האפיסטמולוגיה של הספקנות – ושלי

שלום לכם.

אז בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי אודות אליעד כהן, ופורסם בדיוק כעת, אני רוצה להציג בצורה מסודרת את האפיסטמולוגיה של עולם הספקנות שאני מכיר ומשתמש בה בבלוג הזה.

אם קראתם כבר את כל הפוסטים הקודמים בבלוג הזה, וודאי שמתם לב שהגישה לחיים המכונה "ספקנות" מהווה חלק ניכר מהתשתית של הרעיונות בבלוג זה. למה אני שונא נורמות חברתיות? כי אני ספקן. כי אני בודק כל טענה שאני נתקל בה. היכולת שלי להטיל ספק (בכל רעיון אפשרי) טובה במיוחד.

עם זאת, לא יצא לי מספיק לדבר בבלוג הזה על האפיסטמולוגיה של העניין. כלומר, איך ספקנים חושבים שנכון להגיע לידע?

כדי להסביר זאת, אני סבור שמוטב שאכנס לניווט שלי בעולם הספקני.

אני אדם ספקן מאז שאני זוכר את עצמי. נכון, השנה האחרונה הייתה תקופה מאוד קשה ולא הספקתי בה ללמוד כלום אפילו, אבל את הספקנות שלי אי אפשר לקחת ממני.

לכן, כדאי להדגיש שבפוסט זה אציג את האפיסטמולוגיה האישית שלי כספקן. כיצד אני חושב שנכון להגיע לידע. וכיצד הדעות שלי בנושא השתנו לאורך השנים. מומלץ מאוד גם לקרוא את הפוסט הזה שכן הוא מאוד מתקשר לנושאים כאן.

פגשתי ושוחחתי עם אנשים רבים מעולם הספקנות לאורך חיי, אך ל – 2 הייתה עליי את עיקר ההשפעה: אליעד כהן ו וגלעד דיאמנט. בפוסט זה אתייחס לשניהם, ודרכם אסביר את האפיסטמולוגיה שלי לעולם הספקנות. בגדול כבר אני אומר, שהאפיסטמולוגיה שלי, בגדול, זה שילוב של 2 האיפסטמולוגיות שלפיהם הולכים 2 "הגורואים" האלה בעולם הספקנות.

בנוסף, פוסט זה חשוב כי שמתי לב שבעוד גם גלעד וגם אליעד הם שני "גורואי-ספקנות" מאוד פופולריים כאן במדינת ישראל, אני חושש שישנה קצת אי הבנה לגבי מהם האפיסטמולוגיות של כל אחד מהגורואים האלה, ובמיוחד אליעד. אז בפוסט הזה אסביר זאת. מומלץ בחום בטרם קריאת פוסט הזה, לקרוא את כל הפוסטים שכתבתי אודות אליעד כהן, כמבוא לפוסט הזה: זה ו.. (תוסיף את השני)

נתחיל מהבהרת כמה מונחים בסיסיים שאתם צריכים להכיר בטרם תוכלו להבין את אליעד ואת גלעד (ואז אותי):

1. ספקנות פילוסופית

מדובר במונח בסיסי שקל למצוא עליו חומר בנושא – יש עליו פסקה שלמה הן בויקיפדיה העברית והן באתר הספקנות (הכללי) rationalwiki.

כפי שתראו אם תקראו את הקישורים שהבאתי במשפט הקודם, אפשר לתמצת את הכתוב בהם לפסקה הבאה:

הספקנות הפילוסופית היא הספקנות העתיקה מכל, אותה המציא פירון מאליס לפני כמה אלפי שנים – בערך באזור אותה התקופה בה סוקרטס, הפילוסוף שנחשב ל "אבי הפילוסופיה", השתמש בספקנות זו (על כך בהמשך). ספקנות זו היא למעשה שם כללי למספר סוגים של ספקנות, ואפשר לומר שהיא האבא של כל סוגי הספקנות שהומצאה באלפי השנים האחרונות. סוג הספקנות הפילוסופית הראשונה, ועל כן "הבסיסית" ביותר, היא ספקנות אפיסטמולוגית – כלומר, הספקנות שמטילה ספק בעצם היכולת לדעת משהו.

ישנם עוד מספר סוגים של ספקנות שניתן להגדיר תחת הספקנות הפילוסופית, הכוללים (בין היתר): ספקנות אתית, ובטח יש עוד סוגים שאני לא מכיר. כמו כן, ישנו המושג הפילוסופי ניהיליזם (שזה מושג ענק עם הרבה תתי-משמעויות בעולם הפילוסופיה, שלעיתים קרובות מבולבל עם המושג "ספקנות מוסרית", מאחר ומשמעות המושגים מאוד דומה. אני לא מאוד בקיא במשמעות המושגים אז לא אבלבל אתכם בניסיון להסביר את ההבדלים, אבל ראו את הערכים בנושא).

בתמצית לגבי ספקנות מוסרית וניהיליזם (שהם אינם עמדות בהם אני אוחז – לצערי אני כרגע בכלל לא מלומד מסופק כדי בשביל להבין היטב מה העמדות האלה בכלל אומרות, שלא לדבר על להסכים או לא להסכים איתם) – מדובר בקבוצות של דעות, שמגוון פילוסופים אחזו בהם לאורך ההיסטוריה, חלקם אף מפורסמים (פרדריך ניטשה, למשל, היה ידוע כניהיליסט). כאשר ספקנות מוסרית היא מעיין ספקנות אפיסטמולוגית כלפי תחום המוסר ("אי אפשר לדעת מה מוסרי. אין ידע בתחום המוסרי"), בעוד ניהיליזם מייצג מעיין גישה המזכירה גישה ספקנית, שיכולה להיות תקפה כלפי מגוון ענפים בעולם הפילוסופיה.

עכשיו נחזור לדבר העיקרי שחשוב להסביר כאן: הספקנות האפיסטמולוגית.

הספקנות האפיטסמולוגית, היא הספקנות הראשונה, הבסיסית, שממנה כל "עולם הספקנות" נוצר. ספקנות זו, בכללי, מייצגת גם צורת חשיבה וגם דעה. כדי שלא נתבלבל ביניהם, אציג אותם אחד אחד:

הדעה של הספקנות האפיסטמולוגית – "אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות! no knowledge is absloute! הכל מוטל בספק! אין בכלל דבר כזה אמת! הכל סובייקטיבי! בהכל יש הנחות יסוד!"

זה לגבי הדעה. רק לפני שנמשיך לצורת החשיבה של הספקנות האפיסטמולוגית, הרשו לי להסביר לכם כיצד אני הולך להציג את צורת החשיבה:

אם קראתם את פוסטי הדיונים שלי, אתם וודאי זוכרים שהם מיוצגים במונחים של דיאלוג סוקרטי, כפי שהסברתי בפוסט המבוא לעמוד בנושא. דיאלוגים סוקרטיים הם דרך אחת מיני מגוון דרכים להציג הליך חשיבה מסוים של הוגה דעות, והיא האהובה העליי מכולם (בעולם הפילוסופיה), ולכן אשתמש בה גם כדי להציג את צורת החשיבה.

צורת החשיבה של הספקנות האפיטסמולוגית – ישנם לפחות 2 דיאלוגים סוקרטיים אפשריים דרכם ניתן להציג את הספקנות האפיטסמולוגית:

א. הספקן: "אי אפשר להוכיח שום דבר בוודאות. נסה להוכיח לי שאני טועה!"

הצד השני: "אוקיי, מה אם… המציאות קיימת!"

הספקן: "למה המציאות קיימת?"

הצד השני: " דרך החושים שלי, שהם מקור הידע היחידי שלי. אני רואה דברים במציאות, אני חווה תחושת מקום וזמן שבתוך המציאות, אני מריח דברים במציאות, אני שומע דברים במציאות, וכו'!"

הספקן: "אה, אז אתה אמפירציסט. למה? אולי החושים שלך מטעים אותך? אולי המוח שלנו בעצם מחובר למחשב וכל המידע שאנחנו קולטים דרך החושים הוא עובר עיבוד על ידי מחשב שהמוח שלנו מחובר אליו? מה אם רציונליזם?

(הערת מחבר: בהקשר הזה אני ממליץ למתעניינים בנקודה שהועלת בפסקה הקודמת לראות את הסרט "המטריקס", ולקרוא את הספר "מטריקס ופילוסופיה". הסרט מציג בדיוק את מה שהצד של הספקן דיבר עליו בפסקה הקודמת, ויש על כך הסבר מפורט בכמה עשרות העמודים הראשונים של הספר שהמלצתי עליו)

הצד השני: "נו באמת! מה הסיכוי שזה נכון?"

הספקן: "אבל אתה יכול להיות בטוח שזה לא נכון? אתה יכול לתת הוכחה לנושא, שאין סיכוי שהיא שגויה?"

הצד השני: "לא.."

הספקן: "אז אתה לא יודע את זה בוודאות. אה-הה! ניצחתי!"

את אותו דיאלוג אפשר לקיים בהקשר לכל הנחת יסוד אפשרית שהמוח שלנו רגיל לקבל כנכונה בערך מלידתנו באופן מובן מאליו – החל מ "יש הבדל בין יש לאין" ועד ל "אין יכולת לדעת וודאות זאת". בכל דיאלוג, הספקן פשוט ישאל "למה זה נכון", יקבל סיבה כתשובה, ישאל עליה "ולמה היא נכונה?", יקבל עוד סיבה, ישאל שוב "למה היא נכונה", שוב ושוב ושוב עד שלצד השני לא תהיה תשובה. והרי זה פשוט – הרי גם ילד בן 3 יכול לשאול "למה" בלי סוף ובכך לנצח בכל ויכוח אפשרי בו הצד השני טוען בתחילה שהוא יודע משהו.

