדעת הכל ולהיות "הכי חכמים בעולם". זה טעות. ספקנות פילוסופית היא נחמדה, אבל לא תורמת הרבה שלעצמה.

נמשיך לגלעד דיאמנט..

"גלעד דיאמנט -> ספקנות מדעית"

כלומר, גלעד אימץ לעצמו את הספקנות המדעית. כמובן שהיות ומדובר בספקנות מורכבת עם הרבה מאוד וראציות, הוא לא היה מודע להרבה וראציות בתקופה בה החל לחשוב על פי ספקנות זו.

"לימוד רב-תחומי על המציאות (מכל מקור)"

כאשר זה מתייחס רק לידע הכללי שיש לגלעד, בלי קשר דווקא לידע ספציפי שהוא משתמש בו בשביל לבצע תחקירים.

"פיתוח יכולת בדיקת מתודולוגיות שונות בצורה מדעית (גם כן יכולת ניתוח מסוימת)"

כלומר, גם גלעד, כמו אליעד, בסופו של דבר משתמש ביכולת ניתוח. הוא יודע לנתח כל סוגיה שתביאו לו, בדרך מסוימת. כאשר הדרך, כמובן, היא בגדול כמו שתיארתי קודם – בדיקת סקירות ספרות על הנושא, קריאת מאמרים אקדמיים בנושא, ביצוע ניסויים, וכיוצא באלה – בעיקר, בדיקות בשיטות בהם ניתן לבדוק טענות בצורה מדעית.

עם זאת, כמובן שהוא לא מספק ייעוץ – אבל אם אתם מתעניינים בלמצוא איזשהו ייעוץ שספקנות מדעית היא חלק מהתשתית ליכולת הייעוץ שלו, אני יכול להפנות אתכם ל עפרה מהודר. יש לה תואר שני ב "מדעי הרפואה" והיא מספקת שירותים הכוללים סיפוק אוריינות בריאותית, סנגור רפואי, ועוד. היא מכנה את עצמה "אפידמיולוגית". היא משתמשת הן בידע שלה והן בספקנות זו כדי לתת שירות זה. זה נקרא גם מידענות רפואית. היא יכולה להציג לכם מחקרים ומאמרים אקדמיים בנושאים רלוונטיים לבעיות הרפואיות שלכם, בניגוד לרופא משפחה שלא עושה את זה..

במסגרת הניתוח, במקרה של גלעד, התפקידים הם כלהלן:

א. הספקנות המדעית משמשת אותו לצורך ניתוח כל פיסת מידע "מדעית" בה נתקל גלעד, דרך היוריסטיקות מסוימות. איזה היוריסטיקות? תלוי – איזה טיעון הוא בודק, ועל מה הוא מבוסס. ניתן כמה דוגמות:

א.1. בפוסט הזה גלעד מייצג 10 היוריסטיקות שכל אחת מהן מורידות את הסבירות לנכונות של הטענה הנבדקת.

כך למשל, יש לגלעד תרשים ויכוח המייצג מגוון ויכוחים שקיים עם תומכים בהומאופתיה. אם תקראו גם את התרשים וגם את הפוסט, תשימו לב שהרבה מן התשובות של הגלעד המוצגות בתרשים הם למעשה הצבעות בדיוק על ההיוריסטיקות המדוברות בפוסט הנ"ל:

א.2. בפוסט הזה גלעד משתמש בהיוריסטיקות דומות כדי לנתח מקרה טיפול כלשהו, ולהמחיש דרך אותם היוריסטיקות כיצד טיפול שלא באמת עובד נחשב על ידי הלקוח שלקח אותו ככזה שכן עובד, עקב פרשנות אישית וכו'.

(אולי אתן עוד דוגמות בהמשך)

ב. גלעד יודע לקרוא מחקרים. יש לו בסיס ידע רחב על שיטות מחקר במדע – מחקר כמותני, מחקר איכותני, שיטות ניתוח וסטטיסטיקות של נתונים שוניםף שמאפשר לו לעשות זאת. זה בדיוק מסוג הידע המדעי שהוא אולי החשוב מכל, אבל לא מלמדים אותו כמעט בכלל באקדמיה, משום מה. זהו הידע המדעי הממחיש כיצד הידע המדעי, והידע האנושי ככלל, מתקדם. אם הייתי צריך להמליץ על פוסט אחד של גלעד שמתמקד בידע הזה, הייתי ממליץ על הפוסט הזה, ובמיוחד על התמונה הזאת ממנו. כך, בכל פעם שגלעד נתקל בטיעון כלשהו, הוא בודק את שיטת הסקת המסקנות של הטיעון, ברמה המדעית.

(אני בעצמי בדיוק לומד כמה קורסים בקורסרה העוסקים בנושאים רלוונטיים לזה)

כך, גלעד יכול לנתח כל טענה שתביאו אליו. השיטות שהוא משתמש בהם לצורך הניתוחים שלו הם כמובן מורכבים בהרבה מכך, קיצרתי אותם לצורך הפוסט.

בהקשר הזה, אני רוצה לצטט דיאלוג מפורסם מתוך הפילוסופיה של המדע, שממנו נוצרה "בעיית האינדוקציה". היא קיימת ומנותחת לעומק במשחק מחשב שניתחתי בבלוג בעבר. במסגרתה דוויד יום השתמש בספקנות כדי להראות את הכשלים הלוגיים שיש בדרכים הנפוצות בהם המדע הסיק קשרי סיבתיות בין דברים שונים במציאות (דרך אינדוקציה, דה), במטרה להראות את הבעיה בשיטות הסקת מסקנות במדע. זה היה מקור לשכלול שיטות המחקר במדע, להמצאת עיקרון ההפרכה של קרל פופר  (שגם כן ספג ביקורת לאחר מכן), ומה לא. בקיצור, גם לספקנות המדעית יש היסטוריה פילוסופית משלה.

"ביצוע תחקירים המבוססים על כל הנ"ל"

כאשר גם התחקירים, בהתאם, משתנים בשיטות המחקר שלהם, בהיוריסטיקות בהם גלעד משתמש לצורכיהם, וכו'.

ואיך אני מתייחס לזה?

הספקנות המדעית היא התשתית המרכזית של הבלוג הזה, בעיניי. אני לא חושב שהייתי טורח לפתוח את הבלוג הזה לולא-זאת. ככלל,

למה לא כדאי להיות מונע מרגשות?

(דיסקליימר: חלק לא מבוטל מהפוסט הזה מבוסס על הפוסט האגדי של מרק מנסון, "How to grow the fuck up", שמבוסס על מספר תיאוריות של פסיכולוגיים התפתחותיים, כמו זה, זה ו – זה)

כן, כמו שהכותרת אומרת, אני מתנגד בכל תוקף ללפעול על פי רגשות, כלומר, ללעשות מה שבא לנו, כלומר, להדוניזם. ואני חושב שגם אתם צריכים להתנגד לזה. מאחר ורוב האנשים אולי כבר התרגלו כל חייהם לעשות הכל כדי להרגיש כמה שיותר טוב לכמה שיותר זמן, אולי הם יפסלו את הפוסט באמונה עיוורת שרגשות הם הדבר היחידי ששווה לפעול עבורו. שיפסלו. אני לא אחראי לסבל והאומללות שלהם שימשיכו עד סוף חייהם עקב האמונה העיוורת הזאת.

וזה לאו דווקא אומר שאני מתנגד בהכרח לשימוש בכל אמצעי הבידור למיניהם (מוסיקה, משחקים וכו') – אבל אני כן בהכרח מתנגד לשימוש בהם למען ריגוש ותו לא. שימוש בדברים האלה למען ריגוש ותו לא עוזר אולי לילדים קטנים, כי הם כל כך לא מפותחים, ששימוש באותם אמצעי בידור יכול לעזור להם על הדרך להתפתח, מכל מיני בחינות שלא אכנס אליהם כאן.

הסיבות להתנגדות שלי הן:

א. לרגשות לא בהכרח יש משמעות.

כי הרי, מה זה רגשות? אם ניעזר בהגדרה של ויקיפדיה העברית לעניין, למשל, נראה כי היא מתארת את הרגש (בעיקר) כמצב נפשי, שהביטויים שלו הם בנפש האדם. ומה זה נפש האדם? זה הרי בדיוק מה שנחקר בתחום הפסיכולוגיה – המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני האדם, כאשר הדגש והבסיס הוא ההתנהגות. רק שפסיכולוגיה, למקרה שלא ידעתם, היא מדע לא מדויק – מדע שלא משתמש במדדים מדויקים ובודק דברים מבלי באמת להבין איך הם נראים ומה הם עשויים (זה נכון לפחות גם לגבי המחשבות..), כמו שמתואר היטב בביקורת על הפסיכולוגיה.  לכן, בשורה התחתונה – רגש זה מושג פילוסופי מופשט, שאין לאף אחד מושג איך הוא מתבטא וכיצד ניתן לזהות אותו – כלומר, אנחנו מזהים אותו באופן אינטואיטיבי בלבד.

תופעה נוספת חשובה שמהווה הנימוק השני לסעיף זה, היא ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה אנחנו עשויים לחוות רגשות חיוביים מאוד בנקודת זמן כלשהי בחיים, אך גם כשזה קורה, החוויה הזו במהירות ובהכרח תדעך חזרה לרגשות "ניטרליים". אותו דבר לגבי רגשות שליליים מאוד.

בסטטיסטיקה סוג תופעה זו מכונה "תסוגה לממוצע" – הנטייה של תנודות קיצוניות בסטטסטיקה של כל דבר שנמדד במספרים, לחזור בערך לערכו הממוצע לאחר כל סטייה קיצונית ממנו[1].

אז אם הרגשות שלנו כה זמניים, מה הטעם להתאמץ לשנות אותם? האם באמת יש טעם לקרוע את התחת בעבודה ובזוגיות במשך שנים, למשל, רק כדי להנות לכמה שעות מאיזה חתונה עם "אהוב ליבנו", רק כדי שכמה שעות לאחר מכן, כל ההנאה מהחתונה תדעך?

ב. רק באמצעות חשיבה רציונלית וחוסר הקשבה לרגשות, (אולי) ניתן להכיר את המציאות כפי שהיא באמת – ולהתגבר על ההטיה הטבעית של בני אדם לסיפוק "אמוציונלי" לטווח קצר, שזה מקשר גם לנושאים שלהטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה וכו'[2] –

במיוחד עיוותי חשיבה, שנובעים (לכאורה) מהפרעות נפשיות, כמו למשל עצבות כרונית (ידוע כ "דיכאון") – כלומר, רגשות יכולים לעצב באופן שגוי את החשיבה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות חמושים בציפיות שאין להם אחיזה במציאות.

ג. מאחר וההבנה שלנו על הרגשות שלנו היא אינטואיטיבית בלבד (ראו סעיף א'),

מי חושב באופן "רגשי" (אינטואיטיבי), כלומר, מסתמך על האינטואיציה שלו בקבלת ההחלטות היומיומית שלו – לא רק שהוא לא רציונלי, הוא גם לא יודע להסביר ולהבין את עצמו (אתם חושבים שאתם יודעים להסביר איך עובדת האינטואיציה שלכם, מעבר ל "אני מרגיש X ולכן X"?)

במילים אחרות, מי שרוצה להבין את עצמו ולהיות מודע לפסיכולוגיה של עצמו – צריך לחשוב רציונלית ו "להתנתק" מהרגשות שלו. מי שלא – בהכרח לא יודע מה הוא עושה ואיך הוא חושב מעבר לאמונה עיוורת באינטואיציות שלו.

חוסר ההבנה הזה יכול להוביל לדברים מאוד לא נעימים, שבעיקר "מתגמלים" את המוח באזור התגמול שלו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר גורמי לו לסבל מוגבר יותר, כך שבאופן פרדקוסלי, יוצא מכך שהם לא באמת טובים גם עבור האדם שמונע מרגשות בלבד (כלומר, להיות מונע מרגשות יכול בטווח הארוך לגרום להרגשות גרועות יותר מאשר "להתנתק" מהרגשות), וניתן לראות זאת דרך התופעות הידועות הבאות:

1. התמכרויות –

ממה שחקרתי על התמכרויות, עולה כי ישנם 2 סוגים של התמכרויות:

1.א. "התמכרות פסיכולוגית", שבה אדם מתמכר ל X, לא כי ב X יש חומר ממכר, אלא כי אדם X מרגיש הנאה כה קיצונית מהשימוש ב X, שהוא מתפתה להמשיך להשתמש ב X באימפולסיביות בלי סוף. דוגמות לא חסרות: X יכול להיות משחקי וידאו, סרטוני קומדיה ביוטיוב, וכו'.

1.ב. "התמכרות כימית", שבה אדם מתמכר ל X, בגלל שברגע שהוא משתמש ב X ומכניס אותו לגופו, חומר כלשהו שנמצא ב X מפעיל את "אזור התגמול" של המוח והמוליך העצבי המרכזי בו (דופמין) בלי סוף, ובכך יוצר תחושת תלות של האדם ב X, ו "מעניש" את האדם אם הוא מפסיק להשתמש ב X. הדוגמה הידועה כאן היא כמובן, סמים. הניקוטין שיש בהם זה משהו נורא.

בין כה וכה, בשני סוגי ההתמכרויות, ההתמכרות יכולה להוביל להתעסקות אינסופית ב X, על חשבון כל שאר הדברים שאותו אדם "מנהל" בחייו במקביל.

מי שמונע מרגש בלבד, יתקשה שזה לא יקרה לו, כי הרי הוא רוצה להנות כמה שיותר, ואם הוא מוצא משהו שמספק לו את זה בלי סוף, למה לא להתמכר אליו? או כמו שהפסיכולוג ניר אייל אמר זאת בכתבה שלו על "Is Some Tech Too Addictive?", בחלק בו הוא מסביר על "פרדוקס ההתמכרות" –

The trouble is this: The attributes that make certain products engaging also make them potentially addictive.

והוא כמובן יתקשה גם לחשוב על ההשלכות של זה, משום שהרי הוא מונע מרגש, ההנאה היא כל מה שמעניינת אותו, אז אין לו סיבה לחשוב בכלל על ההשלכות. לפחות לא עד שהוא "יופצץ" בהשלכות שליליות מההתמכרות שלו, ואז אולי הוא יתחיל לחוש רגשות אשם על התנהגותו חסרת האחריות..

לעומתו, אדם "רציונלי" שמכלכתחילה לא יראה צורך לנסות לגרום לעצמו להנות, ולא יראה לנכון להיצמד לשום דבר רק בגלל שהוא ממש נהנה ממנו, מה שממילא הופך אותו ל (בערך) חסין להתמכרויות, בתנאי, כמובן, שגם יש לו את המשמעת העצמית הנדרשת לכך.

1. כלכלית –

אדם שמונע מרגשות ירצה לקנות כל מה שבא לו לא משנה כמה יקר, ובנוסף, אם הוא מכור או אפילו פשוט נהנה רק מעיסוקים פשוטים שלא ניתן להתפרנס מהם, אז הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס, משום ירגיש שזה מזיק ל "בריאות הנפשית" שלו לא משנה איפה ובמה הוא יעבוד – הרי, מבחינתו, ה "בריאות הנפשית" שלו שקולה לכמה טוב הוא מרגיש. להרחבה על נקודה ספציפית זו, לפחות מההיבט של ההוצאות, קראו את הפוסט הזה של הסולידית.

לעומתו, אדם יותר רציונלי ידע להסתכל על כסף, ומשאבים כלכליים בכלל, אך ורק ככלי להשגת המטרות שלו בחיים (וכדי לשרוד). בנוסף, הוא ידע לפעמים גם להיות קצת ספגן, מתי שהוא יודע שזה יתן לו תשואות מתגלמות ומשתלמות כפיצוי על כך בעתיד (אפשר גם לקרוא לזה "transactional thinking" – "אני אוותר על קצת סיפוק עכשיו כדי למנוע אי סיפוק משמעותי יותר בעתיד". דיל משתלם בהחלט!)

לצורך הדוגמה, הבלוגרית "הסולידית", שמציעה בבלוג שלה מתודולוגיה לפרישה מוקדמת משוק העבודה, אותה כבר הצגתי בפוסט אחר, היא דוגמה טובה לזה – המתודולוגיה שלה מחייבת "הקרבת קרבן" משמעותי בשנים שלפני פרישה, של עבודה מרובה בעבודות שאינן אהובות, כדי להנות מפרישה מוקדמת במיוחד אח"כ.

1. עצמאות –

באופן כללי, אדם שמונע רק מרגש חשוף להרבה מאוד סכנות, מבחינת היכולת של אנשים אחרים להשפיע עליו לרעה (שזה כמובן אומר, לפתות אותו לקבל החלטות מתגמלות אמוציונלית בטווח הקצר, אך מזיקות יותר בטווח הארוך) בעיקר, עקב הקלות המחרידה בה ניתן לעשות עליו מניפולציות רגשיות.

למשל, אפשר בקלות לשכנע אותו (לאחר קמפיין שיווקי) לקנות מוצרים שלעולם לא היה קונה אילו רק אותם מוצרים היו משווקים על פי מצע אובייקטיבי, בעזרת מה שמרק מנסון כינה "buying into people's securities", או כמו שאנתרופולוגים מסוימים יכנו זאת – הפחדה. appeal לפחדים הגדולים ביותר של הלקוח, וגורסת שהם יתממשו אם הוא לא יקנה את המוצר המיותר.

זה די דומה לטכניקות השיווק המשמות אנשים על מנת לשכנע אחרים להצטרף לפעילויות של דתות או כתות – לכל דל או כת, יש הבטחה מעורפלת כלשהי שהיא מבטיחה למאמיניה, וממציא ההבטחה עשוי לדאוג גם להפחיד את המאמינים שלו עד המוות, לגבי מה שיקרה להם אם לא יצטרפו של הדת/כת, כמו כן לכל מי שלעולם לא יצטרף לזה מכלתחילה.

טכניקות שיווק כבר הצליחו ליצור מצב בו מנהיג דת/כת, משכנע את מאמיניו להשתעבד אליו (בערך) 24/7, תוך כדי שהם משוכנעים שהם עושים זאת לטובת הדת/כת – למשל, יש את המקרה של גואל רצון, ששכנע עשרות נשים לעבור עבורו, ולמרות שהקבוצה שלו לא בהכרח ידועה כ "כת", ניכר לפי ההבטחות המעורפלות שהבטיח לנשותיו, השעבוד וכו', שמדובר במשהו בסגנון לכל הפחות.

וכבונוס, גם אם בסופו של דבר ישים לב האדם שמסתמך על רגשותיו, שהדת/כת כבר לא עושה לו טוב, הוא עשוי להשתמש ברציונליזציה על מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שיחווה בעקבות עניין זה, ובכך למצוא תירוצים לשכנע את עצמו לדבוק בפעילויות של הדת/כת, כמו כן, גם אם הוא יעזוב את פעילויות הדת/כת בסופו של דבר, מאחר והמנהיגים שלהם מבטיחים הבטחות מעורפלות, לא ניתן להוכיח או להפריך את נכונות הבטחותיהן, מה שאומר שלא ניתן להוכיח שהם שרלטנים, כך שהוא לא יוכל לעשות דבר נגד אותו מנהיג דת/כת[3].

צורת שיווק של הפחדה לגבי מוצר כזה או אחר – היא גם טכניקת שיווק ידועה של משחקי וידאו (הידועים כמג'נרתי התמכרויות פסיכולוגיות מצוינות, בעזרת skinner boxes [שזה טכניקה שיש גם מנהיגי כתות משתמשים בה כדי לשעבד את מאמיניהם!], ובכך יוצרים תחושת תלות של הגיימרים במשחקים הממכרים), ולמעשה, אולי של כל מוצר שיש בשוק כיום בערך, מאחר וזה אולי הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לשווק ולעשות כמה שיותר כסף, ממוצרים כמה שיותר פשוטים וחסרי ערך אמיתי, שהם, לדעתי, בערך 100% מהמוצרים שנמכרים כיום בעולם בכל תחום.

1. ביסוס מטרות לחיים על רוחניות/תשוקות חומריות/מערכות יחסים –

זה חשוב. תנועת הניו-אייג' מוכרת היטב כיום – למשל ברפואה אלטרניטיבית, כלומר רפואה נטולת ביסוס מדעי (ראו ערך, דיפאק צ'ופרה. לוקח לפעמים 25 אלף דולר מכל לקוח שרוצה להגיע להרצאה בודדה שלו..[4]), כמו כן ב "עולם" התשוקות החומריות – התשוקות למכוניות הכי יוקרתיות, לדירות הכי יוקרתיות, וכו'. יש גם את האנשים של מה שמעניין אותם בחיי זה מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים – אליהם אתייחס לקראת סוף סעיף זה.

בכל הקשור לתשוקות חומריות, שיש היראו בהם ביטוי של מטראליזם (למרות שזה לחלוטין לא נכון, כי מטראליזם לא בהכרח קשור לתשוקה חומרית, שכן פירושו פשוט הדעה לפיה כל העולם עשוי רק מחומר, ללא ישויות על-טבעיות), ובכל הקשור לרוחניות – מדובר בשתי גישות לחיים – אלטרנטיבות לגישה הידועה כ "ספקנות", לפיה יש לשאוף לדעת כמה שיותר דברים נכונים, בצורה מדויקת ונטולת הטיות.

אבל גם החומריות וגם הרוחניות – בעייתיות באופן דומה.

אנשים מתנועת ה "ניו-אייג'" – הידועים לפעמים כ "רוחניקים"/"חרדים"/"דוסים"/"אנשי כתות/דתות"/"גורואים" וכו' –

נוטים להאמין (מלשון "belief"), באמונה נטולת ביסוס שהם המציאו לעצמם, וגם לתת אמון (faith) ב "גורו" שהוא לא פעם המייסד של אותה אמונה[5], כאשר האמונה היא בדברים על טבעיים. שזה, כמו מה שאמרתי על הבטחות על כתות – לא בהכרח מופרך, אך לא ניתן להצדיק או להפריך זאת באמצעות חשיבה ביקורתית, ככה שהגישה שלהם מהווה התנגדות לגישת הספקנות.

ויותר מזה – אנשי הניו-אייג' עשויים לחוות חוויות (רגשות כאלו ואחרים), ולייחס להם משמעויות מרחיקות לכת, כגון "הארה רוחנית" או "התעוררות רוחנית".

כן כן. אז מה אם המדע כבר מצא את תופעת "ההסתגלות ההדונית" – שכמו שהסברתי קודם – מייצגת את התסוגה לממוצע בכל הקשור לסיפוק אמוציונלי. זה לא ימנע מהרוחניקים לחשוב שחלק מהחוויות שלהם הם "הארות רוחניות", שלא ידעכו לאורך זמן.

ואז מה אם כל ייחוס המשמעות לרגשות הוא סובייקטיבי לגמרי – הרי, מאחר ורגשות הם כלל לא מוחשיות, לא ניתן לדעת בבירור מה הם אומרות, אם בכלל הם אומרות משהו.

אנשי הניו-אייג' פשוט מסתמכים על חשיבתם המאגית והאינטואיציות והתחושות בטן שלהם, על מנת להצדיק את ההתייחסות לרגשות שהם חווים כ "חוויות רוחניות" כאלו ואחרות, מבלי לבדוק את האמת.

אנשי הניו-אייג' אמנם מבינים שתשוקות חומריות לא מובילות לאושר, משום שהם תובעניות מאוד ואפשר לגרום לעצמך להרגיש טוב גם ללא שום "הישגים חומריים". ואני מסכים איתם לחלוטין. אבל זה לא סולח להם על כל הביקורת שהבעתי כלפיהם בפסקאות הקודמות.

לעומתם, בעלי התשוקות החומריות – נכנה אותם "החומריים" – אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה הישגים חומריים ומוחשיים. אלה שמה שמלהיב אותם זה רכישת מכוניות/בתים, שיפוץ המטבח, יצירה/שימוש בטכנולוגיה חדשה, וכו'. זו קבוצה לכאורה מנוגדת לזו של אנשי הניו-אייג', אך למעשה גם הם לא ספקנים כלל וגם הם נכשלים בלהבין דברים דומים.

יחד עם זאת, החומריים מבינים שהתעסקות ב "רוחניות" היא למעשה חסרת משמעות לגמרי, משום שהרוחניקים את קיומים של ישויות על טבעיות ודברים שלא ניתן להוכיח שהם אכן קיימים במציאות (כל החוויות המכונות "הארה" גם נכללות בהקשר הזה), ומודדים את התקדמותם בחיים על סמך דברים אלו, בעוד המטריאליסטים מבינים שמדידת התקדמות על סמך הישגים חומריים היא סבירה הרבה יותר והרבה פחות תלושה מהמציאות, גם אם היא זה גובה במחיר של גיבוש רצונות תובעניים להחריד. ובזה אני מסכים איתם לחלוטין.

אבל, גם החומריים לא מבינים את תופעת ההסתגלות ההדונית – כלומר, לא מבינים שלא משנה לכמה הישגים חומריים הם יגיעו, הם לעולם לא יהיו מרוצים מכל מה שיש להם כל הזמן, וכמו כן תמיד יפחדו לאבד את מה שיש להם. אז לא רק שיש להם שאיפות סופר תובעניות, אלא שאני גם ממש בספק אם יש בהם תועלת אמיתית.

המסקנה עד כאן – לגבי הן החומריים והן אנשי הניו-אייג' – שניהם שואפים להרגיש טוב, אבל ממש לא מבינים איך בכלל לעשות זאת בצורה יעילה. אפילו את ההסבר הפשוט להגדרת ההרגשה הטובה אליה הם חותרים יותר מכל דבר אחר – שהיא, על פי הדעה הרווחת במדעי המוח נכון לכתיבת שורות אלה – הפרשת דופמין במוח – הם לא מכירים.

כעת נתייחס לסוג שלישי של אנשים, שהזכרתי בהתחלה – אנשי מערכות היחסים, שהם אמנם גם הדוניסטים (מונעים מרגשות), רק שהם מתעסקים כל חייהם בטיפוח יחסיהם עם אנשים אחרים, וסבורים שזה המפתח לאושר.

הם מבינים שיחסיהם עם אנשים אחרים זה משהו שקיומו סביר הרבה יותר מאשר כל ענייני ההארה והשטויות העל-טבעיות בהם עוסקים הרוחניקים, ושנוסף, לא מדובר במשהו שהסיפוק ממנו דועך אוטומטית תוך זמן קצר, בניגוד לשאיפות וההישגים של החומריים.

אני אף אופטימי שחלקם מודעים היטב לכך שהספרות המחקרית בנושא האושר כיום, שלצערי (עדיין) מגדירה אושר על פי הגישה של ההדוניזם, מצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים, הם הגורם המשפיע ביותר על השגת חלק עיקרי מהצרכים הפסיכולוגיים של בני האדם[6],

ויותר מזה, הם גם מבינים שהשאיפות של החומריים, מחייבות אום לא פעם להתחבב על ידי אנשים אחרים, בעזרת שקרים ומניפולציות. כי הדרך הכי אפקטיבית לעשות את מה שמכונה "מיתוג עצמי" (personal branding) ולזכות בחיבתם של אחרים, זה לא להיות אותנטי, אלא להעמיד פנים שאתה מי שהם היו רוצים שתהיה, כלומר, לשנות את כל ההתנהגות שלך (מכל בחינה: טון דיבור, הרגלים, שפת גוף, שיפוטיות וכו') כך שהיא משקפת מחשבות שאתה לא באמת חושב, ורגשות שאתה לא באמת חווה.

