למה לא כדאי להיות מונע מרגשות?

(דיסקליימר: חלק לא מבוטל מהפוסט הזה מבוסס על הפוסט האגדי של מרק מנסון, "How to grow the fuck up", שמבוסס על מספר תיאוריות של פסיכולוגיים התפתחותיים, כמו זה, זה ו – זה)

כן, כמו שהכותרת אומרת, אני מתנגד בכל תוקף ללפעול על פי רגשות, כלומר, ללעשות מה שבא לנו, כלומר, להדוניזם. ואני חושב שגם אתם צריכים להתנגד לזה. מאחר ורוב האנשים אולי כבר התרגלו כל חייהם לעשות הכל כדי להרגיש כמה שיותר טוב לכמה שיותר זמן, אולי הם יפסלו את הפוסט באמונה עיוורת שרגשות הם הדבר היחידי ששווה לפעול עבורו. שיפסלו. אני לא אחראי לסבל והאומללות שלהם שימשיכו עד סוף חייהם עקב האמונה העיוורת הזאת.

וזה לאו דווקא אומר שאני מתנגד בהכרח לשימוש בכל אמצעי הבידור למיניהם (מוסיקה, משחקים וכו') – אבל אני כן בהכרח מתנגד לשימוש בהם למען ריגוש ותו לא. שימוש בדברים האלה למען ריגוש ותו לא עוזר אולי לילדים קטנים, כי הם כל כך לא מפותחים, ששימוש באותם אמצעי בידור יכול לעזור להם על הדרך להתפתח, מכל מיני בחינות שלא אכנס אליהם כאן.

הסיבות להתנגדות שלי הן:

א. לרגשות לא בהכרח יש משמעות.

כי הרי, מה זה רגשות? אם ניעזר בהגדרה של ויקיפדיה העברית לעניין, למשל, נראה כי היא מתארת את הרגש (בעיקר) כמצב נפשי, שהביטויים שלו הם בנפש האדם. ומה זה נפש האדם? זה הרי בדיוק מה שנחקר בתחום הפסיכולוגיה – המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני האדם, כאשר הדגש והבסיס הוא ההתנהגות. רק שפסיכולוגיה, למקרה שלא ידעתם, היא מדע לא מדויק – מדע שלא משתמש במדדים מדויקים ובודק דברים מבלי באמת להבין איך הם נראים ומה הם עשויים (זה נכון לפחות גם לגבי המחשבות..), כמו שמתואר היטב בביקורת על הפסיכולוגיה.  לכן, בשורה התחתונה – רגש זה מושג פילוסופי מופשט, שאין לאף אחד מושג איך הוא מתבטא וכיצד ניתן לזהות אותו – כלומר, אנחנו מזהים אותו באופן אינטואיטיבי בלבד.

תופעה נוספת חשובה שמהווה הנימוק השני לסעיף זה, היא ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה אנחנו עשויים לחוות רגשות חיוביים מאוד בנקודת זמן כלשהי בחיים, אך גם כשזה קורה, החוויה הזו במהירות ובהכרח תדעך חזרה לרגשות "ניטרליים". אותו דבר לגבי רגשות שליליים מאוד.

בסטטיסטיקה סוג תופעה זו מכונה "תסוגה לממוצע" – הנטייה של תנודות קיצוניות בסטטסטיקה של כל דבר שנמדד במספרים, לחזור בערך לערכו הממוצע לאחר כל סטייה קיצונית ממנו[1].

אז אם הרגשות שלנו כה זמניים, מה הטעם להתאמץ לשנות אותם? האם באמת יש טעם לקרוע את התחת בעבודה ובזוגיות במשך שנים, למשל, רק כדי להנות לכמה שעות מאיזה חתונה עם "אהוב ליבנו", רק כדי שכמה שעות לאחר מכן, כל ההנאה מהחתונה תדעך?

ב. רק באמצעות חשיבה רציונלית וחוסר הקשבה לרגשות, (אולי) ניתן להכיר את המציאות כפי שהיא באמת – ולהתגבר על ההטיה הטבעית של בני אדם לסיפוק "אמוציונלי" לטווח קצר, שזה מקשר גם לנושאים שלהטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה וכו'[2] –

במיוחד עיוותי חשיבה, שנובעים (לכאורה) מהפרעות נפשיות, כמו למשל עצבות כרונית (ידוע כ "דיכאון") – כלומר, רגשות יכולים לעצב באופן שגוי את החשיבה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות חמושים בציפיות שאין להם אחיזה במציאות.

ג. מאחר וההבנה שלנו על הרגשות שלנו היא אינטואיטיבית בלבד (ראו סעיף א'),

מי חושב באופן "רגשי" (אינטואיטיבי), כלומר, מסתמך על האינטואיציה שלו בקבלת ההחלטות היומיומית שלו – לא רק שהוא לא רציונלי, הוא גם לא יודע להסביר ולהבין את עצמו (אתם חושבים שאתם יודעים להסביר איך עובדת האינטואיציה שלכם, מעבר ל "אני מרגיש X ולכן X"?)

במילים אחרות, מי שרוצה להבין את עצמו ולהיות מודע לפסיכולוגיה של עצמו – צריך לחשוב רציונלית ו "להתנתק" מהרגשות שלו. מי שלא – בהכרח לא יודע מה הוא עושה ואיך הוא חושב מעבר לאמונה עיוורת באינטואיציות שלו.

חוסר ההבנה הזה יכול להוביל לדברים מאוד לא נעימים, שבעיקר "מתגמלים" את המוח באזור התגמול שלו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר גורמי לו לסבל מוגבר יותר, כך שבאופן פרדקוסלי, יוצא מכך שהם לא באמת טובים גם עבור האדם שמונע מרגשות בלבד (כלומר, להיות מונע מרגשות יכול בטווח הארוך לגרום להרגשות גרועות יותר מאשר "להתנתק" מהרגשות), וניתן לראות זאת דרך התופעות הידועות הבאות:

  1. התמכרויות –

ממה שחקרתי על התמכרויות, עולה כי ישנם 2 סוגים של התמכרויות:

1.א. "התמכרות פסיכולוגית", שבה אדם מתמכר ל X, לא כי ב X יש חומר ממכר, אלא כי אדם X מרגיש הנאה כה קיצונית מהשימוש ב X, שהוא מתפתה להמשיך להשתמש ב X באימפולסיביות בלי סוף. דוגמות לא חסרות: X יכול להיות משחקי וידאו, סרטוני קומדיה ביוטיוב, וכו'.

1.ב. "התמכרות כימית", שבה אדם מתמכר ל X, בגלל שברגע שהוא משתמש ב X ומכניס אותו לגופו, חומר כלשהו שנמצא ב X מפעיל את "אזור התגמול" של המוח והמוליך העצבי המרכזי בו (דופמין) בלי סוף, ובכך יוצר תחושת תלות של האדם ב X, ו "מעניש" את האדם אם הוא מפסיק להשתמש ב X. הדוגמה הידועה כאן היא כמובן, סמים. הניקוטין שיש בהם זה משהו נורא.

