איך להכין משחק ויכוחים טוב?

אחרי שכתבתי את הפוסט על "משחק ויכוחים" מסוים, אציין שיצא לי לשחק במשחק אחר, מאוד מזכיר אותו מבחינת העיצוב שלו (והדברים שהוא מנסה ללמד): Socrates Jones: Pro Philosopher – לחצו כאן כדי לשחק בו (ומומלץ בחום לעשות זאת בטרם קריאת הפוסט הזה). לרפלקציות מהמפתחים של המשחק הזה לחצו כאן ו/או – כאן.

גם המשחק הזה בא ללמד חשיבה ביקורתית ואיך להתווכח בצורה "נכונה". אבל יש הרבה הבדלים בין איך שני המשחקים עושים את זה.

מכיוון שמעניין אותי לדון באיך להכין את ה "לומדה" הכי אפקטיבית בהקשר הזה, אסקור את ההבדלים בין 2 הלומדות האלו,

אבל אתחיל מההבדלים המעניינים ולא מלהסביר לעומק על המשחק  Socrates Jones: Pro Philosopher, כי אין לזה חשיבות.. זה באופן כללי פחות או יותר אותו הדבר כמו המשחק השני, רק עם גרפיקה, מוזיקה, סיפורי כיסוי אחר וכו'. ועל ההיבטים האלה אין לי עניין לדון, משום שהם לא קשורים בשום צורה (לפחות להבנתי) להיבט החינוכי של המשחק.

אגב, למרות שלמשחק שסקרתי בפוסט הקודם אין באמת שם, לצורך העניין, אקרא לו "להביס את אלים", בעקבות סיפור הכיסוי של המשחק ההוא, זה נשמע לי מספיק מתאים..

אציין ואסביר גם בכל סעיף, איזה משחק לדעתי השתמש בדרך עדיפה על פני השני ולמה:

מבחינת כמות הדרכים לנצח בכל שלב:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, אפשר לנצח רק בדרך אחת (ציטוט מכאן: "a logic puzzle with a single solution"). יאמנם השחקן יכול לבחור להשתמש באחד מתוך כמה טיעוני נגד, אבל רק אחד מהם יעבוד (אם בכלל – לפעמים דווקא לבקש מהצד השני להסביר את עצמו זה כל מה שצריך כדי "לנצח").

מנגד, במשחק "להביס את אלים", יש שלבים בהם יש יותר מדרך אחת לנצח, כאשר זכור לי שבאחד המקרים הדרכים האפשריות לנצח שונות בתכלית זו מזו (רמז: אני מדבר על שלב האינטליגנציה).

לדעתי, המשחק "להביס את אלים" שיחק אותה בסעיף זה. לפעמים (ולדעתי, רק לפעמים) יש כמה דרכים שונות להפריך בדיוק את אותו טיעון, כי טיעון מורכב מכמה הצהרות, והפרכת אחת מההצהרות האלה יכולה להספיק כדי לערער את המסקנה/ות של הטיעון, מה שתלוי גם כמובן, בהאם מסקנת הטיעון ניתנת לבדיקה אמפירית או לא

מבחינת התגובות האפשריות המוצעות לשחקן בכל שלב:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, יש "טבלה" מסודרת של מהלכים בכל ויכוח, המחולקת ל 2 חלקים: "Question" (שאל) ו "Chellenge" (התנגד). אצטט את רשימת המהלכים בחלק "Question":

•  "Ask for clarification" (בקש הבהרה לטיעון)
• "Press for backing" (בקש ביסוס לטיעון)
• Question Relevance (שאל מה הקשר בין הסבר מסוים על ההנחות של הטיעון, לבין המסקנה שלו)

בחלק "chellenge", יש מעיין "מגילה" עם רשימה של טענות נגד שהשחקן יכול לנסות להעלות כל אחת מהם.

מנגד, במשחק "להביס את אלים", אין שום רשימת מהלכים. או יותר נכון, יש כזו, אבל היא רק משמשת להבהרת מהלכים אפשריים במשחק כדי להסביר למה הם היו גורמים לשחקן להפסיד או לנצח.

במקום זה, המהלכים עצמם שהשחקן יכול לעשות "מעורבבים" בין מהלכים מסוג "question" ו "chellenge", והשחקן צריך להבין את המהות של כל מהלך שמוצע לו לבד, ולדעת מתי כל מהלך הכי מתאים.

בתמצית, אני חושב שמה שיש ב – Socrates Jones: Pro Philosopher הרבה יותר טוב מבחינה זו.

לא רק שהוא הופך את זה הרבה יותר פשוט לשחקן להבין מה הוא יכול לעשות (בניגוד למשחק השני, בו מוצעים לך תגובות ספציפיות ואתה צריך לפרש אותם לבד, כנ"ל), אלא גם הוא הופך את זה להרבה יותר פשוט להבין איך באופן כללי כל שלב "זורם" ומתקדם – יותר קל ככה להסביר בצורה מסודרת מה הולך בכל ויכוח, ואיך הוא מתנהל.

מבחינת הטיעונים שהאויב בכל שלב מעלה:

ב – Socrates Jones: Pro Philosopher, בכל פעם שהאויב מדבר, הוא מעלה טיעון שלם, ומציג את כל חלקיו, ורק לאחר מכן השחקן מקבל "זכות" להגיב, כאשר התגובות של השחקן עשויות להיות טיעונים ועשויות להיות שאלות.

מנגד, במשחק "להביס את אלים" המשחק נוטה להתחיל בצורה "עמומה" יותר: אמנם נושא הויכוח מוגדר מראש, אבל האויב נוטה להתחיל מלהעלות טענה יבשה, במקום להציג את כל הטיעון שלו. זה למה לעיתים קרובות, השחקן צריך להתחיל מבירור הטענה כדי לא להיפסל.

לדעתי, גם כאן Socrates Jones: Pro Philosopher עשה את זה טוב יותר, משום שכאשר מוצג לשחקן כל הטיעון, הוא אכן יכול לברר ולתקוף אותו מכל מיני כיוונים אפשריים.

מנגד, כשרק מוצגת לו טענה ספציפית, אין כל כך מה לעשות איתה. היתרון של להציג את כל הטיעון מראש זה שככה, צריך להבין את הטיעון והבעייתיות שבו כדי לדעת איך להגיב, בעוד שלהגיב לטענה זה הרבה, הרבה יותר קל, ואי אפשר להמציא הרבה תגובות אפשריות נגד טענה קטנה.

מבחינת ההתקדמות במשחק עצמו:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, ככל שהשחקן מתקדם במשחק, כך הוא "צובר" יותר טיעוני נגד שזמינים לו לשימוש בכל נקודה בכל שלב.

מנגד, ב "להביס את אלים", ככל שהשחקן מתקדם במשחק, הוא צובר רק נקודות ודירוגים. אין להתקדמות שלו כל השפעה על התגובות האפשריות שמוצעות לו – הם לא משתנות, וממילא משתנות לחלוטין בין כל שלב ושלב וכל חלק בתוך כל שלב.

האמת שפה אין לי מושג מה עדיף. יתכן שיותר טיעוני נגד אפשריים יכול לתת לשחקן איזשהו "reward" לצפות לו, ולהעלות את רמת הקושי של שלבים מאוחרים ויתר עם העלאת חופש הבחירה, אבל חוץ מזה לא נראה לי שזה עושה משהו.

במשחק "להביס את אלים", הנקודות והדירוגים שימושיים גם כדרך לתת פידבק לשחקן, שכן הוא קיבל נקודה שלילית בקטגוריית "כשלי רד הרינג", לדוגמה, אז הוא יודע שזה בגלל שהוא בחר בתגובה שמהווה סוג של הסחת דעת בויכוח בו היא הוצעה..

אבל קשה לי להשוות.

מבחינת ההתייחסות לכל תגובה אפשרית שהשחקן יכול לבחור:

קודם כל, אסביר את הכוונה.

