איך ללמוד כל דבר בצורה נכונה? רמז: לא מ "ניסיון חיים"

בפוסט הזה אני הולך לתאר טיעון קלאסי הקשור באיך ללמוד כל דבר, שהסכמה איתו היא "הנורמה" בהקשרים מסוימים, ואיך בעזרת חשיבה ביקורתית ופילוסופית אני מפריך אותו, ואז אציע אלטרנטיבה שמפרטת קצת איך ללמוד בצורה נכונה יותר כל נושא שאתם רוצים ללמוד.

האם יצא לכם פעם לשמוע את טענת ה "רד הרינג" הבאה, על הווריאציות השונות שלה:

"אין חכם כבעל הניסיון", "החכם לומד מהניסיון של אחרים, הטיפש לומד מהניסיון של עצמו", "אני בעל יותר ניסיון ממך ב x, ולכן אין לך לגיטימציה להתווכח איתי לגבי x".

(למי שלא הבין: "רד הרינג" פירושו טענה שמהווה הסחת דעת. זאת מאחר שאם אתם מתווכחים עם מישהו לגבי נכונותו של רעיון כזה או אחר, והוא מאשים אתכם בחוסר ניסיון וטוען שזה מוכיח שאין לכם לגיטימציה עם הדעות שלו, הוא בעצם תוקף אדם במקום להתייחס לרעיון שהוא נושא הויכוח, ככה שזה וריאציה של רד הרינג מסוג אד הומינם)

קבוצת הטענות הזאת, היא מיסקונספציה ידועה, שמניחה קשר סיבתי בין "כ,מות ניסיון" בתחום מסוים, לבין רמת הבנה בו, כלומר – שאם אתה יותר מנוסה בתחום מסוים, כך אתה מבין בו יותר, וכמו כן, על כל מי שיש לו כמות מוגבלת של ניסיון בעיסוק מסוים, ללמוד מאילו המנוסים יותר ממנו באותו עיסוק.

בתמצית, זוהי גישה המעודדת וריאציה של חיקוי (לחקות את היותר מנוסים ממך בכל עיסוק שלך), ומתנגדת להסקת מסקנות עצמאית דרך חשיבה ביקורתית.

ניתן לזהות את ההשפעות של תפיסה זו בחברה הקפיטליסטית המודרנית, על הדרך בה אנשים למשל, כאשר כל התנגדות של צעירים לטענות של אנשים "בעלי סמכות" (הורים, אנשי מקצוע בתחום רלוונטי, וכו') נתפסת בעיניי אותם דמויות סמכותיות כ "מרד נעורים" חסר היגיון, שאיננו שונה בטמטומו מהמרד של נערים שמעשנים נגד דעת הוריהם,

או לחלופין בשוק העבודה, מועמד לעבודה (שכיר) בעל יותר שנות ניסיון במקצועו מאדם אחר העוסק באותו מקצוע, מועדף ע"י המעסיק רק עקב כמות זמן ניסיונו, בלי קשר למה הוא בתכל'ס יודע לעשות וכמה טוב הוא יודע לעשות את זה.

וכמובן שוודאי יש עוד אינספור דוגמות בכל תחום. חשבו על כל דבר שלמדתם בעזרת ניסוי וטעייה בלבד – ניסיתם בו משהו שניחשתם שיכול לעבוד, נכשלתם, ואז ניסיתם משהו אחר, שוב ושוב, עד שהצלחתם להגיע לתוצאות. זה נקרא ללמוד רק על סמך "ניסיון חיים".

מה הבעיה בחשיבה הזאת, אם נחשוב עליה כאל טיעון שמבוסס על ההנחה ש "אין חכם כבעל  הניסיון"?

מאוד פשוט – הטיעון לא תקף בעליל. הקשר הסיבתי בין זמן עיסוק ב x לבין "רמת הבנה" ב x לא קיים, וכמו כן, אני שולל את ההיגיון שמוצא ולו טיפה של קורלציה בין שני גורמים אלו.

למה?

כדי להסביר את פשר העניין, נגדיר: מה זה "ניסיון", מה זה "הבנה", ומה זה "זמן עיסוק". הרי, לא יהיה נבון לשלול טיעון לפני שמבהירים אותו.

זמן עיסוק = כמות הזמן שהושקעה בעיסוק מסוים.

הבנה = היכולת לקלוט בצורה נכונה רעיון כלשהו. הבנות מורכבות מאוד יחסית מכונות "סכמות" (תמונות מצב ברורות, מהסוג הזה).

ניסיון = עצם העיסוק. יש לי ניסיון ב x = עסקתי ב x. עם זאת, בהקשר הזה, אני מבחין כי למילה זאת יש הקשר קצת עמוק יותר – ניסויים. הרי, אנשים מניחים שאם מישהו ניסה לעשות x וראה (בעזרת החושים!) את תוצאות העשייה – זה מושתת על אמפירציזם – ההנחה לפיה אנחנו מבינים את המציאות בעזרת החושים, ולא בעזרת חשיבה רציונלית.

אז שוב – למה זה לא נכון?

מכמה סיבות:

  1. גם אם לצורך העניין נסכים עם הגישה האמפירציסטית הנובעת מטיעון זה, עדיין הוא לא תקף, משום שהוא מניח שניתן להסיק מסקנות מן התוצאות, כלומר:

א. עסקתי ב x למשך זמן מסוים, והתוצאות של זה היו y.

ב. עקב א', אני יכול לייעץ לאחרים איך לעשות את x/להגיע לתוצאות y, אם הם עסקו בו לפחות זמן או לא עסקו בכלל, הרי יש לי יותר ניסיון מהם.

הסקה זו לא מתעלמת לחלוטין מהאפשרויות הבאות:

א. יכול להיות שהוא עדיין ממש לא עושה את x בצורה נכונה – כלומר, עצם זה שהוא עשה x לא אומר שהוא הבין איך עושים אותו "נכון",

ב. יכול להיות שאולי הוא הצליח בעזרת העיסוק להגיע לתוצאה y, מבלי לדעת למה (יש היכנו זאת בלעז "פוקס" או "מזל"). אם הוא לא מבין איך הוא עשה את זה, אז גם אם הוא הצליח להגיע לתוצאות – למה שידע ללמד אחרים איך להגיע לתוצאות שהוא הגיע אליהם?

כמובן, שזה רק באופן יחסי. מאחר ואם הוא לא ממש מבין איך הוא הצליח, אבל הוא כן מכיר רצף פעולות שהוא תמיד מצליח בעזרתו להגיע לתוצאה, אז אולי הוא כן יכול ללמד לפחות את אותו רצף פעולות לאחרים העוסקים באותו עיסוק, שזה לא הרבה, אבל אולי זה משהו.

בנוסף, אם נשווה זאת לכלל השיטות המדעיות הנמצאות בשימוש כיום (וכן, יש יותר משיטה אחת, אם כי הערך הזה בויקיפדיה מפרט למעשה את הבסיס לכל השיטות הקיימות במדע), שאף הם מסתמכות על השקפת עולם אמפירציסטית, הרי שזה לא אומר שהם מסכימות עם הטיעון הנשלל בפוסט זה, משום שבמחקרים מדעיים, אמנם יש "אלמנט" של ניסוי וטעייה (= לראות בעזרת הניסיון, אילו מעשים ובאילו הקשרים מובילים לתוצאות כאלו ואחרות), אבל בנוסף יש גם בקרה מוגברת על מה שמכונה "הטיות", מושג אליו התייחסתי רבות בבלוג זה. מה זה אומר?

בגדול, הטיות הם השפעות חיצוניות שיכולות "להחליש" את תוצאות המחקר – כלומר, את הקשר בין הנעשה במחקרים לבין התוצאות הנצפות שלהם. למען הסר ספק, אני מדבר כאן הן על הטיות סטטיסטיות, שמשפיעות על ניתוחי הסטטיסטיקות הנובעות מתוצאות המחקר, והן על הטיות קוגניטיביות, שמשפיעות על דיווח המשתתפים במחקר ועל מחשבות החוקרים על המחקר.

למשל, יש את אפקט הפלציבו, שהוא תופעה שבעת ניסויים קליניים, שהם סוג של ניסויים בהם בודקים האם טיפול פסיכולוגי או רפואי עובד ועד כמה ( אני מתבסס על המאמר הנפלא של עמותת מדעת על סוגי מחקרים מדעיים) יכולה להפריע לבדיקת היעילות של הטיפול, מאחר והיא גורמת ל "חולים" להחלים באופן "ספונטני", ללא קבלת הרכיבים בטיפול שאמורים לעזור להם להחלים ("המרכיבים הפעילים").

האם מי שמתבסס על "ניסיון חיים" וחושב ש "אין חכם כבעל הניסיון", מבין כי הניסיון יכול להטעות אותו, למשל באיך שהוא עלול להוביל לתוצאות שלא מהסיבות המצופות, כפי שמוכיח אפקט הפלציבו (שקיומו הוכח מדעית)?

ועוד על ההיבטים הפילוסופיים של העניין..

ובכן, כמו שהסברתי קודם, הטיעון הנשלל בפוסט זה, מתבסס על השקפת עולם אמפריציסטית. הנושא שממנו מגיעה ההשקפה האמפירציסטית, הוא ענף בפילוסופיה העונה לשמות "תורת ההכרה/אפיסטמולוגיה", שעוסק בידע האנושי ובידע בכלל – האם ואיך אפשר בכלל לדעת משהו, מהי הדרך הוודאית ביותר לדעת דברים, מהו ידע ביחס לשאר סוגי המחשבות והרעיונות, וכו'.

האמפירציסטים גורסים שהדרך האולטימטיבית לידע היא הניסיון, כלומר, תצפיות וניסויים על העולם בעזרת החושים.

כך שעוד התנגדות אפשרית לטענה זו שאני יכול להעלות כאן, היא שיש בתחום תורת ההכרה, גם דעות מנוגדות לאמפיריציזם. מי אמר שאנחנו יכולים ללמוד להכיר את המציאות רק בעזרת הניסיון?

