מבוא – חשיבה חדה על פסיכופתולוגיה

תחום הפסיכופתולוגיה, הידוע גם כתחום ה "פסיכולוגיה אבנורמלית", שהוא אחד מתחומי המחקר בדיספצלינת הפסיכולוגיה, הוא נושא מאוד רלוונטי לבלוג הזה.

הבלוג הזה מעודד, בשורה התחתונה, חשיבה רציונלית וביקורתית על נורמות חברתיות, כלומר על דעות והחלטות מקובלות שרוב האנשים (בחברה הישראלית החילונית) חיים על פיהם.

לעומתו, תחום הפסיכופתולוגיה, על פי ויקיפדיה העברית, הוא תחום שמגדיר כל מצב פסיכולוגי (מצב במובן של "state") שסוטה מהנורמה – כ "לא תקין".

תחום זה כולל בתוכו את הלקויות ההתפתחותיות (שזה, חוסר היכולת של אדם ליכולות פסיכולוגיות המצופות מאדם ממוצע במצבו, אם זה בכלל הגדרה מדויקת), הפרעות דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות שינה, הפרעות בתפקוד המיני, התמכרויות, ואת המחלות הנפשיות – ולא, ב "מחלות נפשיות" לא הכוונה לכל מצב נפשי שגורם לסבל שאיננו שגרתי. הכוונה לכל מצב נפשי ש… you guessed it – סוטה מהנורמה.

האם אני מטורף? כי נראה לי שכל מה שנחקר בתחום הפסיכופתולוגיה זה לא בהכרח תופעות "רעות", אלא פשוט תופעות שסוטות מהנורמה, אולי לטובה ואולי לרעה. עצם השם השני של התחום – "פסיכולוגיה אבנורמלית" – מחזק מאוד את דעתי.

העוסקים בתחום אולי יגיבו לכך, בטענה שהרעיון של התחום הוא לא סתם לפסול כל "סטייה נפשית" מהנורמה, אלא לפסול רק סטיות מהנורמה ש "פוגעות בתפקוד", כלומר, לפסול תופעות שמקשות על ביצוע פעולות יומיומיות. סתם לצורך הדוגמה, דיכאון קליני יכול למנוע מבן אדם לקום מהמיטה בבוקר ולבצע בערך כל פעולה יומיומית בסיסית שהכרחית על מנת לשרוד.

זה אולי נותן לגיטימציה מסוימת לתחום המחקר הזה.. לפעמים. הרי אין ספק שלגיטימי לעזור לבן אדם שמתקשה לתפקד כפי שהוא מעוניין, באמצעות אבחון (להבנת מצבו) + טיפול.

הבעיה כאן היא שהתחום מניח שכל האנשים בעולם רוצים בדיוק את אותו הדברים, ואם מישהו רוצה משהו שלא מקובל לרצות, או לא רוצה משהו שמקובל כן לרצות, אז הוא מוגדר כבעל "מחלת נפש" כלשהי. כן כן. כך למשל, יש את ה "הפרעת אישיות סכיזואידית", שהיא "הפרעה" המתבטאת בהיעדר עניין (אמיתי) בקשרים בינאישיים עם בני אדם אחרים. נו באמת. מה, כולם חייבים לרצות לפתח תלות רגשית באנשים אחרים? (קשר לפוסט שלך על קשרים חברתיים). בקיצור ובמילים אחרות, העוסקים בתחום פוסלים מצבים לגיטימיים לחלוטין, ופועלים כדי לכפות על אנשים טיפולים שהם לא רוצים (בעיקר ילדים, כי הם לא יכולים להתנגד).

בנוסף, ובלי קשר, לדעתי גם ניתן למצוא בעיות אתיות בתחום זה.

קודם כל, כנ"ל, אם נסתכל על כוונות חוקרי התחום, נראה שכוונותיהן האמיתיות הן לדחות כל מצב פסיכולוגי שסוטה מהנורמה – גם אם לאותו מצב פסיכולוגי יש בסיס רציונלי מוצק וטוב יותר מהמצב ה "נורמטיבי", ו/או יתרונות פוטנציאליים משמעותיים על פני המצב ה "נורמטיבי".
וכדי להמחיש אמירה זו, למעט הדוגמה הנ"ל עם ההפרעה הסכיזואידית, יש לי דוגמה טובה יותר עבור נקודה זו:

כשמסתכלים על השיח הציבורי הקיים בנושא הסינדרום הידוע בשם "אוטיזם". מבלי להיכנס לפרטים לא חשובים, אוטיזם זה לקות התפתחותית נוירולוגית, הרלוונטית להבנת מצבים "חברתיים", והיכולת להסתדר בהם. על פי הספרות המחקרית העדכנית לכתיבת שורות אלה, יש מגוון יתרונות ומיומנויות חיוניות המופיעות אצל אוטיסטים יותר מאשר אנשים "נוירוטיפיקלים", כלומר נטולי "בעיות" נוירולוגיות – יכולת טובה להבחין בפרטים קטנים, יכולת דיוק, יכולת הבנת נתונים ומספרים,
ולמרות זאת, עדיין קיימים חוקרים ואוטיסטים רבים שחושבים שאוטיזם משול למחלה, שעדיין צריך למצוא לה תרופה, ואסור לקבל את התופעה, למרות היתרונות שלה (אם כי אודה שגם יש תנועה שלמה של מתנגדים לטענה זו, שידועה בשם "גיוון עצבי" (Neurodiversity).

בקיצור, אם נלך על פי הגישה המוסרית המכונה "דאונטולוגיה", כלומר, נשפוט את המוסריות של העוסקים בתחום רק על פי המעשים שלהם, ולא על פי הכוונות שלהם או על פי תוצאות המעשים שלהם, ובכן, החוקרים בתחום למעשה בוחרים להגדיר תופעות מסוימות כ "אבנורמליות", לפתח להם טיפולים ובקיצור – להתייחס אליהם כמחלות,

ואם נשפוט את המוסריות שלהם לפי התוצאות של המעשים שלהם (גישת התועלתנות), כלומר, אם נסתכל על ההשלכות של התחום וכל המחקרים והטיפולים המתפתחים בו על החברה הישראלית החילונית, נמצא כמה דברים מטרידים:

  1. החינוך המיוחד, שהוא החינוך הניתן לילדים "בעלי צרכים מיוחדים", הוא חינוך שמניח ש "היי, הילדים האלה קיבלו אבחונים ונמצאו שונים מהנורמה, אז בוא נזרוק אותם לבית ספר אחר, וניתן להם שם יחס אחר, טיפולים המתאימים לאבחונים שלהם, ובקיצור – נניח שהם נחותים מהנורמה ולא נאפשר להם את אותם הזדמנויות כמו שאר בני גילם". אתם וודאי כבר מבינים לבד מה בעייתי כאן מבחינה אתית.

  2. כפיית טיפולים לא אתיים הכרוכים בשטיפת מוחו של המטופל והמאובחן, נגד רצונו – שזה פשוט תוצר לוואי של הנטייה של התחום לפסול את כל מה שסוטה מהנורמה בכל מחיר.
    חשבו על כל הילדים מתחת לגיל 18. אחרי ש "מומחים" מהתחום עושים להם אבחונים ומוצאים אצלם "היבטים אבנורמליים" – לקויות התפתחותיות, הפרעות ומחלות נפשיות, וכו' – ההורים שלהם יכולים להכריח את הילדים שלהם לעשות מה שהם רוצים (מעצם היותם הורים), ולילדים אין שום יכולת להתנגד.

כך שאם למשל, ילד מאובחן כאוטיסט, והוריו מחליטים לשלוח אותו לטיפול aba (applied behaviour analysis), שזה טיפול שבעצם מנסה ללמד את מה שלכאורה חסר לילד (מיומנויות חברתיות), באמצעות "חיזוקים ועונשים" – כאשר הילד מתנהג בצורה מקובלת חברתית כפי שהמטפלים מנסים להדריך אותו ולגרום לו לעשות, "נתגמל" עם אותו עם פרס כזה או אחר שהוא אוהב, וכשהוא לא – "נעניש" אותו בדרך כלשהי, כמו למשל, להכות אותו. הרי כשנוהגים כך, הילד ירגיש חסר אונים מלהתנגד, ויעשה מה שהמטפלים אומרים לו.

האם מצב זה נראה לכם אתי? אני מתקשה להבדיל בין זה לבין לשלוח ילד בכפייה למחנה אימונים צבאי, ולהכריח אותו לבצע אימונים צבאי, ולהכריח אותו לבצע אימונים קשים ומורכבים, על פי האג'נדה וההעדפות של המפקד הפשיסט שלו, שרוצה שכולם שיצייתו לו. מה, אנחנו עדיין בגרמניה הנאצית?

  1. יחס שונה מהחברה באופן כללי – את זה אולי אתם כבר מכירים.

אבחונים של אנשים – ילדים ומבוגרים כאחד – יכולים לגרום לחברה להפיץ עליהם סטיגמות, ולהתייחס אליהם כאנשים נחותים משמעותית מהנורמה, גם אם למעשה אין לכך שום רמז, למעט האבחון שהוצמד להם, שוב, ע"י "המומחים" בתחום.