עם כל מה שהם מבינים שסיכמתי עד עכשיו – אני מסכים.

את מה שהם לא מבינים, הייתי מסכם בעיקר במשפט הבא:

"accepting a negative experience is a positive experience, wanting a positive experience is a negative experience".

כלומר, הדרך היחידה להרגיש טוב היא להפסיק לרצות להרגיש טוב, כי עצם הרצון הזה יוצר הרגשה רעה. כך גם במערכות יחסים – דווקא להיות במערכות יחסים "רעילות" ולקבל זאת יכול להיות מפתח לאושר טוב יותר, מאשר להיות במערכת יחסים "בריאה" ולפחד לאבד אותה.
אנשי מערכות היחסים ככל הנראה לא מודעים לפרדוקס הזה, שמסביר למה גם הגישה שלהם לאושר איננה נכונה. הרחבתי על כך בפוסט אחר,
וכל זה עוד, בלי להיכנס לנושא של מוסר – בפוסט אחר כבר הצגתי את נושא המוסר, שהוא נושא פילוסופי, ומעצם היותו פילוסופי, לא ניתן (לדעתי) להבין אותו, או אפילו להתחשב בקיומו בצורה כזאת או אחרת, עבור אדם שבוחר להיות מונע אך ורק מרגשות. לכן, אדם כזה כלל לא יוכל אפילו לחשוב על המוסריות של התנהגותו, כל שכן להפוך אותה למוסרית יותר (בעיניו).

speaking of מוסר..

אז מה האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש? מוסר!

אז כמו שאומרת הכותרת, האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש היא להיות מונע מעקרונות, כלומר ממוסר.

נעמיק: בתור התחלה, יש לפחות 2 "סוגים" של עקרונות מוסריים המהווים תחליף להדוניזם, שנמנים בתיאוריה על "ההתפתחות המוסרית" של בני אדם, על פי מספר פסיכולוגים התפתחותיים:

א. התמקחות –

כלומר, משא ומתן. ניתן בפשטות גם לכנות גישה זאת כ – "תן וקח". הגישה הזו למעשה היא מעיין שילוב בין הגישה ההדוניסטית, שדוגלת במקסום הרגשה טובה, לבין הגישה שדוגלת בחיים "מבוססי מוסר", וזאת משום שעל אף שהיא דוגלת בלפעול על פי סוג מסוים של עקרונות, העקרונות האלו למעשה נועדו על מנת למקסם סיפוק רגשי.

עכשיו, נסביר מה הגישה הזאת אומרת ברמה הפרקטית. העיקרון המנחה שלה הוא לחשוב על כל מעשה שאנחנו עושים בחיים – כעסקה (trade off), בה אנחנו מקריבים משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, בתקווה שהדבר שמקבלים חזרה יהיה שווה יותר מהדבר שהקרבנו.

הדרך לשיפוט ה "עסקאות המועדפות", היא לחשוב על כל דבר שיש לנו בחיים – כלומר דברים מופשטים שקשה להגדיר במדויק (שסובלים מ syntatic ambiguity -משפטים רב-משמעיים שניתן לפרש במגוון דרכים ללא דרך לדעת איזה פירוש הוא הנכון) בתור סוג של משאבים, שיש להם מידה כמותית של ערך עבורנו. זה כמו לחשוב על כל משאב שיש לנו כמו שאנחנו חושבים על הכסף שברשותנו.

דוגמות: להקריב 20 דקות מהחיים כדי לשטוף ידנית את הכלים מארוחת הצהריים (אולי עדיף לעשות לזה אוטומציה ולהשתמש במדיח – דורש פחות זמן עבודה מהאדם). לשקר לאחרים ולעשות עליהם מניפולציות סמויות, ובתמורה לזכות בחיבתם ובמה שמכונה "external approval". ובעולם הפיננסים, כששוקלים לקנות בית: "האם שווה לי לשלם מיליון שקל על הבית הזה? אולי יש בית טוב יותר בעלות נמוכה יותר?".

כעת, יתכן שאתם חושבים לעצמכם: "רגע, אבל אני כבר יודע לעשות את זה! אני יודע 'לשים בצד' את הרגשות שלי בצד, ולחשוב על הכדאיות של דברים מסוימים על פי מונחים של משא ומתן!"

ברור. הרי בעולם הפיננסי (הכלכלי) זה הכרחי, ומאפשר לכם לעשות רק את העסקאות המשתלמות ביותר. מי שלא יודע לחשוב ככה ב "עולם המבוגרים", לא צפוי להיות אי פעם עצמאי כלכלית. ומי שיודע לחשוב ולתכנן את חייו לטווח ארוך של עשרות שנים, וודאי גם, למשל, יידע שלא משתלם להתמכר למשהו מהנה ספציפי, כי זה משול ל – "עסקה", לא משתלמת שמחייבת אותו לוותר על כל שאר הדברים בחייו.

אם כי אני מודה שזה לבד לא מספיק להבחנה במניפולציות – לצורך זה, צריך היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית. אבל בכל אופן, חשיבה התמקחותית מעודדת מידה מסוימת של חשיבה רציונלית וביקורתית, כך שיש כאן לפחות קורלציה בין הדברים, אם לא סיבתיות.

ב. מוסר –

אדם שהולך על פי גישה זו ראה בדעות המוסריות שלו כהבסיס לכל החלטותיו. אני בכוונה כתבתי "דעות מוסריות", כי כמו שכבר הבהרתי במקומות אחרים, מוסר הוא נושא פילוסופי שיש בו אינספור דעות שונות, משונות ומנוגדות זו לזו, שלא ניתן להכריע באבסולוטיות מה מהם נכון. יש אפילו קבוצת דעות בשם "נון קוגניטיביזם", לפיה מוסר הוא בכלל לא נושא פילוסופי, ובכל בכלל לשרת מטרות שונות בתכלית, כגון למשל, הבעת רגשות.

לכן, לפי גישה זו לא חשוב האם דעותיך בנושאי מוסר נכונות או לא – חשוב עצם זה שאתה בכלל חושב על מוסר, מגבש דעות בעניין דרך חשיבה ביקורתית, ופועל על סמך זה במקום על סמך רגשות.

ובכל אופן, כדי להסביר מה בכלל אומרת גישה זאת, נסביר את פשר הביטוי "מוסר". כוונת הביטוי היא למה נכון לעשות, מה הכי רציונלי לעשות, בכל הקשר ובכל מצב.

כמובן שלא בטוח שבכלל ניתן למצוא תשובות בנושא זה. אני למשל, כידוע, חושב שאין משמעות מוסרית רציונלית לחיים (שים קישור על כך שאין סיבה לקום בבוקר) כלומר שלא ניתן למצוא משמעות כזאת[7].

בכל אופן, עכשיו שזה הובהר, אדגיש כי התסמין הבולט ביותר למי שהולך אחרי גישה זו – היא שהוא מוכן לסבול מרצונו החופשי (!), רק כדי לא לעשות שום מעשה שאיננו מוסרי. אם למשל הוא יחשוב שזה לא מוסרי לשקר (מעצם הכוונות האגואיסטיות של שקרים), הוא יקפיד לא לשקר בכל מצב, גם במצבים בהם זה יכול לעלות לו בחייו. וזאת משום שהוא מבין, שלהיות מוסרי, זה יותר חשוב מלהיות מסופק מבחינה רגשית.

עכשיו, אדגיש גם כי לעניות דעתי, לא ניתן לאמץ גישה זו ללא היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית, מאחר והיכרות עם חשיבה ביקורתית, הכרחית לצורך פיתוח דעות עצמאיות בכל נושא באשר הוא, כי חשיבה ביקורתית היא בהגדרתה חשיבה כדי לבחון את המציאות ולדעת מה נכון.
מאחר וזאת, ממילא יהיה קל מאוד לאדם שכזה, לא להתמכר לדברים המספקים לו סיפוק רגשי, מאחר והוא מלכתחילה לא מחפש בכלל את הסיפוק הזה – הוא לעולם לא יעשה שום דבר רק בגלל שהוא מספק רגשית.

וכמו כן, אי אפשר יהיה "להכניס" אותו לדתות/כתות וכו', כי גם בלי קשר לבעיות המוסריות הפוטנציאליות שבעניין – ההיכרות שלו עם חשיבה ביקורתית תאפשר לו לזהות בקלות את הבעיות בהבטחות שלהם, ובדרישותיהן התובעניות והשתלטניות.

בשורה התחתונה..

הפוסט הזה בא, בשורה התחתונה, להתנגד להדוניזם, להסביר את הבעיות והקשיים שבו, ולהציע לו חלופות רציונליות יותר.

כמובן שבפוסט הזה, כמו שרואים בבירור, לא המצאתי את הגלגל מחדש. פילוסופים רבים כבר תקפו את ההדוניזם, אפילו עוד לפני שאותם פסיכולוגים התפתחותיים שהתייחסתי אליהם בתחילת הפוסט ניסחו את התיאוריות שלהם. לדוגמה להתנגדות שלא התייחסתי אליהם, ראו את הניסוי המחשבתי של רוברט נוזיק בעניין.

בין כה וכה, אני מקווה שכעת תתחילו לחשוב על יותר היבטים בחיים שלכם במונחים של מוסר – מה יהיה הדבר הכי מוסרי לעשות, או לכל הפחות במונחים של עסקאות/trade off – לתת ולקבל בחזרה. כמובן שמטרת הפוסט איננה להגיד לכם שכדאי לכם לרצות משהו – אלא רק להציע ולנמק דרכים חלופיות לחשוב ולנסח את הרצונות שלכם, שאינם "כדי להרגיש טוב".

אגב, אם אתם ממש מפחדים שאם תפעלו על פי הדעות המוסריות שלכם, אז זמן קצר מאוד לאחר מכן, "תזרקו" מהחברה נטולי קורת גג וארוחת בוקר – אני ממש מבין אתכם, ולא מצפה שתכריחו את עצמכם בכל זאת לפעול רק על פי מוסר. אולי לפעמים עדיף להתפשר על גישת המשא והמתן. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים:

[1] כמובן, עם זאת, ש "תסוגה לממוצע" זוהי תופעה שהוכחה בסטטיסטיקה בלבד. להבנה טובה יותר שלה, איך משתמשים בה בסטטסטיקה, ולחוקים סטטיסטיים בסיסיים נוספים, אני ממליץ על הקורס של הפסיכולוג Richard E. Nisbett, "Mindware: Critical Thinking for the Information Age"

[2] על הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה לא אסביר שוב, משום שכבר הסברתי אותם בכמה פוסטים קודמים,  כמו זה, זה, וזה, וחבל שאחזור על עצמי..

[3] להסבר על מה הופך את אותם מנהיגי כתות ודתות, כמו כן מגוון סוגים אחרים של "גורואים", לבלתי ניתנים לבדיקה רצינית ולנטולי אחריות, קראו את הפוסט הזה.

[4] יש כמובן קונפליקטים מובהקים בין תנועת הניו אייג' לתנועת הספקנים, אבל לזה לא התייחסתי בפוסט, כי הפוסט הזה עוסק במוטיבציה ובהצבת מטרות, בעוד הקונפליקט שבין 2 קבוצות אלו לא קשור לזה בכלל, אלא, לויכוח לגבי איך נכון להבין את המציאות באופן כללי. אבל, מאחר וגם זה נושא ראוי וחשוב לויכוח, אמליץ למעוניינים להעמיק בכך על הפוסט הזה למשל.

[5] אם אתם מתקשים להבין למה אני מתעקש להפריד בין אמונה לאמון כ 2 מושגים שונים בתכלית, קראו את הפוסט הנפלא של ערן אבירם בעניין, שמסביר לעניין איך להבחין ביניהם.

[6] לפי הערך של מערכות יחסים בויקיפדיה, מערכות יחסים ממלאות מספר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ועיקריים. אני לא אכניס כאן יותר מדי את המילה "אושר" כי היא מעורפלת וסתם תבלבל, אבל מה שכן, אם נגדיר אושר כהשגת כל הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם, אז באופן כללי, אין ספק שעל פי המדע, מערכות יחסים הם פקטור משמעותי מאוד לצורך העניין.

[7] רק כדי שהעניין יהיה ברור במלואו: כל הדיבורים שמסבירים מהו מוסר, למה הוא חשוב, מהם המשמעויות האפשריות שלו (והאם בכלל יש לו כאלו) – כל אלו נידונים בענף בפילוסופיה הידוע בשם "מטא-אתיקה", שכולל מחשבות על כל הענף האתיקה, ואחד הויכוחים המרכזיים בו, הוא על האם בכלל יש דבר כזה "אמת מוסרית" – כלומר, האם טענות על מה מוסרי ועד כמה, יכולות להיות נכונות באופן אובייקטיבי, או רק סובייקטיבי?

אז מתוך קבוצת הדעות בענף שסבורה שהכל במוסר סובייקטיבי לגמרי, המכונה "אנטי-ראליזם מוסרי", יש, בין היתר, את קבוצת הדעות "נון קוגניטיביזם", הכוללת את השקפת ה "אמוטיביזם" (מהמילה הלועזית 'אמוציה', כלומר רגש), שהצגתי באזור הערת השוליים הזאת, לפיה כל משפט שנשמע כמו "דעה מוסרית" הוא בעצם בכלל לא בא לטעון שום דבר, אלא רק לבטא את רגשותיו של הדובר..

איך ללמוד כל דבר בצורה נכונה? רמז: לא מ "ניסיון חיים"

בפוסט הזה אני הולך לתאר טיעון קלאסי הקשור באיך ללמוד כל דבר, שהסכמה איתו היא "הנורמה" בהקשרים מסוימים, ואיך בעזרת חשיבה ביקורתית ופילוסופית אני מפריך אותו, ואז אציע אלטרנטיבה שמפרטת קצת איך ללמוד בצורה נכונה יותר כל נושא שאתם רוצים ללמוד.

האם יצא לכם פעם לשמוע את טענת ה "רד הרינג" הבאה, על הווריאציות השונות שלה:

"אין חכם כבעל הניסיון", "החכם לומד מהניסיון של אחרים, הטיפש לומד מהניסיון של עצמו", "אני בעל יותר ניסיון ממך ב x, ולכן אין לך לגיטימציה להתווכח איתי לגבי x".

(למי שלא הבין: "רד הרינג" פירושו טענה שמהווה הסחת דעת. זאת מאחר שאם אתם מתווכחים עם מישהו לגבי נכונותו של רעיון כזה או אחר, והוא מאשים אתכם בחוסר ניסיון וטוען שזה מוכיח שאין לכם לגיטימציה עם הדעות שלו, הוא בעצם תוקף אדם במקום להתייחס לרעיון שהוא נושא הויכוח, ככה שזה וריאציה של רד הרינג מסוג אד הומינם)

קבוצת הטענות הזאת, היא מיסקונספציה ידועה, שמניחה קשר סיבתי בין "כ,מות ניסיון" בתחום מסוים, לבין רמת הבנה בו, כלומר – שאם אתה יותר מנוסה בתחום מסוים, כך אתה מבין בו יותר, וכמו כן, על כל מי שיש לו כמות מוגבלת של ניסיון בעיסוק מסוים, ללמוד מאילו המנוסים יותר ממנו באותו עיסוק.

בתמצית, זוהי גישה המעודדת וריאציה של חיקוי (לחקות את היותר מנוסים ממך בכל עיסוק שלך), ומתנגדת להסקת מסקנות עצמאית דרך חשיבה ביקורתית.

ניתן לזהות את ההשפעות של תפיסה זו בחברה הקפיטליסטית המודרנית, על הדרך בה אנשים למשל, כאשר כל התנגדות של צעירים לטענות של אנשים "בעלי סמכות" (הורים, אנשי מקצוע בתחום רלוונטי, וכו') נתפסת בעיניי אותם דמויות סמכותיות כ "מרד נעורים" חסר היגיון, שאיננו שונה בטמטומו מהמרד של נערים שמעשנים נגד דעת הוריהם,

או לחלופין בשוק העבודה, מועמד לעבודה (שכיר) בעל יותר שנות ניסיון במקצועו מאדם אחר העוסק באותו מקצוע, מועדף ע"י המעסיק רק עקב כמות זמן ניסיונו, בלי קשר למה הוא בתכל'ס יודע לעשות וכמה טוב הוא יודע לעשות את זה.

וכמובן שוודאי יש עוד אינספור דוגמות בכל תחום. חשבו על כל דבר שלמדתם בעזרת ניסוי וטעייה בלבד – ניסיתם בו משהו שניחשתם שיכול לעבוד, נכשלתם, ואז ניסיתם משהו אחר, שוב ושוב, עד שהצלחתם להגיע לתוצאות. זה נקרא ללמוד רק על סמך "ניסיון חיים".

מה הבעיה בחשיבה הזאת, אם נחשוב עליה כאל טיעון שמבוסס על ההנחה ש "אין חכם כבעל  הניסיון"?

מאוד פשוט – הטיעון לא תקף בעליל. הקשר הסיבתי בין זמן עיסוק ב x לבין "רמת הבנה" ב x לא קיים, וכמו כן, אני שולל את ההיגיון שמוצא ולו טיפה של קורלציה בין שני גורמים אלו.

למה?

כדי להסביר את פשר העניין, נגדיר: מה זה "ניסיון", מה זה "הבנה", ומה זה "זמן עיסוק". הרי, לא יהיה נבון לשלול טיעון לפני שמבהירים אותו.

זמן עיסוק = כמות הזמן שהושקעה בעיסוק מסוים.

הבנה = היכולת לקלוט בצורה נכונה רעיון כלשהו. הבנות מורכבות מאוד יחסית מכונות "סכמות" (תמונות מצב ברורות, מהסוג הזה).

ניסיון = עצם העיסוק. יש לי ניסיון ב x = עסקתי ב x. עם זאת, בהקשר הזה, אני מבחין כי למילה זאת יש הקשר קצת עמוק יותר – ניסויים. הרי, אנשים מניחים שאם מישהו ניסה לעשות x וראה (בעזרת החושים!) את תוצאות העשייה – זה מושתת על אמפירציזם – ההנחה לפיה אנחנו מבינים את המציאות בעזרת החושים, ולא בעזרת חשיבה רציונלית.

אז שוב – למה זה לא נכון?

מכמה סיבות:

1. גם אם לצורך העניין נסכים עם הגישה האמפירציסטית הנובעת מטיעון זה, עדיין הוא לא תקף, משום שהוא מניח שניתן להסיק מסקנות מן התוצאות, כלומר:

א. עסקתי ב x למשך זמן מסוים, והתוצאות של זה היו y.

ב. עקב א', אני יכול לייעץ לאחרים איך לעשות את x/להגיע לתוצאות y, אם הם עסקו בו לפחות זמן או לא עסקו בכלל, הרי יש לי יותר ניסיון מהם.

הסקה זו לא מתעלמת לחלוטין מהאפשרויות הבאות:

א. יכול להיות שהוא עדיין ממש לא עושה את x בצורה נכונה – כלומר, עצם זה שהוא עשה x לא אומר שהוא הבין איך עושים אותו "נכון",

ב. יכול להיות שאולי הוא הצליח בעזרת העיסוק להגיע לתוצאה y, מבלי לדעת למה (יש היכנו זאת בלעז "פוקס" או "מזל"). אם הוא לא מבין איך הוא עשה את זה, אז גם אם הוא הצליח להגיע לתוצאות – למה שידע ללמד אחרים איך להגיע לתוצאות שהוא הגיע אליהם?

כמובן, שזה רק באופן יחסי. מאחר ואם הוא לא ממש מבין איך הוא הצליח, אבל הוא כן מכיר רצף פעולות שהוא תמיד מצליח בעזרתו להגיע לתוצאה, אז אולי הוא כן יכול ללמד לפחות את אותו רצף פעולות לאחרים העוסקים באותו עיסוק, שזה לא הרבה, אבל אולי זה משהו.

בנוסף, אם נשווה זאת לכלל השיטות המדעיות הנמצאות בשימוש כיום (וכן, יש יותר משיטה אחת, אם כי הערך הזה בויקיפדיה מפרט למעשה את הבסיס לכל השיטות הקיימות במדע), שאף הם מסתמכות על השקפת עולם אמפירציסטית, הרי שזה לא אומר שהם מסכימות עם הטיעון הנשלל בפוסט זה, משום שבמחקרים מדעיים, אמנם יש "אלמנט" של ניסוי וטעייה (= לראות בעזרת הניסיון, אילו מעשים ובאילו הקשרים מובילים לתוצאות כאלו ואחרות), אבל בנוסף יש גם בקרה מוגברת על מה שמכונה "הטיות", מושג אליו התייחסתי רבות בבלוג זה. מה זה אומר?

בגדול, הטיות הם השפעות חיצוניות שיכולות "להחליש" את תוצאות המחקר – כלומר, את הקשר בין הנעשה במחקרים לבין התוצאות הנצפות שלהם. למען הסר ספק, אני מדבר כאן הן על הטיות סטטיסטיות, שמשפיעות על ניתוחי הסטטיסטיקות הנובעות מתוצאות המחקר, והן על הטיות קוגניטיביות, שמשפיעות על דיווח המשתתפים במחקר ועל מחשבות החוקרים על המחקר.

למשל, יש את אפקט הפלציבו, שהוא תופעה שבעת ניסויים קליניים, שהם סוג של ניסויים בהם בודקים האם טיפול פסיכולוגי או רפואי עובד ועד כמה ( אני מתבסס על המאמר הנפלא של עמותת מדעת על סוגי מחקרים מדעיים) יכולה להפריע לבדיקת היעילות של הטיפול, מאחר והיא גורמת ל "חולים" להחלים באופן "ספונטני", ללא קבלת הרכיבים בטיפול שאמורים לעזור להם להחלים ("המרכיבים הפעילים").

האם מי שמתבסס על "ניסיון חיים" וחושב ש "אין חכם כבעל הניסיון", מבין כי הניסיון יכול להטעות אותו, למשל באיך שהוא עלול להוביל לתוצאות שלא מהסיבות המצופות, כפי שמוכיח אפקט הפלציבו (שקיומו הוכח מדעית)?

ועוד על ההיבטים הפילוסופיים של העניין..

ובכן, כמו שהסברתי קודם, הטיעון הנשלל בפוסט זה, מתבסס על השקפת עולם אמפריציסטית. הנושא שממנו מגיעה ההשקפה האמפירציסטית, הוא ענף בפילוסופיה העונה לשמות "תורת ההכרה/אפיסטמולוגיה", שעוסק בידע האנושי ובידע בכלל – האם ואיך אפשר בכלל לדעת משהו, מהי הדרך הוודאית ביותר לדעת דברים, מהו ידע ביחס לשאר סוגי המחשבות והרעיונות, וכו'.

האמפירציסטים גורסים שהדרך האולטימטיבית לידע היא הניסיון, כלומר, תצפיות וניסויים על העולם בעזרת החושים.

כך שעוד התנגדות אפשרית לטענה זו שאני יכול להעלות כאן, היא שיש בתחום תורת ההכרה, גם דעות מנוגדות לאמפיריציזם. מי אמר שאנחנו יכולים ללמוד להכיר את המציאות רק בעזרת הניסיון?

למעשה, הנקודות שהעליתי לפני כן בפוסט זה, הם כבר מכוונות אותנו להשקפה ידועה בפילוסופיה, המהווה אחת מ 2 ההתנגדויות האלו. אסביר:

1. רציונליזם

באופן כללי, רציונליזם זו השקפה בתורת ההכרה שגורסת שניתן להכיר את המציאות בעזרת לוגיקה ו "השכל הישר". כמו שניתן להבין מרפרוף קל על ערך ההשקפה בויקיפדיה, ישנם לפחות 2 וריאציות של השקפה זו – אחת גורסת שאפשר להכיר את המציאות ואך ורק בעזרת לוגיקה, והניסיון לא שווה כלום ושום דבר, והשנייה, שהיא ככל הנראה ההשקפה שאני מסכים איתה, גורסת שאנחנו מכירים את המציאות גם בעזרת היגיון, וגם בעזרת הניסיון.

יש היגיון לחשוב כך. הרי כמו שהמחשתי קודם, החושים שלנו יכולים לטעות עקב אשליות אופטיות שגורמות להם לראות דברים בצורה שניתן להסביר בצורה לוגית שהיא בלתי אפשרית, ואם אתם רוצים דוגמה לאשליה שכזו, קראו למשל על "דיסק בנהם".

בנוסף, החושים שלנו תלויים ביכולת המוח לעבד את המידע שהוא קולט תוך כדי יכולת לייחס את המשמעויות ה "נכונות" לאותו מידע. כך שלמשל, כאשר אתם מסתכלים על נוף בעת טיול, למשל, המוח שלכם מכניס את כל מה שהוא רואה לתבניות שונות (סכמות, דהיינו), על סמך מה שהוא מכיר – שם יש סירה, בצד ימין יש נהר, וכו'.

בקיצור, המוח שלכם אולי קולט את המראה החיצוני של הנוף בצורה נכונה (לא בטוח, אבל נניח לצורך הנקודה שכן), אבל הוא גם מפרש את המידע בצורה שכוללת מרכיב של ניחוש. חוקר המוח אניל ק'סת הסביר מצוין עניין זה במאמר זה.

בנוסף, החושים שלנו לא יכולים להבין דברים שלא ניתן לזהות בעזרת החושים. ומה אותם דברים יכולים להיות?

תשובה: דברים מופשטים. ההגדרה הבסיסית של תחום הפילוסופיה הנכונה ביותר, לדעתי, היא חקר סוגיות מופשטות. זוהי חלק מההגדרה לתחום שנותן המקור הזה, למשל. בפילוסופיה, הכל מופשט, זאת בהיפוך למדע שם כל הדברים הנחקרים חייבים  להיות מוחשיים.

דברים מופשטים הם רעיונות. לכולנו יש כאלה, וכולנו נעזרים בהם כדי לקבל החלטות כל הזמן. גם מי שלא מתעניין בפילוסופיה, וודאי יסכים, למשל, שלרצוח בני אדם או חיות זה לא מוסרי, שזוהי דעה פילוסופית לכל דבר ועניין (מענף האתיקה, העוסק בשאלות מוסריות). ככה שממילא, אף אחד לא באמת מסתמך אך ורק על "ניסיון חיים" בקבלת ההחלטות שלו.

ואם בא לכם על דוגמה קלאסית לפילוסוף שחשב כמוני, ראו למשל את עמנואל קאנט. הבחור הזה חשב שאנחנו יכולים ללמוד מה נכון ומה לא נכון מבחינה מוסרית, אך ורק על סמך היגיון, ולא ניסיון.

אמנם יש לקאנט מתנגדים, כמו למשל הפילוסוף סם האריס, שחושב ש "מדע יכול לענות על שאלות מוסריות". רק שסם לא מתייחס לזה שמוסר הוא בכלל לא נושא מדעי, ככה שהדעה של סם האריס, אמנם לא בהכרח שגויה, אבל כן מלכתחילה מתבססת על היגיון, כלומר, סם לא בהכרח מתבסס על אמפירציזם ולא בהכרח שולל את היכולת לרכוש ידע גם בעזרת חשיבה רציונלית. לכן, סם אולי סותר את אחד מהדעות של קאנט, אבל לא את אלו הרלוונטיות לפוסט זה.