בין כה וכה, בשני סוגי ההתמכרויות, ההתמכרות יכולה להוביל להתעסקות אינסופית ב X, על חשבון כל שאר הדברים שאותו אדם "מנהל" בחייו במקביל.

מי שמונע מרגש בלבד, יתקשה שזה לא יקרה לו, כי הרי הוא רוצה להנות כמה שיותר, ואם הוא מוצא משהו שמספק לו את זה בלי סוף, למה לא להתמכר אליו? או כמו שהפסיכולוג ניר אייל אמר זאת בכתבה שלו על "Is Some Tech Too Addictive?", בחלק בו הוא מסביר על "פרדוקס ההתמכרות" –

The trouble is this: The attributes that make certain products engaging also make them potentially addictive.

והוא כמובן יתקשה גם לחשוב על ההשלכות של זה, משום שהרי הוא מונע מרגש, ההנאה היא כל מה שמעניינת אותו, אז אין לו סיבה לחשוב בכלל על ההשלכות. לפחות לא עד שהוא "יופצץ" בהשלכות שליליות מההתמכרות שלו, ואז אולי הוא יתחיל לחוש רגשות אשם על התנהגותו חסרת האחריות..

לעומתו, אדם "רציונלי" שמכלכתחילה לא יראה צורך לנסות לגרום לעצמו להנות, ולא יראה לנכון להיצמד לשום דבר רק בגלל שהוא ממש נהנה ממנו, מה שממילא הופך אותו ל (בערך) חסין להתמכרויות, בתנאי, כמובן, שגם יש לו את המשמעת העצמית הנדרשת לכך.

  1. כלכלית –

אדם שמונע מרגשות ירצה לקנות כל מה שבא לו לא משנה כמה יקר, ובנוסף, אם הוא מכור או אפילו פשוט נהנה רק מעיסוקים פשוטים שלא ניתן להתפרנס מהם, אז הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס, משום ירגיש שזה מזיק ל "בריאות הנפשית" שלו לא משנה איפה ובמה הוא יעבוד – הרי, מבחינתו, ה "בריאות הנפשית" שלו שקולה לכמה טוב הוא מרגיש. להרחבה על נקודה ספציפית זו, לפחות מההיבט של ההוצאות, קראו את הפוסט הזה של הסולידית.

לעומתו, אדם יותר רציונלי ידע להסתכל על כסף, ומשאבים כלכליים בכלל, אך ורק ככלי להשגת המטרות שלו בחיים (וכדי לשרוד). בנוסף, הוא ידע לפעמים גם להיות קצת ספגן, מתי שהוא יודע שזה יתן לו תשואות מתגלמות ומשתלמות כפיצוי על כך בעתיד (אפשר גם לקרוא לזה "transactional thinking" – "אני אוותר על קצת סיפוק עכשיו כדי למנוע אי סיפוק משמעותי יותר בעתיד". דיל משתלם בהחלט!)

לצורך הדוגמה, הבלוגרית "הסולידית", שמציעה בבלוג שלה מתודולוגיה לפרישה מוקדמת משוק העבודה, אותה כבר הצגתי בפוסט אחר, היא דוגמה טובה לזה – המתודולוגיה שלה מחייבת "הקרבת קרבן" משמעותי בשנים שלפני פרישה, של עבודה מרובה בעבודות שאינן אהובות, כדי להנות מפרישה מוקדמת במיוחד אח"כ.

  1. עצמאות

באופן כללי, אדם שמונע רק מרגש חשוף להרבה מאוד סכנות, מבחינת היכולת של אנשים אחרים להשפיע עליו לרעה (שזה כמובן אומר, לפתות אותו לקבל החלטות מתגמלות אמוציונלית בטווח הקצר, אך מזיקות יותר בטווח הארוך) בעיקר, עקב הקלות המחרידה בה ניתן לעשות עליו מניפולציות רגשיות.

למשל, אפשר בקלות לשכנע אותו (לאחר קמפיין שיווקי) לקנות מוצרים שלעולם לא היה קונה אילו רק אותם מוצרים היו משווקים על פי מצע אובייקטיבי, בעזרת מה שמרק מנסון כינה "buying into people's securities", או כמו שאנתרופולוגים מסוימים יכנו זאת – הפחדה. appeal לפחדים הגדולים ביותר של הלקוח, וגורסת שהם יתממשו אם הוא לא יקנה את המוצר המיותר.

זה די דומה לטכניקות השיווק המשמות אנשים על מנת לשכנע אחרים להצטרף לפעילויות של דתות או כתות – לכל דל או כת, יש הבטחה מעורפלת כלשהי שהיא מבטיחה למאמיניה, וממציא ההבטחה עשוי לדאוג גם להפחיד את המאמינים שלו עד המוות, לגבי מה שיקרה להם אם לא יצטרפו של הדת/כת, כמו כן לכל מי שלעולם לא יצטרף לזה מכלתחילה.

טכניקות שיווק כבר הצליחו ליצור מצב בו מנהיג דת/כת, משכנע את מאמיניו להשתעבד אליו (בערך) 24/7, תוך כדי שהם משוכנעים שהם עושים זאת לטובת הדת/כת – למשל, יש את המקרה של גואל רצון, ששכנע עשרות נשים לעבור עבורו, ולמרות שהקבוצה שלו לא בהכרח ידועה כ "כת", ניכר לפי ההבטחות המעורפלות שהבטיח לנשותיו, השעבוד וכו', שמדובר במשהו בסגנון לכל הפחות.

וכבונוס, גם אם בסופו של דבר ישים לב האדם שמסתמך על רגשותיו, שהדת/כת כבר לא עושה לו טוב, הוא עשוי להשתמש ברציונליזציה על מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שיחווה בעקבות עניין זה, ובכך למצוא תירוצים לשכנע את עצמו לדבוק בפעילויות של הדת/כת, כמו כן, גם אם הוא יעזוב את פעילויות הדת/כת בסופו של דבר, מאחר והמנהיגים שלהם מבטיחים הבטחות מעורפלות, לא ניתן להוכיח או להפריך את נכונות הבטחותיהן, מה שאומר שלא ניתן להוכיח שהם שרלטנים, כך שהוא לא יוכל לעשות דבר נגד אותו מנהיג דת/כת[3].

צורת שיווק של הפחדה לגבי מוצר כזה או אחר – היא גם טכניקת שיווק ידועה של משחקי וידאו (הידועים כמג'נרתי התמכרויות פסיכולוגיות מצוינות, בעזרת skinner boxes [שזה טכניקה שיש גם מנהיגי כתות משתמשים בה כדי לשעבד את מאמיניהם!], ובכך יוצרים תחושת תלות של הגיימרים במשחקים הממכרים), ולמעשה, אולי של כל מוצר שיש בשוק כיום בערך, מאחר וזה אולי הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לשווק ולעשות כמה שיותר כסף, ממוצרים כמה שיותר פשוטים וחסרי ערך אמיתי, שהם, לדעתי, בערך 100% מהמוצרים שנמכרים כיום בעולם בכל תחום.

