ביקורת על משחק ויכוחים

אוקי, בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי, בדיוק שיחקתי בעוד משחק חינמי, שהפעם מהווה "סימולציה" (או "משחק רציני") של ויכוחים וניתוח של ויכוחים (בהמשך אסביר את הכוונה).

אז אתחיל מלחפור עליו, ובסוף הפוסט יש קישורים כדי להוריד ולשחק בו:

מה מעניין בזה?

בגדול, מהות המשחק וגם העיצוב שלו. אתחיל מהמהות.

המשחק נועד ל "אימון" חשיבה ביקורתית, או ליתר דיוק, ל 2 "סוגים" של חשיבה ביקורתית:

• ספקנות מדעית – תפיסת עולם שלהבנתי, שופטת מה סביר יותר ומה פחות (בדברים הניתנים לבדיקה אמפירית) דרך מידת התאמת ביסוסו ל השיטה המדעית (מי שלא הבין, מוזמן להסתכל פשוט על ההגדרה של זה על פי ויקיפדיה העברית). הדגש הוא על בדיקת דברים באמצעות מיקוד על ההגדרה המדויקת שלהם, ועל איזה ראיות/מחקרים/מאמרים הם מבוססים.

 

• ניתוח ושיפוט כל טיעון וטענה בויכוח (מופשט ככל שיהיה) על פי תורת הלוגיקה, בדגש על הלוגיקה של אריסטו, בדרך שדומה לדעתי ל – השיטה הסוקרטית, אבל בסגנון קצת שונה וזה לא בהכרח רלוונטי ל – ספקנות פילוסופית. ארחיב על כך בהמשך.

וכן, כמובן שהוא עושה דרך הקנייה של "ידע" מסוים, אבל אני מעדיף להסתכל עליו כ – לומדה שמלמדת באמצעות תרגול, ולא ידע, כי הידע שמופץ במשחק נראה לי בעייתי ולא הכי אמין (בהמשך אתן דוגמות כדי לנמק את זה).

כמו המשחק הקודם שסקרתי, זה גם משחק מבוסס-טקסט, ותוכנה מסוג Console Application. אין גרפיקה ואין מוזיקה, והוא לא שוקל כלום.

מה יש במשחק?

לביקורת עצמה, אתחיל מהפרטים הפחות חשובים. "סיפור הכיסוי" (ה storyline) של המשחק הוא פשוט: מישהו "חטף" את בני המשפחה שלכם, ואתם רצים להציל אותם מידי החוטף, שלוכד אותכם כשאתם מתקרבים אליו, ושם אתם צריכים לעבור כמה שלבים, שכל אחד מהם כולל "ויכוח" עם מישהו בסיטואציה משונה כלשהי..

אם כן, אני מניח שאפשר לקרוא למשחק "להביס את אלים" או משהו כזה. יש גם התייחסות לסיפור בכמה ממצבי המשחק, אבל לא אתייחס אליה בפוסט הזה. לא מעניין..

לפני שנדבר על המצבים של המשחק, צריך להבהיר משהו מהותי יותר, על איך בנויים השלבים בו:

לכל שלב יש "נושא ויכוח" מוגדר מראש עבור שני הצדדים שרשום בתחילתו, ושני הצדדים חייבים להיצמד אליו לכל אורך הויכוח. הנושא הזה עשוי להיות משהו שניתן לבדיקה אמפירית, ועשוי שלא.

במשחק באופן כללי, יש כמה "מצבים" לכל שלב:

1 – מצב "משחק רגיל" –

פה אתם מתווכחים עם מישהו בסיטואציה משונה כנ"ל, וצריכים לתפוס אותו מעלה טענה או טיעון פסולים (מבלי שהוא ידע לתקן את זה) או מבחינת הלוגיקה של אריסטו, או מבחינת הספקנות המדעית (כנ"ל). זה יכול להיות כשל לוגי, סטייה מאחד מ "חוקי המחשבה" הבסיסיים, התבססות על מחקרים מפוקפקים, וכולי.

על כל הפסד במצב זה, תקבלו נקודות "שליליות", בעוד על כל ניצחון תקבלו נקודות "חיוביות".

אני במיוחד אוהב כאן את ההבדלה בין הדרכים לנצח בויכוח על נושא "פילוסופי", לבין הדרכים לנצח בויכוח על נושא "מדעי" – באמת מראה את ההבדל המהותי בין מה ששני "סוגי" ויכוחים אלו מחפשים מכלתחילה. יחד עם זאת, יש דרכים להפסיד שתמיד ישארו זהים בשניהם – טיעון מבורות, לדוגמה.

ככה זה נראה בתחילת שלב:

(להראות ניצחון או הפסד יהיה ספוילר, אז רק אציין ששם זה דומה, רק עם השפעה על הנקודות שלכם שרשומה לכם מול העיניים)

2 – מצב "משחק הרדקור" – 

כאשר אתם נכנסים לשלב במצב זה, אתם עוברים על כמה "חלקים" של השלב, כאשר בכל חלק מוצגים לכם כל התגובות (הגרועות) שהוצעו לכם באותו חלק במצב "משחק רגיל" באותו שלב. בנוסף, יש לכם רשימה (שניתן לקרוא בכל עת במצב משחק זה) של כשלים לוגיים ממוספרים.

מה שאתם צריכים לעשות, זה לציין בכל חלק את מספרם של כל הכשלים הלוגיים הרלוונטיים לתשובות שמוצגות לכם בחלק בו אתם נמצאים, בין אם בגלל שאחת או יותר מהתשובות שם כוללת אותם בתוכה, או בגלל שהיא "מצביעה" על הכשל הזה אצל טענת "האויב" באותו חלק.

על כל כשל שתציינו נכון בכל חלק תקבלו נקודות. יש לכל שלב "סף נקודות" שצריך לעבור כדי "לנצח" בשלב במצב זה.

בנוסף, יש אפשרות לחזור חלק/"מסך" אחד אחורה ולבטל את התשובות שהזנתם ב 2 החלקים האחרונים, כדי לתקן טעויות, אם כי אפשר לעשות את זה רק פעם אחת בכל ניסיון לעבור את השלב:

כמובן שבלי קשר, צריך לנצח באותו השלב במצב "המשחק הרגיל" לפני שתוכלו לגשת אליו במצב הרדקור.

יש גם "הערות" שהמפתח הוסיף לעיתים קרובות בהרבה חלקים בכל שלב, שמהוות בעיקר רמזים עבור השחקן

אני אוהב את הרעיון, חבל שאין באמת איך לקבוע בביטחון מהם באמת התשובות "הנכונות", אפילו כשמדובר בזיהוי כשלים לוגיים ותו לא..

(הנ"ל הוא החלק שמופיע בכל שלב בכל חלק במצב ההרדקור, חוץ מהתגובות בסוף, שקיימות לפעמים)

ודרך אגב, הכשלים הקיימים בכל השלבים הם תמיד כשלים לא פורמליים, אגב, כולל בשלבים "הפילוסופיים", בהם נושא הויכוח איננו ניתן לבדיקה אמפירית.. חבל לדעתי, כי מאוד מתאים "ללמד" כשלים פורמליים דרך השלבים "הפילוסופיים".

3 – מצב הפרשנויות

כאשר אתם נכנסים לשלב במצב זה, בתכל'ס, זה לא משחק – אתם פשוט מקבלים טקסטים לקרוא. אבל הוא חשוב וכדאי שאתייחס עליו.

בדיוק כמו במצב "משחק ההרדקור", גם כאן אתם עוברים על כמה חלקים מרכזיים בשלב אליו נכנסתם, רק שכאן במקום "להסביר" את כל הכשלים הקיימים בשלב, כנ"ל, אתם פשוט מקבלים טקסט לקריאה, שמצטט כל תשובה שהוצעה לכם באותו שלב במצב "המשחק הרגיל", ומסביר אותה לעומק – מהי הרלוונטיות שלה לנושא הויכוח, לטענות/טיעונים של "האויב", מה היא מנסה לעשות, מה היא עושה טוב ולא טוב וכולי.

בשלב זה יש גם התשובות למצב "משחק ההרדקור" – בכל פרשנות שנכתבת לכל תשובה, אם אותה תשובה רלוונטית למצב "משחק ההרדקור", רשום בסופה את מספרי הכשלים הלוגיים הקיימים בה. יש גם רשימה של "מהלכים" אפשריים בויכוח (שאינם כשלים) שמצב זה משתמש גם בהם כדי להסביר את התגובות שמופיעות בכל חלק בשלב.

וכדי "לפתוח" כל שלב במצב זה, צריך לנצח באותו שלב גם במצב "משחק רגיל", וגם ב "משחק הרדקור", ואז אפשר (ידנית) לפתוח אותו:

זה בדיוק מה שמעולם לא מצאתי בשום מקום אחר – העמקה ב "כיוונים" אפשריים שונים שבהם ויכוח על נושא מוגדר מראש יכול לזרום. ככה אפשר להבין ולראות את ה "flow" כאן, את מה שמתרחש "מאחורי הקלעים".