בשתי המשחקים בכל שלב, השחקן יכול לבחור בין כל מיני תגובות אפשריות לטענה/טיעון כלשהו/י. חלק מהתגובות האלו, בכל אחד מהמשחקים, יחשבו ל "גרועות" ויגרמו לשחקן להפסיד משהו – במקרה של Socrates Jones: Pro Philosopher, יש איזשהו "מד חיים" שיורד במידה והשחקן בוחר בטיעון נגד "גרוע". במשחק "להביס את אלים", תגובות גרועות גורמות ל – "game over" ולהעלאת נקודות שליליות.

עכשיו, ב Socrates Jones: Pro Philosopher, הרבה מאותם תגובות "גרועות", במידה והשחקן בוחר בהן, מקבלות את אותו יחס בדיוק – כלומר, האויב מגיב להם עם אותה תגובה בדיוק (להלן ציטוט מהשלב האחרון לדוגמה, שלזכרוני ניתן לאיזה 5 תגובות אפשריות לפחות: "that seems to have nothing to do with anything I said.." – ראו כאן ב 21:49).

מנגד, ב "להביס את אלים", כל תגובה גרועה תמיד זוכה להתייחסות "ספציפית" מהאויב – הוא תמיד מתייחס לתוכן של כל טענה ומסביר בתמצית מה הבעיה/ות בה. זה גם מתבטא בנקודות, מאחר ולכל תגובה גרועה יש את כמות הנקודות השליליות שהיא מעלה, וכמה נקודות כאלו בכל קטגוריה.

נוסף על כך, ב "מצב ההרדקור", השחקן עצמו מציין כל כשל אפשרי שניתן למצוא ב תשובות "הגרועות" שיש בכל חלק בכל שלב.

ואגב, השחקן יכול לראות "פידבק" אפילו עוד יותר מפורט לעומק אם הוא קורא על אותם תגובות ב "מצב הפרשנויות" של אותו שלב בחלק המתאים, בנוסף למהם הכשלים "הנכונים" בכל אותם תשובות "גרועות".

כאן, אני בהחלט מעדיף בהרבה את מה שנעשה ב "להביס את אלים". קבלת מענה "ייחודי" לתגובה עוזר "להגיע" למחשבות של השחקן ולגרום לו להבין מה הוא עשה לא בסדר. בלי מענה שכזה, איך השחקן ישתפר? אגב, הנקודות האלה לא פעם "מצביעות" על כשלים לוגיים מסוימים באותם תגובות "גרועות", ככה שזה גם מהווה רמז לחלק מהתשובות "הנכונות" במצב ההרדקור באותו שלב. התוספת של ההרדקור והפרשנויות וכל ההבנה שהם יכולים להקנות הופכת את זה למעולה.

מבחינת ההפסדים/ניצחונות ומה שהם עושים:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, כנ"ל, יש "מד חיים" כלשהו לשחקן. מד החיים הזה יורד קצת על תגובה "גרועה" שהשחקן משתמש בה, ואחרי כמה פעמים הוא יורד לאפס, והשחקן נאלץ להתחיל את השלב מההתחלה כדי להמשיך. כשהשחקן מנצח, הוא פשוט עובר לשלב הבא.

מנגד, ב "להביס את אלים", אין השחקן מפסיד ברגע שהוא נתפס על איזשהו מהלך פסול או כשל לוגי כזה או אחר – על הפעם הראשונה, אם כי לתפוס את האויב על כשל/מהלך פסול לא בהכרח יוביל ישירות לניצחון – בדיוק ההפך מהמשחק השני.

בנוסף, ב "להביס את אלים", השחקן יכול לגשת לכל שלב מתי שהוא רוצה. הוא אפילו יכול לנצח באחד מהשלבים במצב ההרדקור, ובכל זאת לאפס רק את הנקודות שהשיג באותו שלב ולפתוח אותו מחדש, רק כדי להשיג יותר נקודות. במשחק השני, הוא חייב לנצח בשלב אחד כדי לעבור לבא אחריו.

לדעתי, כל זה לא ממש משנה. אבל זה רק אני.

מבחינת נושאי השלבים:

יש כאן 2 היבטים לניתוח: מאיזה תחום מגיע נושא השלב, ועל מה השלב עצמו מבוסס.

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, כל נושאי השלבים בכל המשחק הם פילוסופיים (מופשטים, דהיינו),

והשלבים עצמם מבוססים על צורות מחשבה של פילוסופים מתבלטים מההיסטוריה, כמו עמנואל קאנט, תומאס הובס וכולי.

מנגד, ב "להביס את אלים", נושאי השלבים הם לפעמים פילוסופיים/מופשטים, ולפעמים להיפך – "מדויקים" יותר וניתנים לבדיקה אמפירית,

והשלבים עצמם מבוססים על דעות ידועות מסוימות (לאו דווקא של אנשים ספציפיים) בנוגע לנושא כלשהו – מטראליזם, לדוגמה.

לדעתי.. מבחינת התחום של כל שלב, אין לי העדפה מיוחדת, כל סוג של תוכן יכול להתאים בהקשר הזה, כי חשיבה ביקורתית רלוונטית לכל נושא,

ומבחינת הבסיס שממנו מגיעים השלבים – אני מעדיף את מה שיש במשחק Socrates Jones: Pro Philosopher – התבססות על צורות מחשבה של אנשים ספציפיים וידועים במקום דעות,

משום שזה הופך כל שלב להרבה יותר פשוט – הרי איך אפשר לייצג דעה כמו מטראליזם, דרך איזשהו "אויב" היפותטי אחד, שאמור "להכיל" את כל צורת המחשבה שמאחורי הדעה הזו? הקונספט של המשחקים מותאם למצב בו 2 אנשים מתווכחים, לכן, מתאים ונכון יותר שהאתגר יהיה כנגד צורת מחשבה של אדם כלשהו, ולא של איזה צורת מחשבה ידועה שהובילה לדעה כלשהי.

בהערת אגב – מבחינת הכשלים הלוגיים..

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, אמנם לזכרוני יש שלבים בהם קיימים כשלים לוגיים מסוימים. בשלב האחרון, זכור לי באיזשהו חלק שהשחקן מוכיח שהאויב שלו תקף איש קש (ראו כאן ב 10:26).

למרות זאת, ממה שאני זוכר, בכל פעם שהועלה שם כשל לוגי, לא צוין השם שלו, ולא הורחב עליו.

מנגד ב "להביס את אלים", במצב הפרשנויות, צוין כל כשל אפשרי שיכל היה להיות מצוין (עם מקור לויקיפדיה או אפילו מקור אמין יותר), עם הסבר מפורט לאיפה זה קרה, מה זה, ומה פסול בזה.

כאן, אני בהחלט חושב שהיה פספוס לא מבוטל ב Socrates Jones: Pro Philosopher. זה לא ממש מפתיע, כי המשחק הזה עוצב ככה שאין איזה "narrator" שיסביר לשחקן מה הולך כאן ועל מה מבוסס החומר, בניגוד למשחק "להביס את אלים", שם כל פרט בסופו של דבר מוסבר לעומק.

אני חושב שגם אם לא רוצים או רואים טעם בלפרט על כשלים לוגיים, אפשר לפחות לציין את שמם ומה הם אומרים, אפילו מבלי לציין באיזה "סוג" כשל מדובר, והאם פורמלי או לא פורמלי. "להסתיר" את השמות של הדברים האלה מהשחקן רק פוגע בערך החינוכי של המשחק, וחבל.

 

ולסיום..

נראה לי שיש יתרונות וחסרונות רבים לכל אחד סגנונות העיצוב של המשחקים האלה.

אולי באמת משחק עם:

מערכת תגובות אפשריות כמו של Socrates Jones: Pro Philosopher, אבל עם כמה דרכים אפשריות לעבור כל שלב, כאשר בכל שלב האויב מעלה כמה טיעונים שלמים, מתייחס לכשלים לוגיים כאל דרך לתת פידבק ו "פרסים" לשחקן, נותן מענה ייחודי לכל תגובה אפשרית של השחקן לכל טיעון בכל שלב, שהשלבים בו מבוססים על צורות מחשבה של אנשים "אמיתיים", ומסביר לעומק על כל כשל לוגי שקיים בכל תגובה אפשרית לכל טיעון בכל שלב,

יוכל לשלב את הטוב שמבין שתי המשחקים האלו, למרות שגם הוא יהיה מוגבל, כמובן, בגלל כל הבעיות האינהרטיות בלהכין לומדות על נושא שכזה (אי אפשר לתת לשחקן להעלות טענות/טיעונים משלו אלא עם AI שיוכל "לשפוט" את כל אותם טענות/טיעונים, שהשד יודע האם בכלל אפשר לפתח, ובלעדיו, גם אי אפשר להימנע מלקבוע לשחקן אילו תגובות הם "נכונות" ו "לא נכונות", מה שיוצר בעיה של אמינות).

