הסולידית בדיוק פרסמה פוסט חדש בו היא מדברת על למה וכיצד היא העדיפה להימנע לחלוטין מלגלות ל "צרכנים כפייתיים" את תכניתה האמתית בתקופת היותה שכירה. מאחר והפוסט שלה מייצג למעשה את אחת מדרכי ההתמודדות שלה עם לחץ חברתי(כאשר ניתן לחשוב על הלחץ כה "זרם העצמתי" אותו היא מתארת), נראה לי שזה הזדמנות נהדרת לייצג את נקודת מבטי בנושא שעליו אני חשבתי לכתוב כבר זמן מה(קודם כל) את נקודת המבט שלי על נקודת המבט שלה.
נראה שהסולידית מאוד מפחדת מאנשים "נורמלים"(צרכנים כפייתיים לפי הגדרתה). היא רואה בהם כ "מטורפים", "מכורים"(לבזבוזים) ו(כנראה הכי חשוב) – שונאים את השונה, ולעיתים רודפים אחריו כדי "לצוד" אותו, כפי שהיא תיארה למשל איך עמיתיה לעבודה כולל הבוס שלה שאלו אותה שאלות "מכשילות" שבאו לחשוף את רצונותיה האמתיים ולשכנע אותה שהיא חייבת לבזבז הרבה יותר פן תהפוך העבודה להרבה יותר בלתי נסבלת או אפילו פיטורין.
אז כן, לפי הקישור בסוף בטח הבנתם לבד – על זה אני מסכים איתה לחלוטין. כפי שהסברתי בקישור בפסקה הקודמת, רוב האנשים התרגלו שאפשר לפתור בעיות בעיקר דרך כוח והם נוטים להיות אטומים להחריד מול דעות קיצוניות במיוחד.
(קראו כאן על המשמעויות של להיות אטום מבחינה מחשבתית ואיך ניתן "לפרוץ" את האטימות של האחר ושל עצמך. בניגוד למה שהסולידית טענה בפוסט הזה, בהחלט ניתן לדעתי לתקשר עם מי ש"טיפש" ממך בהרבה בתחום מסוים ולשכנע אותו להקשיב ולאמץ את דבריך – אבל זה דורש זה להיות מסוגל להיכנס לנעליים שלו ברמה מספיק טובה, והמון והמון המון סבלנות ואומץ).
כמובן שההגדרה שלה ל "נורמלים" היא מאוד צרה, וניתן להרחיב זאת להמון נושאים אחרים. אבל בכל אופן, זה נכון לגבי כל דבר בו יש נורמות בסביבה מסוימת – מצופה מ – 100% מהאנשים מאותה סביבה להקריב את ערכיהם ודעותיהם למען הנורמה. מי שלא עושה זאת נחשב במקרה הטוב לאגואיסט ומתנשא מאוד ואני מעדיף לא להרחיב על המקרה הרע.
הנורמות באופן כללי, הם מחניקות במיוחד, וההוכחה הכי קלה: הבאת ילדים לעולם(להזכירכם: כל הורה על פי חוק אחראי על בנו עד הגיעו לגיל 18), היא אחד הנורמות הפופולריות ביותר אפילו בחברה החילונית. ועוד אנשים מתפלאים שאנשים מהססים לקבל את ההחלטה האולי הכי מסוכנת שניתן להעלות על הדעת. גם משכנתא לעשרות שנים היא דוגמה לא רעה.
לחץ חברתי, כפי שנאמר פעמים רבות – יכול גם להיות חיובי. אני חושב שאצל טיפוסים מופנמים ששואפים לעצמאות מחשבתית מוחלטת – הוא לא יכול להיות חיובי לעולם, מהסיבה הפשוטה שהשפעה מלחץ חברתי היא, מעצם הגדרתה – חיקוי מישהו אחר. זה לעולם לא מתקבל על הדעת עבור אדם המעריך את עצמאותו המחשבתית, גם אם מדובר באדם שבאמת קרוב לליבו ובמעשה שנראה לו נהדר.