למעשה, הנקודות שהעליתי לפני כן בפוסט זה, הם כבר מכוונות אותנו להשקפה ידועה בפילוסופיה, המהווה אחת מ 2 ההתנגדויות האלו. אסביר:

1. רציונליזם

באופן כללי, רציונליזם זו השקפה בתורת ההכרה שגורסת שניתן להכיר את המציאות בעזרת לוגיקה ו "השכל הישר". כמו שניתן להבין מרפרוף קל על ערך ההשקפה בויקיפדיה, ישנם לפחות 2 וריאציות של השקפה זו – אחת גורסת שאפשר להכיר את המציאות ואך ורק בעזרת לוגיקה, והניסיון לא שווה כלום ושום דבר, והשנייה, שהיא ככל הנראה ההשקפה שאני מסכים איתה, גורסת שאנחנו מכירים את המציאות גם בעזרת היגיון, וגם בעזרת הניסיון.

יש היגיון לחשוב כך. הרי כמו שהמחשתי קודם, החושים שלנו יכולים לטעות עקב אשליות אופטיות שגורמות להם לראות דברים בצורה שניתן להסביר בצורה לוגית שהיא בלתי אפשרית, ואם אתם רוצים דוגמה לאשליה שכזו, קראו למשל על "דיסק בנהם".

בנוסף, החושים שלנו תלויים ביכולת המוח לעבד את המידע שהוא קולט תוך כדי יכולת לייחס את המשמעויות ה "נכונות" לאותו מידע. כך שלמשל, כאשר אתם מסתכלים על נוף בעת טיול, למשל, המוח שלכם מכניס את כל מה שהוא רואה לתבניות שונות (סכמות, דהיינו), על סמך מה שהוא מכיר – שם יש סירה, בצד ימין יש נהר, וכו'.

בקיצור, המוח שלכם אולי קולט את המראה החיצוני של הנוף בצורה נכונה (לא בטוח, אבל נניח לצורך הנקודה שכן), אבל הוא גם מפרש את המידע בצורה שכוללת מרכיב של ניחוש. חוקר המוח אניל ק'סת הסביר מצוין עניין זה במאמר זה.

בנוסף, החושים שלנו לא יכולים להבין דברים שלא ניתן לזהות בעזרת החושים. ומה אותם דברים יכולים להיות?

תשובה: דברים מופשטים. ההגדרה הבסיסית של תחום הפילוסופיה הנכונה ביותר, לדעתי, היא חקר סוגיות מופשטות. זוהי חלק מההגדרה לתחום שנותן המקור הזה, למשל. בפילוסופיה, הכל מופשט, זאת בהיפוך למדע שם כל הדברים הנחקרים חייבים  להיות מוחשיים.

דברים מופשטים הם רעיונות. לכולנו יש כאלה, וכולנו נעזרים בהם כדי לקבל החלטות כל הזמן. גם מי שלא מתעניין בפילוסופיה, וודאי יסכים, למשל, שלרצוח בני אדם או חיות זה לא מוסרי, שזוהי דעה פילוסופית לכל דבר ועניין (מענף האתיקה, העוסק בשאלות מוסריות). ככה שממילא, אף אחד לא באמת מסתמך אך ורק על "ניסיון חיים" בקבלת ההחלטות שלו.

ואם בא לכם על דוגמה קלאסית לפילוסוף שחשב כמוני, ראו למשל את עמנואל קאנט. הבחור הזה חשב שאנחנו יכולים ללמוד מה נכון ומה לא נכון מבחינה מוסרית, אך ורק על סמך היגיון, ולא ניסיון.

אמנם יש לקאנט מתנגדים, כמו למשל הפילוסוף סם האריס, שחושב ש "מדע יכול לענות על שאלות מוסריות". רק שסם לא מתייחס לזה שמוסר הוא בכלל לא נושא מדעי, ככה שהדעה של סם האריס, אמנם לא בהכרח שגויה, אבל כן מלכתחילה מתבססת על היגיון, כלומר, סם לא בהכרח מתבסס על אמפירציזם ולא בהכרח שולל את היכולת לרכוש ידע גם בעזרת חשיבה רציונלית. לכן, סם אולי סותר את אחד מהדעות של קאנט, אבל לא את אלו הרלוונטיות לפוסט זה.

2. ספקנות פילוסופית

זהו מונח המתייחס לספקטיות בתחום תורת ההכרה – ספקטיות לכך שבכלל אפשר לדעת משהו, בין אם בעזרת היגיון ובין אם בעזרת הניסיון.

כלומר, זוהי דעה שמתנגדת גם לאמפירציזם וגם לרציונליזם. האוחזים בספקנות זאת, או מתיימרים לטעון שאי אפשר לדעת כלום, או מתיימרים לכך שאולי אפשר לדעת משהו, אבל גם אם אפשר, לא ניתן להוכיח שאכן אפשר לדעת משהו (שימו לב שהבנתם שהצגתי כאן 2 ספקנויות פילוסופיות שונות בתכלית).

יש לספקנות זו מגוון ביסוסים. אחת מהם היא ה "תופעה" הידועה בשם רגרסיה אינסופית – המתייחס לכך שאם נניח שלכל דבר יש סיבה (הנחה ידועה שעומדת בבסיס הפילוסופיה של המדע), הרי שלעולם לא נוכל לשאול על כל "ידיעה" מהי סיבתה, ואז לעולם לא ניתן למצוא ידיעה אבסולוטית שלא ניתן להטיל בה ספק. יש הטוענים שזה גם משום שאם נשאל מספיק פעמים "למה" על כל ידיעה, בסופו של דבר ניתקל בטיעון מעגלי, כלומר, הנימוק של הסיבה יתלכד גם עם הסיבה של הסיבה – מסקנת הטיעון תהיה כלולה בהנחותיו. להרחבה בנושא, צפו בהרצאה הזאת, וקראו את הערכים של המושגים בויקיפדיה.

בהערת אגב..

דעת האמפיריציזם גם מתקשרת לדעה חדשה בענף תורת ההכרה שהתפתחה לפני מאה שנים בערך, ונקראת "פוזיטיביזם לוגי". מאחר ומדובר בדעה שדוגלת ברכישת ידע באמצעות הניסיון, אני מתאר לעצמי שהמסכימים עם הטענה המרכזית הנשללת בפוסט זה, וודאי יסכימו גם עם דעה זו, על אף שאני לא חושב שהדעה הזו סותרת אף טענה שאני מעלה בפוסט הזה, שוב, בגלל שאני לא שולל הסתמכות על ניסיון – אני שולל הסתמכות אך ורק על הניסיון, כי ברור לי שמניסיון לבד אי אפשר ללמוד כלום.

יחד עם זאת, ובנוסף, גם לפוזיטיביזם הלוגי יש את הבעיות הלוגיות שלו. להרחבה עליהם, צפו בהרצאה של ירון אסא על הפוזיטביזם הלוגי.

לסיכום טענתי המרכזית..

לכן, בשורה התחתונה – ניסיון חיים אומר מעט מאוד שלעצמו. אם הניסיון נמדד בזמן, הוא לא אומר כלום ושום דבר. במקרה הטוב, אם מדובר בהישגים, כלומר תוצאות שבעל הניסיון הצליח להגיע אליהם, זה לכל היותר אומר שהוא מכיר בקורלציה גבוהה בין רצף פעולות מורכב מסוים, לבין תוצאה מסוימת שנראה שהיא תמיד מתרחשת בעקבות אותו רצף פעולות. שזה גם משהו, אבל זה לא הרבה.

ולמעשה..

עצם הרעיון של להסיק מסקנות ולחשוב על עצמך כ "בעל הניסיון" על סמך זה ש – "ביצעתי את רצף הפעולות הזה וזה עבד לי!" היא למעשה אבדוקציה (כלומר, ניחוש של "הסקה להסבר הטוב ביותר": תמיד עשיתי X והצלחתי להגיע מזה לתוצאה Y, ומכך הסקתי שההסבר הסביר היותר מכך ש X תמיד עבד לי, הוא שיש קשר סיבתי בין שיטה X לתוצאה Y – כלומר, סביר להניח ששיטה X בהכרח מובילה תמיד לתוצאה Y).

זוהי שיטת הסקת מסקנות על המציאות שנחשבת לגיטימית פה ושם – מדענים משתמשים בה על מנת להסביר ממצאים של מחקרים ועל סמך זה לנסח תיאוריות מדעיות, למשל – אבל היא אומרת הרבה פחות יחסית לשיטות הסקה אחרות – כמו דדוקציה, אינדוקציה וכו'.

וזה ממילא פוסל, למשל, התחשבות בשנות הניסיון של מועמד לעבודה, או השוואת התנגדות לסמכות ל "מרד נעורים" חסר היגיון, רק עקב גילו הצעיר ו "ניסיון החיים" הדל של המתנגד.

אז מה האלטרנטיבה? איך ללמוד לא רק מ "ניסיון חיים"?

במשפט אחד- אפשר להיעזר בניסיון כדי ללמוד, אבל הבסיס לכל למידה צריך בסופו של דבר להיות חקירה המבוססת על חשיבה רציונלית, כאשר החקירה עצמה יכולה להסתמך על ניסיון לצורך "איסוף נתונים" שאפשר לחקור ולבדוק מה אפשר להסיק מהם (אם בכלל).

כלומר, אפשר ללמוד על כל נושא מאלו שכבר חקרו ומכירים את אותו נושא, בדומה לאיך שעושים המסתמכים על "ניסיון חיים". כך למשל אני עשיתי שחקרתי את הרעיון המורכב המכונה "מיינדפולנס" (ומדיטציה בכלל), קראתי חומרים של אנשים שבקיאים בתחום ועל סמך זה (+ חשיבה רציונלית וביקורתית על מה שקראתי) הסקתי את המסקנות שלי על הנושא. אבל, לא להאמין בשום פנים ואופן ל "בעלי ניסיון" בנושא שאתם לומדים! הבסיס ללמידה לא יכול להיות ניסיון, אלא אך ורק חשיבה רציונלית!