נראה לי מובן, אם כן, אם לא מלמדים את הבסיס לחשיבה ביקורתית בבתי הספר. אחרי הכל, זה נושא די רגיש ובעייתי. אבל לפחות יש גם תוכנות שעושות משהו בנידון.

ביקורת על משחק השקעות (בפקדונות)

שנים שאני כמעט ולא מתייחס לעצם קיומם של משחקי מחשב, כי אין סיבה לכאורה שיהיה לי אכפת – אבל מהמשחק הנידון פשוט אי אפשר להתעלם.

זה משחק סימולציה של השקעות בפיקדונות באנגלית, שאציג בהמשך גם עם כמה תמונות מתוכו.

אפשר להוריד אותו מכאן (בחינם), או כאן אם אתם רוצים לשחק מבלי שתצטרכו להתקין את התוכנה על המחשב. לאחר ההורדה, צריך פשוט לפתוח את הקובץ (הדחוס) הזה, לחלץ את התיקייה של המשחק לאיפה שבא לכם, וכל שאר ההוראות הבסיסיות (כולל הליך ההתקנה) כתוב במסמך שבתיקייה בשם "README BEFORE PLAYING".

ראשית, רק "אזהרה": זה משחק מבוסס טקסט (היו הרבה שעשו כסף ממשחקים כאלה לפני עשרות שנים), או ליתר דיוק, תוכנה מסוג "Console Application", מה שאומר שאין בו שום גרפיקה בכלל, רק טקסט צבעוני. אפילו מוזיקה אין. בידור כנראה היא לא מטרתו העיקרית.

מטרת המשחק באופן כללי, היא פשוטה: השחקן מתחיל עם x כסף ברשותו, והוא צריך להשיג סכום y כמה שיותר מהר, וככל שהוא משקיע יותר בתבונה את הכסף שברשותו, כך הוא יגיע לסכום y מהר יותר.

למשחק יש סיפור(storyline) בהתחלה, ו 2 מצבי משחק "עקרוניים". הראשון הוא מירוץ נגד הזמן (השחקן מתחיל מסכום x וצריך להגיע לסכום y כמה שיותר מהר), והשני הוא מירוץ נגד שחקן אחר (שני שחקנים מתחילים מסכום x ומתחרים מי מביניהם יגיע לסכום y קודם).

את ה "storyline" ניתן לתמצת כך:

אתם מתחרים במישהו אחר על מקום עבודה, והמעסיקים מעבירים את שניכם מבחנים (שהם למעשה השלבים השונים במשחק). השני, שנקרא "bastard", כבר עבר אותם, והשיאים שהגיע אליהם רשומים במשחק – המטרה שלכם היא לבור את השיא שלו בכל אחד מהשלבים אותם עבר.

(אם זה לא ברור – בכל "שלב" השחקן/נים מתחיל/ים עם סכום אחר, וכך גם לגבי הסכום אליו צריך להגיע כדי לסיים את השלב. יש עוד נתונים שמשתנים משלב לשלב, אבל נחזור לזה אח"כ)

אבל הנה מתחיל החלק האדיר:

בכל פעם שהשחקן (במירוץ נגד הזמן) שובר את השיא של "bastard", הוא "פותח" כמה טיפים והעשרות.

הטיפים וההעשרות ש "נפתחים" הם כמובן רק טקסטים, שנשמרים כך שניתן לקרוא אותם אח"כ מבחירה מהתפריט הראשי, אבל זה לא קריטי –

העניין הוא שהטקסטים האלה, כוללים רפרנסים (ולעיתים אף מתמקדים – בעיקר בהעשרות) לקונספטים מענפים שונים בכלכלה, כמו:

• ריבית דריבית – מן הסתם, זה תמיד רלוונטי להשקעות.
• כשלים לוגיים כמו "כשל המהמר" (אם כי הוא יותר רלוונטי להשקעות "ספוקולטיביות" במיוחד, כמו ניתוח טכני)
• אגרות חוב (כנראה בגלל הדמיון בינם לבין פקדונות)
• השארת דלתות פתוחות (ביטוי להעדפת בחירות שמונעות מינימום בחירות בעתיד)
• משמעת עצמית כדרך להימנע מהחלטות אמוציונליות – כן, גם המשחק הזה אשכרה מציע לשחקן – "תקבע אסטרטגיה מראש ותחתום עליה על חוזה".
• חשיבה יחסית במקום אבסולוטית לגבי כסף – כלומר, למה בעיניינו 10,010 ש"ח בקושי שווים יותר מ 10,000, אבל 20 ש"ח שווים הרבה יותר מ – 10.
• קונפורמיות – בהקשר של העתקת שיטות השקעה של אחרים.
• איך עובדת הפנסיה – כולל פרישה מוקדמת.
• על אסטרטגיות השקעה שהצלחתן חשודה על פי מחקרים מסוימים, כאסטרטגיות תלויות מזל כמעט או לגמרי ב 100% – ראו לדוגמה כאן, בפסקת "הרובד הספקולטיבי של שוק המניות".
• על החלטות פסיביות ואקטיביות – מחקרים חושדים שההחלטות הפסיביות חביבות עלינו יותר (או משהו מעורפל אחר בסגנון..)
• על סוגי פקדונות אחרים שמוצעים במציאות – פקדונות צמודי-מדד, לדוגמה.
• על הקשר בין כסף לאגואיסטיות – דן אריאלי חושב שאנשים עובדים קשה יותר (ו/או פרודקטיביים יותר? המסקנות של המחקרים שלו בעניין נראות לי קצת מעורפלות, למען האמת) דווקא כשמבקשים מהם "טובה חברתית" מאשר שמציעים להם לעבוד בשביל כסף.
• על "שנאת הפסד" – שזה קשור ישירות לחלק מהותי ב "gameplay" של המשחק – אח"כ תראו איך. קיים במשחק גם הסבר ללמה פסיכופטים הם משקיעים טובים יותר.
• ואפילו אפקט הפלציבו והטיית אישור – בעיקר בהקשר של איך אלו משפיעים על החלטות השחקן במהלך המשחק באופן בלתי רציונלי, כמובן. אני בעצמי הסברתי על זה בהרחבה כאן.

זה פשוט אדיר – השחקן מקבל טקסטים חינוכיים כ "פרס" על התקדמות במשחק. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה במשחק חינוכי. נכון שחלק מהטקסטים לא כל כך רלוונטיים להשקעות בכלל (בעיקר אלו שמדברים על מינימליזם וחיים פשוטים, ואפילו על איך ניתן לחיות כמעט חיים שלמים ללא כסף בכלל כמו דניאל סואלו או מארק בויאל, עם חפירות על היתרונות הפסיכולוגיים שבאורח חיים זה [שיש התייחסות אליהם גם אצלי] ואלו שמדברים על שוק העבודה, התחרות שבו ואיך להרוויח כסף,  ואפילו על התמכרות באופן כללי, אבל בכל זאת – לא מפריע בעיניי. מי שרוצה מוזמן לדלג על זה 🙂

כמובן, אגב, שבנוסף לכל זה יש גם טיפים ממוקדים במשחק עצמו, ללא רפרנסים מיוחדים.

בכל מקרה, חוץ מכל זה, השחקן יכול:

א. לשמור את התקדמותו בכל שלב בכל תור (אני מניח שמובן מאליו למה המשחק מבוסס תורות – בכל תור קופצים חצי שנה קדימה במשחק – על כך בהמשך)

ב. לשמור את השיא שהוא מגיע אליו בכל שלב ואז לצפות בו מהמוד "high score" מהתפריט הראשי (גם כאשר 2 שחקנים משחקים זה נגד זה), שמכיל את כל השיאים שנשמרו לכל שלב.