2. ספקנות פילוסופית

זהו מונח המתייחס לספקטיות בתחום תורת ההכרה – ספקטיות לכך שבכלל אפשר לדעת משהו, בין אם בעזרת היגיון ובין אם בעזרת הניסיון.

כלומר, זוהי דעה שמתנגדת גם לאמפירציזם וגם לרציונליזם. האוחזים בספקנות זאת, או מתיימרים לטעון שאי אפשר לדעת כלום, או מתיימרים לכך שאולי אפשר לדעת משהו, אבל גם אם אפשר, לא ניתן להוכיח שאכן אפשר לדעת משהו (שימו לב שהבנתם שהצגתי כאן 2 ספקנויות פילוסופיות שונות בתכלית).

יש לספקנות זו מגוון ביסוסים. אחת מהם היא ה "תופעה" הידועה בשם רגרסיה אינסופית – המתייחס לכך שאם נניח שלכל דבר יש סיבה (הנחה ידועה שעומדת בבסיס הפילוסופיה של המדע), הרי שלעולם לא נוכל לשאול על כל "ידיעה" מהי סיבתה, ואז לעולם לא ניתן למצוא ידיעה אבסולוטית שלא ניתן להטיל בה ספק. יש הטוענים שזה גם משום שאם נשאל מספיק פעמים "למה" על כל ידיעה, בסופו של דבר ניתקל בטיעון מעגלי, כלומר, הנימוק של הסיבה יתלכד גם עם הסיבה של הסיבה – מסקנת הטיעון תהיה כלולה בהנחותיו. להרחבה בנושא, צפו בהרצאה הזאת, וקראו את הערכים של המושגים בויקיפדיה.

בהערת אגב..

דעת האמפיריציזם גם מתקשרת לדעה חדשה בענף תורת ההכרה שהתפתחה לפני מאה שנים בערך, ונקראת "פוזיטיביזם לוגי". מאחר ומדובר בדעה שדוגלת ברכישת ידע באמצעות הניסיון, אני מתאר לעצמי שהמסכימים עם הטענה המרכזית הנשללת בפוסט זה, וודאי יסכימו גם עם דעה זו, על אף שאני לא חושב שהדעה הזו סותרת אף טענה שאני מעלה בפוסט הזה, שוב, בגלל שאני לא שולל הסתמכות על ניסיון – אני שולל הסתמכות אך ורק על הניסיון, כי ברור לי שמניסיון לבד אי אפשר ללמוד כלום.

יחד עם זאת, ובנוסף, גם לפוזיטיביזם הלוגי יש את הבעיות הלוגיות שלו. להרחבה עליהם, צפו בהרצאה של ירון אסא על הפוזיטביזם הלוגי.

לסיכום טענתי המרכזית..

לכן, בשורה התחתונה – ניסיון חיים אומר מעט מאוד שלעצמו. אם הניסיון נמדד בזמן, הוא לא אומר כלום ושום דבר. במקרה הטוב, אם מדובר בהישגים, כלומר תוצאות שבעל הניסיון הצליח להגיע אליהם, זה לכל היותר אומר שהוא מכיר בקורלציה גבוהה בין רצף פעולות מורכב מסוים, לבין תוצאה מסוימת שנראה שהיא תמיד מתרחשת בעקבות אותו רצף פעולות. שזה גם משהו, אבל זה לא הרבה.

ולמעשה..

עצם הרעיון של להסיק מסקנות ולחשוב על עצמך כ "בעל הניסיון" על סמך זה ש – "ביצעתי את רצף הפעולות הזה וזה עבד לי!" היא למעשה אבדוקציה (כלומר, ניחוש של "הסקה להסבר הטוב ביותר": תמיד עשיתי X והצלחתי להגיע מזה לתוצאה Y, ומכך הסקתי שההסבר הסביר היותר מכך ש X תמיד עבד לי, הוא שיש קשר סיבתי בין שיטה X לתוצאה Y – כלומר, סביר להניח ששיטה X בהכרח מובילה תמיד לתוצאה Y).

זוהי שיטת הסקת מסקנות על המציאות שנחשבת לגיטימית פה ושם – מדענים משתמשים בה על מנת להסביר ממצאים של מחקרים ועל סמך זה לנסח תיאוריות מדעיות, למשל – אבל היא אומרת הרבה פחות יחסית לשיטות הסקה אחרות – כמו דדוקציה, אינדוקציה וכו'.

וזה ממילא פוסל, למשל, התחשבות בשנות הניסיון של מועמד לעבודה, או השוואת התנגדות לסמכות ל "מרד נעורים" חסר היגיון, רק עקב גילו הצעיר ו "ניסיון החיים" הדל של המתנגד.

אז מה האלטרנטיבה? איך ללמוד לא רק מ "ניסיון חיים"?

במשפט אחד- אפשר להיעזר בניסיון כדי ללמוד, אבל הבסיס לכל למידה צריך בסופו של דבר להיות חקירה המבוססת על חשיבה רציונלית, כאשר החקירה עצמה יכולה להסתמך על ניסיון לצורך "איסוף נתונים" שאפשר לחקור ולבדוק מה אפשר להסיק מהם (אם בכלל).

כלומר, אפשר ללמוד על כל נושא מאלו שכבר חקרו ומכירים את אותו נושא, בדומה לאיך שעושים המסתמכים על "ניסיון חיים". כך למשל אני עשיתי שחקרתי את הרעיון המורכב המכונה "מיינדפולנס" (ומדיטציה בכלל), קראתי חומרים של אנשים שבקיאים בתחום ועל סמך זה (+ חשיבה רציונלית וביקורתית על מה שקראתי) הסקתי את המסקנות שלי על הנושא. אבל, לא להאמין בשום פנים ואופן ל "בעלי ניסיון" בנושא שאתם לומדים! הבסיס ללמידה לא יכול להיות ניסיון, אלא אך ורק חשיבה רציונלית!

זה שלמישהו יש יותר ניסיון ממכם במשהו לא בהכרח אומר שהוא מבין יותר ממכם באותו עניין, לא מבטיח שהוא בכלל יודע משהו שאתם לא, לא אומר שלא יכול להיות שאתם לא יודעים טוב ממנו בעניין (גם אם יש לו את כל הניסיון שיש לכם מבחינת הדברים בהם אתם מנוסים!), וכו'.

ככה שלדוגמה, כשאתם רוצים ללמוד לרכב על סוס, אין בעיה שתעזרו במדריך שכבר שנים רגיל לרכוב על כל מיני סוסים. אבל במקרה כזה למשל, כדאי לבדוק:

• האם הסוסים עליהם יש לו ניסיון ברכיבה עליהם, הם סוסים שאתם רוצים לרכב עליהם? אולי הסוסים עליהם אתם רוצים לרכב הם סוסים שהוא כלל לא רכב עליהם וכלל לא יודע איך לרכב דווקא עליהם? זה שהוא מנוסה ברכיבה על סוסים באופן כללי, לא מבטיח שהוא יכול לרכב על סוגי הסוסים שאתם רוצים לרכב עליהם! בקיצור, תלמדו ממישהו שיודע לעשות בדיוק, אבל בדיוק – אחד לאחד – את מה שאתם רוצים לעשות.
• האם הוא יודע להסביר ולתת "נוסחאות" ושיטות מדויקות וברורות לכיצד לרכב על הסוסים שלכם, וגם להסביר למה הוא פועל דווקא לפי ה "שיטות" והדרכים האלה? כי אם הוא מדריך אתכם ומנמק את הדרכותיו ב – "לא יודע, ככה תמיד עשיתי וזה תמיד עבד לי", הרי שהוא למעשה לא מבין כמעט כלום ושום דבר ברכיבה על סוסים. הוא רק מכיר שיטות שנדמה לו שהם עובדות מניסיונו האישי בעניין. זה גם משהו, כן, אבל זה לא הרבה. תעשו לעצמכם טובה ואל תלמדו ממדריך שכזה – תלמדו מאחד שיודע להסביר גם את ה "למה", ולא רק את ה "איך". זכרו שאתם צריכים לחשוב על עצמכם כ "חוקרים" שחוקרים כיצד ניתן לרכב על סוסים במצב זה, בין אם אתם נעזרים במדריך לצורך הרכיבה, ובין אם לא.

וכמובן, שכך גם לגבי התופעות בחברה בהם אני "מורד" ושהבאתי בתחילת הפוסט – על ראיון העבודה, ועל "מרד הנעורים" –

• מעסיק שמבין עניין כלל לא יתייחס לשנות הניסיון של המועמד בעיסוק הרלוונטי לעבודה, ויבין שלא ניתן להסיק מזה כלום, אלא, הוא יתייחס אך ורק ל: במה בדיוק מנוסה המועמד – מה בדיוק הוא כבר עשה בעבר, והאם הוא יודע להסביר מה הוא עשה (ככה שהוא מבין גם את ה "למה" ולא רק את ה "איך"), על מנת להבין בדיוק את יכולתיו המקצועיות של המועמד לתפקיד.
• אדם זקן שמבין עניין יבין שמאחר ו "ניסיון חיים" הוא מוגבל מעצם טבעו, ולכל אחד יש ניסיון בדברים אחרים בלי קשר לגילו, כמו כן שלהיות "בעל ניסיון" במשהו לא בהכרח אפילו קשור ללהיות "חכם"/"מבין" באותו עניין, גיל מבוגר הוא לא תירוץ לשלול אף דעה של אף אדם צעיר, בכל נושא באשר הוא. אלא, זה כל נושא לגופו – אם בנושא מאוד מסוים לאדם המבוגר יש הרבה יותר ניסיון מלאדם הצעיר יותר, והוא גם יודע להפגין בקיאות באותו  נושא שהצעיר לא יודע, אז בסדר, ההתנגדות של הצעיר לכך אכן מגוחכת ומהווה "מרד נעורים". אבל אם לא, אין סיבה לחשוב שהמבוגר יודע טוב יותר מהצעיר הבעל "ניסיון חיים דל" ממנו.

לסיום –

מי שטוען שניסיון חיים הוא מקור הידע הבלעדי שקיים, לא מבין שלמעשה לא ניתן להסיק שום דבר ברמת וודאות סבירה רק על סמך ניסיון חיים. אף אחד, כולל מי שטוען שניסיון חיים הוא מקור הידע הבלעדי, לא באמת מסתמך אך ורק על ניסיון חיים.

לדעתי, כנ"ל, מי שמסתמך לכאורה רק על ניסיון חיים, מסתמך בעצם על הסקה אבדוקטיבית מתוך ניסיון חיים – כלומר, הוא משיג ניסיון בלעשות X, ומסיק שאם מעשה X הוביל אינספור פעמים לתוצאה Y, שזה "ניסיון החיים" שלו, אז X הוא סיבה של Y שמחייבת אותו. וכנ"ל, זוהי שיטת הסקת מסקנות חלשה מאוד, שיש לה הרבה התנגדויות בעולם הפילוסופיה, עליהם פירטתי לאורך הפוסט. וזה שהמשתמש בה כלל אפילו לא מודע לזה שהוא משתמש בה, ובמקום זה חושב שהוא מסתמך רק על הניסיון.. זה רק מחזק את טענתי.

ואסיים הכל בחלופה לפתגם המגוחך "חכם לומד מניסיונם של אחרים, הטיפש לומד מהניסיון של עצמו" –

"החכם לומד מחקירות, הטיפש לומד מהניסיון". – החושב הלא נורמלי.

(כמובן ש "מהניסיון" זה התייחסות מעורפלת למה שתיארתי קודם כ "הסקה אבדוקטיבית מתוך ניסיון חיים")

פתגמים נוספים שמפריכים את הפתגם העממי, שנאמרו על ידי חכמים אחרים, אתם יכולים לקרוא כאן.

+ הפוסט הבא מסביר בערך את אותה נקודה, רק בניסוחים אחרים, והתבטאויות מעולם הסטטסטיקה וההסתברות, ונכתב על ידי חוקר מוח. מומלץ בחום.

ביקורת על משחק השקעות (בפקדונות)

שנים שאני כמעט ולא מתייחס לעצם קיומם של משחקי מחשב, כי אין סיבה לכאורה שיהיה לי אכפת – אבל מהמשחק הנידון פשוט אי אפשר להתעלם.

זה משחק סימולציה של השקעות בפיקדונות באנגלית, שאציג בהמשך גם עם כמה תמונות מתוכו.

אפשר להוריד אותו מכאן (בחינם), או כאן אם אתם רוצים לשחק מבלי שתצטרכו להתקין את התוכנה על המחשב. לאחר ההורדה, צריך פשוט לפתוח את הקובץ (הדחוס) הזה, לחלץ את התיקייה של המשחק לאיפה שבא לכם, וכל שאר ההוראות הבסיסיות (כולל הליך ההתקנה) כתוב במסמך שבתיקייה בשם "README BEFORE PLAYING".

ראשית, רק "אזהרה": זה משחק מבוסס טקסט (היו הרבה שעשו כסף ממשחקים כאלה לפני עשרות שנים), או ליתר דיוק, תוכנה מסוג "Console Application", מה שאומר שאין בו שום גרפיקה בכלל, רק טקסט צבעוני. אפילו מוזיקה אין. בידור כנראה היא לא מטרתו העיקרית.

מטרת המשחק באופן כללי, היא פשוטה: השחקן מתחיל עם x כסף ברשותו, והוא צריך להשיג סכום y כמה שיותר מהר, וככל שהוא משקיע יותר בתבונה את הכסף שברשותו, כך הוא יגיע לסכום y מהר יותר.

למשחק יש סיפור(storyline) בהתחלה, ו 2 מצבי משחק "עקרוניים". הראשון הוא מירוץ נגד הזמן (השחקן מתחיל מסכום x וצריך להגיע לסכום y כמה שיותר מהר), והשני הוא מירוץ נגד שחקן אחר (שני שחקנים מתחילים מסכום x ומתחרים מי מביניהם יגיע לסכום y קודם).

את ה "storyline" ניתן לתמצת כך:

אתם מתחרים במישהו אחר על מקום עבודה, והמעסיקים מעבירים את שניכם מבחנים (שהם למעשה השלבים השונים במשחק). השני, שנקרא "bastard", כבר עבר אותם, והשיאים שהגיע אליהם רשומים במשחק – המטרה שלכם היא לבור את השיא שלו בכל אחד מהשלבים אותם עבר.

(אם זה לא ברור – בכל "שלב" השחקן/נים מתחיל/ים עם סכום אחר, וכך גם לגבי הסכום אליו צריך להגיע כדי לסיים את השלב. יש עוד נתונים שמשתנים משלב לשלב, אבל נחזור לזה אח"כ)

אבל הנה מתחיל החלק האדיר:

בכל פעם שהשחקן (במירוץ נגד הזמן) שובר את השיא של "bastard", הוא "פותח" כמה טיפים והעשרות.

הטיפים וההעשרות ש "נפתחים" הם כמובן רק טקסטים, שנשמרים כך שניתן לקרוא אותם אח"כ מבחירה מהתפריט הראשי, אבל זה לא קריטי –

העניין הוא שהטקסטים האלה, כוללים רפרנסים (ולעיתים אף מתמקדים – בעיקר בהעשרות) לקונספטים מענפים שונים בכלכלה, כמו:

• ריבית דריבית – מן הסתם, זה תמיד רלוונטי להשקעות.
• כשלים לוגיים כמו "כשל המהמר" (אם כי הוא יותר רלוונטי להשקעות "ספוקולטיביות" במיוחד, כמו ניתוח טכני)
• אגרות חוב (כנראה בגלל הדמיון בינם לבין פקדונות)
• השארת דלתות פתוחות (ביטוי להעדפת בחירות שמונעות מינימום בחירות בעתיד)
• משמעת עצמית כדרך להימנע מהחלטות אמוציונליות – כן, גם המשחק הזה אשכרה מציע לשחקן – "תקבע אסטרטגיה מראש ותחתום עליה על חוזה".
• חשיבה יחסית במקום אבסולוטית לגבי כסף – כלומר, למה בעיניינו 10,010 ש"ח בקושי שווים יותר מ 10,000, אבל 20 ש"ח שווים הרבה יותר מ – 10.
• קונפורמיות – בהקשר של העתקת שיטות השקעה של אחרים.
• איך עובדת הפנסיה – כולל פרישה מוקדמת.
• על אסטרטגיות השקעה שהצלחתן חשודה על פי מחקרים מסוימים, כאסטרטגיות תלויות מזל כמעט או לגמרי ב 100% – ראו לדוגמה כאן, בפסקת "הרובד הספקולטיבי של שוק המניות".
• על החלטות פסיביות ואקטיביות – מחקרים חושדים שההחלטות הפסיביות חביבות עלינו יותר (או משהו מעורפל אחר בסגנון..)
• על סוגי פקדונות אחרים שמוצעים במציאות – פקדונות צמודי-מדד, לדוגמה.
• על הקשר בין כסף לאגואיסטיות – דן אריאלי חושב שאנשים עובדים קשה יותר (ו/או פרודקטיביים יותר? המסקנות של המחקרים שלו בעניין נראות לי קצת מעורפלות, למען האמת) דווקא כשמבקשים מהם "טובה חברתית" מאשר שמציעים להם לעבוד בשביל כסף.
• על "שנאת הפסד" – שזה קשור ישירות לחלק מהותי ב "gameplay" של המשחק – אח"כ תראו איך. קיים במשחק גם הסבר ללמה פסיכופטים הם משקיעים טובים יותר.
• ואפילו אפקט הפלציבו והטיית אישור – בעיקר בהקשר של איך אלו משפיעים על החלטות השחקן במהלך המשחק באופן בלתי רציונלי, כמובן. אני בעצמי הסברתי על זה בהרחבה כאן.

זה פשוט אדיר – השחקן מקבל טקסטים חינוכיים כ "פרס" על התקדמות במשחק. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה במשחק חינוכי. נכון שחלק מהטקסטים לא כל כך רלוונטיים להשקעות בכלל (בעיקר אלו שמדברים על מינימליזם וחיים פשוטים, ואפילו על איך ניתן לחיות כמעט חיים שלמים ללא כסף בכלל כמו דניאל סואלו או מארק בויאל, עם חפירות על היתרונות הפסיכולוגיים שבאורח חיים זה [שיש התייחסות אליהם גם אצלי] ואלו שמדברים על שוק העבודה, התחרות שבו ואיך להרוויח כסף,  ואפילו על התמכרות באופן כללי, אבל בכל זאת – לא מפריע בעיניי. מי שרוצה מוזמן לדלג על זה 🙂

כמובן, אגב, שבנוסף לכל זה יש גם טיפים ממוקדים במשחק עצמו, ללא רפרנסים מיוחדים.

בכל מקרה, חוץ מכל זה, השחקן יכול:

א. לשמור את התקדמותו בכל שלב בכל תור (אני מניח שמובן מאליו למה המשחק מבוסס תורות – בכל תור קופצים חצי שנה קדימה במשחק – על כך בהמשך)

ב. לשמור את השיא שהוא מגיע אליו בכל שלב ואז לצפות בו מהמוד "high score" מהתפריט הראשי (גם כאשר 2 שחקנים משחקים זה נגד זה), שמכיל את כל השיאים שנשמרו לכל שלב.

ג. ליצור שלבים משלו (פשוט צריך להזין את כל הנתונים הייחודיים שכל שלב צריך כולל שם עבורו, ואז אפשר לשחק בו ולשמור בו בדיוק כמו בכל שלב אחר בכל המודים, חוץ מזה שאי אפשר לפתוח טיפים והעשרות דרך שלבים שנוצרו ככה).

ומהם הנתונים האלה? טוב ששאלתם. בדיוק עכשיו אדבר על ה gameplay של המשחק שיציג את זה. הוא כל כך מציאותי שזה מדהים, וגם הוא כולל רפרנסים לכלכלה התנהגותית ודברים משונים מהמציאות.

אז ראשית, כמו שאמרתי קודם, בין אם זה מירוץ נגד הזמן או נגד שחקן אחר, כל שחקן מתחיל עם סכום מסוים של כסף (בדולרים) שברשותו, והשחקן צריך להגיע לסכום גבוה בהרבה כדי לסיים את השלב.

התאריך "in-game" בתחילת כל שלב הוא תמיד "ינואר 1" (במשחק זה רשום ככה: "year 1, month 1"). בכל מעבר בין תור לתור, השחקן בהכרח מרוויח סכום מסוים באופן אוטומטי (שמשתנה משלב לשלב).

ובכל תור, כדי להמשיך במשחק, השחקן צריך לבחור לעשות 1 מ 3 דברים:

א. לקנות פיקדון

ב. לבקש מהבנק לשחרר פיקדון שיש לשחקן

ג. לא לעשות כלום

עכשיו, כמובן שהגוף היחידי ממנו השחקן יכול לקנות/לשחרר פקדונות הוא הבנק.

אגב, לשחק אסור לבחור לא לעשות כלום ליותר מ 3 תורות ברצף – כנראה שזה משל לשנאה האנושית כלפי בטלנות וחוסר סיכון מוחלט.

בכל אופן, בבנק עצמו יש סכום שיש לבנק (שבמידה ואזל, הבנק פושט רגל, ואח"כ נרחיב מה קורה אז), ויש פקדונות מוצעים על ידו.

לכל אחד מהפקדונות האלו יש את המאפיינים הבאים:

א. ריבית (לשנה – זה עובד כמו מה שמכונה במציאות "בריבית קבועה")

ב. טווח זמן (דהיינו, "תקופת הפיקדון" אחרי כמה שנים הבנק ישחרר לשחקן את הפיקדון אוטומטית)

ג. סכום מינימלי (שנדרש לשים בפיקדון כדי לקנות אותו)

ד. נקודות יציאה (ההפרש בחודשים בין כל נקודה בה הבנק יסכים לשחרר לשחקן את הפיקדון מהתאריך בו השחקן קנה את אותו פיקדון – ראו כאן דוגמות לפקדונות עם נקודות יציאה)

אם שחקן קונה פיקדון, הוא צריך להחליט כמה כסף הוא שם בפיקדון – אבל גם בלי קשר לסכום המינימלי לפיקדון שקבע הבנק, הוא לא יכול לשים כמה כסף שבא לו מתוך מה שיש לו, כי המשחק הזה מצמיד לשחקן גם פרופיל סיכון (או "סיבולת סיכון") – במשחק, הכוונה לאחוז המקסימלי שמותר לשחקן להפקיד לפיקדון שהוא קונה מתוך סה"כ החסכונות שברשותו טרם הקנייה, ולשים יותר מהאחוז הזה, זה להסתכן יותר מדי 🙂

כך שאם לשחקן יש 1,000 דולר, ופרופיל הסיכון שלו הוא 80%, אז אסור לו לשים בפיקדון יותר מ 800 דולר.

לא נשמע בדיוק המשמעות המקובלת ל "פרופיל סיכון", נכון, אבל חכו, הגענו לחלק האהוב עליי.

יש במשחק "מצב" שהשחקן יכול להגיע אליו, שמכונה "מצב פאניקה". כל שחקן במשחק יכול ליפול במצב הזה, במידה וסה"כ הכסף שמושקע בכל הפקדונות שברשותו ביחד, מהווה אחוז גבוה יותר מסה"כ החסכונות של השחקן – מאשר פרופיל הסיכון של השחקן, ובנוסף על כך, יש לשחקן לפחות 2 פקדונות עם טווח זמן של 5 שנים ומעלה.

אז אם יש לשחקן 800 דולר בחסכונות, 80% פרופיל סיכון, וה "שווי הנקי" של הפקדונות שלו ללא ריבית עולה על (800 * 80 /  100 ) = 640 דולר, ויש לו 2 פקדונות לפחות ל 5+ שנים, אז בתור לאחר מכן, המשחק יתריע לו שהוא במצב פאניקה. ומה זה אומר?

זה אומר שבתור הבא, המשחק "יכריח" את השחקן לעשות בדיוק את מה שעשו חלק מהמשקיעים בשוק ההון במשבר הכלכלי של 2008 – למכור בפאניקה את ההשקעות המסוכנות שלו, למרות שמשמעות הדבר היא ויתור על פוטנציאל רווח עתידי. וכן, תאמינו לי שגם במשחק זה אף פעם לא משתלם.

כמובן שבמקרה של השחקן, המשמעות היא שהוא יבקש מהבנק לשחרר את הפיקדון שלו (וזה תוכנת להיות הפיקדון בעל פונטציאל הרווח הגדול ביותר שברשות השחקן נכון לאותו התור) – ונחשו מה? בד"כ הבנק יסכים רק אם נקודות היציאה של הפיקדון מאפשרים זאת, אבל הפעם, הבנק יסכים בכל מקרה לשחרר.

כנראה המשחק רוצה ללמד את השחקנים האלה לקח על הסיכון-יתר, למרות שבכל מקרה, יש הטוענים שזה דווקא מציאותי מאוד:

 "הפיקדון מופקד לתקופה מוגדרת, אבל לפעמים הלקוח מבקש לפדות את הכסף בתוך התקופה. הבנקים שאמנם לא מחויבים לפדות את הפיקדון, נוטים לעשות זאת, אבל הם לא עושים זאת בחינם – הם דורשים קנס שבירה (תשלום בגין השבירה), ולכן, יש לוודא כבר בשלב ההפקדה את תקופת הפיקדון האופטימאלית, כדי להימנע ממצב של שבירת הפיקדון ותשלום קנס שבירה."

וכמובן, למי שלא הבין – ה "מצב" הזה קשור ישירות ל "שנאת הפסד" כנ"ל – מאנשים מבטלים את ההשקעות שלהם בפאניקה בגלל שהם חושבים/רואים שהם יפסידו כסף, והם ממש ממש שונאים להפסיד כסף. מודה הינני שלא ברור לי בדיוק כיצד מתבטאת אותה "שנאת הפסד" שפסיכולוגים מסוימים טוענים אליה, אבל לפי ויקיפדיה:

"מחקרים מראים כי מהבחינה הפסיכולוגית, עוצמתם של הפסדים כפולה מזו של רווחים."

.. ומכאן "מצב הפאניקה" – תסתכן יותר מדי, ותאבד כל שיקול דעת רציונלי בגלל שנאת ההפסד שלך. יש אגב הרחבה נופסת במשחק לגבי זו, הרלוונטית לאפקט הוודאות, אך לא ארחיב על זה כדי לא לקלקל.

הבה נמשיך. קודם כל, הריבית השנתית של כל פיקדון איננה קבועה תמיד, אלא תלויה ביחס בין הסכום שהשחקן מפקיד בפיקדון כאשר הוא קונה אותו, לבין הסכום הנדרש כדי לנצח במשחק. ככל שהיחס ביניהם גבוה יותר, כך הריבית השנתית של הפיקדון תהיה גבוהה יותר – ואם תעיינו, לדוגמה, בעלוני שיעורי הריבית של הפקדונות בדף זה, תראו שגם זה לא ממש תלוש מהמציאות (רק שבמציאות, במקרה של הבנק בקישור, זה תלוי בסכום נטו, לא ביחס כלשהו).

