אוקיי, אז עכשיו שהבנו איך לנסח טיעון נכון, אני אסביר בצורה יותר ספציפית על מסגרת השיחה ה "אופטימלית" בעיניי, למען דיון פרודוקטיבי ויעיל ככל האפשר.
כפי שכתבתי כאן, יוסף מלר הציג את המבנה של כל טיעון בצורה הבאה:
"את החלקים אתם מכירים משיעור הבעה בכתה ז': כותרת לטיעון (פתיחה), הסבר לטיעון, דוגמא וסיכום."
על פניו, זה עשוי להישמע כמו דרך טובה להציג כל טיעון שמועלה בכל דיון רציני, כיוון שהיא כוללת את כל החלקים הנדרשים בו (למעט ההקשר, שצריך להיות מובהר בנוסף).
אז מה החסרון?
בפועל, אני חושב שמבנה זה לא בהכרח מתאים לכל "מסגרות השיחה" שהצגתי בחלק א'.
חשבו על זה כך: אם כל צד בדיון, בכל פעם שהוא חושב להעלות טיעון, יתכונן להציג טיעון לפני המבנה הנ"ל, כמה זמן זה ייקח לו? שעה לכל הפחות? בשיחה "רגילה" כל תגובה "מצופה" לבוא תוך שניות.. וזאת בדיוק הבעיה.
יתכן שהקונספט הנ"ל מתאים, לדוגמה, כאשר אדם א' כותב מאמר, אדם ב' בוחר לכתוב מאמר אחר כתגובה למאמר של אדם א', וכל זה נעשה על הכתב. אז אין דו-שיח "על זמן אמת", ולכן לא צריך לענות תוך שניות.
אבל:
א. ה "שיחה" בין שני האנשים בדוגמה לעיל, לא צפויה להוביל להסכמה/פשרה ביניהם, לא משנה עד כמה הם מקשיבים זה לזה ו "לא אטומים". כי כאשר כל תגובה לוקחת שעות, לא נראה שיהיה "שיחה" עם הרבה תגובות מצד כל צד, ולכן ספק אם דרך כמה הודעות בודדות אחד הצדדים ישנה את דעותיו באופן קיצוני.
ב. לא משנה עד כמה מנומק ומנוסח היטב הטיעון, תמיד אפשר "להפריך" אותו באמצעות הטלת הספק הפשוטה ביותר – "למה". הרי תמיד נוכל לשאול על כל טיעון, "למה?", עד שהצד השני ייכנע ויגיד משהו בסגנון: "אני לא יודע/זוכר".
בעיה זו ידועה בפילוסופיה בשם "רגרסיה ספקנית" או "רגרסיה אינסופית". אם ננסה להתגבר עליה לצורך איזשהו דו-שיח, אפשר לנסות:
- לבנות "טיעון מעגלי" (טיעון שהמסקנה שלו היא גם אחת מההנחות שלו). ככה שכל "למה" יקבל את אותה התשובה – ההנחה שהיא גם המסקנה של הטיעון. הבעיה היחידה, כמובן, היא שזה מהלך לוגי פסול (כשל לוגי).
- להגיע להסכמה עם שאר הצדדים בדו-שיח לגבי הנחת יסוד מסוימת – ככה שהם לא יטילו בה ספק, וזה ישים סוף וגבול מאוד ברור לרגרסיה המדוברת, כל עוד ההנחה המוסכמת מהווה כל/חלק מההנחות של הטיעון שלכם.
ג. אי אפשר ככה לנהל דיון רציני בעל פה. הקונספט הזה מתאים, לדעתי, למסגרת השיחה הבאה:
לחץ שיווקי/חברתי (כתבתי עליה בחלק א')
במסגרת זו, הקונספט בו כל צד מפרט כל כך לעומק את דעתו בכל פעם מחדש, אז קשה לצד השני להתחיל לחשוב אפילו על תשובה וזה במהרה יגרום להתשה שתגרום לאחד הצדדים להיכנע.
במילים אחרות, עבור מסגרת השיחה זו, הקונספט הנ"ל טוב כשיטה רטורית (ועל רטוריקה אפרט בפוסט אחר).
לסיכום(לבינתיים): מבנה הטיעון שהוצג בתחילת הפוסט לא מתאים לכל שיחה עם "חילופי דעות" שמטרתה היא הגעה להסכמה/פשרה.
(כמובן שאם אחד הצדדים סומך על הצד השני ורוצה להאמין לו, אז אין בעיה עם הקונספט הנ"ל, רק שאז אין בכלל אינטראקציה של "חילופי דעות" בין שתי הצדדים! ובכל אופן, ארחיב על מצב שכזה בפוסט על ספקנות מדעית וגם בפוסט על רטוריקה).
מהי האלטרנטיבה?
אז עכשיו, אציג דרך אלטרנטיבית לדיון/ויכוח – הדרך היחידה לדעתי להגיע להסכמה/פשרה.
ניתן להציג אותה באמצעות קונספט שידוע בפילוסופיה בשם "השיטה הסוקרטית".