ג. ליצור שלבים משלו (פשוט צריך להזין את כל הנתונים הייחודיים שכל שלב צריך כולל שם עבורו, ואז אפשר לשחק בו ולשמור בו בדיוק כמו בכל שלב אחר בכל המודים, חוץ מזה שאי אפשר לפתוח טיפים והעשרות דרך שלבים שנוצרו ככה).

ומהם הנתונים האלה? טוב ששאלתם. בדיוק עכשיו אדבר על ה gameplay של המשחק שיציג את זה. הוא כל כך מציאותי שזה מדהים, וגם הוא כולל רפרנסים לכלכלה התנהגותית ודברים משונים מהמציאות.

אז ראשית, כמו שאמרתי קודם, בין אם זה מירוץ נגד הזמן או נגד שחקן אחר, כל שחקן מתחיל עם סכום מסוים של כסף (בדולרים) שברשותו, והשחקן צריך להגיע לסכום גבוה בהרבה כדי לסיים את השלב.

התאריך "in-game" בתחילת כל שלב הוא תמיד "ינואר 1" (במשחק זה רשום ככה: "year 1, month 1"). בכל מעבר בין תור לתור, השחקן בהכרח מרוויח סכום מסוים באופן אוטומטי (שמשתנה משלב לשלב).

ובכל תור, כדי להמשיך במשחק, השחקן צריך לבחור לעשות 1 מ 3 דברים:

א. לקנות פיקדון

ב. לבקש מהבנק לשחרר פיקדון שיש לשחקן

ג. לא לעשות כלום

עכשיו, כמובן שהגוף היחידי ממנו השחקן יכול לקנות/לשחרר פקדונות הוא הבנק.

אגב, לשחק אסור לבחור לא לעשות כלום ליותר מ 3 תורות ברצף – כנראה שזה משל לשנאה האנושית כלפי בטלנות וחוסר סיכון מוחלט.

בכל אופן, בבנק עצמו יש סכום שיש לבנק (שבמידה ואזל, הבנק פושט רגל, ואח"כ נרחיב מה קורה אז), ויש פקדונות מוצעים על ידו.

לכל אחד מהפקדונות האלו יש את המאפיינים הבאים:

א. ריבית (לשנה – זה עובד כמו מה שמכונה במציאות "בריבית קבועה")

ב. טווח זמן (דהיינו, "תקופת הפיקדון" אחרי כמה שנים הבנק ישחרר לשחקן את הפיקדון אוטומטית)

ג. סכום מינימלי (שנדרש לשים בפיקדון כדי לקנות אותו)

ד. נקודות יציאה (ההפרש בחודשים בין כל נקודה בה הבנק יסכים לשחרר לשחקן את הפיקדון מהתאריך בו השחקן קנה את אותו פיקדון – ראו כאן דוגמות לפקדונות עם נקודות יציאה)

אם שחקן קונה פיקדון, הוא צריך להחליט כמה כסף הוא שם בפיקדון – אבל גם בלי קשר לסכום המינימלי לפיקדון שקבע הבנק, הוא לא יכול לשים כמה כסף שבא לו מתוך מה שיש לו, כי המשחק הזה מצמיד לשחקן גם פרופיל סיכון (או "סיבולת סיכון") – במשחק, הכוונה לאחוז המקסימלי שמותר לשחקן להפקיד לפיקדון שהוא קונה מתוך סה"כ החסכונות שברשותו טרם הקנייה, ולשים יותר מהאחוז הזה, זה להסתכן יותר מדי 🙂

כך שאם לשחקן יש 1,000 דולר, ופרופיל הסיכון שלו הוא 80%, אז אסור לו לשים בפיקדון יותר מ 800 דולר.

לא נשמע בדיוק המשמעות המקובלת ל "פרופיל סיכון", נכון, אבל חכו, הגענו לחלק האהוב עליי.

יש במשחק "מצב" שהשחקן יכול להגיע אליו, שמכונה "מצב פאניקה". כל שחקן במשחק יכול ליפול במצב הזה, במידה וסה"כ הכסף שמושקע בכל הפקדונות שברשותו ביחד, מהווה אחוז גבוה יותר מסה"כ החסכונות של השחקן – מאשר פרופיל הסיכון של השחקן, ובנוסף על כך, יש לשחקן לפחות 2 פקדונות עם טווח זמן של 5 שנים ומעלה.

אז אם יש לשחקן 800 דולר בחסכונות, 80% פרופיל סיכון, וה "שווי הנקי" של הפקדונות שלו ללא ריבית עולה על (800 * 80 /  100 ) = 640 דולר, ויש לו 2 פקדונות לפחות ל 5+ שנים, אז בתור לאחר מכן, המשחק יתריע לו שהוא במצב פאניקה. ומה זה אומר?

זה אומר שבתור הבא, המשחק "יכריח" את השחקן לעשות בדיוק את מה שעשו חלק מהמשקיעים בשוק ההון במשבר הכלכלי של 2008 – למכור בפאניקה את ההשקעות המסוכנות שלו, למרות שמשמעות הדבר היא ויתור על פוטנציאל רווח עתידי. וכן, תאמינו לי שגם במשחק זה אף פעם לא משתלם.

כמובן שבמקרה של השחקן, המשמעות היא שהוא יבקש מהבנק לשחרר את הפיקדון שלו (וזה תוכנת להיות הפיקדון בעל פונטציאל הרווח הגדול ביותר שברשות השחקן נכון לאותו התור) – ונחשו מה? בד"כ הבנק יסכים רק אם נקודות היציאה של הפיקדון מאפשרים זאת, אבל הפעם, הבנק יסכים בכל מקרה לשחרר.

כנראה המשחק רוצה ללמד את השחקנים האלה לקח על הסיכון-יתר, למרות שבכל מקרה, יש הטוענים שזה דווקא מציאותי מאוד:

 "הפיקדון מופקד לתקופה מוגדרת, אבל לפעמים הלקוח מבקש לפדות את הכסף בתוך התקופה. הבנקים שאמנם לא מחויבים לפדות את הפיקדון, נוטים לעשות זאת, אבל הם לא עושים זאת בחינם – הם דורשים קנס שבירה (תשלום בגין השבירה), ולכן, יש לוודא כבר בשלב ההפקדה את תקופת הפיקדון האופטימאלית, כדי להימנע ממצב של שבירת הפיקדון ותשלום קנס שבירה."

וכמובן, למי שלא הבין – ה "מצב" הזה קשור ישירות ל "שנאת הפסד" כנ"ל – מאנשים מבטלים את ההשקעות שלהם בפאניקה בגלל שהם חושבים/רואים שהם יפסידו כסף, והם ממש ממש שונאים להפסיד כסף. מודה הינני שלא ברור לי בדיוק כיצד מתבטאת אותה "שנאת הפסד" שפסיכולוגים מסוימים טוענים אליה, אבל לפי ויקיפדיה:

"מחקרים מראים כי מהבחינה הפסיכולוגית, עוצמתם של הפסדים כפולה מזו של רווחים."

.. ומכאן "מצב הפאניקה" – תסתכן יותר מדי, ותאבד כל שיקול דעת רציונלי בגלל שנאת ההפסד שלך. יש אגב הרחבה נופסת במשחק לגבי זו, הרלוונטית לאפקט הוודאות, אך לא ארחיב על זה כדי לא לקלקל.

הבה נמשיך. קודם כל, הריבית השנתית של כל פיקדון איננה קבועה תמיד, אלא תלויה ביחס בין הסכום שהשחקן מפקיד בפיקדון כאשר הוא קונה אותו, לבין הסכום הנדרש כדי לנצח במשחק. ככל שהיחס ביניהם גבוה יותר, כך הריבית השנתית של הפיקדון תהיה גבוהה יותר – ואם תעיינו, לדוגמה, בעלוני שיעורי הריבית של הפקדונות בדף זה, תראו שגם זה לא ממש תלוש מהמציאות (רק שבמציאות, במקרה של הבנק בקישור, זה תלוי בסכום נטו, לא ביחס כלשהו).