זה שלמישהו יש יותר ניסיון ממכם במשהו לא בהכרח אומר שהוא מבין יותר ממכם באותו עניין, לא מבטיח שהוא בכלל יודע משהו שאתם לא, לא אומר שלא יכול להיות שאתם לא יודעים טוב ממנו בעניין (גם אם יש לו את כל הניסיון שיש לכם מבחינת הדברים בהם אתם מנוסים!), וכו'.

ככה שלדוגמה, כשאתם רוצים ללמוד לרכב על סוס, אין בעיה שתעזרו במדריך שכבר שנים רגיל לרכוב על כל מיני סוסים. אבל במקרה כזה למשל, כדאי לבדוק:

  • האם הסוסים עליהם יש לו ניסיון ברכיבה עליהם, הם סוסים שאתם רוצים לרכב עליהם? אולי הסוסים עליהם אתם רוצים לרכב הם סוסים שהוא כלל לא רכב עליהם וכלל לא יודע איך לרכב דווקא עליהם? זה שהוא מנוסה ברכיבה על סוסים באופן כללי, לא מבטיח שהוא יכול לרכב על סוגי הסוסים שאתם רוצים לרכב עליהם! בקיצור, תלמדו ממישהו שיודע לעשות בדיוק, אבל בדיוק – אחד לאחד – את מה שאתם רוצים לעשות.
  • האם הוא יודע להסביר ולתת "נוסחאות" ושיטות מדויקות וברורות לכיצד לרכב על הסוסים שלכם, וגם להסביר למה הוא פועל דווקא לפי ה "שיטות" והדרכים האלה? כי אם הוא מדריך אתכם ומנמק את הדרכותיו ב – "לא יודע, ככה תמיד עשיתי וזה תמיד עבד לי", הרי שהוא למעשה לא מבין כמעט כלום ושום דבר ברכיבה על סוסים. הוא רק מכיר שיטות שנדמה לו שהם עובדות מניסיונו האישי בעניין. זה גם משהו, כן, אבל זה לא הרבה. תעשו לעצמכם טובה ואל תלמדו ממדריך שכזה – תלמדו מאחד שיודע להסביר גם את ה "למה", ולא רק את ה "איך". זכרו שאתם צריכים לחשוב על עצמכם כ "חוקרים" שחוקרים כיצד ניתן לרכב על סוסים במצב זה, בין אם אתם נעזרים במדריך לצורך הרכיבה, ובין אם לא.

וכמובן, שכך גם לגבי התופעות בחברה בהם אני "מורד" ושהבאתי בתחילת הפוסט – על ראיון העבודה, ועל "מרד הנעורים" –

  • מעסיק שמבין עניין כלל לא יתייחס לשנות הניסיון של המועמד בעיסוק הרלוונטי לעבודה, ויבין שלא ניתן להסיק מזה כלום, אלא, הוא יתייחס אך ורק ל: במה בדיוק מנוסה המועמד – מה בדיוק הוא כבר עשה בעבר, והאם הוא יודע להסביר מה הוא עשה (ככה שהוא מבין גם את ה "למה" ולא רק את ה "איך"), על מנת להבין בדיוק את יכולתיו המקצועיות של המועמד לתפקיד.
  • אדם זקן שמבין עניין יבין שמאחר ו "ניסיון חיים" הוא מוגבל מעצם טבעו, ולכל אחד יש ניסיון בדברים אחרים בלי קשר לגילו, כמו כן שלהיות "בעל ניסיון" במשהו לא בהכרח אפילו קשור ללהיות "חכם"/"מבין" באותו עניין, גיל מבוגר הוא לא תירוץ לשלול אף דעה של אף אדם צעיר, בכל נושא באשר הוא. אלא, זה כל נושא לגופו – אם בנושא מאוד מסוים לאדם המבוגר יש הרבה יותר ניסיון מלאדם הצעיר יותר, והוא גם יודע להפגין בקיאות באותו  נושא שהצעיר לא יודע, אז בסדר, ההתנגדות של הצעיר לכך אכן מגוחכת ומהווה "מרד נעורים". אבל אם לא, אין סיבה לחשוב שהמבוגר יודע טוב יותר מהצעיר הבעל "ניסיון חיים דל" ממנו.

לסיום –

מי שטוען שניסיון חיים הוא מקור הידע הבלעדי שקיים, לא מבין שלמעשה לא ניתן להסיק שום דבר ברמת וודאות סבירה רק על סמך ניסיון חיים. אף אחד, כולל מי שטוען שניסיון חיים הוא מקור הידע הבלעדי, לא באמת מסתמך אך ורק על ניסיון חיים.

לדעתי, כנ"ל, מי שמסתמך לכאורה רק על ניסיון חיים, מסתמך בעצם על הסקה אבדוקטיבית מתוך ניסיון חיים – כלומר, הוא משיג ניסיון בלעשות X, ומסיק שאם מעשה X הוביל אינספור פעמים לתוצאה Y, שזה "ניסיון החיים" שלו, אז X הוא סיבה של Y שמחייבת אותו. וכנ"ל, זוהי שיטת הסקת מסקנות חלשה מאוד, שיש לה הרבה התנגדויות בעולם הפילוסופיה, עליהם פירטתי לאורך הפוסט. וזה שהמשתמש בה כלל אפילו לא מודע לזה שהוא משתמש בה, ובמקום זה חושב שהוא מסתמך רק על הניסיון.. זה רק מחזק את טענתי.

ואסיים הכל בחלופה לפתגם המגוחך "חכם לומד מניסיונם של אחרים, הטיפש לומד מהניסיון של עצמו" –

"החכם לומד מחקירות, הטיפש לומד מהניסיון". – החושב הלא נורמלי.

(כמובן ש "מהניסיון" זה התייחסות מעורפלת למה שתיארתי קודם כ "הסקה אבדוקטיבית מתוך ניסיון חיים")

פתגמים נוספים שמפריכים את הפתגם העממי, שנאמרו על ידי חכמים אחרים, אתם יכולים לקרוא כאן.

הפוסט הבא מסביר בערך את אותה נקודה, רק בניסוחים אחרים, והתבטאויות מעולם הסטטסטיקה וההסתברות, ונכתב על ידי חוקר מוח. מומלץ בחום.

ספקנות מדעית – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ו'

הערה חשובה: הפוסט הזה לא בהכרח מייצג את הגישה/צורת המחשבה של כל "הספקנים המדעיים" למיניהם (מה שנראה לכם, שאני מכיר את כולם?), ולא נכתב בידי "מקצוען" בנושא או משהו בסגנון. ממליץ להתייחס לכתוב כאן בעירבון מוגבל, בתור נקודות למחשבה, ולא מעבר.

לפני שבכלל אסביר מהי ספקנות מדעית, אציג את ההקשר:

אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות בתחומים שונים: בריאות, עבודה ועוד המון.

הספקנות המדעית רלוונטית לא רק לניתוח כל טיעון מדעי (למי שלא מבין את הכוונה, ראו חלק ב'), אלא גם לכל אותם החלטות שאנחנו מקבלים (במיוחד בתחום הבריאות, אגב [לדעתי]). זה לא רלוונטי לאף אחת מ 'מסגרות השיחה' שדיברתי עליהם בחלק א', אבל עדיין הליך קבלת החלטות שלנו כולל גם "חילופי דעות" (ביננו לבין עצמינו), ככה שזה קשור.

צורת החשיבה הרלוונטית לספקנות המדעית כוללת כלים לבדיקה עצמית של אותם "חילופי דעות" שחולפות בתוכנו בעת הליכי קבלת החלטות.

הבהרת מושגים

עכשיו שהבהרתי זאת, נגדיר את המושג 'ספקנות מדעית', בחלקים:

ספקנות – להבנתי, ספקנות היא גישה(שאולי ניתן להגדירה כ היוריסטיקה), הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית כדי לדעת כמה שיותר דברים נכונים.

אגב, תוספת שימושית: המושג 'חשיבה ביקורתית' מייצג צורת חשיבה שדוגלת בחיפוש 'הבעיות הפוטנציאליות' בכל טיעון, אותם הצגתי בחלק ג'. כך גם ב בשיקולים פרקטיים כאלו ואחרים בתור מעיין 'תמרורי אזהרה' (אפרט בהמשך על 'תמרורי האזהרה' המדוברים),

אם כי שימו לב שספקנות מדעית רלוונטית אך ורק לטיעונים אינדוקטיביים (אם אתם לא זוכרים מה זה, ראו בחלק ב' , כלומר, במסגרתה כל טענה שנבחנת – לא נבחנת "מתחילתה ועד סופה", אלא רק לפי סימנים שעשויים "לחזק" או "להחליש" את סבירות נכונות הטענה, בעיניי בוחן הטענה. "תמרורי האזהרה" הנ"ל הם סימנים שמחלישים את הטיעון בעיניי מי שרואה אותם ככאלה.

טוב, אז עכשיו כשהבנו את המושגים האלו, נתחיל להסביר ספציפית מהי ספקנות מדעית:

ספקנות מדעית היא היישום של הספקנות הפילוסופית (עליה ארחיב בפוסט אחר) – על נושאים מדעיים, או במונחים שלי – על כל "טיעון מדעי".

אני כבר יאמר שלספקנות מדעית יש "חוקים" משלה. ספקנים מדעיים לא בהכרח נמנעים כמו מאש מכל כשל לוגי אפשרי, ולא בודקים אף טיעון שהם בוחנים "עד הסוף" (על כך בהמשך).

וזאת בגלל שניתן להבנתי, להגדיר ספקנות מדעית גם כספקנות "פרקטית".