ב. הספקן: "נסה לטעון טענה נטולת הנחות יסוד לא מבוססות!"

הצד השני: "המציאות קיימת."

הספקן: "על סמך מה אתה מניח שהמציאות קיימת?"

הצד השני: "כי אני קולט אותה דרך החושים."

הספקן: "על סמך מה אתה מניח שהמידע שאתה קולט מהחושים הוא נכון?"

הצד השני: "כי.. לא יודע".

הספקן: "אז הנה, לא כל הנחות היסוד שלך מבוססות! אז לא סתרת את דעתי"

לסיכום..

חשוב גם להדגיש שספקנות זאת היא אך ורק no knowledge is absloute, ולא "there is no knowledge". כלומר, ספקנות זאת לא מוכיחה שאין ידע, היא רק מוכיחה שאין דבר כזה ידע וודאי. חשוב להדגיש כי יש אנשים (כגון למשל, אליעד כהן ותלמידיו) שחושבים בתמימותם שהספקנות הזאת מאפשרת להפריך כל טענה. לא. היא רק מאפשרת להראות שאין טענה שהיא בוודאות נכונה. זה הכל.

כמו שאתם רואים, ב 2 הדיאלוגים קורה פחות או יותר אותו הדבר. פשוט בדיאלוג הראשון הספקן שם את הדגש רק על לשאול "למה" בלי סוף, בעוד בדיאלוג שני הוא בודק כל הנחת יסוד אפשרית בטיעון המועלה בדיאלוג. אלו שתי ההגדרות השונות לספקנות האפיסטמולוגית, כאשר אליעד כהן והתלמידים שלו נשענים בעיקר על ספקנות מהסוג המוצג הדיאלוג השני (ניתוח כל הנחות היסוד). אני מרחיב על זה בפוסט על אליעד עליו אני עובד במקביל.

סוקרטס אגב למיטב ידיעתי היה לפילוסוף הראשון שנחשב לספקן – אמנם במהלך חייו איש לא כינה אותו כך, כי הרי הספקנות כמושג נוצרה רק בתקופה של פירון מאליס, כמה מאות שנים אחרי מות סוקרטס, אך סוקרטס

פילוסופים רבים, אגב, ניסו להפריך את הספקנות הפילוסופית. אחד מהם למשל הוא רנה דקארט, שאחז בדעה כי "אני חושב משמע אני קיים". דקארט ניסה להפריך את הספקנות האפיסטמולוגית, כלומר, להוכיח שכן יש משהו שאפשר לדעת בוודאות מוחלטת. בדיאלוגים הסוקרטיים המציגים את אופן המחשבה שהוביל את דקארט לגרוס זאת, אסכם ואומר כי דקארט ניסה להטיל ספק בהרבה מאוד הנחות יסוד שאנחנו רגילים לקבל כמובן מאליו על העולם, עד שבאיזשהו שלב הוא הגיע למסקנה שקיום המחשבה היא הטענה שלא ניתן להטיל בה ספק. כפי שכתוב בויקיפדיה, דאקרט ספג ביקורת רבה על דעתו. למשל, אליעד כהן טוען במגוון מאמרים באתרו שדקארט לא באמת הטיל ספק עד הסוף, ולכן הוא אינו מחשיב את טענתו כמוכחת (ראו למשל את המאמרים שלו בנושא כאן, ואת שתי הסרטונים שהוא עשה בנושא. אגב, אני לא כל כך מגובש בדעתי, אבל אני נוטה להסכים עם אליעד לגבי זה. כך שהספקנות האפיסטמולוגית בהחלט נתונה לוויכוח, עד עצם היום הזה. גם לגלעד דיאמנט יצא להתייחס לנושא.

כל זה כבר מסכם לדעתי את העיקר, אבל דוגמה (אולי פחות ידועה) שאני מכיר לספקנות פילוסופית, הוא הספקנות הרלוונטית ל התבוננות פנימית (introspection). אני כבר אומר, מהמון קריאה בנושא – אין הגדרה מוסכמת לביטוי הזה, גם בפילוסופיה וגם במדע. אינספור פילוסופים כבר נתנו אינספור הגדרות שונות מהותית למושג זה. אני היית מגדיר אותו כהסתכלות של "האני" על הליך מחשבתי שלו, אולי סוג של מטא-קוגניציה.

בכל אופן, יש ספקנים פילוסופיים שדיברו על האם אפשר להגיע לידע על ידי התבוננות פנימית. חלק מהם טענו שהכרה "חיצונית" שונה מהותית מהכרה "פנימית", כלומר – שיש לנו נגישות ל "מידע פרטי" דרך התבוננות פנימית, ופילוסוף בשם אוגוסטי טען שהתבוננות פנימית היא מקור לידע שאינו מוטל בספק.

אז זוהי הספקנות הפילוסופית – דעה המשתמשת בצורת חשיבה של העמקה אינסופית (בין אם דרך לשאול "למה" בלי סוף, ובין אם דרך ניתוח של כל הנחות היסוד בטיעון המובא), כדי לגרוס שאי אפשר לדעת שום דבר בוודאות, כי לא ניתן להוכיח שום דבר בוודאות.

עכשיו..

2. ספקנות מדעית

כמו שאתם רואים בקישור הנ"ל, כבר כתבתי פוסט שלם בנושא הזה לפני כמה שנים, כך שמומלץ שתקראו כעת את הפוסט שכתבתי על ספקנות מדעית (אם עוד לא קראתם..), לכן לא אסביר כאן בהרחבה על הנושא, אבל כן אסביר את מה שלא הסברתי בפוסט ההוא, שזה מהי ספקנות מדעית ביחס לספקנות פילוסופית.

בגדול, אפשר לומר שספקנות מדעית היא ספקנות הגורסת שהמדע, ושיטות המחקר שהמדע מציע, הם הכלי הטוב ביותר (באופן יחסי בלבד!) על מנת להוכיח טענות ולהגיע לידע על העולם. לכן, ספקנים הדוגלים בספקנות זאת, נוטים לגבש את הידע שלהם על העולם על סמך לימוד של ידע מדעי, ועל סמך בדיקה שיטתית של כל טענה על העולם בעזרת כל מיני סוגים של בדיקות "מדעיות" עליה (למשל: לבדוק סקירות ספרות העוסקות ביעילות של שיטה מסוימת כדי לבדוק האם השיטה עובדת, לקרוא מחקרים ולבקר את הטענות שהם מציגים, וכו').

חשוב לי אישית גם להדגיש שזוהי ספקנות מורכבת ביותר, אשר כוללת בתוכה מלאנטלפים וראציות ודיאלוגים סוקרטיים אפשריים שניתן לכתוב כדי להמחישה. לכן, אני לא מסביר ספקנות זאת במלואה בפוסט שכתבתי בנושא כי אני לא מאוד בקיא בנושא הכל כך רחב הזה. הספקנות הפילוסופית, לעומת זאת, היא פשוטה למדי – כמו שראיתם, גם ילד קטן יכול לאמץ אותה מרוב שהיא פשוטה.

בנוסף, הספקנות המדעית יכולה להסכים עם הספקנות הפילוסופית. הספקנות המדעית מתבססת על האמפרציזם, ושאר הנחות יסוד לא בהכרח מבוססות, אותן ניתן ללמוד בעזרת לימוד על תחום הפילוסופיה של המדע. אנשים שדוגלים בספקנות מדעית לא מטילים ספק בהכל – רק במידה מסוימת, אך הם בהחלט יכולים להסכים עם הספקנות הפילוסופית, שכן הספקנות הפילוסופית לא סותרת את הספקנות המדעית. מדובר למעשה בשתי סוגים של ספקנות נפרדים, שאינם קשורים לזה לזה, ולמעשה, גם אינם סותרים זה את זה.

ושוב, להרחבה בנושא – ראו את הפוסט שכתבתי אודות הספקנות המדעית.

עד כאן המבוא!

אוקיי, אז השתפשפנו במונחים הבסיסיים. כעת בוא ואציג לכם תמונה שהכנתי, שתגרום לכם להבין למה הצגתי לכם את הספקנות הפילוסופית ואת הספקנות המדעית.

התמונה הבאה מציגה את היחס בין ספקנות מדעית ופילוסופית, לבין 2 גורואים משמעותיים בעולם הספקנות בישראל – אליעד כהן וגלעד דיאמנט:

כמו שאתם רואים, התמונה הנ"ל מציגה את אליעד כהן ואת גלעד דיאמנט כאנשים מאוד, מאוד דומים. וכי מדוע לא? שניהם כל הזמן מדברים על מציאת האמת, חיפוש האמת, ובעיקר, איך לדעת את האמת (שזה בדיוק מה שענף האפיסטמולוגיה הפילוסופי עוסק בו – זוכרים?). אני הצגתי, כמי שמכיר את 2 החבר'ה האלה אולי אפילו יותר טוב משהם מכירים את עצמם, כיצד כל אחד מהם בנה לעצמו אתר שמבוסס על אחד מסוגי הספקנות שהצגתי לכם בחלק הקודם של הפוסט. בוא נפרשן את התוכן של התמונה, ונעבור עליו לאט לאט:

"אליעד כהן -> ספקנות פילוסופית"

כלומר, אליעד כהן אימץ לעצמו באיזשהו שלב מוקדם בחייו את הספקנות הפילוסופית כהשקפת עולם. אני בטוח שאליעד מודע לשני שיטות הספקנות הזו (כלומר, הוא גם יודע לשאול "למה" בלי סוף, וגם יודע לנתח הנחות יסוד של כל טיעון).