לגבי הקנס – כנ"ל, כשהשחקן ב "מצב פאניקה", הוא ישחרר פיקדון "בכפייה", והבנק ישחרר לו אבל יקנוס אותו. רק שבמשחק הזה, גם אם השחקן לא "במצב פאניקה", ומבקש לשחרר את אחד הפיקדונות שלו בזמן "לגיטימי" (מהווה נקודת יציאה), הבנק עדיין יקנוס את השחקן, והדרך היחידה שהפיקדון ישתחרר ללא הקנס, זה אם הוא ישתחרר רק באופן אוטומטי על ידי הבנק, לאחר ש "תקופתו" תגיע לסיומה.

זה הכל לגבי קנייה ושחרור של פקדונות, אם כי כדאי לציין שבמוד בו 2 שחקנים מתחרים זה בזה, הם יוכלו לקנות/לשחרר פיקדונות מאותו הבנק. המשמעות היא, שבמוד זה, כל שחקן שיקנה פיקדון מסוים – בכך ימנע מהשחקן השני לקנות את אותו פיקדון, אם כי רק עד שהפיקדון ישתחרר (כן, אולי זה לא מציאותי, אבל לפחות זה מוסיף לאתגר של המשחק – אם לא היה את זה, המוד הזה בקושי היה שונה ממירוץ נגד הזמן של שחקן אחד).

במצב שבו לא עושים כלום בתור מסוים, אתם כבר יודעים – השחקן לא מסכן כלום, מקבל כסף, ואם משתחררים לו פיקדונות אוטומטית באותם תאריכים הוא מקבל גם אותם.

רגע, ואיך הבנק יכול לפשוט רגל? ומה קורה אז?

אז ככה:

לגבי האיך – כל שלב מתחיל עם בנק ייעודי אליו, עם שם, סכום מסוים שברשות הבנק (שנוטה להיות נמוך להחריד, אגב), ופקדונות.

והסכום הזה שברשות הבנק יורד בכל פעם שהבנק משחרר פיקדון. בכל פעם שהבנק משחרר פיקדון, הוא משלם לשחקן את הסכום שהפקיד לפיקדון + ריבית, ואיך הוא משלם לו את הריבית? מהכיס של הבנק.

ככה לאורך כל משחק, ככל שמשתחררים פיקדונות, הסכום של הבנק הולך ויורד. בחלק מהשלבים הוא צפוי לרדת ל 0 מתישהו. ומה קורה אז?

ובכן, נאמר זאת כך:

• במוד המירוץ נגד הזמן – כל הפקדונות של השחקן (לא משנה אם הבנק יכל היה להסכים לשחרר any of them לשחקן באותו תאריך או לא) משתחררים אוטומטית לשחקן – ללא שום ריבית.
• במוד המירוץ בין 2 שחקנים – כל הפקדונות של 2 השחקנים משתחררים ללא שום ריבית.
• בנוסף לזה, בקשר לשחרור הפיקדון שגורם לבנק לפשוט רגל – במקרה הזה, הבנק יחזיר לשחקן הרלוונטי רק את כל הסכום שנותר לו, לא את כל הסכום שהבנק אמור לשלם לשחקן.
• ובאותו התור, אותו בנק "נוצר מחדש" – עם אותם פיקדונות ועם אותו סכום כסף שהיה לו בתחילת המשחק, כך שמהתור אחרי ואילך ניתן שוב לקנות ממנו פקדונות.

כן, זה לא הכי מציאותי, כי יש דיני חדלת פרעון שיגנו על המשקיעים במצב כזה וכו',  אבל עובדה – יש חברות בישראל ובעולם שגם עושות ככה כשהן לא מצליחות להחזיר חוב שיש להם כלפי משקיעים. מגלגלות את החוב כאילו הם חושבות שהם יכולות פשוט לא להחזיר אותו לעולם וזהו.

כן, זה גם מצחיק כי זה אומר שיכול להיות שבמשחק, הבנק יפשוט רגל יותר מפעם אחת בתוך משחק אחד בשלב אחד.

בכל אופן, ככה המשחק מתנהל. כסף שהשחקן שם בפיקדון מסולק מחסכונותיו האישיים ו "עובר" לפיקדון, עד שהפיקדון משתחרר, וכך עד שהשחקן מגיע לסכום שהנדרש כדי לסיים (או שהשחקן שנגדו עושה זאת).

ומה קורה אז, למעט האפשרות של פתיחת טיפים והעשרות? שום דבר מיוחד, פשוט נותנים לשחקן/נים את הניקוד שלהם, שתלוי בזמן בו השלב הסתיים, ובכמות הכסף שנותרה לכל שחקן כשסיים את השלב. מי שמסיים ב "ינואר 10" עם 20,300 דולרים, מבחינת המשחק – ניצח את מי שגם מסיים ב "ינואר 10" עם 20,100 דולרים (אבל כמובן שגם הוא יכול לסיים עם 20,300 דולרים, ולכן יש במשחק אפשרות לתיקו).

ועוד משמעות של זה, אם לא שמתם לב, היא שהמשחק הזה הוא מסוג המשחקים בהם תמיד אפשר להשתפר. לא משנה כמה מוקדם השחקן סיים איזשהו שלב, תמיד יכול להיות שיש דרך לסיים אותו אפילו מוקדם יותר (או לפחות לסיים באותו התור עם יותר כסף).

שזה בדיוק, אגב, כמו במשחקי אסטרטגיה (כמו שחמט) ומשחקי מירוצים. אגב, נכון, ייתכן שיש שיראו זאת כממכר, אבל מצד שני, זה עדיף מלהתמכר למשחקי "פנטזיה" למיניהם, אני חושב 🙂

(ואגב – למקרה שאתם חוששים שהמשחק מכיל "skinner boxes", אני ארגיע: ה "טריקים" האלו הם טריקים שנועדו לשמור על השחקן לעשות את אותם הפעולות שוב ושוב כאשר סיכוי ההצלחה רנדומלי לחלוטין [תלוי מזל בלבד)] במשחק הזה ההישגים אינם תלויי מזל [או לפחות לא אמורים להיות]. אז אני לא חושב שיש לחשוש מזה..)

וכמובן, אם זה עוד לא ברור – אין באמת שום אלמנט של מזל במשחק. כל הנתונים ידועים לשחקן מראש. אולי, ואף צפוי, שהשחקן ירגיש שההישגים שלו תלויים במזל במידה מסוימת, כי קשה לנבאות את העתיד במלואו גם כשכל הנתונים הדרושים זמינים לכל דורש.

ולסיום:

המשחק כל כך מציאותי ביחס להשקעות בפקדונות, שבעקבות התוכנית החדשה של משרד החינוך לשילוב חינוך פיננסי בכיתות מסוימות, אני באמת תוהה אם אפילו הם יוכלו להפיק תועלת מהשימוש במשחק הזה בכיתות (אפילו רשום בקישור המצורף שכבר תכננו שם "משחק תקציב"). הרי היוזמה הזה ממילא לא בהכרח נוראית כל כך. תיאוריטית המשחק מספק "מבואות" גם לתחום הכלכלה וענפים שונים בו (בדגש, לדעתי, על כלכלה התנהגותית), ובמקביל לכל זה מספק פעילות מהנה "לאימון" היכולת לתכנן השקעות במציאות.

+ לחצו כאן כדי לגשת לדף "הרשמי" של המשחק, שם הוא עשוי להתעדכן.

 

אז מה אתם חושבים על המשחק הזה? אשמח לשמוע בתגובות.

ספקנות מדעית – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ו'

הערה חשובה: הפוסט הזה לא בהכרח מייצג את הגישה/צורת המחשבה של כל "הספקנים המדעיים" למיניהם (מה שנראה לכם, שאני מכיר את כולם?), ולא נכתב בידי "מקצוען" בנושא או משהו בסגנון. ממליץ להתייחס לכתוב כאן בעירבון מוגבל, בתור נקודות למחשבה, ולא מעבר.

לפני שבכלל אסביר מהי ספקנות מדעית, אציג את ההקשר:

אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות בתחומים שונים: בריאות, עבודה ועוד המון.

הספקנות המדעית רלוונטית לא רק לניתוח כל טיעון מדעי (למי שלא מבין את הכוונה, ראו חלק ב'), אלא גם לכל אותם החלטות שאנחנו מקבלים (במיוחד בתחום הבריאות, אגב [לדעתי]). זה לא רלוונטי לאף אחת מ 'מסגרות השיחה' שדיברתי עליהם בחלק א', אבל עדיין הליך קבלת החלטות שלנו כולל גם "חילופי דעות" (ביננו לבין עצמינו), ככה שזה קשור.

צורת החשיבה הרלוונטית לספקנות המדעית כוללת כלים לבדיקה עצמית של אותם "חילופי דעות" שחולפות בתוכנו בעת הליכי קבלת החלטות.

הבהרת מושגים

עכשיו שהבהרתי זאת, נגדיר את המושג 'ספקנות מדעית', בחלקים:

ספקנות – להבנתי, ספקנות היא גישה(שאולי ניתן להגדירה כ היוריסטיקה), הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית כדי לדעת כמה שיותר דברים נכונים.

אגב, תוספת שימושית: המושג 'חשיבה ביקורתית' מייצג צורת חשיבה שדוגלת בחיפוש 'הבעיות הפוטנציאליות' בכל טיעון, אותם הצגתי בחלק ג'. כך גם ב בשיקולים פרקטיים כאלו ואחרים בתור מעיין 'תמרורי אזהרה' (אפרט בהמשך על 'תמרורי האזהרה' המדוברים),

אם כי שימו לב שספקנות מדעית רלוונטית אך ורק לטיעונים אינדוקטיביים (אם אתם לא זוכרים מה זה, ראו בחלק ב' , כלומר, במסגרתה כל טענה שנבחנת – לא נבחנת "מתחילתה ועד סופה", אלא רק לפי סימנים שעשויים "לחזק" או "להחליש" את סבירות נכונות הטענה, בעיניי בוחן הטענה. "תמרורי האזהרה" הנ"ל הם סימנים שמחלישים את הטיעון בעיניי מי שרואה אותם ככאלה.

טוב, אז עכשיו כשהבנו את המושגים האלו, נתחיל להסביר ספציפית מהי ספקנות מדעית:

ספקנות מדעית היא היישום של הספקנות הפילוסופית (עליה ארחיב בפוסט אחר) – על נושאים מדעיים, או במונחים שלי – על כל "טיעון מדעי".

אני כבר יאמר שלספקנות מדעית יש "חוקים" משלה. ספקנים מדעיים לא בהכרח נמנעים כמו מאש מכל כשל לוגי אפשרי, ולא בודקים אף טיעון שהם בוחנים "עד הסוף" (על כך בהמשך).

וזאת בגלל שניתן להבנתי, להגדיר ספקנות מדעית גם כספקנות "פרקטית".

מאחר וספקנות מדעית מתמקדת בטענות "פרקטיות", יש מאחורי היישום שלה גם שיקולים "פרקטיים", כמו לדוגמה:

א. ניסיון עבר – אם ספקן מדעי מזהה טיעון בעל מבנה זהה לכזה שכבר ראה בעבר, שמבחינתו, כבר הופרך "במידה סבירה" (על "רמת הוודאות" שספקן מדעי צפוי לשאוף אליה, אפרט בהמשך), הוא לא "יבזבז את זמנו" בניתוחים ובדיקות על טיעון זה, כי החיים קצרים מדי מכדי לבדוק כל דבר שאנחנו רואים.

לדוגמה: אם במקרה מסוים מיסטיקן כלשיהו אמר לספקן מדעי כלשיהו, שאם יענוד על צווארו קמע מסוים במשך שבוע, הוא יפסיק לריב עם אשתו. הספקן עושה כדבריו, ולמרות זאת במשך השבוע הוא רב הרבה עם אשתו. אם מישהו אחר יציע לו קמע דומה ויגיד לו "היית איזה בעיה קטנה עם הקודם, הפעם זה יעבוד", ואז הוא שוב יעשה כדבריו, ואז שוב זה ייכשל, וחוזר חלילה – סביר להניח שאחרי כמה פעמים בודדות (ואולי אפילו לפני הפעם הראשונה!) הספקן יסיק שכל בדיקה של האפקטיביות של אותו קמע לא מצדיקה את הטרחה עבורו.

ב. (אוסיף עוד בהמשך)

מה ספקנים מדעיים מחפשים?

כשבוחנים טיעונים לא מעשיים, אפשר לבדוק אותם מ א' עד ת', ורמת הוודאות (כלומר, המידה בה הספקן בטוח בדעתו לגבי הטיעון שאותו הוא בחן/בוחן) שספקנים פילוסופים שואפים אליה גבוהה הרבה יותר מזו שהספקנים המדעיים שואפים אליה (שכן ספקנים מדעיים נעזרים יותר ב "שיקולים פרקטיים", וכנ"ל, על כך בהמשך).

מעבר לכך, יתכן שיש טעם לציין את הערעורים על השיטה המדעית ועל הנחות היסוד של המדע ככלל. לדוגמה, יש את הפילוסופיה של דייוויד יום, שהראה שאף אחד (לפחות בזמנו) לא הצליח להוכיח בצורה תקפה (פילוסופית, כן?) שלכל דבר בהכרח יש סיבה. כפי שניתן לראות בספר "הזמנה לפילוסופיה" (ארחיב על זה בפוסט אחר).

מה שכן, ספקנים מדעיים שואפים "לפתח" מטא-קוגניציה על ההטיות הקוגניטיביות שלהם. הבה נסביר:

הטיה קוגניטיבית – ראשית, המילה "קוגניטיבית" מייצגת הליך מחשבתי: תפיסה, זיכרון, שיפוט או הנמקה. עכשיו, נראה לי שקשה להגדיר את המילה "הטיה", אבל בגדול, להבנתי הכוונה לרצון להאמין במשהו, בלי קשר ללהצדיק אותו לוגית.

כך שהטיה קוגניטיבית, להבנתי, היא תופעה שיכולה לקרות בהליך החשיבה שלנו, עקב רצון להאמין ברעיון מסוים. לדוגמה, אם אנחנו רוצים להאמין שטיפול X עובד, אנחנו עשויים לחפש הוכחות לכך, תוך התעלמות מוחלטת מכל ההוכחות לכך שטיפול X לא עובד. זה עקב הטיה שעשוי להיות לנו לטובת טיפול זה.

חשוב להדגיש את ההבדל בין הטיות קוגניטיביות (והטיות בכלל) לבין כשלים לוגיים, שכן שניהם בעצם קשורים להליך מחשבתי כלשיהו, ולפי כך ההבדל ביניהם עשוי להיראות מטושטש.

ההבדל המהותי בין הטיות קוגניטיביות לכשלים לוגיים הוא שכשלים לוגיים מתייחסים אך ורק לטיעון עצמו ללא שום קשר לאדם הטוען אותו, בעוד הטיות קוגניטיביות מתייחסות להליך המחשבתי שאדם עובר כאשר הוא מגבש עמדה לגבי כל דבר(כלומר, הטיה קוגניטיבית מתארת תופעה המשפיעה על הליך גיבוש העמדה של אדם לגבי משהו, בעוד שכשל לוגי מתייחס רק לתוכן שיש בטיעון ספציפי (שכל 5 חלקיו, שתיארתי ב חלק ב' – מייצגים הליך מחשבתי) – חלק ההיסק של הטיעון, ליתר דיוק).

מטא קוגניציה = מטא-קוגניציה זהו מושג המתייחס למודעות על הליכים קוגניטיביים שעוברים על אדם, וליכולת "לחשוב על המחשבות" – דהיינו, להבנתי, לחשוב על אותם הליכים קוגניטיביים "מגבוה" ולהתבונן עליהם.

הספקנים חותרים למטא קוגניציה, במובן של מודעות להטיות הקוגניטיביות שלנו, כלומר, היכולת "לבצע" הליך מחשבתי שמתבונן מגבוה על הליכים מחשבתיים אחרים של הספקן, כדי לזהות הטיות שאולי משפיעות עליהם. זה חשוב עבור 2 מטרות לפחות:

א. לבנות טיעונים עם מינימום בעיות פוטנציאליות

ב. לא ליפול בטכניקות השכנוע שתוארו בחלק ה', כאשר חלק גדול מהם "מנגנות" (מנצלות) הטיות שונות.

בנוסף, חשוב להדגיש שספקנים מדעיים, בניגוד מוחלט לספקנים פילוסופיים, משתמשים ב "היוריסטיקות" – כללי אצבע לפיהם הם מקבלים "רושם ראשוני" על כל טיעון וכמה מפוקפק הוא נראה. הם אינם קשורים ללוגיקה כלל וכלל, אלא לשיקולים פרקטיים בלבד. על כך בהמשך.

בגלל הבדיקות האובססיביות של ספקנים כלפי ההטיות שלהם, הם לא מגבשים דעה בקלות, אלא אצלם זה תהליך איטי מאוד, עם אינספור בדיקות ובחינת אפשרויות על כל דבר קטן, ולכן, ספקנים מתקשים מאוד להגיע לרמת וודאות גבוהה (במיוחד ספקנים מדעיים), ולכן ספקנים מדעיים משתמשים ב "קיצורי דרך", שהם ההיוריסטיקות הנ"ל.

אז איך בתכל'ס בודקים כל טענה "מדעית", לפי גישת הספקנות המדעית?

ובכן, להבנתי, זה הולך ככה:

כאשר ספקן מדעי נתקל בכל טענה "מדעית", הוא קודם כל מנתח אותה בהתאם למגוון היוריסטיקות (כנ"ל). ההיוריסטיקות האלו קשורות גם ל 'הבעיות הפוטנציאליות', וגם לכל מיני שיקולים פרקטיים.

דוגמה להיוריסטיקה הרלוונטית לשיקולים פרקטיים: כאשר מישהו מעניק ומציע משהו שכולל את כל המאפיינים המהותיים של טיפול נפשי – אך טוען כי הוא איננו בעל מקצוע הרלוונטי לתחומי הנפש (למעט תחומים שעיסוק לא דורש שום השכלה, כמו ייעוץ ואימון אישי) – זה מדליק נורה אדומה, מה שעשוי להיקרא "הערות כסת"ח" (כסת"ח = כיסוי תחת) – לעסוק בתחום הנפש בצורה זהה לזו של בעלי המקצוע (בתחומים שדורשים רקע), תוך מניעת הסתבכות משפטית שיכולה לקרות ע"י התחזות אל אותם בעלי המקצוע.

בדיקה של דבר כזה, מחייבת למעשה בדיקה של מגוון טענות שאותו "מטפל" טוען לגבי עצמו ולגבי הטיפול שהוא מציע, ויש כאן מידה מסוימת של התמקדות בטוען הטענה, במקום בטענה לגופה – מה שנחשב בפילוסופיה לכשל לוגי (אד הומינם).

מפאת זאת, וכנ"ל – ספקנים מדעיים לא יסתפקו בניתוח אותם "תמרורי אזהרה" כדי לגבש דעה על נכונות של טענה (או במקרה הנ"ל, אוסף של טענות מהותיות לגבי הטיפול המוצע הנ"ל), אלא רק ישתמשו בהם לקבלת רושם ראשוני על אוסף הטיעונים שהם בוחנים (לגבי הטיפול הנ"ל, במקרה הזה).

לאחר מכן, אחרי שאותו ספקן מדעי בדק את תקפותם (הפילוסופית) של מגוון טענות הרלוונטיות לאותו טיעון (בעיות פוטנציאליות בכל טיעון), וקבלת רושם ראשוני באמצעות ההיוריסטיקות (תמרורי האזהרה) הנ"ל, הוא עשוי לעבור לשלב הבא: ביצוע ו/או חיפוש של ניסויים מבוקרים הרלוונטיים לטיפול, כדי להסיק מסקנות כמה שיותר "סבירות" לגבי האפקטיביות של אותו טיפול (כמה הוא עוזר).

כדי להבהיר זאת, נתחיל מההגדרה של המילה "מבוקרים". ניסויים מבוקרים, להבנתי, הם ניסויים שהממצאים שלהם נבדקים בצורה ביקורתית, באמצעות ביקורת עמיתים ובחינה של הטיות אפשריות (על כך בהמשך).

עכשיו, אותם ניסויים תמיד נעשים במסגרת מחקרים, אחרת אין בהם טעם. ספקן מדעי יחפש (ולא יבצע) מחקרים שנעשו לגבי הטיפול ההוא (או לפחות קשורים אליו בצורה ישירה, אם כי קשה לי להדגים זאת), וישפוט את "איכות" כל אחד מהמחקרים שהוא יבחן, לפי סטנדרטים מסוימים (שיוצגו ויוסברו בהמשך). את דעתו הוא מגבש לפי שקלול משולב של מהם מסקנותיהם של המחקרים האיכותיים ביותר, ומהם המסקנות אליהם הכי הרבה מחקרים מצביעים (מבין אלו שבחן).

וכיצד שופטים את איכותו של כל מחקר?

ובכן, כדי להבין זאת, הבה אציג מבנה הבסיסי של כל מחקר מדעי (חוץ מהרקע שלו):

א. שאלת מחקר – החוקרים מגדירים היטב מה הם רוצים לחקור.

ב. היפותזות – ההשערות הראשוניות של החוקרים לגבי תוצאות המחקר, בטרם יישומו.

ג. שיטת המחקר – השיטה לפיה החוקרים יבצעו ניסויים ו "ייקחו" מהם נתונים כלשיהן, מהם הם "יגזרו" את התשובה.

ד. תוצאות הניסוי – החוקרים (או העוזרים שלהם?) מזינים לטבלאות את הנתונים של תוצאות הניסוי (ללא הסקת מסקנות מהם)

ה. דיון – בחלק זה החוקרים מעלים דעות לגבי מה לדעתם נובע מאותם נתונים – אלו מסקנות ניתן לדעתם להסיק מנתונים אלו.

ו. רפרנסים – התייחסויות לחומר נוסף, גם למען ציון מקורות, וגם למען אפשרות לקריאה נוספת.

זה לגבי המבנה. כעת נציג מושגים הרלוונטיים לעולם המחקר המייצגים את הסטנדרטים לפיהם ספקן מדעי שופט את איכותו של כל מחקר:

א. ביקורת עמיתים – כל מחקר שהסתיים, לפני שניתן לפרסום בכתב עת מדעי – הוא חייב לעבור ביקורת עמיתים, דהיינו, בדיקה המחקר מצד אחרים (אני חושב שאלו תמיד אמורים להיות מומחים בתחום המחקר). מחקר שלא עבר ביקורת עמיתים ולא התפרסם בכתב עת מדעי, נחשב לפחות איכותי.

ב. קבוצת ביקורת – בכל מחקר מדעי בתחום הרפואה (ואולי בעוד תחומים?), יש "קבוצת טיפול"(אם כי אני לא בטוח שזה השם המקובל) ו "קבוצת ביקורת" – בהם "משתמשים" על מנת לבדוק את יעילותו של טיפול מסוים. הרעיון פשוט: "קבוצת הטיפול" מקבלת את הטיפול הנבדק עם מרכיבו הפעיל, בעוד שקבוצת הביקורת לא מקבלת את הטיפול. משווים בין מצבם הבריאותי של כל המשתתפים בשתי הקבוצות, זמן מה לאחר שקבוצת הטיפול מקבלת את כל הטיפול, ולבסוף מבצעים את ההשוואה, כאשר הסקת המסקנות מהשוואה זו נעשית עם לקיחה בחשבון של אינספור הטיות אפשריות, אפקט פלצבו ועוד. מחקר שבודק טיפול מסוים ולא כולל קבוצת ביקורת, הוא פחות איכותי, כי לא ברור בכלל איזה ההבדל הטיפול עושה בין מי שמקבל אותו לבין מי שלא.

ג. שיטת המחקר – כנ"ל – שיטת המחקר קשורה היטב לתוקף החיצוני(או לאמינות?)* של המחקר, כלומר – לסיכוי שמסקנות המחקר צפויות להיות נכונות תמיד וניתנות ל "שחזור אינסופי". כי סקרים לדוגמה, הם שיטות מחקר בעייתיות יותר, כי סקר, מעצם הגדרתו, משתמש ב מדגם לצורך הכללה.

• אם המושגים "תוקף חיצוני" ו "תוקף פנימי" זרים לכם, כתבתי עליהם בחלק ב'.

ד. הטיות – האם החוקרים לקחו בחשבון כל הטיה אפשרית לפני שגבשו את דעותיהם (ראו סעיף ה' במבנה המחקר).

ה. כשלים לוגיים – כמובן, הספקן המדעי מחפש כשלים לוגיים בטיעונים של החוקרים בסוף המחקר.

(אולי אוסיף עוד)

לכל הסטנדרטים שתוארו לעיל, יש קשר הדוק גם לתוקף הפנימי של הטענות שטוענים החוקרים בסיום המחקר – שתלוי בהליך הסקת המסקנות של החוקרים (האם לקחו בחשבון הטיות וכולי), וגם ב "איכות המחקר" באופן כללי. מחקר יותר איכותי = מחקר יותר תקף גם מבחינת "תקפות פנימית" וגם מבחינת "תקפות חיצונית".

לקריאה נוספת

רשימה גדולה (ומפוצצת במקורות) של הטיות קוגניטיביות, מאת ויקיפדיה האנגלית

על ביקורת עמיתים ועל איך בודקים מחקרים באופן כללי, אני ממליץ על הפוסט הזה: המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם!.

דוגמות ל "תמרורי האזהרה" שדיברתי עליהם: ערכה לזיהוי אשליות – 10 תמרורי אזהרה.

על אפקט פלצבו –עמ' 88 – 103 מהספר "חשיבה חדה".

(ספוילר: מדובר באפקט שגורם לאדם שעבר טיפול מבלי שקיבל שום מרכיב מהותי של הטיפול, להאמין שהוא כן קיבל מרכיבים מהותיים בטיפול ושמצבו השתפר בעקבות זאת, כשפועל מצבו השתפר מסיבות אחרות, כגון, עצם האמונה שמצבו היה אמור להשתפר. לכן, ספקן מדעי לא יחשוב על טיפול מסוים כיעיל עד שלא יוכיח את עצמו כיעיל יותר מהיעילות שאפקט פלצבו מסוגל להביא (לכל הפחות)).

דוגמה לתכנון ויישום של ניסוי מבוקר, מאת גלעד דיאמנט

זהו!

בפוסט הבא .. אני עוד לא בטוח על מה אדבר. אבל אני די בטוח שהמדריך לא יסתיים עם הפוסט הזה.

רטוריקה – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ה'

אוקיי, כעת אציג את נושא הרטוריקה (אומנות השכנוע), עם מגוון טכניקות שכנוע שאני מכיר (שאינם כוללות העלאת טענות תקפות ו/או נכונות), ואסביר כיצד לשכנע, וכיצד לא להשתכנע כתוצאה מטכניקות שכנוע מניפולטיביות.
כל הפוסט רלוונטי לכל אחת ממסגרות השיחה מהחלק הראשון, למעט זו שכיניתי "אופטימלית".