מאחר וספקנות מדעית מתמקדת בטענות "פרקטיות", יש מאחורי היישום שלה גם שיקולים "פרקטיים", כמו לדוגמה:

א. ניסיון עבר – אם ספקן מדעי מזהה טיעון בעל מבנה זהה לכזה שכבר ראה בעבר, שמבחינתו, כבר הופרך "במידה סבירה" (על "רמת הוודאות" שספקן מדעי צפוי לשאוף אליה, אפרט בהמשך), הוא לא "יבזבז את זמנו" בניתוחים ובדיקות על טיעון זה, כי החיים קצרים מדי מכדי לבדוק כל דבר שאנחנו רואים.

לדוגמה: אם במקרה מסוים מיסטיקן כלשיהו אמר לספקן מדעי כלשיהו, שאם יענוד על צווארו קמע מסוים במשך שבוע, הוא יפסיק לריב עם אשתו. הספקן עושה כדבריו, ולמרות זאת במשך השבוע הוא רב הרבה עם אשתו. אם מישהו אחר יציע לו קמע דומה ויגיד לו "היית איזה בעיה קטנה עם הקודם, הפעם זה יעבוד", ואז הוא שוב יעשה כדבריו, ואז שוב זה ייכשל, וחוזר חלילה – סביר להניח שאחרי כמה פעמים בודדות (ואולי אפילו לפני הפעם הראשונה!) הספקן יסיק שכל בדיקה של האפקטיביות של אותו קמע לא מצדיקה את הטרחה עבורו.

ב. (אוסיף עוד בהמשך)

מה ספקנים מדעיים מחפשים?

כשבוחנים טיעונים לא מעשיים, אפשר לבדוק אותם מ א' עד ת', ורמת הוודאות (כלומר, המידה בה הספקן בטוח בדעתו לגבי הטיעון שאותו הוא בחן/בוחן) שספקנים פילוסופים שואפים אליה גבוהה הרבה יותר מזו שהספקנים המדעיים שואפים אליה (שכן ספקנים מדעיים נעזרים יותר ב "שיקולים פרקטיים", וכנ"ל, על כך בהמשך).

מעבר לכך, יתכן שיש טעם לציין את הערעורים על השיטה המדעית ועל הנחות היסוד של המדע ככלל. לדוגמה, יש את הפילוסופיה של דייוויד יום, שהראה שאף אחד (לפחות בזמנו) לא הצליח להוכיח בצורה תקפה (פילוסופית, כן?) שלכל דבר בהכרח יש סיבה. כפי שניתן לראות בספר "הזמנה לפילוסופיה" (ארחיב על זה בפוסט אחר).

מה שכן, ספקנים מדעיים שואפים "לפתח" מטא-קוגניציה על ההטיות הקוגניטיביות שלהם. הבה נסביר:

הטיה קוגניטיבית – ראשית, המילה "קוגניטיבית" מייצגת הליך מחשבתי: תפיסה, זיכרון, שיפוט או הנמקה. עכשיו, נראה לי שקשה להגדיר את המילה "הטיה", אבל בגדול, להבנתי הכוונה לרצון להאמין במשהו, בלי קשר ללהצדיק אותו לוגית.

כך שהטיה קוגניטיבית, להבנתי, היא תופעה שיכולה לקרות בהליך החשיבה שלנו, עקב רצון להאמין ברעיון מסוים. לדוגמה, אם אנחנו רוצים להאמין שטיפול X עובד, אנחנו עשויים לחפש הוכחות לכך, תוך התעלמות מוחלטת מכל ההוכחות לכך שטיפול X לא עובד. זה עקב הטיה שעשוי להיות לנו לטובת טיפול זה.

חשוב להדגיש את ההבדל בין הטיות קוגניטיביות (והטיות בכלל) לבין כשלים לוגיים, שכן שניהם בעצם קשורים להליך מחשבתי כלשיהו, ולפי כך ההבדל ביניהם עשוי להיראות מטושטש.

ההבדל המהותי בין הטיות קוגניטיביות לכשלים לוגיים הוא שכשלים לוגיים מתייחסים אך ורק לטיעון עצמו ללא שום קשר לאדם הטוען אותו, בעוד הטיות קוגניטיביות מתייחסות להליך המחשבתי שאדם עובר כאשר הוא מגבש עמדה לגבי כל דבר(כלומר, הטיה קוגניטיבית מתארת תופעה המשפיעה על הליך גיבוש העמדה של אדם לגבי משהו, בעוד שכשל לוגי מתייחס רק לתוכן שיש בטיעון ספציפי (שכל 5 חלקיו, שתיארתי ב חלק ב' – מייצגים הליך מחשבתי) – חלק ההיסק של הטיעון, ליתר דיוק).

מטא קוגניציה = מטא-קוגניציה זהו מושג המתייחס למודעות על הליכים קוגניטיביים שעוברים על אדם, וליכולת "לחשוב על המחשבות" – דהיינו, להבנתי, לחשוב על אותם הליכים קוגניטיביים "מגבוה" ולהתבונן עליהם.

הספקנים חותרים למטא קוגניציה, במובן של מודעות להטיות הקוגניטיביות שלנו, כלומר, היכולת "לבצע" הליך מחשבתי שמתבונן מגבוה על הליכים מחשבתיים אחרים של הספקן, כדי לזהות הטיות שאולי משפיעות עליהם. זה חשוב עבור 2 מטרות לפחות:

א. לבנות טיעונים עם מינימום בעיות פוטנציאליות

ב. לא ליפול בטכניקות השכנוע שתוארו בחלק ה', כאשר חלק גדול מהם "מנגנות" (מנצלות) הטיות שונות.

בנוסף, חשוב להדגיש שספקנים מדעיים, בניגוד מוחלט לספקנים פילוסופיים, משתמשים ב "היוריסטיקות" – כללי אצבע לפיהם הם מקבלים "רושם ראשוני" על כל טיעון וכמה מפוקפק הוא נראה. הם אינם קשורים ללוגיקה כלל וכלל, אלא לשיקולים פרקטיים בלבד. על כך בהמשך.

בגלל הבדיקות האובססיביות של ספקנים כלפי ההטיות שלהם, הם לא מגבשים דעה בקלות, אלא אצלם זה תהליך איטי מאוד, עם אינספור בדיקות ובחינת אפשרויות על כל דבר קטן, ולכן, ספקנים מתקשים מאוד להגיע לרמת וודאות גבוהה (במיוחד ספקנים מדעיים), ולכן ספקנים מדעיים משתמשים ב "קיצורי דרך", שהם ההיוריסטיקות הנ"ל.

אז איך בתכל'ס בודקים כל טענה "מדעית", לפי גישת הספקנות המדעית?

ובכן, להבנתי, זה הולך ככה:

כאשר ספקן מדעי נתקל בכל טענה "מדעית", הוא קודם כל מנתח אותה בהתאם למגוון היוריסטיקות (כנ"ל). ההיוריסטיקות האלו קשורות גם ל 'הבעיות הפוטנציאליות', וגם לכל מיני שיקולים פרקטיים.

דוגמה להיוריסטיקה הרלוונטית לשיקולים פרקטיים: כאשר מישהו מעניק ומציע משהו שכולל את כל המאפיינים המהותיים של טיפול נפשי – אך טוען כי הוא איננו בעל מקצוע הרלוונטי לתחומי הנפש (למעט תחומים שעיסוק לא דורש שום השכלה, כמו ייעוץ ואימון אישי) – זה מדליק נורה אדומה, מה שעשוי להיקרא "הערות כסת"ח" (כסת"ח = כיסוי תחת) – לעסוק בתחום הנפש בצורה זהה לזו של בעלי המקצוע (בתחומים שדורשים רקע), תוך מניעת הסתבכות משפטית שיכולה לקרות ע"י התחזות אל אותם בעלי המקצוע.

בדיקה של דבר כזה, מחייבת למעשה בדיקה של מגוון טענות שאותו "מטפל" טוען לגבי עצמו ולגבי הטיפול שהוא מציע, ויש כאן מידה מסוימת של התמקדות בטוען הטענה, במקום בטענה לגופה – מה שנחשב בפילוסופיה לכשל לוגי (אד הומינם).

מפאת זאת, וכנ"ל – ספקנים מדעיים לא יסתפקו בניתוח אותם "תמרורי אזהרה" כדי לגבש דעה על נכונות של טענה (או במקרה הנ"ל, אוסף של טענות מהותיות לגבי הטיפול המוצע הנ"ל), אלא רק ישתמשו בהם לקבלת רושם ראשוני על אוסף הטיעונים שהם בוחנים (לגבי הטיפול הנ"ל, במקרה הזה).

לאחר מכן, אחרי שאותו ספקן מדעי בדק את תקפותם (הפילוסופית) של מגוון טענות הרלוונטיות לאותו טיעון (בעיות פוטנציאליות בכל טיעון), וקבלת רושם ראשוני באמצעות ההיוריסטיקות (תמרורי האזהרה) הנ"ל, הוא עשוי לעבור לשלב הבא: ביצוע ו/או חיפוש של ניסויים מבוקרים הרלוונטיים לטיפול, כדי להסיק מסקנות כמה שיותר "סבירות" לגבי האפקטיביות של אותו טיפול (כמה הוא עוזר).

כדי להבהיר זאת, נתחיל מההגדרה של המילה "מבוקרים". ניסויים מבוקרים, להבנתי, הם ניסויים שהממצאים שלהם נבדקים בצורה ביקורתית, באמצעות ביקורת עמיתים ובחינה של הטיות אפשריות (על כך בהמשך).

עכשיו, אותם ניסויים תמיד נעשים במסגרת מחקרים, אחרת אין בהם טעם. ספקן מדעי יחפש (ולא יבצע) מחקרים שנעשו לגבי הטיפול ההוא (או לפחות קשורים אליו בצורה ישירה, אם כי קשה לי להדגים זאת), וישפוט את "איכות" כל אחד מהמחקרים שהוא יבחן, לפי סטנדרטים מסוימים (שיוצגו ויוסברו בהמשך). את דעתו הוא מגבש לפי שקלול משולב של מהם מסקנותיהם של המחקרים האיכותיים ביותר, ומהם המסקנות אליהם הכי הרבה מחקרים מצביעים (מבין אלו שבחן).