"-> לימוד רב תחומי על המציאות (מכל מקור)"

כלומר, להיות אינטלקטואל, שלומד ידע כללי על העולם, בכל תחום: פילוסופיה, מדעי המחשב, פסיכולוגיה, יהדות ומה לא. הרי כמו שתראו אם תסתכלו באתר של אליעד, האתר של אליעד מופצץ בתוכן, עם אלפי מאמרים והרצאות. מאיפה אליעד יכל היה לקבל את כל המושג לדבר ולכתוב על כל כך הרבה תחומים, אם לא דרך זה?

אגב יכול להיות (ואף יותר סביר להניח) שאליעד עבר שלב זה למעשה לאורך כל התהליך, לאו דווקא לפני שגיבש לעצמו את הספקנות הפילוסופית.

"-> המצאת ניו-אייג' בולשיט"

כלומר, אליעד המציא קבוצה של רעיונות שהינם ניו-אייג'. כידוע, רעיונות ניו-אייג' נחשבים במדע ל "אפילו לא שגויים" – כלומר לרעיונות שאי אפשר לבדוק, ולא ניתן להוכיח אותם לשלילה או לחיוב, משום שאילו רעיונות שאינם ניתנים לבדיקה אמפירית. רעיונות אלה, כפי שאמר ירון אסא בתוכנית "בקירוב גס", נחשבים במדע לגרועים ביותר, כיוון שעל פי הספקנות המדעית, אין ברעיונות שהינם "אפילו לא שגויים" שום תועלת להתקדמות הבנת המציאות. לעומת זאת גם רעיונות שגויים מסייעים לפחות להבנת המציאות, כי היי – בזכותם אנחנו יודעים מה שגוי.

יש לאליעד הרבה רעיונות שחוזרים על עצמם רבות באתר שלו שלדעתי ניתן להכניס לתבנית הניו-אייג'. למשל: אחדות ונפרדות, אחדות ההפכים, אין/יש הבדל בין יש לאין, שכל על אנושי, ועוד. כדי לראות פירוט מלא של הרעיונות האלו, ראו אותם בפוסט בו אני מציג את שיטת EIP של אליעד (בחלק הראשון שלו, לפני שנתתי ביקורת על השיטה).

כמו כן, רעיונות הניו-אייג' האלו הם למעשה רעיונות מאותו הסוג שיש לכתות (למרות שהקבוצה של אליעד איננה כת לדעתי, וארחיב על כך בפוסט נפרד) – יש סיבה למה אני נוטה להתייחס לרעיונות של קאוצ'רים כמשולים לרעיונות של ניו-אייג'. כך שאליעד בעצם ייסד תורה רוחנית, המבוססת על קבוצה של רעיונות ניו-אייג', שהם הייסוד של כל "הידע" שלו.

"פיתוח יכולת ניתוח רב תחומית של המציאות המבוססת על הספקנות הפילוסופית ודי כל הנ"ל"

כלומר, אליעד השתמש בכל 3 הדברים שהוא "השיג" לפני כן – כל החומר שהוא קרא בכל תחום האפשרי, כל רעיונות הניו-אייג' שהוא המציא, והספקנות הפילוסופית שלו.

איך עובדת יכולת הניתוח? די פשוט. כל אחד משלושת הדברים שתיארתי קודם משחק תפקיד כאן:

א. אליעד משתמש בספקנות הפילוסופית כדי להטיל ספק בכל רעיון בו הוא נתקל. כך למשל, בכל פעם שמישהו בא אל אליעד עם בעיה מסוימת בחיי היום יום להתייעץ איתו, אליעד לפעמים ינתח את ההנחות היסוד שישנן במשפטים שאמר המתייעץ. בכך אליעד יכול לשלוח את המתייעץ לברר את אותם הנחות יסוד, כי הרי אליעד תמיד יוכל להגיע למצב שהוא ימצא הנחת יסוד והמתייעץ יודה שאין לה ביסוס.

ב. אליעד משתמש ברעיונות הניו-אייג' שלו בתור האקסיומות שלו. ספק אם הוא אי פעם העז לערער על הנחות אלו. אקסיומות אלו משמשות אותו לצורך כל ניתוח אפשרי. הוא מוכן להטיל ספק בהכל – רק לא בהם (אני כמובן שאני רק אומר כאן את דעתי – אני מתאר לעצמי שאליעד לא היה מסכים עם זה, אבל ככה נראה לי).

ואז אליעד משתמש בזה וב – ג. הידע הכללי שלו על העולם, כדי שהוא יוכל לתת עצות ולהביע דעות משלו בכל תחום. הרי כדי לכתוב על כל סוגיה אפשרית בכל תחומי החיים מיוזמתו, אליעד צריך להכיר כמה שיותר סוגיות על כל תחומי החיים – שזה הידע הכללי שלו.

כך שלמעשה אליעד יכול ככה לנתח כל סוגיה אפשרית בכל תחומי החיים דרך 2 תתי-שיטות, – 1. להראות למי שמתייעץ את ההנחות היסוד של דבריו, 2. להמציא כל מיני משמעויות רוחניות לכל מיני סוגיות מחיי היום יום, שכביכול נותנות הסברים לא שגרתיים לאותם רעיונות.

כמובן ששתי השיטות האלו קשורות זו בזו. הרעיון הוא שיש "יעד סופי" שמי שיהיה ספקן פילוסופי לחלוטין, לפי אליעד, יגיע אליו. "היעד הסופי" מוגדר על פי הרעיונות הניו-אייג' של אליעד. והידע הכללי שלו? האמת, אני חושב שהידע הכללי שלו משמש אותו רק כדי להרחיב כמה שיותר את התוכן באתר שלו, מבחינת הכמות. ככל שיש לו יותר ידע כללי, כך הוא יכול לעשות יותר ניתוחים על כמה שיותר דברים.

"פתיחת אתר עם אלפי תכנים, שכל אחד מהם הוא אחד מהניתוחים של אליעד לגבי המציאות על סמך יכולת הניתוח הנ"ל"

כאשר, כמו שהסברתי קודם, הידע הכללי משמש לצורך הגדלת כמות התכנים, הניו-אייג' לצורך הגדרת היעד הסופי והתייחסותו למצבם של אנשים שעוד לא הגיעו אליו, והספקנות הפילוסופית ככלי ניתוח של כל טענה. אליעד בעבר אף השתמש ביכולת שלה כדי להשתמש כבסיס להבטחות מרחיקות לכת – כגון "100% אושר מוחלט בכל התחומים!".

"אליעד, בדיוק כמו מגוון ניו-אייג'ים אחרים, מתפרנס מלסגור את האתר לחברים רשומים + שיווק יכולת הניתוח שלו, ולא ניתן להגדירו כשרלטן"

לא ניתן להגדירו כשרלטן, כי הספקנות הפילוסופית איננה מטעה, הידע הכללי שלו לא מטעה, ורעיונות הניו-אייג' שלו – לא ניתנים לבדיקה אמפירית. יש להדגיש שהטענה שלא ניתן להגדירו כשרלטן או ההיפך, נובעת מספקנות מדעית, שאיננה בהכרח נכונה, אך כן יכולה להצביע על מה הכי סביר (כפי שכבר ביארתי בפוסטים קודמים).

אגב, לסגור את האתר לחברים רשומים זה משהו שאני מקווה שיום אחד גם אני יוכל להתפרנס ממנו. זה כיף. אבל טוב נו.. בכל מקרה, יכולת הניתוח של אליעד היא בתכל'ס המוצר שהוא מוכר.

ואיך אני מתייחס לזה?

כעת אסביר איך זה מתקשר לאפיסטמולוגיה עליה מבוסס כל הבלוג הזה.

אני מחבב את הספקנות הפילוסופית. גם אני לא הצלחתי לחשוב על טענה שאני לא יכול להטיל בה ספק.

אני חושב שהיכולת לנתח הנחות יסוד היא יכולת טובה וחשובה. היא מקנה למי שיש לו אותה יכולת יותר מודעות עצמית (דה, הוא מודה להנחות יסוד שלו), ובפרט, יותר הבנה.

ישנם מספר פוסטים בבלוג שאף עיקר הטענות בהם מבוססות על אותה ספקנות. בין היתר:

• על הרצון שלנו – בפוסט ההוא הטלתי ספק בצורך שלנו בלרצות anything. ואכן, כל רצון שיהיה לנו, תמיד אפשר למה צריך אותו. הסקתי מכך את המסקנה המתבקשת.
• על הבנה עצמית – בפוסט ההוא הראיתי כמה קל להטיל ספק בכל אפיסטמולוגיה אפשרית לגבי מודעות עצמית. אנחנו באמת ממש לא יכולים להבין את עצמינו.
• מציאת שגיאות בכל טקסט – בפוסט ההוא עשיתי ליטרלי מה שאליעד עושה. אחד לאחד.
• על CBT – גם שיטת הטיפול הזאת, שאני אישית מאוד תומך בה, תומכת בספקנות הפילוסופית, וכמו כן תומכת בהנחה שפיתוח יכולת ניתוח הנחות יסוד כלפי עצמך עוזר למנוע סבל מיותר.