איך להתמודד עם זה? ובכן, הרעיון הראשון(שאני מופתע שהסולידית לא ציינה בעצמה) היא לפתוח עסק עצמאי במקום או להיות שכיר(או בנוסף). ככה לפחות הכנסתכם לא תלויה בכמה אנשים בודדים במשרד אלא בכל לקוח אפשרי של העסק שלכם ללא מגבלת מיקום, ואז יחסים טובים עם אדם אחד יהפכו ללא מהותיים. אבל רוב האנשים לא רוצים להיות עצמאיים, אז בוא נמשיך הלאה.
את האסטרטגיה של הסולידית ניתן לתמצת כך: מאחר והנורמליים הם מטורפים שלא ניתן לנהל איתם דיאלוג רציונלי, עדיף פשוט להיות שונה ורציונלי באופן סודי ואנטי שביר, ע"י שקרים לבנים, התחבאות וניתוק תלות באחרים**. כך ניתן להימנע ככל האפשר מחיכוך עם ה "נורמלים", וגם לשרוד את החיכוך שכן יקרה פה ושם. מעניין אגב למה היא מעודדת שקרים בפוסט האחרון אבל יוצאת נגדם בפוסט אחר בכך שהיא מתארת אותם כ "מפוקפקים מבחינה אתית".
**בקישור שנתתי יש פירוט מעמיק על "שיטה לאושר" שהסולידית אמצה עם ביקורת נרחבת מצדה עליה(בעיקר מהיבט החברתי ללא קשר ללחץ חברתי).
לדעתי, אסטרטגיה זו בעצם מציעה להתייחס ל "נורמלים" באותה צורה שהם לעיתים קרובות מתייחסות לאנשים "שונים" מהם הם מפחדים. מניחה(פחות או יותר) שה "נורמליים" הם בעצמם משוגעים במקרה הטוב, ולכן אין שום דרך "להתיידד" איתם ולא כחוט השערה, ולכן עדיף פשוט "לשים מסכה" מולם כך שניתן יהיה "לשרוד" את החיים איתם ללא צורך לברוח למאדים. ברמה המעשית:
- לשקר לאחרים לגבי *למה* אתם עושים את מה שאתם עושים – אסטרטגיה זו מציעה זאת מתוך הבנה שאין כל כך טעם לנסות להסתיר את מה שאתם עושים בפועל, אבל כן יש טעם לנסות להסתיר את המניעים שמאחורי פועלכם. לכן כפשוטו, תמציאו סיפורים לגבי למה אתם עושים את מה שהם רואים שאתם עושים שמעורר אצלם חשד "שלילי" כך שהמניע לפועלכם יתאים יותר לצורת המחשבה "הנורמטיבית", בלי להסתיר את מה שעשיתם בפועל. ניתן להוסיף זאת לזיוף הסכמות גלויות עם צרכנים כפייתיים למיניהם – זיוף חיוך רב רושם כאשר קרוב משפחה שלכם קונה מכונית חדשה, לדוגמה.
- להתחבא ולהיות עצמאי – לברוח מהתלות במקום העבודה כמה שיותר מהר על ידי עצמאות כלכלית(אי תלות בכסף), פיתוח יכולת לעשות לבד דברים שלעיתים קרובות אנשים משתמשים באחרים כדי שיעשו אותם בשבילם, והקמת עסק עצמאי. כך ניתן להגיע למצב שאתה יכול לפתח קשרים חברתיים כמעט רק עם מה שאתה באמת רוצה קשר איתו, ולהקטין את ה "אילוצים חברתיים" בחייך כמעט למינימום האפשרי.
אגב, אם תחפשו בגוגל "לחץ חברתי" ותקראו כל מיני מאמרים עם עצות להורים על כיצד לעזור לילדיהם להתגבר על לחץ חברתי, אתם תראו שם בעיקר דברים הזהים בצורת מחשבתם לזו של האסטרטגיה של הסולידית: לנתק את הילדים בכוח מחבריהם אם הם נכנעו ללחץ ועשו משהו שההורים שמו לב אליו ושמפריע להם, לפקח על מעשיהם גם כשהם בחוץ, לחקור את חבריהם וסירוב לשיתוף פעולה עם בקשות ילדיהם במידה והם מבקשים מהם משהו בעקבות לחץ חברתי.
