על התשוקות לאושר, חופש, ומשמעות לחיים – למה המרדף אחריהם הוא מיותר

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. למעשה, כל מה שאני כותב הוא כנראה שטויות במיץ עגבניות. אנא הצילו אותי מהטמטום שלי בעזרת התגובות שלכם. תודה. בכל מקרה..

אוקיי, אז במסגרת הפוסטים על "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני הולך לכתוב על 3 רצונות מפורסמים ביותר של בני אדם: אושר, חופש, ומשמעות לחיים.

ראשית, אבהיר שאני לא מתכוון לחזור (כמעט) על שום דבר שכבר כתבתי בסדרת הפוסטים המתארת שיטות שונות להרחבת/השגת אושר כזה או אחר. אם כי אני כן קצת אחזור על הרבה טענות שבלוגר אחר טען לפניי בדרכיו[1]

שום דבר.. חוץ ממה שכתבתי בתחילת הפוסט המבוא לאותה הסדרה, אז אתחיל מלצטט את זה:

"כולם כל הזמן רודפים אחרי מבוקשם ומשיגים עוד ועוד, ולא משנה כמה הם משיגים, הם תמיד רוצים עוד. הם גם רוצים לשמור את מה שהם כבר השיגו(אם לא לשפר). זהו מרוץ עכברים."

זה די טריביאלי. אנחנו אוכלים, ואחרי כמה שעות אנחנו שוב רעבים. אנחנו עייפים, ואחרי אולי 16 שעות ערות אנחנו שוב עייפים. לדעתי האישית (בערך), זה מתאים מצוין להגדרה של מירוץ עכברים, כי אין שום היגיון מאחורי הלופים האינסופיים האלו – לא, אנחנו לא חיים למען מטרה רציונלית כלשהי, כי הדבר הבסיסי שמשאיר אותנו בחיים לא מבוסס על היגיון (הרצון לשרוד, כמובן). לא משנה כמה נשיג ולאן שלא נפנה – לעולם נהיה שקועים במירוצי עכברים מיותרים כל חיינו.

כלומר, כרגע אני טוען את הטיעון הבא:

הנחה: המניעים שלנו להשאיר את עצמינו בחיים הם לופים אינסופיים..

הנחה: המניעים האלו הם גם חסרי היגיון לחלוטין.

מסקנה (מדדוקציה): אנחנו כל החיים שקועים בלופים אינסופיים (מירוצי עכברים) חסרי היגיון.

אבל חכו, יש עוד.

גם הרצונות לחופש ומשמעות חשובים לא פחות. למעשה, אני לא בטוח בכלל ששורש הרצונות של כולנו הוא אושר (לפחות בהנחה שניצמד למילון מצוי ונגדיר אושר ככל רגש רצוי).

אז הבה אראה לכם משהו לגביהם.

משום מה, יש פרדוקס בניסיון להשיג כל אחת משלושת הדברים האלה, שמתוארים באמצעות "פרדוקס כללי", שהוא:

פרדוקס כוח הרצון. לפיו, ואני לא ארחיב על ויקיפדיה כי חבל לחפור, אפשר להשיג משהו "יותר טוב" באמצעות פחות מיקוד בו – כלומר, באמצעות זה שלא ננסה להשיג אותו "בכל הכוח", נשיג אותו "טוב יותר".

אני לא בטוח בעצמי מה זה אומר, אבל יש לזה כל מיני התבטאויות. לדוגמה, הנה אחד מאינספור הכתבות שמטיפות לכך שאפשר להיות פרודקטיבי יותר בעזרת פחות עבודה. חפשו בגוגל את השאר אם אתם רוצים.

עכשיו, אסביר למה לדעתי, אפשר להשיג יותר אושר/חופש/משמעות – באמצעות פחות ניסיונות מכוונים להשיג אותם:

על אושר..

מעבר לענייני הצרכים הבסיסיים, גם הרצון להרגיש כמה שיותר טוב, סובל מפרדוקס ההדוניזם – שמזהה שהניסיון להשיג את מיטב ההנאה (= אושר, או לפחות סוג אפשרי של אושר), מונע את היכולת להנות. מרק מנסון היטיב לנסח זאת כך:

desiring a positive experience is itself a negative experience; accepting a negative" experience is a positive experience."

