למה לא כדאי להיות מונע מרגשות?

(דיסקליימר: חלק לא מבוטל מהפוסט הזה מבוסס על הפוסט האגדי של מרק מנסון, "How to grow the fuck up", שמבוסס על מספר תיאוריות של פסיכולוגיים התפתחותיים, כמו זה, זה ו – זה)

כן, כמו שהכותרת אומרת, אני מתנגד בכל תוקף ללפעול על פי רגשות, כלומר, ללעשות מה שבא לנו, כלומר, להדוניזם. ואני חושב שגם אתם צריכים להתנגד לזה. מאחר ורוב האנשים אולי כבר התרגלו כל חייהם לעשות הכל כדי להרגיש כמה שיותר טוב לכמה שיותר זמן, אולי הם יפסלו את הפוסט באמונה עיוורת שרגשות הם הדבר היחידי ששווה לפעול עבורו. שיפסלו. אני לא אחראי לסבל והאומללות שלהם שימשיכו עד סוף חייהם עקב האמונה העיוורת הזאת.

וזה לאו דווקא אומר שאני מתנגד בהכרח לשימוש בכל אמצעי הבידור למיניהם (מוסיקה, משחקים וכו') – אבל אני כן בהכרח מתנגד לשימוש בהם למען ריגוש ותו לא. שימוש בדברים האלה למען ריגוש ותו לא עוזר אולי לילדים קטנים, כי הם כל כך לא מפותחים, ששימוש באותם אמצעי בידור יכול לעזור להם על הדרך להתפתח, מכל מיני בחינות שלא אכנס אליהם כאן.

הסיבות להתנגדות שלי הן:

א. לרגשות לא בהכרח יש משמעות.

כי הרי, מה זה רגשות? אם ניעזר בהגדרה של ויקיפדיה העברית לעניין, למשל, נראה כי היא מתארת את הרגש (בעיקר) כמצב נפשי, שהביטויים שלו הם בנפש האדם. ומה זה נפש האדם? זה הרי בדיוק מה שנחקר בתחום הפסיכולוגיה – המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני האדם, כאשר הדגש והבסיס הוא ההתנהגות. רק שפסיכולוגיה, למקרה שלא ידעתם, היא מדע לא מדויק – מדע שלא משתמש במדדים מדויקים ובודק דברים מבלי באמת להבין איך הם נראים ומה הם עשויים (זה נכון לפחות גם לגבי המחשבות..), כמו שמתואר היטב בביקורת על הפסיכולוגיה.  לכן, בשורה התחתונה – רגש זה מושג פילוסופי מופשט, שאין לאף אחד מושג איך הוא מתבטא וכיצד ניתן לזהות אותו – כלומר, אנחנו מזהים אותו באופן אינטואיטיבי בלבד.

תופעה נוספת חשובה שמהווה הנימוק השני לסעיף זה, היא ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה אנחנו עשויים לחוות רגשות חיוביים מאוד בנקודת זמן כלשהי בחיים, אך גם כשזה קורה, החוויה הזו במהירות ובהכרח תדעך חזרה לרגשות "ניטרליים". אותו דבר לגבי רגשות שליליים מאוד.

בסטטיסטיקה סוג תופעה זו מכונה "תסוגה לממוצע" – הנטייה של תנודות קיצוניות בסטטסטיקה של כל דבר שנמדד במספרים, לחזור בערך לערכו הממוצע לאחר כל סטייה קיצונית ממנו[1].

אז אם הרגשות שלנו כה זמניים, מה הטעם להתאמץ לשנות אותם? האם באמת יש טעם לקרוע את התחת בעבודה ובזוגיות במשך שנים, למשל, רק כדי להנות לכמה שעות מאיזה חתונה עם "אהוב ליבנו", רק כדי שכמה שעות לאחר מכן, כל ההנאה מהחתונה תדעך?

ב. רק באמצעות חשיבה רציונלית וחוסר הקשבה לרגשות, (אולי) ניתן להכיר את המציאות כפי שהיא באמת – ולהתגבר על ההטיה הטבעית של בני אדם לסיפוק "אמוציונלי" לטווח קצר, שזה מקשר גם לנושאים שלהטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה וכו'[2] –

במיוחד עיוותי חשיבה, שנובעים (לכאורה) מהפרעות נפשיות, כמו למשל עצבות כרונית (ידוע כ "דיכאון") – כלומר, רגשות יכולים לעצב באופן שגוי את החשיבה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות חמושים בציפיות שאין להם אחיזה במציאות.

ג. מאחר וההבנה שלנו על הרגשות שלנו היא אינטואיטיבית בלבד (ראו סעיף א'),

מי חושב באופן "רגשי" (אינטואיטיבי), כלומר, מסתמך על האינטואיציה שלו בקבלת ההחלטות היומיומית שלו – לא רק שהוא לא רציונלי, הוא גם לא יודע להסביר ולהבין את עצמו (אתם חושבים שאתם יודעים להסביר איך עובדת האינטואיציה שלכם, מעבר ל "אני מרגיש X ולכן X"?)

במילים אחרות, מי שרוצה להבין את עצמו ולהיות מודע לפסיכולוגיה של עצמו – צריך לחשוב רציונלית ו "להתנתק" מהרגשות שלו. מי שלא – בהכרח לא יודע מה הוא עושה ואיך הוא חושב מעבר לאמונה עיוורת באינטואיציות שלו.

חוסר ההבנה הזה יכול להוביל לדברים מאוד לא נעימים, שבעיקר "מתגמלים" את המוח באזור התגמול שלו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר גורמי לו לסבל מוגבר יותר, כך שבאופן פרדקוסלי, יוצא מכך שהם לא באמת טובים גם עבור האדם שמונע מרגשות בלבד (כלומר, להיות מונע מרגשות יכול בטווח הארוך לגרום להרגשות גרועות יותר מאשר "להתנתק" מהרגשות), וניתן לראות זאת דרך התופעות הידועות הבאות:

  1. התמכרויות –

ממה שחקרתי על התמכרויות, עולה כי ישנם 2 סוגים של התמכרויות:

1.א. "התמכרות פסיכולוגית", שבה אדם מתמכר ל X, לא כי ב X יש חומר ממכר, אלא כי אדם X מרגיש הנאה כה קיצונית מהשימוש ב X, שהוא מתפתה להמשיך להשתמש ב X באימפולסיביות בלי סוף. דוגמות לא חסרות: X יכול להיות משחקי וידאו, סרטוני קומדיה ביוטיוב, וכו'.

1.ב. "התמכרות כימית", שבה אדם מתמכר ל X, בגלל שברגע שהוא משתמש ב X ומכניס אותו לגופו, חומר כלשהו שנמצא ב X מפעיל את "אזור התגמול" של המוח והמוליך העצבי המרכזי בו (דופמין) בלי סוף, ובכך יוצר תחושת תלות של האדם ב X, ו "מעניש" את האדם אם הוא מפסיק להשתמש ב X. הדוגמה הידועה כאן היא כמובן, סמים. הניקוטין שיש בהם זה משהו נורא.

בין כה וכה, בשני סוגי ההתמכרויות, ההתמכרות יכולה להוביל להתעסקות אינסופית ב X, על חשבון כל שאר הדברים שאותו אדם "מנהל" בחייו במקביל.

מי שמונע מרגש בלבד, יתקשה שזה לא יקרה לו, כי הרי הוא רוצה להנות כמה שיותר, ואם הוא מוצא משהו שמספק לו את זה בלי סוף, למה לא להתמכר אליו? או כמו שהפסיכולוג ניר אייל אמר זאת בכתבה שלו על "Is Some Tech Too Addictive?", בחלק בו הוא מסביר על "פרדוקס ההתמכרות" –

The trouble is this: The attributes that make certain products engaging also make them potentially addictive.

והוא כמובן יתקשה גם לחשוב על ההשלכות של זה, משום שהרי הוא מונע מרגש, ההנאה היא כל מה שמעניינת אותו, אז אין לו סיבה לחשוב בכלל על ההשלכות. לפחות לא עד שהוא "יופצץ" בהשלכות שליליות מההתמכרות שלו, ואז אולי הוא יתחיל לחוש רגשות אשם על התנהגותו חסרת האחריות..

לעומתו, אדם "רציונלי" שמכלכתחילה לא יראה צורך לנסות לגרום לעצמו להנות, ולא יראה לנכון להיצמד לשום דבר רק בגלל שהוא ממש נהנה ממנו, מה שממילא הופך אותו ל (בערך) חסין להתמכרויות, בתנאי, כמובן, שגם יש לו את המשמעת העצמית הנדרשת לכך.

  1. כלכלית –

אדם שמונע מרגשות ירצה לקנות כל מה שבא לו לא משנה כמה יקר, ובנוסף, אם הוא מכור או אפילו פשוט נהנה רק מעיסוקים פשוטים שלא ניתן להתפרנס מהם, אז הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס, משום ירגיש שזה מזיק ל "בריאות הנפשית" שלו לא משנה איפה ובמה הוא יעבוד – הרי, מבחינתו, ה "בריאות הנפשית" שלו שקולה לכמה טוב הוא מרגיש. להרחבה על נקודה ספציפית זו, לפחות מההיבט של ההוצאות, קראו את הפוסט הזה של הסולידית.

