למה לא כדאי להיות מונע מרגשות?

(דיסקליימר: חלק לא מבוטל מהפוסט הזה מבוסס על הפוסט האגדי של מרק מנסון, "How to grow the fuck up", שמבוסס על מספר תיאוריות של פסיכולוגיים התפתחותיים, כמו זה, זה ו – זה)

כן, כמו שהכותרת אומרת, אני מתנגד בכל תוקף ללפעול על פי רגשות, כלומר, ללעשות מה שבא לנו, כלומר, להדוניזם. ואני חושב שגם אתם צריכים להתנגד לזה. מאחר ורוב האנשים אולי כבר התרגלו כל חייהם לעשות הכל כדי להרגיש כמה שיותר טוב לכמה שיותר זמן, אולי הם יפסלו את הפוסט באמונה עיוורת שרגשות הם הדבר היחידי ששווה לפעול עבורו. שיפסלו. אני לא אחראי לסבל והאומללות שלהם שימשיכו עד סוף חייהם עקב האמונה העיוורת הזאת.

וזה לאו דווקא אומר שאני מתנגד בהכרח לשימוש בכל אמצעי הבידור למיניהם (מוסיקה, משחקים וכו') – אבל אני כן בהכרח מתנגד לשימוש בהם למען ריגוש ותו לא. שימוש בדברים האלה למען ריגוש ותו לא עוזר אולי לילדים קטנים, כי הם כל כך לא מפותחים, ששימוש באותם אמצעי בידור יכול לעזור להם על הדרך להתפתח, מכל מיני בחינות שלא אכנס אליהם כאן.

הסיבות להתנגדות שלי הן:

א. לרגשות לא בהכרח יש משמעות.

כי הרי, מה זה רגשות? אם ניעזר בהגדרה של ויקיפדיה העברית לעניין, למשל, נראה כי היא מתארת את הרגש (בעיקר) כמצב נפשי, שהביטויים שלו הם בנפש האדם. ומה זה נפש האדם? זה הרי בדיוק מה שנחקר בתחום הפסיכולוגיה – המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני האדם, כאשר הדגש והבסיס הוא ההתנהגות. רק שפסיכולוגיה, למקרה שלא ידעתם, היא מדע לא מדויק – מדע שלא משתמש במדדים מדויקים ובודק דברים מבלי באמת להבין איך הם נראים ומה הם עשויים (זה נכון לפחות גם לגבי המחשבות..), כמו שמתואר היטב בביקורת על הפסיכולוגיה.  לכן, בשורה התחתונה – רגש זה מושג פילוסופי מופשט, שאין לאף אחד מושג איך הוא מתבטא וכיצד ניתן לזהות אותו – כלומר, אנחנו מזהים אותו באופן אינטואיטיבי בלבד.

תופעה נוספת חשובה שמהווה הנימוק השני לסעיף זה, היא ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה אנחנו עשויים לחוות רגשות חיוביים מאוד בנקודת זמן כלשהי בחיים, אך גם כשזה קורה, החוויה הזו במהירות ובהכרח תדעך חזרה לרגשות "ניטרליים". אותו דבר לגבי רגשות שליליים מאוד.

בסטטיסטיקה סוג תופעה זו מכונה "תסוגה לממוצע" – הנטייה של תנודות קיצוניות בסטטסטיקה של כל דבר שנמדד במספרים, לחזור בערך לערכו הממוצע לאחר כל סטייה קיצונית ממנו[1].

אז אם הרגשות שלנו כה זמניים, מה הטעם להתאמץ לשנות אותם? האם באמת יש טעם לקרוע את התחת בעבודה ובזוגיות במשך שנים, למשל, רק כדי להנות לכמה שעות מאיזה חתונה עם "אהוב ליבנו", רק כדי שכמה שעות לאחר מכן, כל ההנאה מהחתונה תדעך?

ב. רק באמצעות חשיבה רציונלית וחוסר הקשבה לרגשות, (אולי) ניתן להכיר את המציאות כפי שהיא באמת – ולהתגבר על ההטיה הטבעית של בני אדם לסיפוק "אמוציונלי" לטווח קצר, שזה מקשר גם לנושאים שלהטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה וכו'[2] –

במיוחד עיוותי חשיבה, שנובעים (לכאורה) מהפרעות נפשיות, כמו למשל עצבות כרונית (ידוע כ "דיכאון") – כלומר, רגשות יכולים לעצב באופן שגוי את החשיבה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות חמושים בציפיות שאין להם אחיזה במציאות.

ג. מאחר וההבנה שלנו על הרגשות שלנו היא אינטואיטיבית בלבד (ראו סעיף א'),

מי חושב באופן "רגשי" (אינטואיטיבי), כלומר, מסתמך על האינטואיציה שלו בקבלת ההחלטות היומיומית שלו – לא רק שהוא לא רציונלי, הוא גם לא יודע להסביר ולהבין את עצמו (אתם חושבים שאתם יודעים להסביר איך עובדת האינטואיציה שלכם, מעבר ל "אני מרגיש X ולכן X"?)

במילים אחרות, מי שרוצה להבין את עצמו ולהיות מודע לפסיכולוגיה של עצמו – צריך לחשוב רציונלית ו "להתנתק" מהרגשות שלו. מי שלא – בהכרח לא יודע מה הוא עושה ואיך הוא חושב מעבר לאמונה עיוורת באינטואיציות שלו.

חוסר ההבנה הזה יכול להוביל לדברים מאוד לא נעימים, שבעיקר "מתגמלים" את המוח באזור התגמול שלו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר גורמי לו לסבל מוגבר יותר, כך שבאופן פרדקוסלי, יוצא מכך שהם לא באמת טובים גם עבור האדם שמונע מרגשות בלבד (כלומר, להיות מונע מרגשות יכול בטווח הארוך לגרום להרגשות גרועות יותר מאשר "להתנתק" מהרגשות), וניתן לראות זאת דרך התופעות הידועות הבאות:

  1. התמכרויות –

ממה שחקרתי על התמכרויות, עולה כי ישנם 2 סוגים של התמכרויות:

1.א. "התמכרות פסיכולוגית", שבה אדם מתמכר ל X, לא כי ב X יש חומר ממכר, אלא כי אדם X מרגיש הנאה כה קיצונית מהשימוש ב X, שהוא מתפתה להמשיך להשתמש ב X באימפולסיביות בלי סוף. דוגמות לא חסרות: X יכול להיות משחקי וידאו, סרטוני קומדיה ביוטיוב, וכו'.