כאנקדוטה ולצורך המחשה, היה מקרה של בחורה צעירה המאובחנת כלוקה באוטיזם. היא לא התקבלה לתואר שרצתה ללמוד, לא כי היא לא עמדה בדרישות הקבלה, אלא בגלל אבחון האוטיזם שלא הסתירה כנראה. לא פלא שהוקמה תוכנית ייחודית ל "קליטת אוטיסטים באוניברסיטה" רק כדי שהם יוכלו לקבל את הלוקסוס הזה.

לסיכום העניין..

בשורה התחתונה – התחום הזה מטריד אותי מאוד, עקב הבעיות האתיות שבו. ואני חושב שאותם בעיות צריכות להטריד גם את הציבור, ולא רק אותי. ואני גם חושב שבלי לדעת לקרוא מדע, ומבלי להכיר את הפילוסופיה של המדע, קשה מאוד להבין איך עובדים תגליות וסינדרומים שמנוסחים בתחום זה.

הייתי מעוניין לכתוב על שניהם, אך יחד עם זאת, אני מכיר בכך שאף אחד לא יקרא סדרת פוסטים המהווים רק התפלספויות על האתיקה של הפסיכופתולוגיה.

אם כן, הדבר הרציונלי עבור אחד כמוני, שדגל בספקנות ולא מהסס לצאת נגד התלם לגבי תחום זה, זה לחקור באופן עצמאי את התופעות הנחקרות בו, ולראות איך הם "עומדות" ביחס לאנשים רגילים. הן כי אולי תופעות שיש עליהם סטיגמות בכל העולם, בעצם כוללות בתוכם מרכיבים שאולי ישמעו לכולנו חיוביים ביותר, והן כי אני באמת תוהה מה גורם לכל הפסיכולוגים והחוקרים בתחום הפסיכופתולוגיה, לחשוב שהם יכולים להתיימר להגדיר מה זה "נורמלי" ומה "אבנורמלי".

בנוסף, אני חושב שאנשים שמקבלים אבחונים שנחשבים לבעלי לקויות התפתחותיות/מחלות נפשיות, הם אנשים מעניינים במיוחד, בגלל שהאבחון שלהם עשוי, אם נניח שהם אכן סוטים מהנורמה בדרך שבה האבחון רומז, להעיד על כך שהם אנשים ספקנים, שמסרבים להתאים את עצמם לנורמות החברתיות, מה שיכול להיות, כמובן, עקב ספקנות בריאה, ולא עצלנות או חוסר אונים.

במקרה של אוטיזם, למשל, יתכן ואוטיסטים הם למעשה אנשים ספקנים בכל הקשור לסיטואציות חברתיות. הם מסרבים להאמין לפרשנויות המקובלות בחברה לסיטואציות חברתיות ובוחנים את אותם סיטואציות באופן עצמאי דרך חשיבה ביקורתית, ובגלל זה מאובחנים כאוטיסטים.

בכל אופן, סדרה זו תתחיל מתחקירים קצרים בנושא האוטיזם, שזה הנושא שבחרתי להתחיל ממנו בתחום זה.

התחקירים עצמם, לא יהיו "סימטריים" למבנים והסגנונות לאף אחד מכל הסוגים הקיימים של מחקרים, פרסומים אקדמיים, וכו'. אבל הם בהחלט כן אולי יהיו מסוגננים באופן סימטרי לתחקירים של (האיש והאגדה) גלעד דיאמנט, שבמקרה שלו היו בעיקר על תחומי המיסטיקה והתקשור, וכל מיני שיטות פאסודו-מדעיות ותופעות על-טבעיות.

התחקירים שלו, כפי שאני שמתי לב, מסוגננים כך:

א. גלעד לוקח תופעה/שיטה

ב. גלעד משתף בכל החומר שמצא, על מנת להבין את התופעה/שיטה: מבחינת הגדרתה המדויקת והמוסכמת, התהליך המדויק שמשקף את התופעה/שיטה, ההיסטוריה של התופעה/שיטה וכו'.

ג. לאחר שהבין את התופעה/שיטה, דיאמנט מנסה לבדוק האם היא אמיתית, והאם מה שמספרים עליה אנשים מסוימים, עומד במבחן המחקר המדעי ותו לא, לעיתים הוא עשוי לעשות זאת בעזרת כתיבת מעיין מטא-אנליזה (סקירת ספרות) על הספרות המחקרית הרלוונטית לאותה תופעה/שיטה – כך למשל, בפוסט שכתב על nlp, הוא סקר כמה ניסויים קליניים שבדקו את היעילות של nlp לשימושים מסוימים. ולעיתים הוא עשוי לעשות זאת בעזרת ניתוח האפשרות שהטענות מאחורי התופעה/שיטה נכונות או לא, על פי ניסוחם (מה אם יש בהם כשלים לוגיים?), ועל פי יחסם לידע המדעי העדכני הרלוונטי אליהם.