יש גם שימוש רב ב "הערות שוליים" בטקסטים במצב זה – בעיקר לביסוס כל מיני הצהרות שרשומות שם, ממש כמו בויקיפדיה.

רק חבל קצת שהמקורות שמופיעים שם הם לעיתים קרובות ערכים מויקיפדיה, אנציקלופדיה חופשית שכל אחד יכול לערוך..

ולגבי שאר עיצוב המשחק "שמסביב" לזה..

שאר האפשרויות שמופיעות בתפריט הראשי של המשחק כוללות – "ספר עזר" (manual), שגם הוא מהווה טקסט מפוצל לחלקים ומסביר את העיצוב של המשחק (כמו הפוסט הזה) ואת הבסיס לחשיבה ביקורתית, שמירה (פשוט לשמור וזהו), צפייה במצב של השחקן (מיד אתייחס לזה), ואיפוס הסטטוס של השחקן (גם לזה מייד אתייחס).

עכשיו, רק כדי שהעיצוב של המשחק יהיה ברור, הנקודות שהזכרתי קודם כמה פעמים שיש לשחקן, מפוצלות לכמה קטגוריות (4 ליתר דיוק), ובכל אחת יש נקודות "חיוביות" ו "שליליות".

הקטגוריות עצמם הם קבוצות של כשלים לוגיים (כן, אפשר לחלק אותם בעוד דרכים חוץ מפורמלי ולא פורמליי), וכל קטגוריה מייצגת קבוצה אחרת. אם הייתם רוצים עכשיו חומר להעמקה בעניין, הייתי ממליץ להתחיל מקבוצת הכשלים "רד הרינג".

בנוסף לכל זה, לשחקן יש 2 "דירוגים כוללים" במשחק (אחד למצב המשחק הרגיל, ואחד אחר להרדקור), שמחושבים על סמך הנקודות החיוביות השליליות שהשחקן כבר צבר בכל קטגוריה בכל "מצב משחק".

עכשיו, אסביר קודם כל איך השלבים עובדים בקשר לזה, אחרי זה נחזור לאפשרויות בתפריט הראשי.

לגבי מצב המשחק "הרגיל": כאמור, אתם מקבלים נקודות חיוביות ושליליות במצב זה, תלוי אם ניצחתם או הפסדתם, באיזה נקודה בויכוח זה קרה, ולמה. אבל, אין לזה משמעות – מהרגע שאתם מנצחים בשלב, עשויים לקפוץ טיפים למשחק ושלבי בונוס (המהווים טריוויה על נושאים הקשורים לנושא השלב בו בדיוק ניצחתם), אבל מצב הנקודות שלכם במצב זה לא משפיע על שום דבר אחר. אני חושב שהעיקר התועלת של הנקודות האלה היא באיך שהם מסייעות לתת פידבק לשחקן – מה טוב ומה לא טוב בתשובות שהוא בוחר.

אגב, שלבי בונוס נראים פשוטים. דוגמה:

לגבי מצב המשחק "ההרדקור": פה, אתם מקבלים נקודות חיוביות על כל תשובה נכונה שאתם מכניסים בכל חלק, ונקודות שליליות על כל תשובה לא נכונה (או תשובה שפספסתם). ככה שכאשר אתם עוברים על שלב במצב זה, מצטברים לכם נקודות חיוביות ושליליות על סמך התשובות שלכם, ועל סמך נקודות מצטבר דירוג. הדירוג הזה קובע אם תעברו את השלב כשתסיימו לעבור עליו או לא:

• אחרי שאתם מנצחים בשלב במצב זה, אם עוד לא החלטתם "לפתוח" את אותו השלב במצב הפרשנויות, אתם יכולים לאפס את הנקודות שהשגתם בשלב זה כשניצחתם בו, כדי שתוכלו לעבור אותו שוב עם יותר נקודות:

• בשלבים מתקדמים במצב משחק זה, יש דרישות לזמינתן גם מבחינת הנקודות – ככה שאם ניצחתם באותם שלבים במצב הרגיל, אם לא צברתם מספיק נקודות, לא תוכלו לגשת אליהם:

• גם במצב זה עשויים לקפוץ טיפים למשחק שכתב המפתח במידה כאשר אתם מנצחים בשלב בו.

עכשיו, בחזרה לתפריט הראשי, יש שלוש אפשרויות שם שרלוונטיות לזה:

"view high score" – כאן אתם רואים את כל הנקודות החיוביות והשליליות שצברתם בכל קטגוריה בכל מצב משחק, ואת הדירוגים הנוכחיים שלכם בכל מצב המבוססים על נקודות אלה. זה הכל..

"reset" – אפשרות זו מאפסת את כל ההתקדמות שלכם במשחק, שזה אומר, הכל – כל הנקודות החיוביות והשליליות שצברתם בכל שלב, בכל קטגוריה, ובכל מצב משחק. זה כמובן אומר שכל השלבים שכבר ניצחתם בהם שוב יסומנו כאילו לא ניגשתם אליהם בכלל. ככלל, הסיכוי שתאלצו לעשות זאת אפסי, אבל אם אתם מעוניינים..

"save" – ברור מה זה, אבל אדגיש שהשמירה שזה עושה היא מוחלטת – כל הנקודות בכל הקטגוריות בכל המצבים, כל הדירוגים, כל השלבים הפתוחים והסגורים בכל מצב, וכו'.

לגבי התוכן עצמו שיש במשחק:

עכשיו שכסיימתי לחפור על עיצוב המשחק, שעליו לא היה לי הרבה מה להגיד, אחפור על התוכן שלעצמו.. נתחיל מהתוכן שבשלבים.

השלבים מחולקים ל 4 דרגות קושי (אולי בקרוב יצא DLC למשחק עם עוד שלבים בכל אותם רמות קושי). זה גדול:

שלב 1 – "אלוהים" – לא, השלב הזה לא קשור בשום צורה, לא לתאיזם ולא לאתאיזם. במקום זה, הוא מבוסס על שאלה הזויה במיוחד:

"האם יש הבדל בין יש אלוהים לבין אין אלוהים"?

התשובה ברורה מאליו, כמובן, אבל החוכמה היא לדעת איך להפריך את הדעה ההפוכה לזו המובנת מאליה על פי עקרונות החשיבה הביקורתית עליהם המשחק מבוסס. פשוט, לא תורם כלום לכל הויכוח העתיק הזה על האל, אבל אחלה בתור התחלה. לא ארחיב למניעת ספוילרים,

אבל כן אציין ששלב זה, אולי אפילו יותר טוב מכל שלב אחר, ממחיש את השיטה הסוקרטית ואיך היא עובדת. שואלים שאלה, ומנהלים שיחה שנצמדת לשאלה, עד שמוצאים "סתירה פנימית" שמפריכה את אחד הצדדים. קלאסי ופשוט.

עם זאת, בשלבים אחרים זה לא ככה, בין היתר משום ששלב לא חייב להיגמר ברגע שהשחקן תופס את ה "אויב" ויכוח על טעות – הוא נגמר כאשר האויב נכנע. לכן הם עשויים בחלקם להיראות כמו דיאלוגים סוקרטיים, אבל לא ב 100%.

שלב 2 – "אינטלגנציה" – מה זה אינטגלציה ואיך ניתן למדוד אותה לדעתכם? IQ, נכון? או אולי זה לא כל כך פשוט..

אני ממש מתקשה עד היום להבין מה זה אומר בכלל, נראה לי כאילו כל אחד מגדיר את המושג הזה איך שמתחשק לו (בדומה למושג "אלוהים", אגב – כנראה יש סיבה טובה למה יש את שני השלבים האלה "בסמוך"..).

בכל אופן, בשלב הזה אתם בעיקר מערערים את הקשר בין מבחן ה IQ לאינטגלנציה. כאן עקרונות הספקנות המדעית חשובים ורלוונטיים.

אגב, כדאי להדגיש שבהחלט ניתן להוכיח קשר (ולמעשה, לפי ויקיפדיה, כבר הוכח), או לפחות קורלציה גבוהה, בין אינטלגנציה למנת משכל המבוססת על מבחן ה IQ.

אבל אפשר גם, בנסיבות אחרות (והמבין יבין), לערער את הקשר הזה ואת הקורלציה הגבוהה הזאת. זה מה שאתם עושים בשלב הזה במשחק.

שלב 3 – "בעיית גוף-נפש" – סוגיה פילוסופית קלאסית אולי כמו סוגיית הבחירה החופשית.