בקיצור, אני בהחלט מאמץ את הספקנות הפילוסופית כספקנות מרכזית בחיים שלי. אני בהחלט חושב שהיא בריאה. יחד עם זאת, אני רוצה לסייג ולהדגיש כאן מספר דברים:

• אני לא מאמץ אף אחד מרעיונות הניו-אייג' שאליעד בנה סביב הספקנות הפילוסופית. אני בהחלט לא חושב שספקנות פילוסופית יכולה איכשהו להוביל ל "אושר מוחלט ב 100%", ל "אחדות עם המציאות", ל "חוסר הבדלה בין טוב לרע", ושאר הבטחות הזויות מסוג זה. הסיבה לכך היא שבעוד שכנ"ל, הספקנות הפילוסופית איננה סותרת את הספקנות המדעית, רעיונות הניו-אייג' כן. לכן, אני שם קצוץ על הניו-אייג' של אליעד. לא תמצאו בבלוג הזה ניו-אייג'. כן תמצאו ספקנות פילוסופית.
• הספקנות הפילוסופית איננה פרקטית, איננה רלוונטית לחיי היום יום, ואיננה תורמת דבר שלעצמה למעט מודעות. זאת להבדיל מהספקנות המדעית, שכן מועילה בחיי היום יום (על כך בהמשך). לכן, אני לא משתמש בה הרבה כי היא לא חשובה.
• הספקנות הפילוסופית היננה מסוכנת, שכן ספקנות מוגזמת, כפי שכתב לי מישהו בעבר, עלולה להוביל לבורות. ישנם אנשים שחושבים שלהיות ספקנים פילוסופיים מספיק כדי לדעת הכל ולהיות "הכי חכמים בעולם". זה טעות. ספקנות פילוסופית היא נחמדה, אבל לא תורמת הרבה שלעצמה.

נמשיך לגלעד דיאמנט..

"גלעד דיאמנט -> ספקנות מדעית"

כלומר, גלעד אימץ לעצמו את הספקנות המדעית. כמובן שהיות ומדובר בספקנות מורכבת עם הרבה מאוד וראציות, הוא לא היה מודע להרבה וראציות בתקופה בה החל לחשוב על פי ספקנות זו.

"לימוד רב-תחומי על המציאות (מכל מקור)"

כאשר זה מתייחס רק לידע הכללי שיש לגלעד, בלי קשר דווקא לידע ספציפי שהוא משתמש בו בשביל לבצע תחקירים.

"פיתוח יכולת בדיקת מתודולוגיות שונות בצורה מדעית (גם כן יכולת ניתוח מסוימת)"

כלומר, גם גלעד, כמו אליעד, בסופו של דבר משתמש ביכולת ניתוח. הוא יודע לנתח כל סוגיה שתביאו לו, בדרך מסוימת. כאשר הדרך, כמובן, היא בגדול כמו שתיארתי קודם – בדיקת סקירות ספרות על הנושא, קריאת מאמרים אקדמיים בנושא, ביצוע ניסויים, וכיוצא באלה – בעיקר, בדיקות בשיטות בהם ניתן לבדוק טענות בצורה מדעית.

עם זאת, כמובן שהוא לא מספק ייעוץ – אבל אם אתם מתעניינים בלמצוא איזשהו ייעוץ שספקנות מדעית היא חלק מהתשתית ליכולת הייעוץ שלו, אני יכול להפנות אתכם ל עפרה מהודר. יש לה תואר שני ב "מדעי הרפואה" והיא מספקת שירותים הכוללים סיפוק אוריינות בריאותית, סנגור רפואי, ועוד. היא מכנה את עצמה "אפידמיולוגית". היא משתמשת הן בידע שלה והן בספקנות זו כדי לתת שירות זה. זה נקרא גם מידענות רפואית. היא יכולה להציג לכם מחקרים ומאמרים אקדמיים בנושאים רלוונטיים לבעיות הרפואיות שלכם, בניגוד לרופא משפחה שלא עושה את זה..

במסגרת הניתוח, במקרה של גלעד, התפקידים הם כלהלן:

א. הספקנות המדעית משמשת אותו לצורך ניתוח כל פיסת מידע "מדעית" בה נתקל גלעד, דרך היוריסטיקות מסוימות. איזה היוריסטיקות? תלוי – איזה טיעון הוא בודק, ועל מה הוא מבוסס. ניתן כמה דוגמות:

א.1. בפוסט הזה גלעד מייצג 10 היוריסטיקות שכל אחת מהן מורידות את הסבירות לנכונות של הטענה הנבדקת.

כך למשל, יש לגלעד תרשים ויכוח המייצג מגוון ויכוחים שקיים עם תומכים בהומאופתיה. אם תקראו גם את התרשים וגם את הפוסט, תשימו לב שהרבה מן התשובות של הגלעד המוצגות בתרשים הם למעשה הצבעות בדיוק על ההיוריסטיקות המדוברות בפוסט הנ"ל:

א.2. בפוסט הזה גלעד משתמש בהיוריסטיקות דומות כדי לנתח מקרה טיפול כלשהו, ולהמחיש דרך אותם היוריסטיקות כיצד טיפול שלא באמת עובד נחשב על ידי הלקוח שלקח אותו ככזה שכן עובד, עקב פרשנות אישית וכו'.

(אולי אתן עוד דוגמות בהמשך)

ב. גלעד יודע לקרוא מחקרים. יש לו בסיס ידע רחב על שיטות מחקר במדע – מחקר כמותני, מחקר איכותני, שיטות ניתוח וסטטיסטיקות של נתונים שוניםף שמאפשר לו לעשות זאת. זה בדיוק מסוג הידע המדעי שהוא אולי החשוב מכל, אבל לא מלמדים אותו כמעט בכלל באקדמיה, משום מה. זהו הידע המדעי הממחיש כיצד הידע המדעי, והידע האנושי ככלל, מתקדם. אם הייתי צריך להמליץ על פוסט אחד של גלעד שמתמקד בידע הזה, הייתי ממליץ על הפוסט הזה, ובמיוחד על התמונה הזאת ממנו. כך, בכל פעם שגלעד נתקל בטיעון כלשהו, הוא בודק את שיטת הסקת המסקנות של הטיעון, ברמה המדעית.

(אני בעצמי בדיוק לומד כמה קורסים בקורסרה העוסקים בנושאים רלוונטיים לזה)

כך, גלעד יכול לנתח כל טענה שתביאו אליו. השיטות שהוא משתמש בהם לצורך הניתוחים שלו הם כמובן מורכבים בהרבה מכך, קיצרתי אותם לצורך הפוסט.

בהקשר הזה, אני רוצה לצטט דיאלוג מפורסם מתוך הפילוסופיה של המדע, שממנו נוצרה "בעיית האינדוקציה". היא קיימת ומנותחת לעומק במשחק מחשב שניתחתי בבלוג בעבר. במסגרתה דוויד יום השתמש בספקנות כדי להראות את הכשלים הלוגיים שיש בדרכים הנפוצות בהם המדע הסיק קשרי סיבתיות בין דברים שונים במציאות (דרך אינדוקציה, דה), במטרה להראות את הבעיה בשיטות הסקת מסקנות במדע. זה היה מקור לשכלול שיטות המחקר במדע, להמצאת עיקרון ההפרכה של קרל פופר  (שגם כן ספג ביקורת לאחר מכן), ומה לא. בקיצור, גם לספקנות המדעית יש היסטוריה פילוסופית משלה.

"ביצוע תחקירים המבוססים על כל הנ"ל"

כאשר גם התחקירים, בהתאם, משתנים בשיטות המחקר שלהם, בהיוריסטיקות בהם גלעד משתמש לצורכיהם, וכו'.

ואיך אני מתייחס לזה?

הספקנות המדעית היא התשתית המרכזית של הבלוג הזה, בעיניי. אני לא חושב שהייתי טורח לפתוח את הבלוג הזה לולא-זאת. ככלל,

למה לא כדאי להיות מונע מרגשות?

(דיסקליימר: חלק לא מבוטל מהפוסט הזה מבוסס על הפוסט האגדי של מרק מנסון, "How to grow the fuck up", שמבוסס על מספר תיאוריות של פסיכולוגיים התפתחותיים, כמו זה, זה ו – זה)

כן, כמו שהכותרת אומרת, אני מתנגד בכל תוקף ללפעול על פי רגשות, כלומר, ללעשות מה שבא לנו, כלומר, להדוניזם. ואני חושב שגם אתם צריכים להתנגד לזה. מאחר ורוב האנשים אולי כבר התרגלו כל חייהם לעשות הכל כדי להרגיש כמה שיותר טוב לכמה שיותר זמן, אולי הם יפסלו את הפוסט באמונה עיוורת שרגשות הם הדבר היחידי ששווה לפעול עבורו. שיפסלו. אני לא אחראי לסבל והאומללות שלהם שימשיכו עד סוף חייהם עקב האמונה העיוורת הזאת.

וזה לאו דווקא אומר שאני מתנגד בהכרח לשימוש בכל אמצעי הבידור למיניהם (מוסיקה, משחקים וכו') – אבל אני כן בהכרח מתנגד לשימוש בהם למען ריגוש ותו לא. שימוש בדברים האלה למען ריגוש ותו לא עוזר אולי לילדים קטנים, כי הם כל כך לא מפותחים, ששימוש באותם אמצעי בידור יכול לעזור להם על הדרך להתפתח, מכל מיני בחינות שלא אכנס אליהם כאן.

הסיבות להתנגדות שלי הן:

א. לרגשות לא בהכרח יש משמעות.

כי הרי, מה זה רגשות? אם ניעזר בהגדרה של ויקיפדיה העברית לעניין, למשל, נראה כי היא מתארת את הרגש (בעיקר) כמצב נפשי, שהביטויים שלו הם בנפש האדם. ומה זה נפש האדם? זה הרי בדיוק מה שנחקר בתחום הפסיכולוגיה – המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני האדם, כאשר הדגש והבסיס הוא ההתנהגות. רק שפסיכולוגיה, למקרה שלא ידעתם, היא מדע לא מדויק – מדע שלא משתמש במדדים מדויקים ובודק דברים מבלי באמת להבין איך הם נראים ומה הם עשויים (זה נכון לפחות גם לגבי המחשבות..), כמו שמתואר היטב בביקורת על הפסיכולוגיה.  לכן, בשורה התחתונה – רגש זה מושג פילוסופי מופשט, שאין לאף אחד מושג איך הוא מתבטא וכיצד ניתן לזהות אותו – כלומר, אנחנו מזהים אותו באופן אינטואיטיבי בלבד.