1.ב. "התמכרות כימית", שבה אדם מתמכר ל X, בגלל שברגע שהוא משתמש ב X ומכניס אותו לגופו, חומר כלשהו שנמצא ב X מפעיל את "אזור התגמול" של המוח והמוליך העצבי המרכזי בו (דופמין) בלי סוף, ובכך יוצר תחושת תלות של האדם ב X, ו "מעניש" את האדם אם הוא מפסיק להשתמש ב X. הדוגמה הידועה כאן היא כמובן, סמים. הניקוטין שיש בהם זה משהו נורא.

בין כה וכה, בשני סוגי ההתמכרויות, ההתמכרות יכולה להוביל להתעסקות אינסופית ב X, על חשבון כל שאר הדברים שאותו אדם "מנהל" בחייו במקביל.

מי שמונע מרגש בלבד, יתקשה שזה לא יקרה לו, כי הרי הוא רוצה להנות כמה שיותר, ואם הוא מוצא משהו שמספק לו את זה בלי סוף, למה לא להתמכר אליו? או כמו שהפסיכולוג ניר אייל אמר זאת בכתבה שלו על "Is Some Tech Too Addictive?", בחלק בו הוא מסביר על "פרדוקס ההתמכרות" –

The trouble is this: The attributes that make certain products engaging also make them potentially addictive.

והוא כמובן יתקשה גם לחשוב על ההשלכות של זה, משום שהרי הוא מונע מרגש, ההנאה היא כל מה שמעניינת אותו, אז אין לו סיבה לחשוב בכלל על ההשלכות. לפחות לא עד שהוא "יופצץ" בהשלכות שליליות מההתמכרות שלו, ואז אולי הוא יתחיל לחוש רגשות אשם על התנהגותו חסרת האחריות..

לעומתו, אדם "רציונלי" שמכלכתחילה לא יראה צורך לנסות לגרום לעצמו להנות, ולא יראה לנכון להיצמד לשום דבר רק בגלל שהוא ממש נהנה ממנו, מה שממילא הופך אותו ל (בערך) חסין להתמכרויות, בתנאי, כמובן, שגם יש לו את המשמעת העצמית הנדרשת לכך.

  1. כלכלית –

אדם שמונע מרגשות ירצה לקנות כל מה שבא לו לא משנה כמה יקר, ובנוסף, אם הוא מכור או אפילו פשוט נהנה רק מעיסוקים פשוטים שלא ניתן להתפרנס מהם, אז הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס, משום ירגיש שזה מזיק ל "בריאות הנפשית" שלו לא משנה איפה ובמה הוא יעבוד – הרי, מבחינתו, ה "בריאות הנפשית" שלו שקולה לכמה טוב הוא מרגיש. להרחבה על נקודה ספציפית זו, לפחות מההיבט של ההוצאות, קראו את הפוסט הזה של הסולידית.

לעומתו, אדם יותר רציונלי ידע להסתכל על כסף, ומשאבים כלכליים בכלל, אך ורק ככלי להשגת המטרות שלו בחיים (וכדי לשרוד). בנוסף, הוא ידע לפעמים גם להיות קצת ספגן, מתי שהוא יודע שזה יתן לו תשואות מתגלמות ומשתלמות כפיצוי על כך בעתיד (אפשר גם לקרוא לזה "transactional thinking" – "אני אוותר על קצת סיפוק עכשיו כדי למנוע אי סיפוק משמעותי יותר בעתיד". דיל משתלם בהחלט!)

לצורך הדוגמה, הבלוגרית "הסולידית", שמציעה בבלוג שלה מתודולוגיה לפרישה מוקדמת משוק העבודה, אותה כבר הצגתי בפוסט אחר, היא דוגמה טובה לזה – המתודולוגיה שלה מחייבת "הקרבת קרבן" משמעותי בשנים שלפני פרישה, של עבודה מרובה בעבודות שאינן אהובות, כדי להנות מפרישה מוקדמת במיוחד אח"כ.

  1. עצמאות

באופן כללי, אדם שמונע רק מרגש חשוף להרבה מאוד סכנות, מבחינת היכולת של אנשים אחרים להשפיע עליו לרעה (שזה כמובן אומר, לפתות אותו לקבל החלטות מתגמלות אמוציונלית בטווח הקצר, אך מזיקות יותר בטווח הארוך) בעיקר, עקב הקלות המחרידה בה ניתן לעשות עליו מניפולציות רגשיות.

למשל, אפשר בקלות לשכנע אותו (לאחר קמפיין שיווקי) לקנות מוצרים שלעולם לא היה קונה אילו רק אותם מוצרים היו משווקים על פי מצע אובייקטיבי, בעזרת מה שמרק מנסון כינה "buying into people's securities", או כמו שאנתרופולוגים מסוימים יכנו זאת – הפחדה. appeal לפחדים הגדולים ביותר של הלקוח, וגורסת שהם יתממשו אם הוא לא יקנה את המוצר המיותר.

זה די דומה לטכניקות השיווק המשמות אנשים על מנת לשכנע אחרים להצטרף לפעילויות של דתות או כתות – לכל דל או כת, יש הבטחה מעורפלת כלשהי שהיא מבטיחה למאמיניה, וממציא ההבטחה עשוי לדאוג גם להפחיד את המאמינים שלו עד המוות, לגבי מה שיקרה להם אם לא יצטרפו של הדת/כת, כמו כן לכל מי שלעולם לא יצטרף לזה מכלתחילה.

טכניקות שיווק כבר הצליחו ליצור מצב בו מנהיג דת/כת, משכנע את מאמיניו להשתעבד אליו (בערך) 24/7, תוך כדי שהם משוכנעים שהם עושים זאת לטובת הדת/כת – למשל, יש את המקרה של גואל רצון, ששכנע עשרות נשים לעבור עבורו, ולמרות שהקבוצה שלו לא בהכרח ידועה כ "כת", ניכר לפי ההבטחות המעורפלות שהבטיח לנשותיו, השעבוד וכו', שמדובר במשהו בסגנון לכל הפחות.

וכבונוס, גם אם בסופו של דבר ישים לב האדם שמסתמך על רגשותיו, שהדת/כת כבר לא עושה לו טוב, הוא עשוי להשתמש ברציונליזציה על מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שיחווה בעקבות עניין זה, ובכך למצוא תירוצים לשכנע את עצמו לדבוק בפעילויות של הדת/כת, כמו כן, גם אם הוא יעזוב את פעילויות הדת/כת בסופו של דבר, מאחר והמנהיגים שלהם מבטיחים הבטחות מעורפלות, לא ניתן להוכיח או להפריך את נכונות הבטחותיהן, מה שאומר שלא ניתן להוכיח שהם שרלטנים, כך שהוא לא יוכל לעשות דבר נגד אותו מנהיג דת/כת[3].