הגדרות בסיסיות

בתור התחלה ישנם 3 מושגים רלוונטיים לנושא שחשוב להכיר: אתוס, פאתוס ולוגוס. הבה נגדיר ונסביר את הקשר לנושא:

אתוס – זהו הניסיון לשכנע באמצעות "בניית זהות". נסביר:

נגיד שאדם X רוצה לשכנע אותכם שהתרופה Y היא בריאה עבורכם. אם אותו אדם אומר שהיא בריאה עבורכם כי הוא רופא והוא למד על התרופה הזאת, או כל דבר אחר שקשור לזהותו האישית – הרי שמעבר לכך שטיעונו איננו תקף, מטרתו היא לשכנע אתכם דרך זהותו שהוא צודק ויודע על מה הוא מדבר – מבלי שבכלל תנסו לבדוק אותו.

בהקשר הזה, אציין משהו חשוב. באחד החלקים הקודמים, ציינתי "על הדרך" מצב שבו שני אנשים משוחחים, רק ששניהם מראש באים לשיחה שלא לצורך דיון/ויכוח/ריב/התפלפלות, אלא אולי, לדוגמה, כדי שאחד מהצדדים בשיחה ילמד מן הצד השני, מבלי לשאול אותו שאלות.

במקרה כזה, אחד הצדדים למעשה מראש "סומך" על הצד השני, מה שיכול להיות (אם כי לא בהכרח) עקב ה "זהות" שהצד השני בנה לעצמו בעיניי זה שרוצה ללמוד ממנו. במקרה כזה, הרי שהשימוש של אחד הצדדים באתוס הוא למעשה סיבת "צורת שיחה", כלומר, הוא הסיבה ללמה אחד הצדדים מוכן להאמין באופן עיוור לדבריו של השני, מבלי לשאול אותו שאלות(!!!!)

בכל אופן, הבה אציין את הכשלים הלוגיים מהפוסטר הזה, הרלוונטיים לשיטת שכנוע זו:

פנייה לסמכות (שים קישור) – להצהיר ש X נכון, כי דמות סמכותית כלשיהי טענה שהוא נכון. 'הדמות הסמכותית' עשויה, לצורך העניין, להיות מישהו בעל סמלי סטטוס כגון תואר וכולי.

פנייה לכסף – "יצירת קשר" בין כמות הכסף שיש למישהו, לבין אמיתות הטענה הנטענת.

אד הומינם ( https://en.wikipedia.org/wiki/Ad_hominem) – תקיפת טיעון באמצעות תקיפת הטוען. במילים אחרות, טיעון שמטרתו היא לפסול את הצד השני עקב ה "זהות" שלו. ככה הדובר בונה לעצמו 'זהות' – ע"י זלזול ב 'זהות' של הצד השני.

ישנם סוגים שונים של 'אד הומינם' (שלקחתי מויקיפדיה, אבל אפשר לקרוא עליהם גם במקור המצוין [לדעתי] הזה):

Tu quoque ("גם אתה") – טיעון שפוסל טענה אחרת על סמך נימוק לפיו – הטוען מתנהג בצורה שאיננה מסתדרת עם טענתו, כלומר, הוא לא מיישם את מה שהוא טוען.

ad hominem circumstantial (אד הומינם נסיבתי) – טיעון שפוסל טענה אחרת על סמך נימוק לפיו – ש לטוען סיבה "להיות מוטה", ולכן אין לו זכות להביע דעה בעניין עליו טען את טענתו.

פאתוס – פנייה לרגשות. הכוונה כאן היא לנסות לשכנע באמצעות יצירת "התעוררות רגשות" אצל השומע/ים.

יש לנו מגוון רגשות, ואף על פי כן ישנם המון דרכים שונות להשתמש בפאתוס. אפשר להציג סיפור גבורה בשביל ליצור תחושה של סימפטיה אצל השומע/ים ביחס לאותם "גיבורים" בסיפורים האלו, וזה יכול להיות שימושי כדי לשכנע בכל מיני מסרים הרלוונטיים לאותו סיפור, כמו לדוגמה, שהסיפור הזה הוא בכלל באמת "סיפור גבורה".

דוגמה פשוטה נוספת יכולה להיות איומים/עונשים. זוכרים איך כילדים, כל הזמן איימו עליכם ההורים והמורים שאם לא תעשו שיעורי בית אז יקרה ככה וככה.. זוהי דוגמה פשוטה למדי של שימוש בפאתוס, כאשר במקרה זה הרגש שהם מעוררים בכם הוא פחד, מן הסתם.
בכל אופן, הבה אציין את הכשלים הלוגיים מהפוסטר הנ"ל, הרלוונטיים לשיטת שכנוע זו (יש המון):

פנייה להשלכות של האמנה (כן, האמנה ולא אמונה) – לטעון שהאמנה כלשיהי היא שגויה בגלל שההשלכות שלה מצביעות על משהו שהטוען היה מעדיף לא להאמין בו.

פנייה לפחד – העלאת טיעון שמעורר פחד בקרב השומע/שומעים.

פנייה לחנופה – להחמיא לשומע/שומעים מחמאה שלא קשורה לטיעון שהטוען העלה לפני כן, כדי להתחמק מלהתמודד עם המופרכות של הטיעון הקודם.

פנייה לטבע – לנסות לגרום לטיעון להישמע נכון יותר על ידי השוואתו לעולם הטבעי "הטוב".

פנייה לרחמים – לנסות לגרום לשומע/ים לחוש רחמים כלפי מישהו/משהו כדי שהשומע/שומעים לא "יצאו נגדו".

פנייה ללעג – הצגת הטיעון של הצד השני כך שהוא יראה "ראוי ללעג" (כלומר מגוחך).

פנייה לכעס – שלילית טיעון על ידי הצגת הטייה אישית שמתנגדת לטיעון.

פנייה למשאלות לב – לרמוז שטענה היא נכונה/לא נכונה בגלל שהטוען רוצה מאוד להאמין כך (רלוונטי מאוד להטיה הקוגניטיבית המכונה "הטיית אישור".

לוגוס – בניית טיעונים עניינים שלא "מחפשים" שום רגשות או בניית זהות, אלא נובעים מלוגיקה נטו, פשוטו כמשמעו – בדיוק מסוג הטיעונים שאני מלמד "לבנות" במדריך הזה.

בהקשר זה, כדאי לחדד את ההבדל בין לוגיקה לבין הגיון. לוגיקה היא תורה בעלת חוקים מוסכמים וברורים, שסטייה מודעת מהם בעת דיון/ויכוח/ריב/התפלפלות, פירושה מניעה משימוש בלוגוס.

היגיון, מנגד, הוא דבר שכל אחד יכול להשתמש בו באופן סובייקטיבי, ככל העולה על רוחו – ואין זה נחשב לפסול, כל עוד אותו היגיון לא סותר שום חוק בתורת הלוגיקה.

בכל אופן, אני מתקשה להציג שמות כלליים נוספים למגוון טכניקות רטוריות, אבל לקראת סוף הפוסט(מתחת לכותרת "מקורות נוספים וחומר שימושי"), יש עוד מעבר למה שמצוין ומוצג בפוסט הזה.

הערה קריטית ביותר!!

למרות שלא תמיד יש צורך לנסח טיעונים תקפים או "חזקים" כדי לשכנע מישהו במשהו, חשוב מאוד שתשימו לב לדבר הבא:

לפני שאתם באים לשכנע מישהו במשהו, חשוב מאוד שתגדירו לעצמכם איך תדעו שהצלחתם לשכנע אותו. מה ה "מדד" שלכם להצלחת ניסיון השכנוע? האם זה שהוא יעשה משהו? או יגיד שאתם צודקים? או משהו אחר?

כדי לסייע בעניין וגם להבין את חשיבותו, הבה אציג לכם כשל לוגי (הסברתי על כשלים לוגיים בחלק ב'): פוסט הוק ארגו פרופטר הוק – זהו כשל בטיעון שהמבנה שלו (או לפחות חלק מהמבנה) נראה כך (אם אתם רוצים דוגמות פרקטיות יותר, כנסו לקישור לויקיפדיה איפה שציינתי את שם הכשל):

הנחה 1 – קרה Y.
הנחה 2 – X קרה מיד אחרי Y.
מסקנה – X קרה בגלל Y.

עכשיו, נניח שאתם רוצים לשכנע מישהו לצאת לראות סרט מסוים עוד היום. אם אתם תנסו לשכנע אותו (אירוע Y), ומייד אחרי הניסיון הוא יצא מהבית (אירוע X), אז תניחו שהוא השתכנע ויצא לראות את הסרט הזה? אולי הוא יצא מסיבה אחרת? אפשר כמובן גם להעמיק ולשאול "וגם אם הוא יצא לסרט הזה, אולי זה לא מהסיבות שרציתם שישכנעו אותו..", אבל זה כבר פחות חושב וחופר למדי, אז אשאיר את זה כאן כנקודה למחשבה.

אילו טכניקות שכנוע (ספציפיות) יש?

בנוסף, קיימות טכניקות שכנוע משונות המוצגות בספר "פליפנוזה", המתיימר להציג טכניקות לשכנוע "מיידי". אבל לפני כן, הערות לחלק זה:

א. אל תבינו לא נכון, אני לא באמת ממליץ לעשות את כל הטכניקות שאציג – אני בעיקר מציג את הרעיונות האלה כדי שלא תפלו בפח כאשר אחרים משתמשים בהם כדי לשכנע אותכם.

ב. מעבר לכל אלו, אפשר להשתמש בכל "אפקט" באשר הוא לצורך שכנוע. לצערי אני לא זוכר הרבה מהם, אבל הנה לדוגמה רשומה שמסבירה כיצד "קוראים קרים" מנצלים אפקט המכונה "אפקט פורר" כדי לשכנע.

בכל אופן, להלן הטכניקות:

1 – היעזרו באפקט הציפייה – פעם עשו ניסוי: נתנו לקבוצה X לשתות בירה שעלתה איזשהו מחיר נמוך, ולאחר מכן נתנו לאותה הקבוצה לשתות את אותה בירה, רק במחיר גבוה יותר, והפלא ופלא – אם אהבו יותר את הטעם של הבירה היותר יקרה, על אף שלמעשה שתי הבירות היו בעצם אותה בירה בדיוק, רק במחיר שונה. ראו על כך פרטים כאן.

עקב כך המציאו פסיכולוגים את "אפקט הציפייה" – הנטייה לחשוב על משהו לפי הציפיות שיש לנו לגביו (במידה מסוימת). יתכן שהבירה השנייה הייתה טעימה יותר, עקב כך שכך היה מצופה בעקבות המחיר הגבוה שלה.

אז בקיצור – בנו ציפיות אצל השומע. גרמו לו לצפות שיהיה X, ואז יהיה הרבה יותר קל לשכנע אותו שבאמת יהיה X, אפילו ללא ראיות מוצקות.

2 -שימוש בשפת גוף ומראה חיצוני "מושכים" – כן.. הייתה שם באמת דוגמה כזאת, של אישה המוצגת עם שדיים וישבן מעוצבים יתר על המידה, שפתיים מלאות באופן מוגזם, שרירי בטן מסותתים, רגליים ארוכות עד איסוף – כל ה "כתמים האדומים" המיניים שמושכים את עיננו, או בקיצור, פורנוגרפיה. זה נראה לי הגיוני, בהתחשב בכך שמוכרים מקרים של התמכרות לפורנוגרפיה. היה מחקר שהראה שמראה מושך גורם לאדם השני להתייחס לאדם ה "מושך" בצורה חמה וחיובית יותר. בקיצור, תצוגה של משהו שמושך לעין יכולה לעזור.

3 – קשר עין – פעם נעשה ניסוי בו הנבדקים היו צריכים לציין את מיקומה של כל אות, כשבמסך נפרד היה איור של פרצוף המביט לכיוון המסוים. התוצאות היו שמי שבמקרים בהם הפרצוף המאויר הביט לכיוון האות – מהירות ביצוע המטלה הייתה גבוה הרבה יותר.

בקיצור – צרו קשר עין ושמרו עליו – זה עשוי לעזור "לכוון" את הצד השני ולהבין אתכם בקלות רבה יותר.

4 – העלו טענות 'פשוטות' עם פרטים מבלבלים – ניסוים שונים ומשונים, בהם אנשים טעו בשאלות פשוטות, הראו שכאשר מציגים למישהו סוגיה והוא מתחיל לחשב את הפתרון אליה "על טייס אוטומטי" – תשובתו לא תמיד תהיה מדויקת. העלו טענה שנשמעת פשוטה על פניו, אך למעשה קל לפספס בה חלק מהותי.

קשה לי לתת דוגמות שאני מכיר לכך, אבל הנה תרגיל לדוגמה: קראו את המשפט הבא (באנגלית) פעם אחת בלבד, וספרו את כמות הפעמים שמופיעה בו האות F:

"Final folis seem to result from years of duitful study of texts along with years of sceintific expierence"

(לא לדלג למטה עד שמסיימים!)

התשובה היא:

"Final folis seem to result from years of duitful study of texts along with years of sceintific experience"

8 פעמים.

5 – נצלו את הקונפורמיות – הכוונה כאן היא לנצל את הנטייה של אנשים ללכת "אחרי העדר". יש גם אפקט רלוונטי המכונה באנגלית "bandwagon effect". במחקר אחד נתנו ל 9 משתתפים חידה מאוד מאוד מאוד פשוטה וקלה, ואמרו מראש ל 8 מתוכם לענות בכוונה תשובה שגויה (ללא ידיעת המשתתף התשיעי). והמשתתף התשיעי? כאשר התבשר לו מה ענו ה 8 האחרים (ללא הידיעה שזוהי תשובה שגויה) – ענה גם הוא את אותה תשובה (שגויה). אכן כן.

אמרו למישהו שרוב האנשים שהיו צריכים לבחור בין X ל Y תמיד עשו X(או תמיד עשו Y). נצלו את חוסר הנוחות שיש ב "ללכת נגד העדר". אגב, אני יודע שזה די אירוני לכתוב על זה בבלוג שיוצא נגד נורמות חברתיות. אבל זה בסדר, כי הבנת הטריק הזה מסייעת להבין למה לא כדאי ללכת אחרי העדר.

6 – נצלו את טעות הייחוס הבסיסית כדי לבנות לעצמכם זהות(אתוס, זוכרים?) –

טעות הייחוס הבסיסית מתייחסת לנטייה של אנשים לייחס מעשים של אנשים אחרים לגורמים פנימיים ולא לגורמים חיצוניים. כדי להמחיש את הכוונה, דוגמה פשוטה:

נגיד ואני מספר לכם שדרסתי מישהו. אם תלקו ב "טעות הייחוס הבסיסית", ולא אסביר לכם למה זה קרה בעיניי, אתם תניחו שסביר יותר שזה בגלל שהייתי שיכור/לא הייתי זהיר מספיק וכולי, במקום לחשוב שמי שדרסתי הוא זה שהיה חסר אחריות וזהירות.

בקיצור, אתם יכולים לנצל זאת. ספרו על דברים מדהימים שעשיתם כדי ליצור רושם טוב., מה שיעודד את הצד השני להאמין לכל מילה שלכם.

7 – נצלו את ההיוריסטיקה של הצד השני – זה יכול שימושי בעיקר בפנייה לדעות קדומות – אם מישהו מאמין בכלל אצבע ש "היהדות היא בולשיט" או משהו בסגנון, אז אפשר לקחת משהו שאתם רוצים לשכנע אותו שהוא בולשיט (תיאוריה מדעית נגיד) – ולקשר אותו ליהדות כדי שהוא מיד ישתמש בהיוריסטיקה ויאמין שסביר להניח שתיאוריה הזאת היא בולשיט.

(אגב, לדעתי טריק נוסף שיכול להיות שימושי ביחס לנושא זה, הוא לתפוס על השיחה את הצד השני כאשר הוא עסוק בדברים אחרים ולא מרוכז – אז וודאי לא יהיה לו משאבים קוגניטיביים רבים לחשוב על הטיעון שאתם מעלים, ויהיה קל יותר "לנגן" על המוח שלו באמצעות ההטיות הקוגניטיביות שלו).

מקורות נוספים וחומר שימושי

חכו, יש חומר בנושא שלדעתי מאוד מעורר מחשבה שכדאי להציץ גם בו:

איך לנצח בוויכוח – מישהו נותן טיפים לניצחון בוויכוח (באמצעות טכניקות רטוריות, שלאו דווקא קשורות לניסוח טיעון נכון), המבוססים על ספריו של ארתור שופנהאואר.

How to sound smart in your TEDx Talk – סרטון הומוריסטי, שמהווה גם חומר מעניין למחשבה על איך לתת הרצאה "מרשימה" כאשר המסר המרכזי שלה הוא.. כלום. רלוונטית לטכניקת שכנוע מס' 2 מהספר "פליפנוזה" שהצגתי קודם (שימוש בשפת גוף  ומראה חיצוני "מושכים"). לי באופן אישי זה נראה כמו כל הרצאת TED אחרת שראיתי, מההיבטים של שפת גוף, טון דיבור, קצב, שימוש במצגת והביטחון העצמי שהמרצה "משדר" באופן כללי. ההבדל הבולט היחידי הוא התוכן.

"בלבולי מוח – מבוא" – פוסט הכולל מגוון הסברים בקשר לרטוריקה, שקשורים לפוסט הזה

חשיבה ביקורתית חלק א' – אומנות השכנוע – סרטון הכולל הסברים על רטוריקה כנ"ל.

זהו!

בפוסט הבא, אתחיל להציג את נושא הפסקנות, ואראה (בין היתר) מגוון "תמרורי אזהרה" שרלוונטיים מאוד לזיהוי טכניקות שכנוע מניפולטיביות.

מהו דיון אופטימלי – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ד'

אוקיי, אז עכשיו שהבנו איך לנסח טיעון נכון, אני אסביר בצורה יותר ספציפית על מסגרת השיחה ה "אופטימלית" בעיניי, למען דיון פרודוקטיבי ויעיל ככל האפשר.

כפי שכתבתי כאן, יוסף מלר הציג את המבנה של כל טיעון בצורה הבאה:

"את החלקים אתם מכירים משיעור הבעה בכתה ז': כותרת לטיעון (פתיחה), הסבר לטיעון, דוגמא וסיכום."

על פניו, זה עשוי להישמע כמו דרך טובה להציג כל טיעון שמועלה בכל דיון רציני, כיוון שהיא כוללת את כל החלקים הנדרשים בו (למעט ההקשר, שצריך להיות מובהר בנוסף).

אז מה החסרון?

בפועל, אני חושב שמבנה זה לא בהכרח מתאים לכל "מסגרות השיחה" שהצגתי בחלק א'.

חשבו על זה כך: אם כל צד בדיון, בכל פעם שהוא חושב להעלות טיעון, יתכונן להציג טיעון לפני המבנה הנ"ל, כמה זמן זה ייקח לו? שעה לכל הפחות? בשיחה "רגילה" כל תגובה "מצופה" לבוא תוך שניות.. וזאת בדיוק הבעיה.

יתכן שהקונספט הנ"ל מתאים, לדוגמה, כאשר אדם א' כותב מאמר, אדם ב' בוחר לכתוב מאמר אחר כתגובה למאמר של אדם א', וכל זה נעשה על הכתב. אז אין דו-שיח "על זמן אמת", ולכן לא צריך לענות תוך שניות.

אבל:

א. ה "שיחה" בין שני האנשים בדוגמה לעיל, לא צפויה להוביל להסכמה/פשרה ביניהם, לא משנה עד כמה הם מקשיבים זה לזה ו "לא אטומים". כי כאשר כל תגובה לוקחת שעות, לא נראה שיהיה "שיחה" עם הרבה תגובות מצד כל צד, ולכן ספק אם דרך כמה הודעות בודדות אחד הצדדים ישנה את דעותיו באופן קיצוני.

ב. לא משנה עד כמה מנומק ומנוסח היטב הטיעון, תמיד אפשר "להפריך" אותו באמצעות הטלת הספק הפשוטה ביותר – "למה". הרי תמיד נוכל לשאול על כל טיעון, "למה?", עד שהצד השני ייכנע ויגיד משהו בסגנון: "אני לא יודע/זוכר".

בעיה זו ידועה בפילוסופיה בשם "רגרסיה ספקנית" או "רגרסיה אינסופית". אם ננסה להתגבר עליה לצורך איזשהו דו-שיח, אפשר לנסות:

1. לבנות "טיעון מעגלי" (טיעון שהמסקנה שלו היא גם אחת מההנחות שלו). ככה שכל "למה" יקבל את אותה התשובה – ההנחה שהיא גם המסקנה של הטיעון. הבעיה היחידה, כמובן, היא שזה מהלך לוגי פסול (כשל לוגי).
2. להגיע להסכמה עם שאר הצדדים בדו-שיח לגבי הנחת יסוד מסוימת – ככה שהם לא יטילו בה ספק, וזה ישים סוף וגבול מאוד ברור לרגרסיה המדוברת, כל עוד ההנחה המוסכמת מהווה כל/חלק מההנחות של הטיעון שלכם.

ג. אי אפשר ככה לנהל דיון רציני בעל פה. הקונספט הזה מתאים, לדעתי, למסגרת השיחה הבאה:

לחץ שיווקי/חברתי (כתבתי עליה בחלק א')

במסגרת זו, הקונספט בו כל צד מפרט כל כך לעומק את דעתו בכל פעם מחדש, אז קשה לצד השני להתחיל לחשוב אפילו על תשובה וזה במהרה יגרום להתשה שתגרום לאחד הצדדים להיכנע.

במילים אחרות, עבור מסגרת השיחה זו, הקונספט הנ"ל טוב כשיטה רטורית (ועל רטוריקה אפרט בפוסט אחר).

לסיכום(לבינתיים): מבנה הטיעון שהוצג בתחילת הפוסט לא מתאים לכל שיחה עם "חילופי דעות" שמטרתה היא הגעה להסכמה/פשרה.

(כמובן שאם אחד הצדדים סומך על הצד השני ורוצה להאמין לו, אז אין בעיה עם הקונספט הנ"ל, רק שאז אין בכלל אינטראקציה של "חילופי דעות" בין שתי הצדדים! ובכל אופן, ארחיב על מצב שכזה בפוסט על ספקנות מדעית וגם בפוסט על רטוריקה).

מהי האלטרנטיבה?

אז עכשיו, אציג דרך אלטרנטיבית לדיון/ויכוח – הדרך היחידה לדעתי להגיע להסכמה/פשרה.

ניתן להציג אותה באמצעות קונספט שידוע בפילוסופיה בשם "השיטה הסוקרטית".

הרעיון שלה פשוט: במקום שכל אחד כותב מאמר ארוך ומפורט על דעתו בכל פעם מחדש, צד אחד פשוט אומר את דעתו (מבלי לפרט לעומק), והצד השני מתחיל לשאול אותו שאלות על דעתו ו/או להעלות טענה/ות נגד.

הרבה פילוסופים משתמשים בקונספט זה כדי להציג את התורות הפילוסופיות שלהם, מאחר ודרך שיטה זו ניתן להבין את "ההליך המחשבתי" שהוביל אותם למסקנותיהם: השאלות שהם שאלו את עצמם בדרך, כל הטענות נגד שהם ו/או אחרים העלו שהם הפריכו, וכל שאר הפירוטים לדעתם והקשיים שהיו להם "בדרך".

לדעתי דיון "אופטימלי" הוא כזה שבו יש הקפדה עיקשת בדיוק על אותם דברים שיש עליהם הקפדה בדיאלוגים שמוצגים באמצעות "השיטה הסוקרטית", שהתעלמות מהם מובילה לסיום הדיאלוג.

והדברים האלו הם, כפשוטו כמשמעו – ה "בעיות הפוטנציאליות" בכל טיעון אפשרי שהצגתי בחלק ג'

כללי אצבע שימושיים בדיון מסוג זה

ובכל מקרה, להלן כמה "כללי אצבע" שלדעתי מסכמים את ה "בעיות הפוטנציאליות" החשובות ביותר בעת דיון:

א. אין כשלים לוגיים בשום היסק (תזכורת: אם הטענה הנבחנת היא "מדעית", אז היא רק צריכה להיות להיות תקפה "חיצונית ופנימית". להבנת הכוונה, הסברתי על המושגים בהם השתמשתי עכשיו בחלק ב'.

ב. כל בקשה להגדרה נענית בהגדרה ספציפית ככל האפשר. כדאי לזכור שככל שההגדרה פרקטית יותר (=אפשר יותר לדמיין את כוונתה בצורה מוחשית) – כך היא יותר קלה להבנה ופחות מעורפלת.

ג. אין כשלי רלוונטיות (סוג של כשלים לוגיים) בשום מקום – כל התייחסות לדבר שאיננו רלוונטי לנושא השיחה – זהות האדם ש "עומד" בצד השני, הרגשות שלו וכולי – מהווה כשל לוגי. ניתן למצוא מגוון כשלים מסוג זה בפוסטר הזה לדוגמה.

ד. הביסוס(חלק או כל ההנחות) של כל טיעון שמועלה, מוצק ומבוסס על מחקרים/לוגיקה מבוססת, ולא על אנקדוטות/אינטואיציה וכולי – רלוונטי אך ורק לטענות "מדעיות". ארחיב על כך בפוסט על "ספקנות מדעית".

ה. כל תגובה של אחד הצדדים מתייחסת לחלק המהותי בטענה האחרונה של הצד השני, או מבקשת להבין מהו החלק המהותי באותה טענה – כי צריך כל הזמן להתמקד רק בעיקר. חוסר מיקוד שכזה "יוצר" בזבוז זמן, ובלבול הדיון ע"י שינוי הנושא שלו.

ו. כל צד מוודא שהוא מבין טענה לפני שהוא מתייחס אליה – לפני שמתייחסים לכל טענה, כדאי לנסות להסתכל (לא במשך שעות, כן?) על ההנחות הסמויות שלה (ולשקול לשאול על מה אותם הנחות מבוססות), על הביטויים היותר מעורפלים שבה (ולשקול לבקש הגדרות ספציפיות עבורם), על ההיסק (האם הוא לגיטימי?), ועל המסקנות (מן הסתם).

בנוסף..

אם בכל זאת תהיו מעוניינים לנסח טיעונים בסגנון שיוסף מלר הציג, הנה כמה דברים שכדאי להסתכל עליהם ולבדוק אותם, שמתאימים למבנה שהוא הציג:

לחלק הצגת הטיעון:

א. פירוקו להגדרות

ב. פירוקו להנחות סמויות ולא סמויות

לחלק הנימוק/ים:

א. ניתוח האמינות שלו/הם

ב. ניתוח ההנחות הסמויות והלא סמויות שלו/הם

ג. בדיקת הקשר בין הנימוק/ים לטענה, והאם הטיעון תקף על פי כך

ד. האמינות שלו מוצקת (רלוונטי, כמובן, רק לטענות "מדעיות")

ה. יש לנימוק עצמו נימוק מסוים (אם כי כדאי להימנע מרגרסיה אינסופית, כמובן)

לחלק הדוגמה:

א. וידוא כי הדוגמה קשורה לטיעון

ב. וידוא כי הדוגמה מסייעת להבנת משמעותו של הטיעון (כלומר, מגדירה את אותה משמעות באופן ספציפי יותר)

לחלק הסיכום:

א. וידוא כי הוא אינו סותר את הטיעון.

(אולי אוסיף עוד)

זהו!