בשלב, האויב נגדו אתם מתווכחים מהווה "מטראליסט" כלשהו, בעוד אתם צריכים להפריך אותו ואז לייצג "אידיאליסט" כלשהו ולהוכיח עמדה אידיאליסטית כלשהי..

כמובן שבמציאות, למטראיאליסטים יש הרבה טענות, וגם לאידיאליסטים, וגם לעמדות האחרות בנוגע לבעיית גוף-נפש. אתם מפריכים פה רק "מקרה אחד" של מטראליזם.

שלב 4 – "NLP" (בעברית: "ניתוב לשוני פיזיולוגי") – אני מאוד, מאוד אוהב את השלב הזה משום שהוא מזכיר לי, במידה רבה מאוד, שדיברתי על כל מיני היבטים של חשיבה ביקורתית שקשורים לכל מיני "מוצרים" שיעילותם לא מוכחת (ראו לדוגמה בפוסט הזה).

במילים אחרות, עצם קיומו של השלב הזה, בשילוב עם העובדה ש NLP זו שיטה שמוכרים דרכה כל מיני טיפולים תמורת כסף, ממחיש את הקשר והשימושיות של חשיבה ביקורתית במובן הכלכלי, באופן "אינטרקטיבי". קצת יותר שימושי מסתם להתווכח "באוויר".

בכל אופן, על השלב עצמו אין לי ממש מה להרחיב, אבל אעיר שכמובן גם כאן, הויכוח הוא רק נגד "מקרה אחד" של אדם אחד שתומך ב NLP, ולא מתיימר לייצג את כל התומכים בתחום זה.

זה גם השלב היחידי שבו העקרונות של "הספקנות המדעית" דומיננטיים במיוחד, בגלל שיש בשלב זה המון תגובות אפשריות שכוללות רפרנסים למחקרים ומאמרים אקדמיים (אמיתיים). פה מתחילים להיכנס כל הדברים שבודקים בדברים האלו – תקפות חיצונית ופנימית, פרטים לגבי מחקרים כמו קבוצת ביקורת, וכולי..

שלב 5 – "קורלציה" (מתאם) – אוקי, זה כנראה השלב היחידי במשחק שרלוונטי ל ספקנות פילוסופית, שכן נושא הויכוח, הוא האם יש קורלציה לכל דבר (כלומר, האם כאשר כל דבר משתנה, בהכרח משהו אחר משתנה יחד איתו), בעצם שואל האם בכלל קיימת היכולת לדעת איזשהי "קורלציה" למשהו, בעוד ספקנות פילוסופית היא על עצם היכולת לדעת משהו בכללי.

הוא מבוסס כנראה על חלק בפילוסופיה של פילוסוף מסוים, אבל לא אציין ואפרט עליו, שוב, כי זה יהיה ספוילר.

מה שכן, אחד התגובות האפשריות בשלב זה מזכירות לי מאוד את הפוסט הזה – הטענה שאם מישהו לא מסכים איתך, זה כי הוא "אטום מחשבתית". אז אם כשתנסו לזהות את הכשלים בתגובה זו במצב ההרדקור של שלב זה, יתכן והפוסט שקישרתי אליו לפני 2 שורות יעזור 🙂

בהערת אגב – חבל לי שאין התייחסות במשחק להטיות קוגניטיביות, כי זה מאוד רלוונטי לספקנות מדעית. הטיות חשובות לזיהוי גם כשמתווכחים על מחקרים (לזיהוי "הטיה" במדגם של המחקר, לדוגמה), וגם עבור הספקן עצמו, כדי שידע לזהות מתי הוא נופל בהן ואיך הן משפיעות על גיבוש דעותיו.

מבחינת ספר העזר – מעבר להסברים על העיצוב של המשחק, הוא מסביר גם:

• מה הם בכלל טיעון וטענה
• מהם טיעונים אינדוקטיביים ודדוקטיביים וההבדלים ביניהם
• סוגים שונים של בעיות בהגדרות – ערפול, דו משמעות..
• מה זה טיעון תקף, בין אם בפילוסופיה, או, טיעון "תקף חיצונית" ו/או "תקף פנימית" במדע..
• טיעון הרגרסיה, כלומר.. ההסבר ללמה אסור במשחק לשאול 'למה' כל הזמן וזהו.
• דוגמות להתעלמויות שיכולות "לקרות" בעת ויכוחים, עם דוגמות לכאלו בעלות כשלים מקבוצת הכשלים "רד הרינג".
• בהערת אגב – יש גם ציון מונח בשם "כשל רטורי", שזה כל כשל שנמצא בטענה/טיעון שנטענים מפאת שימוש בטכניקה רטורית כלשהי (כמו פאתוס או לוגוס). נשמע לי כאילו המפתח המציא את זה..

הצצה לאיך זה נראה:

ׁ(הנ"ל הוא ה "מסך"/הדף השני של ספר העזר)

ולגבי הטיפים – הטיפים, באופן כללי, על אף שלפעמים מנוסחים באופן מגוחך (ציטוט מאחד מהם: "what is super-special-awesome about.."), מספקים למעשה שילובים של טיפים והעשרות (בניגוד למשחק ההשקעות, פה אין הפרדה ביניהם), שלפעמים מדברים על החומר שהמשחק לא שילב (יש טיפ עם דוגמה לטיעון עם כשל פורמלי, לדוגמה), ולפעמים מעמיקים בחומר שקיים כבר במשחק ומוצג בספר העזר שלו (לדוגמה, יש טיפ עם העמקה בסוגים מסוימים של כשל לוגי מסוים שצוין בספר העזר, ללא ספוילרים), וטיפ אחר שמעמיק במשהו מרתק שקשור לשלב ה NLP (על איך "להתווכח" על יעילות שיטות ודיאלקטיקות מסוג זה).

לסיכום..

אחלה תוכנה לקצת תרגול מעשי של חשיבה ביקורתית בהקשרים של פילוסופיה ומדע, על אף שכנראה רבים יוכלו למצוא ניסוחים גרועים/חלקים מפוקפקים וכולי –

בכל מקרה "רמת המציאותיות" של המשחק מוגבלת ביותר, כיוון שהשחקן לא יכול לנסח טיעונים ודעות משלו, שזה לא למה לא היתי רואה אותו כמשחק סימולציה.

אפשרויות הורדה והפעלה:

• לחצו כאן כדי להוריד את הגרסה של המשחק שמחייבת התקנה על המחשב האישי בטרם הפעלתה.
• לחצו כאן כדי להוריד את הגרסה של המשחק ש (כמעט) זהה לגרסה מהסעיף מהקודם, רק שאיננה מחייבת התקנה להפעלתה.
• לחצו כאן כדי לגשת לדף "הרשמי" של המשחק, שם הוא עשוי להתעדכן.

לאחר ההורדה, צריך פשוט לפתוח את הקובץ (הדחוס) שהורדתם, לחלץ את התיקייה של המשחק לאיפה שבא לכם, וכל שאר ההוראות הבסיסיות (כולל הליך ההתקנה) כתוב במסמך שבתיקייה בשם "README BEFORE PLAYING".

אז מה אתם חושבים על המשחק הזה? אשמח לשמוע בתגובות.

על איך לחיות חיים אותנטיים – ביקורת על הספר "אני, פרויקט מיתוג"

לאחרונה קראתי ספר של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג", והוא רלוונטי לכמה וכמה מנושאים מרכזיים אליהם כבר התייחסתי לבלוג זה, ולכן זה נראה לי הזדמנות מצוינת להציג את נקודת מבטו, ואת נקודת המבט שלי על נקודת המבט שלו.

למי שלא מבין, הרלוונטיות של זה לבלוג היא פשוטה – קרלו גם מדבר, בצורה כזו או אחרת, על להיות אותנטי גם כאשר זה "מנוגד לנורמות חברתיות", ו/או לתרבות המקומית. לכן דבריו לדעתי מצדיקים התייחסות מפורטת בבלוג הזה.

והבהרה: יתכן שיש הסבורים, במידה רבה מאוד של צדק, שכל צורת המחשבה שקרלו מציג בכל כתביו, מפוקפקת לא פחות מכל אלו של אותם "גורואים" המככבים בתעשיית העזרה העצמית, ו/או של מטיפי תורות ניו-אייג', בגלל שהיא מלאה בטענות מעורפלות ו "לא פרקטיות" וחסרות משמעות, ובהכללות מגוחכות[1] והצהרות חסרות בסיס.

הבעיה אכן קיימת – אני יכול להעיד שלהתרשמותי, גם בספר הזה חלק גדול מהרפרנסים שקרלו כן טרח להוסיף לא באמת מראים את הביסוס לאף טענה שלו, אלא רק מפנים לקריאה נוספת – ואלו שלא, לא מרחיבים על איך המקורות מוכיחות את טענותיו, מה שהופך אותם לבעייתיות.