צורת שיווק של הפחדה לגבי מוצר כזה או אחר – היא גם טכניקת שיווק ידועה של משחקי וידאו (הידועים כמג'נרתי התמכרויות פסיכולוגיות מצוינות, בעזרת skinner boxes [שזה טכניקה שיש גם מנהיגי כתות משתמשים בה כדי לשעבד את מאמיניהם!], ובכך יוצרים תחושת תלות של הגיימרים במשחקים הממכרים), ולמעשה, אולי של כל מוצר שיש בשוק כיום בערך, מאחר וזה אולי הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לשווק ולעשות כמה שיותר כסף, ממוצרים כמה שיותר פשוטים וחסרי ערך אמיתי, שהם, לדעתי, בערך 100% מהמוצרים שנמכרים כיום בעולם בכל תחום.

  1. ביסוס מטרות לחיים על רוחניות/תשוקות חומריות/מערכות יחסים –

זה חשוב. תנועת הניו-אייג' מוכרת היטב כיום – למשל ברפואה אלטרניטיבית, כלומר רפואה נטולת ביסוס מדעי (ראו ערך, דיפאק צ'ופרה. לוקח לפעמים 25 אלף דולר מכל לקוח שרוצה להגיע להרצאה בודדה שלו..[4]), כמו כן ב "עולם" התשוקות החומריות – התשוקות למכוניות הכי יוקרתיות, לדירות הכי יוקרתיות, וכו'. יש גם את האנשים של מה שמעניין אותם בחיי זה מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים – אליהם אתייחס לקראת סוף סעיף זה.

בכל הקשור לתשוקות חומריות, שיש היראו בהם ביטוי של מטראליזם (למרות שזה לחלוטין לא נכון, כי מטראליזם לא בהכרח קשור לתשוקה חומרית, שכן פירושו פשוט הדעה לפיה כל העולם עשוי רק מחומר, ללא ישויות על-טבעיות), ובכל הקשור לרוחניות – מדובר בשתי גישות לחיים – אלטרנטיבות לגישה הידועה כ "ספקנות", לפיה יש לשאוף לדעת כמה שיותר דברים נכונים, בצורה מדויקת ונטולת הטיות.

אבל גם החומריות וגם הרוחניות – בעייתיות באופן דומה.

אנשים מתנועת ה "ניו-אייג'" – הידועים לפעמים כ "רוחניקים"/"חרדים"/"דוסים"/"אנשי כתות/דתות"/"גורואים" וכו' –

נוטים להאמין (מלשון "belief"), באמונה נטולת ביסוס שהם המציאו לעצמם, וגם לתת אמון (faith) ב "גורו" שהוא לא פעם המייסד של אותה אמונה[5], כאשר האמונה היא בדברים על טבעיים. שזה, כמו מה שאמרתי על הבטחות על כתות – לא בהכרח מופרך, אך לא ניתן להצדיק או להפריך זאת באמצעות חשיבה ביקורתית, ככה שהגישה שלהם מהווה התנגדות לגישת הספקנות.

ויותר מזה – אנשי הניו-אייג' עשויים לחוות חוויות (רגשות כאלו ואחרים), ולייחס להם משמעויות מרחיקות לכת, כגון "הארה רוחנית" או "התעוררות רוחנית".

כן כן. אז מה אם המדע כבר מצא את תופעת "ההסתגלות ההדונית" – שכמו שהסברתי קודם – מייצגת את התסוגה לממוצע בכל הקשור לסיפוק אמוציונלי. זה לא ימנע מהרוחניקים לחשוב שחלק מהחוויות שלהם הם "הארות רוחניות", שלא ידעכו לאורך זמן.

ואז מה אם כל ייחוס המשמעות לרגשות הוא סובייקטיבי לגמרי – הרי, מאחר ורגשות הם כלל לא מוחשיות, לא ניתן לדעת בבירור מה הם אומרות, אם בכלל הם אומרות משהו.

אנשי הניו-אייג' פשוט מסתמכים על חשיבתם המאגית והאינטואיציות והתחושות בטן שלהם, על מנת להצדיק את ההתייחסות לרגשות שהם חווים כ "חוויות רוחניות" כאלו ואחרות, מבלי לבדוק את האמת.

אנשי הניו-אייג' אמנם מבינים שתשוקות חומריות לא מובילות לאושר, משום שהם תובעניות מאוד ואפשר לגרום לעצמך להרגיש טוב גם ללא שום "הישגים חומריים". ואני מסכים איתם לחלוטין. אבל זה לא סולח להם על כל הביקורת שהבעתי כלפיהם בפסקאות הקודמות.

לעומתם, בעלי התשוקות החומריות – נכנה אותם "החומריים" – אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה הישגים חומריים ומוחשיים. אלה שמה שמלהיב אותם זה רכישת מכוניות/בתים, שיפוץ המטבח, יצירה/שימוש בטכנולוגיה חדשה, וכו'. זו קבוצה לכאורה מנוגדת לזו של אנשי הניו-אייג', אך למעשה גם הם לא ספקנים כלל וגם הם נכשלים בלהבין דברים דומים.

יחד עם זאת, החומריים מבינים שהתעסקות ב "רוחניות" היא למעשה חסרת משמעות לגמרי, משום שהרוחניקים את קיומים של ישויות על טבעיות ודברים שלא ניתן להוכיח שהם אכן קיימים במציאות (כל החוויות המכונות "הארה" גם נכללות בהקשר הזה), ומודדים את התקדמותם בחיים על סמך דברים אלו, בעוד המטריאליסטים מבינים שמדידת התקדמות על סמך הישגים חומריים היא סבירה הרבה יותר והרבה פחות תלושה מהמציאות, גם אם היא זה גובה במחיר של גיבוש רצונות תובעניים להחריד. ובזה אני מסכים איתם לחלוטין.

אבל, גם החומריים לא מבינים את תופעת ההסתגלות ההדונית – כלומר, לא מבינים שלא משנה לכמה הישגים חומריים הם יגיעו, הם לעולם לא יהיו מרוצים מכל מה שיש להם כל הזמן, וכמו כן תמיד יפחדו לאבד את מה שיש להם. אז לא רק שיש להם שאיפות סופר תובעניות, אלא שאני גם ממש בספק אם יש בהם תועלת אמיתית.

המסקנה עד כאן – לגבי הן החומריים והן אנשי הניו-אייג' – שניהם שואפים להרגיש טוב, אבל ממש לא מבינים איך בכלל לעשות זאת בצורה יעילה. אפילו את ההסבר הפשוט להגדרת ההרגשה הטובה אליה הם חותרים יותר מכל דבר אחר – שהיא, על פי הדעה הרווחת במדעי המוח נכון לכתיבת שורות אלה – הפרשת דופמין במוח – הם לא מכירים.