  1. ביסוס מטרות לחיים על רוחניות/תשוקות חומריות/מערכות יחסים –

זה חשוב. תנועת הניו-אייג' מוכרת היטב כיום – למשל ברפואה אלטרניטיבית, כלומר רפואה נטולת ביסוס מדעי (ראו ערך, דיפאק צ'ופרה. לוקח לפעמים 25 אלף דולר מכל לקוח שרוצה להגיע להרצאה בודדה שלו..[4]), כמו כן ב "עולם" התשוקות החומריות – התשוקות למכוניות הכי יוקרתיות, לדירות הכי יוקרתיות, וכו'. יש גם את האנשים של מה שמעניין אותם בחיי זה מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים – אליהם אתייחס לקראת סוף סעיף זה.

בכל הקשור לתשוקות חומריות, שיש היראו בהם ביטוי של מטראליזם (למרות שזה לחלוטין לא נכון, כי מטראליזם לא בהכרח קשור לתשוקה חומרית, שכן פירושו פשוט הדעה לפיה כל העולם עשוי רק מחומר, ללא ישויות על-טבעיות), ובכל הקשור לרוחניות – מדובר בשתי גישות לחיים – אלטרנטיבות לגישה הידועה כ "ספקנות", לפיה יש לשאוף לדעת כמה שיותר דברים נכונים, בצורה מדויקת ונטולת הטיות.

אבל גם החומריות וגם הרוחניות – בעייתיות באופן דומה.

אנשים מתנועת ה "ניו-אייג'" – הידועים לפעמים כ "רוחניקים"/"חרדים"/"דוסים"/"אנשי כתות/דתות"/"גורואים" וכו' –

נוטים להאמין (מלשון "belief"), באמונה נטולת ביסוס שהם המציאו לעצמם, וגם לתת אמון (faith) ב "גורו" שהוא לא פעם המייסד של אותה אמונה[5], כאשר האמונה היא בדברים על טבעיים. שזה, כמו מה שאמרתי על הבטחות על כתות – לא בהכרח מופרך, אך לא ניתן להצדיק או להפריך זאת באמצעות חשיבה ביקורתית, ככה שהגישה שלהם מהווה התנגדות לגישת הספקנות.

ויותר מזה – אנשי הניו-אייג' עשויים לחוות חוויות (רגשות כאלו ואחרים), ולייחס להם משמעויות מרחיקות לכת, כגון "הארה רוחנית" או "התעוררות רוחנית".

כן כן. אז מה אם המדע כבר מצא את תופעת "ההסתגלות ההדונית" – שכמו שהסברתי קודם – מייצגת את התסוגה לממוצע בכל הקשור לסיפוק אמוציונלי. זה לא ימנע מהרוחניקים לחשוב שחלק מהחוויות שלהם הם "הארות רוחניות", שלא ידעכו לאורך זמן.

ואז מה אם כל ייחוס המשמעות לרגשות הוא סובייקטיבי לגמרי – הרי, מאחר ורגשות הם כלל לא מוחשיות, לא ניתן לדעת בבירור מה הם אומרות, אם בכלל הם אומרות משהו.

אנשי הניו-אייג' פשוט מסתמכים על חשיבתם המאגית והאינטואיציות והתחושות בטן שלהם, על מנת להצדיק את ההתייחסות לרגשות שהם חווים כ "חוויות רוחניות" כאלו ואחרות, מבלי לבדוק את האמת.

אנשי הניו-אייג' אמנם מבינים שתשוקות חומריות לא מובילות לאושר, משום שהם תובעניות מאוד ואפשר לגרום לעצמך להרגיש טוב גם ללא שום "הישגים חומריים". ואני מסכים איתם לחלוטין. אבל זה לא סולח להם על כל הביקורת שהבעתי כלפיהם בפסקאות הקודמות.

לעומתם, בעלי התשוקות החומריות – נכנה אותם "החומריים" – אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה הישגים חומריים ומוחשיים. אלה שמה שמלהיב אותם זה רכישת מכוניות/בתים, שיפוץ המטבח, יצירה/שימוש בטכנולוגיה חדשה, וכו'. זו קבוצה לכאורה מנוגדת לזו של אנשי הניו-אייג', אך למעשה גם הם לא ספקנים כלל וגם הם נכשלים בלהבין דברים דומים.

יחד עם זאת, החומריים מבינים שהתעסקות ב "רוחניות" היא למעשה חסרת משמעות לגמרי, משום שהרוחניקים את קיומים של ישויות על טבעיות ודברים שלא ניתן להוכיח שהם אכן קיימים במציאות (כל החוויות המכונות "הארה" גם נכללות בהקשר הזה), ומודדים את התקדמותם בחיים על סמך דברים אלו, בעוד המטריאליסטים מבינים שמדידת התקדמות על סמך הישגים חומריים היא סבירה הרבה יותר והרבה פחות תלושה מהמציאות, גם אם היא זה גובה במחיר של גיבוש רצונות תובעניים להחריד. ובזה אני מסכים איתם לחלוטין.

אבל, גם החומריים לא מבינים את תופעת ההסתגלות ההדונית – כלומר, לא מבינים שלא משנה לכמה הישגים חומריים הם יגיעו, הם לעולם לא יהיו מרוצים מכל מה שיש להם כל הזמן, וכמו כן תמיד יפחדו לאבד את מה שיש להם. אז לא רק שיש להם שאיפות סופר תובעניות, אלא שאני גם ממש בספק אם יש בהם תועלת אמיתית.

המסקנה עד כאן – לגבי הן החומריים והן אנשי הניו-אייג' – שניהם שואפים להרגיש טוב, אבל ממש לא מבינים איך בכלל לעשות זאת בצורה יעילה. אפילו את ההסבר הפשוט להגדרת ההרגשה הטובה אליה הם חותרים יותר מכל דבר אחר – שהיא, על פי הדעה הרווחת במדעי המוח נכון לכתיבת שורות אלה – הפרשת דופמין במוח – הם לא מכירים.

כעת נתייחס לסוג שלישי של אנשים, שהזכרתי בהתחלה – אנשי מערכות היחסים, שהם אמנם גם הדוניסטים (מונעים מרגשות), רק שהם מתעסקים כל חייהם בטיפוח יחסיהם עם אנשים אחרים, וסבורים שזה המפתח לאושר.

הם מבינים שיחסיהם עם אנשים אחרים זה משהו שקיומו סביר הרבה יותר מאשר כל ענייני ההארה והשטויות העל-טבעיות בהם עוסקים הרוחניקים, ושנוסף, לא מדובר במשהו שהסיפוק ממנו דועך אוטומטית תוך זמן קצר, בניגוד לשאיפות וההישגים של החומריים.