לעומתו, אדם יותר רציונלי ידע להסתכל על כסף, ומשאבים כלכליים בכלל, אך ורק ככלי להשגת המטרות שלו בחיים (וכדי לשרוד). בנוסף, הוא ידע לפעמים גם להיות קצת ספגן, מתי שהוא יודע שזה יתן לו תשואות מתגלמות ומשתלמות כפיצוי על כך בעתיד (אפשר גם לקרוא לזה "transactional thinking" – "אני אוותר על קצת סיפוק עכשיו כדי למנוע אי סיפוק משמעותי יותר בעתיד". דיל משתלם בהחלט!)

לצורך הדוגמה, הבלוגרית "הסולידית", שמציעה בבלוג שלה מתודולוגיה לפרישה מוקדמת משוק העבודה, אותה כבר הצגתי בפוסט אחר, היא דוגמה טובה לזה – המתודולוגיה שלה מחייבת "הקרבת קרבן" משמעותי בשנים שלפני פרישה, של עבודה מרובה בעבודות שאינן אהובות, כדי להנות מפרישה מוקדמת במיוחד אח"כ.

  1. עצמאות

באופן כללי, אדם שמונע רק מרגש חשוף להרבה מאוד סכנות, מבחינת היכולת של אנשים אחרים להשפיע עליו לרעה (שזה כמובן אומר, לפתות אותו לקבל החלטות מתגמלות אמוציונלית בטווח הקצר, אך מזיקות יותר בטווח הארוך) בעיקר, עקב הקלות המחרידה בה ניתן לעשות עליו מניפולציות רגשיות.

למשל, אפשר בקלות לשכנע אותו (לאחר קמפיין שיווקי) לקנות מוצרים שלעולם לא היה קונה אילו רק אותם מוצרים היו משווקים על פי מצע אובייקטיבי, בעזרת מה שמרק מנסון כינה "buying into people's securities", או כמו שאנתרופולוגים מסוימים יכנו זאת – הפחדה. appeal לפחדים הגדולים ביותר של הלקוח, וגורסת שהם יתממשו אם הוא לא יקנה את המוצר המיותר.

זה די דומה לטכניקות השיווק המשמות אנשים על מנת לשכנע אחרים להצטרף לפעילויות של דתות או כתות – לכל דל או כת, יש הבטחה מעורפלת כלשהי שהיא מבטיחה למאמיניה, וממציא ההבטחה עשוי לדאוג גם להפחיד את המאמינים שלו עד המוות, לגבי מה שיקרה להם אם לא יצטרפו של הדת/כת, כמו כן לכל מי שלעולם לא יצטרף לזה מכלתחילה.

טכניקות שיווק כבר הצליחו ליצור מצב בו מנהיג דת/כת, משכנע את מאמיניו להשתעבד אליו (בערך) 24/7, תוך כדי שהם משוכנעים שהם עושים זאת לטובת הדת/כת – למשל, יש את המקרה של גואל רצון, ששכנע עשרות נשים לעבור עבורו, ולמרות שהקבוצה שלו לא בהכרח ידועה כ "כת", ניכר לפי ההבטחות המעורפלות שהבטיח לנשותיו, השעבוד וכו', שמדובר במשהו בסגנון לכל הפחות.

וכבונוס, גם אם בסופו של דבר ישים לב האדם שמסתמך על רגשותיו, שהדת/כת כבר לא עושה לו טוב, הוא עשוי להשתמש ברציונליזציה על מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שיחווה בעקבות עניין זה, ובכך למצוא תירוצים לשכנע את עצמו לדבוק בפעילויות של הדת/כת, כמו כן, גם אם הוא יעזוב את פעילויות הדת/כת בסופו של דבר, מאחר והמנהיגים שלהם מבטיחים הבטחות מעורפלות, לא ניתן להוכיח או להפריך את נכונות הבטחותיהן, מה שאומר שלא ניתן להוכיח שהם שרלטנים, כך שהוא לא יוכל לעשות דבר נגד אותו מנהיג דת/כת[3].

צורת שיווק של הפחדה לגבי מוצר כזה או אחר – היא גם טכניקת שיווק ידועה של משחקי וידאו (הידועים כמג'נרתי התמכרויות פסיכולוגיות מצוינות, בעזרת skinner boxes [שזה טכניקה שיש גם מנהיגי כתות משתמשים בה כדי לשעבד את מאמיניהם!], ובכך יוצרים תחושת תלות של הגיימרים במשחקים הממכרים), ולמעשה, אולי של כל מוצר שיש בשוק כיום בערך, מאחר וזה אולי הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לשווק ולעשות כמה שיותר כסף, ממוצרים כמה שיותר פשוטים וחסרי ערך אמיתי, שהם, לדעתי, בערך 100% מהמוצרים שנמכרים כיום בעולם בכל תחום.

  1. ביסוס מטרות לחיים על רוחניות/תשוקות חומריות/מערכות יחסים –

זה חשוב. תנועת הניו-אייג' מוכרת היטב כיום – למשל ברפואה אלטרניטיבית, כלומר רפואה נטולת ביסוס מדעי (ראו ערך, דיפאק צ'ופרה. לוקח לפעמים 25 אלף דולר מכל לקוח שרוצה להגיע להרצאה בודדה שלו..[4]), כמו כן ב "עולם" התשוקות החומריות – התשוקות למכוניות הכי יוקרתיות, לדירות הכי יוקרתיות, וכו'. יש גם את האנשים של מה שמעניין אותם בחיי זה מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים – אליהם אתייחס לקראת סוף סעיף זה.

בכל הקשור לתשוקות חומריות, שיש היראו בהם ביטוי של מטראליזם (למרות שזה לחלוטין לא נכון, כי מטראליזם לא בהכרח קשור לתשוקה חומרית, שכן פירושו פשוט הדעה לפיה כל העולם עשוי רק מחומר, ללא ישויות על-טבעיות), ובכל הקשור לרוחניות – מדובר בשתי גישות לחיים – אלטרנטיבות לגישה הידועה כ "ספקנות", לפיה יש לשאוף לדעת כמה שיותר דברים נכונים, בצורה מדויקת ונטולת הטיות.

אבל גם החומריות וגם הרוחניות – בעייתיות באופן דומה.

אנשים מתנועת ה "ניו-אייג'" – הידועים לפעמים כ "רוחניקים"/"חרדים"/"דוסים"/"אנשי כתות/דתות"/"גורואים" וכו' –

נוטים להאמין (מלשון "belief"), באמונה נטולת ביסוס שהם המציאו לעצמם, וגם לתת אמון (faith) ב "גורו" שהוא לא פעם המייסד של אותה אמונה[5], כאשר האמונה היא בדברים על טבעיים. שזה, כמו מה שאמרתי על הבטחות על כתות – לא בהכרח מופרך, אך לא ניתן להצדיק או להפריך זאת באמצעות חשיבה ביקורתית, ככה שהגישה שלהם מהווה התנגדות לגישת הספקנות.

ויותר מזה – אנשי הניו-אייג' עשויים לחוות חוויות (רגשות כאלו ואחרים), ולייחס להם משמעויות מרחיקות לכת, כגון "הארה רוחנית" או "התעוררות רוחנית".

כן כן. אז מה אם המדע כבר מצא את תופעת "ההסתגלות ההדונית" – שכמו שהסברתי קודם – מייצגת את התסוגה לממוצע בכל הקשור לסיפוק אמוציונלי. זה לא ימנע מהרוחניקים לחשוב שחלק מהחוויות שלהם הם "הארות רוחניות", שלא ידעכו לאורך זמן.

ואז מה אם כל ייחוס המשמעות לרגשות הוא סובייקטיבי לגמרי – הרי, מאחר ורגשות הם כלל לא מוחשיות, לא ניתן לדעת בבירור מה הם אומרות, אם בכלל הם אומרות משהו.

אנשי הניו-אייג' פשוט מסתמכים על חשיבתם המאגית והאינטואיציות והתחושות בטן שלהם, על מנת להצדיק את ההתייחסות לרגשות שהם חווים כ "חוויות רוחניות" כאלו ואחרות, מבלי לבדוק את האמת.

אנשי הניו-אייג' אמנם מבינים שתשוקות חומריות לא מובילות לאושר, משום שהם תובעניות מאוד ואפשר לגרום לעצמך להרגיש טוב גם ללא שום "הישגים חומריים". ואני מסכים איתם לחלוטין. אבל זה לא סולח להם על כל הביקורת שהבעתי כלפיהם בפסקאות הקודמות.

לעומתם, בעלי התשוקות החומריות – נכנה אותם "החומריים" – אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה הישגים חומריים ומוחשיים. אלה שמה שמלהיב אותם זה רכישת מכוניות/בתים, שיפוץ המטבח, יצירה/שימוש בטכנולוגיה חדשה, וכו'. זו קבוצה לכאורה מנוגדת לזו של אנשי הניו-אייג', אך למעשה גם הם לא ספקנים כלל וגם הם נכשלים בלהבין דברים דומים.

יחד עם זאת, החומריים מבינים שהתעסקות ב "רוחניות" היא למעשה חסרת משמעות לגמרי, משום שהרוחניקים את קיומים של ישויות על טבעיות ודברים שלא ניתן להוכיח שהם אכן קיימים במציאות (כל החוויות המכונות "הארה" גם נכללות בהקשר הזה), ומודדים את התקדמותם בחיים על סמך דברים אלו, בעוד המטריאליסטים מבינים שמדידת התקדמות על סמך הישגים חומריים היא סבירה הרבה יותר והרבה פחות תלושה מהמציאות, גם אם היא זה גובה במחיר של גיבוש רצונות תובעניים להחריד. ובזה אני מסכים איתם לחלוטין.