תופעה נוספת חשובה שמהווה הנימוק השני לסעיף זה, היא ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה אנחנו עשויים לחוות רגשות חיוביים מאוד בנקודת זמן כלשהי בחיים, אך גם כשזה קורה, החוויה הזו במהירות ובהכרח תדעך חזרה לרגשות "ניטרליים". אותו דבר לגבי רגשות שליליים מאוד.

בסטטיסטיקה סוג תופעה זו מכונה "תסוגה לממוצע" – הנטייה של תנודות קיצוניות בסטטסטיקה של כל דבר שנמדד במספרים, לחזור בערך לערכו הממוצע לאחר כל סטייה קיצונית ממנו[1].

אז אם הרגשות שלנו כה זמניים, מה הטעם להתאמץ לשנות אותם? האם באמת יש טעם לקרוע את התחת בעבודה ובזוגיות במשך שנים, למשל, רק כדי להנות לכמה שעות מאיזה חתונה עם "אהוב ליבנו", רק כדי שכמה שעות לאחר מכן, כל ההנאה מהחתונה תדעך?

ב. רק באמצעות חשיבה רציונלית וחוסר הקשבה לרגשות, (אולי) ניתן להכיר את המציאות כפי שהיא באמת – ולהתגבר על ההטיה הטבעית של בני אדם לסיפוק "אמוציונלי" לטווח קצר, שזה מקשר גם לנושאים שלהטיות קוגניטיביות, עיוותי חשיבה וכו'[2] –

במיוחד עיוותי חשיבה, שנובעים (לכאורה) מהפרעות נפשיות, כמו למשל עצבות כרונית (ידוע כ "דיכאון") – כלומר, רגשות יכולים לעצב באופן שגוי את החשיבה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות חמושים בציפיות שאין להם אחיזה במציאות.

ג. מאחר וההבנה שלנו על הרגשות שלנו היא אינטואיטיבית בלבד (ראו סעיף א'),

מי חושב באופן "רגשי" (אינטואיטיבי), כלומר, מסתמך על האינטואיציה שלו בקבלת ההחלטות היומיומית שלו – לא רק שהוא לא רציונלי, הוא גם לא יודע להסביר ולהבין את עצמו (אתם חושבים שאתם יודעים להסביר איך עובדת האינטואיציה שלכם, מעבר ל "אני מרגיש X ולכן X"?)

במילים אחרות, מי שרוצה להבין את עצמו ולהיות מודע לפסיכולוגיה של עצמו – צריך לחשוב רציונלית ו "להתנתק" מהרגשות שלו. מי שלא – בהכרח לא יודע מה הוא עושה ואיך הוא חושב מעבר לאמונה עיוורת באינטואיציות שלו.

חוסר ההבנה הזה יכול להוביל לדברים מאוד לא נעימים, שבעיקר "מתגמלים" את המוח באזור התגמול שלו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר גורמי לו לסבל מוגבר יותר, כך שבאופן פרדקוסלי, יוצא מכך שהם לא באמת טובים גם עבור האדם שמונע מרגשות בלבד (כלומר, להיות מונע מרגשות יכול בטווח הארוך לגרום להרגשות גרועות יותר מאשר "להתנתק" מהרגשות), וניתן לראות זאת דרך התופעות הידועות הבאות:

1. התמכרויות –

ממה שחקרתי על התמכרויות, עולה כי ישנם 2 סוגים של התמכרויות:

1.א. "התמכרות פסיכולוגית", שבה אדם מתמכר ל X, לא כי ב X יש חומר ממכר, אלא כי אדם X מרגיש הנאה כה קיצונית מהשימוש ב X, שהוא מתפתה להמשיך להשתמש ב X באימפולסיביות בלי סוף. דוגמות לא חסרות: X יכול להיות משחקי וידאו, סרטוני קומדיה ביוטיוב, וכו'.

1.ב. "התמכרות כימית", שבה אדם מתמכר ל X, בגלל שברגע שהוא משתמש ב X ומכניס אותו לגופו, חומר כלשהו שנמצא ב X מפעיל את "אזור התגמול" של המוח והמוליך העצבי המרכזי בו (דופמין) בלי סוף, ובכך יוצר תחושת תלות של האדם ב X, ו "מעניש" את האדם אם הוא מפסיק להשתמש ב X. הדוגמה הידועה כאן היא כמובן, סמים. הניקוטין שיש בהם זה משהו נורא.

בין כה וכה, בשני סוגי ההתמכרויות, ההתמכרות יכולה להוביל להתעסקות אינסופית ב X, על חשבון כל שאר הדברים שאותו אדם "מנהל" בחייו במקביל.

מי שמונע מרגש בלבד, יתקשה שזה לא יקרה לו, כי הרי הוא רוצה להנות כמה שיותר, ואם הוא מוצא משהו שמספק לו את זה בלי סוף, למה לא להתמכר אליו? או כמו שהפסיכולוג ניר אייל אמר זאת בכתבה שלו על "Is Some Tech Too Addictive?", בחלק בו הוא מסביר על "פרדוקס ההתמכרות" –

The trouble is this: The attributes that make certain products engaging also make them potentially addictive.

והוא כמובן יתקשה גם לחשוב על ההשלכות של זה, משום שהרי הוא מונע מרגש, ההנאה היא כל מה שמעניינת אותו, אז אין לו סיבה לחשוב בכלל על ההשלכות. לפחות לא עד שהוא "יופצץ" בהשלכות שליליות מההתמכרות שלו, ואז אולי הוא יתחיל לחוש רגשות אשם על התנהגותו חסרת האחריות..

לעומתו, אדם "רציונלי" שמכלכתחילה לא יראה צורך לנסות לגרום לעצמו להנות, ולא יראה לנכון להיצמד לשום דבר רק בגלל שהוא ממש נהנה ממנו, מה שממילא הופך אותו ל (בערך) חסין להתמכרויות, בתנאי, כמובן, שגם יש לו את המשמעת העצמית הנדרשת לכך.

1. כלכלית –

אדם שמונע מרגשות ירצה לקנות כל מה שבא לו לא משנה כמה יקר, ובנוסף, אם הוא מכור או אפילו פשוט נהנה רק מעיסוקים פשוטים שלא ניתן להתפרנס מהם, אז הוא יתקשה לעבוד ולהתפרנס, משום ירגיש שזה מזיק ל "בריאות הנפשית" שלו לא משנה איפה ובמה הוא יעבוד – הרי, מבחינתו, ה "בריאות הנפשית" שלו שקולה לכמה טוב הוא מרגיש. להרחבה על נקודה ספציפית זו, לפחות מההיבט של ההוצאות, קראו את הפוסט הזה של הסולידית.

לעומתו, אדם יותר רציונלי ידע להסתכל על כסף, ומשאבים כלכליים בכלל, אך ורק ככלי להשגת המטרות שלו בחיים (וכדי לשרוד). בנוסף, הוא ידע לפעמים גם להיות קצת ספגן, מתי שהוא יודע שזה יתן לו תשואות מתגלמות ומשתלמות כפיצוי על כך בעתיד (אפשר גם לקרוא לזה "transactional thinking" – "אני אוותר על קצת סיפוק עכשיו כדי למנוע אי סיפוק משמעותי יותר בעתיד". דיל משתלם בהחלט!)

לצורך הדוגמה, הבלוגרית "הסולידית", שמציעה בבלוג שלה מתודולוגיה לפרישה מוקדמת משוק העבודה, אותה כבר הצגתי בפוסט אחר, היא דוגמה טובה לזה – המתודולוגיה שלה מחייבת "הקרבת קרבן" משמעותי בשנים שלפני פרישה, של עבודה מרובה בעבודות שאינן אהובות, כדי להנות מפרישה מוקדמת במיוחד אח"כ.

1. עצמאות –

באופן כללי, אדם שמונע רק מרגש חשוף להרבה מאוד סכנות, מבחינת היכולת של אנשים אחרים להשפיע עליו לרעה (שזה כמובן אומר, לפתות אותו לקבל החלטות מתגמלות אמוציונלית בטווח הקצר, אך מזיקות יותר בטווח הארוך) בעיקר, עקב הקלות המחרידה בה ניתן לעשות עליו מניפולציות רגשיות.

למשל, אפשר בקלות לשכנע אותו (לאחר קמפיין שיווקי) לקנות מוצרים שלעולם לא היה קונה אילו רק אותם מוצרים היו משווקים על פי מצע אובייקטיבי, בעזרת מה שמרק מנסון כינה "buying into people's securities", או כמו שאנתרופולוגים מסוימים יכנו זאת – הפחדה. appeal לפחדים הגדולים ביותר של הלקוח, וגורסת שהם יתממשו אם הוא לא יקנה את המוצר המיותר.

זה די דומה לטכניקות השיווק המשמות אנשים על מנת לשכנע אחרים להצטרף לפעילויות של דתות או כתות – לכל דל או כת, יש הבטחה מעורפלת כלשהי שהיא מבטיחה למאמיניה, וממציא ההבטחה עשוי לדאוג גם להפחיד את המאמינים שלו עד המוות, לגבי מה שיקרה להם אם לא יצטרפו של הדת/כת, כמו כן לכל מי שלעולם לא יצטרף לזה מכלתחילה.

טכניקות שיווק כבר הצליחו ליצור מצב בו מנהיג דת/כת, משכנע את מאמיניו להשתעבד אליו (בערך) 24/7, תוך כדי שהם משוכנעים שהם עושים זאת לטובת הדת/כת – למשל, יש את המקרה של גואל רצון, ששכנע עשרות נשים לעבור עבורו, ולמרות שהקבוצה שלו לא בהכרח ידועה כ "כת", ניכר לפי ההבטחות המעורפלות שהבטיח לנשותיו, השעבוד וכו', שמדובר במשהו בסגנון לכל הפחות.