לגבי הקנס – כנ"ל, כשהשחקן ב "מצב פאניקה", הוא ישחרר פיקדון "בכפייה", והבנק ישחרר לו אבל יקנוס אותו. רק שבמשחק הזה, גם אם השחקן לא "במצב פאניקה", ומבקש לשחרר את אחד הפיקדונות שלו בזמן "לגיטימי" (מהווה נקודת יציאה), הבנק עדיין יקנוס את השחקן, והדרך היחידה שהפיקדון ישתחרר ללא הקנס, זה אם הוא ישתחרר רק באופן אוטומטי על ידי הבנק, לאחר ש "תקופתו" תגיע לסיומה.

זה הכל לגבי קנייה ושחרור של פקדונות, אם כי כדאי לציין שבמוד בו 2 שחקנים מתחרים זה בזה, הם יוכלו לקנות/לשחרר פיקדונות מאותו הבנק. המשמעות היא, שבמוד זה, כל שחקן שיקנה פיקדון מסוים – בכך ימנע מהשחקן השני לקנות את אותו פיקדון, אם כי רק עד שהפיקדון ישתחרר (כן, אולי זה לא מציאותי, אבל לפחות זה מוסיף לאתגר של המשחק – אם לא היה את זה, המוד הזה בקושי היה שונה ממירוץ נגד הזמן של שחקן אחד).

במצב שבו לא עושים כלום בתור מסוים, אתם כבר יודעים – השחקן לא מסכן כלום, מקבל כסף, ואם משתחררים לו פיקדונות אוטומטית באותם תאריכים הוא מקבל גם אותם.

רגע, ואיך הבנק יכול לפשוט רגל? ומה קורה אז?

אז ככה:

לגבי האיך – כל שלב מתחיל עם בנק ייעודי אליו, עם שם, סכום מסוים שברשות הבנק (שנוטה להיות נמוך להחריד, אגב), ופקדונות.

והסכום הזה שברשות הבנק יורד בכל פעם שהבנק משחרר פיקדון. בכל פעם שהבנק משחרר פיקדון, הוא משלם לשחקן את הסכום שהפקיד לפיקדון + ריבית, ואיך הוא משלם לו את הריבית? מהכיס של הבנק.

ככה לאורך כל משחק, ככל שמשתחררים פיקדונות, הסכום של הבנק הולך ויורד. בחלק מהשלבים הוא צפוי לרדת ל 0 מתישהו. ומה קורה אז?

ובכן, נאמר זאת כך:

• במוד המירוץ נגד הזמן – כל הפקדונות של השחקן (לא משנה אם הבנק יכל היה להסכים לשחרר any of them לשחקן באותו תאריך או לא) משתחררים אוטומטית לשחקן – ללא שום ריבית.
• במוד המירוץ בין 2 שחקנים – כל הפקדונות של 2 השחקנים משתחררים ללא שום ריבית.
• בנוסף לזה, בקשר לשחרור הפיקדון שגורם לבנק לפשוט רגל – במקרה הזה, הבנק יחזיר לשחקן הרלוונטי רק את כל הסכום שנותר לו, לא את כל הסכום שהבנק אמור לשלם לשחקן.
• ובאותו התור, אותו בנק "נוצר מחדש" – עם אותם פיקדונות ועם אותו סכום כסף שהיה לו בתחילת המשחק, כך שמהתור אחרי ואילך ניתן שוב לקנות ממנו פקדונות.

כן, זה לא הכי מציאותי, כי יש דיני חדלת פרעון שיגנו על המשקיעים במצב כזה וכו',  אבל עובדה – יש חברות בישראל ובעולם שגם עושות ככה כשהן לא מצליחות להחזיר חוב שיש להם כלפי משקיעים. מגלגלות את החוב כאילו הם חושבות שהם יכולות פשוט לא להחזיר אותו לעולם וזהו.

כן, זה גם מצחיק כי זה אומר שיכול להיות שבמשחק, הבנק יפשוט רגל יותר מפעם אחת בתוך משחק אחד בשלב אחד.

בכל אופן, ככה המשחק מתנהל. כסף שהשחקן שם בפיקדון מסולק מחסכונותיו האישיים ו "עובר" לפיקדון, עד שהפיקדון משתחרר, וכך עד שהשחקן מגיע לסכום שהנדרש כדי לסיים (או שהשחקן שנגדו עושה זאת).

ומה קורה אז, למעט האפשרות של פתיחת טיפים והעשרות? שום דבר מיוחד, פשוט נותנים לשחקן/נים את הניקוד שלהם, שתלוי בזמן בו השלב הסתיים, ובכמות הכסף שנותרה לכל שחקן כשסיים את השלב. מי שמסיים ב "ינואר 10" עם 20,300 דולרים, מבחינת המשחק – ניצח את מי שגם מסיים ב "ינואר 10" עם 20,100 דולרים (אבל כמובן שגם הוא יכול לסיים עם 20,300 דולרים, ולכן יש במשחק אפשרות לתיקו).

ועוד משמעות של זה, אם לא שמתם לב, היא שהמשחק הזה הוא מסוג המשחקים בהם תמיד אפשר להשתפר. לא משנה כמה מוקדם השחקן סיים איזשהו שלב, תמיד יכול להיות שיש דרך לסיים אותו אפילו מוקדם יותר (או לפחות לסיים באותו התור עם יותר כסף).

שזה בדיוק, אגב, כמו במשחקי אסטרטגיה (כמו שחמט) ומשחקי מירוצים. אגב, נכון, ייתכן שיש שיראו זאת כממכר, אבל מצד שני, זה עדיף מלהתמכר למשחקי "פנטזיה" למיניהם, אני חושב 🙂

(ואגב – למקרה שאתם חוששים שהמשחק מכיל "skinner boxes", אני ארגיע: ה "טריקים" האלו הם טריקים שנועדו לשמור על השחקן לעשות את אותם הפעולות שוב ושוב כאשר סיכוי ההצלחה רנדומלי לחלוטין [תלוי מזל בלבד)] במשחק הזה ההישגים אינם תלויי מזל [או לפחות לא אמורים להיות]. אז אני לא חושב שיש לחשוש מזה..)

וכמובן, אם זה עוד לא ברור – אין באמת שום אלמנט של מזל במשחק. כל הנתונים ידועים לשחקן מראש. אולי, ואף צפוי, שהשחקן ירגיש שההישגים שלו תלויים במזל במידה מסוימת, כי קשה לנבאות את העתיד במלואו גם כשכל הנתונים הדרושים זמינים לכל דורש.

ולסיום:

המשחק כל כך מציאותי ביחס להשקעות בפקדונות, שבעקבות התוכנית החדשה של משרד החינוך לשילוב חינוך פיננסי בכיתות מסוימות, אני באמת תוהה אם אפילו הם יוכלו להפיק תועלת מהשימוש במשחק הזה בכיתות (אפילו רשום בקישור המצורף שכבר תכננו שם "משחק תקציב"). הרי היוזמה הזה ממילא לא בהכרח נוראית כל כך. תיאוריטית המשחק מספק "מבואות" גם לתחום הכלכלה וענפים שונים בו (בדגש, לדעתי, על כלכלה התנהגותית), ובמקביל לכל זה מספק פעילות מהנה "לאימון" היכולת לתכנן השקעות במציאות.

+ לחצו כאן כדי לגשת לדף "הרשמי" של המשחק, שם הוא עשוי להתעדכן.

 

אז מה אתם חושבים על המשחק הזה? אשמח לשמוע בתגובות.

מהם הסיכונים הנסתרים שבאורח החיים הנורמטיבי?

כפי שהסברתי בפוסט הזה, החזונות ה"נורמטיביים" כיום נקבעים(בעיקר) ממניעים אמוציונליים ולא רציונליים. שתי ההחלטות ה"גדולות" הנידונות בפוסט הזה(נישואין וילדים), גם כן תקפים לגבי זה. הם כה "גדולות", ובכל זאת אני חושד שאנשים שואפים לקבל אותם מהר ככל האפשר כאילו הם חזון חייהם. ובכן, לא שיש לי בעיה עם זה, אבל יש טעם שאנתח אותם מהיבט רציונלי-פרקטי כדי שכולם יבינו בדיוק מה הם עושים.