כעת נתייחס לסוג שלישי של אנשים, שהזכרתי בהתחלה – אנשי מערכות היחסים, שהם אמנם גם הדוניסטים (מונעים מרגשות), רק שהם מתעסקים כל חייהם בטיפוח יחסיהם עם אנשים אחרים, וסבורים שזה המפתח לאושר.

הם מבינים שיחסיהם עם אנשים אחרים זה משהו שקיומו סביר הרבה יותר מאשר כל ענייני ההארה והשטויות העל-טבעיות בהם עוסקים הרוחניקים, ושנוסף, לא מדובר במשהו שהסיפוק ממנו דועך אוטומטית תוך זמן קצר, בניגוד לשאיפות וההישגים של החומריים.

אני אף אופטימי שחלקם מודעים היטב לכך שהספרות המחקרית בנושא האושר כיום, שלצערי (עדיין) מגדירה אושר על פי הגישה של ההדוניזם, מצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים, הם הגורם המשפיע ביותר על השגת חלק עיקרי מהצרכים הפסיכולוגיים של בני האדם[6],

ויותר מזה, הם גם מבינים שהשאיפות של החומריים, מחייבות אום לא פעם להתחבב על ידי אנשים אחרים, בעזרת שקרים ומניפולציות. כי הדרך הכי אפקטיבית לעשות את מה שמכונה "מיתוג עצמי" (personal branding) ולזכות בחיבתם של אחרים, זה לא להיות אותנטי, אלא להעמיד פנים שאתה מי שהם היו רוצים שתהיה, כלומר, לשנות את כל ההתנהגות שלך (מכל בחינה: טון דיבור, הרגלים, שפת גוף, שיפוטיות וכו') כך שהיא משקפת מחשבות שאתה לא באמת חושב, ורגשות שאתה לא באמת חווה.

עם כל מה שהם מבינים שסיכמתי עד עכשיו – אני מסכים.

את מה שהם לא מבינים, הייתי מסכם בעיקר במשפט הבא:

"accepting a negative experience is a positive experience, wanting a positive experience is a negative experience".

כלומר, הדרך היחידה להרגיש טוב היא להפסיק לרצות להרגיש טוב, כי עצם הרצון הזה יוצר הרגשה רעה. כך גם במערכות יחסים – דווקא להיות במערכות יחסים "רעילות" ולקבל זאת יכול להיות מפתח לאושר טוב יותר, מאשר להיות במערכת יחסים "בריאה" ולפחד לאבד אותה.
אנשי מערכות היחסים ככל הנראה לא מודעים לפרדוקס הזה, שמסביר למה גם הגישה שלהם לאושר איננה נכונה. הרחבתי על כך בפוסט אחר,
וכל זה עוד, בלי להיכנס לנושא של מוסר – בפוסט אחר כבר הצגתי את נושא המוסר, שהוא נושא פילוסופי, ומעצם היותו פילוסופי, לא ניתן (לדעתי) להבין אותו, או אפילו להתחשב בקיומו בצורה כזאת או אחרת, עבור אדם שבוחר להיות מונע אך ורק מרגשות. לכן, אדם כזה כלל לא יוכל אפילו לחשוב על המוסריות של התנהגותו, כל שכן להפוך אותה למוסרית יותר (בעיניו).

speaking of מוסר..

אז מה האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש? מוסר!

אז כמו שאומרת הכותרת, האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש היא להיות מונע מעקרונות, כלומר ממוסר.

נעמיק: בתור התחלה, יש לפחות 2 "סוגים" של עקרונות מוסריים המהווים תחליף להדוניזם, שנמנים בתיאוריה על "ההתפתחות המוסרית" של בני אדם, על פי מספר פסיכולוגים התפתחותיים:

א. התמקחות

כלומר, משא ומתן. ניתן בפשטות גם לכנות גישה זאת כ – "תן וקח". הגישה הזו למעשה היא מעיין שילוב בין הגישה ההדוניסטית, שדוגלת במקסום הרגשה טובה, לבין הגישה שדוגלת בחיים "מבוססי מוסר", וזאת משום שעל אף שהיא דוגלת בלפעול על פי סוג מסוים של עקרונות, העקרונות האלו למעשה נועדו על מנת למקסם סיפוק רגשי.

עכשיו, נסביר מה הגישה הזאת אומרת ברמה הפרקטית. העיקרון המנחה שלה הוא לחשוב על כל מעשה שאנחנו עושים בחיים – כעסקה (trade off), בה אנחנו מקריבים משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, בתקווה שהדבר שמקבלים חזרה יהיה שווה יותר מהדבר שהקרבנו.

הדרך לשיפוט ה "עסקאות המועדפות", היא לחשוב על כל דבר שיש לנו בחיים – כלומר דברים מופשטים שקשה להגדיר במדויק (שסובלים מ syntatic ambiguity -משפטים רב-משמעיים שניתן לפרש במגוון דרכים ללא דרך לדעת איזה פירוש הוא הנכון) בתור סוג של משאבים, שיש להם מידה כמותית של ערך עבורנו. זה כמו לחשוב על כל משאב שיש לנו כמו שאנחנו חושבים על הכסף שברשותנו.

דוגמות: להקריב 20 דקות מהחיים כדי לשטוף ידנית את הכלים מארוחת הצהריים (אולי עדיף לעשות לזה אוטומציה ולהשתמש במדיח – דורש פחות זמן עבודה מהאדם). לשקר לאחרים ולעשות עליהם מניפולציות סמויות, ובתמורה לזכות בחיבתם ובמה שמכונה "external approval". ובעולם הפיננסים, כששוקלים לקנות בית: "האם שווה לי לשלם מיליון שקל על הבית הזה? אולי יש בית טוב יותר בעלות נמוכה יותר?".

כעת, יתכן שאתם חושבים לעצמכם: "רגע, אבל אני כבר יודע לעשות את זה! אני יודע 'לשים בצד' את הרגשות שלי בצד, ולחשוב על הכדאיות של דברים מסוימים על פי מונחים של משא ומתן!"

ברור. הרי בעולם הפיננסי (הכלכלי) זה הכרחי, ומאפשר לכם לעשות רק את העסקאות המשתלמות ביותר. מי שלא יודע לחשוב ככה ב "עולם המבוגרים", לא צפוי להיות אי פעם עצמאי כלכלית. ומי שיודע לחשוב ולתכנן את חייו לטווח ארוך של עשרות שנים, וודאי גם, למשל, יידע שלא משתלם להתמכר למשהו מהנה ספציפי, כי זה משול ל – "עסקה", לא משתלמת שמחייבת אותו לוותר על כל שאר הדברים בחייו.