הסיבה היחידה שאני לא ממהר להסכים עם הביקורת הזאת, זה בגלל שהספר הזה (לדוגמה), עוסק בעיקר ב "אינדבדואליות" מנקודת מבט פילוסופית, לאו דווקא פסיכולוגית. מכיוון שפילוסופיה עוסקת בסוגיות מופשטות ולא מעשיות[2], קשה מאוד לפילוסופים להתנסח בצורה ברורה. פילוסופים מסוימים יודעים להסביר את דבריהם בצורה פשוטה להבנה באמצעות היכולת להסביר את דעותיהם דרך דיאלוגים סוקרטים, מה שאני מוצא שהופך את זה לקל ליצור "גרפי חשיבה" יכולת שאולי לקרלו אין, למרבה הצער.

ובכל זאת, אני חושב שיש בדבריו על אינדבדואליות ואותנטיות, נקודות מעניינות (בעלות ביסוס לוגי בסטנדרטים "פילוסופיים"), שניתן לתרגם אותם לתכנון חיים מעשי, כך שאני מוצא תועלת מסוימת בהתבוננות על הפילוסופיה שלו על אינדבדואליות.

קרלו בספר מתייחס להרבה "תופעות" הבעלת רלוונטיות ישירה או כמעט ישירה לנושאים שהזכרתי בבלוג זה. הבה אציין ואסביר אותם אחד אחד:

• תחרות חברתית שנעשתה "גלובלית" ומדידה:

להבנתי, קרלו מקשר בין גורמים מסוימים, לבין השינויים בכמה עשורים האחרונים על הנטייה האנושית של בני אדם להשוות את עצמם לאחרים ממגוון היבטים, כאשר הגורם העיקרי הוא ההתפתחות של הטכנולוגיה בשם "אינטרנט".

הוא טוען כי בעקבות כך שכל אחד מאיתנו כעת יכול להיחשף לעוד ועוד סיפורים של אנשים "מצליחים" ממנו 24/7 (בעקבות נגישות סיפורים אלו דרך האינטרנט, כמו כל שאר הידע האנושי), כעת אנחנו משווים את עצמינו לאחרים על סמך "מדדים" גלובליים, כלומר, על סמך איך שאנחנו חושבים שאנחנו ביחס לכל שאר האנשים על הגלובוס, ולא רק בסביבה מצומצמת יותר (לא ברור איזו – אולי משפחה/מוצא/מדינה..)

ולגבי ההיבט "המדיד" – כאן קרלו תיאר מצב מורכב למדי, בו, להבנתי:

א. אמצעי מדיה שונים, אותם כינה "בידורידע" (infotainment), מנסים לגרום לציבור לשאוף לשפע כלכלי, ו/או חומרי, ו/או מדיד.. או משהו בסגנון[3].

ב. היום האדם מתחיל להיתפס כמצרך כלכלי בפני עצמו – דבר נוסף שערכו נמדד לפי ערך מספרי. וזה יכול להיות תלוי בתלוש השכר החודשי שלו, בחסכונות שצבר וכו'.
דוגמות אחרות לכל אותם הישגים "מדידים" עליהם קרלו מדבר, הרלוונטיים לתפיסת האדם הפרטי כמצרך, הם[4]: מספר האזכורים של אותו אדם אם מחפשים אותו בגוגל, מספר החברים שלו בפייסבוק, האם הוא מופיע ברשימות כמו "100 טופ הסלבים של 2010", וכו'.
הוא טען, להבנתי, כי תחרות זו מסיחה את דעתינו מלחיות לפי הזהות שלנו, ולא רק כדי "להצליח בחיים" לפי הקריקרטיונים שהבידורידע משתמשים בהם להפצת אנשים "מצליחים".

• אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי להתמודד עם פחד מהמוות:

קרלו טוען שפחד מהמוות מניע אנשים להשתמש במגוון טכניקות לצמצום הרגשתו. רוב טיעוניו בעניין זה מובעים, להבנתי, באמצעות "תיאוריית ניהול האימה". אני בעצמי הסתבכתי בניסיון להבין אותה אז אשתוק לגביה.

בכל אופן, הוא גם טוען שאימוץ אמונה בדת או תורה רוחנית כזו או אחרת, נובע (בין היתר) מכך שזה מקנה לאנשים תקווה שהם בעצם יחיו לנצח, ובכך בעצם להכחיש את היותם בני תמותה[4].

• אימוץ אמונות חסרות היגיון והשבתת החשיבה הביקורתית כדי למצוא משמעות לחיים:

קרלו מתייחס כאן לתעשיית "העזרה העצמית" וכל התורות הרוחניות (באחד העמודים הוא כינה את חלקם "פאסודו-רוחניות"), וטוען, בתמצית, שהיא ממלאת לאנשים את החוסר במשמעות ובמענה לשאלות קיומיות, באמצעות טענות משוללות בסיס[5] – בדיוק כמו רבנים חרדים מסוימים (מבלי לרכל) שלטענתו מסלפים את המדע כדי לבסס את טענותיהם ומראים בורות בנושאים מדעיים, וכו'.

הוא מסכם זאת לדעתי כאשר הוא כותב שאותם "שיקויי פלאים" שמציעים כל הרוחניקים למיניהם, נרכשים ככל נראה על ידי אנשים שנמצאים ב "מצוקה אמיתית" כלשיהי, והבעיה עם זה, היא שהם עלולים לחטוף נזק על כך שהם מאמינים שאותם "שיקויים" יפתרו להם את כל בעיותיהם, מבלי לקבל עזרה המבוססת על מידע מהמימן והוכחות אמפיריות.

הוא ציין שהספר נועד, לפחות בין היתר, להראות שניתן לאמץ משמעות לחיים תוך שימוש בחשיבה ביקורתית, ומציע קונספט חלופי לרעיונות רוחניים שהוא מכנה "קבלה עצמית אקטיבית", כאשר במסגרתו, האינדיבדואל (האדם הפרטי) ממציא לעצמו משמעות לחייו על סמך גיבוש תמונה ברורה לגבי הזהות שלו, תוך כדי הכרה בכך ש "חומרי הגלם" של זהותו לא נתונים לבחירתו, ומאחר והם עוצבו כשעוד היה יצור קטן וחסר ישע (דהיינו, תינוק/ילד).

שאר הקונספטים שזכורים לי מהספר לא רלוונטיים, אז "אקפוץ" ללקשר את כל זה לכתבה שהוא פרסם לפני כשנה, בה טען, בדומה לבכתבה קודמת, שמימוש עצמי אותנטי/הצלחה בחיים/איך שלא נקרא לזה (בכתבה הקודמת הוא כינה זאת "לחיות לפי הטבע שלך"), שלהיות קשוב לעצמך ול "מי אתה" מקל עליך בקבלת בחירות אותנטיות ופחות כניעות לנורמות חברתיות, למשפחה ולפחד מהסביבה באופן כללי.

ודעתי היא..

נסיים את הצגת רעיונותיו כאן. להלן דעתי, שעל הדרך תקשר את המדובר לפוסטים קודמים שפרסמתי כאן.

• לגבי התחרות:

קודם כל, אזכיר שכבר טענתי ש "החיים הם תחרות" שמחייבים השוואה לבני אדם אחרים.

ספציפית לגבי התחרות כדבר שנהפך ל "גלובלי" – אני חושב שהטיעון הזה, בתמצית, הוא לכל היותר אזהרה שימושית מפני השפעה פסיכולוגית שלאינטרנט אולי יכול להיות עלינו, ולא טיעון מבוסס.

בכלל, אני לא רואה שום קשר סיבתי בין עצם השימוש באינטרנט למען "היכולת" להתחרות עם אנשים מכל הגלובוס בכל דבר שניתן להעלות על הדעת, לבין "מימוש עצמי אותנטי". למה שהיכולת הזאת תגרום לנו לעבוד קשה יותר? או לעשות יותר מה שאנחנו שומעים ש "כדאי לנו לרצות" במקום מה שמעניין אותנו שלא בגלל המלצות של אחרים? אם קרלו היה מוכיח שהיא גורמת לאלו הייתי מבין את הקשר, אבל לא ראיתי שהוא הוכיח אותו.

להיחשף ל "הצלחה" של יזמים גדולים, לצורך העניין, לא בהכרח מדרבן אף אחד לנסות להפוך ליזם גדול בעצמו, או להגדיר את אותם אנשים כ "מצליחנים". זה נראה לי כאילו קרלו מתייחס ל "בידורידע" בתור מעיין פלטפורמת חינוך לציבור, שמחנכת אותו לגבי איך להגדיר הצלחה בחייהם. אני לא רואה לזה שום ביסוס. האם בכלל יש דרך לבדוק את השפעת המדיה על "כיווני המחשבה" של הציבור הצורך אותה?