הרעיון שלה פשוט: במקום שכל אחד כותב מאמר ארוך ומפורט על דעתו בכל פעם מחדש, צד אחד פשוט אומר את דעתו (מבלי לפרט לעומק), והצד השני מתחיל לשאול אותו שאלות על דעתו ו/או להעלות טענה/ות נגד.
הרבה פילוסופים משתמשים בקונספט זה כדי להציג את התורות הפילוסופיות שלהם, מאחר ודרך שיטה זו ניתן להבין את "ההליך המחשבתי" שהוביל אותם למסקנותיהם: השאלות שהם שאלו את עצמם בדרך, כל הטענות נגד שהם ו/או אחרים העלו שהם הפריכו, וכל שאר הפירוטים לדעתם והקשיים שהיו להם "בדרך".
לדעתי דיון "אופטימלי" הוא כזה שבו יש הקפדה עיקשת בדיוק על אותם דברים שיש עליהם הקפדה בדיאלוגים שמוצגים באמצעות "השיטה הסוקרטית", שהתעלמות מהם מובילה לסיום הדיאלוג.
והדברים האלו הם, כפשוטו כמשמעו – ה "בעיות הפוטנציאליות" בכל טיעון אפשרי שהצגתי בחלק ג'
כללי אצבע שימושיים בדיון מסוג זה
ובכל מקרה, להלן כמה "כללי אצבע" שלדעתי מסכמים את ה "בעיות הפוטנציאליות" החשובות ביותר בעת דיון:
א. אין כשלים לוגיים בשום היסק (תזכורת: אם הטענה הנבחנת היא "מדעית", אז היא רק צריכה להיות להיות תקפה "חיצונית ופנימית". להבנת הכוונה, הסברתי על המושגים בהם השתמשתי עכשיו בחלק ב'.
ב. כל בקשה להגדרה נענית בהגדרה ספציפית ככל האפשר. כדאי לזכור שככל שההגדרה פרקטית יותר (=אפשר יותר לדמיין את כוונתה בצורה מוחשית) – כך היא יותר קלה להבנה ופחות מעורפלת.
ג. אין כשלי רלוונטיות (סוג של כשלים לוגיים) בשום מקום – כל התייחסות לדבר שאיננו רלוונטי לנושא השיחה – זהות האדם ש "עומד" בצד השני, הרגשות שלו וכולי – מהווה כשל לוגי. ניתן למצוא מגוון כשלים מסוג זה בפוסטר הזה לדוגמה.
ד. הביסוס(חלק או כל ההנחות) של כל טיעון שמועלה, מוצק ומבוסס על מחקרים/לוגיקה מבוססת, ולא על אנקדוטות/אינטואיציה וכולי – רלוונטי אך ורק לטענות "מדעיות". ארחיב על כך בפוסט על "ספקנות מדעית".
ה. כל תגובה של אחד הצדדים מתייחסת לחלק המהותי בטענה האחרונה של הצד השני, או מבקשת להבין מהו החלק המהותי באותה טענה – כי צריך כל הזמן להתמקד רק בעיקר. חוסר מיקוד שכזה "יוצר" בזבוז זמן, ובלבול הדיון ע"י שינוי הנושא שלו.
ו. כל צד מוודא שהוא מבין טענה לפני שהוא מתייחס אליה – לפני שמתייחסים לכל טענה, כדאי לנסות להסתכל (לא במשך שעות, כן?) על ההנחות הסמויות שלה (ולשקול לשאול על מה אותם הנחות מבוססות), על הביטויים היותר מעורפלים שבה (ולשקול לבקש הגדרות ספציפיות עבורם), על ההיסק (האם הוא לגיטימי?), ועל המסקנות (מן הסתם).
בנוסף..
אם בכל זאת תהיו מעוניינים לנסח טיעונים בסגנון שיוסף מלר הציג, הנה כמה דברים שכדאי להסתכל עליהם ולבדוק אותם, שמתאימים למבנה שהוא הציג:
לחלק הצגת הטיעון:
א. פירוקו להגדרות
ב. פירוקו להנחות סמויות ולא סמויות
לחלק הנימוק/ים:
א. ניתוח האמינות שלו/הם
ב. ניתוח ההנחות הסמויות והלא סמויות שלו/הם
ג. בדיקת הקשר בין הנימוק/ים לטענה, והאם הטיעון תקף על פי כך
ד. האמינות שלו מוצקת (רלוונטי, כמובן, רק לטענות "מדעיות")
ה. יש לנימוק עצמו נימוק מסוים (אם כי כדאי להימנע מרגרסיה אינסופית, כמובן)
לחלק הדוגמה:
א. וידוא כי הדוגמה קשורה לטיעון
ב. וידוא כי הדוגמה מסייעת להבנת משמעותו של הטיעון (כלומר, מגדירה את אותה משמעות באופן ספציפי יותר)
לחלק הסיכום:
א. וידוא כי הוא אינו סותר את הטיעון.
(אולי אוסיף עוד)
זהו!
בפוסט הבא אדבר ספציפית על רטוריקה, כלומר, איך לשכנע(נטו) – ואיך לא "ליפול" לטכניקות שכנוע מניפולטיביות.
החושב הלא נורמלי 