אבל, גם החומריים לא מבינים את תופעת ההסתגלות ההדונית – כלומר, לא מבינים שלא משנה לכמה הישגים חומריים הם יגיעו, הם לעולם לא יהיו מרוצים מכל מה שיש להם כל הזמן, וכמו כן תמיד יפחדו לאבד את מה שיש להם. אז לא רק שיש להם שאיפות סופר תובעניות, אלא שאני גם ממש בספק אם יש בהם תועלת אמיתית.

המסקנה עד כאן – לגבי הן החומריים והן אנשי הניו-אייג' – שניהם שואפים להרגיש טוב, אבל ממש לא מבינים איך בכלל לעשות זאת בצורה יעילה. אפילו את ההסבר הפשוט להגדרת ההרגשה הטובה אליה הם חותרים יותר מכל דבר אחר – שהיא, על פי הדעה הרווחת במדעי המוח נכון לכתיבת שורות אלה – הפרשת דופמין במוח – הם לא מכירים.

כעת נתייחס לסוג שלישי של אנשים, שהזכרתי בהתחלה – אנשי מערכות היחסים, שהם אמנם גם הדוניסטים (מונעים מרגשות), רק שהם מתעסקים כל חייהם בטיפוח יחסיהם עם אנשים אחרים, וסבורים שזה המפתח לאושר.

הם מבינים שיחסיהם עם אנשים אחרים זה משהו שקיומו סביר הרבה יותר מאשר כל ענייני ההארה והשטויות העל-טבעיות בהם עוסקים הרוחניקים, ושנוסף, לא מדובר במשהו שהסיפוק ממנו דועך אוטומטית תוך זמן קצר, בניגוד לשאיפות וההישגים של החומריים.

אני אף אופטימי שחלקם מודעים היטב לכך שהספרות המחקרית בנושא האושר כיום, שלצערי (עדיין) מגדירה אושר על פי הגישה של ההדוניזם, מצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים, הם הגורם המשפיע ביותר על השגת חלק עיקרי מהצרכים הפסיכולוגיים של בני האדם[6],

ויותר מזה, הם גם מבינים שהשאיפות של החומריים, מחייבות אום לא פעם להתחבב על ידי אנשים אחרים, בעזרת שקרים ומניפולציות. כי הדרך הכי אפקטיבית לעשות את מה שמכונה "מיתוג עצמי" (personal branding) ולזכות בחיבתם של אחרים, זה לא להיות אותנטי, אלא להעמיד פנים שאתה מי שהם היו רוצים שתהיה, כלומר, לשנות את כל ההתנהגות שלך (מכל בחינה: טון דיבור, הרגלים, שפת גוף, שיפוטיות וכו') כך שהיא משקפת מחשבות שאתה לא באמת חושב, ורגשות שאתה לא באמת חווה.

עם כל מה שהם מבינים שסיכמתי עד עכשיו – אני מסכים.

את מה שהם לא מבינים, הייתי מסכם בעיקר במשפט הבא:

"accepting a negative experience is a positive experience, wanting a positive experience is a negative experience".

כלומר, הדרך היחידה להרגיש טוב היא להפסיק לרצות להרגיש טוב, כי עצם הרצון הזה יוצר הרגשה רעה. כך גם במערכות יחסים – דווקא להיות במערכות יחסים "רעילות" ולקבל זאת יכול להיות מפתח לאושר טוב יותר, מאשר להיות במערכת יחסים "בריאה" ולפחד לאבד אותה.
אנשי מערכות היחסים ככל הנראה לא מודעים לפרדוקס הזה, שמסביר למה גם הגישה שלהם לאושר איננה נכונה. הרחבתי על כך בפוסט אחר,
וכל זה עוד, בלי להיכנס לנושא של מוסר – בפוסט אחר כבר הצגתי את נושא המוסר, שהוא נושא פילוסופי, ומעצם היותו פילוסופי, לא ניתן (לדעתי) להבין אותו, או אפילו להתחשב בקיומו בצורה כזאת או אחרת, עבור אדם שבוחר להיות מונע אך ורק מרגשות. לכן, אדם כזה כלל לא יוכל אפילו לחשוב על המוסריות של התנהגותו, כל שכן להפוך אותה למוסרית יותר (בעיניו).

speaking of מוסר..

אז מה האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש? מוסר!

אז כמו שאומרת הכותרת, האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש היא להיות מונע מעקרונות, כלומר ממוסר.

נעמיק: בתור התחלה, יש לפחות 2 "סוגים" של עקרונות מוסריים המהווים תחליף להדוניזם, שנמנים בתיאוריה על "ההתפתחות המוסרית" של בני אדם, על פי מספר פסיכולוגים התפתחותיים:

א. התמקחות

כלומר, משא ומתן. ניתן בפשטות גם לכנות גישה זאת כ – "תן וקח". הגישה הזו למעשה היא מעיין שילוב בין הגישה ההדוניסטית, שדוגלת במקסום הרגשה טובה, לבין הגישה שדוגלת בחיים "מבוססי מוסר", וזאת משום שעל אף שהיא דוגלת בלפעול על פי סוג מסוים של עקרונות, העקרונות האלו למעשה נועדו על מנת למקסם סיפוק רגשי.

עכשיו, נסביר מה הגישה הזאת אומרת ברמה הפרקטית. העיקרון המנחה שלה הוא לחשוב על כל מעשה שאנחנו עושים בחיים – כעסקה (trade off), בה אנחנו מקריבים משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, בתקווה שהדבר שמקבלים חזרה יהיה שווה יותר מהדבר שהקרבנו.

הדרך לשיפוט ה "עסקאות המועדפות", היא לחשוב על כל דבר שיש לנו בחיים – כלומר דברים מופשטים שקשה להגדיר במדויק (שסובלים מ syntatic ambiguity -משפטים רב-משמעיים שניתן לפרש במגוון דרכים ללא דרך לדעת איזה פירוש הוא הנכון) בתור סוג של משאבים, שיש להם מידה כמותית של ערך עבורנו. זה כמו לחשוב על כל משאב שיש לנו כמו שאנחנו חושבים על הכסף שברשותנו.

דוגמות: להקריב 20 דקות מהחיים כדי לשטוף ידנית את הכלים מארוחת הצהריים (אולי עדיף לעשות לזה אוטומציה ולהשתמש במדיח – דורש פחות זמן עבודה מהאדם). לשקר לאחרים ולעשות עליהם מניפולציות סמויות, ובתמורה לזכות בחיבתם ובמה שמכונה "external approval". ובעולם הפיננסים, כששוקלים לקנות בית: "האם שווה לי לשלם מיליון שקל על הבית הזה? אולי יש בית טוב יותר בעלות נמוכה יותר?".

כעת, יתכן שאתם חושבים לעצמכם: "רגע, אבל אני כבר יודע לעשות את זה! אני יודע 'לשים בצד' את הרגשות שלי בצד, ולחשוב על הכדאיות של דברים מסוימים על פי מונחים של משא ומתן!"

ברור. הרי בעולם הפיננסי (הכלכלי) זה הכרחי, ומאפשר לכם לעשות רק את העסקאות המשתלמות ביותר. מי שלא יודע לחשוב ככה ב "עולם המבוגרים", לא צפוי להיות אי פעם עצמאי כלכלית. ומי שיודע לחשוב ולתכנן את חייו לטווח ארוך של עשרות שנים, וודאי גם, למשל, יידע שלא משתלם להתמכר למשהו מהנה ספציפי, כי זה משול ל – "עסקה", לא משתלמת שמחייבת אותו לוותר על כל שאר הדברים בחייו.

אם כי אני מודה שזה לבד לא מספיק להבחנה במניפולציות – לצורך זה, צריך היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית. אבל בכל אופן, חשיבה התמקחותית מעודדת מידה מסוימת של חשיבה רציונלית וביקורתית, כך שיש כאן לפחות קורלציה בין הדברים, אם לא סיבתיות.

ב. מוסר –

אדם שהולך על פי גישה זו ראה בדעות המוסריות שלו כהבסיס לכל החלטותיו. אני בכוונה כתבתי "דעות מוסריות", כי כמו שכבר הבהרתי במקומות אחרים, מוסר הוא נושא פילוסופי שיש בו אינספור דעות שונות, משונות ומנוגדות זו לזו, שלא ניתן להכריע באבסולוטיות מה מהם נכון. יש אפילו קבוצת דעות בשם "נון קוגניטיביזם", לפיה מוסר הוא בכלל לא נושא פילוסופי, ובכל בכלל לשרת מטרות שונות בתכלית, כגון למשל, הבעת רגשות.

לכן, לפי גישה זו לא חשוב האם דעותיך בנושאי מוסר נכונות או לא – חשוב עצם זה שאתה בכלל חושב על מוסר, מגבש דעות בעניין דרך חשיבה ביקורתית, ופועל על סמך זה במקום על סמך רגשות.

ובכל אופן, כדי להסביר מה בכלל אומרת גישה זאת, נסביר את פשר הביטוי "מוסר". כוונת הביטוי היא למה נכון לעשות, מה הכי רציונלי לעשות, בכל הקשר ובכל מצב.

כמובן שלא בטוח שבכלל ניתן למצוא תשובות בנושא זה. אני למשל, כידוע, חושב שאין משמעות מוסרית רציונלית לחיים (שים קישור על כך שאין סיבה לקום בבוקר) כלומר שלא ניתן למצוא משמעות כזאת[7].