בפוסט הבא אדבר ספציפית על רטוריקה, כלומר, איך לשכנע(נטו) – ואיך לא "ליפול" לטכניקות שכנוע מניפולטיביות.

 

איך לנסח טיעון נכון – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ג'

אוקיי, אז עכשיו שהבנו ממה מורכב מטיעון, וקיבלנו עוד הסברים למושגים חשובים,

כעת אסביר מה עושים עם זה כדי לנסח טיעון נכון, ולזהות "בעיות" בכל טיעון באשר הוא.

ראשית, רק אז אזכיר: ניתן להסתכל על כל טיעון מ 5 היבטים לפחות: הקשר, הגדרות, הנחות, היסק ומסקנות.

עכשיו, שימו לב. בכל פעם שמועלה לכם טיעון, אפשר לנתח אותו בהתאם לכל אחד מ 5 ההיבטים האלו, ובאמצעות ניתוח זה לזהות בעיות פוטנציאליות. בפוסט זה אציין רשימה של בעיות פוטנציאליות שניתן למצוא בכל טיעון, עבור כל אחד מ 5 ההיבטים הנ"ל של כל טיעון, ואתן עצות לשאלות שאפשר לשאול כדי לחשוף את אותם בעיות, ואסביר איך לעשות זאת פרקטית בעת שיחה.

רק רגע לפני כן, אציין 2 דבר חשובים:

א. סתירה פנימית עשויה להיות לפחות ב 3 היבטים מבין החמישה: הגדרות, הנחות ומסקנות. זה בגלל שגם להגדרות, וגם להנחות, וגם למסקנות – יש הנחות עליהן הן מבוססות (ואפרט על כך בהמשך). וכל דבר שמבוסס על יותר מהנחה אחת – ההנחות שעליו הוא מבוסס עשויות לסתור זה את זה (לומר 2 דברים מנוגדים).

ב. כל אחד מ 5 החלקים הבאים חייב להיות קיים בכל טיעון כפי הצורך. אם יש ביטוי שהמשתמש בו לא יודע להגדירו, טיעון שמוצג ללא הנחות (לכאורה), או לא יודע אפילו לומר מה הוא בא לומר בשורה התחתונה בטיעון (מסקנות) – היננו פסול.

ג. עם זאת, לא לשכוח את ההבחנה בין דדוקטיביים, אינדוקטיביים ואבדוקטיביים. ככלל, חלק נכבד ממה שיהיה רשום כאן יהיה רלוונטי לכל סוגי הטיעונים. אך יהיו סעיפים מסוימים שכל התייחסות אליהן תהיה בעלת טעם אך ורק אם מדובר בטיעונים אינדוקטיביים. אחרים יהיו שימושיים רק כנגד טיעונים דדוקטיביים. נגד טיעונים אבדוקטיביים לא היה לי משהו מיוחד להוסיף.

כלל, טיעונים שידברו על תקפות והפרכת האפשרות של הטענה להיות אמת מוחלטת, יהיו רלוונטיות לטיעונים דדוקטיביים. אלו שידברו על דיוק הגדרות ו "החלשת" הטיעונים, יהיו רלוונטיות לטיעונים אינדוקטיביים. אם אתם זקוקים לרענון בהגדרות של סוגי טענות אלו, קראו על כך בחלק ב'.

כעת אסביר כיצד להשתמש בבעיות ובשאלות שיוצגו בהמשך הפוסט בזמן אמת. זה הולך להיות רלוונטי אך ורק למסגרת השיחה שכיניתי בחלק א' "אופטימלית", והיא מדברת גם על הטיעונים שאתם חושבים להעלות בעת שיחה, וגם על הטיעונים ששאר הצדדים בשיחה מעלים.

(על הדברים שכדאי להסתכל עליהם בכל שאר צורות השיחה, אם רוצים נטו לשכנע את הצד השני – ראו בחלק בו אדבר על רטוריקה).

הבהרה חשובה: בכל מקום שיהיה רשום בו "לבדוק" משהו, הכוונה היא לשאול את השאלות שהוצגו (או יוצגו?) בפוסט הזה, לפי ההיבט המתאים (הקשר/הגדרות/הנחות/היסק/מסקנות).

אז מה לעשות, בתכל'ס?

להלן ה "מתודה":

1. הגיעו להסכמה עם שאר הצדדים לגבי נושא השיחה, זמן תחילת השיחה ומשך השיחה. לדעתי שיחה המהווה דיון, בו אין דעות קדומות ויש הקשבה לשתי הצדדים, יהיה פרודוקטיבי הרבה יותר מויכוח, בגלל שכל הצדדים יהיו פחות "אטומים מחשבתית" (בזכות חוסר דעות קדומות, כך שהסיכוי להגיע להסכמה/פשרה גבוה יותר), וגם ירחיבו אופקים יותר (בזכות ההקשבה).
2. בדקו את טענתכם לפני שאתם מעלים אותה, בהתאם לבעיות שהוצגו כנ"ל, כדי "לנסח טיעון נכון".
3. בדקו כל טענה ששאר הצדדים מעלים בהתאם לשאלות והבעיות האפשריות הנ"ל – במידה ואחת מהם קיימת לגבי עמדתו המרכזית בשיחה (אם יש כזו), אז היא פסולה (אם כי לא בהכרח שגויה או אפילו לא נכונה – פשוט לא מוכחת טוב). כנ"ל לגבי כל טענה אחרת.
4. באופן כללי, זכרו שעל כל חלק (מלבד ההקשר) צריך קודם כל להבין מהו בטיעון (על אלו הנחות והיסקים הטוען ביסס את מסקנותיו, מהם בכלל מסקנותיו, וכולי), ורק אז לבדוק האם יש בו את אחת מהבעיות הנ"ל, ואם כן – להסביר זאת לטוען. זה הכל.

ומהם הבעיות הפוטנציאליות בכל טיעון אפשרי?

בהתאם להיבט:

1 – הקשר

טיעון ענייני (מתאים מבחינת ההקשר של), הוא טיעון ש:

א. לא מתעלם מהחלק המהותי בטיעון האחרון שהצד השני העלה

ב. לא מתעלם מהטיעון העיקרי של הצד השני בדיון/ויכוח

ג. לא מתעלם מאף טיעון שהצד השני כבר העלה בויכוח/דיון הנוכחי

ד. לא מתעלם מנושא הדיון (שצריך להיקבע מראש)

ה. לא מטיל ספק בדברים טריביאלים (כמו, "השם שלי הוא X"). זאת מכיוון שעם כל הרצון הטוב להטיל ספק בכל דבר, ברמה הפרקטית, יש גבול לכמות הזמן והאנרגיה שאפשר להקדיש לדיון/ויכוח אחד, ולכן יש להימנע מהעמקת-יתר בפרטים לא מהותיים.

ו. לא מבטא "כניעה סמויה" לטיעון העיקרי של הצד השני (כלומר, יוצא מהנחה שטענתו המרכזית של הצד השני נכונה)

הערה: גם 1.א. וגם 1.ב. יכולים להיות וראציות של הכשל הלוגי "איש קש" , שכולל סילוף של טענת הצד השני, בין אם מתוך אי הבנה, או כדי להפוך את הטענה ל "קלה יותר לתקיפה".

2 – הגדרות

כל משפט שנאמר במסגרת כל טיעון, כולל ביטויים שצריכים להיות ניתנים להגדרה (אחרת אין להם משמעות). כל הגדרה צריכה:

א. במידה ויש לה הגדרה מוסכמת (במילונים, באקדמיה ללשון העברית וכולי) – אסור להגדרה לסתור את ההגדרה הנ"ל.

ב. לא תהיה בלתי ניתנת להבהרה בפני עצמה (אם כי גם כאן עשוי להיות גבול לכמה אפשר להגדיר ולהגדיר את ההגדרה ולהגדיר את ההגדרה של ההגדרה..)

ג. להיות ברת משמעות. לדוגמה, לומר שההגדרה של "תפוז" היא "הדבר שאתה רואה בחנויות מתחת לכיתוב "תפוז"", לא אומר כלום, כי זה לא מתייחס לאף תכונה המיוחסת למילה "תפוז", ולא מתייחסת להגדרה/ות המוסכמת/ות שלה. גם להגדיר משהו כ "אלוהים" לא אומר מאומה בפני עצמו, כי "אלוהים" זאת מילה ללא הגדרה מוסכמת עם אינספור הגדרות אפשריות.

כעת, הבה אציג מושגים הרלוונטיים מאוד לעניין ההגדרות, אותם הגדרתי בחלק ב', לפיהם ניתן לשפוט האם כל ההגדרות של כל טיעון טובות:

א. ערפול – האם יש ביטויים מעורפלים איפשהו בטיעון? אם יש, חשוב לברר עם הטוען למה הוא בדיוק התכוון בהם.

ב. דו-משמעות –

ראשית, נתייחס לסוג דו-משמעות המכונה "semantic ambiguity" – טענות שאם מפרשים את המושגים שבהם בדרך אחת לא מחויבת, הטענות תקפות – אבל אם מסתכלים על כל הפרשנויות האפשריות האחרות שלהן, רואים שהן לא בהכרח תקפות, ואולי אפילו סביר שהם לא. חשוב לא להיות אופטימיים מידי – גם ביטויים שאינם מעורפלים יכולים לבלבל.

שנית, ישנו עוד סוג דו משמעות המכונה "Syntactic ambiguity" – טיעון הכולל לכאורה ביטויים מובנים, אך למעשה חלקם בעלי יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך ורק בגלל ההקשר של הטיעון. חשוב לשים לב להשפעתו של ההקשר, ולוודאות עם הטוען שהוא יודע להסביר מהי הפרשנות הנכונה לכל ביטוי שיכול לבלבל עקב הקשר הטיעון.

בנוסף, חשוב לשים לב האם ביטויים רבי-משמעויות מייצגים סוג של סתירה פנימית במשפט. יתכן שהטוען השתמש בכמה פרשנויות שונות של אותו ביטוי באותו הטיעון, אך באותו הקשר. במקרה כזה – הטיעון שלו פסול, משום שאין לו הגדרה ברורה לביטוי בו השתמש במספר הגדרות שונות עבורו.

ג. ביטויים חסרי משמעות –

ישנם ביטויים שלמעשה אין להם שום משמעות, כלומר, הם לא אומרים שום דבר מעשי. בעוד שיכול להיות קשה להבחין בהם בעניינים פילוסופיים, בעניינים פרקטיים/מדעיים בהם מתדיינים/מתווכחים באמצעות טענות אינדוקטיביות ותו לא, זה קל.

ביטויים אלו הינם בלתי ניתנים להפרכה או להצדקה, שוב, כי אין להם משמעות ולכן אין איך לדון עליהם בכלל.

דוגמה פשוטה לכך, שלקוחה היישר מפוסט ישן שלי: "להצליח בחיים".

מה זה אומר? להיות מפורסם? להרוויח מיליון ש"ח? לגור בדירה יקרה מהממוצע בארץ?? מה?

הייתי מגדיר ביטויים כאלו, כביטויים שהם כל כך מעורפלים, עד כדי כך שהאומר אותם כלל לא מייחס להם משמעות בעצמו, כלומר, התכוון למשהו ברור ופשוט לא הבהיר זאת.

דעתי האישית היא שלא ניתן להבחין בין ביטויים כאלו לבין ביטויים "משמעותיים" אך מעורפלים באופן עצמאי – יש לשאול את הטוען על משמעות הביטוי, ולראות אם הוא מצליח להצביע למשהו ברור או לא.

3 – הנחות

א. לכל הנחה יש ביסוס (שזה, במילים אחרות, טענה נוספת בה ההנחה היא המסקנה)

ב. לכל הנחה המהווה טענה "מדעית" יש בסיס אמין יחסית (חפרתי על זה ועל ביסוס טיעונים אינדוקטיביים בכלל בפוסט הזה)

4 – היסק

ברמה הבסיסית יותר – כל "שגיאה" בחלק ההיסק של הטיעון, מכונת "כשל לוגי".

וזה, להזכירכם, מתי שהמסקנה/ות של טיעון מסוים לא נובעות מההנחה/ות שלו.

לגבי מקרים ספציפיים יותר:

א. כאשר אין קשר בין ביסוס הנחה/ות הטיעון, לבין מסקנת/ות הטיעון. הסבר:

בכל פעם שמועלת טענה, חשוב להבין ישר במה היא נוגעת, על פי מהותה.

לדוגמה, כל טענה שמסבירה "למה נכון לעשות x", היא טענה "מוסרית", משום שמוסר, בהגדרה, הוא ענף בפילוסופיה שעוסק בשאלה "מה נכון לעשות" (לגבי כל מצב אפשרי).

זה גם למה טיעון שמהותו היא להסביר "למה נכון לעשות x במצב y", כאשר הוא נשען על הוכחות מדעיות לכך שמדובר במעשה "בעל השפעות חיוביות על z" (כאשר z הוא משהו הניתן לבדיקה אמפירית, לצורך העניין) – הטיעון לא תקף.

כי טענה שהמסקנה שלה נוגעת ב "מה הכי מוסרי", כאשר מוסר הוא נושא פילוסופי (כנ"ל), מוכיחים באמצעות נימוקים והיגיון בלבד, ולא באמצעות ראיות ומחקרים.

אולי גם ראיות יכולות לעזור לבסס חלק מההנחות של טיעון שכזה, אבל ההנחות עצמם חייבות להיות לגבי מוסר, כי ראיות לכל היותר יכולות להוכיח דברים שניתנים לבדיקה אמפירית (ומוסר איננו אחד מהם).

דוגמה לכך יכולה להיות, הטיעון על אכילת בשר שנשמע בערך כך: "זה לא מוסרי לאכול חיות, משום שתמיד רוצחים אותם באכזריות בדרך לפס ייצור המזון".

החלק השני של הטיעון, שמהווה את הנחת הטיעון (שתמיד רוצחים את החיות..) יכול להתבסס רק על ראיות, דהיינו, מדע. מסקנת הטיעון, מנגד, היא מוסר בלבד (שזה לא מוסרי לאכול חיות). גם אם ההנחה נכונה, אולי לאכול חיה לאחר שנרצחה "באכזריות" (מה הופך את הרצח לאכזרי?) על ידי אנשים אחרים זה כן מוסרי מהיבט מסוים, או בנסיבות מסוימות? מה אם חלק מהחיות ש "נרצחות באכזריות" היא חיות מסוכנות שידוע שרצחו בני אדם בעבר בעצמם..?

 

(אולי אוסיף עוד בהמשך)

5 – מסקנות

א. הבעיה העיקרית שיכולה להיות (רק) בחלק זה, קשורה לעניין ההגדרות – אם הטוען לא יודע להסביר את כוונת מסקנתו הרי שהטיעון שלו פסול, כי הוא לא יודע להסביר מה הוא טוען בתכל'ס.

ב. בנוסף, אם המסקנה "נראית" לכם שגויה, על אף שהטיעון תקף ואתם מסכימים עם הנחותיו, אז מבחינתכם, זהו טיעון פרדוקסלי. יש שיטה שבאמצעותה אולי תצליחו להפריך טיעונים שנראים ככה:

להפריך את ההנחות (reductio ad absurdum) – 

זוהי שיטה שמתמקדת במסקנה של טיעון ומראה שהיא מובילה ל "אבסורד" (בהכרח). במילים אחרות, לוקחים "השלכה" כלשיהי של המסקנה – ומציגים אותה כ "חלשה" (בלתי סבירה). כך לדוגמה, ניתן לפתור פרדוקסים (טיעונים דדוקטיביים ותקפים שהמסקנה שלהם בכל זאת לא נראית נכונה כמו ההנחות שלהם), אם כי אני לא בטוח אם זה שימושי גם לטיעונים דדוקטיביים, גם לאינדוקטיביים וגם לאבדוקטיביים.

6 – כללי

תחת סעיף זה אציין דברים שנכונים לגבי כל אחד מ 5 החלקים הקודמים – לא משנה איפה הם מופיעים, תמיד כדאי לבדוק אותם בכל אחד מהחלקים. את המושגים שיוזכרו תחת סעיף זה הסברתי בחלק ב'.

א. דיכוטומיה שקרית – טיעון שמציג 2 אפשרויות בתור האפשרויות היחידות, כשלמעשה יש אפשרויות נוספות. זה בסה"כ סוג של הנחה שגויה, לא משהו מיוחד.

ב. דוגמה נגדית – זוהי טענה שמביאה דוגמה כדי להפריך את הטיעון אליו היא מתנגדת. מטרת הטענה היא להפריך הכללה שהטיעון השני משתמש בה, באמצעות דוגמה המציגה מקרה שמפריך את ההכללה. לדוגמה, אם הטענה היא שכל תלמידי ביה"ס X לבשו היום חולצה כתומה, אז אפשר להציג תלמיד מביה"ס X שלבש היום חולצה אדומה כדוגמה נגדית. סוג הפרכה זה רלוונטי אך ורק להפרכת טיעונים בהם יש הכללה.

לסיום, אני רוצה להמליץ על הפוסט הזה, הכולל דוגמות ספציפיות לניתוחים של טיעונים שונים ומשונים, בהתאם למבנה של הטיעון שהצגתי ומתייחס לחלק מהבעיות הפוטנציאליות שציינתי כאן.

אז מה אפשר לשאול כדי לגלות את אותם בעיות בכל טיעון אפשרי בעת דיון/ויכוח?

ובכן, הבה נציג שאלות שניתן לשאול בעת דיון/ויכוח, שכל אחת מהם יכולה לחשוף אחת או יותר מהבעיות הנ"ל, לפי החלקים:

1 – הקשר

• איך טענתך קשורה לנושא השיחה? (פשוטו כמשמעו)
• איך טענתך האחרונה קשורה לעמדתך בשיחתינו? ("עמדתך בשיחתינו" = העמדה בה נקט הצד השני לפני כן הקשורה ישירות לנושא השיחה)
• כיצד טענתך מציגה נכון מה אני טענתי? (כדי שטענתך לא תיפול בכשל "איש קש"..)

2 – הגדרות

• מה ההגדרה שלך ל X? (כדי להבין טוב יותר את הטיעון של הצד השני, וגם כדי לשפוט את ההגדרה לפי "התאמה להגדרה מוסכמת"/עירפול וכולי)
• מהו X מההיבט Y? (כנ"ל, רק שהשאלה הזו ספציפית וברורה יותר, ולכן לדעתי עדיף לרוב להשתמש בה)
• (במידה והטענה הנבחנת אינדוקטיבית) – האם אתה יכול להגדיר את X במונחים כמותיים או סטטיסטיים?
• (אם זיהינו "דו-משמעות" בביטוי מסוים) – האם זה נכון שהפרשנות של X היא A ולא B?
• מהי המשמעות הפרקטית של טענתך? אתה יכול לפחות לתאר אותה עם אסואיציה מסוימת, כך שתהיה לה משמעות? (אחרת אין לטענה משמעות)

3 – הנחות

• על איזה הנחות הטיעון שלך מבוסס? (כדי למצוא הנחות שלא צוינו)

(הערה קריטית) – ואם כבר ב "הנחות שלא צוינו" עסקינן, בכל טיעון יכולות (ואף צפויות) להיות המון הנחות "סמויות", כלומר, כאלו שהצד השני לעולם לא יציין, אבל קיימות כחלק מההנחות לטיעון שלו. זה למה, בין היתר, כדאי לנתח את ההנחות של כל טיעון שמועלה, לפני שבכלל שואלים עליו. ראו דוגמה בפוסט על (איך למצוא שגיאות בכל טקסט אפשרי)

4 – היסק

• מה הקשר בין ההנחה X (מהטיעון שלו), לבין הטיעון שלך? (כדי לראות מהו ההיסק בטיעון של הצד השני, כדי שניתן יהיה לשפוט אותו לפי כשלים לוגיים וכולי)

5 – מסקנות

• על סמך מה הסקת ש X? (כדי למצוא הנחות שהצד השני שכח להזכיר [שאינם "סמויות"!], או לאימות האפשרות שאחת או יותר ממסקנותיו לא מבוססות על כלום).
• אתה מבין ש X אומר גם ש.. (משהו אבסורדי כלשהו), נכון? זה לא מונע ממך להסכים איתו? [זה למען שיטת "reductio ad absurdum"]

6 – כללי

(הערה: הבאים יכולים להיות רלוונטיים הן לגבי אחת או יותר מהנחותיו של טיעון מסוים, והן לגבי מסקנותיו):

• (אם הטיעון איפשהו מציג 2 אפשרויות כהיחידות) – אתה בטוח ש A ו B הם האפשרויות היחידות, כפי שהטיעון שלך רומז? אולי יכול להיות גם ש C?
• (במידה והטיעון כולל הכללה) – האם באמת ההכללה X מדויקת? האם אין מקרים יוצאי דופן שמפריכים את ההכללה שלך?

גרסה מתומצתת יותר

אם קראתם את כל זה ואתם מרגישים מוצפים, להלן מתודה פשוטה יותר, ש "מסכמת" חלק נכבד מהסעיפים הנ"ל לדרך פרקטית, קליטה, פשוטה וקצרה:

• קחו את הטיעון שלכם, ונתחו אותו כך:

1. נתחו את "הסימנים" – סימן ההנחה, סימן המסקנה, וכו'. כתבתי עליהם בחלק ב'. חשוב מאוד שיהיה לכם אותם, משום שזה מקל על הצד השני להבין את מבנה הטיעון שלכם.
2. סילוק כל המלל המיותר, כך שהטיעון שיישאר יהיה פשוט להבנה ומסודר. אמרות רבות עשויות לכלול בתוכם 2 טיעונים או יותר, שאינם קשורים זה לזה. אל תאמרו משפטים שכאלו – אמרו משפטים שכוללים טענה אחת בלבד – זאתי שאתם רוצים שהדו-שיח ביניכם לבין הצד השני יתמקד בה.

1. חלקו את הטיעון לפי חלקים – איזה חלק הוא ההנחה, איזה חלק הוא המסקנה, וכו'.

2. עברו על כל הטיעון, וודאו שאתם יודעים להסביר כל מושג וביטוי בו השתמשתם בטיעון. כי אם אתם לא, אתם לא לגמרי מבינים את הטיעון של עצמכם.

3. בנוסף, וודאו שאתם אכן מסכימים עם מסקנת הטיעון. לפעמים אנחנו מסוגלים לטעון טענות מבלי לשים לב שהמסקנה שלהם קצת שונה או לא רלוונטית למסקנה שאנחנו "מכוונים" אליה בטיעון. שימו לב, לדוגמה, שמסקנה כמו "מישהו יודע ש x הוא האמת", היא מסקנה שונה בתכלית מ – "x הוא האמת". הראשונה היא לגבי האם מישהו יודע ש x הוא האמת (בהנחה ש x הוא האמת), והשנייה היא לגבי, כמובן, האם x הוא האמת.

4. בדקו האם הטיעון שלכם תקף. (וכן, הייתי מת לכתוב כאן "ואחרי זה תבדקו האם הוא 'קול'. אבל אני מציע בו מתודה לבדיקת הטיעון שלכם באופן פשוט וקצר, שאפשר לעשות בראש או על הכתב תוך דקות אחדות לכל היותר)

5. אם מצאתם שהטיעון שלכם לא תקף, זה אומר שיש מאחורי מסקנה/ות הטיעון הנחות סמויות שלא ציינתם בטיעון. חשבו עליהם ושלבו אותם בטיעון.

ב. מזל טוב, אתם מוכנים להתדיין/להתווכח עם מישהו לגבי הטיעון. אם אתם בוחרים לעשות זאת, נתחו את הטיעון של הצד השני בדיוק לפי אותם שבעת השלבים בסעיף א' (רק עם הטיעון שלו במקום שלכם) – חוץ מזה שבשלב 4, אם יש מושג אחד או יותר שהצד השני משתמש בו שאתם לא מבינים, שאלו אותו למה הוא מתכוון במקום לבדוק במילון.

קחו בחשבון, כמובן, ש:

א. המתודה המתומצתת הזו מתאימה בעיקר לדו-שיח "חד-פעמיים", בו כל אחד מהצדדים שולח לשני "מאמר" בו הוא מציג את הטיעון שלו, ולא, לדוגמה, לדיון/ויכוח שנעשה פנים מול פנים.

ב. המתודה מתאימה לויכוחים/דיונים פילוסופיים, עם טענות דדוקטיביות. אני לא ארשום מתודה לויכוחים/דיונים "מדעיים" עם טענות אינדוקטיביות משום שזה הרבה הרבה יותר מסובך. כתבתי חפירה שתסייע לשם כך בחלק ו'.

הערה:

אפשר גם להטיל בטיעון כלשהו בדרך הבאה, כאשר נסתכל על כל טיעון במונחים של סיבה ותוצאה (כאשר ההנחות שמובילות למסקנה מסוימת הם "הסיבות", והמסקנה מהם היא "התוצאה"). המובן מאליו במקרה זה, זה להטיל ספק בכך שהסיבות מחייבות את המסקנה (שזה, כמובן, המהות של טיעון תקף). אבל בנוסף:

א. גם אם הסיבות מחייבות את המסקנה, האם המסקנה מתחייבת מהסיבות? כלומר, האם המסקנה יכולה לנבוע אך ורק מתוך הסיבות האלו, או אולי גם מסיבות אחרות? (או אך ורק מסיבות אחרות כלשיהן, וכו'. אפשר לצורך העניין לנסח זאת כך: האם אין מקרה בו המסקנה נכונה ללא קשר להנחות של הטיעון?)

ב. וגם אם המסקנה מתחייבת מהסיבות – אולי בעצם אין קשר סיבתי בין ההנחות למסקנות, ויש "גורם צד שלישי", שהטיעון לא מתייחס אליו, שהוא "הסיבה" לההנחות והמסקנה המדוברים של הטיעון, שהם רק "תוצאות" של גורם זה? (את זה אפשר לנסח כך: האם יש מקרה בו הסיבות משתנות והטיעון עצמו [המסקנה] תשאר זהה? ואולי להפך [כמו שנשאל בסעיף א']?)

זהו!

אני יודע שחסרות כאן דוגמות מעשיות, אבל קשה לשלב דוגמות מעשיות לנושאי מסובכים שכאלו בפוסט הזה. אולי אכתוב פוסטים בלי קשר למדריך שמציגים ניתוחים של דיונים שיכולים להיות שימושיים בתור דוגמות ספציפיות.

עכשיו יש לנו את העקרונות למען ניסוח טיעון נכון, ולמען זיהוי ניסוח טיעון לא נכון של אחרים (ושלנו, לפני שאנחנו מעלים את הטיעון בעל פה או על הכתב), ואפילו מתודה מתומצתת לבדיקת כל אלו אצלכם ואצל אחרים. בפוסט הבא אסביר משהו חשוב (וקצר) בקשר לדרך האופטימלית לנהל דיון (בלי קשר לתוכן הטענות שמועלה בו).

איך לנסח טיעון נכון – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ב'

אוקי, בחלק הזה, כאמור, אסביר כיצד בנויים טיעונים.

נתחיל מהמבנה המוכר והבסיסי ביותר של טיעון:

"את החלקים אתם מכירים משיעור הבעה בכתה ז': כותרת לטיעון (פתיחה), הסבר לטיעון, דוגמא וסיכום."