ובתמצית – להילחם בכוח ברצונם להשתלב בחברה כתוצאה מהלחץ החברתי ולא לקבל אותו בשום פנים ואופן לעולם. זה בדיוק הסיבה לאיך שהסולידית נהגה – היא פחדה שכך בדיוק ינהגו עמיתיה לעבודה במידה והיו חושפים את כוונותיה האמתיות – היא כנראה הייתה מתפטרת זמן קצר לאחר מכן, בין אם מרצונה או מרצון הממונים עליה.
לפי דעתי, הסעיף השני של השיטה הוא נהדר ויעיל למדי(וכן, גם אני מיישם אותו – אני הרי גם מחביא את זהותי בבלוג הזה וכותב אותו לבד). לא משנה כמה אתם טובים בלהתמודד עם לחץ חברתי שמופעל עליכם, בסופו של דבר למנוע את החיכוך הזה לפני שהוא קורה תמיד היה ויהיה יותר יעיל ואפקטיבי.
הסעיף הראשון, לעומתו, "יוצר" סיוט במקרה הטוב. לשקר לאחרים כדי שלא "יזיקו" לך, גם אם דרך שקרים לבנים, זה אמנם מרגיש הרבה יותר נוח מאשר להסתכן בלומר את האמת. אבל כאשר אתה משקר להם, אתה יוצר מצב בו אתה:
- כל הזמן מפחד(מאוד מאוד מאוד) שאולי יגלו שאתה משקר. אם חשבת שאם יעלו עליך ללא שקר אולי יפטרו אותך, מה הסיכוי שיפטרו אותך אם יעלו עליך אחרי ששיקרת? לא משנה כמה אתה טוב בלשקר ולהסתיר את זה, הסיכון הזה תמיד קיים.
- מנסה להכתיב לאחרים מה לחשוב בידיעה שזה לא האמת כדי לשלוט ברגשותיהם ותפיסת עולמם. כלומר – לעודד אותם להמשיך להיות "נורמלים" ובכך לתרום להנצחת דפוסי המחשבה הנורמטיביים אליהם אתה מתנגד. הטעיות יכולות להיות מסוכנות(אלא אם כן אתה רוצה שה"נורמליים" יסבלו). יהודית כץ הרחיבה היטב על הנושא כאן בצורה נהדרת לטעמי.
- "אוטם" את עצמך מצורת מחשבתם – כשאתה משקר להם אתה בעצם משדר לעצמך שאתה בטוח ש 100% שאתה השפוי והם המשוגעים, כלומר – אתה נעשה אטום לחלוטין ולא מתעניין ולא כחוט השערה בלמה הנורמליים חושבים איך שהם חושבים. אם אתה שולל אותם מבלי להתאמץ להבין אותם יותר מדי, אתה אטום מבחינה מחשבתית לא פחות מהם.
- לעיתים קרובות מכריח את עצמך לעשות חלק מהדברים שה"נורמליים" מצפים שאתה תעשה בהתאם לנסיבותיך, מתוך פחד שאם לא תעשה אותם הם יעלו על השקרים שלך.
יש לי רעיון לאסטרטגיה נוספת שניתן ליישמה במקביל לזו של הסולידית, שחוסכת לחלוטין את כל ארבעת הנזקים החמורים הנ"ל, אם כי גם לה יש את החסרונות שלה: הקשבה חיצונית.
לפני שאתחיל להסביר אותה, כבר אכתוב כי היא כנראה תיתפס כמאוד לא נוחה עבור רוב האנשים ליישום במקום עבודה בו הם תלויים לחלוטין מבחינה כלכלית ועובדים בו כשכירים. עם זאת, אני משוכנע שאם תתמידו בה במקום עבודה מהרגע שאתם נכנסים אליו, יהיה קל יותר. מובן לי למה "הסולידית"
הכוונה כאן היא להיכנס למוד של הקשבה למי שמפעיל עליכם לחץ חברתי, במובן כזה: כאשר הוא לוחץ עליכם לעשות X, תתחילו לשאול אותו: "למה אתה רוצה שאעשה את זה?", "האם זה יעזור לך איכשהו אם אעשה את זה?". המהות בשאלות האלו היא שאתם מנסים להבין את הצד שלו בכל הסיפור ולהיכנס לנעליים שלו, מבלי להביע את דעתכם על זה.