אני אף אופטימי שחלקם מודעים היטב לכך שהספרות המחקרית בנושא האושר כיום, שלצערי (עדיין) מגדירה אושר על פי הגישה של ההדוניזם, מצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים, הם הגורם המשפיע ביותר על השגת חלק עיקרי מהצרכים הפסיכולוגיים של בני האדם[6],

ויותר מזה, הם גם מבינים שהשאיפות של החומריים, מחייבות אום לא פעם להתחבב על ידי אנשים אחרים, בעזרת שקרים ומניפולציות. כי הדרך הכי אפקטיבית לעשות את מה שמכונה "מיתוג עצמי" (personal branding) ולזכות בחיבתם של אחרים, זה לא להיות אותנטי, אלא להעמיד פנים שאתה מי שהם היו רוצים שתהיה, כלומר, לשנות את כל ההתנהגות שלך (מכל בחינה: טון דיבור, הרגלים, שפת גוף, שיפוטיות וכו') כך שהיא משקפת מחשבות שאתה לא באמת חושב, ורגשות שאתה לא באמת חווה.

עם כל מה שהם מבינים שסיכמתי עד עכשיו – אני מסכים.

את מה שהם לא מבינים, הייתי מסכם בעיקר במשפט הבא:

"accepting a negative experience is a positive experience, wanting a positive experience is a negative experience".

כלומר, הדרך היחידה להרגיש טוב היא להפסיק לרצות להרגיש טוב, כי עצם הרצון הזה יוצר הרגשה רעה. כך גם במערכות יחסים – דווקא להיות במערכות יחסים "רעילות" ולקבל זאת יכול להיות מפתח לאושר טוב יותר, מאשר להיות במערכת יחסים "בריאה" ולפחד לאבד אותה.
אנשי מערכות היחסים ככל הנראה לא מודעים לפרדוקס הזה, שמסביר למה גם הגישה שלהם לאושר איננה נכונה. הרחבתי על כך בפוסט אחר,
וכל זה עוד, בלי להיכנס לנושא של מוסר – בפוסט אחר כבר הצגתי את נושא המוסר, שהוא נושא פילוסופי, ומעצם היותו פילוסופי, לא ניתן (לדעתי) להבין אותו, או אפילו להתחשב בקיומו בצורה כזאת או אחרת, עבור אדם שבוחר להיות מונע אך ורק מרגשות. לכן, אדם כזה כלל לא יוכל אפילו לחשוב על המוסריות של התנהגותו, כל שכן להפוך אותה למוסרית יותר (בעיניו).

speaking of מוסר..

אז מה האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש? מוסר!

אז כמו שאומרת הכותרת, האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש היא להיות מונע מעקרונות, כלומר ממוסר.

נעמיק: בתור התחלה, יש לפחות 2 "סוגים" של עקרונות מוסריים המהווים תחליף להדוניזם, שנמנים בתיאוריה על "ההתפתחות המוסרית" של בני אדם, על פי מספר פסיכולוגים התפתחותיים:

א. התמקחות

כלומר, משא ומתן. ניתן בפשטות גם לכנות גישה זאת כ – "תן וקח". הגישה הזו למעשה היא מעיין שילוב בין הגישה ההדוניסטית, שדוגלת במקסום הרגשה טובה, לבין הגישה שדוגלת בחיים "מבוססי מוסר", וזאת משום שעל אף שהיא דוגלת בלפעול על פי סוג מסוים של עקרונות, העקרונות האלו למעשה נועדו על מנת למקסם סיפוק רגשי.

עכשיו, נסביר מה הגישה הזאת אומרת ברמה הפרקטית. העיקרון המנחה שלה הוא לחשוב על כל מעשה שאנחנו עושים בחיים – כעסקה (trade off), בה אנחנו מקריבים משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, בתקווה שהדבר שמקבלים חזרה יהיה שווה יותר מהדבר שהקרבנו.

הדרך לשיפוט ה "עסקאות המועדפות", היא לחשוב על כל דבר שיש לנו בחיים – כלומר דברים מופשטים שקשה להגדיר במדויק (שסובלים מ syntatic ambiguity -משפטים רב-משמעיים שניתן לפרש במגוון דרכים ללא דרך לדעת איזה פירוש הוא הנכון) בתור סוג של משאבים, שיש להם מידה כמותית של ערך עבורנו. זה כמו לחשוב על כל משאב שיש לנו כמו שאנחנו חושבים על הכסף שברשותנו.

דוגמות: להקריב 20 דקות מהחיים כדי לשטוף ידנית את הכלים מארוחת הצהריים (אולי עדיף לעשות לזה אוטומציה ולהשתמש במדיח – דורש פחות זמן עבודה מהאדם). לשקר לאחרים ולעשות עליהם מניפולציות סמויות, ובתמורה לזכות בחיבתם ובמה שמכונה "external approval". ובעולם הפיננסים, כששוקלים לקנות בית: "האם שווה לי לשלם מיליון שקל על הבית הזה? אולי יש בית טוב יותר בעלות נמוכה יותר?".

כעת, יתכן שאתם חושבים לעצמכם: "רגע, אבל אני כבר יודע לעשות את זה! אני יודע 'לשים בצד' את הרגשות שלי בצד, ולחשוב על הכדאיות של דברים מסוימים על פי מונחים של משא ומתן!"

ברור. הרי בעולם הפיננסי (הכלכלי) זה הכרחי, ומאפשר לכם לעשות רק את העסקאות המשתלמות ביותר. מי שלא יודע לחשוב ככה ב "עולם המבוגרים", לא צפוי להיות אי פעם עצמאי כלכלית. ומי שיודע לחשוב ולתכנן את חייו לטווח ארוך של עשרות שנים, וודאי גם, למשל, יידע שלא משתלם להתמכר למשהו מהנה ספציפי, כי זה משול ל – "עסקה", לא משתלמת שמחייבת אותו לוותר על כל שאר הדברים בחייו.

אם כי אני מודה שזה לבד לא מספיק להבחנה במניפולציות – לצורך זה, צריך היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית. אבל בכל אופן, חשיבה התמקחותית מעודדת מידה מסוימת של חשיבה רציונלית וביקורתית, כך שיש כאן לפחות קורלציה בין הדברים, אם לא סיבתיות.

ב. מוסר –

אדם שהולך על פי גישה זו ראה בדעות המוסריות שלו כהבסיס לכל החלטותיו. אני בכוונה כתבתי "דעות מוסריות", כי כמו שכבר הבהרתי במקומות אחרים, מוסר הוא נושא פילוסופי שיש בו אינספור דעות שונות, משונות ומנוגדות זו לזו, שלא ניתן להכריע באבסולוטיות מה מהם נכון. יש אפילו קבוצת דעות בשם "נון קוגניטיביזם", לפיה מוסר הוא בכלל לא נושא פילוסופי, ובכל בכלל לשרת מטרות שונות בתכלית, כגון למשל, הבעת רגשות.