וכיצד שופטים את איכותו של כל מחקר?

ובכן, כדי להבין זאת, הבה אציג מבנה הבסיסי של כל מחקר מדעי (חוץ מהרקע שלו):

א. שאלת מחקר – החוקרים מגדירים היטב מה הם רוצים לחקור.

ב. היפותזות – ההשערות הראשוניות של החוקרים לגבי תוצאות המחקר, בטרם יישומו.

ג. שיטת המחקר – השיטה לפיה החוקרים יבצעו ניסויים ו "ייקחו" מהם נתונים כלשיהן, מהם הם "יגזרו" את התשובה.

ד. תוצאות הניסוי – החוקרים (או העוזרים שלהם?) מזינים לטבלאות את הנתונים של תוצאות הניסוי (ללא הסקת מסקנות מהם)

ה. דיון – בחלק זה החוקרים מעלים דעות לגבי מה לדעתם נובע מאותם נתונים – אלו מסקנות ניתן לדעתם להסיק מנתונים אלו.

ו. רפרנסים – התייחסויות לחומר נוסף, גם למען ציון מקורות, וגם למען אפשרות לקריאה נוספת.

זה לגבי המבנה. כעת נציג מושגים הרלוונטיים לעולם המחקר המייצגים את הסטנדרטים לפיהם ספקן מדעי שופט את איכותו של כל מחקר:

א. ביקורת עמיתים – כל מחקר שהסתיים, לפני שניתן לפרסום בכתב עת מדעי – הוא חייב לעבור ביקורת עמיתים, דהיינו, בדיקה המחקר מצד אחרים (אני חושב שאלו תמיד אמורים להיות מומחים בתחום המחקר). מחקר שלא עבר ביקורת עמיתים ולא התפרסם בכתב עת מדעי, נחשב לפחות איכותי.

ב. קבוצת ביקורת – בכל מחקר מדעי בתחום הרפואה (ואולי בעוד תחומים?), יש "קבוצת טיפול"(אם כי אני לא בטוח שזה השם המקובל) ו "קבוצת ביקורת" – בהם "משתמשים" על מנת לבדוק את יעילותו של טיפול מסוים. הרעיון פשוט: "קבוצת הטיפול" מקבלת את הטיפול הנבדק עם מרכיבו הפעיל, בעוד שקבוצת הביקורת לא מקבלת את הטיפול. משווים בין מצבם הבריאותי של כל המשתתפים בשתי הקבוצות, זמן מה לאחר שקבוצת הטיפול מקבלת את כל הטיפול, ולבסוף מבצעים את ההשוואה, כאשר הסקת המסקנות מהשוואה זו נעשית עם לקיחה בחשבון של אינספור הטיות אפשריות, אפקט פלצבו ועוד. מחקר שבודק טיפול מסוים ולא כולל קבוצת ביקורת, הוא פחות איכותי, כי לא ברור בכלל איזה ההבדל הטיפול עושה בין מי שמקבל אותו לבין מי שלא.

ג. שיטת המחקר – כנ"ל – שיטת המחקר קשורה היטב לתוקף החיצוני(או לאמינות?)* של המחקר, כלומר – לסיכוי שמסקנות המחקר צפויות להיות נכונות תמיד וניתנות ל "שחזור אינסופי". כי סקרים לדוגמה, הם שיטות מחקר בעייתיות יותר, כי סקר, מעצם הגדרתו, משתמש ב מדגם לצורך הכללה.

  • אם המושגים "תוקף חיצוני" ו "תוקף פנימי" זרים לכם, כתבתי עליהם בחלק ב'.

ד. הטיות – האם החוקרים לקחו בחשבון כל הטיה אפשרית לפני שגבשו את דעותיהם (ראו סעיף ה' במבנה המחקר).

ה. כשלים לוגיים – כמובן, הספקן המדעי מחפש כשלים לוגיים בטיעונים של החוקרים בסוף המחקר.

(אולי אוסיף עוד)

לכל הסטנדרטים שתוארו לעיל, יש קשר הדוק גם לתוקף הפנימי של הטענות שטוענים החוקרים בסיום המחקר – שתלוי בהליך הסקת המסקנות של החוקרים (האם לקחו בחשבון הטיות וכולי), וגם ב "איכות המחקר" באופן כללי. מחקר יותר איכותי = מחקר יותר תקף גם מבחינת "תקפות פנימית" וגם מבחינת "תקפות חיצונית".

לקריאה נוספת

רשימה גדולה (ומפוצצת במקורות) של הטיות קוגניטיביות, מאת ויקיפדיה האנגלית

על ביקורת עמיתים ועל איך בודקים מחקרים באופן כללי, אני ממליץ על הפוסט הזה: המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם!.

דוגמות ל "תמרורי האזהרה" שדיברתי עליהם: ערכה לזיהוי אשליות – 10 תמרורי אזהרה.

על אפקט פלצבו –עמ' 88 – 103 מהספר "חשיבה חדה".

(ספוילר: מדובר באפקט שגורם לאדם שעבר טיפול מבלי שקיבל שום מרכיב מהותי של הטיפול, להאמין שהוא כן קיבל מרכיבים מהותיים בטיפול ושמצבו השתפר בעקבות זאת, כשפועל מצבו השתפר מסיבות אחרות, כגון, עצם האמונה שמצבו היה אמור להשתפרלכן, ספקן מדעי לא יחשוב על טיפול מסוים כיעיל עד שלא יוכיח את עצמו כיעיל יותר מהיעילות שאפקט פלצבו מסוגל להביא (לכל הפחות)).

דוגמה לתכנון ויישום של ניסוי מבוקר, מאת גלעד דיאמנט

זהו!

בפוסט הבא .. אני עוד לא בטוח על מה אדבר. אבל אני די בטוח שהמדריך לא יסתיים עם הפוסט הזה.

מבוא – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק א'

אז כן, חלק לא קטן מהפוסטים בבלוג זה קשורים ל "דיונים"(בעיקר הפוסטים בעמוד הזה, והפוסט הזה). וכן, פרסמתי אותם ללא שום מבוא לזה, וחבל, אז הנה..

הגדרות המושגים הבסיסיים:

ראשית, נזכיר שכשני צדדים באינטראקציה, לפני שבכלל חושבים על כל העקרונות של ניסוח טיעונים, חשוב להבין באיזה סוג של אינטראקציה אנושית מדובר, כי זה מאוד רלוונטי ל "התנהגות הפרקטית" שלכם באינטראקציה. הרי לא בכל אינטראקציה יש חילופי דעות.

ניתן לחלק את כל סוגי האינטרקציות לפחות ל 2 סוגים:

  • נאום (speech) – יתכן וגם אמרות במסגרת "הרצאה" ו/או "פרסום מאמרים ברשת" יכולים להיכנס לסוג זה. זהו סוג של אמרות שמטרתם, בתמצית, היא לשכנע – מבלי לתת לצד השני להגיב (או לתת, אבל לא להגיב לו חזרה, כדי לא לפתוח בדו-שיח).

  • שיחה (conversational) – אמרות שנאמרות במסגרת דו-שיח, כלומר, אמרות שנאמרות כדי שהצד השני יגיב להם, ואז הצד הראשון יגיב חזרה, ואז הצד השני, וכו'. אני אוהב לקרוא לזה "אינטראקציה אינטראקטיבית".

בסדרת פוסטים זו אתמקד אך ורק בשיחות – בסוגים שונים של אינטראקציות אנושיות, שמטרתם היא לפתוח בשיחות, בהם יש חילופי דעות.

כעת, הבה נגדיר כמה סוגים של שיחות בהם יש חילופי דעות בין 2 צדדים או יותר:

דיון (Discussion) – מודה שלא הצלחתי למצוא לזה הגדרה חד-משמעית, אבל הנה אחת טובה בעיניי:

"consideration or examination by argument, comment, etc., especially to explore solutions"

במילים אחרות, מדובר בחילופי הדעות בין 2 אנשים או יותר, תוך כדי שהם מנתחים את הדעות של האחרים, אולי בשביל להגיע להסכמה/פשרה כלשיהי לגבי משהו (בניגוד לדיבייט, בו לעולם לא מגיעים להסכמה או אפילו לפשרה – על כך בהמשך), או סתם כדי להרחיב את האופקים.

רק כדי לבהיר את המילה "פשרה" (כן, לא "המקום" האופטימלי להעמיק במילה הזאת, סורי) – למילה זו יש יותר מפירוש אפשרי אחד. להבנתי, פירושה בהקשר של חילופי דעות, הוא מצב בו שתי צדדים באים לשיחה מסוימת כשאחד אוחז בעמדה X ואחר עמדה Y, והם משוחחים, ובסוף השיחה, אף אחד מהם לא בהכרח משתכנע שהעמדה שהייתה לו לפני שהשיחה שגויה או אפילו מפוקפקת, אבל הם מגיעים להסכמה על רעיון Z שמספק את שניהם ומוביל לסיום השיחה.

עוד הגדרה שיכולה (לדעתי האישית) להתאים, היא שיחות שלא בהכרח נעשות לצורך שכנוע "מוחלט" (גם פשרה יכולה לספק את 2 הצדדים) בעמדה כזו או אחרת, והמשתתפים בהם לא בהכרח מניחים מראש(לפני הדיון) שהם צודקים. עם זאת, בדיון לא בהכרח יש הסכמה על נושא הדיון, צורת הדיון וזמן הדיון בטרם תחילתו.

אציין גם שזה סוג הדו-שיח המתאים לפחות לדיאלקטיקות מסוימות (= מתודות פילוסופיות לחיפוש האמת), כולל השיטה הסוקראטית, אליה אתייחס בהמשך.

ויכוח (argument)שימו לב קודם כל שלמילה "argument" יש משמעות נוספת: טיעון שמועלה בעת ויכוח. לא להתבלבל.