וספציפית לגבי עניין המדדים בתחרות ל "מדידים" (מספרים) – שוב, יש פה "סוג" מסוים של חוסר הביסוס הזהה לעניין התחרות "הגלובלית" – כן, יתכן ויש מנטליות של תחרותיות שנמדדת במספרים בהרבה מאוד מקומות והיבטים בעולם כיום, אבל מי אמר שזה שונה עכשיו ממה שזה היה, בהשוואה ללפני 300 שנים, לדוגמה? האם באמת יש משמעות כלשיהי לטענה שיש תחרות שכזאת? (אגב, עצם הטענה ש "יש תחרות על X..", באופן כללי, היא בעייתית – כי תחרות, בהגדרתה, היא משחק סכום-אפס בו כמה צדדים מנסים להשיג משהו אחד – וכל ניצחון של אחד מהם הוא הפסד של כל האחרים. אבל כדי לדעת מי מתחרה בתחרות, צריך לדעת מה כל צד בתחרות באמת רוצה – יכול להיות שהוא רוצה בכלל ש לא יהיה לו את הדבר עליו שאר הצדדים מתחרים, ואז ממילא מגוחך לטעון שהוא "מתחרה" בשאר הצדדים באותה התחרות. ומאיפה קרלו יודע מה כל אדם בעולם רוצה?!).

בקיצור, דעתי כאן היא שטענותיו של קרלו על התחרות הם חסרות משמעות במקרה הטוב, כמו הרבה משאר ההכלות הגסות והטענות המעורפלות שלו. יתכן כי הוא רואה בהם טענות אבדוקטיביות לגיטמיות, אבל אני חושב שאין לזה מקום בספרי פילוסופיה, שלדעתי, צריכים להיות ממוקדים בטענות דדוקטיביות כדי להיות בעלי ערך.

אגב, ב 2 הכתבות אליהם קישרתי, קרלו גם מתייחס לעניין התחרות – הוא מדבר על איך אנשים "מצליחים", שלכאורה הם "ווינרים" שניצחו בתחרויות "מדידות" כאלו ואחרות, הם לא בעלי "רווחה נפשית", הם מפחדים לאבד את מה שיש להם, הם לא מימשו את עצמם באופן אותנטי, הם לחוצים כל הזמן, וכו'.

זה דווקא נראה לי לעניין – הוא הציג את נקודת מבטו על אנשים שנחשבים ל "מצליחנים", באמצעות תיאור החסרונות שבאורח החיים שלהם. אבל זה ממש לא רלוונטי לספר שמדבר על אינדבדואליות בעידן המודרני (ולא סתם באופן כללי).

• לגבי הדתות:

בכל הקשור לפחד מהמוות – האמת שאין לי יותר מדי מה להתייחס, כי אני נוטה להסכים – אכן הדתות מעניקות למאמינים בהם תחושה של ערך ונחמה מפחדים כמו המוות. זה היסק כמעט טריביאלי בעיניי (אפילו שהוא אינדוקטיבי בלבד), שמבוסס על התוכן של אותם דתות, ועל ההנחה הרווחת לפיה קיים אצל בני אדם פחד מודע או לא מודע מהאירוע (שנראה לי קשה מאוד להגדרה באופן קונקרטי, אגב) שנקרא "מוות". אפשר להטיל ספק בהאם זה בכלל הנחה רווחת וכו', אבל לא נראה לי שיש עוד משהו חשוב לומר על זה.
אז כן, טענות מעניינות, אבל ממה שהצלחתי להבין עליהם הם נשמעות לי קצת טריביאליות מידי מכדי שיהיה להם ערך.

אבל חכו, הגענו לחלק שציפיתי לו:

• לגבי התורות הרוחניות ותעשיית "העזרה העצמית":

אוהו. איך נהניתי מלקרוא את החלק הזה. תעשיית "העזרה העצמית" יכולה למכור כל רעיון באשר הוא, מעורפל ולא מבוסס ככל שיהיה, and get away with it – בעידן של היום שבו ניתן להפיץ ולפרסם כל פיסת אינפורמציה במאמץ אפסי, באמצעות האינטרנט כמובן (כפי שקרלו עצמו ציין בספר, אגב), ולהתפרנס מלא לעשות כלום, פחות או יותר.

אכן, והתייחסתי לכך בפוסט הזה. חלק, אם לא כל מהאנשים בתעשייה הזאת מבטיחים הבטחות מעורפלות ומוכרים טקסטים שמסבירים איך להגיע אל אותם יעדים מעורפלים שאנשי המכירות האלו מציעים. אם החומר שלהם גם כולל שימוש במונחים מעורפלים (כל שכן "מיסטיים"/על טבעיים/רוחניים[6]), אז ממילא גם הוא לא ניתן לבדיקה אמפירית, מאחר ולא ניתן לבדוק את העל טבעי בשיטת מחקר שנועדה לחקור את המציאות החומרית.

הם לא בהכרח אפילו ייתמרו להציג את המוצג בטקסטים כ "ידע" כזה או אחר.
בין כה וכה, אני חושב שהשורה התחתונה של הביקורות של קרלו כלפי כל אותם גורואים (כפי שהבנתי אותה), נכונה – האנשים האלו אכן מציעים משמעות מסוימת לחייהם של הניזונים מהם (כאשר "המשמעות" הזאת, בעיניי, היא ההבטחה המעורפלת שהם מוכרים) – במיוחד במידה ואנשי המכירות כותבים בחומר שלהם על איך האנשים היחידים בעולם שיש להם סיכוי להגיע לאותם יעדים מעורפלים, הם אלו שרוכשים את המוצרים שלהם.

עם זאת, אני לא בטוח שאני מסכים עם טענתו, שניתן לאמץ משמעות ללא השבתת החשיבה הביקורתית.

אמנם אני חסיד גדול של שימוש תדיר בסוגים מאוד מסוימים של חשיבה ביקורתית (הכוללים ספקנות פילוסופית ו ספקנות מדעית), אבל בכל זאת – זה לא נראה לי ריאלי.

את ההסבר לכך ניתן להבין באמצעות קריאת הפוסט שלי לגבי "למה אין שום סיבה הגיונית לחיות" – שאומר, בתמצית, את מה שכתוב בכותרת שלו.

אני כבר לא בטוח אם אני עצמי מסכים לחלוטין עם מה שכתבתי אז, ובכל זאת – אני עדיין מתקשה מאוד למצוא תימוכין לכך שחשיבה רציונלית אפילו יכולה לעצב את עיקר ההתנהגות (המעשית) של כל אדם בשגרת חייו. נכון, הוא יכול "לבנות לעצמו חזון" (/ערכים), הוא יכול לגבש השקפות פילוסופיות משלו, הוא יכול להטיל על עצמו משמעת עצמית, וכולי.

אבל אני עדיין חושב שכל אלה, גם אם קיימים, מבוססים שלעצמם על רגשות בסופו של דבר. מה יכול להניע בן אדם לרצות מלכתחילה לכפות על עצמו משמעת עצמית, או לגבש ערכים כלשיהן, או השקפות פילוסופיות?

דניאל כהנמן היטיב לתאר בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" את מה שכינה "מערכת 1", שמהווה למעשה פונקציה מסוימת במוח האנושי שמבצעת חישובים באופן אוטומטי ומהיר במיוחד, אך מבוסס-היוריסטיקות (כללי אצבע שאנחנו משתמשים בהם) ולא מדויק.

המערכת הזאת היא "אינטואטיבית" – אף חלק במוח הקשור בחשיבה רציונלית לא נמצא בה.

מנגד, יש את "מערכת 2", המערכת הרציונלית, המחושבת, האיטית, שפועלת אך ורק לפי נוסחאות וחישובים זהירים ומבוקרים, ומשמשת גם להטלת ספק בכל דעה באשר היא (גם דעות במוח של בעל המערכת הזאת).

בתמצית – איזה חישובים קונקרטיים, מדויקים ומבוססים אמפירית, יכולים להניע אותו לאמץ משמעת עצמית וערכים והשקפות כאלו ואחרות? אני לא יודע את התשובה, אבל אני בספק רב אם יש עוד חלק במוח למעט מערכת 1 שמסייע לגבש משמעת עצמית, ערכים והשקפות.

מה שאני הולך לטעון כאן מבוסס שלעצמו על מערכת 1 (כנראה טיעון אבדוקטיבי) ואיננו טיעון תקף, כך שיתכן ויש כאן כשלים "חמורים", ובכל זאת – כדי להיות פרודקטיבי מספיק כדי לשרוד בשוק העבודה ולמטרות אחרות, צריך לחשוב קצת ולעשות המון – להציב מטרות במהירות באופן "אינטואטיבי" מבלי לחשוב בכלל על האם יש מאחוריהן רציונל כלשהו (במיוחד אם אתה שכיר, שאמור לעשות את מה שהבוס שלו אומר לו לעשות), כלומר, להשתמש לשם זה אך ורק במערכת 1 – ואז להתקדם לעברם לאט ולאט, באופן מחושב וזהיר, תוך לקיחת סיכונים מחושבים ופרופורציונליים – כלומר, להשתמש בעיקר במערכת 2 לאורך כל הדרך.