אז ככה גם אני הולך לעבוד (בערך), ולכן סדרת פוסטים זאת תכונה "חשיבה חדה על פסיכופתולוגיה", על שם הבלוג של גלעד, "חשיבה חדה".

אם כי לא עבור כל הפוסטים אוכל לחקור באופן הזה – מתי שלא אוכל, פשוט לדאוג את כל המידע הכי חשוב שמצאתי, שאף מקור אחר לא מספק בעברית.

הוכחות שאף אדם בעולם לא באמת מבין את עצמו

הערה: לאלו שהגיעו לכאן בעקבות הפינגבאק מ"חשיבה חדה" – יש כאן בהתחלה לא מעט פילוסופיה שיתכן שתשעמם אתכן, אז אם כן, אתם מוזמנים לדלג לאמצע הפוסט, מהחלק בו הדגשתי את המילים "הטיות קוגניטיביות".

נתחיל מקצת פילוסופיה בנושא. אם זה מעניין לכם את ה***, אתם מוזמנים לדלג על 3 הפסקאות הקרובות.

בפילוסופיה המילה "אני" ידועה כמילה מאוד בעייתית, מאחר ויש כל כך הרבה הגדרות שניתן לייחס לה וכל אחת מהן מפוקפקת כי אני של עכשיו אף פעם לא זהה לאני שהיה לפני מיליונית השנייה, למרות שאני לעיתים קרובות מתייחס אליו כאילו הוא כן זהה. יש על זה הסברים מצוינים כאן ו כאן(בשורה התחתונה, בעייתי להגדיר את ה "אני" גם כגוף וגם כזיכרונות שיש ל"אני" על עצמו מבלי שזה יעיד על שינויים אינסופיים ב "אני" שלנו שהופכים את הבעלות על זהות אחת באופן מוחלט לבלתי אפשרית).

בנוסף, אין אפילו פתרון מקובל לגבי הבעיה הפסיכופיזית הידועה, שלא מצליחה לתת הסבר חד משמעי לכל האירועים שהאדם חווה דרך חושיו ומוחו: האם הם נחווים רק דרך גוף חומרי, גוף חומרי וגם נפש, או רק נפש? כלומר, אין לנו עדיין כל כך מושג כיצד אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים כל הזמן ואנחנו רואים סתירות בעניין שאין להם עדיין פתרונות לוגיים המקובלים על כל הפילוסופים.

למרות הפופולריות שלה, אף אחד מעולם לא הצליח לתת לה הגדרה מדויקת ב – 100% שמסבירה 100% מהשימושים האפשריים התקניים במילה "אני". יש על זה גם פילוסופיות רוחניות שמדברות על צורך בשינוי תפיסת המושג "אני" כדי להגיע ל"דרגה רוחנית" גבוהה יותר.

בהמשך הפוסט הזה אני מעוניין לדבר על הבנה עצמית מהיבט אחד בלבד, והוא: הבנה של ההתנהגות וצורת המחשבה העצמית.

כפי שציינתי כבר בפוסט אחר, בני אדם טובים בלייחס משמעויות לדברים מבלי להבין כיצד הם עושים זאת. דוגמות: האם אתם יודעים להסביר לגבי כל רצועת מוזיקה שאתם מאזינים לה – למה אתם נהנים להקשיב לה? אם עניתם "הרגשה טובה" – יתכן שזה כמעט כמו לענות שאתם אוהבים להאזין לה כי אתם אוהבים להאזין לה? כמובן שיתכן שאנחנו לא מונעים רק מהרצון להרגיש טוב, ובכל זאת – האם אין זה טריביאלי עד כדי גיחוך שחלק גדול(אם לא כל) הפעולות שאתם עושים נועדו כדי לגרום לכם להרגיש כמה שיותר טוב?

כאשר אתם מאזינים לאותה רצועת מוזיקה, האם אתם יודעים להסביר מה מתרחש במוחכם שקשור למוזיקה שאתם מאזינים לה שגורם לכם להרגיש טוב? מבחינה לוגית, כדי שהיא תגרום לכם להרגיש טוב אתם צריכים לייחס לה משמעות כלשיהי שאתם תופסים כחיובית. האם אתם מבינים מהי אותה משמעות? האם אתם מבינים את ההשפעה של אותה משמעות על תפיסת המציאות שלכם שגורמת לכם להרגיש טוב?

אם אתם מרשים לעצמכם להאזין למוזיקה אם בעקבות זאת אתם מרגישים טוב, מבלי אפילו לנסות אפילו להבין מה מתרחש במוחכם כאשר זה קורה – זה לא קצת לא אחראי? קראתי בעבר דיווחים על אנשים שטענו שהם חווים שהם נשלטים על ידי חוצנים. מה אם גם אתם תחוו זאת? איך תתמודדו עם זה?