כמובן שזה מסובך ולוקח הרבה זמן. הרי בפעם הראשונה שתנסו להבין אותו, גם אם תצליחו לגרום לו לשתף פעולה, קשה לעשות זאת בזמן שהוא לוחץ עליכם(לכן יש טעם לנסות להבין את בקשתו דווקא בזמן מאוחר יותר, כאשר הוא כבר לא במוד של ללחוץ עליכם לעשות משהו).
לדעתי בהתחלה עדיף להתמקד באינטרסים שלו, כלומר למה חשוב לו מה הוא רוצה ממכם. לדוגמה, יתכן שהוא מאמין שאתם חייבים לרצות את מה שהוא רוצה כי הוא מבחינתו יודע מה טוב בשביל כולם – ובכן, אם זה המצב, כבר דעו לכם שהוא מקרה קשה ויש טעם להעדיף "לברוח" ממנו מאשר להתאמץ להבין אותו, או לנסות דרכים סולידיות יותר להבין אותו, מאחר ואנשים כאלו, בעיני לפחות, הם מסוכנים מאוד.
באופן כללי, זה חשוב להבין האם הוא רוצה שתעשו משהו, או שתבינו משהו, מבלי לעשות דבר? אם הוא רוצה שתבינו משהו – יהיה לכם הרבה יותר קל לגרום לו להסביר את עצמו לכם ובשבילכם, מאשר אם הוא רוצה שתעשו משהו, שאז זה יהיה תהליך ארוך רק לגרום לו להסביר את עצמו.
אי הנוחות הוא חמור ביותר במיוחד בהתחלה, ולכן זה לא נורא אם בהתחלה בסופו של דבר תכנעו לגחמותיו או אפילו תסתכנו באסטרטגיית החיים הכפולים באופן זמני. ממילא אסטרטגיית ה "שלול את האחר על פי שיטתו" היא כמעט בלתי אפשרית ליישום תוך זמן קצר ולכן זה מובן. העיקר שתנסו(באמת) ליצור ביניכם דיאלוג בו הוא מסביר את עצמו לכם מכל היבט אפשרי הרלוונטי למה שהוא "מבקש" ממכם.
אחרי שהוא יענה לכם, פשוט תגידו לו: "אוקי, בעקבות התשובות שלך החלטתי שאני לא מעוניין לעשות את מה שהצעת/ביקשת ממני לעשות". כך אתם משדרים לו שאתם מסרבים מהסיבות ה "נכונות", מאחר וסירבתם כאשר שקללתם את צורת המחשבה שהובילה אותו לחשוב הפוך ויש סיכוי לא מאוד נמוך שהוא ייקח אחריות ויטיל ספק בצורת המחשבה שהובילה אותו לחשוב שאתם צריכים לעשות את מה שהוא רצה שתעשו.
(קראו בסוף הפוסט על אטימות על כיצד לשכנע את האחר בצדקתכם ע"י שלילה על פי שיטתו)
כמובן שהסגנון של השאלות שלכם צריך להיות מותאם לרצונכם ולסיטואציה. אם הוא ביקש ממכם לבוא לחתונה של קרוב משפחה שלו(ולשלם מאות שקלים עבור בני הזוג למימון החתונה) לדוגמה, אז מומלץ לשאול אותו למה הוא חושב שזה בסדר שאתם תממנו לבני הזוג את החתונה, ולמה הוא חושב שכדאי לכם לבוא גם אם אתם שונאים חתונות, למה הוא חושב(אם חושב) שזה סימן שאכפת לכם מבני הזוג שמתחתנים וכו'.