כלומר, לרצות להנות זה לא מהנה, ולהפסיק "להיאבק" למען השגת הנאה, זה שלעצמו כן מהנה. אם אתם לא רוצים להסתפק בציטוט של בלוגר, יש מספיק ציטוטים של אנשים קצת יותר משכילים בערך בויקיפדיה של הפרדוקס.

כתבתי גם במקום אחר פרדוקס דומה, שמהווה משחק מילים: אדם שדוגל ב "לאהוב הכל" = אדם שאוהב את האהבה = אדם ששונא את השנאה = אדם שלא אוהב הכל. אם הבנתם את הפרדוקס, אתם וודאי שמים לב שהוא תקף לעוד אינספור דברים אחרים..

כבונוס לנושא האושר, אגב, יש את תופעת ההסתגלות ההדונית שגם רלוונטית לעניין – שורה של מחקרים פסיכולוגיים[2], שמצאו רמה גבוהה של יציבות מבחינת "דירוג האושר" של המשתתפים במחקר, גם לאחר אירועים דרמטיים כגון זכייה בלוטו. כלומר, הם מצאו שהמשתתפים במחקר נוטים (לא ב 100%, אבל נוטים, ואולי זה נכון לכלל האוכלוסייה) להרגיש טוב בערך באותה המידה כל הזמן. במחקר שקישרתי אליו הייתה "רמת יציבות" של 80% (ראו ב abstract). זה המון.

כך, שלא רק שלא ניתן באופן חד-משמעי להשיג אושר באופן יזום, אלא גם אם כן מצליחים להשיג אותו (ביזום או לא), זה עובד כמירוץ עכברים אינסופי, בדיוק כמו אוכל, שינה וכו'.

וכרגיל, לסיכום כטיעון:

הנחה: חוסר הניסיון להשיג אושר הוא אושר שלעצמו.

הנחה: כל אושר שמושג נעלם במהירות.

מסקנה (מאבדוקציה): קשה לי לגזור מסקנה ברורה, אבל אסתפק בלטעון שאין הרבה טעם (אם בכלל) לנסות להיות מאושר.

מרק מנסון לוקח את זה יותר לקיצון וטוען, באינספור פוסטים וטענות שונות, שאין שום טעם בכלל לנסות להיות מאושר, בכל פוסט אפשרי שלו בערך. הוא טוען שלרגשות שלעצמם אין משמעות, הוא ממחיש סבל שעובר מי שמנסה להיות מאושר, ועוד המון.

בהערת אגב, על הדעה של אליעד כהן בעניין (לפיה הדרך היחידה להיות מאושר כל הזמן, ואכן יש כזו, היא להבין את כל המציאות ב 100%[3]) לא ארחיב ולא אתייחס, אלא אם הייתי חושב ברצינות שאפשר להבין ב 100% את כל הידע האנושי הקיים כיום כולל כל מה שעוד לא מובן לאף אחד, בפרק זמן של 80 שנה..

על חופש..

למרות הספקנות שאני כל כך דוגל בה, אעז לנחש שהרבה מהקוראים פוסט זה מכירים את "הסולידית". היא מניחה, בגדול, שפנסיה/חוסר חובה לעבוד = חופש. האם זאת האמת? אפשר לדון בלי סוף על סוגיית חופש הבחירה, אז אני רק אעלה היבט נוסף אחד של העניין בפוסט הזה.

בכל מקרה, אפשר להגיד את אותו הדבר על חופש, למה? כי הפרדוקס שהצגתי על אושר, עם הדוגמה על האהבה – תקפה גם כאן – מי שעובד קשה כדי "להיות חופשי", בעצם כובל את עצמו (=מוותר על חופש בחירה) כדי להגדיל את החופש הבחירה שלו. ומי שלא רוצה להיות חופשי.. חופשי! חופשי מהרצון להיות חופשי..

אז בהקשר לפנסיה וכל זה – מי שיעבוד קשה כדי לצאת לפנסיה מוקדמת, יקריב את כל מה שהוא לא יכול לקנות בגלל שהוא חייב לצמצם את עצמו לרמת הוצאות מסוימת ולהיצמד אליה כדי להצליח בזה, מה שיכול כרוך במאמצים נוספים ברוח "עשה זאת בעצמך". הוא חייב לשמור גם על הכנסה יציבה בתקופה בה הוא עובד, אחרת קצב ההתקדמות שלו לפנסיה יואט. הוא חייב גם להשקיע את הסכום בזהירות רבה, כי בלי להשקיע לא ממש אפשר לצאת לפנסיה (מתישהו), וצריך להקפיד שההשקעות יצליחו בסופו של דבר- כל אחד מהדברים האלה הם דברים שצריך (על פי הסולידית!) לכבול את עצמינו אליהם כדי להגיע ל "חופש" עליו היא מדברת ו "להישאר בו". הרבה מאוד כבילה שלא קיימת אם אנחנו לא מחפשים אותו[4].