מלבד זאת, חשבתם על זה שאתם למעשה גם רוצים להרגיש רע? כלומר, כאשר אתם בוחרים לרדוף אחר תחושות טובות, אתם בוחרים גם ליצור את האפשרות שיהיו לכם תחושות רעות. כאשר יש פוטנציאל להרגיש טוב, יש פוטנציאל להרגיש רע. כאשר אין פוטנציאל להרגיש רע, אין פוטנציאל להרגיש טוב. טריביאלי ביותר.

זה כמו שאתם מפחדים ממוות למרות שאין מצד ההיגיון שום סיבה רציונלית לרצות לחיות(כפי שהסברתי כאן).

בנוסף, האם אתם מבינים למה אתם עושים את מה שאתם עושים? אני כמובן לא לוקח את זה לרמות מגוחכות של "למה אתם חיים בכלל?"/"מהי משמעות חייכם?". שאלות כאלו לא בהכרח קשורות להבנה עצמית ובלי קשר – הן מעורפלות להחריד ובעלות הנחות יסוד בעייתיות(שיש משמעות והיא אחת לכל חייכם, שיש סיבה והיא אחת לחיים של כולם..)

הכוונה היא ללמה אתם מעדיפים להיפגש עם חבר ב – 16:00 ולא לעשות משהו אחר שיכלתם(לדעתכם) לעשות שהיה עושה לכם טוב. האם כאשר אתם מבצעים פעולה בחיי היום-יום – האם אתם זוכרים בראש למה אתם מעדיפים לעשות דווקא את זה?

תמיד מאוד סקרנה אותה התופעה בה אדם מעדיף להעביר 100% מאנרגיית החיים שלו על דברים שהוא מעדיף לעשות בעולם המעשי, אבל לא חושב הרבה על המניעים הבסיסיים שלו בחיים ועל האם המטרות המעשיות הנוכחיות שלו אפילו קשורות אליהן. הוא זוכר ומרבה לשאול את עצמו למה הוא עושה את מה שהוא עושה ברמה השטחית.

לדוגמה, כאשר בחורה מתלבטת כיצד להתלבש לקראת דייט כלשיהו, לעיתים קרובות היא תשאל את עצמה בהתאם למה היא תחליט מה ללבוש, ואז מחליטה מה ללבוש ושמה לעצמה תזכורת ללבוש את זה ביום הדייט. כך היא שמה לעצמה מטרה: לזכור ללבוש את הבגדים בהחליטה עליהם ביום בו תצא לדייט וזוכרת את מהות המטרה: להתלבש בדייט בצורה שתעשה את הרושם שהיא רוצה להשאיר על בן הזוג. במידה והמטרה היא למצוא בן זוג לחיים, לעיתים קרובות היא גם תזכור את זה.

אבל מה הסיכוי שהיא אי פעם תשאל את עצמה: למה בכלל אני רוצה בן זוג לחיים? האם אני באמת זקוקה לזה או שיש חלופות יעילות יותר? האם אני עושה זאת כי אני רוצה לעשות את זה או כי זה מה שאחרים רוצים שאעשה? האם אני בטוחה ב – 100% שלחיות עם זוג לכל החיים זה מה שטוב בשבילי או שלא חשבתי על זה כל כך? האם יש לי רצונות אחרים שהרצון למצוא בן זוג לחיים מתנגש בהם?

יתכן שכעת תחשבו, "אבל המוח מורכב מדי להבנה כה יסודית של דרך פועלו". ובכן, לכאורה זה נכון. אבל אם כן, זה מוכיח שלכאורה אי אפשר להבין את עצמך, מאחר וכל המחשבות והפעולות שלנו נגזרות מהמוח שלנו. ולכן אתם לא מבינים את עצמכם.

יתכן גם שתחשבו, "לא לכל דבר יש סיבה. לפעמים אני עושה דברים באופן אקראי". ובכן, האם אתם יכולים להוכיח שאתם עושים את זה שלא מתוך סיבה כלשיהי? זה כמו לנסות להוכיח שאין יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. מה, סרקתם את כל היקום ולא מצאתם שם כלום? על החוויה שלכם כמובן אי אפשר להסתמך, כי כאמור חוויות הם דבר מאוד מטעה. היתכן כי אתם עושים דברים באופן שנראה לכם אקראי כי הרגשתם שזה מה שכרגע יגרום לכם להרגשה הטובה בצורה הכי יעילה?