וכבונוס, גם אם בסופו של דבר ישים לב האדם שמסתמך על רגשותיו, שהדת/כת כבר לא עושה לו טוב, הוא עשוי להשתמש ברציונליזציה על מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שיחווה בעקבות עניין זה, ובכך למצוא תירוצים לשכנע את עצמו לדבוק בפעילויות של הדת/כת, כמו כן, גם אם הוא יעזוב את פעילויות הדת/כת בסופו של דבר, מאחר והמנהיגים שלהם מבטיחים הבטחות מעורפלות, לא ניתן להוכיח או להפריך את נכונות הבטחותיהן, מה שאומר שלא ניתן להוכיח שהם שרלטנים, כך שהוא לא יוכל לעשות דבר נגד אותו מנהיג דת/כת[3].

צורת שיווק של הפחדה לגבי מוצר כזה או אחר – היא גם טכניקת שיווק ידועה של משחקי וידאו (הידועים כמג'נרתי התמכרויות פסיכולוגיות מצוינות, בעזרת skinner boxes [שזה טכניקה שיש גם מנהיגי כתות משתמשים בה כדי לשעבד את מאמיניהם!], ובכך יוצרים תחושת תלות של הגיימרים במשחקים הממכרים), ולמעשה, אולי של כל מוצר שיש בשוק כיום בערך, מאחר וזה אולי הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לשווק ולעשות כמה שיותר כסף, ממוצרים כמה שיותר פשוטים וחסרי ערך אמיתי, שהם, לדעתי, בערך 100% מהמוצרים שנמכרים כיום בעולם בכל תחום.

1. ביסוס מטרות לחיים על רוחניות/תשוקות חומריות/מערכות יחסים –

זה חשוב. תנועת הניו-אייג' מוכרת היטב כיום – למשל ברפואה אלטרניטיבית, כלומר רפואה נטולת ביסוס מדעי (ראו ערך, דיפאק צ'ופרה. לוקח לפעמים 25 אלף דולר מכל לקוח שרוצה להגיע להרצאה בודדה שלו..[4]), כמו כן ב "עולם" התשוקות החומריות – התשוקות למכוניות הכי יוקרתיות, לדירות הכי יוקרתיות, וכו'. יש גם את האנשים של מה שמעניין אותם בחיי זה מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים – אליהם אתייחס לקראת סוף סעיף זה.

בכל הקשור לתשוקות חומריות, שיש היראו בהם ביטוי של מטראליזם (למרות שזה לחלוטין לא נכון, כי מטראליזם לא בהכרח קשור לתשוקה חומרית, שכן פירושו פשוט הדעה לפיה כל העולם עשוי רק מחומר, ללא ישויות על-טבעיות), ובכל הקשור לרוחניות – מדובר בשתי גישות לחיים – אלטרנטיבות לגישה הידועה כ "ספקנות", לפיה יש לשאוף לדעת כמה שיותר דברים נכונים, בצורה מדויקת ונטולת הטיות.

אבל גם החומריות וגם הרוחניות – בעייתיות באופן דומה.

אנשים מתנועת ה "ניו-אייג'" – הידועים לפעמים כ "רוחניקים"/"חרדים"/"דוסים"/"אנשי כתות/דתות"/"גורואים" וכו' –

נוטים להאמין (מלשון "belief"), באמונה נטולת ביסוס שהם המציאו לעצמם, וגם לתת אמון (faith) ב "גורו" שהוא לא פעם המייסד של אותה אמונה[5], כאשר האמונה היא בדברים על טבעיים. שזה, כמו מה שאמרתי על הבטחות על כתות – לא בהכרח מופרך, אך לא ניתן להצדיק או להפריך זאת באמצעות חשיבה ביקורתית, ככה שהגישה שלהם מהווה התנגדות לגישת הספקנות.

ויותר מזה – אנשי הניו-אייג' עשויים לחוות חוויות (רגשות כאלו ואחרים), ולייחס להם משמעויות מרחיקות לכת, כגון "הארה רוחנית" או "התעוררות רוחנית".

כן כן. אז מה אם המדע כבר מצא את תופעת "ההסתגלות ההדונית" – שכמו שהסברתי קודם – מייצגת את התסוגה לממוצע בכל הקשור לסיפוק אמוציונלי. זה לא ימנע מהרוחניקים לחשוב שחלק מהחוויות שלהם הם "הארות רוחניות", שלא ידעכו לאורך זמן.

ואז מה אם כל ייחוס המשמעות לרגשות הוא סובייקטיבי לגמרי – הרי, מאחר ורגשות הם כלל לא מוחשיות, לא ניתן לדעת בבירור מה הם אומרות, אם בכלל הם אומרות משהו.

אנשי הניו-אייג' פשוט מסתמכים על חשיבתם המאגית והאינטואיציות והתחושות בטן שלהם, על מנת להצדיק את ההתייחסות לרגשות שהם חווים כ "חוויות רוחניות" כאלו ואחרות, מבלי לבדוק את האמת.

אנשי הניו-אייג' אמנם מבינים שתשוקות חומריות לא מובילות לאושר, משום שהם תובעניות מאוד ואפשר לגרום לעצמך להרגיש טוב גם ללא שום "הישגים חומריים". ואני מסכים איתם לחלוטין. אבל זה לא סולח להם על כל הביקורת שהבעתי כלפיהם בפסקאות הקודמות.

לעומתם, בעלי התשוקות החומריות – נכנה אותם "החומריים" – אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה הישגים חומריים ומוחשיים. אלה שמה שמלהיב אותם זה רכישת מכוניות/בתים, שיפוץ המטבח, יצירה/שימוש בטכנולוגיה חדשה, וכו'. זו קבוצה לכאורה מנוגדת לזו של אנשי הניו-אייג', אך למעשה גם הם לא ספקנים כלל וגם הם נכשלים בלהבין דברים דומים.

יחד עם זאת, החומריים מבינים שהתעסקות ב "רוחניות" היא למעשה חסרת משמעות לגמרי, משום שהרוחניקים את קיומים של ישויות על טבעיות ודברים שלא ניתן להוכיח שהם אכן קיימים במציאות (כל החוויות המכונות "הארה" גם נכללות בהקשר הזה), ומודדים את התקדמותם בחיים על סמך דברים אלו, בעוד המטריאליסטים מבינים שמדידת התקדמות על סמך הישגים חומריים היא סבירה הרבה יותר והרבה פחות תלושה מהמציאות, גם אם היא זה גובה במחיר של גיבוש רצונות תובעניים להחריד. ובזה אני מסכים איתם לחלוטין.

אבל, גם החומריים לא מבינים את תופעת ההסתגלות ההדונית – כלומר, לא מבינים שלא משנה לכמה הישגים חומריים הם יגיעו, הם לעולם לא יהיו מרוצים מכל מה שיש להם כל הזמן, וכמו כן תמיד יפחדו לאבד את מה שיש להם. אז לא רק שיש להם שאיפות סופר תובעניות, אלא שאני גם ממש בספק אם יש בהם תועלת אמיתית.

המסקנה עד כאן – לגבי הן החומריים והן אנשי הניו-אייג' – שניהם שואפים להרגיש טוב, אבל ממש לא מבינים איך בכלל לעשות זאת בצורה יעילה. אפילו את ההסבר הפשוט להגדרת ההרגשה הטובה אליה הם חותרים יותר מכל דבר אחר – שהיא, על פי הדעה הרווחת במדעי המוח נכון לכתיבת שורות אלה – הפרשת דופמין במוח – הם לא מכירים.

כעת נתייחס לסוג שלישי של אנשים, שהזכרתי בהתחלה – אנשי מערכות היחסים, שהם אמנם גם הדוניסטים (מונעים מרגשות), רק שהם מתעסקים כל חייהם בטיפוח יחסיהם עם אנשים אחרים, וסבורים שזה המפתח לאושר.

הם מבינים שיחסיהם עם אנשים אחרים זה משהו שקיומו סביר הרבה יותר מאשר כל ענייני ההארה והשטויות העל-טבעיות בהם עוסקים הרוחניקים, ושנוסף, לא מדובר במשהו שהסיפוק ממנו דועך אוטומטית תוך זמן קצר, בניגוד לשאיפות וההישגים של החומריים.

אני אף אופטימי שחלקם מודעים היטב לכך שהספרות המחקרית בנושא האושר כיום, שלצערי (עדיין) מגדירה אושר על פי הגישה של ההדוניזם, מצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, שמערכות יחסים עם בני אדם אחרים, הם הגורם המשפיע ביותר על השגת חלק עיקרי מהצרכים הפסיכולוגיים של בני האדם[6],

ויותר מזה, הם גם מבינים שהשאיפות של החומריים, מחייבות אום לא פעם להתחבב על ידי אנשים אחרים, בעזרת שקרים ומניפולציות. כי הדרך הכי אפקטיבית לעשות את מה שמכונה "מיתוג עצמי" (personal branding) ולזכות בחיבתם של אחרים, זה לא להיות אותנטי, אלא להעמיד פנים שאתה מי שהם היו רוצים שתהיה, כלומר, לשנות את כל ההתנהגות שלך (מכל בחינה: טון דיבור, הרגלים, שפת גוף, שיפוטיות וכו') כך שהיא משקפת מחשבות שאתה לא באמת חושב, ורגשות שאתה לא באמת חווה.

עם כל מה שהם מבינים שסיכמתי עד עכשיו – אני מסכים.

את מה שהם לא מבינים, הייתי מסכם בעיקר במשפט הבא:

"accepting a negative experience is a positive experience, wanting a positive experience is a negative experience".