עכשיו, לגבי ההגדרה, אני בשיא הכנות לא הצלחתי למצוא ולו הגדרה אחת ברשת שמסבירה בצורה האמינה והמבוססת ביותר את ההבדל בין ויכוח לבין דיון ודיבייט, אבל אציין את תפיסתי האישית, כי מה לעשות וחייבים להגדיר את המילה הזו איכשהו.

ויכוח בעיניי, הוא כמו דיון, רק שבו תמיד(בהכרח) יש מחלוקת(אי הסכמה) כלשיהי שעליה הוא "מושתת", והוא נעשה בעיקר לצורכי שכנוע, ופחות על מנת לשמוע נקודות מבט נוספות על הנושא עליו מתווכחים, ושנפוץ "להיכנס" אליו עם דעות קדומות, שמתחיל ללא הסכמה על הנושא שלו בטרם התחלתו, או על צורתו, או על הזמן בו הוא יתחיל והזמן בו הוא ייגמר.
ריב (fight) – גם כאן לא מצאתי הגדרה מסודרת, אבל מה שכן, לפי ההגדרות שמצאתי, אני בכלל לא בטוח שיש קשר אפשרי בין המילה "ריב" לבין כל שיחה באשר היא, מאחר וריב זו מילה שמשמשת בעיקר בהקשר של מלחמות פיזיות, לא אינטלקטואליות. אבל אם כן יש קשר, סביר לדעתי ש "ריב" זה בסה"כ קרב צעקות/דמגוגיות או משהו בסגנון.

דיבייט (Debate) –

"Debate is a formal contest of argumentation between two teams or individuals."

במילים אחרות, דיבייט הוא ויכוח שנעשה בצורה "פורמלית", שבה לפי יוסף מלר:

"בדיבייט תחרותי בעצם אין לך סיכוי לשכנע את הצד השני, ואתה מתרכז בשופט, שגם הוא בעצם מחליט מי עשה עבודה טובה יותר, אבל לא ממש נתון לשכנוע."

(בהערת אגב, לפי היכרותי עם הקונספט של דיבייט, המילה "תחרותי" היא תוספת מיותרת, כיוון שדיבייט הוא תחרותי מעצם הגדרתו. תרגישו חופשי להתעלם ממנה).

כלומר, בדיבייט המטרה היא בכלל לא לשכנע, אלא להרשים את השופט, לפי סטנדרטים מסוימים שנקבעים מראש.

במובן מסוים, בעיניי דיבייט הוא ויכוח למופת, בגלל שנושא הויכוח, צורת הויכוח וזמן הויכוח – כל אלה מוגדרים היטב לפני שהוא נעשה, ועל התועלת של כך אתייחס בהמשך.

מעבר לכך, אני מעדיף שלא להתייחס לדיבייט, בגלל ששם הדרך בה בונים טיעונים נקבעה מראש לפי מקימי התחרות, ואינני מכיר אותה מעבר למה שכבר אמרתי.

התפלפלות (sophistry) – אין לי מושג מה זה אומר (שמעתי על מושג זה לא מזמן), אבל הוא גם רלוונטי, ואולי ההגדרות של המילון החופשי יוכלו לעזור להבין את זה

מסגרות שיחה:

אז עכשיו שהגדרנו את המושגים הכי בסיסיים לצורך סדרת פוסטים זו, אני הולך לדבר על "מסגרות השיחה" שבמסגרתן עשוי להתנהל דיון/ויכוח/ריב (על דיבייט לא אדבר, גם כי לדיבייט יש רק "מסגרת שיחה" אפשרית אחת [תחרות דיבייט פורמלית]).

הכוונה שלי ב "מסגרות השיחה" היא לרקע שבמסגרתו/בעקבותיו הדיון/ויכוח/ריב מתנהל (אתייחס גם להאם השיחה המתרחשת בכל אחת מה "מסגרות" הללו הוא דיון או ויכוח או ריב).

חשוב להבין זאת כי הדרך האופטימלית "לנצח" בכל אחד ממסגרות השיחה הללו שונה בתכלית. הבה נתחיל להציג אותן:

1. לחץ חברתי/שיווקי

כדי להבין את הכוונה, נניח (לצורך העניין) שאתם הצד בשיחה ש "עליו לוחצים" לעשות משהו.

במקרה של לחץ חברתי זה עשוי להיות לחץ לצאת ל "בילוי" עם אנשים שאתם לא סובלים, ואתם מתנגדים ללחץ הזה ומנסים לנטרל אותו.

במקרה של לחץ שיווקי זה עשוי להיות לחץ לקנות מוצר שלא מעניין אתכם, או להתחיל להאמין באיזו דת/תורת ניו-אייג' כלשהי, ואתם מתנגדים אליו כנ"ל.

בין כה וכה, שתי הסיטואציות הנ"ל זהות במהותן ביחס לפוסט הזה, במובן ששיחה שנוצרת עקב ההתנגדות שלכם ללחץ שכזה, לא יכולה להיות דיון.

הרי אתם מדברים במטרה לעשות משהו (ההפך ממה שהצד הלוחץ רוצה שתעשו), וכך גם הוא (ההבדל היחידי הוא שהוא רוצה שתעשו את ההפך).

אין לכך שום קשר להכרת נקודות מבט נוספות – אתם נטו מנסים להגן על עמדה, ללא קביעה מראש של נושא השיחה, צורת השיחה או זמן השיחה. והמטרה המהותית בהגנה הזאת היא לא לשכנע (אם כי זה גם עשוי לשחק כאן חלק) – אלא להתיש את הצד השני, לגרום לו להפסיק להתנגד.

לא צריך לשכנע אותו בכלום בשביל זה – אפשר פשוט להגיד לצד השני "תעזוב אותי בשקט/תעשה מה שאני אומר לך, או שאני ירה בך עם האקדח הזה", ובעוד שפרקטית זה לא משתלם לומר זאת(כמובן), זה אכן צפוי להוביל ל "ניצחון" בשיחה שנעשית בנסיבות(מסגרת השיחה) האלו. זה למה לדעתי, סוג שיחה זו הוא מסוג הקונפליקט "השפל ביותר" – ריב.

בקיצור, בשיחה שנעשית בנסיבות כאלו – אין שום צורך (ולדעתי, גם אין שום טעם) לנסות אפילו לנסח טיעון אחד נכון, כי הצד השני תמיד יוכל פשוט להתעלם. בסיטואציות כאלו, רק כישורים חברתיים יסייעו לפתור את הקונפליקט, ואולי גם הקשבה כנה לצד השני. מה שכן, חשוב לדעתי להבין את הטכניקות הרטוריות (מהמילה רטוריקה) שהצד השני משתמש בהן – על רטוריקה אפרט בפוסטים הבאים.

בכל אופן, נראה לי ששווה לציין בהקשר לזה, שכבר כתבתי פוסט על דרכים להתנגד ללחץ חברתי, ופוסט אחר על כיצד לזהות אנשי שיווק שטוענים כל מיני טענות פשוט בשביל השיווק.

2. קונפליקט לגבי עבודה

כאן אני מתכוון לאי הסכמה בין 2 צדדים או יותר, לגבי איך כדאי לעשות משהו.

לצורך העניין, דוגמה פשוטה וקולעת לדעתי, היא כאשר 2 אנשים שעובדים במקום עבודה כלשיהו, צריכים לעבוד ביחד על מטלה מסוימת, שהבוס שנתן אותה לא בטוח בעצמו איך לעשות אותה, אז האנשים שקיבלו את המטלה מתנגדים לזה לזה לגבי מהי הדרך הטובה ביותר לבצע את המטלה כדי לסיים אותה כמה שיותר/מהר/לרצות את הבוס/לרצות את הלקוחות/וכולי.

גם כאן, המטרה היא לשכנע את הצד השני לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה. גם כאן נושא השיחה, צורת השיחה וזמן השיחה לא בהכרח מוגדרים מראש.

ההבדל הבולט לדעתי בין מצב זה לבין לחץ חברתי/שיווקי, הוא ששני הצדדים לא בהכרח בטוחים שהם צודקים כבר לפני השיחה. יתכן ששניהם לא מרגישים בטוחים בעצמם ומעדיפים לנסות להגיע לפשרה/הסכמה לגבי דרך ביצוע המטלה המשותפת.

לכן, לדעתי הכי מדויק להגדיר שיחה שנעשית במצב שכזה כ ויכוח.

לגבי הכלים החשובים לסיטואציה, ובכן, אני לא כל כך יודע, אבל מה שכן: גם כאן, אין לי ספק שכישורים חברתיים הם קריטיים ביותר (אני חושב שהם חשובים בכל קונפליקט שקשורים ל "מה לעשות", ולא ל "מה לחשוב"), ובנוסף, במקרה זה חשוב לדעתי גם לקבוע מראש את הפרמטרים לפיהם הויכוח יתנהל: מהם כל הפרמטרים לשיקול ההחלטה כיצד לבצע את המטלה (ריצוי הבוס וכולי), ולחלק אותם לפי סדר עדיפויות (מה שני העובדים מסכימים שהוא יותר חשוב, ומה פחות – מבין הפרמטרים הנ"ל).

3. קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות

כאן אני מדבר על שיחות שמתחילות כך: אדם א' מתוך שעמום/התעניינות קורא/מקשיב לאדם ב', מגיב על דבריו מתוך עניין בדבריו, ואז אדם ב' מגיב מתוך התנגדות לדבריו של אדם א' ומסביר למה הוא צודק, ואז אדם א' עושה את אותו הדבר, וכולי.

דוגמות פרקטיות: שיחות ברשתות חברתיות, בפורומים, בבלוגים, בעוד המון סוגי אתרים אחרים שיש בהם "מערכת הודעות", הרצאה, ושיחות חולין שיכולות להתרחש בכל מקום אפשרי.