בכל אופן, עכשיו שזה הובהר, אדגיש כי התסמין הבולט ביותר למי שהולך אחרי גישה זו – היא שהוא מוכן לסבול מרצונו החופשי (!), רק כדי לא לעשות שום מעשה שאיננו מוסרי. אם למשל הוא יחשוב שזה לא מוסרי לשקר (מעצם הכוונות האגואיסטיות של שקרים), הוא יקפיד לא לשקר בכל מצב, גם במצבים בהם זה יכול לעלות לו בחייו. וזאת משום שהוא מבין, שלהיות מוסרי, זה יותר חשוב מלהיות מסופק מבחינה רגשית.

עכשיו, אדגיש גם כי לעניות דעתי, לא ניתן לאמץ גישה זו ללא היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית, מאחר והיכרות עם חשיבה ביקורתית, הכרחית לצורך פיתוח דעות עצמאיות בכל נושא באשר הוא, כי חשיבה ביקורתית היא בהגדרתה חשיבה כדי לבחון את המציאות ולדעת מה נכון.
מאחר וזאת, ממילא יהיה קל מאוד לאדם שכזה, לא להתמכר לדברים המספקים לו סיפוק רגשי, מאחר והוא מלכתחילה לא מחפש בכלל את הסיפוק הזה – הוא לעולם לא יעשה שום דבר רק בגלל שהוא מספק רגשית.

וכמו כן, אי אפשר יהיה "להכניס" אותו לדתות/כתות וכו', כי גם בלי קשר לבעיות המוסריות הפוטנציאליות שבעניין – ההיכרות שלו עם חשיבה ביקורתית תאפשר לו לזהות בקלות את הבעיות בהבטחות שלהם, ובדרישותיהן התובעניות והשתלטניות.

בשורה התחתונה..

הפוסט הזה בא, בשורה התחתונה, להתנגד להדוניזם, להסביר את הבעיות והקשיים שבו, ולהציע לו חלופות רציונליות יותר.

כמובן שבפוסט הזה, כמו שרואים בבירור, לא המצאתי את הגלגל מחדש. פילוסופים רבים כבר תקפו את ההדוניזם, אפילו עוד לפני שאותם פסיכולוגים התפתחותיים שהתייחסתי אליהם בתחילת הפוסט ניסחו את התיאוריות שלהם. לדוגמה להתנגדות שלא התייחסתי אליהם, ראו את הניסוי המחשבתי של רוברט נוזיק בעניין.

בין כה וכה, אני מקווה שכעת תתחילו לחשוב על יותר היבטים בחיים שלכם במונחים של מוסר – מה יהיה הדבר הכי מוסרי לעשות, או לכל הפחות במונחים של עסקאות/trade off – לתת ולקבל בחזרה. כמובן שמטרת הפוסט איננה להגיד לכם שכדאי לכם לרצות משהו – אלא רק להציע ולנמק דרכים חלופיות לחשוב ולנסח את הרצונות שלכם, שאינם "כדי להרגיש טוב".

אגב, אם אתם ממש מפחדים שאם תפעלו על פי הדעות המוסריות שלכם, אז זמן קצר מאוד לאחר מכן, "תזרקו" מהחברה נטולי קורת גג וארוחת בוקר – אני ממש מבין אתכם, ולא מצפה שתכריחו את עצמכם בכל זאת לפעול רק על פי מוסר. אולי לפעמים עדיף להתפשר על גישת המשא והמתן. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים:

[1] כמובן, עם זאת, ש "תסוגה לממוצע" זוהי תופעה שהוכחה בסטטיסטיקה בלבד. להבנה טובה יותר שלה, איך משתמשים בה בסטטסטיקה, ולחוקים סטטיסטיים בסיסיים נוספים, אני ממליץ על הקורס של הפסיכולוג Richard E. Nisbett, "Mindware: Critical Thinking for the Information Age"

[2] על הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה לא אסביר שוב, משום שכבר הסברתי אותם בכמה פוסטים קודמים,  כמו זהזהוזה, וחבל שאחזור על עצמי..

[3] להסבר על מה הופך את אותם מנהיגי כתות ודתות, כמו כן מגוון סוגים אחרים של "גורואים", לבלתי ניתנים לבדיקה רצינית ולנטולי אחריות, קראו את הפוסט הזה.

[4] יש כמובן קונפליקטים מובהקים בין תנועת הניו אייג' לתנועת הספקנים, אבל לזה לא התייחסתי בפוסט, כי הפוסט הזה עוסק במוטיבציה ובהצבת מטרות, בעוד הקונפליקט שבין 2 קבוצות אלו לא קשור לזה בכלל, אלא, לויכוח לגבי איך נכון להבין את המציאות באופן כללי. אבל, מאחר וגם זה נושא ראוי וחשוב לויכוח, אמליץ למעוניינים להעמיק בכך על הפוסט הזה למשל.

[5] אם אתם מתקשים להבין למה אני מתעקש להפריד בין אמונה לאמון כ 2 מושגים שונים בתכלית, קראו את הפוסט הנפלא של ערן אבירם בעניין, שמסביר לעניין איך להבחין ביניהם.

[6] לפי הערך של מערכות יחסים בויקיפדיה, מערכות יחסים ממלאות מספר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ועיקריים. אני לא אכניס כאן יותר מדי את המילה "אושר" כי היא מעורפלת וסתם תבלבל, אבל מה שכן, אם נגדיר אושר כהשגת כל הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם, אז באופן כללי, אין ספק שעל פי המדע, מערכות יחסים הם פקטור משמעותי מאוד לצורך העניין.

[7] רק כדי שהעניין יהיה ברור במלואו: כל הדיבורים שמסבירים מהו מוסר, למה הוא חשוב, מהם המשמעויות האפשריות שלו (והאם בכלל יש לו כאלו) – כל אלו נידונים בענף בפילוסופיה הידוע בשם "מטא-אתיקה", שכולל מחשבות על כל הענף האתיקה, ואחד הויכוחים המרכזיים בו, הוא על האם בכלל יש דבר כזה "אמת מוסרית" – כלומר, האם טענות על מה מוסרי ועד כמה, יכולות להיות נכונות באופן אובייקטיבי, או רק סובייקטיבי?

אז מתוך קבוצת הדעות בענף שסבורה שהכל במוסר סובייקטיבי לגמרי, המכונה "אנטי-ראליזם מוסרי", יש, בין היתר, את קבוצת הדעות "נון קוגניטיביזם", הכוללת את השקפת ה "אמוטיביזם" (מהמילה הלועזית 'אמוציה', כלומר רגש), שהצגתי באזור הערת השוליים הזאת, לפיה כל משפט שנשמע כמו "דעה מוסרית" הוא בעצם בכלל לא בא לטעון שום דבר, אלא רק לבטא את רגשותיו של הדובר..

על התשוקות לאושר, חופש, ומשמעות לחיים – למה המרדף אחריהם הוא מיותר

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. למעשה, כל מה שאני כותב הוא כנראה שטויות במיץ עגבניות. אנא הצילו אותי מהטמטום שלי בעזרת התגובות שלכם. תודה. בכל מקרה..

אוקיי, אז במסגרת הפוסטים על "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני הולך לכתוב על 3 רצונות מפורסמים ביותר של בני אדם: אושר, חופש, ומשמעות לחיים.

ראשית, אבהיר שאני לא מתכוון לחזור (כמעט) על שום דבר שכבר כתבתי בסדרת הפוסטים המתארת שיטות שונות להרחבת/השגת אושר כזה או אחר. אם כי אני כן קצת אחזור על הרבה טענות שבלוגר אחר טען לפניי בדרכיו[1]

שום דבר.. חוץ ממה שכתבתי בתחילת הפוסט המבוא לאותה הסדרה, אז אתחיל מלצטט את זה:

"כולם כל הזמן רודפים אחרי מבוקשם ומשיגים עוד ועוד, ולא משנה כמה הם משיגים, הם תמיד רוצים עוד. הם גם רוצים לשמור את מה שהם כבר השיגו(אם לא לשפר). זהו מרוץ עכברים."

זה די טריביאלי. אנחנו אוכלים, ואחרי כמה שעות אנחנו שוב רעבים. אנחנו עייפים, ואחרי אולי 16 שעות ערות אנחנו שוב עייפים. לדעתי האישית (בערך), זה מתאים מצוין להגדרה של מירוץ עכברים, כי אין שום היגיון מאחורי הלופים האינסופיים האלו – לא, אנחנו לא חיים למען מטרה רציונלית כלשהי, כי הדבר הבסיסי שמשאיר אותנו בחיים לא מבוסס על היגיון (הרצון לשרוד, כמובן). לא משנה כמה נשיג ולאן שלא נפנה – לעולם נהיה שקועים במירוצי עכברים מיותרים כל חיינו.

כלומר, כרגע אני טוען את הטיעון הבא:

הנחה: המניעים שלנו להשאיר את עצמינו בחיים הם לופים אינסופיים..

הנחה: המניעים האלו הם גם חסרי היגיון לחלוטין.

מסקנה (מדדוקציה): אנחנו כל החיים שקועים בלופים אינסופיים (מירוצי עכברים) חסרי היגיון.

אבל חכו, יש עוד.

גם הרצונות לחופש ומשמעות חשובים לא פחות. למעשה, אני לא בטוח בכלל ששורש הרצונות של כולנו הוא אושר (לפחות בהנחה שניצמד למילון מצוי ונגדיר אושר ככל רגש רצוי).