לכן, לפי גישה זו לא חשוב האם דעותיך בנושאי מוסר נכונות או לא – חשוב עצם זה שאתה בכלל חושב על מוסר, מגבש דעות בעניין דרך חשיבה ביקורתית, ופועל על סמך זה במקום על סמך רגשות.

ובכל אופן, כדי להסביר מה בכלל אומרת גישה זאת, נסביר את פשר הביטוי "מוסר". כוונת הביטוי היא למה נכון לעשות, מה הכי רציונלי לעשות, בכל הקשר ובכל מצב.

כמובן שלא בטוח שבכלל ניתן למצוא תשובות בנושא זה. אני למשל, כידוע, חושב שאין משמעות מוסרית רציונלית לחיים (שים קישור על כך שאין סיבה לקום בבוקר) כלומר שלא ניתן למצוא משמעות כזאת[7].

בכל אופן, עכשיו שזה הובהר, אדגיש כי התסמין הבולט ביותר למי שהולך אחרי גישה זו – היא שהוא מוכן לסבול מרצונו החופשי (!), רק כדי לא לעשות שום מעשה שאיננו מוסרי. אם למשל הוא יחשוב שזה לא מוסרי לשקר (מעצם הכוונות האגואיסטיות של שקרים), הוא יקפיד לא לשקר בכל מצב, גם במצבים בהם זה יכול לעלות לו בחייו. וזאת משום שהוא מבין, שלהיות מוסרי, זה יותר חשוב מלהיות מסופק מבחינה רגשית.

עכשיו, אדגיש גם כי לעניות דעתי, לא ניתן לאמץ גישה זו ללא היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית, מאחר והיכרות עם חשיבה ביקורתית, הכרחית לצורך פיתוח דעות עצמאיות בכל נושא באשר הוא, כי חשיבה ביקורתית היא בהגדרתה חשיבה כדי לבחון את המציאות ולדעת מה נכון.
מאחר וזאת, ממילא יהיה קל מאוד לאדם שכזה, לא להתמכר לדברים המספקים לו סיפוק רגשי, מאחר והוא מלכתחילה לא מחפש בכלל את הסיפוק הזה – הוא לעולם לא יעשה שום דבר רק בגלל שהוא מספק רגשית.

וכמו כן, אי אפשר יהיה "להכניס" אותו לדתות/כתות וכו', כי גם בלי קשר לבעיות המוסריות הפוטנציאליות שבעניין – ההיכרות שלו עם חשיבה ביקורתית תאפשר לו לזהות בקלות את הבעיות בהבטחות שלהם, ובדרישותיהן התובעניות והשתלטניות.

בשורה התחתונה..

הפוסט הזה בא, בשורה התחתונה, להתנגד להדוניזם, להסביר את הבעיות והקשיים שבו, ולהציע לו חלופות רציונליות יותר.

כמובן שבפוסט הזה, כמו שרואים בבירור, לא המצאתי את הגלגל מחדש. פילוסופים רבים כבר תקפו את ההדוניזם, אפילו עוד לפני שאותם פסיכולוגים התפתחותיים שהתייחסתי אליהם בתחילת הפוסט ניסחו את התיאוריות שלהם. לדוגמה להתנגדות שלא התייחסתי אליהם, ראו את הניסוי המחשבתי של רוברט נוזיק בעניין.

בין כה וכה, אני מקווה שכעת תתחילו לחשוב על יותר היבטים בחיים שלכם במונחים של מוסר – מה יהיה הדבר הכי מוסרי לעשות, או לכל הפחות במונחים של עסקאות/trade off – לתת ולקבל בחזרה. כמובן שמטרת הפוסט איננה להגיד לכם שכדאי לכם לרצות משהו – אלא רק להציע ולנמק דרכים חלופיות לחשוב ולנסח את הרצונות שלכם, שאינם "כדי להרגיש טוב".

אגב, אם אתם ממש מפחדים שאם תפעלו על פי הדעות המוסריות שלכם, אז זמן קצר מאוד לאחר מכן, "תזרקו" מהחברה נטולי קורת גג וארוחת בוקר – אני ממש מבין אתכם, ולא מצפה שתכריחו את עצמכם בכל זאת לפעול רק על פי מוסר. אולי לפעמים עדיף להתפשר על גישת המשא והמתן. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים:

[1] כמובן, עם זאת, ש "תסוגה לממוצע" זוהי תופעה שהוכחה בסטטיסטיקה בלבד. להבנה טובה יותר שלה, איך משתמשים בה בסטטסטיקה, ולחוקים סטטיסטיים בסיסיים נוספים, אני ממליץ על הקורס של הפסיכולוג Richard E. Nisbett, "Mindware: Critical Thinking for the Information Age"

[2] על הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה לא אסביר שוב, משום שכבר הסברתי אותם בכמה פוסטים קודמים,  כמו זהזהוזה, וחבל שאחזור על עצמי..

[3] להסבר על מה הופך את אותם מנהיגי כתות ודתות, כמו כן מגוון סוגים אחרים של "גורואים", לבלתי ניתנים לבדיקה רצינית ולנטולי אחריות, קראו את הפוסט הזה.

[4] יש כמובן קונפליקטים מובהקים בין תנועת הניו אייג' לתנועת הספקנים, אבל לזה לא התייחסתי בפוסט, כי הפוסט הזה עוסק במוטיבציה ובהצבת מטרות, בעוד הקונפליקט שבין 2 קבוצות אלו לא קשור לזה בכלל, אלא, לויכוח לגבי איך נכון להבין את המציאות באופן כללי. אבל, מאחר וגם זה נושא ראוי וחשוב לויכוח, אמליץ למעוניינים להעמיק בכך על הפוסט הזה למשל.

[5] אם אתם מתקשים להבין למה אני מתעקש להפריד בין אמונה לאמון כ 2 מושגים שונים בתכלית, קראו את הפוסט הנפלא של ערן אבירם בעניין, שמסביר לעניין איך להבחין ביניהם.

[6] לפי הערך של מערכות יחסים בויקיפדיה, מערכות יחסים ממלאות מספר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ועיקריים. אני לא אכניס כאן יותר מדי את המילה "אושר" כי היא מעורפלת וסתם תבלבל, אבל מה שכן, אם נגדיר אושר כהשגת כל הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם, אז באופן כללי, אין ספק שעל פי המדע, מערכות יחסים הם פקטור משמעותי מאוד לצורך העניין.

[7] רק כדי שהעניין יהיה ברור במלואו: כל הדיבורים שמסבירים מהו מוסר, למה הוא חשוב, מהם המשמעויות האפשריות שלו (והאם בכלל יש לו כאלו) – כל אלו נידונים בענף בפילוסופיה הידוע בשם "מטא-אתיקה", שכולל מחשבות על כל הענף האתיקה, ואחד הויכוחים המרכזיים בו, הוא על האם בכלל יש דבר כזה "אמת מוסרית" – כלומר, האם טענות על מה מוסרי ועד כמה, יכולות להיות נכונות באופן אובייקטיבי, או רק סובייקטיבי?