כלומר, הדרך היחידה להרגיש טוב היא להפסיק לרצות להרגיש טוב, כי עצם הרצון הזה יוצר הרגשה רעה. כך גם במערכות יחסים – דווקא להיות במערכות יחסים "רעילות" ולקבל זאת יכול להיות מפתח לאושר טוב יותר, מאשר להיות במערכת יחסים "בריאה" ולפחד לאבד אותה.
אנשי מערכות היחסים ככל הנראה לא מודעים לפרדוקס הזה, שמסביר למה גם הגישה שלהם לאושר איננה נכונה. הרחבתי על כך בפוסט אחר,
וכל זה עוד, בלי להיכנס לנושא של מוסר – בפוסט אחר כבר הצגתי את נושא המוסר, שהוא נושא פילוסופי, ומעצם היותו פילוסופי, לא ניתן (לדעתי) להבין אותו, או אפילו להתחשב בקיומו בצורה כזאת או אחרת, עבור אדם שבוחר להיות מונע אך ורק מרגשות. לכן, אדם כזה כלל לא יוכל אפילו לחשוב על המוסריות של התנהגותו, כל שכן להפוך אותה למוסרית יותר (בעיניו).

speaking of מוסר..

אז מה האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש? מוסר!

אז כמו שאומרת הכותרת, האלטרנטיבה ללהיות מונע מרגש היא להיות מונע מעקרונות, כלומר ממוסר.

נעמיק: בתור התחלה, יש לפחות 2 "סוגים" של עקרונות מוסריים המהווים תחליף להדוניזם, שנמנים בתיאוריה על "ההתפתחות המוסרית" של בני אדם, על פי מספר פסיכולוגים התפתחותיים:

א. התמקחות –

כלומר, משא ומתן. ניתן בפשטות גם לכנות גישה זאת כ – "תן וקח". הגישה הזו למעשה היא מעיין שילוב בין הגישה ההדוניסטית, שדוגלת במקסום הרגשה טובה, לבין הגישה שדוגלת בחיים "מבוססי מוסר", וזאת משום שעל אף שהיא דוגלת בלפעול על פי סוג מסוים של עקרונות, העקרונות האלו למעשה נועדו על מנת למקסם סיפוק רגשי.

עכשיו, נסביר מה הגישה הזאת אומרת ברמה הפרקטית. העיקרון המנחה שלה הוא לחשוב על כל מעשה שאנחנו עושים בחיים – כעסקה (trade off), בה אנחנו מקריבים משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, בתקווה שהדבר שמקבלים חזרה יהיה שווה יותר מהדבר שהקרבנו.

הדרך לשיפוט ה "עסקאות המועדפות", היא לחשוב על כל דבר שיש לנו בחיים – כלומר דברים מופשטים שקשה להגדיר במדויק (שסובלים מ syntatic ambiguity -משפטים רב-משמעיים שניתן לפרש במגוון דרכים ללא דרך לדעת איזה פירוש הוא הנכון) בתור סוג של משאבים, שיש להם מידה כמותית של ערך עבורנו. זה כמו לחשוב על כל משאב שיש לנו כמו שאנחנו חושבים על הכסף שברשותנו.

דוגמות: להקריב 20 דקות מהחיים כדי לשטוף ידנית את הכלים מארוחת הצהריים (אולי עדיף לעשות לזה אוטומציה ולהשתמש במדיח – דורש פחות זמן עבודה מהאדם). לשקר לאחרים ולעשות עליהם מניפולציות סמויות, ובתמורה לזכות בחיבתם ובמה שמכונה "external approval". ובעולם הפיננסים, כששוקלים לקנות בית: "האם שווה לי לשלם מיליון שקל על הבית הזה? אולי יש בית טוב יותר בעלות נמוכה יותר?".

כעת, יתכן שאתם חושבים לעצמכם: "רגע, אבל אני כבר יודע לעשות את זה! אני יודע 'לשים בצד' את הרגשות שלי בצד, ולחשוב על הכדאיות של דברים מסוימים על פי מונחים של משא ומתן!"

ברור. הרי בעולם הפיננסי (הכלכלי) זה הכרחי, ומאפשר לכם לעשות רק את העסקאות המשתלמות ביותר. מי שלא יודע לחשוב ככה ב "עולם המבוגרים", לא צפוי להיות אי פעם עצמאי כלכלית. ומי שיודע לחשוב ולתכנן את חייו לטווח ארוך של עשרות שנים, וודאי גם, למשל, יידע שלא משתלם להתמכר למשהו מהנה ספציפי, כי זה משול ל – "עסקה", לא משתלמת שמחייבת אותו לוותר על כל שאר הדברים בחייו.

אם כי אני מודה שזה לבד לא מספיק להבחנה במניפולציות – לצורך זה, צריך היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית. אבל בכל אופן, חשיבה התמקחותית מעודדת מידה מסוימת של חשיבה רציונלית וביקורתית, כך שיש כאן לפחות קורלציה בין הדברים, אם לא סיבתיות.

ב. מוסר –

אדם שהולך על פי גישה זו ראה בדעות המוסריות שלו כהבסיס לכל החלטותיו. אני בכוונה כתבתי "דעות מוסריות", כי כמו שכבר הבהרתי במקומות אחרים, מוסר הוא נושא פילוסופי שיש בו אינספור דעות שונות, משונות ומנוגדות זו לזו, שלא ניתן להכריע באבסולוטיות מה מהם נכון. יש אפילו קבוצת דעות בשם "נון קוגניטיביזם", לפיה מוסר הוא בכלל לא נושא פילוסופי, ובכל בכלל לשרת מטרות שונות בתכלית, כגון למשל, הבעת רגשות.

לכן, לפי גישה זו לא חשוב האם דעותיך בנושאי מוסר נכונות או לא – חשוב עצם זה שאתה בכלל חושב על מוסר, מגבש דעות בעניין דרך חשיבה ביקורתית, ופועל על סמך זה במקום על סמך רגשות.

ובכל אופן, כדי להסביר מה בכלל אומרת גישה זאת, נסביר את פשר הביטוי "מוסר". כוונת הביטוי היא למה נכון לעשות, מה הכי רציונלי לעשות, בכל הקשר ובכל מצב.

כמובן שלא בטוח שבכלל ניתן למצוא תשובות בנושא זה. אני למשל, כידוע, חושב שאין משמעות מוסרית רציונלית לחיים (שים קישור על כך שאין סיבה לקום בבוקר) כלומר שלא ניתן למצוא משמעות כזאת[7].

בכל אופן, עכשיו שזה הובהר, אדגיש כי התסמין הבולט ביותר למי שהולך אחרי גישה זו – היא שהוא מוכן לסבול מרצונו החופשי (!), רק כדי לא לעשות שום מעשה שאיננו מוסרי. אם למשל הוא יחשוב שזה לא מוסרי לשקר (מעצם הכוונות האגואיסטיות של שקרים), הוא יקפיד לא לשקר בכל מצב, גם במצבים בהם זה יכול לעלות לו בחייו. וזאת משום שהוא מבין, שלהיות מוסרי, זה יותר חשוב מלהיות מסופק מבחינה רגשית.

עכשיו, אדגיש גם כי לעניות דעתי, לא ניתן לאמץ גישה זו ללא היכרות מוגברת עם חשיבה ביקורתית, מאחר והיכרות עם חשיבה ביקורתית, הכרחית לצורך פיתוח דעות עצמאיות בכל נושא באשר הוא, כי חשיבה ביקורתית היא בהגדרתה חשיבה כדי לבחון את המציאות ולדעת מה נכון.
מאחר וזאת, ממילא יהיה קל מאוד לאדם שכזה, לא להתמכר לדברים המספקים לו סיפוק רגשי, מאחר והוא מלכתחילה לא מחפש בכלל את הסיפוק הזה – הוא לעולם לא יעשה שום דבר רק בגלל שהוא מספק רגשית.

וכמו כן, אי אפשר יהיה "להכניס" אותו לדתות/כתות וכו', כי גם בלי קשר לבעיות המוסריות הפוטנציאליות שבעניין – ההיכרות שלו עם חשיבה ביקורתית תאפשר לו לזהות בקלות את הבעיות בהבטחות שלהם, ובדרישותיהן התובעניות והשתלטניות.

בשורה התחתונה..

הפוסט הזה בא, בשורה התחתונה, להתנגד להדוניזם, להסביר את הבעיות והקשיים שבו, ולהציע לו חלופות רציונליות יותר.

כמובן שבפוסט הזה, כמו שרואים בבירור, לא המצאתי את הגלגל מחדש. פילוסופים רבים כבר תקפו את ההדוניזם, אפילו עוד לפני שאותם פסיכולוגים התפתחותיים שהתייחסתי אליהם בתחילת הפוסט ניסחו את התיאוריות שלהם. לדוגמה להתנגדות שלא התייחסתי אליהם, ראו את הניסוי המחשבתי של רוברט נוזיק בעניין.

בין כה וכה, אני מקווה שכעת תתחילו לחשוב על יותר היבטים בחיים שלכם במונחים של מוסר – מה יהיה הדבר הכי מוסרי לעשות, או לכל הפחות במונחים של עסקאות/trade off – לתת ולקבל בחזרה. כמובן שמטרת הפוסט איננה להגיד לכם שכדאי לכם לרצות משהו – אלא רק להציע ולנמק דרכים חלופיות לחשוב ולנסח את הרצונות שלכם, שאינם "כדי להרגיש טוב".