אז הבה אראה לכם משהו לגביהם.

משום מה, יש פרדוקס בניסיון להשיג כל אחת משלושת הדברים האלה, שמתוארים באמצעות "פרדוקס כללי", שהוא:

פרדוקס כוח הרצון. לפיו, ואני לא ארחיב על ויקיפדיה כי חבל לחפור, אפשר להשיג משהו "יותר טוב" באמצעות פחות מיקוד בו – כלומר, באמצעות זה שלא ננסה להשיג אותו "בכל הכוח", נשיג אותו "טוב יותר".

אני לא בטוח בעצמי מה זה אומר, אבל יש לזה כל מיני התבטאויות. לדוגמה, הנה אחד מאינספור הכתבות שמטיפות לכך שאפשר להיות פרודקטיבי יותר בעזרת פחות עבודה. חפשו בגוגל את השאר אם אתם רוצים.

עכשיו, אסביר למה לדעתי, אפשר להשיג יותר אושר/חופש/משמעות – באמצעות פחות ניסיונות מכוונים להשיג אותם:

על אושר..

מעבר לענייני הצרכים הבסיסיים, גם הרצון להרגיש כמה שיותר טוב, סובל מפרדוקס ההדוניזם – שמזהה שהניסיון להשיג את מיטב ההנאה (= אושר, או לפחות סוג אפשרי של אושר), מונע את היכולת להנות. מרק מנסון היטיב לנסח זאת כך:

desiring a positive experience is itself a negative experience; accepting a negative" experience is a positive experience."

כלומר, לרצות להנות זה לא מהנה, ולהפסיק "להיאבק" למען השגת הנאה, זה שלעצמו כן מהנה. אם אתם לא רוצים להסתפק בציטוט של בלוגר, יש מספיק ציטוטים של אנשים קצת יותר משכילים בערך בויקיפדיה של הפרדוקס.

כתבתי גם במקום אחר פרדוקס דומה, שמהווה משחק מילים: אדם שדוגל ב "לאהוב הכל" = אדם שאוהב את האהבה = אדם ששונא את השנאה = אדם שלא אוהב הכל. אם הבנתם את הפרדוקס, אתם וודאי שמים לב שהוא תקף לעוד אינספור דברים אחרים..

כבונוס לנושא האושר, אגב, יש את תופעת ההסתגלות ההדונית שגם רלוונטית לעניין – שורה של מחקרים פסיכולוגיים[2], שמצאו רמה גבוהה של יציבות מבחינת "דירוג האושר" של המשתתפים במחקר, גם לאחר אירועים דרמטיים כגון זכייה בלוטו. כלומר, הם מצאו שהמשתתפים במחקר נוטים (לא ב 100%, אבל נוטים, ואולי זה נכון לכלל האוכלוסייה) להרגיש טוב בערך באותה המידה כל הזמן. במחקר שקישרתי אליו הייתה "רמת יציבות" של 80% (ראו ב abstract). זה המון.

כך, שלא רק שלא ניתן באופן חד-משמעי להשיג אושר באופן יזום, אלא גם אם כן מצליחים להשיג אותו (ביזום או לא), זה עובד כמירוץ עכברים אינסופי, בדיוק כמו אוכל, שינה וכו'.

וכרגיל, לסיכום כטיעון:

הנחה: חוסר הניסיון להשיג אושר הוא אושר שלעצמו.

הנחה: כל אושר שמושג נעלם במהירות.

מסקנה (מאבדוקציה): קשה לי לגזור מסקנה ברורה, אבל אסתפק בלטעון שאין הרבה טעם (אם בכלל) לנסות להיות מאושר.

מרק מנסון לוקח את זה יותר לקיצון וטוען, באינספור פוסטים וטענות שונות, שאין שום טעם בכלל לנסות להיות מאושר, בכל פוסט אפשרי שלו בערך. הוא טוען שלרגשות שלעצמם אין משמעותהוא ממחיש סבל שעובר מי שמנסה להיות מאושר, ועוד המון.

בהערת אגב, על הדעה של אליעד כהן בעניין (לפיה הדרך היחידה להיות מאושר כל הזמן, ואכן יש כזו, היא להבין את כל המציאות ב 100%[3]) לא ארחיב ולא אתייחס, אלא אם הייתי חושב ברצינות שאפשר להבין ב 100% את כל הידע האנושי הקיים כיום כולל כל מה שעוד לא מובן לאף אחד, בפרק זמן של 80 שנה..

על חופש..

למרות הספקנות שאני כל כך דוגל בה, אעז לנחש שהרבה מהקוראים פוסט זה מכירים את "הסולידית". היא מניחה, בגדול, שפנסיה/חוסר חובה לעבוד = חופש. האם זאת האמת? אפשר לדון בלי סוף על סוגיית חופש הבחירה, אז אני רק אעלה היבט נוסף אחד של העניין בפוסט הזה.

בכל מקרה, אפשר להגיד את אותו הדבר על חופש, למה? כי הפרדוקס שהצגתי על אושר, עם הדוגמה על האהבה – תקפה גם כאן – מי שעובד קשה כדי "להיות חופשי", בעצם כובל את עצמו (=מוותר על חופש בחירה) כדי להגדיל את החופש הבחירה שלו. ומי שלא רוצה להיות חופשי.. חופשי! חופשי מהרצון להיות חופשי..

אז בהקשר לפנסיה וכל זה – מי שיעבוד קשה כדי לצאת לפנסיה מוקדמת, יקריב את כל מה שהוא לא יכול לקנות בגלל שהוא חייב לצמצם את עצמו לרמת הוצאות מסוימת ולהיצמד אליה כדי להצליח בזה, מה שיכול כרוך במאמצים נוספים ברוח "עשה זאת בעצמך". הוא חייב לשמור גם על הכנסה יציבה בתקופה בה הוא עובד, אחרת קצב ההתקדמות שלו לפנסיה יואט. הוא חייב גם להשקיע את הסכום בזהירות רבה, כי בלי להשקיע לא ממש אפשר לצאת לפנסיה (מתישהו), וצריך להקפיד שההשקעות יצליחו בסופו של דבר- כל אחד מהדברים האלה הם דברים שצריך (על פי הסולידית!) לכבול את עצמינו אליהם כדי להגיע ל "חופש" עליו היא מדברת ו "להישאר בו". הרבה מאוד כבילה שלא קיימת אם אנחנו לא מחפשים אותו[4].

מהפסקה הנ"ל, אעז לטעון שזה לא עניין של להיות חופשי בכללי, אלא להיות חופשי ממשהו ספציפי (כבילות למקום עבודה, במקרה של הסולידית), שמחייב (כנראה תמיד) ויתור על חופש בהקשרים אחרים..

אסכם את נושא החופש עם זה:

הנחה (סמויה, שלא ציינתי מקודם): ככל שאנחנו רוצים פחות, כך אנחנו חופשיים יותר. (מסכימים? אני בעצמי קצת בספק..)

הנחה: כל סוג של ניסיון להשיג חופש מהיבט X, כרוך בויתור על חופש מהיבט Y.

הנחה: מי שלא מנסה להשיג חופש משום היבט, בעצם חופשי מהחתירה לחופש, שכנ"ל באופן פרדוקסלי כרוכה גם בויתורים עליו.

מסקנה (מאבדוקציה): מי שלא מנסה בכלל להיות חופשי – שלא כובל את עצמו לשום דבר למען חופש – חופשי יותר ממי שמנסה להשיג חופש באופן מכוון.

ולגבי משמעות..

עכשיו שהגענו לנושא השלישי, הבה נפסיק עם הבולשיט וניגש מיד לפרדוקס: "פרדוקס הניהיליזם. הפרדוקס הרלוונטי הוא (ושוב, אתחיל מציטוט פשוט):

"the paradox of nihilism is "that the absence of meaning seems to be some sort of meaning"

כן, שוב אותה וראציה נדושה: מי שאין לו משמעות לחייו – עצם חוסר המשמעות יכולה להוות משמעות שלעצמה. ואוסיף על זה – מי שמחפש משמעות לחייו – אין לו כרגע משמעות לחייו (אחרת הוא לא היה מחפש אותה). אפשר גם לומר שמי שאין לו משמעות (לטענתו) – המשמעות שלו היא לחפש משמעות.

כן, אפשר לסבך את זה יותר ולשאול "היי, אבל אם אין משמעות = משמעות, אז גם למי שמחפש משמעות יש משמעות?"

ובכן, יתכן, אבל גם אם כן, זה לא משנה את המסקנה שאני חותר אליה – תמיד יש משמעות לחיינו, מבלי שננסה להשיג כזאת. מה הטעם בלרדוף אחרי משהו שלא יכול לא להיות לנו?

זה לא פיתרון קסם לכלום כמובן, אבל זה כן אומר שכמישהו אומר "אין לי משמעות", הוא בעצם מתכוון ש "אני רוצה משמעות אחרת מזה שיש לי כרגע". להיות מפתח משחקי מחשב במקום להיות "כלומניק". להיות שחיין אולימפי במקום חובב. זה לא יצירת משמעות – זו החלפת משמעות.

לכן, הייתי מציע (לכולנו) להניח שהחיפוש אחר משמעות, ותהיות קיומיות על "בשביל אני קם בבוקר בכלל", הם תהיות שקורות בגלל שאנחנו רוצים איזה משמעות אחרת ספציפית – לא כי אין לנו משמעות כרגע.