אני הולך לנתח מקרים לפי נתונים שהוצאתי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה(אי אפשר לסמוך על התקשורת), ובכל אופן מה שהכי חשוב לי הוא לא עד כמה הם מדויקים ונכונים, אלא לנתח את המשמעות של הנתונים האלה.

הנתונים:

נישואין

לפי המסמך האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בקשר לנישואין, הגיל הממוצע לחתונה הראשונה ליהודים כיום הוא 27(28 לגברים ו 26 לנשים), ולפי זה(אם כי זה קצת ישן), רק כ 10% מבני ה 45-49 הם רווקים(11% גברים, 9% נשים). כלומר, מעל ל – 90% לפחות מהיהודים שחיים בישראל יתחתנו מתישהו במהלך חייהם. בנוסף, חלק גדול מהזוגות שמתחתנים מתגרשים באיזשהו שלב(לפי זה, כ 13% מהיהודים בני/בנות 35-64 גרושים – כאשר אחוז הנשואים בטווח גילאים זה עשוי להיות נמוך בהרבה מ – 90%, מאחר וחלק גדול מהאוכלוסייה מתחתנים בגילאי 18-35 וחלק קטן מאוד, אם בכלל קיים, מתחתנים בגילאי 64+). לפי זה, רק 5% מהזוגות בישראל(שגרים יחד) אינם נשואים. כל המתחתנים הנ"ל עושים זאת או דרך הרבנות או בנישואין אזרחיים, אם כי זה לא משנה.

ילדים

לפי זה, הגיל הממוצע ללידה ראשונה ב- 2014 היה 27.5(לאישה) ו 30.3 ללידה ממוצעת. לפי זה, רק כ – 20% ממשקי הבית מנוהלים על ידי אדם אחד, ההכנסה הממוצעת(ברוטו) למשק בית היא 18,329 ש"ח, כאשר ההוצאות וההכנסות של משקי בית עם ילדים הם בממוצע 30% יותר ממשקי בית ללא ילדים(והיחס ביניהם הוא כמעט 50-50 – אבל יש לקחת בחשבון שהרבה פנסיונרים והורים מבוגרים חיים ללא ילדיהם בבית). מס' הנפשות הממוצע למשק בית הוא 3.7. לפי מקורות אחרים ופחות אמינים שקראתי, ילד ממוצע עולה כמיליון ש"ח במצטבר עד שהוא "עצמאי"(לא מקבל שום סיוע מהוריו מבחינה כלכלית). כאן יש מדריך על כיצד לגדל ילד שיעלה "רק" כחצי מיליון ש"ח עד גיל 18 ולכל היותר 750,000 עד עצמאותו הכלכלית.

נתונים נוספים שיעזרו קצת(גם כאלה שמבוססים על הנ"ל):

ההכנסה החודשית הממוצעת לשכיר כיום(בלי קשר להיקף המשרה שלו) עומדת על כ – 7,000 בחודש(נטו)(כ – 9000+ ברוטו). היקף נטילת המשכנתאות עמד ב – 2015 על כ 64.2 מיליארד ש"ח(אם נחלק את זה במספר האנשים באוכלוסייה בין גילאים 20 ל 40, נקבל משכנתא של 100-200 ש"ח לאדם בממוצע. לפי היחס בין משקי הבית עם 2 נפשות לעומת 1(שאין בהם ילדים), אני אניח שהממוצע ביניהם הוא בסביבות ה – 1.6, כאשר הם מהווים כמעט 45% מכלל משקי הבית, וממוצע כולל 3.7 נפשות – כלומר, מבין משקי הבית בהם יש ילדים(כולל משפחות עם אם חד הורית) יש כמעט 6 נפשות – מצביע על כך שמי שכן מביא ילדים מביא 4 בממוצע, כאשר מספר הילדים שכל אדם מביא בחייו מכלל האוכלוסייה יעמוד על כ – 20% פחות מזה(לפי זה ש 10% לא מתחתנים לעולם ושיעור זהה כן מתחתנים אבל לא מביאים ילדים). התוצאה היא 3.2, שמתאימה לנתון בכתבה הזו. הגיל הממוצע להתחלת לימודים אקדמאיים נכון ל 2013 הוא 23.7.

אז בואו נציג מקרה ממוצע של אדם ההולך במסלול החיים הנורמטיבי על סמך הנתונים האלו, בתוספת מידע שאולי לא ידעתם:

מההיבט הכלכלי:

כאשר הוא יוצא לחופשי, הוא דוחה את לימודיו האקדמיים הנהוגים כיום בחברה החילונית כהתחנה הבאה אחרי הצבא עד לגיל 23.7(אם כי אולי זה הגזמה לרעה, כי יש כאלה לדוגמה שדוחים/מבטלים זאת עקב שירות קבע בצהל לדוגמה).

מה עשה בזמן הזה? ובכן, חוץ מללמוד לפסיכומטרי ו/או השלמת בגרויות, כנראה חסך כסף ויצא לטיול בחו"ל בתקווה שזה יאפשר לו גם לקבל חוויה יחודית שאולי לא יזכה לה שוב וגם כדי לחשוב מה ללמוד.

הוא מסיים את לימודיו(במקרה ה"טוב") בגיל 26.7 – כאשר להזכירכם, הוא הולך להתחתן בגיל 28 עם בחורה בת 26, שתביא ילד לעולם בגיל 27.5(ותכנס להריון חודשים ספורים לפני כן). כלומר – יש סיכוי לא מבוטל שהוא יסיים את ה"הכשרה המקצועית" שלו באוניברסיטה אחרי שכבר הוא כבר יהיה נשוי ועם ילד.

לצורך העניין, נגיד שמגיל 27 בדיוק(לא מוצאים עבודה ביום בממוצע) הוא ואשתו מרוויחים 8,500 ברוטו(שכר ממוצע לבוגרי תואר ראשון, שזה 6700-6800 נטו). הם הרוויחו את זה במשך שנה, והגיעו ל 6,750 * 12 * 2 = 162,000 ש"ח, מתוכן הם מוציאים 60,000 ש"ח על חתונה(כחצי מעלות ממוצעת לחתונה בישראל – חלק מהחתונות ממומנות ע"י ההורים). אם הם לא נבזיים, הם לא כופים על האורחים שישלמו על החתונה ויחזירו להם את הכסף הזה.

לאחר עוד שנה וחצי, הם הרוויחו עוד 162,000 * 1.5 = 243,000 ש"ח לכל היותר(אישה בהריון לעיתים לא יכולה לעבוד ככה ויש עלויות על הטיפולים של ההריון), 243,000 + 102,000 = 345,000 ש"ח. לצורך העניין, הם מחליטים להוציא את הכסף הזה על משכנתא עם ריבית נמוכה של 2% לשנה, עבור דירת 4 חדרים צנועה יחסית באזור קרוב יחסית למרכז – המחיר יהיה בערך 1,000,000 ש"ח(כולל עמלות נלוות), כך שהמשכנתא תהיה ~650,000 ש"ח. בהינתן תקופת זמן של 20 שנה להחזרת המשכנתא, ההחזר החודשי יהיה 3,403 ש"ח(תודה למחשבון הזה).

באותו זמן הם מביאים את הילד הראשון, עם הכנסה חודשית של 13,500 בחודש, יש להם גם החזר של 3,400, גם הוצאות לא מבוטלות על הילד(העלויות של 3 השנים הראשונות מסוגלות להגיע להגיע למאות אלפי שקלים) וגם את עצמם. לפי זה, שיעור החיסכון החודשי הממוצע לאדם הוא 11%. מאחר ומשק בית ממוצע כולל 3.7 נפשות והכנסה דומה(נטו), נניח שהם מצליחים לחסוך 1.11 * 1.23 = 3,650 ש"ח בחודש. אבל 3 שנים לאחר מכן(כאשר האישה מגיעה לגיל הממוצע ללידה), הם מביאים עוד ילד. בינתיים הילד הראשון מתחיל גן הכרוך בהוצאות כספיות אסטרונומיות. יש להם 3,650 * 12 *3 = 131,400 ש"ח בחסכונות. אבל גן לילד באזור הקרוב למרכז יעלה להם 2-3K ש"ח בחודש, כך יחד עם ההוצאות הכספיות(היותר נמוכות) לילד השני הם כבר מוציאים בערך כפי כמה שהם מכניסים.