ולכן, אם האדם ישתמש במערכת 2 בדרך להצבת מטרות, הוא יתחרפן – כי הוא מהר מאוד יראה שאחרי "בקרה עצמית", לא נותרות לו שום מטרות להציב לעצמו.

אז בקיצור, אני לא חושב שאני מסכים עם קרלו על זה, אם כי אני מודה שהקושי שלי להסכים איתו נובע בעיקר מתחושות אינטואטיביות שלי, ולא מנימוקים רציונליים. מקווה שאצליח לחשוב בעתיד על דרכים יותר רציונליות לבדוק את אותם תחושות..

לסיכום, ספר על "הצלחה בחיים", הצבת יעדים וגיבוש אורח חיים "אותנטי", הכולל (לצד כל הטענות שהעדפתי פשוט להתעלם מהם) הצעות שימושיות, ולא ממש מעורפלות לטעמי, על איך לגבש גישה לגבי "מי אנחנו", כדי לקבל החלטות מסוימות בחיים וכך להיות אותנטיים יותר. אם כי הן קשות להבנה בעקבות הניסוח המתפלסף שלהם, ועקב האופן המסורבל והמבלבל בעיניי בו קרלו מציג את צורת מחשבתו.

הערות:

א. מעניין לציין שמהתבוננות פנימית ממושכת שעשיתי על עצמי, נראה לי שהדעה שלי (שאין שום סיבה הגיונית לקום בבוקר וכו'), שלעצמה מגיעה, במידה מסוימת, ממניע אמוציונלי כלשהו – התיעוב שלי כלפי כל מיני דברים שאני עושה, גורם לי לחשוב דברים בסגנון "הלוואי והייתי מונע יותר מהיגיון ופחות מרגשות שבאות וחולפות. יש לי בחירה על זה בכלל?", והם מהווים חלק מהביסוס להשקפה "הפסימיסטית" הזאת, לפיה רק רגשות יכולות להניע אותנו להציב לעצמינו מטרות בחיים.

ב. באופן כללי, אחת מהשורות התחתונות של הספר של הקרלו שאני כן מוצא לנכון "לאמץ" אותם, זה הטענה על הזהות שלנו ועל כך שעלינו "לחיות לפיה". לא כ "צו מוסרי", אלא פשוט כדרך שימושית לעצב העדפות בחיים. כן, דברים רבים ב "זהות" שלנו מעוצבים על ידי דברים שאנחנו לא יכולים, ככל הנראה, להשפיע עליהם. אז אפשר פשוט לחיות עם זה במקום "להילחם" בזה, ולראות גם בזה חלק מה "אינדבדואליות" שלנו. מודה שקצת קשה לי להסביר את המונחים שהשתמשתי בהם כאן, אבל ככה זה בפילוסופיה..

ג. בהקשר לתעשיית העזרה העצמית – קרלו בספרו אמנם התייחס בהקשר הזה רק לרבנים חרדים, ולמחברי ספרים כמו "הסוד" ו "כוחו של הרגע הזה", אבל אני מזכיר – התיאור שלו מתאים לכל, ואני מתכוון לכל, מי שמבטיח הבטחות שאינם ניתנות לבדיקה אמפירית (או לפחות קשות מידי לבדיקה אמפירית – אם לדוגמה מישהו מבטיח שמי שמקיים את עצותיו יגיע בשנת 2090 לירח, בעייתי מאוד לבדוק אותו לפני שנה זו), ומשתמש במונחים רוחניים לתיאור הבטחתו (גם מונחים כמו "להצליח בחיים", יכולים, בעיניי, להיחשב למונחים רוחניים, שוב, בגלל הערפול שלהם).

זה כולל גם את אליעד כהן ועוד כל מיני גורואים אליהם התייחסתי כדוגמות בפוסט הזה. למעשה, קרלו מדבר פחות או יותר על אותם אנשים שגלעד דיאמנט יוצא נגדם – אנשים שמציגים לציבור השקפות שדוחות את השיטה המדעית או מהוות פאוסודו-מדע, ומעודדות אותו לשאוף ליעדים שאינם ניתנים לבדיקה אמפירית (בהבדל היחידי שממה שקראתי עד היום, גלעד מתמקד בטיפולים פיזיים מסוימים כגון הומופאתיה שעשויים להתיימר להיות מבוססים על מדע, בעוד קרלו מתמקד בטיפוליים נפשיים שמבוססים על מה שהייתי מכנה "פאוסודו-פילוסופיות").

ואם זה לא מובן – לא ניתן לבדיקה אמפירית, פירושו כל טענה שמשתמשת במונחים שאינם ניתנים למדידה כמותית מדויקת ו/או חומריים (מייצגים חומרים שיש בעולם). זה רוחניות, עליה מושתתות כל הדתות והכתות בעולם – כל דבר שהוא על טבעי.[6]

ד. פעם, כתבתי פוסט על "למה אולי לא כדאי להצליח בחיים", בו התייחסתי לקרלו ולאיזה טרנד שהכרתי פעם. שם, הצגתי את הרעיון של קרלו ככזה ששם דגש על טיפוח "האני החווה", אותו תיאר דניאל כהנמן באותו הספר הנ"ל ("לחשוב מהר, לחשוב לאט").[7]

אז ככל הנראה, על סמך שניהם, נראה לי שקרלו אומר, בשורה התחתונה, שמימוש עצמי אותנטי, הוא חיים בהם האדם מעצב לעצמו במהלך חייו הבוגרים זהות משלו, המבוססת על "חומרי גלם" שרכש בילדותו, ואז חי לפי הזהות הזאת (ניסוח זה אכן מעורפל, אז הבה נדגים: נגיד אם הוא מחליט שהוא אוהב ללמוד על מחשבים, אז הוא הולך לעשות תואר במדעי המחשב). אלו לא בהכרח חיים מלאים בשקט נפשי, ולמעשה, קרלו מקנה בספר דוגמות של אנשים "מרדנים" שנרדפים עד היום, כמו אייאן חירסי עלי.

זה מעורפל במידה לא מבוטלת, כן, אבל אני בכל זאת מוצא בזה תועלת מסוימת לגיבוש "תוכנית חיים" לכל אחד לפי איך שהוא חושב שמתאים לו לחיות – ובמה כדאי לו להשקיע יותר או פחות זמן, כסף וכו'.

הערות שוליים:

(לא אשים ציטוטים ישירים מהספרים, כי זו עבירה פלילית):

[1] להלן סתם דוגמה אנדקטואלית להמחשה: בעמ' 26, קרלו טען שבעשורים האחרונים יצא האקזיסטנציאליזם מן האופנה. אי אפשר לקחת טיעון שכזה ברצינות אלא אם הוא מהווה מטאפורה למשהו.. משהו לא ברור' במקרה הזה.

[2] את ההגדרה הזאת לפילוסופיה לקחתי דווקא מויקיפדיה האנגלית.

[3] ראו בעמוד 64 בספר, בו קרלו התייחס גם לסיסמה "Just Do it".

[4] קרלו מדבר על הדוגמות האלה בעמ' 40-41.

[5] ראו בעמוד 87 בספר.

[6] ראו את ההגדרה של ויקיפדיה לרוחניות – כל ישות שאיננה חומר, תודעה או אנרגיה.

[7] ראו בספרו בחלק 5, בפרק 37, "טיב החוויה", שם הוא מתאר אותו.

מבוא – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק א'

אז כן, חלק לא קטן מהפוסטים בבלוג זה קשורים ל "דיונים"(בעיקר הפוסטים בעמוד הזה, והפוסט הזה). וכן, פרסמתי אותם ללא שום מבוא לזה, וחבל, אז הנה..

הגדרות המושגים הבסיסיים:

ראשית, נזכיר שכשני צדדים באינטראקציה, לפני שבכלל חושבים על כל העקרונות של ניסוח טיעונים, חשוב להבין באיזה סוג של אינטראקציה אנושית מדובר, כי זה מאוד רלוונטי ל "התנהגות הפרקטית" שלכם באינטראקציה. הרי לא בכל אינטראקציה יש חילופי דעות.

ניתן לחלק את כל סוגי האינטרקציות לפחות ל 2 סוגים:

• נאום (speech) – יתכן וגם אמרות במסגרת "הרצאה" ו/או "פרסום מאמרים ברשת" יכולים להיכנס לסוג זה. זהו סוג של אמרות שמטרתם, בתמצית, היא לשכנע – מבלי לתת לצד השני להגיב (או לתת, אבל לא להגיב לו חזרה, כדי לא לפתוח בדו-שיח).