אז מתוך קבוצת הדעות בענף שסבורה שהכל במוסר סובייקטיבי לגמרי, המכונה "אנטי-ראליזם מוסרי", יש, בין היתר, את קבוצת הדעות "נון קוגניטיביזם", הכוללת את השקפת ה "אמוטיביזם" (מהמילה הלועזית 'אמוציה', כלומר רגש), שהצגתי באזור הערת השוליים הזאת, לפיה כל משפט שנשמע כמו "דעה מוסרית" הוא בעצם בכלל לא בא לטעון שום דבר, אלא רק לבטא את רגשותיו של הדובר..

הוכחות שאין שום סיבה הגיונית לחיות – אלא רק סיבות רגשיות

למען הסר ספק: במאמר זה אני לא מתכוון לשפוך מחשבות דיכאוניות על החיים, אלא לבחון את רצונותינו הבסיסיים ביותר מנקודות מבט רגשיות ורציונליות.

לצורך הבנה של הכוונה ב "חזון", קראו על ההגדרה בפוסט המירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 – “הפוך לקאוצר של עצמך”(לחצו CTRLּ+F וכתבו "חזון" במנוע החיפוש שיקפוץ).
אני לעולם לא מתכנן מראש מה לעשות כל יום אחרי שאני חוזר מהעבודה. אני חושב שתכנון קבוע של כל היום שלך יוצר שגרה קבועה ומשעממת להחריד, שלהערכתי במקרים רבים נועדה בעיקר כדי למנוע בכוח מצב בו אתה תשרה בחוסר מעש מוחלט לאורך כל זמנך הפנוי, גם במחיר של לא לעשות אפילו דבר אחד לאורך היום ולאהוב את זה(כלומר, לאהוב את עצם העשייה – לא את עצם המחשבה שאתה פרודוקטיבי ועושה משהו ש "הגיוני" לעשות).
כאשר אנחנו עושים משהו מכיוון שזה נראה לנו הגיוני לעשות אותו גם אנחנו סובלים מאוד במהלך העשייה, אנחנו בוחרים ללכת לפי ההיגיון ולהתעלם בכוח מהרגש. הבעיה היא שגם האופציה ההפוכה – לקבוע את משימתינו לפי תחושותינו(או במילים אחרות, לפי מה שמתחשק לנו לעשות באותו הרגע) – גם היא בעייתית, מאחר ואם נפעל על פיה באופן קבוע רוב הסיכויים שלא נממן את צורכי המחיה הבסיסיים שלנו ואף נרגיש רע מעצם המחשבה שמה שאנחנו עושים "לא הופך את העולם למקום טוב יותר"/"לא מוביל לשום מקום" וכו'. דוגמות פשוטות: לעבוד במקום עבודה שאתה לפעמים נהנה בו בידיעה שהיום אתה כנראה תסבול בו – זה הגיוני אבל יוצר סבל רב. לצרוך בידור לאורך כל היום – זה מאוד משחרר תסכולים אבל לא הגיוני בעליל.
שימו לב, אגב, שבעצם השיקולים פה הם של מה להקריב: העתיד הרחוק או העתיד הקרוב. אם אנחנו בוחרים לצרוך בידור כל היום אנחנו בעצם מקריבים את העתיד הרחוק(בו סביר להניח שיהיו לנו בעיות בריאותיות וכלכליות ועוד בגלל שהזנחנו את עניינים אלה קודם) למען העתיד הקרוב(שחרור תסכולים ו "בריחה מהמציאות"). כאשר אנחנו הולכים לעבוד בידיעה שנסבול(מאוד) בעבודה, אנחנו בעצם מקריבים את העתיד הקרוב למען העתיד הרחוק(בו נהנה מבעלות על כסף שסביר להניח שלא היה לנו אם היינו עובדים רק מתי ואיפה שמתחשק לנו).
כמובן ששיקולים אלו אינם חד-משמעיים ולעיתים רבים גורסים שמה שנראה כהקרבה של העתיד הקרוב למען הרחוק זה בכלל ההפך, אבל אני לא מעוניין להיכנס לזה כרגע.
יצא לי לשמוע, לאורך כל חיי, על תפיסה שאומרת שלהקריב באופן שיטתי את ההווה למען העתיד זה גישה "בוגרת" ו "חכמה", מאחר והיא מציגה את היכולת לחשוב לטווח ארוך. מנגד, הטענה העיקרית שיצא לי לשמוע נגד זה היא ש "מה אם תמות עוד 10 שניות?" (כלומר: עדיף להקריב את העתיד למען ההווה, כי אתה לא יודע מה יקרה בעתיד ולכן עדיף "להבטיח" שהחיים שלך יהיו טובים על ידי חוסר הקרבת ההווה).
נקודה שאני רוצה להדגיש היא, שגם השיקולים ההגיוניים(לכאורה) אינם באמת הגיוניים. יש אירוניה רבה באיך בני אדם מתכננים את מטרותיהם: מטרות העל הנפוצות שלנו(להתחתן, להביא ילדים ועוד המון) אינם הגיוניות בעליל. נכון, אחרי שאנחנו מציבים מטרות על, אנחנו נוטים לפעול בדרכים סופר רציונליות להשיג אותם בצורה הכי טובה שאפשר. אבל אם היינו מפעילים את ההגיון גם על מטרות העל שלנו ופשוט שואלים "למה אני רוצה את זה?" עליהם, היינו רואים שאין לנו תשובה הגיונית ומבוססת היטב במקרה הטוב יעלו תשובות כמו: "כי נולדתי עם הרצון הזה"/"כי חונכתי שזה חשוב"/"כי זה טבע האדם"/"כי זה מלהיב אותי"/"כי אני מאמין שזה טוב עבורי ו/או עבור החברה וכו'. אין לנו שום סיכוי להצליח לבסס את הסיבות האלו לא פחות טוב משאנו מצליחים לבסס סיבות פחות ערטילאיות, כמו לדוגמה: הסיבות לכך שצחצוח שיניים עוזר לשמירה על בריאות השיניים.
אז איך יכול להיות מצב כזה? ובכן, שמעתי איפשהו(ולא הצלחתי לבדוק את זה, אבל אולי הקוראים הבקיאים בתורת האבולוציה יוכלו לתקן אותי?) שהחלק השכלתני במוח שלנו, הקורטקס – החל להתפתח(אי שם בתקופה הפרה-היסטורית) הרבה אחרי החלק האומציונלי(רגשי) במוח שלנו. ניתן לראות זאת כמקביל למצב שתיארת בפסקה הקודמת – הרגש שלנו הוא הבסיס הראשון לכל ההחלטות שלנו, והקורטקס נכנס לפעולה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר "קיבלנו" החלטות מסוימות.
לא מפתיע, אם כן, שרבים מאיתנו קורעים את התחת למען מטרות חסרות כל בסיס רציונלי שגם גורמות להם לתסכול רגשי עצום יותר מאשר להפך(רגעי הנאה מועטים וקצרים מאוד, מאמץ עצום וארוך מאוד כדי להשיגם), ובכל זאת הם פועלים כך ומקבלים זאת כ "עסקה" משתלמת. כאשר אנחנו מונעים ממניעים יותר רציונליים, התגובות הרגשיות שלנו חלשות יותר כאשר אנחנו משיגים/מתקרבים למטרת העל, ואנחנו פחות מוכנים להתאמץ עבורה. לאכול אוכל בריא יותר ופחות טעים, זה מטרה יותר קשה מטבעה מאשר לאכול אוכל יותר טעים גם אם פחות בריא.
אם נסתכל על אנשים מאוד מאוד פרודוקטיביים מהמפורסמים ביותר, נראה בעיקר אנשי עסקים ומדע, שיזמו דברים יצירתיים למדי. סטיב ג'ובס הקים את חברת האפל והיה היזם של הפיכת פלפון למעיין מחשב נייד קטנטן שהוא גם פלפון,(סמארטפון/אנדרואיד), תומאס אדיסון רשם על שמו המון פטנטים חדשניים. המטרה העיקרית של היוזמות של שני האנשים הנ"ל, כמו רוב היוזמות והפטנטים במהלך ההיסטוריה – היא להפוך את חיינו לקלים ונוחים יותר, ולאפשר לנו להיות עצלנים יותר. אם נסתכל על איזה צרכים דברים אלו עונים, התשובה היא: שום דבר מלבד המטרה העיקרית הנ"ל.