אם הם יביאו את הילד השלישי פחות מ – 3 שנים לאחר מכן, הם יגיעו למצב שהם מוציאים לפחות 10% יותר ממה שהם מכניסים(!) עד שהילד השני יסיים את הגן. אם הם לא, הם יוציאו 120% ממה שהם מכניסים רק בתקופת הגן של הילד השלישי. זה עשוי לגרום להם להגיע לשלב בו הם יכנסו למינוס בעיקר אם יש להם הוצאות לא קבועות כמו רכישת רכב פרטי. אחרי זה הם יוציאו בערך 95% ממה שהם מכניסים.

את החסכונות שיותרו להם אחרי שהילדים יתחילו לסיים צבא הם כנראה יוציאו על לימודים אקדמיים ו(אולי) חתונות ורישיונות נהיגה עבור ילדיהם. החסכונות היחידים שישארו לפנסיה שלהם זה אלו שהמדינה הכריחה אותם לחסוך ולהפריש להשקעה בבורסה. זאת כמובן, בהנחה שההכנסה שתיארתי היא לאחר ההפרשה לפנסיה(אם לא, אז אתם יודעים מה היה מצבם).

שימו לב: למרות שמדובר במקרה די "ממוצע", היה להם לא מעט מזל. רבים מבני מעמד הביניים לא מצליחים לחסוך בכלל לטווחים ארוכים הדירה שלהם עמדה איתן עשרות שנים(אפילו שהם לא מכרו אותה) והספיקה עבורן עד שהם עברו לבית אבות(לעיתים קרובות צריך לשפץ את הדירה או אפילו למכור אותה ולעבור לאחת יקרה יותר מאינסוף סיבות אפשריות), הם שמרו על הכנסה סבירה ויציבה מגיל צעיר עד הפנסיה ולמדו "רק" 3 שנים(לעיתים המקצוע הרצוי דורש הרבה יותר זמן מזה). אבל הסיכון הגדול ביותר שהם ניצלו ממנו, לדעתי, הוא גירושין וכל חיכוך מכל סוג שהוא עם הרשות השופטת.

חתונה כיום היא הדבר הגרוע ביותר שגבר שצדק בבית המשפט חשוב לו יכול לעשות. היא אוסרת על בדיקה גנטית לצורך בדיקת ההורים האמתיים של ילד מסוים. בנוסף כאשר הורים מתגרשים(והסיכוי לא נמוך כל כך), הגבר מחויב לשלם לאישה עבור מזונות ושאר צרכי מחיה שלה ושל הילדים(ושל הבן זוג החדש שלה, אם יהיה), בנוסף ללממן את עצמו. והוא יצטרך לעשות זאת כולל משכנתא גם אם הילד מבחינה ביולוגית לא שייך לו אלא לבן הזוג החדש שלה. כך גם בית המשפט יוכל לוודא שהילד יוכל בעתיד לשכב עם אחיו אחיותיו, מאחר ולא נבדק האם הם בעלי אותו דם בורידים. וכך יהיה גם אם הנישואין היו אזרחיים. הרבה גברים גרושים נכנסים לחובות עקב זאת. קראו בהרחבה על עניין זה כאן.

מההיבט הפסיכולוגי:

כבר בגיל 3 הוא מחויב על פי חוק להיות רשום וללכת באופן קבוע לגן כלשיהו שיכבול את חירותו. כך זה ממשיך ברצף(עם הפסקה קצרות הבאות לעיתים רחוקות) עד גיל 20/21 – עד שהוא סוף סוף מסיים את הצבא ומסיים את חובותיו החוקיות כלפי המדינה. במילים אחרות, מגיל 3 עד גיל 20/21 חירותו של הישראלי המדובר מוגבלת ביותר. הוא מחויב רוב שעות היום להיות במקום שנקבע עבורו, עם אנשים שנקבעו עבורו, בשעות שנקבעו עבורו, לבצע פעיליות שנקבעו עבורו, להתנהג כפי שאומרים לו ולהגיד רק מה שמרשים לו להגיד מתי שמרשים לו.

אחרי 2.7 שנים, הוא לומד באוניברסיטה 3 שנים, לא מסגרת כובלת לכאורה, אבל עדיין – המניעים המרכזיים בסופו של דבר הם כלכליים וחברתיים(ברוב המקרים). ב – 40 שנה לאחר מכן הוא כובל את עצמו בשלשלאות לבת זוגתו(ע"י חוזה החתונה הדרקוני), לילדים שלו שהביא בגיל מוקדם מתוך מחשבה שפריון האישה מתדרדר משמעותית כבר בגיל 30 וכבול אל כל אחד מהם במשך 18 שנה לפחות. שלא לציין שגרם הבאת ילדים לעולם נעשית לעיתים מתוך לחץ חברתי, מאחר וזה נורמה.

ב – 18 שנים האלו הוא חייב 24/7 לדאוג לכל צרכיו של הילד, ותוך כדי לעבור את התהליך הנוקשה(מבחינה פסיכולוגית) שהוא התהליך בו הוא צריך לדרוש מהילד בשלב מסוים להתחיל לעשות בעצמו את מה שההורה עשה בשבילו עד היום, שזה תמיד בעייתי וצריך לעקוב אחרי הילד כאשר זה קורה עד שהוא יתרגל לעשות זאת כמו הליכה. לעיתים קרובות ההורה נכשל בלספק צרכים מסוימים בגיל מוקדם מה שמתנקם בו בגיל מאוחר יותר. במקרה שלי לדוגמה, הורי מעולם לא לימדו אותי כדי להעסיק את עצמי וכיצד לחפש לעצמי תעסוקה. התוצאה היא שמלבד עבודה ששנאתי, לא הצלחתי למצוא לעצמי שום מסגרת שחשבתי שמתאימה לי וההורים שלי דחפו אותי לכל מסגרת אחרת שהייתי בה עד היום(והייתי בהרבה מלבד מסגרת מחינוך חובה). כל פספוס של צרכיו של הילד עלול לגרום להשלכות חמורות במיוחד.

איך הוא ואשתו אפילו מספיקים לפנות זמן לכל מה שעשו? חיים כמו שלהם כרוכים בלחץ זמן אסטרונומי עקבי עד גיל הפנסיה.

קודם כל, הם רצים ללמוד מקצוע ולהתעסק בו לכל החיים בגיל מאוד צעיר(23.7). למה שנרצה לחרוץ את תחומי העניין שלנו בגיל כל כך צעיר? כמה אנשים לדעתכם יכולים ללמוד מקצוע ולעבוד בו 40 שנה מבלי להתחיל להשתעמם ולהישחק מתישהו? האם הייתם מוכנים לתת ללחץ לביסוס הכלכלי, לחתונה ולילדים לגרום לכם להינעל על מקצוע אחד בודד בגיל כה צעיר? עולם הידע הוא כה עצום. לוותר על כל כך הרבה ידע מרתק שיכלתם ללמוד בגלל אילוצים שכאלו? מצד שני, זה לא מפתיע אותי – מגיל 0 אנחנו מחונכים להעדיף מהירות על פני איכות, כפי שהסברתי כאן – כך המורים, המפקדים, המרצים והמעסיקים מלמדים אותנו – העיקר להספיק לא משנה כמה סבלתם בדרך.

חוץ מהילדים, הם "צריכים" לדאוג ליצירת קשרים חברתיים ולהתמיד בהם לעיתים קרובות כדי שלא יחשבו ל"שונים"(מוחצנות זה נורמה), דאגה לכל צרכיהם ו צרכי הילדים שלהם(לפחות אלו שהבייביסיטר שהם מסדרים להם לא מספקים) כשהם חוזרים מהעבודה בערב. קניות, סידורים, מסגרות עבור הילד שיספיקו לו לכל היום, כל עניין שקשור לעבודה(הרבה שכירים צריכים להיות זמינים 24/7 כדי לא לפספס הודעות חשובות בקשר לעבודה שלהם), צורך תמידי לשמור על עבודה מסודרת במקצוע שלהם ב – 40 שנה שמה הם יכנסו למינוס(שימו לב שהם ממש חיו על הקצה – אפילו איבוד עבודתם רק לשנה-שנתיים היה מכניס אותם לבעיות כלכליות חמורות מאוד), צורך להמשיך עם היחסי מין והאהבה כדי לא להתגרש חלילה(עבור הגבר).. איך אפשר להספיק את כל זה כל שבוע ב – 16 שעות ביום מבלי לקרוס לכל הפחות? לבני הזוג בקושי יש שנייה אחת בשבוע לעצמם..