• שיחה (conversational) – אמרות שנאמרות במסגרת דו-שיח, כלומר, אמרות שנאמרות כדי שהצד השני יגיב להם, ואז הצד הראשון יגיב חזרה, ואז הצד השני, וכו'. אני אוהב לקרוא לזה "אינטראקציה אינטראקטיבית".

בסדרת פוסטים זו אתמקד אך ורק בשיחות – בסוגים שונים של אינטראקציות אנושיות, שמטרתם היא לפתוח בשיחות, בהם יש חילופי דעות.

כעת, הבה נגדיר כמה סוגים של שיחות בהם יש חילופי דעות בין 2 צדדים או יותר:

דיון (Discussion) – מודה שלא הצלחתי למצוא לזה הגדרה חד-משמעית, אבל הנה אחת טובה בעיניי:

"consideration or examination by argument, comment, etc., especially to explore solutions"

במילים אחרות, מדובר בחילופי הדעות בין 2 אנשים או יותר, תוך כדי שהם מנתחים את הדעות של האחרים, אולי בשביל להגיע להסכמה/פשרה כלשיהי לגבי משהו (בניגוד לדיבייט, בו לעולם לא מגיעים להסכמה או אפילו לפשרה – על כך בהמשך), או סתם כדי להרחיב את האופקים.

רק כדי לבהיר את המילה "פשרה" (כן, לא "המקום" האופטימלי להעמיק במילה הזאת, סורי) – למילה זו יש יותר מפירוש אפשרי אחד. להבנתי, פירושה בהקשר של חילופי דעות, הוא מצב בו שתי צדדים באים לשיחה מסוימת כשאחד אוחז בעמדה X ואחר עמדה Y, והם משוחחים, ובסוף השיחה, אף אחד מהם לא בהכרח משתכנע שהעמדה שהייתה לו לפני שהשיחה שגויה או אפילו מפוקפקת, אבל הם מגיעים להסכמה על רעיון Z שמספק את שניהם ומוביל לסיום השיחה.

עוד הגדרה שיכולה (לדעתי האישית) להתאים, היא שיחות שלא בהכרח נעשות לצורך שכנוע "מוחלט" (גם פשרה יכולה לספק את 2 הצדדים) בעמדה כזו או אחרת, והמשתתפים בהם לא בהכרח מניחים מראש(לפני הדיון) שהם צודקים. עם זאת, בדיון לא בהכרח יש הסכמה על נושא הדיון, צורת הדיון וזמן הדיון בטרם תחילתו.

אציין גם שזה סוג הדו-שיח המתאים לפחות לדיאלקטיקות מסוימות (= מתודות פילוסופיות לחיפוש האמת), כולל השיטה הסוקראטית, אליה אתייחס בהמשך.

ויכוח (argument) – שימו לב קודם כל שלמילה "argument" יש משמעות נוספת: טיעון שמועלה בעת ויכוח. לא להתבלבל.

עכשיו, לגבי ההגדרה, אני בשיא הכנות לא הצלחתי למצוא ולו הגדרה אחת ברשת שמסבירה בצורה האמינה והמבוססת ביותר את ההבדל בין ויכוח לבין דיון ודיבייט, אבל אציין את תפיסתי האישית, כי מה לעשות וחייבים להגדיר את המילה הזו איכשהו.

ויכוח בעיניי, הוא כמו דיון, רק שבו תמיד(בהכרח) יש מחלוקת(אי הסכמה) כלשיהי שעליה הוא "מושתת", והוא נעשה בעיקר לצורכי שכנוע, ופחות על מנת לשמוע נקודות מבט נוספות על הנושא עליו מתווכחים, ושנפוץ "להיכנס" אליו עם דעות קדומות, שמתחיל ללא הסכמה על הנושא שלו בטרם התחלתו, או על צורתו, או על הזמן בו הוא יתחיל והזמן בו הוא ייגמר.
ריב (fight) – גם כאן לא מצאתי הגדרה מסודרת, אבל מה שכן, לפי ההגדרות שמצאתי, אני בכלל לא בטוח שיש קשר אפשרי בין המילה "ריב" לבין כל שיחה באשר היא, מאחר וריב זו מילה שמשמשת בעיקר בהקשר של מלחמות פיזיות, לא אינטלקטואליות. אבל אם כן יש קשר, סביר לדעתי ש "ריב" זה בסה"כ קרב צעקות/דמגוגיות או משהו בסגנון.

דיבייט (Debate) –

"Debate is a formal contest of argumentation between two teams or individuals."

במילים אחרות, דיבייט הוא ויכוח שנעשה בצורה "פורמלית", שבה לפי יוסף מלר:

"בדיבייט תחרותי בעצם אין לך סיכוי לשכנע את הצד השני, ואתה מתרכז בשופט, שגם הוא בעצם מחליט מי עשה עבודה טובה יותר, אבל לא ממש נתון לשכנוע."

(בהערת אגב, לפי היכרותי עם הקונספט של דיבייט, המילה "תחרותי" היא תוספת מיותרת, כיוון שדיבייט הוא תחרותי מעצם הגדרתו. תרגישו חופשי להתעלם ממנה).

כלומר, בדיבייט המטרה היא בכלל לא לשכנע, אלא להרשים את השופט, לפי סטנדרטים מסוימים שנקבעים מראש.

במובן מסוים, בעיניי דיבייט הוא ויכוח למופת, בגלל שנושא הויכוח, צורת הויכוח וזמן הויכוח – כל אלה מוגדרים היטב לפני שהוא נעשה, ועל התועלת של כך אתייחס בהמשך.

מעבר לכך, אני מעדיף שלא להתייחס לדיבייט, בגלל ששם הדרך בה בונים טיעונים נקבעה מראש לפי מקימי התחרות, ואינני מכיר אותה מעבר למה שכבר אמרתי.

התפלפלות (sophistry) – אין לי מושג מה זה אומר (שמעתי על מושג זה לא מזמן), אבל הוא גם רלוונטי, ואולי ההגדרות של המילון החופשי יוכלו לעזור להבין את זה

מסגרות שיחה:

אז עכשיו שהגדרנו את המושגים הכי בסיסיים לצורך סדרת פוסטים זו, אני הולך לדבר על "מסגרות השיחה" שבמסגרתן עשוי להתנהל דיון/ויכוח/ריב (על דיבייט לא אדבר, גם כי לדיבייט יש רק "מסגרת שיחה" אפשרית אחת [תחרות דיבייט פורמלית]).

הכוונה שלי ב "מסגרות השיחה" היא לרקע שבמסגרתו/בעקבותיו הדיון/ויכוח/ריב מתנהל (אתייחס גם להאם השיחה המתרחשת בכל אחת מה "מסגרות" הללו הוא דיון או ויכוח או ריב).

חשוב להבין זאת כי הדרך האופטימלית "לנצח" בכל אחד ממסגרות השיחה הללו שונה בתכלית. הבה נתחיל להציג אותן:

1. לחץ חברתי/שיווקי

כדי להבין את הכוונה, נניח (לצורך העניין) שאתם הצד בשיחה ש "עליו לוחצים" לעשות משהו.

במקרה של לחץ חברתי זה עשוי להיות לחץ לצאת ל "בילוי" עם אנשים שאתם לא סובלים, ואתם מתנגדים ללחץ הזה ומנסים לנטרל אותו.

במקרה של לחץ שיווקי זה עשוי להיות לחץ לקנות מוצר שלא מעניין אתכם, או להתחיל להאמין באיזו דת/תורת ניו-אייג' כלשהי, ואתם מתנגדים אליו כנ"ל.

בין כה וכה, שתי הסיטואציות הנ"ל זהות במהותן ביחס לפוסט הזה, במובן ששיחה שנוצרת עקב ההתנגדות שלכם ללחץ שכזה, לא יכולה להיות דיון.

הרי אתם מדברים במטרה לעשות משהו (ההפך ממה שהצד הלוחץ רוצה שתעשו), וכך גם הוא (ההבדל היחידי הוא שהוא רוצה שתעשו את ההפך).

אין לכך שום קשר להכרת נקודות מבט נוספות – אתם נטו מנסים להגן על עמדה, ללא קביעה מראש של נושא השיחה, צורת השיחה או זמן השיחה. והמטרה המהותית בהגנה הזאת היא לא לשכנע (אם כי זה גם עשוי לשחק כאן חלק) – אלא להתיש את הצד השני, לגרום לו להפסיק להתנגד.