ובנוסף, הנה עוד פרדוקס. אם נגדיר "משמעות" כפי שהוא מוגדר בויקיפדיה האנגלית:

"Meaning is the personal significance of something physical or abstract. This would include the assigning of value(s) to such significance."

אז.. זה אומר שהערך של כל דבר במציאות, ביחס לדברים אחרים במציאות, נקבע לפי ערכו.

  • נניח שעזרה לאחרים מגדילה את הערך שלנו בעיניי עצמינו (זה לא מחויב, אבל דמיינו לצורך העניין אדם שמסכים עם זה).

שימו לב מי שמסתכל על נושא המשמעות בצורה שכזו, יש 2 אפשרויות:

א. להתמקד ביצירת משמעות עבור עצמו – להעלות את הערך של עצמו באמצעות עזרה לאחרים. דוגמה מעשית להמחשה – ללמוד 3 תארים בפסיכולוגיה, ואז לעבוד כפסיכולוג.

מי שעושה זאת, לומד את 3 התארים בשביל להשיג את המטרה של עצמו – להפוך לפסיכולוג – כן, זה כדי שיוכל "לעזור לאחרים" כפסיכולוג אח"כ, ומזה לגזור את משמעות חייו – אבל בסופו של דבר המטרה שלו היא לעזור לעצמו – אגואיסט.

ב. להתמקד ביצירת משמעות עבור אחרים – שזה אומר, אם להשתמש בדוגמה מסעיף א', להתמקד לא בלהפוך לפסיכולוג, אלא בלעזור למישהו אחר (שרוצה להיות פסיכולוג) להצליח להפוך כזה. זה לא כאילו צריך להיות פסיכולוג כדי שיהיה אפשרי לעזור למישהו אחר להפוך לכזה.

מי שעושה את זה, גם עוזר לאדם אחר בהשגת משמעות (פסיכולוג וכל זה), וגם עוזר לעצמו באופן עקיף – כי המשמעות של חייו כעת, או לפחות חלק ממנה, היא לעזור לאדם השני להפוך לפסיכולוג. זה משמעות שלעצמה.

ולא רק זה! שימו לב גם שמי שיעשה זאת, בעצם עוזר למישהו אחר בדבר משמעותי במיוחד (בעיני עצמו).. להשיג משמעות לחיים! ולעומתו, מי שלא עושה זאת – מי שהופך את עצמו לפסיכולוג ואז עוזר לאחרים כפסיכולוג – יתרום לאחרים רק בעזרת טיפולים פסיכולוגיים שספק עד כמה הם יועילו למטופלים (הרי בסופו של דבר, אם מה שחשוב לו זה להיות פסיכולוג, הוא יתמקד בלהרוויח את הכסף שהוא צריך כדי להישאר כזה, על חשבון תועלת המטופלים), אבל כן יתנו לו משמעות וכל זה. אתם וודאי כבר רואים לאן אני חותר:

הניסיון של אדם א' להשיג משמעות לחייו בעולם, הוא ניסיון חסר משמעות עבור העולם בכללי (לא הופך את אדם א' למאוד משמעותי). הניסיון של אדם ב' לעזור לאחרים להשיג משמעות לחייהם (ולא לעצמו), הוא ניסיון שהופך את אדם ב' למשמעותי הרבה יותר מאדם א'.

כלומר:

הנחה: חוסר משמעות לחיים היא שלעצמה משמעות לחיים – הצורך למצוא משמעות.

הנחה: השגת משמעות לחיים של עצמך, איננה משמעותית. אבל כשאחרים משיגים בזכותך משמעות לחייהם, זה שלעצמו המשמעות שלך לחיים, שהרבה יותר משמעותית ממשמעות שממוקדת בעצמך.

מסקנה (מאינדוקציה) לכולם יש משמעויות לחיים. המשמעויות של המשמעויות האלו, תלויות בכמה הם משמעותיות בעיניי אחרים ולא בעיניי עצמך..

לסיכום..

יש טעם בכלל לנסות להשיג לעצמינו חופש/אושר/משמעות לחיים? מה זה נותן בכלל? מוזמנים לענות על השאלות האלו בתגובות!

הערות שוליים

[1] את ההשראה לבערך כל הפוסט הזה קיבלתי מהפוסט האחרון בבלוג של מרק מנסון, שמתייחס אליהם. רק שהוא לא טורח להתייחס לפרדוקסים "פורמליים" (= כאלו שנוסחו על ידי פילוסופיים שלמדו את המקצוע באוניברסיטה), לא מנסח טיעונים מסודרים, ולא ממש טורח להוסיף מקורות בכללי..

[2]  כגון המחקר הזה (שפורסם עבור האוניברסיטה הזאת)

[3] כדי להבין מי זה אליעד כהן, למה הוא טען את זה, ולמה אני בעיקרון לא מתייחס אליו ברצינות (למרות שאני אוהב להזכיר אותו) – קראו את הפוסט לגביו.

[3] כל מה שכתבתי בפסקה של ההערה הזאת מבוסס נטו על הבלוג של הסולידית. לא סילפתי כלום, נשבע. הרחבתי על זה עם קישורים רלוונטיים בפוסט הזה.

איך להיות מאושר: "תהיה אמיתי עם עצמך"(אליעד כהן)

איך להיות מאושר: "תהיה אמיתי עם עצמך"(אליעד כהן)

eliad

שיטה 1

מבין כל השיטות ששמעתי עליהם והתעניינתי בהם, זו השיטה לכאורה הכי מסובכת. עם זאת, הצלחתי בכל זאת לסכם אותה "בקצרה"(החלק בו אני מציג את השיטה הוא רק 1,850 מילים!!!). מדובר בשיטה של אדם בשם אליעד כהן. במקצועו הוא מוגדר כקואוצ'(מאחר והוא טוען שהוא מתחייב להצלחה בכל תחום וגם כי החוק מתיר לכולם לקרוא לעצמם כך – ככלל שמעתי הרבה תלונות על כל הקואוצ'רים שאין עליהם שום פיקוח וצורך בהסמכה פורמלית – הנה ניתוח על אחד מהם), אבל לפי אופי ה"סדנאות" שלו והתורה שלו, המזכירה במידה מסוימת את תורתה של ביירון קייטי, לדעתי נכון יותר לחשוב עליו כגורו(מורה רוחני). השיטה היא בעצם "אוסף" של תורות פילוסופיות שמהוות הקדמה לתורה שהיא "מעבר" לפילוסופיה, מכיוון שהיא נתפסת ומובנת רק בשכל "העל האנושי"(וכל זה יוסבר בהמשך). זה למה הוא כנראה לא חושב שהתורה שלו היא פילוסופיה.  לחצו כאן לקבוצה(המרכזית) שלו בפייסבוק(יש לו עוד שתי קבוצות "מתות").

לפני שאתחיל,

אשתף את המעט שאני יודע על המוצרים שאליעד מציע(מבלי לחשוף את מה שהוא שומר עליו בסודיות):

אם תסתכלו בסרטונים של המייסד מתחילתם(2010) עד היום, תראו כיצד הם מתנהלות ברמה הבסיסית: הוא יושב עם חבורה של אנשים ובכל פעם אחד מהם שואל שאלה, אליעד עונה והם מתחילים לשוחח, כאשר שאר האנשים בחדר לפעמים משתתפים בשיחה. שימו לב אבל, שאיו שום פרטים, לא באתר שלו ולא בקבוצות בפייסבוק, על איפה ומתי הפגישות האלו מתנהלות(פעם הוא דווקא כן חשף מידע, ראו כאן לדוגמה) הדרך היחידה לקבל עליהם מידע זה להתקשר אליו ולבקש ממנו את המידע(ולקוות שהוא יסכים).  הוא מנהל גם פגישות אישיות(אחד על אחד) בשעות וימים שמתואמים מראש עם האדם השני, וחלק מהם מצולמים(אם האדם השני מסכים לכך), ראו לדוגמה בסרטון הזה. הוא מדבר על פגישות אישיות וקבוצתיות באופן קצת גלוי כאן.

יש לו גם ספרים שהוא מוכר(כל המאמרים בספרים שלו נמצאים גם באתר שלו LOL), שעולים כמו ספר ממוצע, והוא מציע גם "חברות" באתרו בתשלום(100 ש"ח לחודש!), ששימושיות בעיקר כדי לראות את ההרצאות המלאות ולקרוא את המאמרים המלאים באתרו(אל דאגה – דאגתי שכל הקישורים שהשארתי לאתרו בפוסט הזה יהיו לתוכן שגם החלק החינמי בו כולל כל מה שצריך). כמובן שהוא דאג לעשות סרטון על כך שכסף מזיק לנפש. וגם עשה סרטון על כמה זה חשוב לבוא למפגשים ולשלם לו הון תועפות ולא להסתפק בתוכן הזול(ספרים וחברות באתר).

כמובן שהוא לא נשען על שום הסמכה פורמלית(""החיים סובבו את הדברים בצורה שכזו.." "מי בכלל צריך הסמכה, כי מי הסמיך את ההסמכות הפורמליות.."). לדעתי, יש טעם לבדוק אם העסק שלו מוכר על ידי הרשויות, והאם הוא טורח לדווח על ההכנסה "המגוונת" שלו, כפי שצריך לעשות על פי חוק.