אם כי אני מודה שזה לבד לא מספיק להבחנה במניפולציות – לצורך זה, צריך היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית. אבל בכל אופן, חשיבה התמקחותית מעודדת מידה מסוימת של חשיבה רציונלית וביקורתית, כך שיש כאן לפחות קורלציה בין הדברים, אם לא סיבתיות.

ב. מוסר –

אדם שהולך על פי גישה זו ראה בדעות המוסריות שלו כהבסיס לכל החלטותיו. אני בכוונה כתבתי "דעות מוסריות", כי כמו שכבר הבהרתי במקומות אחרים, מוסר הוא נושא פילוסופי שיש בו אינספור דעות שונות, משונות ומנוגדות זו לזו, שלא ניתן להכריע באבסולוטיות מה מהם נכון. יש אפילו קבוצת דעות בשם "נון קוגניטיביזם", לפיה מוסר הוא בכלל לא נושא פילוסופי, ובכל בכלל לשרת מטרות שונות בתכלית, כגון למשל, הבעת רגשות.

לכן, לפי גישה זו לא חשוב האם דעותיך בנושאי מוסר נכונות או לא – חשוב עצם זה שאתה בכלל חושב על מוסר, מגבש דעות בעניין דרך חשיבה ביקורתית, ופועל על סמך זה במקום על סמך רגשות.

ובכל אופן, כדי להסביר מה בכלל אומרת גישה זאת, נסביר את פשר הביטוי "מוסר". כוונת הביטוי היא למה נכון לעשות, מה הכי רציונלי לעשות, בכל הקשר ובכל מצב.

כמובן שלא בטוח שבכלל ניתן למצוא תשובות בנושא זה. אני למשל, כידוע, חושב שאין משמעות מוסרית רציונלית לחיים (שים קישור על כך שאין סיבה לקום בבוקר) כלומר שלא ניתן למצוא משמעות כזאת[7].

בכל אופן, עכשיו שזה הובהר, אדגיש כי התסמין הבולט ביותר למי שהולך אחרי גישה זו – היא שהוא מוכן לסבול מרצונו החופשי (!), רק כדי לא לעשות שום מעשה שאיננו מוסרי. אם למשל הוא יחשוב שזה לא מוסרי לשקר (מעצם הכוונות האגואיסטיות של שקרים), הוא יקפיד לא לשקר בכל מצב, גם במצבים בהם זה יכול לעלות לו בחייו. וזאת משום שהוא מבין, שלהיות מוסרי, זה יותר חשוב מלהיות מסופק מבחינה רגשית.

עכשיו, אדגיש גם כי לעניות דעתי, לא ניתן לאמץ גישה זו ללא היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית, מאחר והיכרות עם חשיבה ביקורתית, הכרחית לצורך פיתוח דעות עצמאיות בכל נושא באשר הוא, כי חשיבה ביקורתית היא בהגדרתה חשיבה כדי לבחון את המציאות ולדעת מה נכון.
מאחר וזאת, ממילא יהיה קל מאוד לאדם שכזה, לא להתמכר לדברים המספקים לו סיפוק רגשי, מאחר והוא מלכתחילה לא מחפש בכלל את הסיפוק הזה – הוא לעולם לא יעשה שום דבר רק בגלל שהוא מספק רגשית.

וכמו כן, אי אפשר יהיה "להכניס" אותו לדתות/כתות וכו', כי גם בלי קשר לבעיות המוסריות הפוטנציאליות שבעניין – ההיכרות שלו עם חשיבה ביקורתית תאפשר לו לזהות בקלות את הבעיות בהבטחות שלהם, ובדרישותיהן התובעניות והשתלטניות.

בשורה התחתונה..

הפוסט הזה בא, בשורה התחתונה, להתנגד להדוניזם, להסביר את הבעיות והקשיים שבו, ולהציע לו חלופות רציונליות יותר.

כמובן שבפוסט הזה, כמו שרואים בבירור, לא המצאתי את הגלגל מחדש. פילוסופים רבים כבר תקפו את ההדוניזם, אפילו עוד לפני שאותם פסיכולוגים התפתחותיים שהתייחסתי אליהם בתחילת הפוסט ניסחו את התיאוריות שלהם. לדוגמה להתנגדות שלא התייחסתי אליהם, ראו את הניסוי המחשבתי של רוברט נוזיק בעניין.

בין כה וכה, אני מקווה שכעת תתחילו לחשוב על יותר היבטים בחיים שלכם במונחים של מוסר – מה יהיה הדבר הכי מוסרי לעשות, או לכל הפחות במונחים של עסקאות/trade off – לתת ולקבל בחזרה. כמובן שמטרת הפוסט איננה להגיד לכם שכדאי לכם לרצות משהו – אלא רק להציע ולנמק דרכים חלופיות לחשוב ולנסח את הרצונות שלכם, שאינם "כדי להרגיש טוב".

אגב, אם אתם ממש מפחדים שאם תפעלו על פי הדעות המוסריות שלכם, אז זמן קצר מאוד לאחר מכן, "תזרקו" מהחברה נטולי קורת גג וארוחת בוקר – אני ממש מבין אתכם, ולא מצפה שתכריחו את עצמכם בכל זאת לפעול רק על פי מוסר. אולי לפעמים עדיף להתפשר על גישת המשא והמתן. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים:

[1] כמובן, עם זאת, ש "תסוגה לממוצע" זוהי תופעה שהוכחה בסטטיסטיקה בלבד. להבנה טובה יותר שלה, איך משתמשים בה בסטטסטיקה, ולחוקים סטטיסטיים בסיסיים נוספים, אני ממליץ על הקורס של הפסיכולוג Richard E. Nisbett, "Mindware: Critical Thinking for the Information Age"

[2] על הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה לא אסביר שוב, משום שכבר הסברתי אותם בכמה פוסטים קודמים,  כמו זהזהוזה, וחבל שאחזור על עצמי..

[3] להסבר על מה הופך את אותם מנהיגי כתות ודתות, כמו כן מגוון סוגים אחרים של "גורואים", לבלתי ניתנים לבדיקה רצינית ולנטולי אחריות, קראו את הפוסט הזה.

[4] יש כמובן קונפליקטים מובהקים בין תנועת הניו אייג' לתנועת הספקנים, אבל לזה לא התייחסתי בפוסט, כי הפוסט הזה עוסק במוטיבציה ובהצבת מטרות, בעוד הקונפליקט שבין 2 קבוצות אלו לא קשור לזה בכלל, אלא, לויכוח לגבי איך נכון להבין את המציאות באופן כללי. אבל, מאחר וגם זה נושא ראוי וחשוב לויכוח, אמליץ למעוניינים להעמיק בכך על הפוסט הזה למשל.