לא צריך לשכנע אותו בכלום בשביל זה – אפשר פשוט להגיד לצד השני "תעזוב אותי בשקט/תעשה מה שאני אומר לך, או שאני ירה בך עם האקדח הזה", ובעוד שפרקטית זה לא משתלם לומר זאת(כמובן), זה אכן צפוי להוביל ל "ניצחון" בשיחה שנעשית בנסיבות(מסגרת השיחה) האלו. זה למה לדעתי, סוג שיחה זו הוא מסוג הקונפליקט "השפל ביותר" – ריב.

בקיצור, בשיחה שנעשית בנסיבות כאלו – אין שום צורך (ולדעתי, גם אין שום טעם) לנסות אפילו לנסח טיעון אחד נכון, כי הצד השני תמיד יוכל פשוט להתעלם. בסיטואציות כאלו, רק כישורים חברתיים יסייעו לפתור את הקונפליקט, ואולי גם הקשבה כנה לצד השני. מה שכן, חשוב לדעתי להבין את הטכניקות הרטוריות (מהמילה רטוריקה) שהצד השני משתמש בהן – על רטוריקה אפרט בפוסטים הבאים.

בכל אופן, נראה לי ששווה לציין בהקשר לזה, שכבר כתבתי פוסט על דרכים להתנגד ללחץ חברתי, ופוסט אחר על כיצד לזהות אנשי שיווק שטוענים כל מיני טענות פשוט בשביל השיווק.

2. קונפליקט לגבי עבודה

כאן אני מתכוון לאי הסכמה בין 2 צדדים או יותר, לגבי איך כדאי לעשות משהו.

לצורך העניין, דוגמה פשוטה וקולעת לדעתי, היא כאשר 2 אנשים שעובדים במקום עבודה כלשיהו, צריכים לעבוד ביחד על מטלה מסוימת, שהבוס שנתן אותה לא בטוח בעצמו איך לעשות אותה, אז האנשים שקיבלו את המטלה מתנגדים לזה לזה לגבי מהי הדרך הטובה ביותר לבצע את המטלה כדי לסיים אותה כמה שיותר/מהר/לרצות את הבוס/לרצות את הלקוחות/וכולי.

גם כאן, המטרה היא לשכנע את הצד השני לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה. גם כאן נושא השיחה, צורת השיחה וזמן השיחה לא בהכרח מוגדרים מראש.

ההבדל הבולט לדעתי בין מצב זה לבין לחץ חברתי/שיווקי, הוא ששני הצדדים לא בהכרח בטוחים שהם צודקים כבר לפני השיחה. יתכן ששניהם לא מרגישים בטוחים בעצמם ומעדיפים לנסות להגיע לפשרה/הסכמה לגבי דרך ביצוע המטלה המשותפת.

לכן, לדעתי הכי מדויק להגדיר שיחה שנעשית במצב שכזה כ ויכוח.

לגבי הכלים החשובים לסיטואציה, ובכן, אני לא כל כך יודע, אבל מה שכן: גם כאן, אין לי ספק שכישורים חברתיים הם קריטיים ביותר (אני חושב שהם חשובים בכל קונפליקט שקשורים ל "מה לעשות", ולא ל "מה לחשוב"), ובנוסף, במקרה זה חשוב לדעתי גם לקבוע מראש את הפרמטרים לפיהם הויכוח יתנהל: מהם כל הפרמטרים לשיקול ההחלטה כיצד לבצע את המטלה (ריצוי הבוס וכולי), ולחלק אותם לפי סדר עדיפויות (מה שני העובדים מסכימים שהוא יותר חשוב, ומה פחות – מבין הפרמטרים הנ"ל).

3. קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות

כאן אני מדבר על שיחות שמתחילות כך: אדם א' מתוך שעמום/התעניינות קורא/מקשיב לאדם ב', מגיב על דבריו מתוך עניין בדבריו, ואז אדם ב' מגיב מתוך התנגדות לדבריו של אדם א' ומסביר למה הוא צודק, ואז אדם א' עושה את אותו הדבר, וכולי.

דוגמות פרקטיות: שיחות ברשתות חברתיות, בפורומים, בבלוגים, בעוד המון סוגי אתרים אחרים שיש בהם "מערכת הודעות", הרצאה, ושיחות חולין שיכולות להתרחש בכל מקום אפשרי.

בניגוד לשתי "מסגרות השיחה" הקודמות, לשיחות שכאלו יכולות להיות הרבה נסיבות ראשונות, אז לא "אצהיר" עליהם יותר מדי, מעבר לכמה דברים עיקריים:

א. בשיחות שכאלו בהחלט יכולות להיות הסכמה מראש על צורת השיחה וזמן השיחה, אבל לעולם אין הסכמה מראש על נושא השיחה, שכן הוא תמיד מתחיל "במקרה".

ב. מכל שאר ההיבטים, בשיחות שכאלו, הכל יכול להיות: יתכן שאחד הצדדים, או שניהם, או אף מהם, מאמין מראש שהוא צודק. יתכן שאחד או שניים מהם מציג את עמדתו מתוך רצון שהשני יעשה משהו, יתכן שזה סתם כדאי לשמוע את דעתו, ובטח יש עוד אפשרויות.

ג. גם שיחות כאלו יכולות להיות ריבים (וישנם מקרים בהם ניתן לתאר אותם כ "קרב עלבונות אישיים" או "דו שיח של חרשים").

4. דיאלוג פנימי

הכוונה לשיקולים וההתלבטויות האישיות של כל אדם עם עצמו, שההכרעה שלהם נעשית רק על ידי אותו אדם.

זה בדיוק כמו קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות – רק שדיאלוגים פנימיים לא בהכרח נובעים מנסיבות אלו, מכיוון שהם הכרחיים לקבלת החלטות.

האסכולה הספקנית, אותה אציג בהמשך, שרלוונטית לדיאלוגים פנימיים יותר מלכל סוג שיחה אחרת שצוינה במאמר זה – כיוון שההחלטות חייבות להתבסס על ידע ודעות מסוימות, והאסכולה הספקנית מייצגת למעשה גישה לחיים הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית (מסיבות מגוונות). על חשיבה ביקורתית ספציפית אכתוב בהמשך, איפה שזה יהיה רלוונטי.

5. שיחה מאורגנת מראש

הכוונה לשיחות שנעשות שלא במסגרת תחרות פורמלית (דיבייט), אך כמו דיבייט – הן נקבעות מראש מבחינת מקום, שעה, נושא השיחה וזמן השיחה.

בעיניי, מההיבטים של הפוטנציאל להוביל לשכנוע ו/או לפשרה ולהרחבת אופקים משמעותית, זוהי "מסגרת השיחה" הפרודוקטיבית ביותר.

אם מקום ושעת השיחה ידועים מראש, אז שני הצדדים יוכלו לשוחח מתי שנוח להם בצורה שתאפשר להביע את עצמם במיטבם, כי הם יוכלו להכין את עצמם מראש ולא להיתפס "בפתאומיות". אם נושא השיחה ידוע מראש, אז יהיה קשה לסטות מנושא השיחה שנקבע מראש מבלי לשים לב לכך. אם זמן השיחה נקבע מראש, אז לדעתי זה יכול למנוע מצב בו שני הצדדים ימרחו את השיחה בצורה מיותרת, כדי לא לסטות מהלו"ז.

עכשיו, נכון שזה לא בהכרח יהיה דיון ולא ויכוח. יתכן ששני הצדדים גם במצב זה יתחילו את השיחה עם דעות קדומות ואמונה חזקה בצדקתם.

אבל ריב זה לעולם לא יהיה, כי בשביל שזה יהיה ריב צריך לשנות את נושא השיחה כל הזמן, אפשר להתעלם בחופשיות מדבריו של הצד השני, וכולי.

אבל כן, בסיטואציה הזו, כמו בכל שאר "מסגרות השיחות" שהצגתי – תמיד כל אחד מהצדדים עשויים להיות בעל הטיה לטובת העצמי, שיכולה לחזק את הרצונות שלהם להאמין בכל עמדה שהם האמינו בה לפני השיחה, ולהוביל לעיתים למה שפעם כיניתי "אטימות מחשבתית בדיונים".

זה סיבה חשובה נוספת למה לדעתי תמיד חשוב להבין ברטוריקה ולהיות בעל כישורים חברתיים לפני שנכנסים לשיחה של "חילופי דעות", לא משנה באיזה "מסגרת שיחה".  הבנת הפסיכולוגיה של הצד השני בשיחה מסייעת לעזור לו להתגבר על ההטיה הנ"ל, ועל הרצון להאמין שהוא צודק. אפרט על כך מתי (ואיפה) שאפרט על רטוריקה.

זהו!

זה הכל לבינתיים. במאמר הבא אסביר איך לנסח טיעון נכון, ומהי "ההתנהגות" האופטימלית בדיון/ויכוח בו רוצים לשכנע (מה שכבר קשור מאוד לחשיבה ביקורתית, בין היתר).