למרות זאת, אנא נסו לקרוא את ההמשך ללא דעה קדומה שלילית לגביו. הוא אמר הרבה דברים שנשמעים מעניינים ביותר לדעתי, ואני אף היום מוצא(פה ושם) דברי טעם אצלו. הוא גורו נדיר ביותר(בלשון המועטה) בצורת מחשבתו, חבל שלא להנות מזה.

בכל אופן, לגבי השיטה שלו…

אקסיומות בסיסיות:  כל דבר מוגדר לא בהכרח נכון מאחר והוא מוגדר.  זה שדברים שונים מצד ההגדרה לא אומר שמשמעותם לא יכולה להיתפס כזהה ב "שכל על אנושי". תפיסת הנפרדות של האדם(המעורבבת במידה מסוימת עם אחדות) מראה על חוסר הבנת המציאות, והיא הסיבה היחידה למה האדם איננו מאושר. כל האקסיומות הקודמות נכונות רק בשכל האנושי ה "רגיל". אושר מוגדר בשיטה זו(ברמה הבסיסית ביותר) כמצב בו אין לאדם המאושר בתוך תוכו שום בעיות, שום תפיסת טוב/רע, שום פחד וכו', למרות שבחיי היום-יום הוא נראה לא מאושר כמו כולם(כי כלפי חוץ יש לו את כל הנ"ל). אין לו שום דעה מוגדרת והוא בוחר מה לחשוב באופן מודע ב – 100% ומשקר את עצמו *ביודעין כדי שיוכל לחוות טוב ורע כמו כולם(לטענת המייסד כולם משקרים את עצמם – ועל כך בהמשך), רק עם מודעות מלאה להרגשותיו ומחשבותיו וכיו"ב. מאחר והאמת נתפסת אצל המייסד כצורת חשיבה, הוא סבור שעל כל אדם לברר את האמת בעצמו – והוא לא יכול לעשות מיקור חוץ בשביל זה.

*תפיסת הנפרדות של האדם = התפיסה שרואה את הישויות במציאות כנפרדות זו מזו, מבלי לראות מכנה משותף אחד לכל אלה(ומתחילה, לטענת המייסד, בתפיסת "האני" – דיונים על ישות "האני" הם מאוד נפוצים בפילוסופיה ובתורות רוחניות אחרות, אגב).

צורת החשיבה שהובילה לשיטה: כל שינוי אפשרי ב"עולם המעשי" איננו רלוונטי לאושר. האדם ימשיך לסבול לנצח אלא אם ישנה את צורת החשיבה הפנימית שלו, ולא את הסטטוס שלו ב"עולם המעשי"  (הרחבה נוספת על כך יש כאן). כל עוד שכלו של האדם תופס את האדם כישות בתוך מציאות עם ישויות נוספות ושונות ממנה – האדם לעולם יסבול(לכן הדרך היחידה של האדם להיות מאושר היא להתבונן על המציאות ולנסות להבין כמה שיותר טוב, וככל שיצליח להבין אותה יותר כך הוא יתפוס את כל שאר הישויות במציאות כ "פחות שונות" ממנו. כאשר יעשה זאת "עד הסוף"**, הוא יראה ש"הכל אחד", בדגש על כך שהישות העצמית שלו "מאוחדת" עם כל שאר הישויות במציאות.

את השינוי הפנימי צריך לבצע דרך צורות חיצוניות המהוות בסיס להתבוננות פנימית(ראו תרגיל מס' 2 למטה), ולכן גם מי שיתבונן רק על איך הוא יכול להשיג איזושהי מטרה ב"עולם המעשי" – גם כן יגיע לאושר המדובר, בתנאי שילך אחריה "עד הסוף" – בלי קשר לאם ישיג את המטרה או לא, מאחר וההליכה" הזו תהיה כרוכה בהבנת כל מה שיכול לעזור לאותו אדם להשיג את המטרה הזו – שזה, לטענת המייסד(כפי הבנתי), הכל.

עכשיו, בחלק גדול מהסרטונים שלו השואל שואל אותה שאלה על חיי היום-יום ואליעד "זורם" איתו ולא ממש "דוחף" לו מסרים פילוסופיים רוחניים ערטילאיים למיניהם ועצות ליישום ישיר של תרגילי החשיבה המרכזיים של השיטה שלו(שיוצגו בהמשך). זה מה שאליעד מכנה "הלבשת השכל של האחדות בנפרדות" – כלומר, הוא טוען ש"החכם האמיתי"(מי שהבין את כל המציאות וכו') יודע לתת עצות גם למי שלא אכפת לו(לכאורה) מהבנת המציאות – על ידי זה שהוא מראה "קמצוץ" מהשכל שלו על זה שמתייעץ איתו – לדוגמה כאן, הוא אומר לאישה שיש לה ילד עצלן בן 30 שלא עושה כלום עם עצמו(במונחים של החברה הנורמטיבית: לא עובד, לא לומד במוסד כלשיהו, גם עם ההורים וכו'). אליעד מסביר לה שהוא בדיוק כמוה(לא חושב ששווה לו להתאמץ כדי לשנות מצבו – אותה הסיבה למה היא לא זורקת אותו מהבית) – וכך הוא בעצם מלביש חלק מהשכל שלו, שהוא חלק ה – "ה"אני" שלי לא נפרד משאר הישויות במציאות" – על ידי זה שהוא גורם לאישה להזדהות עם בנה, ובכך גורם לה לחוות שהיא יותר דומה לו ולכל שאר האנשים, ובכך לחוות שהיא פחות שונה מהם ויותר "אחד" איתם. כך הוא עושה גם עם נושאים כמו חרדה, אהבה עצמית וכו' – "מלביש" את שכלו על סוגיות כאלו. חלק גדול ממאמריו הם למעשה על סוגיות יומיומיות כאשר תמצית כל מאמר כזה היא – "הפתרון האולטימטיבי לבעיה הזו הוא להבין את המציאות ע"י.. (מציע את אחד מתרגילי החשיבה שלו, שכנ"ל יוצגו בהמשך)".

ברגע שכל כוח הרצון של האדם ממוקד על רצון אחד ויחידי – באותו רגע הוא יהפוך למאושר, ושום אירוע ב "עולם המעשי" לא יוכל לגרום לו לסבול נגד רצונו, והוא יוכל לחוות את "אחדות ההפכים"(לחצו כאן לתמצית על אחדות ההפכים – בעיני המייסד "שורש" אחדות ההפכים שניתן להגדיר הוא האחדות בין "היש" לבין "האין"), לפעול כמו אדם רגיל בעולם המעשי כך שכלפי חוץ הוא יראה אומלל כמו כולם שמנסה לפתור בעיות שלו, מאחר ואין אמת מוחלטת בעולם המעשי.

מבפנים הוא בכל מקרה יחווה את המציאות באושר מוחלט והוא יוכל להנות מכל מצב באשר הוא גם בעולם המעשי. הסיבה היחידה שאנשים לא מבינים את המציאות, זה בגלל שאנשים מתרגלים לאורך זמן לשקר את עצמם בדברים קטנים ולא להגיד לעצמם את האמת לאמיתה(וזה עצמו נובע מכך שהם "חולים במחלת האמונה(אומרים על פירוש שהוא עובדה)) וכך הם "משתילים" לעצמם במוח הנחות יסוד שאינם וודאיות ב- 100% וחושבים על פיהם, ואז הם מתחילים לראות "בעיות" שקיימות רק אצלן בראש עקב הנחות היסוד הנ"ל, לחוות שהם יותר ויותר נפרדים, לפזר את כוח הרצון שלהם וכו'.

בנוסף המייסד בד"כ טוען כי ככל שתיישמו את עצותיו יותר, כך יכולתכם לראות את ההתבטאות של "תהליכים פנימיים"*** שמתרחשים גם "בתוככם" וגם אצל ישויות חיצוניות לכם תשתפר, מה שמסביר לכאורה כיצד הוא יכול לדעתו לייעץ לאחרים כאחד ש "יישם" את השיטה שלו "עד הסוף", בנוסף לדעתו שרק שמי שהגיע לאושר ראוי ללמד על אושר.

**ב "עד הסוף" הכוונה עד למקסימום האפשרי שהאדם מסוגל אליו(שזה, לטענת מייסד השיטה, הרבה יותר ממה שכל בן אדם לא מאושר חושב)

***ב "תהליכים פנימיים" הכוונה לאותם תהליכים מופשטים שלטענת המייסד תזהו כאשר תיישמו את התרגילים של השיטה שלו, שמיד יוצגו עם 2 קישורים לכל אחת מהם בהם: 1. תוכן כמבוא לתרגיל 2. תוכן המראה לכאורה כיצד ליישם את התרגיל פרקטית.

השיטה:

יישם כל אחד מתרגילי החשיבה וההיגיון הבאים(הוספתי ביטויים נוספים שהמייסד מייחס לכל תרגיל) כמה שיותר "עד שתגיע לסוף"(למעשה לשיטתו של המייסד, מספיק שתיישם אחד מהם עד קצה גבל היכולת):

  1. דיוק בדיבור – מבוא(האדם משקר את עצמו) ו יישום  – כל משפט שחשבת/כתבת/אמרת – נתח אותו כמשפט כך: "פרק" את המסרים של המשפט, גם הגלויים וגם הסמויים, כך שהמשפט יתפזר לכמה משפטים שכל אחד מהם כולל רק מסר אחד, ותחשוב על כל מסר לפי השאלות המנחות הבאות: האם הוא נכון מצד הגדרתו או רק מביע דעה(תרגיל 3)? האם הוא מוגדר היטב או מעורפל? האם המסר מצויר כך שיהיה ברור האם הוא דעה או עובדה?