מהפסקה הנ"ל, אעז לטעון שזה לא עניין של להיות חופשי בכללי, אלא להיות חופשי ממשהו ספציפי (כבילות למקום עבודה, במקרה של הסולידית), שמחייב (כנראה תמיד) ויתור על חופש בהקשרים אחרים..

אסכם את נושא החופש עם זה:

הנחה (סמויה, שלא ציינתי מקודם): ככל שאנחנו רוצים פחות, כך אנחנו חופשיים יותר. (מסכימים? אני בעצמי קצת בספק..)

הנחה: כל סוג של ניסיון להשיג חופש מהיבט X, כרוך בויתור על חופש מהיבט Y.

הנחה: מי שלא מנסה להשיג חופש משום היבט, בעצם חופשי מהחתירה לחופש, שכנ"ל באופן פרדוקסלי כרוכה גם בויתורים עליו.

מסקנה (מאבדוקציה): מי שלא מנסה בכלל להיות חופשי – שלא כובל את עצמו לשום דבר למען חופש – חופשי יותר ממי שמנסה להשיג חופש באופן מכוון.

ולגבי משמעות..

עכשיו שהגענו לנושא השלישי, הבה נפסיק עם הבולשיט וניגש מיד לפרדוקס: "פרדוקס הניהיליזם. הפרדוקס הרלוונטי הוא (ושוב, אתחיל מציטוט פשוט):

"the paradox of nihilism is "that the absence of meaning seems to be some sort of meaning"

כן, שוב אותה וראציה נדושה: מי שאין לו משמעות לחייו – עצם חוסר המשמעות יכולה להוות משמעות שלעצמה. ואוסיף על זה – מי שמחפש משמעות לחייו – אין לו כרגע משמעות לחייו (אחרת הוא לא היה מחפש אותה). אפשר גם לומר שמי שאין לו משמעות (לטענתו) – המשמעות שלו היא לחפש משמעות.

כן, אפשר לסבך את זה יותר ולשאול "היי, אבל אם אין משמעות = משמעות, אז גם למי שמחפש משמעות יש משמעות?"

ובכן, יתכן, אבל גם אם כן, זה לא משנה את המסקנה שאני חותר אליה – תמיד יש משמעות לחיינו, מבלי שננסה להשיג כזאת. מה הטעם בלרדוף אחרי משהו שלא יכול לא להיות לנו?

זה לא פיתרון קסם לכלום כמובן, אבל זה כן אומר שכמישהו אומר "אין לי משמעות", הוא בעצם מתכוון ש "אני רוצה משמעות אחרת מזה שיש לי כרגע". להיות מפתח משחקי מחשב במקום להיות "כלומניק". להיות שחיין אולימפי במקום חובב. זה לא יצירת משמעות – זו החלפת משמעות.

לכן, הייתי מציע (לכולנו) להניח שהחיפוש אחר משמעות, ותהיות קיומיות על "בשביל אני קם בבוקר בכלל", הם תהיות שקורות בגלל שאנחנו רוצים איזה משמעות אחרת ספציפית – לא כי אין לנו משמעות כרגע.

ובנוסף, הנה עוד פרדוקס. אם נגדיר "משמעות" כפי שהוא מוגדר בויקיפדיה האנגלית:

"Meaning is the personal significance of something physical or abstract. This would include the assigning of value(s) to such significance."

אז.. זה אומר שהערך של כל דבר במציאות, ביחס לדברים אחרים במציאות, נקבע לפי ערכו.

• נניח שעזרה לאחרים מגדילה את הערך שלנו בעיניי עצמינו (זה לא מחויב, אבל דמיינו לצורך העניין אדם שמסכים עם זה).

שימו לב מי שמסתכל על נושא המשמעות בצורה שכזו, יש 2 אפשרויות:

א. להתמקד ביצירת משמעות עבור עצמו – להעלות את הערך של עצמו באמצעות עזרה לאחרים. דוגמה מעשית להמחשה – ללמוד 3 תארים בפסיכולוגיה, ואז לעבוד כפסיכולוג.