חשבתם על זה שאולי הסיבה שרוב האנשים מעדיפים להיות שכירים, אפילו שלהיות שכירים זה(במידה רבה) שקול ללהיות עבד של הבוס, היא שהם חונכו במשך לפחות 12 שנים במערכת שלימדה אותם שעליהם לציית למוריהם וצוות בית הספר ללא סייג ולעשות כל מה שאומרים להם בצורה שהם רוצים שהם יעשו את זה? ואולי גם 2/3 שנים בצבא בצורה דומה. האם הייתם מציינים זאת אם הייתם שואלים את עצמכם למה אתם רוצים לעבוד כשכירים איפשהו לפני שקראתם שורות אלו?

איזה היגיון יכול להיות במצב כזה, בו אנשים מעדיפים לא לחשוב לעולם על המניעים הפנימיים של פועלם ומחשבותיהם? אעלה כמה השערות:

ראשית – זה נוח. כפי שהסברתי בכמה פוסטים אחרים*, בני אדם תמיד מוכנים לשנות את דעותיהם – אבל לא את כל דעותיהם. לכל אדם יש דעות שהוא כל כך מתעקש עליהם שעצם המחשבה על לבדוק את אמיתותם של אותם דעות מפחידה אותו פחד מוות, גם אם הוא לא מפגין זאת כלפי חוץ. אם הוא יעז לשאול את עצמו שאלות על אותן דעות ולנסות למצוא תשובות, הסיוט הכי גדול שלו עלול להתגשם. זה מתבטא גם כאשר אנשים מפחדים להביע את דעותיהם ולהסבירם מתוך פחד שבכך הם יגשימו לאנשים אחרים את הסיוט הזה.

*לדוגמה: קראו כאן על איך שאנשים משתכנעים אם מערערים על טענותיהם על פי שיטתם.

שנית – זה קשה מידי. יש לכך כמה סיבות:

א. רמת הקושי בלבדוק את המניעים העמוקים לפועלנו ומחשבותינו על ידי נתונים נע בין כמעט בלתי אפשרי לבלתי אפשרי. המניעים האלו מופשטים ובלתי ניתנים להסבר דרך "העולם המעשי", ולכן אין זה מפתיע. יש סיבה למה בפסיכולוגיה, עיקר המחקרים עוסקים בדפוסי התנהגות שטחיים ביותר, ואם לא – המחקר צנוע ולא משהו שאפשר להסיק ממנו יותר מדי. ובכל זאת רמת וודאות של 50% בפסיכולוגיה נחשבת להישג אדיר כיום, ואושר נמדד כיום במחקרים רק לפי שאלונים וחלקים קטנים מהמוח.

ב. כדי להבין את פועלנו השטחי ניתן להיעזר באחרים. אם אתם לא זוכרים למה אתם נהנים לשחק במשחק כלשיהו כל כך, חברכם יכול לעזור לכם ולציין דברים שקשורים למה שהוא "זוכר נכון" לגביכם: לדוגמה, אולי כי אתם "טובים" במשחק מבחינת מיומנויות וידע ביחס לשחקנים רנדומליים אחרים ששיחקתם נגדם אונליין עד היום.

ג. יש יותר מדי שאלות אפשריות שאפשר לשאול – כל שאלה שנשאל וננסה לענות עליה – באה מעצמה מהמוח, ולכן אין ההטיות הקוגניטיביות הנ"ל מפתיעות. אמנם מטא-קוגניציה יכולה רק לעזור, אבל ממש לא מספיק להיות מודע להטיות שלנו כדי להבין את המוח ברמה כזו עמוקה.

אגב, דעו לכם שגם אם תצליחו להתבונן על מחשבותיכם והתנהגותכם ב – 100% מהזמן(שמצד ההיגיון זה כבר בלתי אפשרי, כי לכאורה אנחנו לא יכולים 100% מזממנו להתמקד במשימה אחת), עדיין קרוב לוודאי שהתשובות שתגיעו אליהן יהוו סילוף כבד של האמת במקרה הטוב. ולא, לא בגלל שהתשובות האלה הן בסה"כ ספקולציות. וגם לא בגלל שהמוח שלנו מטבעו הוא לא כל יכול.

הסיבה האמתית, בשתי מילים: הטיות קוגניטיביות.

הטיות קוגניטיביות הם טעויות מחשבתיות. הם דומות במידה מסוימת לכשלים לוגיים. ההבדל המהותי ביניהם הוא שכשלים לוגיים הם טעויות לוגיות הקיימות בטיעון כלשיהו ואינם קשורות לטוען בשום צורה, בעוד שהטיות קוגניטיביות מתייחסות לתהליך המחשבתי שאדם עובר כאשר הוא מגבש עמדה.