[5] אם אתם מתקשים להבין למה אני מתעקש להפריד בין אמונה לאמון כ 2 מושגים שונים בתכלית, קראו את הפוסט הנפלא של ערן אבירם בעניין, שמסביר לעניין איך להבחין ביניהם.

[6] לפי הערך של מערכות יחסים בויקיפדיה, מערכות יחסים ממלאות מספר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ועיקריים. אני לא אכניס כאן יותר מדי את המילה "אושר" כי היא מעורפלת וסתם תבלבל, אבל מה שכן, אם נגדיר אושר כהשגת כל הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם, אז באופן כללי, אין ספק שעל פי המדע, מערכות יחסים הם פקטור משמעותי מאוד לצורך העניין.

[7] רק כדי שהעניין יהיה ברור במלואו: כל הדיבורים שמסבירים מהו מוסר, למה הוא חשוב, מהם המשמעויות האפשריות שלו (והאם בכלל יש לו כאלו) – כל אלו נידונים בענף בפילוסופיה הידוע בשם "מטא-אתיקה", שכולל מחשבות על כל הענף האתיקה, ואחד הויכוחים המרכזיים בו, הוא על האם בכלל יש דבר כזה "אמת מוסרית" – כלומר, האם טענות על מה מוסרי ועד כמה, יכולות להיות נכונות באופן אובייקטיבי, או רק סובייקטיבי?

אז מתוך קבוצת הדעות בענף שסבורה שהכל במוסר סובייקטיבי לגמרי, המכונה "אנטי-ראליזם מוסרי", יש, בין היתר, את קבוצת הדעות "נון קוגניטיביזם", הכוללת את השקפת ה "אמוטיביזם" (מהמילה הלועזית 'אמוציה', כלומר רגש), שהצגתי באזור הערת השוליים הזאת, לפיה כל משפט שנשמע כמו "דעה מוסרית" הוא בעצם בכלל לא בא לטעון שום דבר, אלא רק לבטא את רגשותיו של הדובר..

מתי ומול מי עדיף לזייף הסכמה?

ראשית, הערה: למניעת בלבול במשמעות המונחים המרכזיים "ספקנות", "ביקורתיות", "חשיבה ביקורתית" וכו', שמופיעים רבות בפוסט, מומלץ לקרוא את הפוסט על ספקנות מדעית (למרות שהוא ממש לא מושלם, אני מודה), לפני הפוסט הנוכחי. אני כן אגיד כאן, שבגדול ובמילים שלי: ספקנות (skepticisem) = פילוסופיה לחיים שמעריכה את השימוש בחשיבה ביקורתית כהדרך לדעת דברים נכונים, חשיבה ביקורתית (critical thinking) = מילה המתארת קבוצה של דרכים שונות ומשונות לבדוק ולבחון את המציאות.

בבלוג הזה אני מנסה, בין היתר, לעודד סטייה מנורמות חברתיות על סמך נימוקים רציונליים, וחשיבה ביקורתית. אלא שאני מודע היטב לכך שישנם אנשים (בלי להכליל על כמותם) שמרנים שלא רואים צורך בלבסס את ההחלטות שלהם על היגיון (יש לכך כל מיני סיבות. לא אתפלא, למשל, אם בפסיכולוגיה אבולוציונית, חיקוי והליכה עיוורת בתלם נחשבים לביטוי של יצר הישרדות).

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור אנשים שסוטים מנורמות חברתיות "נוקשות", בדגש חזק במיוחד על אלה מהם שמגדירים עצמם כ "ספקנים",

הוא להתמודד עם ההתנגדות האולי בלתי ניתנת למניעה לכך, מצד אנשים מסוימים  – אנשים שאנחנו תלויים בהם כלכלית, וחייבים לרצות על מנת לשרוד.

זה יכול להיות ההורים שלנו, הבוס בעבודה, הקולגות, אחים, שותפים לדירה, בעל הדירה וכו'.

קשה להתמודד עם התנגדות מצידם, מאחר וזה כרוך בלסכן את עתידנו הכלכלי. בעל הדירה שלנו יכול לבחור לזרוק אותנו מדירתו, הבוס יכול לפטר אותנו, וכו'.

בפוסט הזה אשתף קצת איך אני, באופן אישי, מתמודד עם העניין. המבנה של הפוסט צפוי להיות די סימטרי לפוסט של הסולידית בנושא דומה (בהקשר של עצמאות כלכלית). היא מדברת שם על הצורך (בעיניה) לא לחשוף את הרצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאוד. היא לא דיברה שם על אנשים שיש לקורא תלות כלכלית בהם, אבל זה נראה לי שגם בהקשר של הפוסט שלה וגם בהקשר של הפוסט הזה, זה בדיוק סוג האנשים שצריך להיזהר ביחסים איתם יותר מעם כל אחד אחר, ולהקפיד על מיתוג אישי בפניהם.

נתקלתי בעצמי כבר בכל מיני סוגים של התנגדויות לספקנות שרואים בה דבר פסול. אם אתם ספקנים, ויש אדם אחד או יותר שאתם תלויים בהם כלכלית ומתנגדים להבעת ביקורתיות דרך התנהגויות, טענות וכל דרך הבעה אחרת, הפוסט הזה בשבילכם.

אני אציג לפחות 2 התנגדויות מרכזיות לשימוש בחשיבה ביקורתית – כל אחת בהקשר שונה, ומסיבות שונות.

אבל, spoiler alert: בשני המקרים, אני לא חושב שקיימת דרך לשכנע אותם שאתם צודקים. ככה שלמרות שהפוסט הזה מורכב מידי מכדי שניתן יהיה לתמצת אותו למשפט, להלן משפט שכן מסכם חלק חשוב ממנו יפה: אין אפשרות לשכנע את המתנגדים הנמנים בפוסט הזה "לקבל" התבטאויות ביקורתיות – מה שמעניין אותם זה שתצייתו להם, לא לדעת מה נכון. ולכן אם אתם תלויים כלכלית במתנגדים מסוגים אלה, אני מציע שפשוט תשחקו אותה נחמדים ותתנו להם את מה שהם רוצים. על כך בהמשך.

להלן לפחות 2 קבוצות של מתנגדים לספקנות וחשיבה ביקורתית:

1. משטרת הבגרות

האם אתם מכירים את המושג: "גיל ההתבגרות"? האם אתם יודעים מהם תסמיני גיל ההתבגרות הנפוצים והמקובלים על פי הקהילה המדעית?

זה נושא מורכב וסבוך שלעצמו, אז לא אתעמק בו, אבל כן אציין שמאפיין מרכזי של גיל ההתבגרות, המכונה לעיתים גם "גיל הטיפש-עשרה", הוא "מרד" – או "מרד נעורים". הכוונה למיטב ידיעתי היא בעיקר למרד בדמויות סמכותיות – ההורים, המפקדים בצבא, המורים וכו'.