ברמה הפרקטית הכוונה לשבת עם דף נייר/מסמך טקסט במחשב, לרשום משפט כנ"ל, לרשום כמה משפטים בעקבותיו כנ"ל ולכתוב את השאלות הנ"ל עם תשובות לפי דעת הכותב.

  1. הסתכלות על כל דבר כיצירה ספרותית("השכל שבדבר") – מבוא(לראות את הסיבה הראשונה של המציאות ולחוות אחדות עם כל שאר הישויות "דרכה") ו יישום ו יישום מתומצת בכתב – קח כל אירוע/תופעה/סיפור, לא משנה כמה זה סתמי לכאורה, חשוב על זה כמשל ושאל את עצמך: "למה זה ככה ולא אחרת?". חקור את ה"משל" עד שתגיע לסיבה(שלא בהכרח נכונה – אבל זה לא משנה) ולאחר מכן נסה, בעזרת הסיבה שמצאת, לחשוב: מה מוסר ההשכל מה "משל" שחקרתי? מה ניתן ללמוד מזה באופן כללי? לאחר שתמצא מוסר השכל, נסה לחשוב איך הוא רלוונטי לגביך – הוא יכול לעזור לך בחיים כדי להשיג את מטרותיך האישיות. תרגיל זה נועד גם כדי שתתמיד לשאול ולהרגיל את המוח שלך לבדוק כל דבר וליצור משמעויות לכל דבר(שכן אתה מרגיל את עצמך לזכור שהוא יכל היה להיות אחרת). כן, לכאורה שיטה זו סותרת את עצמה(מוסרי ההשכל וקישורם מוביל ליותר "אחדות", בעוד שיצירת משמעויות לכל דבר מובילה ליותר "נפרדות"). המייסד בד"כ טוען כי דבריו בכוונה מלאים בסתירות כל הזמן כאשר מנתחים בשכל "אנושי" ושבשכל "על אנושי" אין סתירות בדבריו כלל(כן, זה מה שהוא מגיב לכל מי שמראה לו סתירה בדבריו). אגב, המייסד ממליץ בחום(ממה שהתרשמתי) שהדבר אותו "תחקור" בהתחלה יהיה אתה עצמך, שכן אז יהיה לך קל יותר להפיק מוסר השכל שיעזור לך באופן אישי.

ברמה הפרקטית, שב מול מסמך/דף נייר, כתוב את האירוע/תופעה/סיפור, ונסה לחשוב על סיבת העניין, לא משנה עם איזה "כלי חקירה" – העיקר שתפעיל את המוח – וכתוב אותה מתחתיו. כנ"ל לגבי מוסר ההשכל.

  1. הבחנה בין עובדות לפירושים("מחוייב ואפשרי") – מבוא(האדם משקר את עצמו שהוא בטוח במה שהוא לא בטוח בו) ו יישום מתומצת בכתב – פשוטו כמשמעו, שוב מול מסמך/דף נייר, כתוב דבר כלשהו, לא משנה בכלל מה(כי בכל דבר יש מסרים המביאים טענות), וכתוב מתחת אליו מהם העובדות האובייקטיביות המצוינות במשפט ומהם הפירושים הסובייקטיביים המצוינים במשפט. חלק את הפירושים לדרגות(דרגה 1 זה הפירוש הכי פחות סובייקטיבי, דרגה 2 זה קצת יותר סובייקטיבי מפירוש בדרגה 1, וכו'). תרגיל זה מהווה למעשה מעיין תרגיל עזר עבור הדיוק בדיבור, מאחר והוא משפר את היכולת שלך לראות מה ממה שאתה אומר/כותב/חושב הוא עובדה ומה לא, זה מאפשר "להשמיד" את השקרים הקטנים שהאדם סיפר לעצמו, דהיינו להפסיק לחשוב לפי הנחות יסוד לא וודאיות ב – 100%.
  1. לנסות להוכיח שההפך הוא הנכון("היפוכים") – מבוא(כדי לראות שהכל אחד צריך לראות איך שתי טענות שנראות סותורות לכאורה למעשה אינן סתורות ולכן "הן אחד") ו יישום סופר מתומצת בכתב(בהרחבה: לנסות לראות שתי טענות הפוכות לכאורה כנכונות משני היבטים שונים) לקחת דעה/אמונה מסוימת שלך, ולנסות לחשוב על היגיון שיוכיח שההפך המוחלט מהאמונה שלך הוא הנכון, מבלי שזה יסתור את הדעה/אמונה הנוכחית שלך, אלא "ירחיב" עליה מהיבט אחר. ברמה הפרקטית: קח דף נייר/מסמך, כתוב את הדעה/אמונה, כתוב כל סיבה אפשרית למה אתה חושב כך, ונסה לחשוב על איך למעשה אחד מהסיבות שאתה חושב כך, למעשה מוכיחה גם את ההיפך ממחשבתך – אם הצלחת, כתוב זאת מתחת לאותה הסיבה. זהו למעשה דומה לשאלת ה "למה" בכך שזה מפקפק באיזושהי תפיסה, אבל זה, בניגוד לשאלת ה "למה", מקרב את האדם לאחדות – בכך שזה מקרב אותו לתפוס שתי דעות הפוכות לכאורה(מצד השכל האנושי) כנכונות באותה המידה בדיוק(כחלק מרכישת השכל ה "על אנושי"). המייסד בד"כ *מדגיש*(מאוד) את התרגיל הזה כתרגיל שמוחק את האחיזה של האדם בהנחות לא ודאיות, למרות שלכאורה כל 5 התרגילים עושים את זה לשיטתו.
  1. ניתוח משמעויות של מילים – מבוא(לראות את הסיבה של כל דבר גם כאשר נראה שאין כזו) ו יישום מלא ו יישום חלקי ביותר ומתומצת בכתב – בהמשך להסתכלות על כל דבר כאל יצירה ספרותית, גם כאן הרעיון הוא לשאול "למה כך ולא אחרת?" על משהו, ולהוציא ממנו מוסר השכל, ולקשר אותו לעצמך, וליצור משמעויות לדברים עליהם שאלת והטלת בהם ספק(סוג של). רק שהפעם, הרעיון הוא לעשות זאת באמצעות שאלות בסגנון שונה: "למה המחבר השתמש דווקא במילה הזו ולא במילה אחרת?" ו "למה המחבר כתב את המילים האלה דווקא בסדר הזה במקום, נגיד, בסדר ההפוך מזה?"(לדוגמה: "מעולם לא שיחקתי בזה" לעומת "לא שיחקתי בזה מעולם"), ואפשר כמובן לקחת את זה לעוד כיוונים עם משפטים ופסקאות ואפילו מאמרים וספרים שלמים. המייסד לעיתים קרובות ממליץ לעשות את זה בהתאם לתרגיל מס' 4 – אם לדעתך יש מילה בטקסט ומילה אחרת שיכלה לדעתך להופיע גם מבלי שהיה הבדל במסר, "עליך" לחפש הבדלים אפשריים בין המסר עם כל אחת מהמילים האלו, ואם אתה רואה הבדלים – נסה עכשיו לחפש מכנים משותפים בין המשמעויות עם כל אחת מהמילים. תרגיל זה מתבצע כמובן עם דף נייר/מסמך, כאשר יש להדגיש את החלקים המנותחים מתחת לטקסט ולנסות לנחש מה היה ההבדל בין שתי התרחישים בשאלה, ולכתוב זאת לידם. אגב, תרגול זה יכול תיאורטית לעזור למתרגל לגרום לאחרים להבין בדיוק את המסרים שהוא רוצה להעביר להם מימין ולשמאל, מאחר והוא הפך למודע יותר למשמעות של כל מילה.
  2. חשיפת "מניפולציות"(לחשוף את השקרים הסמויים שאתה עושה על עצמך גם ע"י חשיפה של שקרים של אחרים והתבוננות על איפה גם אתה משקר כמוהם) – מבוא ו יישום בכתב(קראו את התגובה האחרונה) – קשור מאוד לתרגיל מס' 5 ומשלב אותו עם תרגיל מס' 1, שכן כאן הרעיון הוא לנתח את ה"שקרים" בטענות כלשיהן שמישהו טוען כדי "לרמות" את קהל היעד ולגרום לו לחשוב מחשבות "שקריות". כמובן שהכוונה ב "שקר" כאן היא(בדרך כלל) להכנסת מסר לראש שיוצא מהנחת/הנחות יסוד לא מחויבת/בות. המייסד אגב, בד"כ טוען שמצד השכל האנושי, כל טענה שאיננה נכונה מעצם ההגדרות בה היא משתמשת איננה עובדה. גם הגדרות מעורפלות, מיוחסות על ידי המייסד כמניפולציות(אין לי מושג למה, אגב).

*אני לא בטוח בזה כל כך.

הערות:

  1. כל הנ"ל יכול להתבצע(מבחינת המייסד) גם בעזרת(לא דרך, אלא בעזרת) אנשים אחרים, גם דרך מפגשים כמובן.
  2. המייסד מדגיש כי אפשר לעשות את הדברים האלו גם תוך כדי עבודה ב"עולם המעשי" ולכן אין צורך "להתנתק" מהעולם המעשי ברמה המעשית כדי ליישם את השיטה שלו.
  3. כמובן שהכתוב מה לעשות ברמה הפרקטית הוא פרשנות שלי.

דעתי:

לא משנה..