דוגמות: כאשר אני טוען שטענה X איננה נכונה בגלל שהטוען הוא Y, טענתי נופלת(לכל הפחות) תחת הכשל הלוגי הידוע בשם אד הומינם. כנסו לכתובת האתר המקורית לרשימה של גדולה של כשלים לוגיים

וכאשר אני עיתונאי שכותב שאדם X הגיע להישג Y אפילו שלמעשה הוא רק טען זאת עם הוכחה מפוקפקת כלשיהי וטענתו לא נבדקה ע"י אף אחד בצורה מבוקרת, כנראה שגם אני וגם X הושפענו מההטיה הקוגניטיבית הידועה כהטיית אישור כאשר גיבשנו את עמדתנו על כך שהוא אכן בעל ההישג הזה(וכמובן שיתכן שזה נבע מכך שהוא רצה להתפרסם ו/או אנחנו רצינו להביא עוד רייטינג, אבל זה לא סותר). לרשימה של הטיות קוגניטיביות(מצוינת לדעתי) לחצו כאן.

ולא רק זה. גם כאשר אנחנו חווים משהו, זה גם יכול בקלות לנבוע נטו מהטיות קוגניטיביות כלשיהן. זה מתבטא לדוגמה בקישור הראשון שהנחתי בפוסט הזה. בהתאם למה שהוכח בפוסט הנ"ל, אנחנו יכולים לדוגמה, לעזור לאדם כלשיהו באיזשהו פרויקט שהוא מנסה לקדם(ולהיות העוזרים היחידים שלו), ואז לנסות לשכנע את עצמנו שזה הפרויקט הכי חשוב שנעשה אי פעם. חשבו על זה: נניח לדוגמה, שאתם מאמינים שאתם חלק מאיזה פרויקט שכמעט אף אחד עוד לא יודע על קיומו, ואיש אינו מבין כמה הוא חשוב ועוזר לכל העולם ואשתו ושזה רק עניין של זמן עד שהם יבינו. האם אתם לא תרגישו טוב מעצם המחשבה על זה? האם לא תרעדו מפחד אם מישהו ירמוז לכם שאתם בעצם לא עושים משהו משמעותי אלא מזיק עבור הציבור אליו הוא לכאורה בא לעזור?

גם לציפיות שלנו יש השפעה מכרעת על החוויות שלנו. חשבתם פעם שהסיבה למה לא מצאתם מזון/שתייה מסוימים טעימים, זה אך ורק בגלל הדעה הקדומה שהייתה לכם עליהם(אולי בהתבסס על החברה/ריח וכו'), ואיננה קשורה כלל לטעם? ההשפעה היא כה מכרעת, שהיא מסוגלת אפילו לגרום לנו להאמין שאנחנו רואים דברים על טבעיים אם אנחנו "לא מספיק מזלזלים" בסבירות קיומם של דברים על טבעיים.

חשבתם גם על זה שבריאותכם(הפיזית ו/או הנפשית) יכולה לחוות שיפור בעקבות אינסוף גורמים שונים, שאינם קשורים כלל למרכיב המהותי של הטיפול שקבלתם? כפי שהוסבר כאן, רק משתי הרשומות הראשונות שאני קראתי יכול להיות שהטיפול הצליח גם כי:

  1. ציפיתם שהטיפול יעזור(בדומה למקרה עם המזון/שתייה)
  2. היה לכם אמון במטפל(אמון זה גם סוג של דעה קדומה)
  3. ריפיתם את עצמכם(ע"י ההחלמה הטבעית של הגוף ו/או אורח חיים בריא יותר)
  4. זכרון סלקטיבי ופרשנות מוטעית גרמו לכם להעריך לא נכון את מצבכם הבריאותי(רלוונטי בעיקר לבריאות הנפשית).

באופן כללי, הזיכרון זה אולי הדבר האחרון שאפשר לסמוך עליו. הטיית הזיכרון הזאת, הנובעת מהטיית אישור(כפי שנאמר בקישור האחרון), היא הטיה נפוצה בה משתמשים שרלטנים כדי לעבוד עליך.

הם שואלים אותך שאלה שמתיימרת להסביר מידע כלשיהו שהוא המציא/שאתה נתת, ואתה מניח שהמידע נכון מבלי לשים לב עקב ההטיה הזו, בשילוב עם אפקט פורר(הנטייה שלנו להאמין שטיעונים מעורפלים מסוימים נכונים כלפינו באופן אישי וייחודי כשלמעשה הם נכונים לגבי חלק גדול מכלל האנשים בעולם), ועם המטפורות ודרכי המילוט שהמיסטיקן מכין כדי לגרום לך להאמין בו(הטיית אמונה) וכך ליצור אצלך את ההטיות שיאפשרו את הצלחת המפגש.

כלומר, בסוף אתה מאמין שהוא אכן גילה עליך מידע נכון שלא חשבת עליו בעצמך(או שכן חשבת אבל "בצורה לא נכונה") שיכול לעזור לך למרות שזה למעשה המידע שאתה הבאת לו. להרחבה בנושא לחץ כאן ו כאן.