אף אחד לא חייב להאזין למוזיקה מודרנית(מה עם יוגה? שירה? ריקוד?), אף אחד לא חייב מנורות בבית, גם הדלקת גפרור בערב וחלונות פתוחים ביום יספיקו. סיבה חשובה לזה שאנחנו מרגישים שאנחנו באמת חייבים את זה, זה כי אנחנו לא רוצים להיות שונים משאר האנשים בסביבה שלנו באופן כה קיצוני.

בני אדם גוררים זה את זה לעשות שינויים שהם לא באמת חייבים לעשות, שכן אחד מצרכינו הבסיסיים(וחסרי ההיגיון, כמובן) הוא לחוות תחושות של שייכות ואהבה מצד אנשים אחרים.
ניתן לערער על התועלת שבהתפתחות טכנולוגית. הרי מה טוב בזה שאנחנו נהיים עצלנים יותר ויותר עם ההתפתחות הטכנולוגית? אנחנו מעבירים חלק נכבד מזמננו על עבודה שרוב הסיכויים שהיא לא מניבה תועלת הכרחית לאף אחד(כמובן שברמה הרגשית – כל העבודות מועילות לפחות לאנשים מסוימים. הנ"ל הוא מהיבט של הצרכים של האדם מראשית ימיו).

מלבד הסיבה הנ"ל, יש עוד סיבה חשובה לא פחות, שלדעתי היא "נלוות" לתופעה שהסיבה הקודמת תיארה – התרגלות. כאשר האדם מתרגל למשהו חדש(במקרה הזה עקב שינויים בהתפתחות הטכנולוגית ובטרנדים החברתיים), הדבר שעד לא מזמן היה רגיל אליו וראה אותו כ "סביר/בסדר" ולעתים אף כלהיט – הופך להיות לדבר נחות וגרוע שלא ממלא את צרכיו של האדם באופן סיפק כמו הדבר החדש שהחליף אותו.

דוגמה טובה במיוחד לזה היא השימוש הכרוני של אנשים במזגן. מאחר וההשפעה של המזגן זמנית, לא יותר פשוט להתקלח? גם ההשפעה של זה זמנית אבל יעילה לא פחות והרבה יותר זולה. אבל לא, המזגן הוא "תופעה טכנולוגית" חדשה שאנשים התחילו לצרוך בהמוניהם, לכן אנחנו חייבים גם כן שיהיה לנו מזגן בבית, נכון?

אנחנו ממציאים עוד ועוד רצונות לדברים שאנחנו לא צריכים ומתייחסים לחלק מהם כאילו אנחנו באמת חייבים למלא אותם. אם לא הייתה התפתחות טכנולוגית, אולי היינו מתרגלים להסתפק במה שיש ולהפנים שכבר יש לנו כל מה שאנחנו צריכים.

יתכן שתחשבו שזה שגוי, מאחר ויש לנו את הצורך הבסיסי לשרוד(פיזית), שלא השתנה עם השנים. ובכן, מה כבר כל כך מפחיד מהמוות? מהמעט(מאוד) שכבר טרחתי לקרוא על פחד מהמוות:

הפילוסוף אפיקורוס רואה במשחק ה"טוב-רע" כמשחק סכום אפס(על כל דבר טוב שקורה לנו יהיה לנו רע אח"כ ולהפך) ולכן אם המוות הוא שינה נצחית הוא סכום אפס בדיוק כמו החיים ולכן אין סיבה לפחד ממנו(אבל כן לפחד מהכאבים והסבל שעשויים לבוא בדרך אליו).

נקודה זו כמובן שנויה במחלוקת(מחקרים מדעיים שיש היום עשויים לסתור את זה), אבל עומדת איתן מבחינה לוגית. אני חושד שלמעשה הסיבה היחידה שזה לא נראה נכון זה בגלל הטיית זיכרון שעשויה לבוא לידי ביטוי גם במחקרים הנ"ל ובכלל בכל הקשור למתי אנחנו זוכרים שהיה לנו טוב וכמה ולהפך.

אבסורד לא פחות איך אנחנו מפחדים לפספס הזדמנויות שיהיו לנו אם נחיה יותר זמן למרות שאנחנו לא מתרגזים על כך שפספסנו את כל מה שהיה לפני שנולדנו(כפי שאמר תומס נגל), כי אנחנו חושבים שעכשיו יותר טוב מפעם(שזה אשליה הנובעת מהסתכלות יתר על תוצאות מדידות. מההיבט של האושר, כלום לא השתנה).

מצחיק גם איך אנחנו חוגגים את האירועים של אנשים הקרובים אלינו(כלומר: חוגגים משהו שמייצג התקרבות למוות שלהם) אבל מפחדים שהם ימותו, כפי שציין פילוסוף סיני ששכחתי מהשם שלו.

יש גם פילוסופים שראו במוות כדבר שמייעל את החיים, מאחר והוא מכריח אותנו לנצל ביעילות את הזמן המועט שיש לנו בחיים האלה. אם היינו חיים לנצח, לא היינו טורחים לנסות להתקדם לשום מקום ולא היינו מתאמצים. החיים היו הרבה יותר בנליים. אז זה לא סותר את הנקודה של אפיקורוס, זה רק אומר שהמוות משמש אותנו כמייצר משמעות לחיים.