אז לפני שנמשיך, אציג נקודת מבט אחרת לגמרי, מעמיקה הרבה יותר, על היבטים שונים שמהם ניתן להסתכל על מבנה של כל טיעון שמועלה בעת כל שיחה.

ראשית, נדבר על מבנה כל טיעון באשר הוא. כל טיעון כולל:

1. הקשר

הכוונה היא לקשר של הטיעון ביחס ל:

א. נושא השיחה (שכמו שהבהרתי קודם, רצוי שיקבע מראש)

ב. העמדה המרכזית בה נוקט הטוען ביחס לנושא השיחה (אם יש כזו)

הרי כדי שהשיחה לא תסתבך יותר מדי, וכדי לשמור על סדר, צריך ששני הצדדים יצמדו לנושא אחד לשיחה, ולכן חשוב להקפיד על זה.

ואם לאחד הצדדים יש עמדה מרכזית ביחס לנושא השיחה אותה הוא מציג במהלך השיחה, ואז מעלה טיעון שלא קשור בשום צורה לאותה עמדה, הרי שהטיעון הזה פסול, כי הוא לא מסייע לאותו צד בשיחה בשום צורה כדי להציג או להגן על העמדה שלו.

טיעון ללא הקשר מתאים, יכונה טיעון לא ענייני.

2. הגדרות

זה כבר קצת מסובך (בגלל זה הכותרת הפשוטה), אבל זה עוד חלק מהותי בכל טיעון ושאלה, ולכן קריטי להסביר אותו.

כל טיעון צריך להיות מורכב מהגדרות – פירושם לכל הביטויים שבהם הטיעון משתמש, that is. ואחד השאלות(המצוינות לדעתי) שכל צד עשוי לשאול, הם על ההגדרות למילים/ביטויים שהצד השני השתמש בהם בדבריו. דוגמות:

"טענת שמים מכבים אש. בהקשר הזה, כיצד אתה מגדיר "מים" וכיצד אתה מגדיר "אש"?"

בדוגמה לעיל, השואל מבקש הגדרות לשתי ביטויים מהותיים(כלומר, הבקשה שלו עניינית) בטיעון של הצד השני.

ישנם מגוון ביטויים להם ניתן למצוא הגדרות מוסכמות בכל המילונים (ו/או באקדמיה ללשון העברית), בעוד ישנם ביטויים שנויים במחלוקת מבחינת כוונתם, ביטויים עם המון משמעויות (כאשר משמעותן תלויה בהקשר בה הם נאמרו), וכולי.

דוגמה: חוכמה. לדעתי קשה להגדיר את המילה הזו מבלי שההגדרה עצמה תהיה מעורפלת מאוד, ו/או כזו שהרבה לא היו מסכימים איתה. יש שהגדירו כחוכמה כ IQ גבוה (אם כי המגדירים אינטליגנציה באותה הצורה), אחרים קישרו אותה ל "הבנת המציאות", אחרים אמרו שהיא "יכולת זיכרון"..

מאחר והגדרה של כל ביטוי בכל טיעון מייצגת את הכוונה של כל צד בדבריו בשיחות המדוברות, תיאום הגדרות (הבהרה והסכמה של שני הצדדים על ההגדרות הרלוונטיות לשיחה) הוא קריטי – במיוחד על נושא השיחה, כדי ששני הצדדים יסכימו על מה בדיוק הם מתדיינים/מתווכחים.

במיוחד אגב, מאחר ושפה, באופן כללי, היא משהו שאנחנו בני האדם המצאנו – ולכן אנחנו יכולים לסלף ו "לשחק" אתו כעוות נפשנו. כל אחד יכול להשתמש בהגדרות אחרות לאותם ביטויים ובאותם הקשרים. לכן כל כך קריטי לא להסס לשאול את הצד השני למה הוא מתכוון בכל מילה שאתם לא חושבים שאתם בטוחים שהבנתם.

3. הנחות

כל טיעון מבוסס על הנחה אחת לפחות.

ישנם הנחות המכונות "אקסיומות" (הנחות שמתייחסים אליהם כ "אקסיומות", מתייחסים אל ההנחות ההלו כאל עובדות ללא הוכחת נכונותם).

יתכן כי עצם השימוש באקסיומות נובע כדרך להימנע מרגרסיה אינסופית – שכן על כל הוכחה שתינתן לכל הנחה, תמיד אפשר לבקש הוכחה להנחות שמבססות את ההוכחה האחרונה.

בכל אופן, בכל מה שקשור להנחות, יש כמה היבטים איך לנתח ולהסתכל על כל אחת מהם בעת דיון/ויכוח, שעליהם אפרט בפוסט אחר, אבל רק כמבוא, הנה רשימה של ההיבטים:

• אמינות (ארחיב על זה בפוסט אחר)
• מהימנות (מושג מעולם המחקר המדעי שקשה להבנה על ההתחלה, אגע בו בפוסט אחר)

4. ההיסק

ההיסק הוא מה שמקשר בין ההנחות לבין המסקנה. טיעון שאיננו כולל היסק נחשב לטיעון לא מבוסס, כי לא משנה כמה הנחות מבוססות יש לו – אין הוכחה שההנחות קשורות איכשהו למסקנת הטיעון.

בנוסף, חשוב לדעתי להדגיש בפילוסופיה, יש הבחנה בין מגוון עצום של "סוגים" של היסקים, אם כי אני מעדיף לא להזמין אתכם לקרוא בויקיפדיה עליהם הפעם כי אין שם מקורות.

5. מסקנות

המסקנות של טיעון הם כמובן השורה התחתונה שלו – התכל'ס שלו – מה בעצם הוא אומר.

מבחינתי, בדיון אופטימלי, אין זה משנה אם כל צד מציג את טענתו המהותית, דהיינו, חלק המסקנות של טענתו המרכזית בדיון – בסוף הדיון, באמצע או בתחילתו – שכן אני חושב שדיון יותר פרודוקטיבי הוא כזה שבו כל עמדה לא מיד מוצגת בפירוט מעמיק על תחילת השיחה, אלא "מתבררת" בעקבות שאלות (ענייניות) מהצד השני בדו השיח.

שימו לב שכל אחד מחמשת החלקים הללו חייב להיות קיים בכל טיעון. טיעון שאין לו את אחד מארבעת המאפיינים האלו הוא פסול (להבנתי).

יוסף מלר (כפי שהצגתי קודם) הציג את המבנה של טיעון לפי המבנה הבא: הצגה -> נימוק -> דוגמה -> סיכום.

אז מבחינתי, בהקשר לפוסט זה, אפשר לחשוב על המבנה שיוסף הציג כך: חלק הצגת הטיעון, הוא בעצם חלק הצגת המסקנה של הטיעון, חלק הנימוק מייצג את חלקי ה הנחות וה היסק של הטיעון, חלק הדוגמה בסה"כ מסייע להבין את המשמעות המעשית של המסקנה של הטיעון (קשור לחלק ה הגדרות), וחלק הסיכום מסכם את מה שהוסבר. חלק ההקשר קשור לדברים שלא נכתב עליהם בטיעון עצמו: האם הטיעון נכתב/נאמר ב "סיטואציה" עניינית ביחס אליו?

כעת, נסתכל על 3 סוגים שונים של טיעונים:

1. דדוקטיבי 

סוג טיעונים זה נפוץ בדיונים פילוסופיים. טיעונים אלו מתיימרים להיות נכונים "על פי ההנחות", כלומר, המסקנות של טיעונים אלו מתיימרות לנבוע מההנחות שלהם. אם ההנחות של טיעונים אלו נכונות – המסקנות בהכרח נכונות. נרחיב על כך בהמשך.

ויקיפדיה העברית, אגב, מגדירה את ההיגיון של טיעונים אלו כ "הסקה מהכלל אל הפרט", מה שמתלכד עם ההגדרה שלי, משום שהכוונה (לבהנתי) היא שאם משהו נכון לגבי קבוצה מסוימת, אז אותו משהו בהכרח נכון לגבי פרט מסוים ששיך לאותה קבוצה. היגיון שכזו עושה למעשה את ההפך מהכללה.

עוד מושגים שמסייעים להבין את החלקים של כל טיעון ומשמעותו:

1. "חיסול משולב" – מדובר בטיעון תקף, שסביר שיהווה בטיעון טיפוסי רק חלק קטן מכל הטיעון. משמעותו היא פשוטה: אם A ו B נכונים, אז A נכון, ו B נכון. לא ממש עוזר, אבל זה גם חלק מטיעונים מסוימים.
2. "סילוגיזם" – מדובר בשם לקבוצה של טענות, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם מורכבים מ 2 הנחות, מסקנה אחת – והם תקפים. יש מגוון סוגים של "טענות סילוגיסטיות". אם תרצו לקרוא עליהם עוד, יהיה קל יותר (אם כי אולי אמין פחות) לקרוא על זה בקלות דרך ויקיפדיה העברית.
3. "הפרדה לוגית" – מדובר בקבוצה של טענות, בהם יש לפחות 2 הנחות ו לפחות מסקנה אחת, כאשר הנכונות שלהם תלויה בזה שלפחות אחת מן ההנחות נכונות. מספיק שאחת מההנחות נכונות – והמסקנה (לפי הטוען) היא נכונה. רלוונטי גם לעולם התכנות.

2. אינדוקטיביים

סוג טיעונים זה נפוץ בדיונים מדעיים. טיעונים אלו הם עניין של סטטסטיקה ותו לא. זאת אומרת:

• המסקנות של טיעונים אלו לעולם לא ינבעו מההנחות שלהם – כלומר, הם לעולם לא יהיו תקפים.
• טיעונים אלו לעולם אינם מתיימרים להיות נכונים באופן אובייקטיבי – הם כן מתיימרים להיות "אמינים"/"סבירים" וכו'.

בגלל זה נהוג למדוד טיעונים אלו לפי "מדרג" מסוים, מחלש לחזק. טיעון אינדוקטיבי "חלש" הוא לא אמין והסבירות שהוא נכון נמוכה, וטיעון "חזק" מבוסס על מקורות אמינים יחסית והסבירות שהוא נכון גבוהה (כמובן שהאמינות והסבירות הם סובייקטיביים – אך יש מדדים מקובלים לקביעתם, על כך בהמשך).

סבירות הטיעונים סוג מזה עשויה להיקבע לפי שאלות כמו, עד כמה אמין כל מחקר עליו הטענה מתבססת (אם בכלל), כמה מחקרים יש שמסכימים עם הטיעון, ועוד כל מיני בדיקות מתודולוגיות וסטטיסטיות, שניתן למצוא להן התייחסות בפוסט שכתבתי על ספקנות מדעית.

חשוב לציין שבשיחות בהם מועלות טיעונים כאלו, רמת האמינות/סבירות שהשומע ידרוש על מנת שהם יחשבו ל "גבוהים מספיק" יהיו גבוהות יותר בנושאים שיותר חשובים לשומע. איפה תעדיפו טיעונים "חזקים יותר": בשיחה על עניינים רפואיים, או על תפקיד כל דמות בסרט "באטמן נגד סופרמן"?

ישנם לפחות 3 סוגים אפשריים של טיעונים אינדוקטיביים:

1. טיעון מאנלוגיה – אילו קבוצה של טיעונים, שאת המכנה המשותף שלהם ניתן לדעתי לבטא כך:

הנחה 1 – X דומה ל Y.
הנחה 2 -X הוא Z, לא מכיר את Y.
מסקנה (משתי ההנחות) – כאשר אכיר את Y, כנראה אגלה שהוא Z.

כלומר, הדימיון בין העצמים בעיניי הטוען משכנע אותו שמשהו אחר ביחס לשניהם (אהבתו כלפיהם) יהיה זהה.

1. תנאי (X נכון בתנאי Z). ניתן לחלקו לכמה סוגים:

א. מושגי – אם X הוא Z, אז הוא Y. לדוגמה: אם הדבר הלבן הזה בצד משמאלי עשוי מבטון – הוא קיר.

ב. מקרי – לעשות X יגרום למקרה Y. לדוגמה: ללמוד לפחות 3 שעות ביום למבחן בעוד שבוע, יגרום לכך שאקבל בו לפחות 70.

ג. מוסרי – טענות הרלוונטיות ל "מה נכון/לא נכון לעשות". לדוגמה: אם X הורג מישהו עכשיו, הוא עכשיו מבצע מעשה לא מוסרי.

בהקשר הזה, כדאי להכיר את המושג "מתאם" – הכוונה לקשר בין התנאי X, לבין הטענה שתלויה בו Y. מעבר לזה אני לא יודע להסביר.

1. סילוגיזם סטטיסטי (בהמשך הפוסט אסביר מה זה סילוגיזם – אך זה לא חשוב כרגע)  – הגרסה הקלאסית של הסקה "מהפרט אל הכלל", להבנתי. הטענה הזו מניחה הנחות מכלילות המבוססות על סטטיסטיקות שנבדקו, ומהנחות אלו, מסיקה מסקנה על פרט מסוים המהווה מהחלק מהקבוצה עליה ההכללה של ההנחה, כלומר:

הנחה 1: רוב קבוצה A היא B.
הנחה 2: C הוא חלק מקבוצה A.
מסקנה: רוב הסיכויים ש C הוא B.

(שימו לב, כמובן, שזה לא טיעון תקף – אף טענה על 'סיכויים' לא יכולה להיות תקפה).

בנוסף אפשר כמובן להשתמש בכל הטיעון הזה כבסיס לטיעונים אחרים, כמו לדוגמה: "אם תצטרף לקבוצה A, סביר להניח שאתה תהפוך/תמשיך להיות B!"

בין כה וכה, טענות מסוג זה יכולות ואולי מחויבות להתבסס על מדגם.

מדגם פירושו נתונים שנאספו לגבי קבוצה מסוימת של פרטים (אובייקטים). מדגם משומש לצורך הכללות סטטיסטיות ומסקנות המבוססות עליהן. מעבר לכך לא ארחיב, שוב, כי אני לא בקיא מספיק.

הערה: יש סוג אחר של טענות "סטטיסטיות" שיכולות דווקא להיות טענות דדוקטיביות – טענות בהן המסקנה זהה בדיוק לנתונים שנאספו על ידי המדגם – אין הסקה לקבוצה קטנה או גדולה יותר מזו שבמדגם.

(אגב, חשוב לי לציין שמצאתי עוד כמה סוגים, אבל השתדלתי לכתוב רק את אלו שגם נראים לי מבוססים, וגם שאני בטוח שאני מבין אותם)

3. אבדוקטיבית

אני לא כל כך מבין בעצמי על טיעונים אלו, אבל רק אתמצת את המעט שכן הבנתי בבירור (שחלקו רשום בויקיפדיה):

טיעונים אלו גם נפוצים בעיקר בדיונים מדעיים. גם המסקנות של טיעונים אלו לעולם לא נובעות מההנחות שלהם. טיעונים אלו פשוט משתמשים באיזשהי הנחה (נקרא להנחה זו X, לצורך העניין), ועוד הנחה הרלוונטית לכיצד יקבע ההסבר הטוב ביותר עבור X. וההסבר הטוב ביותר – הוא למעשה המסקנה של טיעונים אלו.

בנוסף:

• סוג נימוק זה נחשב לזהה לחלוטין לנימוק אינדוקציה עבור שלב ההשערות של מחקר מדעי, על פי השיטה המדעית.
• זה הוגדר בעבר כדרך לנמק תצפיות, כלומר לחלק הדיון של מחקר מדעי.
• יש הטוענים שטענתו המרכזית או כל טענותיו של הפרגמטיזם מבוסס על סוג נימוק זה.
• – טיעונים אלו "חזקים" יותר ככל שהם מסבירים כמה שיותר דברים שהם מניחים כנכונים עובדתית. בקהילה המדעית, טיעונים אלו יכולים גם להיות כפופים ל "חוקים" מסוימים שקובעים כיצד "מותר" להם להסביר את מה שהם מסבירים.

מושגים חשובים הרלוונטיים למבנה של כל טיעון:

עכשיו שאנחנו מבינים איך לנתח מבנה של טיעון, צריך להכיר את המושגים הרלוונטיים שבהם נשתמש על מנת "לשפוט" את הטיעון, מה שמסייע להבין כיצד לנסח אותו בצורה נכונה (וגם כיצד לשלול את הטענות של הצד השני):

1. כשל לוגי

כשל לוגי, במובנו הנפוץ (להבנתי), הוא היסק (חלק ממבנה כל טיעון) "לא לגיטימי", כלומר, כזה שסותר חוקי לוגיקה בסיסיים בפילוסופיה, ו/או סותר את תרבות הדיון בתחום הפילוסופיה.

ישנם כשלים לוגיים הרלוונטיים גם לחלק הראשון של הטיעון שציינתי (ההקשר), כמו לדוגמה, אד הומינם – תקיפת טוען הטענה במקום את הטענה שלו לגופה. טענה המגיבה לצד השני תוך התעלמות מטענתו היא טענה לא עניינית.

דוגמה:

אם A נכון, אז B נכון. (הנחה)

B נכון. (הנחה)

לכן, A נכון. (מסקנה)

שימו לב שבטיעון זה יש הנחה סמויה: ש B יכול להיות נכון אך ורק במידה ו A נכון. אבל אולי B יכול להיות נכון גם אם A לא? אולי B נכון גם אם Z נכון?

מכיוון שההנחה הסמויה הזו מתעלמת מהאפשרות שציינתי (ואינספור) נוספות, יש לנו כאן כשל לוגי (שלא מצאתי את שמו), אז הטיעון בדוגמה לעיל איננו תקף.

בנוסף, ישנה חלוקה חשובה של כשלים לוגיים ל 2 סוגים: פורמליים ולא פורמליים. אני לא סגור על ההבדלים ביניהם, אבל להבנתי:

כשלים פורמליים – אלו למעשה הכשלים הלוגיים שהופכים טיעונים דדוקטיביים ללא תקפים.

כשלים לא פורמליים – אלו כשלים שאינם קשורים לתקפות, אלא ל – "רמת אמינות נמוכה", דהיינו, למהלכים לוגיים שנחשבים ל "חלשים" יחסית (ורלוונטיים אך ורק לטיעונים אינדוקטיביים).

הכללות בהקשר זה הם דוגמה מצוינת לדעתי. כשמישהו טוען ש "רוב האנשים בחתונה של שלמה לא מודעים ל X", רק מניסוח המסקנה ניתן להסיק כי יש בטיעון זה כשל לא פורמלי, כי איך לאפשר להוכיח לאלו דברים אדם מסוים מודע ומה לא, שלא לדבר על להוכיח זאת על "קבוצה" של מאות אנשים?

חשוב להדגיש כי גם אם היסק בטענה כלשיהי "נופל" בכשל לוגי מסוים, אין זה אומר שהטענה שגויה. על בסיס זה, פילוסופים קדמונים המציאו גם את "כשל הכשל" – כשל לוגי היוצא נגד ההיסק לפיו אם טענה שהמסקנה שלה היא X איננה תקפה, אז X הוא שגוי.

בהקשר זה, אני ממליץ לקרוא את הפוסטר הזה, שכולל מידע על מגוון כשלים לוגיים, שכל אחד מהם מוסבר אולי ב 15 מילים (בממוצע).

דוגמה מעניינת מאחד הכשלים המעניינים בפוסטר שקישרתי אליו: הרינג אדום (Red herring)

זהו מהלך פסול בעת דיון/ויכוח, ש(נחשב) לכזה המסיח או מטעה את השומע. באופן כללי, חשוב להיזהר מזה ושאר "הסחות דעת" שמקשות על הטלת ספק בטענה מצד השומע, ואתייחס לזה שוב בהמשך הפוסט.

המהלך הזה, ספציפית, קיים בטיעונים שמסקנתם אינן רלוונטית לנושא הדיון/ויכוח. במילים אחרות, הוא קיים אצל כל טענה בה הטוען מסכים להיכנס לדיון/ויכוח על X, ואז טוען את הטענה, שמסקנתה לא רלוונטית ל –  X.

2. תוקף

למילה 'תוקף' יש מספר משמעויות אפשריות (לא כולל המשמעות של: תאריך התפוגה של מזון כלשהו), הבה נבחן אותן:

א. תוקף (פילוסופיה) – בפילוסופיה, תוקף מייצג את "הלגיטימציה" של טיעון. אם טיעון מסוים הוא "לגיטימי" מבחינת הלוגיקה שמאחוריו, הוא יחשב לטיעון תקף. אחרת, הוא יחשב ללא תקף.

תקפותו של טיעון נשפטת על פי השאלה הפשוטה הבאה:

"האם המסקנות של הטיעון נובעות מההנחות שלו?"

או במילים אחרות: אם נניח שכל הנחות היסוד של הטיעון נכונות, האם זה מוכיח שהמסקנה שלו נכונה?

שאלה זו מכוונת לבדיקה של חלק מההיסק של הטיעון: הםא הוא תקין? האם אין בו שום כשלים לוגיים? אם כן, הטיעון תקף. אם לא, אז לא.

כמובן שטיעון תקף איננו בהכרח טיעון נכון. טיעון תקף הוא טיעון שבו אין הנחות המבססות את המסקנה שאינן מוזכרות בטיעון. ז"א שבטיעון תקף, ההנחות נמצאות "בקורלציה" עם המסקנה/ות – אם כל ההנחות נכונות, כל המסקנות בהכרח נכונות. ואם אפילו אחת מההנחות שגויות – בהכרח לפחות אחת מהמסקנות שגויות.

עם זאת, כל טיעון דדוקטיבי יכול להפוך לתקף כל עוד מוסיפים אליו את כל ההנחות הרלוונטיות, לכן למעשה, תקפות לעולם לא קשורה בשום צורה להאם טיעון נכון או לא – אלא רק להאם הוא מנוסח היטב ומובן.

ב. תוקף חיצוני ותוקף פנימי (מדע) – אלו שני סוגים שונים של תקפות, שגם קשורים לחלק ההיסק של הטיעון. עם זאת, תקפים אלו רלוונטיים אך ורק לטיעונים הניתנים לבדיקה אמפירית (אני נוהג לכנות אותם, לצורך הפשטות: "טיעונים מדעיים"). הבה נפרק אותם:

תוקף פנימי – להבנתי, הגדרתו הבסיסית של "תוקף פנימי" במדע, זהה להגדרה של "תוקף" בפילוסופיה: תכונה של טיעון שההיסק "לגיטימי", ולכן המסקנות נובעות מן ההנחות. רק ש "תוקף פנימי", להזכירכם, קשור רק ל "טיעונים מדעיים".

כדי להבין את כוונתי, נעזר בדוגמה: אם אתם טוענים "טענה מדעית" המבוססת על מחקר (לדוגמה: ניתן לרפא מחלת סרטן מסוג X באמצעות Y), וההנחות וההיסק שלה קשורים במחקר כלשיהו (נגיד: ההנחה היא שנעשה מחקר כזה או אחר על ככה וככה, וההיסק הלוגי הוא שבזכות זה שהמחקר כלל קבוצת ביקורת הוא "מספיק אמין"),

אז ה "תקפות פנימית" של טענה זו תלויים במאפיינים שנהוג להשתמש בהם כדי להוכיח את טענתכם ה "מדעית". בדוגמה לעיל, אני מניח שיהיו עוד הרבה מאפיינים רלוונטים לגבי אותו מחקר שיועמדו לדיון, כמו המתאם שהיה בו, המדגם, הנתונים, ביקורת העמיתים שעבר, איפה פורסם וכולי. אם אתה לא מכירים את המושגים האלו, דעו שאפרט עליהם בפוסט שיהיה ספציפית על ספקנות מדעית.

בתמצית, נראה לי שתקפות פנימית במדע היא למעשה מניעה מכשלים לא פורמליים, שלדעתי רלוונטיים יותר לטיעונים "פרקטיים" יותר, כמו כאלו הקשורים לתחומי המדע.

תוקף חיצוני – אני ממש לא בטוח לגבי זה, אז לא אפרט לגביו, אם כי נראה לי שזה קשור להסתברות (הסטטיסטית) ש X (כאשר X הוא המסקנה של טיעון כלשיהו) יהיה תמיד נכון בנסיבות בהם הוא נכון לפי הטיעון, או משהו בסגנון. אולי אתם תבינו טוב ממני את העניין מהמאמר הזה.

3. סתירה פנימית

סתירה פנימית היא "תופעה" פשוטה מאוד. במידה ו:

מישהו טוען X,

ואז טוען Y,

ו Y סותר את X,

ואותו מישהו לא חוזר בו מאף אחד משני הטיעונים הנ"ל,

אז אותו מישהו סותר את עצמו (באופן פסול).

אגב, פילוסופים מהעת העתיקה המציאו חוק בסיסי בלוגיקה שמתנגד לסתירות פנימיות, המכונה "חוק האי סתירה".

1. קול (soundess)

טיעון "קול", הוא טיעון תקף, שכל ההנחות שלו נכונות, ולכן המסקנה שלו בהכרח נכונה.

עם זאת, ישנם טיעוני "קול" שיחשבו לנכונים אך חסרי משמעות וחשיבות לחלוטין, וישנם טיעוני קול שלא יחשבו לנכונים למרות שהם בהגדרה חייבים להיות כאלו. ארחיב על כך בהמשך.

1. הכללות

א. הכללה חפוזה – הכללה שמתיימרת לייצג קבוצה מסוימת של פרטים, כאשר היא מתבססת על מדגם (המושג הוצג קודם) קטן מידי. אם יש בישראל 7 מיליון איש, לדוגמה, וכ – 30% מהם מנהלים אורך חיים דתי, זה לא אומר שסביר להניח שכל ישראלי שפוגשים ברחוב הוא דתי.

(אולי אוסיף עוד)

6. מדגם מוטה

שוב, בהתייחס למושג 'מדגם' שהוצג קודם, יש אפשרות שהמדגם יהיה מוטה, כלומר – שהמדגם ייעשה בצורה שמראש תגדיל את הסיכויים להגיע למסקנה שמכיני המדגם רצו להגיע אליה (מאחר והמילה "מוטה" מגיע מהמילה "הטייה", שפירושה הפשוט ואולי הנפוץ ביותר – השפעה מתוך רצון להאמין למסקנה/טענה מסוימת).

קשה לי להסביר מעבר לזה כי לא ממש הצלחתי להבין מעבר לזה, מוזמנים להיכנס לערך בויקיפדיה ולנסות להבין יותר.

מקרה דומה, אגב, הוא מקרה בו השאלה של הסקר תנוסח בצורה שתעודד אנשים לענות תשובה מסוימת, אבל פוגעת בערך של המדגם. לדוגמה, אני שואל במסגרת סקר: "האם אתה אוכל מזון מעובד שמיוצר ע"י עסקים שכסף הוא הדבר היחידי שמעניין אותם?" – במקרה כזה, סביר להניח שאקבל יותר "לא" מאשר אם הייתי פשוט שואל: "האם אתה אוכל מזון מעובד?", ולכן המדגם שיצא לא מעיד על כמה מזון מעובד האנשים הכלולים במדגם אוכלים.

7. דו-משמעות (ambiguity)

ביטוי "בעל" דו-משמעות, הוא למעשה כל ביטוי שיש לו יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך ניתן לפרש אותו נכון באמצעות ההקשר של המשפט בו הביטוי הועלה. המילה "ספר" לדוגמה, יכולה להתייחס או לכרכים האלו המלאים בניירות בתוכם (חחח), או לאדם העוסק בלטפח שערות.