המוח שלנו מפיק תועלת מדברים בצורה כה משונה, שאפילו לפי מחקרים מבוקרים היטב כיום, היפנוזה מועילה בהחלט לגמילה מהתמכרויות כמו עישון.

דרך יעילה לבנות הרגלים חדשים זה ליצור "טקס"(מעשה שולי כלשיהו שאתם חושבים שהוא קשור לפעולה אחרת שאתם רוצים להתרגל אליה) שישדר למוח שלכם ש "הגיע הזמן לעשות את ההרגל החדש", ולדאוג לתת לעצמכם פרס כאשר תסיימו(כאילו אתם צריכים לתת לעצמכם פרס בשביל "לזכור" שההרגל גורם לכם להרגיש טוב, או כדי לשכנע את עצמכם שזה יכול לגרום לכם להרגיש טוב באמצעות אפקט פלצבו וסילופים של הזיכרון שהוזכרו בפסקה הקודמת). קראו על כך כאן.

מסקנה: המוח הבלתי-רציונלי שלנו מתרגל לדברים חדשים רק על סמך קשרים(הטקסים והפרסים) אליהם שלמעשה לא מעידים על שום דבר – המוח שלכם ממציא לבד את המשמעויות שלהם.

בנוסף, אנחנו גרועים במיוחד כדי לחזות איך נרגיש לגבי אירוע מסוים בעתיד(אם יקרה כפי שאנחנו מדמיינים אותו שיקרה), מסיבה הפשוטה שהדמיון שלנו לעולם לא מדמיין את כל הפרטים הרלוונטיים לחויותינו של אירוע מסוים, עקב הצורך לחסוך בזמן(הרי יש זמן קצר לחיות והמון אירועים אפשריים לדמיין) ובעל נטייה טבעית לדמיין רק את האספקטים החיוביים הצפויים של האירוע(אולי עקב אמונה שאומרת ש"בעתיד יהיה טוב יותר", שיוצרת דחיינות. קראו כאן על "האני הזוכר" ו "האני החווה" – הדמיון מקריב את "האני החווה" למען "האני הזוכר"). קראו על כך כאן.

עכשיו תארו לעצמכם אדם שמוצא אתר ברשת שמציג "תיאוריה" המתיימרת לספק מענה מלא(אם כי לכאורה לא רציונלי ב – 100%, כי על פי ה"תיאוריה" התשובה הנכונה היא "מחוץ לשכל האנושי"..) לצורך העניין, האתר מציג "תורה" פילוסופית המדברת על האושר כאל חוויה יחודית כלשיהי ומציג המון פירוטים מעמיקים על אותה חוויה וכיצד להגיע אליה. מדובר ברעיון שאותו אדם לא שמע עליו מעולם.

עכשיו, שאלו את עצמכם: במידה ואותו האדם יחשוב שהרעיון המרכזי מאחורי האתר הוא מרתק ו "דברי טעם", מה הסיכוי שאותו אדם יתחיל(לאט לאט) לסבול מהטיית האישור ויתעלם באופן שיטתי מכל פיסת מידע שעשויה לסתור את ה "תורה" של האתר? מה הסיכוי שהוא אי פעם יתחיל לחשוב בכיוון של לשלול את האתר כדי לאמת את הרעיונות שבו, כפי שנהוג לעשות במדע, ולא רק לנסות לשכנע את עצמו בכיון החיובי?

לסקרנים: מי שקרא בבלוג הזה עוד אולי כבר הבין שזה תיאור מדויק של אסטרטגיה כלשיהי לאושר שכתבתי עליה בעבר. מוזמנים לקרוא עוד עליה דרך הקישור. בתמצית: אני רואה ברעיונותיה המהותיים שלה כ "ניו אייג' בולשיט" לכל דבר ועניין.

בנוסף, לחצו כאן לשימוש באתר ש"יוצר" רעיונות ניו-אייג' חדשים בלחיצה על "reionize elctrons". יש גם הסבר מפורט על רעיונות ניו-אייג' כאן. עוד אינדיקציה לאיך המוח שלנו ממציא מסוגל להמציא משמעויות לכל פיפס מבלי שאנחנו שמים לב לכך.

 

אם קראת את כל הפוסט עד כאן, אני מקווה שהבנת עד כמה המוח האנושי הוא הזוי וממש לא פועל בצורה יעילה כפי שההתנהגות "הנורמטיבית" עשויה לשקף לכאורה, ולמה בקצב הזה ספק אם נצליח להבין אותו לגמרי אי פעם. באופן מדהים, אנחנו בכל זאת מצליחים ליצור בכוחות עצמינו "מוחות רובוטיים" מרשימים(לדוגמה, המחשב, והיכולת שלו לנצח את גארי קספרוב בשחמט). פשוט עד כמה מורכב המוח האנושי?