בנוסף על כך, המוות הוא חוויה חדשה בדיוק כמו שהחיים היו חוויה חדשה עבורנו כאשר נולדנו. יש פילוסופים שחושבים שהתודעה שלנו נוצרת לפני שאנחנו נולדים ושאנחנו נולדים עם ידע מסוים, ולכן כפי שההיוולדות שלנו לא ייצגה את תחילת קיומנו, כך גם המוות לא ייצג את סופו אלא שנמשיך להתקיים עם נשמה('MIND') אך ללא גוף. ואז, אם יש חיים אחרי המוות ללא גוף, הרי שהם טובים אפילו יותר מהחיים כאן, מאחר ושם הם יכולים להמשיך לעשות עם המוח שלהם מה שהם עשו כאן עם אנשים שכבר מתו, מבלי לדאוג לצרכיו המציקים של הגוף.

יש המתארים את המוות כחוויה משמחת מאחר והיא מוציאה אותנו אל מחוץ אל מרחב המקום והזמן, דבר שנשמע כמו חוויה מרתקת עבורנו בעודנו בחיים.

כמובן שיש משמעות חשובה לבעיית הגוף-נפש המפורסמת. אם ניקח את אדם ללא מחויבים(שלא דחוף לו להשיג שום דבר בחיים מתוך הבנה של מה שכתוב כאן) ונסתכל עליו מנקודת מבט של מוניזם, יהיה לו קל לא לפחד מהמוות גם אם הוא חושב שאין שום סוג של חיים אחרי המוות. מנקודת מבט של מטריאליסט, מנגד, הוא בוודאות ירגיש שהמוות יגרום לו להפסיד דברים שהוא היה מעדיף להשיג בחיים, אבל זה אולי פשוט כי הוא לא מכיר את תומס נגל.
לכן, בשורה התחתונה, אין שום סיבה רציונלית לקום בבוקר. אנחנו בנויים מטבענו בצורה כזו שלעולם לא נוכל לספק את כל צרכינו הבסיסיים והלא רציונליים מבלי לעשות כלום. למעשה, לא משנה כמה נעשה וכמה נספק אותם – צרכינו הבסיסיים לעולם לא יהיו "מספיק" מסופקים. וגם אם היינו יכולים להיות, עדיין הפחד שנאבד את מה שהשגנו היה מניע אותנו.
במקרה שלי, אני שואף להשיג את הצורך בשייכות ואהבה בדרכים שונות מאוד מהדרכים שנראות לי הכי מקובלות. אני לא כל כך בטוח בביטחון דרכי ולכן מתקשה ללכת בה בעקביות. לפי אורח החיים שלי נראה לי שנוחות הרבה יותר חשובה לי מכל ה "צרכים הבסיסיים"(בניית חזון, השגת עצמאות כלכלית וחברתית, השתייכות לקבוצה, השארת חותם משמעותי בעולם). לכאורה קשה למצוא היגיון מאחורי זה מלבד הדחקה, אבל שתדעו שאין דבר שאני יותר שונא מלחץ בזמן. יתכן כי ההבנה שגם אחרי שאשיג את הנ"ל, עדיין יהיה לי דחף נוסף – לא לאבד את ההישג, הרגיע את הלחץ מלהשיג את הנ"ל לפני יום מותי. מצד שני, אולי זה הגביר אצלי את הצורך לנוחות. אם ארדוף אחרי כל צרכיי, גם אם לאט, אורח חיי יסבול מאי-איזון נוראי.

מעניין להסתכל על אנשים שלכאורה השיגו את מה שהכי חשוב להם בחיים(על פי אורח חייהם הנוכחי והדרך בה ביססו אותו), כאשר הדבר הזה נחשב ל "קיצוני" בעיני רוב מי ששומע על כך, ובכל זאת אותם אנשים לא מראים שום סימן למחסור בתחושת שייכות ואהבה. כמובן שיכול להיות שיש להם חברים אחרים החולקים את השקפת עולמם שאיננו מכירים, אבל זה עדיין גורם לי לתהות – האם יש דרך "לעקוף" את הצורך בקבלה מצד אנשים אחרים ותחושת שייכות אליהם?

אגב, אדם מסוים שהכרתי טען שהרצונות הבסיסיים והבלתי רציונליים שלנו נלמדים מהסביבה – כלומר, שהחזון לחיים שלנו בד"כ מבוסס על חזונם של אנשים אחרים בסביבה שלנו(או יותר נכון, אנשים היקרים לליבנו, מאחר ומאנשים בסיבה שלנו שאנו מתעבים לא נלמד הרבה, אם בכלל). ואני שואל את עצמי, האם אפשר לגבש חזון שמבוסס לא על חזונים אחרים? האם אין לנו דרך אחרת לגבש חזון ולדבוק בו באש ובמים? אולי אפשר לעשות זאת פשוט באמצעות לימוד עצמאי(ומבוקר ביותר) של העולם, ולאחר מכן מחשבות עצמאיות על סמך הלימוד שמובילות לבדם לגיבוש החזון? (אגב, כתבתי הרבה על פסקה זו בפוסט הזה)

אני יכול להעיד על עצמי שהחזון שלי כרגע מתבסס על שילוב של ערכים ודעות "מעובדים" על פי ראות עיני, של אנשים עם דעות מאוד "לא שגרתיות"(וברובם, קיצוניות). בניסוח פשוט יותר להבנה, אני לומד את חזונם וצורת מחשבתם של אנשים שמעניינים אותי, וכולם בעלי צורות מחשבה יוצאות דופן, ובונה חזון מורכב משלי לחיים שמבוסס על כל האנשים האלה, על אף שהם ממש לא חושבים דומה ודעותיהם בד"כ מנוגדות לחלוטין. זה כבר אומר שהמקרה שלי סותר במידה מסוימת ממה שהבחור מהפסקה הנ"ל טען, מאחר ואף "חלק" בחזון שלי לא מתבסס ב – 100% על דעתו של אדם שאני מכיר. מצד שני, אולי זה קורה רק בגלל שהחזון שלי עוד לא "התגבש" מספיק כדי שהוא יחקה חזון אחר. אשמח לשיתופים בתגובות למקרים של אנשים שחזונם התגבש ללא שום קשר לאף אדם שהם הכירו. בפוסט שקישרתי אליו, אגב, התייחסתי גם לבניית חזון ללא קשר לסביבה.

את כל זה כתבתי, מכיוון שאחד הדברים שהכי עניינו אותי מאז ומעולם – זה האם יש דרך "לעקוף" את צרכינו הבסיסיים וחסרי ההיגיון, "להשמיד" אותם וליצור צרכים חדשים במקומם, שיהיו הגיוניים. מקווה שבעתיד, כשארכוש השכלה רחבה במדעי המוח, אוכל להתקרב לתשובה בעניין.

אגב, לחצו כאן למאמר נפלא שמרחיב מעט על הנקודות שדיברתי עליהם כאן(דלגו לעמוד 12 וקראו אותו ואת עמוד 13)