אולי כבר שמעתם על אנלוגיות נפוצות לזה – בני נוער שבמסגרת "מרד הנעורים" שלהם, מבריזים מבית הספר, שותים אלכוהול, מעשנים סמים, ועוד כל מיני שטויות חסרות היגיון, שכל הפשר שלהם הוא לעשות משהו שדמויות סמכותיות אסרו עליהם לעשות.

אם אתם בני 12-25, אז אל תתפלאו אם, למשל, כאשר ההורים שלכם מטיפים לכם לקחת הומאופתיה כדי לרפא בעיה פיזית מסוימת אצלכם, ואתם תתנגדו לכך בטענה שהומאופתיה היא תרופת דמה (פלציבו), הם יטענו שההתנגדות שלכם לקחת את התרופה נובעת מ "מרד נעורים".

יתכן ואתם מעוניינים כעת להבין איך לכל הרוחות יש אנשים מבוגרים שתופסים נערים שהאמת (באמת) חשובה להם מאוד, ויש להם מסירות להבנה של דברים לפני שהם מסכימים איתם, כמטומטמים לא פחות מנערים שעסוקים במעשים לא חוקיים וחסרי היגיון?

התשובה, לדעתי, היא די פשוטה: החבר'ה האלה מפרשים כל התבטאות ביקורתית כ "מרד נעורים", אם הם באים מצד נער ומכוונים כלפי אדם מבוגר/מתמחה בתחום רלוונטי לשיחה. אם הייתם אומרים את זה לסתם נער אחר, אותם מבוגרים וודאי לא היו תופסים את זה כמרד נעורים.

זאת מאחר ויש בחברה שלנו תפיסה מגוחכת שמבוססת, לדעתי, על הפתגם המגוחך הבא: "אין חכם כבעל ניסיון." מכירים? לפי ההיגיון של הפתגם, אנשים מבוגרים בהכרח מבינים "את החיים" טוב יותר מצעירים יותר, רק בזכות גילם, והעובדה שהם "עשו יותר בחיים" באופן כללי.. (בחיי שאפילו סטודנט ממוצע לתואר ראשון בפילוסופיה וודאי ידע לנפץ את הפתגם הזה. לקריאת הפרכה שיטתית ומפורטת לתפיסה זו שכתבתי, לחצו כאן)

בנוסף, לצורך המחשה לגבי עניין המומחים, דמיינו שאתם ניגשים לפסיכולוג קליני (אחד שעוסק, על פי ויקיפדיה, ב "פתרון בעיות נפשיות"), ואומרים לו אמירה כמו: "אין לך מושג מה זה בעיה נפשית". משפט שכזה עלול להתפרש אצלו כ – "אתה לא מבין את ההגדרה הבסיסית של המקצוע שלך, ולכן אתה לא יודע לגביו דבר וחצי דבר". מן הסתם שהוא יתעצבן מכך, כי אתם מזלזלים במאמץ שהשקיע עד כה כדי להשיג את התואר "פסיכולוג קליני", ואם הוא לא ממש יודע לחשוב בביקורתיות, לא אתפלא אם הוא היה מנסה לנפנף אתכם עם תירוץ דומה למה שתיארתי בפסקה הקודמת: "אין לך ניסיון או ידע בתחום שלי, אז אין לך זכות לטעון כלום!" (כלומר: אין לך ניסיון, וניסיון זה מקור הידע היחידי שקיים, לכן אתה לא יודע כלום. כמובן שהטעות היא בהנחה השנייה)

אבל, אם תסבירו להם למה היותם מבוגרים יותר לא אומר שהם מבינים יותר, ובטח ובטח שלא שהם יכולים להשתמש בזה כתירוץ לטענה נגדית, הם פשוט יוכלו לטעון טיעון מעגלי, שנראה ככה:

הנחה: אין חכם כבעל הניסיון. לי יש יותר "ניסיון חיים", ולכן אני יודע על החיים יותר ממך.

הנחה: כל מה שאתה טוען, כולל טענות נגד הסתמכות על "ניסיון חיים", זה טענות של מישהו שיש לו פחות ניסיון חיים ממני.

מסקנה: אין לך זכות לטעון כלום מולי, כי יש לי בחיים overall יותר ניסיון ממך.

הטיעון מעגלי, כי הוא מסתמך על "אין חכם כבעל הניסיון", כאקסיומה לא מבוססת, והמסקנה של הטיעון מחזקת את האקסיומה, על אף שהיא חסרת היגיון. אבל אין טעם להסביר להם את זה – הם לא יבינו. הרי רק מעצם אופן החשיבה שלהם שהסברתי עד כה, נראה בבירור שיש להם הטיית אישור חזקה מאוד כלפי האקסיומה "אין חכם כבעל הניסיון". אתם תתקלו באוזניים ערלות. לא ניתן במקרה כזה לשכנע אותם להפסיק את ההטפות שלהם בעזרת היגיון, כי כמו שאתם שמים לב, הם בעצמם לא לגמרי מסתמכים על היגיון.

Therfore, הפיתרון שלי: תצייתו להם. מרד נעורים הוא במהותו מרד בדמויות סמכותיות. הם מניחים מראש שהם יודעים יותר ממכם כי "אין חכם כבעל הניסיון", ולכן כל ניסיון לצאת נגדם הוא מבחינתם המעשה הכי מטומטם שהם מסוגלים להעלות על הדעת. לכן, פשוט אל תצאו נגדם באופן גלוי. שמרו את הדעות והספקות שלכם לעצמכם, וכאשר "דמויות סמכותיות" מטיפות לכם למשהו, פשוט תצייתו ותזייפו הסכמה עם השטויות שלהם.

אפשר להיות ספקן ועדיין להיות צייתן. אין סתירה בין השניים. הטריק זה לאמץ חיים כפולים מול סוג זה של אנשים, שזה אומר מצד אחד לציית להם כשצריך (עבורם), ומצד שני לדעת לא לקחת את ההטפות שלהם ברצינות (עבור עצמכם).

מצד שני, כמובן שכדאי גם ברמת המעשים להפעיל שיקול דעת, ולא להיות יותר מדי צייתן. חבל שבעקבות הטפות של אנשים מסוג זה, תיאלצו לעשות תואר אקדמי מיותר, להביא ילדים לעולם (שזה, מן הסתם, התחייבות לכל החיים), גם אם אינכם רוצים בכך.. מוטב שתמצאו "דרכי מילוט" לכך שיתפסו כמקובלים על הדעת גם בעיניי אותם "דמויות סמכותיות". לא חסרות כאלו: למשל, אתם יכולים לומר שאתם לא הולכים להביא ילדים לעולם כי אין לכם את היכולות הנדרשות לכך. ככה אתם גם מזייפים הסכמה עם ההטפה שלהם בנושא (כלומר, עם הדחף להביא ילדים לעולם במידת היכולת, וכנגד ההיגיון), וגם מספקים תירוץ שניתן לייחס אותו למשתנים חיצוניים שלא תלויים בכם, שנותן לכם פטור.