ואין נקודות יציאה. הם התחייבו למשכנתא ל 20 שנה(שכן אם זה היה לפחות זמן ההחזר החודשי היה גבוה מידי ומאוד מסוכן לגדל ילדים בדירה שכורה), ובכך הגבילו את עצמם למיקום גאוגרפי ספציפי וכל שגרת חייהם(ושל ילדיהם) כבולה אליו במידה מסוימת. הם כבולים לילדים ולעבודה, אין להם מספיק זמן כדי "לייעל" את השגרה(לחנך את הילדים, לדוגמה), ואין להם שקל פנוי לעצמם(אפילו קרן לשעת חירום לעצמם אין להם), מצד שני, גם אם היה להם זה לא ממש היה משנה מאחר ואין להם ממש זמן פנוי.

בהתחשב באורח חיים כזה גם לוקח על עצמו סיכונים עצומים(אינסוף קשיים אפשריים בגידול הילדים, קשיים "לשרוד" בעבודה, שחיקת-יתר מהשגרה, קשיים כלכליים, בעיות פיזיות עקב השגרה העמוסה וכו') וגם כרוך בעבדות כמעט מוחלטת – אני לא חושב שיש בו איזשהו היגיון.

דבר מעניין נוסף ששמתי לב אליו הוא שאורח חיים כזה מושתת על ההנחה ש "אסור לטעות" – כלומר, אורח חיים כזה כרוך בלא לעשות טעויות כמעט בכלל(כל טעות באורח חיים כה מסוכן יכולה להיות קטלנית). מכאן אני מבין שאורח חיים כזה כרוך בניוון אינטלקטואלי מוחלט.

זאת מאחר ואני מאמין שהתפתחות אינטלקטואלית אמתית יכולה להתרחש רק דרך לימוד עצמי.  לאדם הבוחר באורח החיים הנ"ל לא תהיה שנייה אחת ללימוד עצמי, שכן בזמן הפנוי המועט מאוד שיש לו המוח רק רוצה לנוח כבר. דברים שאנחנו לומדים מתוך אילוצים אנחנו מסוגלים לזכור לטווח ארוך, אבל הם לא יכולים לתרום להתפתחות האינטלקטואלית שלנו כל עוד אנחנו לומדים אותם כדי "להספיק" לטפל באילוצים ולא כדי להעשיר את הידע שלנו.

הנה כמה דברים שכדאי שתדעו שיראו לכם שאפשר לחיות בצורה דומה עם הרבה פחות סיכון והרבה יותר חופש:

1. כפי שנאמר בפוסט על החתונה שקישרתי אליו – וותרו על החתונה. אין שום סיבה הגיונית להתחתן אלא מטעמים דתיים, כך שכל עוד אתם לא כאלו זה לא באמת ישנה שום דבר בקשר לחיים שלכם כזוג. התחייבות לקשר זוגי לטווח כה ארוך היא התחייבות מסוכנת מדי, לא משנה כמה אתם אוהבים זה את זה. לא צריך להיות עד כדי כך מקובעים וזה לא אומר עליכם שום דבר. חתמו על הסכם ממון לכל הפחות.
2. אל תביאו ילדים כל כך מהר. אין שום "צורך ביולוגי" בכך. השמועות על כך שלהביא ילד אחרי גיל 30 זה כבר מסוכן הם מוגזמות לחלוטין – למעשה, הסיכון הבריאותי בהבאת ילדים זניח כמעט לחלוטין עד גיל 38-39, והוא עדיין נמוך יחסית אפילו בגיל 45. יש גם אפשרות לעשות הקפאת ביציות לאישה בגיל צעיר מה שידחה עוד יותר את טווח הגילאים האופטימלי לילד הראשון בכמה שנים טובות, אם כי זה עולה הרבה כסף. איך? מסתבר שיש קשר קריטי במיוחד בין תזמון יחסי המין בין בני הזוג לבין הפוריות. קראו עוד על כך כאן.
3.  ייעלו את התנהלותכם הכלכלית. כדי להימנע מהסיכונים הכלכליים החמורים שהזוג הנ"ל לקח על עצמו, צריך להיגמל מהוצאות מיותרות ואף לייעל את ההוצאות ה(לכאורה) הכרחיות. מאחר ואין צורך להביא ילדים כל כך מהר, אין צורך גם לקנות דירה כל כך מהר, ויש טעם שתלמדו את עצמכם מגוון כישורי חיים שיאפשרו לכם לבנות לעצמכם ולילדכם אורח חיים בריא, כמו לדוגמה: בישול, עבודה עצמאית על מטלות הבית, תחביבים יותר אקטיביים ובונים מבחינה אינטלקטואלית(לתחביבים כאלה יש לעיתים גם פוטנציאל רווח) וכו'.
4. לעולם אל תתנו לעצמכם להגיע למצב בו אתם פועלים כמעט 100% מהיום בעקבות אילוצים בלבד. זה מנוון ושוחק וגם הורס את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם. אין לי משהו נגד הבאת ילדים לעולם, אבל זה לדוגמה דורש תכנון קפדני במיוחד ופתרונות חלופיים שיצילו אתכם במידה ותגיעו למצב בו כבר נשחקתם לחלוטין מתהליך גידול הילדים ואתם פשוט לא יכולים יותר. אתם יכולים במשך תקופה ארוכה מסוימת לעבוד חלק גדול מהיום, ולהקדיש תקופה *אחרת* לגידול הילדים *במקום* העבודה(אלא אם כן אתם בעלי עסק עצמאי שיכול ליצור הכנסה פסיבית גבוהה). אל תתנו לעצמכם להפוך לזומבים. אתם עוד עלולים להגיע למצב שבו אתם מתאפקים לא להכות את הילדים שלכם אפילו שאתם יודעים שאתם אוהבים אותם ושזה אשמתכם שאתם לקחתם על עצמכם משימה שאתם לא מצליחים לעמוד בה(להיות מנומס כלפי מישהו שאין לך כבר סבלנות אליו, אגב, זה כמו שקר לבן – דבר שיוצר ריחוק רגשי עצום ביניכם לילדיכם).
5. למדו להקשיב ולהסתדר עם אנשים. "להקשיב" הכוונה לנסות להיכנס לנעליו של אדם אחר כדי להבין את צורת החשיבה שלו ואת רגשותיו. ככל שאתם מבינים מישהו אחר יותר טוב, כך אתם תדעו להסתדר איתו יותר טוב. הסיבה שזה רלוונטי זה כי מי שרגיל לעשות זאת יוכל "לשרוד" בחברת אנשים שהוא לא אוהב הרבה יותר בקלות, למשוך אליו יותר אנשים(לקוחות?) וזה גם יעזור לכם לבנות יחסים טובים ביניכם לבין ילדיכם ולחיות איתם יותר בשלום. קראו על הקשבה כאן, כאן, כאן, כאן ו כאן.
6. ב – 18 השנים הראשונות של ילדכם, תתרכזו רק בלחנך אותם. במקום לקנות להם ממתקים ולתת להם עוד כל מיני דברים שלא תורמים להתפתחות שלהם(גם אם הם לא עולים כסף), התרכזו בלחנך אותם על פי דרככם ויצירת קשר טוב. יש מספיק פינוקים לא מזיקים שתוכלו לתת להם על הדרך(האם זה כל כך קשה למצוא קינוח שהילדים יאהבו שאיננו ממתק?) חלק מהסעיפים הקודמים יסייעו לכם בכך. אל תממנו להם כלום אחרי הצבא – אין שום סיבה שהם יצטרכו עזרה ממכם ואין כל תרומה חינוכית בכך שאתם מלווים להם כסף ושידוכים.