בניגוד לשתי "מסגרות השיחה" הקודמות, לשיחות שכאלו יכולות להיות הרבה נסיבות ראשונות, אז לא "אצהיר" עליהם יותר מדי, מעבר לכמה דברים עיקריים:

א. בשיחות שכאלו בהחלט יכולות להיות הסכמה מראש על צורת השיחה וזמן השיחה, אבל לעולם אין הסכמה מראש על נושא השיחה, שכן הוא תמיד מתחיל "במקרה".

ב. מכל שאר ההיבטים, בשיחות שכאלו, הכל יכול להיות: יתכן שאחד הצדדים, או שניהם, או אף מהם, מאמין מראש שהוא צודק. יתכן שאחד או שניים מהם מציג את עמדתו מתוך רצון שהשני יעשה משהו, יתכן שזה סתם כדאי לשמוע את דעתו, ובטח יש עוד אפשרויות.

ג. גם שיחות כאלו יכולות להיות ריבים (וישנם מקרים בהם ניתן לתאר אותם כ "קרב עלבונות אישיים" או "דו שיח של חרשים").

4. דיאלוג פנימי

הכוונה לשיקולים וההתלבטויות האישיות של כל אדם עם עצמו, שההכרעה שלהם נעשית רק על ידי אותו אדם.

זה בדיוק כמו קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות – רק שדיאלוגים פנימיים לא בהכרח נובעים מנסיבות אלו, מכיוון שהם הכרחיים לקבלת החלטות.

האסכולה הספקנית, אותה אציג בהמשך, שרלוונטית לדיאלוגים פנימיים יותר מלכל סוג שיחה אחרת שצוינה במאמר זה – כיוון שההחלטות חייבות להתבסס על ידע ודעות מסוימות, והאסכולה הספקנית מייצגת למעשה גישה לחיים הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית (מסיבות מגוונות). על חשיבה ביקורתית ספציפית אכתוב בהמשך, איפה שזה יהיה רלוונטי.

5. שיחה מאורגנת מראש

הכוונה לשיחות שנעשות שלא במסגרת תחרות פורמלית (דיבייט), אך כמו דיבייט – הן נקבעות מראש מבחינת מקום, שעה, נושא השיחה וזמן השיחה.

בעיניי, מההיבטים של הפוטנציאל להוביל לשכנוע ו/או לפשרה ולהרחבת אופקים משמעותית, זוהי "מסגרת השיחה" הפרודוקטיבית ביותר.

אם מקום ושעת השיחה ידועים מראש, אז שני הצדדים יוכלו לשוחח מתי שנוח להם בצורה שתאפשר להביע את עצמם במיטבם, כי הם יוכלו להכין את עצמם מראש ולא להיתפס "בפתאומיות". אם נושא השיחה ידוע מראש, אז יהיה קשה לסטות מנושא השיחה שנקבע מראש מבלי לשים לב לכך. אם זמן השיחה נקבע מראש, אז לדעתי זה יכול למנוע מצב בו שני הצדדים ימרחו את השיחה בצורה מיותרת, כדי לא לסטות מהלו"ז.

עכשיו, נכון שזה לא בהכרח יהיה דיון ולא ויכוח. יתכן ששני הצדדים גם במצב זה יתחילו את השיחה עם דעות קדומות ואמונה חזקה בצדקתם.

אבל ריב זה לעולם לא יהיה, כי בשביל שזה יהיה ריב צריך לשנות את נושא השיחה כל הזמן, אפשר להתעלם בחופשיות מדבריו של הצד השני, וכולי.

אבל כן, בסיטואציה הזו, כמו בכל שאר "מסגרות השיחות" שהצגתי – תמיד כל אחד מהצדדים עשויים להיות בעל הטיה לטובת העצמי, שיכולה לחזק את הרצונות שלהם להאמין בכל עמדה שהם האמינו בה לפני השיחה, ולהוביל לעיתים למה שפעם כיניתי "אטימות מחשבתית בדיונים".

זה סיבה חשובה נוספת למה לדעתי תמיד חשוב להבין ברטוריקה ולהיות בעל כישורים חברתיים לפני שנכנסים לשיחה של "חילופי דעות", לא משנה באיזה "מסגרת שיחה".  הבנת הפסיכולוגיה של הצד השני בשיחה מסייעת לעזור לו להתגבר על ההטיה הנ"ל, ועל הרצון להאמין שהוא צודק. אפרט על כך מתי (ואיפה) שאפרט על רטוריקה.

זהו!

זה הכל לבינתיים. במאמר הבא אסביר איך לנסח טיעון נכון, ומהי "ההתנהגות" האופטימלית בדיון/ויכוח בו רוצים לשכנע (מה שכבר קשור מאוד לחשיבה ביקורתית, בין היתר).

למרוד במוסכמות הרגישות בחברה: קשה אבל משתלם

בפוסט הזה כתבתי על כיצד להתמודד עם לחץ חברתי. הפוסט הנוכחי גם יהיה קשור לזה אבל יתיימר פשוט להוכיח(לוגית) שקשה מאוד לחשוב בכוחות עצמך ולמעטים יש אומץ לעשות זאת ללא סודיות – אבל זה משתלם יותר ממה שזה עשוי להראות ברוב המקרים.

עד כמה זה נורמלי לוותר על עצמאות מחשבתית? ניתן לחלק את כל האנשים בעולם מבחינה חברתית ל 2 סוגים: מופנמים ומוחצנים. טיפוס מוחצן מעדיף לחקות את העדר, בעוד שהמופנם מעדיף לחשוב בכוחות עצמו. שמעתי גם דיווחים ומחקרים שהתיימרו להוכיח שטיפוסים מופנמים באופן כללי הם מיעוט, אבל אני לא בקיא בזה ומעדיף לא להיכנס לזה. זכרו אגב, שלהיות שכיר זה גם כן לאפשר למעסיק להחליט בשבילך מה לחשוב ולעשות כאשר אתה עובד. זה שרק מעטים מוותרים על החלטות חסרות היגיון כמו חתונה(כפי שהסברתי כאן) גם מראה משהו.

נתחיל בזה שבניגוד לקלישאה ששמעתי הרבה – החיים הם כן תחרות ומחויבים להיות ככה. יתכן שאתם כבר שמעתם את העצה הפופולרית "לעולם אל תשוו את עצמכם לאחרים". ובכן, אנחנו לא חייבים להתחרות עם אחרים, אפשר גם להסתפק בלהתחרות רק עם עצמנו, שכן ה"אני" שלנו משתנה כל הזמן(כפי שהסברתי בתחילת הפוסט הזה). לדעתי, החסרון שמצדיק את העצה הזו הוא שהשוואה לאחרים היא מעשה אגואיסטי, מאחר והשוואה לאחרים היא משחק סכום אפס. כל "התעלות" שלכם היא בהכרח על חשבון אחרים ולהפך.

אבל החיים הם בכל מקרה תחרות. כאשר אתם רוצים להתקבל לעבודה בשכירות, אתם בעצם מתחרים עם אחרים שגם רוצים לקבל את אותה משרה. כאשר אתם הורים, אין יותר כיף מלהשוויץ ב"הישגים" של הילדים שלכם ולהתייחס לילד כסמל סטטוס. גם כאשר אתם "סתם" שמחים שהתקדמתם עוד צעד בדרך להקמת עסק משלכם, אתם בעצם שמחים שאתם עולים ב"פירמידת תחרות הקמת העסק", שכן יש בה המון שלבים והמונים נכשלים ונופלים במגוון שלבים בה, או עוברים אותה בדרכים פחות יעילות(לדוגמה, לשלם כסף לאדם אחר כדי שיסדיר עניינים הקשורים לעסק שלכם מול הרשויות במקום לעשות את זה לבד בחינם).

גם מי שמקפיד להיות פתוח מחשבתית לאחרים ולעזור להם, בעצם "מתחרה" עם מי שאטום מבחינה מחשבתית ואגואיסט, ומנצח אותו(מבחינתו). אמנם אתם לא תראו אותו משתחצן על זה, כי מי שחשוב לו להיות ככה ירצה להתאבד אם ימצא את עצמו עושה את זה, אבל הוא בכל מקרה בתחרות, גם אם הוא משתדל להעמיד פנים שלא כדי לנצח. וגם אם הוא מקפיד על ביצוע "עסקאות WIN-WIN"(בהם שני הצדדים יוצאים עם רווח), הוא מתחרה במי שלא עושה עסקאות כאלו ו/או מי שבכלל לא מאמין שזה אפשרי.

שימו לב שלפי ההיגיון שמאחורי הפסקה הקודמת, ניתן לדוגמה לטעון שמי שחשובה לו פתיחות מחשבתית אטום כלפי אטימות מחשבתית, מי שחשוב לו לעזור לאחרים מזיק למי שחשוב לו להזיק לאחרים. דהיינו, אי אפשר "ללכת" עם רצון מסוים עד הסוף ולהפוך לבלתי מנוצח בתחרות.

למעשה, אפשר להגיד שהתפיסה הבסיסית שלנו של טוב ורע, שנובעת מעצם הרצונות שלנו, היא הבסיס של ה"תחרות" הזאת. כל עוד יש צורות של המציאות שמועדפות עלינו מאחרות, כשאנחנו מתקרבים אליהם אנחנו מנצחים את ה"אני" שלנו מפעם, ולעיתים אנחנו משווים את עצמינו לאחרים, והיתרון של זה לדעתי זה שזה דרך להרגיש טוב עם עצמינו גם אם היינו מרגישים נורא אם לא היינו מתייחסים לאחרים. לא נורא שפיטרו אותי מהעבודה, העיקר שיש לי חסכונות בעוד שיש אנשים שאין להם לא חסכונות ולא עבודה ונמצאים בחובות.

עכשיו, יש תחרויות "פופולריות" יותר ופחות בכל מקום ודבר. התחרות על מקומות עבודה בהיי-טק היא עצומה, בעוד יש הרבה פחות תחרות על יצירת סטארט-אפים חדשים לדוגמה. בנוסף, כל אחד נמצא בתחרויות שונות ומשקיע בהם בהתאם למערכת הרצונות שלו והחשיבות שהוא רואה בכל דבר ושיקולים אישיים נוספים.