2. משטרת הנימוס

יש אנשים שרואים בהתבטאויות ביקורתיות כמעשה שאיננו מוסרי, מאחר והוא לא נעים לנמענים שמקבלים את הביקורת, מבחינה רגשית.

אפשר להבין את זה. לבני אדם עשויה להיות, למשל, הטיית אישור (כנ"ל), שגורמת להם להתמקד ב "לאשר" לעצמם את מה שהם כבר מאמינים בו.. על מנת להרגיש טוב. להיות ספקנים כלפיהם, ובזאת בעצם להכריח אותם לצאת נגד הטיה טבעית זאת – זה לא כיף.

כאנקדוטה משעשעת, גם אני, עם כמה שאני רואה בעצמי "ספקן", לא נהנתי בצבא לקבל את ביקורות הרס"ר (נגד משמעת), שהתעצבן מכל טיפת לכלוך שמצא בחדר העבודה שלי. באמת לא נעים להיבדק.

עכשיו, אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג הזה, אולי אתם כבר חושבים מה שאני פעם חשבתי על סוגיות מסוג זה – שצריך לערער על הצורך ב "להרגיש טוב". שצריך להסביר להם שלרגש אין משמעות, שלשאוף "להרגיש טוב" מוביל למעיין "מירוץ עכברים אינסופי", וכו' – ספק אם זה יעזור. הרי הם התרגלו מגיל 0 לרצות להרגיש טוב. יתכן, ואולי אף סביר, כי יש להם הטיית אישור להאמין שעדיף לשאוף להרגיש כמה שיותר טוב. נראה לכם שטענות רציונליות יכולות לשכנע אותם לרדת מזה? ועוד רק בגלל שלרגע הם הרגישו קצת לא נעים מאיזה אמירה?

סביר, אם כן, שניסיון לקטול את המשטרה הזאת בדרך זאת תתקלו בחוסר סבלנות ובנפנוף חסר היגיון של ההטפות שלכם.

ובכל מקרה, לפני שאמשיך, רק כדי לשים פרופורציות נוספות על הטיעון של משטרה זו: מוסר, נושא שנדון בפילוסופיה כענף בפני עצמו, הוא נושא מורכב לאין שיעור. יש המון המון עמדות שונות ומנוגדות להרבה מאוד סוגיות בו. אם תקראו, למשל, את הערך בויקיפדיה על התת ענף "מטא אתיקה", כבר אז תמצאו מגוון דעות שונות שמהוות למעשה נימוקים שונים ללמה אין באמת שום דבר נכון או לא מבחינה מוסרית. כמו כן, קיימות מתודולוגיות שונות לשפוט את המוסריות של כל דבר (שוב, למרות שיש דעות המתנגדות לעצם היכולת לעשות זאת) – חלקם מתמקדות בכוונות שמאחורי המעשים הנשפטים, חלקם מתמקדות במעשים עצמם, וחלקם מתמקדות בתוצאות של המעשים.

הביקורת של משטרת הנימוס מניחה ריאליזם מוסרי (שניתן לקבוע מה נכון ומה לא מוסרית באופן אובייקטיבי), ושופטת את המעשה שלכם אך ורק על פי ההשקפה התועלתנית, כלומר, על פי התוצאה שלו (התסכול שהנמען חווה כתוצאה מהביקורתיות שלכם), כאשר התוצאה נשפטת בהתאם להשקפת עולם הדוניסטית, שמצמיד ערך מוסרי להנאה.

אני לא אומר שהם טועים – אני רק מראה שהם מניחים הרבה הנחות יסוד בטיעון הזה מבלי להוכיח אותם, ושאין טעם לנסות לשכנע אותם שהם טועים בין כה וכה, הן בגלל שזה דורש ערעור על הנחות בסיסיות שהם וודאי תופסים כאקסיומות, והן בגלל שיתכן ולמעשה אנשים שלכאורה "באים" ממשטרה זו כלל לא מחפשים לשפוט אתכם מוסרית, אלא פשוט רוצים שתצייתו להם וזהו, בלי לחשוב למה, והטיעון המוסרי הוא רק תירוץ.

הפיתרון שלי: כמו עם משטרת הבגרות, רק בלי הצייתנות. פשוט אל תבקרו אותם. אם יש צורך, אל תהססו לזייף הסכמה איתם. זכרו שיש אנשים שהם מאוד "אידיאולוגיים", כלומר, אוהבים להטיף לאחרים את משנתם האידיאולוגית הבלתי מתפשרת לחיים, ומתעצבנים מאוד בכל פעם שהם נענים בהתנגדות להטפות שלהם. אתם לא צריכים להסתבך איתם. זכרו שאם היו מעוניינים לחשוב באופן רציונלי על השיפוט שלהם, הם מלכתחילה לא היו מזדרזים לשפוט אתכם בקלות כל כך.

לסיכום:

כמו שהקוראים הותיקים שמביניכם וודאי שמו לב, אני קצת חוזר בי ממה שטענתי בפוסט ישן על לחץ חברתי, בו הטפתי בעיקר ללקיים דיאלוג עם אחרים, להכיל את דעתם ולהסביר להם למה אתה חושב ומעדיף אחרת מהם, במקום לזייף הסכמה איתם כמו שהטיפה הסולידית בפוסט "חיים כפולים".

אבל screw this. בפרקטיקה, ספציפית כשאתם תלויים כלכלית באדם שאיננו ספקן, הפיתרון הזה בעייתי מידי. הרי ממילא:

א. אי אפשר להוכיח שאתה מזייף (כלומר, אי אפשר לבדוק האם אתה באמת מסכים או לא מסכים עם העמדה שהבעת – הרי, אין לזה מדד מוחשי מובהק)

ב. כמו שכבר הסברתי לאורך כל הפוסט, המשטרות הנ"ל מעוניינות בצייתנות, לא בהבנה, מאחר והם נגועים בהטיות אישור ובאינטרסים של שתלטנות, שמאפשרים להם לנפנף את כל הטיעונים הרציונליים שהעליתי בפוסט הזה. לא אתפלא אם לחלק מהאנשים המטיפים כמשטרות אלו, אפילו לא אכפת אם תדעו להסביר למה הם צודקים, כל עוד תעשו מה שהם אומרים לכם.

בהצלחה לכולנו.