כמובן שכאשר אתם מחליטים לסרב, יש טעם להסביר את הסיבות שלכן לסירוב, אם אתם משוכנעים שאותן הסיבות "שוללות אותו על פי שיטתו". זה חשוב במיוחד כי זו האסטרטגיה היחידה שמסוגלת לשכנע אותו מבלי להוציא אותו יותר מדי מאזור הנוחות שלו.
ככה אתם גם כנים איתו כמעט לחלוטין(הרבה יותר קל להגיד את האמת בהתאם לאסטרטגיה הזו מאשר פשוט להגיד את האמת באופן ישיר ומיידי) וגם מקבלים "העשרה אינטלקטואלית" בכך שאתם שומעים ומנסים להבין את הצד שלו במקום להיות אטומים. זה יעזור לכם גם בפעמים הבאות בהם הוא ילחץ עליכם, מאחר וההבנה שלכם לגביו תאפשר לכם להבין את רצונותיו ומחשבותיו במידה מסוימת מבלי שתצטרכו לשאול אותו על כך. למרות, כמובן, שאי אפשר להבין את מה שעומד מאחורי אלו ב – 100%.
החסרונות של האסטרטגיה הזו ביחס לקודמת הם:
- קושי ביצירת "שיתוף פעולה" – כאשר מישהו לוחץ עליכם, המוטיבציה שלו מרוכזת בזה שאתם תענו לו ולא הוא לכם. כשאתם משקרים לו אתם זורמים איתו, בעוד שכאשר אתם שואלים אותו משהו בעצמכם אתם עושים את ההפך.
- קושי בתכנון מראש – הרבה יותר קל לנחש איך הלוחץ יגיב כאשר תמציאו לו סיפור(שקר) מסוים, מאשר מה כדאי לשאול אותו כדי שהוא ירצה לענות לכם בכנות.
- קושי בלהסתיר את דעתכם – כאשר אתם שואלים אותו שאלות, אתם חייבים להיזהר שהשאלות שלכם לא ירמזו במסווה על דעתכם כי אתם רוצים שהוא ידבר על עצמו מבלי להתייחס עליכם. הרבה יותר קל להימנע מהמלכודת הזאת כאשר אתם משקרים מאשר כאשר אתם שואלים.
- דורשת "הקרבה" רבה יותר של קולכם – כאשר אתם שואלים, אתם נאלצים לסתום את פיכם לחלוטין ולמשך זמן ממושך להתרכז אך ורק בדבריו של הלוחץ. לעומת זאת, כאשר אתם משקרים אתם רק צריכים להבין מה הוא רוצה ממכם ולבדוק האם השקר שלכם משכנע אותו או לא.
הסיבה המרכזית למה אני בכל זאת מעדיף לשאוף ליישום מלא של האסטרטגיה הזאת היא כי החסרונות שלו מבוססות בעיקר על חוסר הבנת האחר ועל עצלנות.
מאחר ואני חסיד של הבנת האמת(שהתגברות על חוסר הבנת האחר ועל עצלנות קשורים אליה היטב), אני מעדיף "לשים את הדגש" על האסטרטגיה ההרבה יותר קשה והרבה פחות נוחה – העיקר שהיא תוביל אותי למקום שיאפשר לי להתמודד הרבה יותר בקלות עם חיכוכים עם אותו אדם בפעם הבאות – לעומת זאת, אם הייתי בוחר להשתמש רק באסטרטגיית החיים הכפולים – ההפך היה הנכון.
אני לא רוצה להוסיף כרגע יותר מדי על האסטרטגיה הזו כאשר אני בעצמי עדיין לא שולט בה היטב(אם כי יש לי ניסיון רב מאוד איתה), לכן אעצור כאן.
הרחבה נוספת על נושא ההקשבה(בעיקר מההיבט של איך להקשיב לעצמכם) שדנה גם באיך לעשות את זה למרות הקושי תוכלו למצוא בפוסט הזה(שמסביר בהרחבה גם למה קשה להקשיב לאחרים ולעצמינו) ובפוסט הזה.
החושב הלא נורמלי 