8. ערפול
ביטוי מעורפל, הוא למעשה כל ביטוי שיש לו יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך לא ניתן לדעת (לבד) מהי הפרשנות הנכונה של הביטוי במשפט בו הוא נאמר, משום שהביטוי המעורפל לא "מדוקדק".

דוגמה פשוטה: אני בגובה 1.90 מטר ולכן אני גבוה.

מז"א אני "גבוה"? איזה גובה זה "גבוה"? ואם היית מדבר על ארנב (לדוגמה) בגובה 1.90 מטר, גם אז היית אומר שהוא רק "גבוה", ולא יותר מזה?

שאלות מהסוג שהעליתי בפסקה הקודמת עוזרות להבין את הביטוי המעורפל בצורה מדויקת כאשר מפנים אותן לטוען.

1. פרדוקס

פרדוקס הוא טיעון המהווה "בעיה לוגית" בעיניי מישהו – כלומר, פרדוקס הוא סובייקטיבי בלבד. "הבעיה הלוגית" הזו, לפי ויקיפדיה, היא בטיעון שלכאורה נראה (בעיניי מישהו!) תקף ובעל הנחות נכונות, ולמרות זאת המסקנה שלו "נראית" שגויה.

דוגמה לפרדוקס ש "נובע מערפול", הוא "פרדוקס סוריקס" –
מבנה הטיעון הפרדוקסלי המדובר בפרדוקס הזה הוא:

X כולל או חסר מאפיין Y. שינוי מזערי ב Y אצל X לא יביא או יסיר מ X את מאפיין Y. לכן, X לעולם לא יוכל להשיג או להיפטר מ Y, לא משנה כמה X ישתנה.

הפרדוקס הזה נובע מהערפול של מאפיין Y, שיכול להתייחס למושגים כמו: עני/מאושר/גבוה/רטוב וכו'. אם Y יהיה מוגדר היטב עם מספר כלשיהו, אז יהיה קל להוכיח מה X יצטרך כדי להביא או להסיר מ X את מאפיין Y.

בהקשר, יש את זה אציין שיש כשל לוגי שנוגע בדיוק באותו העניין כמו הפרדוקס הזה, למעוניינים להעמיק.

ואיך לזהות את החלקים של כל טיעון?

ניתן לעשות זאת בעזרת זיהוי "סימנים" (Road Markers). הכוונה היא לביטויים שניתן באמצעות להבין את התפקיד והמשמעות של ביטויים אחרים בטיעון. סימנים של הנחה (או סיבה, אפשר להתבלבל ביניהם), סימנים של מסקנה, טיעון, הבטחה, הגנה, ביטול והערכה. נסביר וניתן דוגמות:

• הנחה/סיבה: "אני אצליח כי אני גבוה" – כלומר, המסקנה של הטיעון היא שאני אצליח, וההנחה שעליה אני מתבסס, היא הגובה היחסית גבוה שלי.

ניתן להסתכל על זה גם כסימן של סיבה, וגם כסימן של הנחה. אז אל תשכחו: בכל טיעון, ניתן להגדיר כל הנחה כ "הסיבה או אחת הסיבות למסקנה". אבל היא לא – הסיבה לכל המסקנה היא הנחה אחת או יותר בשילוב עם היסק לוגי כלשיהו.

עם זאת – חשוב לשים לב שבטיעונים מסוימים, מה שמנוסח כאילו הוא אחת מהנחות הטיעון – הוא למעשה המסקנה. ניקח לדוגמה טענה דומה: "אני הצלחתי כי הייתי גבוה".

על פניו נשמע שהטענה הזאת זהה לדוגמה הקודמת, אך למעשה, יש הבדל מהותי: הטענה השנייה מציגה את הפעולה מהשורש צ.ל.ח בלשון עבר – וזה אומר, שהיא מתייחסת אל ההצלחה שלי כאל הנחה בטיעון, כאשר המסקנה של הטיעון ("כי הייתי גבוה") – נועדה בעצם לספק הצדקה לאמונה. כי הרי אם היא הייתה רוצה להוכיח שהצלחתי בעבר, זה שאני גבוה לא מוכיח את זה. אם אני יכול להראות תצלומים/מודעות וכו' לפיהם הצלחתי במה שאני טוען שהצלחתי בו, אז ורק אז סביר ש "אני הצלחתי" היה מסקנת הטיעון.

מנגד, כמובן, הטענה "אני אצליח כי אני גבוה", לא בהכרח מניחה שאני אצליח – היא נועדה לשכנע שאני אצליח, באמצעות הנימוק "אני גבוה". הרי אני לא יכול להוכיח בוודאות אירוע בעתיד. לכן, בטיעון זו ההצלחה היא המסקנה, לא ההנחה.

• סימן טיעון: "אני חושב שהוא חזק" – הטיעון עצמו הוא שהוא חזק, והמילה "חושב" היא בעצם הטענה של הדובר שהוא טוען ש "הוא חזק" זה טענה שהוא חושב שהיא נכונה. במילים אחרות, הוא טוען שהוא חושב שהוא חזק.

מבולבלים? לא נורא, גם אני לא לגמרי הצלחתי להבין את זה, אז לא ארחיב מעבר לזה.
– סימן מסקנה: "זה לא בריא ולכן זה מזיק"* – הטיעון הוא שזה מזיק, והמילה "לכן" מבהירה את זה שההצהרה "זה מזיק" מהווה למעשה מסקנה – חלק מהמסקנה מהטיעון שמעלה הדובר.

• אם שמתם לב – כן, הטיעון הזה אולי נראה תקף אך לא ניתן לבדיקה ואף בעל כשל לוגי בשם "טענה טעונת הוכחה". אבל זה רק דוגמה – כל הטיעונים הנ"ל הם חסרי משמעות עד כדי כך שהם לא ניתנים להפרכה (ארחיב בהמשך על טיעונים שאינם ניתנים להפרכה). הסימנים לא רלוונטיים לנכונות של טיעון.
• סימן הבטחה – "המחלה X לא מסוכנת כי ככה הבטיח רופא המשפחה שלי – הטיעון הוא שהמחלה X לא מסוכנת, ויש שימוש בהבטחה (של רופא המשפחה) למען ביסוס של הטיעון. באופן כללי, אני חושב (ורק חושב) שיתכן שהבטחות משולבות כדי למנוע מהשומע להטיל ספק בטיעון מתוך אמון במי שמבטיח את ההבטחה. שימוש בדבריו של משהו אחר, חשוב להדגיש, מהווה הבטחה אך ורק במידה והמשתמש מבטיח שהטענה נכונה, ולא מביא אותה בסגנון של "הוא חושב שככה וככה, אז זה בטח נכון".

ועוד הערה – גם תוספות לטיעונים כמו "אני בטוח בזה"/"כולם יודעים את זה", עשויים להיות זהים במהותם להבטחות – מטרתם עשויה להיות רק מניעת הטלת ספק בטיעון מצד השומע.

• סימן הגנה – "אני חושב שאני זומבי" (לא, אין סיבה מיוחדת למה זה במקרה אותו ביטוי כמו הדוגמה לסימן הטיעון) – טענה זו קשה יותר להפרכה (אם בכלל ניתנת), מאשר פשוט להצהיר "אני זומבי". כדי להפריך את הטענה שאני זומבי, מספיק להגדיר זומבי ולהגדיר היבטים מסוימים לגביי, ולהראות שההגדרות סותרות זה את זה. אבל כדי להפריך את "אני חושב שאני זומבי", צריך להיות קורא מחשבות.
• סימן הפרדה – "נכון שגשום בחוץ, אבל אני בכל זאת אצא החוצה" – הטיעון הוא שאני אצא החוצה, גם אם הגשם בחוץ מדרבן אותי לא לצאת החוצה. במילים אחרות – זה שגשום בחוץ לא מספיק מפריע לי על מנת לצאת החוצה. ובקיצור – זה שיורד גשם בחוץ פחות חשוב לי מלצאת החוצה.

המהות של סימני ההפרדה, היא להקטין את החשיבות של משהו מבלי לשלול את נכונותו – לאמר עליו ש "כן זה נכון, אבל זה לא חשוב".

• סימן הערכה: "לשתות יותר זה טוב תמיד" – הטיעון הזה אינו יכול להיות נכון באופן אובייקטיבי, כיוון שהוא מכיל מילה הרלוונטית לרצונותיו האישיים של הטוען. הוא מעריך את הפעולה של לשתות יותר, אבל מישהו אחר יכול לא להעריך אותה. טוב/רע הם בעיניי המתבונן. וכל סימן המתאר טיעון שאינו יכול להיות נכון רק ביחס למישהו, הוא סימן הערכה.

זהו!

אז הסברתי את כל המושגים שצריך לדעת כדי לדעת איך לנסח טיעון נכון ולשפוט טיעונים אחרים, ואף הצגתי דרך להבנת טיעונים יותר בקלות (זיהוי סימנים). בפוסט הבא אסביר כיצד לעשות זאת בפועל (מה שכאמור, מחייב הבנה של כל המושגים שהוצגו בפוסט הזה).

מבוא – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק א'

אז כן, חלק לא קטן מהפוסטים בבלוג זה קשורים ל "דיונים"(בעיקר הפוסטים בעמוד הזה, והפוסט הזה). וכן, פרסמתי אותם ללא שום מבוא לזה, וחבל, אז הנה..

הגדרות המושגים הבסיסיים:

ראשית, נזכיר שכשני צדדים באינטראקציה, לפני שבכלל חושבים על כל העקרונות של ניסוח טיעונים, חשוב להבין באיזה סוג של אינטראקציה אנושית מדובר, כי זה מאוד רלוונטי ל "התנהגות הפרקטית" שלכם באינטראקציה. הרי לא בכל אינטראקציה יש חילופי דעות.

ניתן לחלק את כל סוגי האינטרקציות לפחות ל 2 סוגים:

• נאום (speech) – יתכן וגם אמרות במסגרת "הרצאה" ו/או "פרסום מאמרים ברשת" יכולים להיכנס לסוג זה. זהו סוג של אמרות שמטרתם, בתמצית, היא לשכנע – מבלי לתת לצד השני להגיב (או לתת, אבל לא להגיב לו חזרה, כדי לא לפתוח בדו-שיח).

• שיחה (conversational) – אמרות שנאמרות במסגרת דו-שיח, כלומר, אמרות שנאמרות כדי שהצד השני יגיב להם, ואז הצד הראשון יגיב חזרה, ואז הצד השני, וכו'. אני אוהב לקרוא לזה "אינטראקציה אינטראקטיבית".

בסדרת פוסטים זו אתמקד אך ורק בשיחות – בסוגים שונים של אינטראקציות אנושיות, שמטרתם היא לפתוח בשיחות, בהם יש חילופי דעות.

כעת, הבה נגדיר כמה סוגים של שיחות בהם יש חילופי דעות בין 2 צדדים או יותר:

דיון (Discussion) – מודה שלא הצלחתי למצוא לזה הגדרה חד-משמעית, אבל הנה אחת טובה בעיניי:

"consideration or examination by argument, comment, etc., especially to explore solutions"

במילים אחרות, מדובר בחילופי הדעות בין 2 אנשים או יותר, תוך כדי שהם מנתחים את הדעות של האחרים, אולי בשביל להגיע להסכמה/פשרה כלשיהי לגבי משהו (בניגוד לדיבייט, בו לעולם לא מגיעים להסכמה או אפילו לפשרה – על כך בהמשך), או סתם כדי להרחיב את האופקים.

רק כדי לבהיר את המילה "פשרה" (כן, לא "המקום" האופטימלי להעמיק במילה הזאת, סורי) – למילה זו יש יותר מפירוש אפשרי אחד. להבנתי, פירושה בהקשר של חילופי דעות, הוא מצב בו שתי צדדים באים לשיחה מסוימת כשאחד אוחז בעמדה X ואחר עמדה Y, והם משוחחים, ובסוף השיחה, אף אחד מהם לא בהכרח משתכנע שהעמדה שהייתה לו לפני שהשיחה שגויה או אפילו מפוקפקת, אבל הם מגיעים להסכמה על רעיון Z שמספק את שניהם ומוביל לסיום השיחה.

עוד הגדרה שיכולה (לדעתי האישית) להתאים, היא שיחות שלא בהכרח נעשות לצורך שכנוע "מוחלט" (גם פשרה יכולה לספק את 2 הצדדים) בעמדה כזו או אחרת, והמשתתפים בהם לא בהכרח מניחים מראש(לפני הדיון) שהם צודקים. עם זאת, בדיון לא בהכרח יש הסכמה על נושא הדיון, צורת הדיון וזמן הדיון בטרם תחילתו.

אציין גם שזה סוג הדו-שיח המתאים לפחות לדיאלקטיקות מסוימות (= מתודות פילוסופיות לחיפוש האמת), כולל השיטה הסוקראטית, אליה אתייחס בהמשך.

ויכוח (argument) – שימו לב קודם כל שלמילה "argument" יש משמעות נוספת: טיעון שמועלה בעת ויכוח. לא להתבלבל.

עכשיו, לגבי ההגדרה, אני בשיא הכנות לא הצלחתי למצוא ולו הגדרה אחת ברשת שמסבירה בצורה האמינה והמבוססת ביותר את ההבדל בין ויכוח לבין דיון ודיבייט, אבל אציין את תפיסתי האישית, כי מה לעשות וחייבים להגדיר את המילה הזו איכשהו.

ויכוח בעיניי, הוא כמו דיון, רק שבו תמיד(בהכרח) יש מחלוקת(אי הסכמה) כלשיהי שעליה הוא "מושתת", והוא נעשה בעיקר לצורכי שכנוע, ופחות על מנת לשמוע נקודות מבט נוספות על הנושא עליו מתווכחים, ושנפוץ "להיכנס" אליו עם דעות קדומות, שמתחיל ללא הסכמה על הנושא שלו בטרם התחלתו, או על צורתו, או על הזמן בו הוא יתחיל והזמן בו הוא ייגמר.
ריב (fight) – גם כאן לא מצאתי הגדרה מסודרת, אבל מה שכן, לפי ההגדרות שמצאתי, אני בכלל לא בטוח שיש קשר אפשרי בין המילה "ריב" לבין כל שיחה באשר היא, מאחר וריב זו מילה שמשמשת בעיקר בהקשר של מלחמות פיזיות, לא אינטלקטואליות. אבל אם כן יש קשר, סביר לדעתי ש "ריב" זה בסה"כ קרב צעקות/דמגוגיות או משהו בסגנון.

דיבייט (Debate) –

"Debate is a formal contest of argumentation between two teams or individuals."

במילים אחרות, דיבייט הוא ויכוח שנעשה בצורה "פורמלית", שבה לפי יוסף מלר:

"בדיבייט תחרותי בעצם אין לך סיכוי לשכנע את הצד השני, ואתה מתרכז בשופט, שגם הוא בעצם מחליט מי עשה עבודה טובה יותר, אבל לא ממש נתון לשכנוע."

(בהערת אגב, לפי היכרותי עם הקונספט של דיבייט, המילה "תחרותי" היא תוספת מיותרת, כיוון שדיבייט הוא תחרותי מעצם הגדרתו. תרגישו חופשי להתעלם ממנה).

כלומר, בדיבייט המטרה היא בכלל לא לשכנע, אלא להרשים את השופט, לפי סטנדרטים מסוימים שנקבעים מראש.

במובן מסוים, בעיניי דיבייט הוא ויכוח למופת, בגלל שנושא הויכוח, צורת הויכוח וזמן הויכוח – כל אלה מוגדרים היטב לפני שהוא נעשה, ועל התועלת של כך אתייחס בהמשך.

מעבר לכך, אני מעדיף שלא להתייחס לדיבייט, בגלל ששם הדרך בה בונים טיעונים נקבעה מראש לפי מקימי התחרות, ואינני מכיר אותה מעבר למה שכבר אמרתי.

התפלפלות (sophistry) – אין לי מושג מה זה אומר (שמעתי על מושג זה לא מזמן), אבל הוא גם רלוונטי, ואולי ההגדרות של המילון החופשי יוכלו לעזור להבין את זה

מסגרות שיחה:

אז עכשיו שהגדרנו את המושגים הכי בסיסיים לצורך סדרת פוסטים זו, אני הולך לדבר על "מסגרות השיחה" שבמסגרתן עשוי להתנהל דיון/ויכוח/ריב (על דיבייט לא אדבר, גם כי לדיבייט יש רק "מסגרת שיחה" אפשרית אחת [תחרות דיבייט פורמלית]).

הכוונה שלי ב "מסגרות השיחה" היא לרקע שבמסגרתו/בעקבותיו הדיון/ויכוח/ריב מתנהל (אתייחס גם להאם השיחה המתרחשת בכל אחת מה "מסגרות" הללו הוא דיון או ויכוח או ריב).

חשוב להבין זאת כי הדרך האופטימלית "לנצח" בכל אחד ממסגרות השיחה הללו שונה בתכלית. הבה נתחיל להציג אותן:

1. לחץ חברתי/שיווקי

כדי להבין את הכוונה, נניח (לצורך העניין) שאתם הצד בשיחה ש "עליו לוחצים" לעשות משהו.

במקרה של לחץ חברתי זה עשוי להיות לחץ לצאת ל "בילוי" עם אנשים שאתם לא סובלים, ואתם מתנגדים ללחץ הזה ומנסים לנטרל אותו.

במקרה של לחץ שיווקי זה עשוי להיות לחץ לקנות מוצר שלא מעניין אתכם, או להתחיל להאמין באיזו דת/תורת ניו-אייג' כלשהי, ואתם מתנגדים אליו כנ"ל.

בין כה וכה, שתי הסיטואציות הנ"ל זהות במהותן ביחס לפוסט הזה, במובן ששיחה שנוצרת עקב ההתנגדות שלכם ללחץ שכזה, לא יכולה להיות דיון.

הרי אתם מדברים במטרה לעשות משהו (ההפך ממה שהצד הלוחץ רוצה שתעשו), וכך גם הוא (ההבדל היחידי הוא שהוא רוצה שתעשו את ההפך).

אין לכך שום קשר להכרת נקודות מבט נוספות – אתם נטו מנסים להגן על עמדה, ללא קביעה מראש של נושא השיחה, צורת השיחה או זמן השיחה. והמטרה המהותית בהגנה הזאת היא לא לשכנע (אם כי זה גם עשוי לשחק כאן חלק) – אלא להתיש את הצד השני, לגרום לו להפסיק להתנגד.

לא צריך לשכנע אותו בכלום בשביל זה – אפשר פשוט להגיד לצד השני "תעזוב אותי בשקט/תעשה מה שאני אומר לך, או שאני ירה בך עם האקדח הזה", ובעוד שפרקטית זה לא משתלם לומר זאת(כמובן), זה אכן צפוי להוביל ל "ניצחון" בשיחה שנעשית בנסיבות(מסגרת השיחה) האלו. זה למה לדעתי, סוג שיחה זו הוא מסוג הקונפליקט "השפל ביותר" – ריב.

בקיצור, בשיחה שנעשית בנסיבות כאלו – אין שום צורך (ולדעתי, גם אין שום טעם) לנסות אפילו לנסח טיעון אחד נכון, כי הצד השני תמיד יוכל פשוט להתעלם. בסיטואציות כאלו, רק כישורים חברתיים יסייעו לפתור את הקונפליקט, ואולי גם הקשבה כנה לצד השני. מה שכן, חשוב לדעתי להבין את הטכניקות הרטוריות (מהמילה רטוריקה) שהצד השני משתמש בהן – על רטוריקה אפרט בפוסטים הבאים.

בכל אופן, נראה לי ששווה לציין בהקשר לזה, שכבר כתבתי פוסט על דרכים להתנגד ללחץ חברתי, ופוסט אחר על כיצד לזהות אנשי שיווק שטוענים כל מיני טענות פשוט בשביל השיווק.

2. קונפליקט לגבי עבודה

כאן אני מתכוון לאי הסכמה בין 2 צדדים או יותר, לגבי איך כדאי לעשות משהו.

לצורך העניין, דוגמה פשוטה וקולעת לדעתי, היא כאשר 2 אנשים שעובדים במקום עבודה כלשיהו, צריכים לעבוד ביחד על מטלה מסוימת, שהבוס שנתן אותה לא בטוח בעצמו איך לעשות אותה, אז האנשים שקיבלו את המטלה מתנגדים לזה לזה לגבי מהי הדרך הטובה ביותר לבצע את המטלה כדי לסיים אותה כמה שיותר/מהר/לרצות את הבוס/לרצות את הלקוחות/וכולי.

גם כאן, המטרה היא לשכנע את הצד השני לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה. גם כאן נושא השיחה, צורת השיחה וזמן השיחה לא בהכרח מוגדרים מראש.

ההבדל הבולט לדעתי בין מצב זה לבין לחץ חברתי/שיווקי, הוא ששני הצדדים לא בהכרח בטוחים שהם צודקים כבר לפני השיחה. יתכן ששניהם לא מרגישים בטוחים בעצמם ומעדיפים לנסות להגיע לפשרה/הסכמה לגבי דרך ביצוע המטלה המשותפת.

לכן, לדעתי הכי מדויק להגדיר שיחה שנעשית במצב שכזה כ ויכוח.

לגבי הכלים החשובים לסיטואציה, ובכן, אני לא כל כך יודע, אבל מה שכן: גם כאן, אין לי ספק שכישורים חברתיים הם קריטיים ביותר (אני חושב שהם חשובים בכל קונפליקט שקשורים ל "מה לעשות", ולא ל "מה לחשוב"), ובנוסף, במקרה זה חשוב לדעתי גם לקבוע מראש את הפרמטרים לפיהם הויכוח יתנהל: מהם כל הפרמטרים לשיקול ההחלטה כיצד לבצע את המטלה (ריצוי הבוס וכולי), ולחלק אותם לפי סדר עדיפויות (מה שני העובדים מסכימים שהוא יותר חשוב, ומה פחות – מבין הפרמטרים הנ"ל).

3. קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות

כאן אני מדבר על שיחות שמתחילות כך: אדם א' מתוך שעמום/התעניינות קורא/מקשיב לאדם ב', מגיב על דבריו מתוך עניין בדבריו, ואז אדם ב' מגיב מתוך התנגדות לדבריו של אדם א' ומסביר למה הוא צודק, ואז אדם א' עושה את אותו הדבר, וכולי.

דוגמות פרקטיות: שיחות ברשתות חברתיות, בפורומים, בבלוגים, בעוד המון סוגי אתרים אחרים שיש בהם "מערכת הודעות", הרצאה, ושיחות חולין שיכולות להתרחש בכל מקום אפשרי.

בניגוד לשתי "מסגרות השיחה" הקודמות, לשיחות שכאלו יכולות להיות הרבה נסיבות ראשונות, אז לא "אצהיר" עליהם יותר מדי, מעבר לכמה דברים עיקריים:

א. בשיחות שכאלו בהחלט יכולות להיות הסכמה מראש על צורת השיחה וזמן השיחה, אבל לעולם אין הסכמה מראש על נושא השיחה, שכן הוא תמיד מתחיל "במקרה".

ב. מכל שאר ההיבטים, בשיחות שכאלו, הכל יכול להיות: יתכן שאחד הצדדים, או שניהם, או אף מהם, מאמין מראש שהוא צודק. יתכן שאחד או שניים מהם מציג את עמדתו מתוך רצון שהשני יעשה משהו, יתכן שזה סתם כדאי לשמוע את דעתו, ובטח יש עוד אפשרויות.

ג. גם שיחות כאלו יכולות להיות ריבים (וישנם מקרים בהם ניתן לתאר אותם כ "קרב עלבונות אישיים" או "דו שיח של חרשים").

4. דיאלוג פנימי

הכוונה לשיקולים וההתלבטויות האישיות של כל אדם עם עצמו, שההכרעה שלהם נעשית רק על ידי אותו אדם.

זה בדיוק כמו קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות – רק שדיאלוגים פנימיים לא בהכרח נובעים מנסיבות אלו, מכיוון שהם הכרחיים לקבלת החלטות.

האסכולה הספקנית, אותה אציג בהמשך, שרלוונטית לדיאלוגים פנימיים יותר מלכל סוג שיחה אחרת שצוינה במאמר זה – כיוון שההחלטות חייבות להתבסס על ידע ודעות מסוימות, והאסכולה הספקנית מייצגת למעשה גישה לחיים הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית (מסיבות מגוונות). על חשיבה ביקורתית ספציפית אכתוב בהמשך, איפה שזה יהיה רלוונטי.

5. שיחה מאורגנת מראש

הכוונה לשיחות שנעשות שלא במסגרת תחרות פורמלית (דיבייט), אך כמו דיבייט – הן נקבעות מראש מבחינת מקום, שעה, נושא השיחה וזמן השיחה.

בעיניי, מההיבטים של הפוטנציאל להוביל לשכנוע ו/או לפשרה ולהרחבת אופקים משמעותית, זוהי "מסגרת השיחה" הפרודוקטיבית ביותר.

אם מקום ושעת השיחה ידועים מראש, אז שני הצדדים יוכלו לשוחח מתי שנוח להם בצורה שתאפשר להביע את עצמם במיטבם, כי הם יוכלו להכין את עצמם מראש ולא להיתפס "בפתאומיות". אם נושא השיחה ידוע מראש, אז יהיה קשה לסטות מנושא השיחה שנקבע מראש מבלי לשים לב לכך. אם זמן השיחה נקבע מראש, אז לדעתי זה יכול למנוע מצב בו שני הצדדים ימרחו את השיחה בצורה מיותרת, כדי לא לסטות מהלו"ז.

עכשיו, נכון שזה לא בהכרח יהיה דיון ולא ויכוח. יתכן ששני הצדדים גם במצב זה יתחילו את השיחה עם דעות קדומות ואמונה חזקה בצדקתם.

אבל ריב זה לעולם לא יהיה, כי בשביל שזה יהיה ריב צריך לשנות את נושא השיחה כל הזמן, אפשר להתעלם בחופשיות מדבריו של הצד השני, וכולי.

אבל כן, בסיטואציה הזו, כמו בכל שאר "מסגרות השיחות" שהצגתי – תמיד כל אחד מהצדדים עשויים להיות בעל הטיה לטובת העצמי, שיכולה לחזק את הרצונות שלהם להאמין בכל עמדה שהם האמינו בה לפני השיחה, ולהוביל לעיתים למה שפעם כיניתי "אטימות מחשבתית בדיונים".

זה סיבה חשובה נוספת למה לדעתי תמיד חשוב להבין ברטוריקה ולהיות בעל כישורים חברתיים לפני שנכנסים לשיחה של "חילופי דעות", לא משנה באיזה "מסגרת שיחה".  הבנת הפסיכולוגיה של הצד השני בשיחה מסייעת לעזור לו להתגבר על ההטיה הנ"ל, ועל הרצון להאמין שהוא צודק. אפרט על כך מתי (ואיפה) שאפרט על רטוריקה.

זהו!

זה הכל לבינתיים. במאמר הבא אסביר איך לנסח טיעון נכון, ומהי "ההתנהגות" האופטימלית בדיון/ויכוח בו רוצים לשכנע (מה שכבר קשור מאוד לחשיבה ביקורתית, בין היתר).