לכן, מי שחשוב לו מאוד לשרוד בעבודה מסודרת לטווח ארוך(מאוד) ולא חשוב לו להוביל שום דבר, יעדיף להתחרות על עבודה בעלת ביקוש ושכר גבוה(הייטק), במידה והוא סבור שיש לו כישורים חברתיים טובים שכן גם זה הכרחי כדי לשרוד שם כל כך הרבה זמן. לעומתו, מי שחשוב לו החירות לחיות את חייו כרצונו, יעדיף להיכנס מיידית לשוק העבודה ללא צורך בקו"ח מרשימים ו/או להשקיע בהקמת עסק עצמאי שמסוגל לייצר הכנסה פסיבית.

הנקודה היא, שמי שבוחר למקד את חייו בתחרויות הכי "פופולריות" – תעודת בגרות "טובה", שירות צבאי "משמעותי", פסיכומטרי, תארים במקצועות מבוקשים בציונים גבוהים ואם אתם הורים: תחרויות בין מצבם והישגיהם של ילדיכם ביחס לילדים אחרים ועוד – יעדיף לא לחשוב בכוחות עצמו, כי אלו תחרויות שאינסוף אנשים כבר התחרו בהם לפניו, ולכן הוא לא סבור שיש לו סיכוי להמציא אסטרטגיות מקוריות לתחרויות האלו, ולכן הוא מעדיף שיכתיבו לו איך לעבור אותם בתוצאות כמה שיותר טובות.

מאחר והתחרויות האלו הם הפופולריות ביותר ומעטים מצליחים "לשדרג" את הדרכים המקובלות לעבור אותם, לא מן הנמנע שרוב האנשים מעדיפים בדברים האלו לא לחשוב בכוחות עצמם בדברים ה"עיקריים" בחייהם. יתכן, אגב, שזה הסיבה למה חשוב להם להוכיח כמה הם בקיאים בתחומים שאינם בהכרח קשורים לתחרויות הנ"ל בהם הם מתחרים – הם רוצים להוכיח לאחרים ולעצמם שהם לא "ממוצעים" ויודעים לחשוב בכוחות עצמם ואף ברמה "טובה", בניגוד להרבה אנשים אחרים.

אבל זה נכון רק לגבי התחרויות הכי "פופולריות". רוב האנשים משתתפים באופן "מקרי" בהרבה תחרויות פחות פופולריות, לדוגמה בנושאים של יעוץ ושל "הבנת המציאות". לדעתי, כאשר מישהו מציג איזושהי מצב שמפריע לו ושואל "מה עושים?"/"האם זה נורמלי?"/"איך להתמודד?" – זה תסמין בולט של הרצון שלו לתת לאחרים לחשוב בשבילו ולהכתיב לו מה לרצות בחיים ואיך להתנהג. משול למי שבוחר להודות שהוא במקום "נחות" בתחרות כלשיהי, והוא מוכן להודות בכך שאחרים שחושבים שהם במקום טוב ממנו בתחרות יעזרו לו להשתפר.

אמנם נראה לי שקל לרוב לאנשים לענות "לא יודע" ששואלים אותם לגבי נושא שהם חושבים שהם לא מבינים בו כלום. אבל אני חושד שאנשים מוכנים להעמיד פנים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם באמת חושבים שהם יודעים כדי לשכנע אנשים(שעושים את מה שתיארתי בפסקה הקודמת) להפוך אותם ל "גורו" שלהם לגבי נושא כלשיהו, אפילו אם זה רק בנושא צר מאוד.

גם כאשר אנשים פונים אליכם באופן מקרי לנושא שנראה לכם שאתם מבינים בו לא רע, ושואלים אתכם שאלה שאין לכם מושג לענות עליה – במקום פשוט לענות "לא יודע", רוב הסיכויים שתתחילו לחשוב מה יכולה להיות התשובה ולזרוק כיוונים אליה, מבלי לציין שלמעשה שהכיוונים האלה הם בסה"כ ספקולציות שלכם שהעליתם בין רגע. מנגד, אם תשאלו מישהו אחר – מה הסיכוי שתעדיפו לנסות להוכיח שהוא לא באמת מבין במה שהוא טוען שהוא מבין?

אתם תרגישו שאתם "חייבים" להשתמש בידיעותיכם. שאסור לכם לפספס את ההזדמנות להשתמש בידע שלכם כדי לעזור למישהו אחר. שזאת ההזדמנות שלכם לשכנע את כולם שאתם במקום גבוה יותר מהאיש ששאל אתכם את השאלה בתחרות "מי יודע יותר בנושא X?". זאת גם הזדמנות אפשרית "לרכוש" שליטה על אותו אדם ועל מחשבותיו ע"י שכנועו שאתם במקום טוב ממנו בתחרות אחת או יותר שחשובה/ות לו, וכך לגרום לו לרצות לשאול ולהתייעץ אתכם על בסיס קבוע(מניפולציה פסיכולוגית פופולרית של מנהיגי כתות) ובכך להבטיח שאתם תהיו במקום טוב ממנו במגוון תחרויות נוספות, עקב השליטה שיש לכם עליו.

אנחנו גם עשויים "להטות" את ההישגים שלנו(מבחינתנו) ומגוון דברים נוספים כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו במקום יותר טוב בתחרות כלשיהי ממי שאנחנו באמת. תוכלו לקרוא על זה עוד כאן(דלגו לחלק בו הדגשתי את המילים "הטיות קוגניטיביות").

אגב, בפוסט הזה ציינתי דבר שניתן לקשר לפוסט הזה – ש "הנורמליים" שונאים את כל מי שלא מסכים עם השקפת העולם הבסיסית שלהם – יש גבול(צר) לכמה הם מוכנים שלא יסכימו איתם. ניתן לומר גם, שהם בעצם לא מוכנים לקבל את זה שיש אנשים(מעטים) שמסרבים בתוקף להתחרות בתחרויות הפופולריות ביותר, אשר חלק גדול מהאנשים סבורים שכולן חייבים להשתתף בהם, למעט אלו שיש להם אילוצים שלא מאפשרים להם זאת.

לכן, רק למעטים יש אומץ לזנוח את התחרויות האלה למען תחרויות פחות פופולריות. למה אומץ? בגלל אמונה שאומרת שאנחנו צריכים שאחרים יקבלו אותנו חברתית במידה מסוימת כדי לשרוד בעולם(יש בזה אמת, לדוגמה בקשר לעבודה בשכירות) וכמובן בגלל ההטיה להאמין שהעדר יודע טוב מכל אינדיבידואל לגבי מערכת הרצונות "האידאלית". לאנשים כאלו ממילא פחות יעזור להיעזר באחרים, ולכן הם יותר חושבים בכוחות עצמם ביחס לאלו שיותר "נורמליים".

כאשר האינטרסים שלך "במיעוט", ממילא יש לך יותר אויבים ופחות שותפים פוטנציאליים, כך שאתה נאלץ לפחד יותר, לרוב לעבוד(הרבה) יותר קשה על דרך שאתה לא מכיר ונאלץ לבנות בעצמך, להתאמץ יותר במלחמה ו/או בריחה מה"נורמליים" שרוצים שתיפול, ובאופן כללי לקחת סיכונים עצומים שמקשים אפילו על השינה הלילית. כלומר, לחשוב בכוחות עצמך זה לא נוח.

מצד שני, גם לחשוב בכוחות עצמך זה בונוס מפלצתי בתחרות. מה יותר כיף מלהרגיש שאתה מבין דברים שרוב האנשים עוד לא מבינים? מה יותר כיף מלהרגיש שאתה יותר אמיץ מרוב האנשים? הבנת המציאות ואומץ הם שני תחרויות מאוד פופולריות למעשה. אבל בכל זאת, זה כרוך בסיכון "גבוה", כמו תיק השקעות בהרכב של 100% מניות בשוק ההון.

והכי חשוב, סלידה מסיכון עשויה להיות מסוכנת יותר מנטילת סיכון. מי שחושב בכוחות עצמו יכול לשחרר את עצמו מהסיכונים שעליך לקחת כתוצאה מחוסר מחשבה עצמית(הבאת ילדים לעולם, משכנתא, חתונה..). נכון, הם לא עד כדי כך מסוכנים כאשר שואפים לעשות אותם בצורה המקובלת, אבל עבור מי שסבור שזה לא בשבילו, הצעידה נגד העדר עשויה להשתלם לו בהחלט ודווקא להרגיע אותו יחסית למה שמצבו היה אם לא היה אמיץ מספיק. אדם כזה יכול להשיג, לדוגמה, חירות כלכלית בגיל צעיר.

וגם אם הוא טועה, הוא תמיד יכול לחזור להיות כמו כולם בנוסף ללהבין את טעויותיו, וכך כבר יש לו יתרון על ה"נורמליים" – יש לו מידה מסוימת של יכולת הבנה של "השונה", בנוסף להבנת ה "נורמליים". מטעויות לומדים תמיד. אדם שחושב בכוחות עצמו יכול להתקרב יותר לאמת. יכול ללמוד מעבר למה ש"מקובל" ללמוד, ולהשתמש בזה כדי לנסות להצליח במה שמעניין אותו ולפתח מזה תשוקה. קשה מאוד להגשים את עצמך בדרך החיים הנורמטיבית, בגלל התחרות הענקית כנ"ל. לאנשים שחושבים ופועלים בהתאם למה שהם חושבים תמיד יש הרבה פחות תחרות כי הם נדירים יותר.

בנוסף, יש לו סיכוי טוב בהרבה לנטרל את העיוותים המחשבתיים שהמוח שלו טומן לו(הטיות קוגניטיביות), מאחר ויש לו סיכוי גבוה יותר לגלות את מה שה"נורמליים" מסרבים להודות בו, וזה, שהחיים הם תחרות אחת גדולה.

את המסקנה/ות אשאיר לקורא.