מי שעושה זאת, לומד את 3 התארים בשביל להשיג את המטרה של עצמו – להפוך לפסיכולוג – כן, זה כדי שיוכל "לעזור לאחרים" כפסיכולוג אח"כ, ומזה לגזור את משמעות חייו – אבל בסופו של דבר המטרה שלו היא לעזור לעצמו – אגואיסט.

ב. להתמקד ביצירת משמעות עבור אחרים – שזה אומר, אם להשתמש בדוגמה מסעיף א', להתמקד לא בלהפוך לפסיכולוג, אלא בלעזור למישהו אחר (שרוצה להיות פסיכולוג) להצליח להפוך כזה. זה לא כאילו צריך להיות פסיכולוג כדי שיהיה אפשרי לעזור למישהו אחר להפוך לכזה.

מי שעושה את זה, גם עוזר לאדם אחר בהשגת משמעות (פסיכולוג וכל זה), וגם עוזר לעצמו באופן עקיף – כי המשמעות של חייו כעת, או לפחות חלק ממנה, היא לעזור לאדם השני להפוך לפסיכולוג. זה משמעות שלעצמה.

ולא רק זה! שימו לב גם שמי שיעשה זאת, בעצם עוזר למישהו אחר בדבר משמעותי במיוחד (בעיני עצמו).. להשיג משמעות לחיים! ולעומתו, מי שלא עושה זאת – מי שהופך את עצמו לפסיכולוג ואז עוזר לאחרים כפסיכולוג – יתרום לאחרים רק בעזרת טיפולים פסיכולוגיים שספק עד כמה הם יועילו למטופלים (הרי בסופו של דבר, אם מה שחשוב לו זה להיות פסיכולוג, הוא יתמקד בלהרוויח את הכסף שהוא צריך כדי להישאר כזה, על חשבון תועלת המטופלים), אבל כן יתנו לו משמעות וכל זה. אתם וודאי כבר רואים לאן אני חותר:

הניסיון של אדם א' להשיג משמעות לחייו בעולם, הוא ניסיון חסר משמעות עבור העולם בכללי (לא הופך את אדם א' למאוד משמעותי). הניסיון של אדם ב' לעזור לאחרים להשיג משמעות לחייהם (ולא לעצמו), הוא ניסיון שהופך את אדם ב' למשמעותי הרבה יותר מאדם א'.

כלומר:

הנחה: חוסר משמעות לחיים היא שלעצמה משמעות לחיים – הצורך למצוא משמעות.

הנחה: השגת משמעות לחיים של עצמך, איננה משמעותית. אבל כשאחרים משיגים בזכותך משמעות לחייהם, זה שלעצמו המשמעות שלך לחיים, שהרבה יותר משמעותית ממשמעות שממוקדת בעצמך.

מסקנה (מאינדוקציה) לכולם יש משמעויות לחיים. המשמעויות של המשמעויות האלו, תלויות בכמה הם משמעותיות בעיניי אחרים ולא בעיניי עצמך..

לסיכום..

יש טעם בכלל לנסות להשיג לעצמינו חופש/אושר/משמעות לחיים? מה זה נותן בכלל? מוזמנים לענות על השאלות האלו בתגובות!

הערות שוליים

[1] את ההשראה לבערך כל הפוסט הזה קיבלתי מהפוסט האחרון בבלוג של מרק מנסון, שמתייחס אליהם. רק שהוא לא טורח להתייחס לפרדוקסים "פורמליים" (= כאלו שנוסחו על ידי פילוסופיים שלמדו את המקצוע באוניברסיטה), לא מנסח טיעונים מסודרים, ולא ממש טורח להוסיף מקורות בכללי..

[2]  כגון המחקר הזה (שפורסם עבור האוניברסיטה הזאת)

[3] כדי להבין מי זה אליעד כהן, למה הוא טען את זה, ולמה אני בעיקרון לא מתייחס אליו ברצינות (למרות שאני אוהב להזכיר אותו) – קראו את הפוסט לגביו.

[3] כל מה שכתבתי בפסקה של ההערה הזאת מבוסס נטו על הבלוג של הסולידית. לא סילפתי כלום, נשבע. הרחבתי על זה עם קישורים רלוונטיים בפוסט הזה.