אגב, אם אתם ממש מפחדים שאם תפעלו על פי הדעות המוסריות שלכם, אז זמן קצר מאוד לאחר מכן, "תזרקו" מהחברה נטולי קורת גג וארוחת בוקר – אני ממש מבין אתכם, ולא מצפה שתכריחו את עצמכם בכל זאת לפעול רק על פי מוסר. אולי לפעמים עדיף להתפשר על גישת המשא והמתן. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים:

[1] כמובן, עם זאת, ש "תסוגה לממוצע" זוהי תופעה שהוכחה בסטטיסטיקה בלבד. להבנה טובה יותר שלה, איך משתמשים בה בסטטסטיקה, ולחוקים סטטיסטיים בסיסיים נוספים, אני ממליץ על הקורס של הפסיכולוג Richard E. Nisbett, "Mindware: Critical Thinking for the Information Age"

[2] על הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה לא אסביר שוב, משום שכבר הסברתי אותם בכמה פוסטים קודמים,  כמו זה, זה, וזה, וחבל שאחזור על עצמי..

[3] להסבר על מה הופך את אותם מנהיגי כתות ודתות, כמו כן מגוון סוגים אחרים של "גורואים", לבלתי ניתנים לבדיקה רצינית ולנטולי אחריות, קראו את הפוסט הזה.

[4] יש כמובן קונפליקטים מובהקים בין תנועת הניו אייג' לתנועת הספקנים, אבל לזה לא התייחסתי בפוסט, כי הפוסט הזה עוסק במוטיבציה ובהצבת מטרות, בעוד הקונפליקט שבין 2 קבוצות אלו לא קשור לזה בכלל, אלא, לויכוח לגבי איך נכון להבין את המציאות באופן כללי. אבל, מאחר וגם זה נושא ראוי וחשוב לויכוח, אמליץ למעוניינים להעמיק בכך על הפוסט הזה למשל.

[5] אם אתם מתקשים להבין למה אני מתעקש להפריד בין אמונה לאמון כ 2 מושגים שונים בתכלית, קראו את הפוסט הנפלא של ערן אבירם בעניין, שמסביר לעניין איך להבחין ביניהם.

[6] לפי הערך של מערכות יחסים בויקיפדיה, מערכות יחסים ממלאות מספר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים ועיקריים. אני לא אכניס כאן יותר מדי את המילה "אושר" כי היא מעורפלת וסתם תבלבל, אבל מה שכן, אם נגדיר אושר כהשגת כל הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם, אז באופן כללי, אין ספק שעל פי המדע, מערכות יחסים הם פקטור משמעותי מאוד לצורך העניין.

[7] רק כדי שהעניין יהיה ברור במלואו: כל הדיבורים שמסבירים מהו מוסר, למה הוא חשוב, מהם המשמעויות האפשריות שלו (והאם בכלל יש לו כאלו) – כל אלו נידונים בענף בפילוסופיה הידוע בשם "מטא-אתיקה", שכולל מחשבות על כל הענף האתיקה, ואחד הויכוחים המרכזיים בו, הוא על האם בכלל יש דבר כזה "אמת מוסרית" – כלומר, האם טענות על מה מוסרי ועד כמה, יכולות להיות נכונות באופן אובייקטיבי, או רק סובייקטיבי?

אז מתוך קבוצת הדעות בענף שסבורה שהכל במוסר סובייקטיבי לגמרי, המכונה "אנטי-ראליזם מוסרי", יש, בין היתר, את קבוצת הדעות "נון קוגניטיביזם", הכוללת את השקפת ה "אמוטיביזם" (מהמילה הלועזית 'אמוציה', כלומר רגש), שהצגתי באזור הערת השוליים הזאת, לפיה כל משפט שנשמע כמו "דעה מוסרית" הוא בעצם בכלל לא בא לטעון שום דבר, אלא רק לבטא את רגשותיו של הדובר..

הוכחות שאף אדם בעולם לא באמת מבין את עצמו

הערה: לאלו שהגיעו לכאן בעקבות הפינגבאק מ"חשיבה חדה" – יש כאן בהתחלה לא מעט פילוסופיה שיתכן שתשעמם אתכן, אז אם כן, אתם מוזמנים לדלג לאמצע הפוסט, מהחלק בו הדגשתי את המילים "הטיות קוגניטיביות".

נתחיל מקצת פילוסופיה בנושא. אם זה מעניין לכם את ה***, אתם מוזמנים לדלג על 3 הפסקאות הקרובות.

בפילוסופיה המילה "אני" ידועה כמילה מאוד בעייתית, מאחר ויש כל כך הרבה הגדרות שניתן לייחס לה וכל אחת מהן מפוקפקת כי אני של עכשיו אף פעם לא זהה לאני שהיה לפני מיליונית השנייה, למרות שאני לעיתים קרובות מתייחס אליו כאילו הוא כן זהה. יש על זה הסברים מצוינים כאן ו כאן(בשורה התחתונה, בעייתי להגדיר את ה "אני" גם כגוף וגם כזיכרונות שיש ל"אני" על עצמו מבלי שזה יעיד על שינויים אינסופיים ב "אני" שלנו שהופכים את הבעלות על זהות אחת באופן מוחלט לבלתי אפשרית).

בנוסף, אין אפילו פתרון מקובל לגבי הבעיה הפסיכופיזית הידועה, שלא מצליחה לתת הסבר חד משמעי לכל האירועים שהאדם חווה דרך חושיו ומוחו: האם הם נחווים רק דרך גוף חומרי, גוף חומרי וגם נפש, או רק נפש? כלומר, אין לנו עדיין כל כך מושג כיצד אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים כל הזמן ואנחנו רואים סתירות בעניין שאין להם עדיין פתרונות לוגיים המקובלים על כל הפילוסופים.

למרות הפופולריות שלה, אף אחד מעולם לא הצליח לתת לה הגדרה מדויקת ב – 100% שמסבירה 100% מהשימושים האפשריים התקניים במילה "אני". יש על זה גם פילוסופיות רוחניות שמדברות על צורך בשינוי תפיסת המושג "אני" כדי להגיע ל"דרגה רוחנית" גבוהה יותר.

בהמשך הפוסט הזה אני מעוניין לדבר על הבנה עצמית מהיבט אחד בלבד, והוא: הבנה של ההתנהגות וצורת המחשבה העצמית.

כפי שציינתי כבר בפוסט אחר, בני אדם טובים בלייחס משמעויות לדברים מבלי להבין כיצד הם עושים זאת. דוגמות: האם אתם יודעים להסביר לגבי כל רצועת מוזיקה שאתם מאזינים לה – למה אתם נהנים להקשיב לה? אם עניתם "הרגשה טובה" – יתכן שזה כמעט כמו לענות שאתם אוהבים להאזין לה כי אתם אוהבים להאזין לה? כמובן שיתכן שאנחנו לא מונעים רק מהרצון להרגיש טוב, ובכל זאת – האם אין זה טריביאלי עד כדי גיחוך שחלק גדול(אם לא כל) הפעולות שאתם עושים נועדו כדי לגרום לכם להרגיש כמה שיותר טוב?

כאשר אתם מאזינים לאותה רצועת מוזיקה, האם אתם יודעים להסביר מה מתרחש במוחכם שקשור למוזיקה שאתם מאזינים לה שגורם לכם להרגיש טוב? מבחינה לוגית, כדי שהיא תגרום לכם להרגיש טוב אתם צריכים לייחס לה משמעות כלשיהי שאתם תופסים כחיובית. האם אתם מבינים מהי אותה משמעות? האם אתם מבינים את ההשפעה של אותה משמעות על תפיסת המציאות שלכם שגורמת לכם להרגיש טוב?

אם אתם מרשים לעצמכם להאזין למוזיקה אם בעקבות זאת אתם מרגישים טוב, מבלי אפילו לנסות אפילו להבין מה מתרחש במוחכם כאשר זה קורה – זה לא קצת לא אחראי? קראתי בעבר דיווחים על אנשים שטענו שהם חווים שהם נשלטים על ידי חוצנים. מה אם גם אתם תחוו זאת? איך תתמודדו עם זה?

מלבד זאת, חשבתם על זה שאתם למעשה גם רוצים להרגיש רע? כלומר, כאשר אתם בוחרים לרדוף אחר תחושות טובות, אתם בוחרים גם ליצור את האפשרות שיהיו לכם תחושות רעות. כאשר יש פוטנציאל להרגיש טוב, יש פוטנציאל להרגיש רע. כאשר אין פוטנציאל להרגיש רע, אין פוטנציאל להרגיש טוב. טריביאלי ביותר.

זה כמו שאתם מפחדים ממוות למרות שאין מצד ההיגיון שום סיבה רציונלית לרצות לחיות(כפי שהסברתי כאן).

בנוסף, האם אתם מבינים למה אתם עושים את מה שאתם עושים? אני כמובן לא לוקח את זה לרמות מגוחכות של "למה אתם חיים בכלל?"/"מהי משמעות חייכם?". שאלות כאלו לא בהכרח קשורות להבנה עצמית ובלי קשר – הן מעורפלות להחריד ובעלות הנחות יסוד בעייתיות(שיש משמעות והיא אחת לכל חייכם, שיש סיבה והיא אחת לחיים של כולם..)

הכוונה היא ללמה אתם מעדיפים להיפגש עם חבר ב – 16:00 ולא לעשות משהו אחר שיכלתם(לדעתכם) לעשות שהיה עושה לכם טוב. האם כאשר אתם מבצעים פעולה בחיי היום-יום – האם אתם זוכרים בראש למה אתם מעדיפים לעשות דווקא את זה?

תמיד מאוד סקרנה אותה התופעה בה אדם מעדיף להעביר 100% מאנרגיית החיים שלו על דברים שהוא מעדיף לעשות בעולם המעשי, אבל לא חושב הרבה על המניעים הבסיסיים שלו בחיים ועל האם המטרות המעשיות הנוכחיות שלו אפילו קשורות אליהן. הוא זוכר ומרבה לשאול את עצמו למה הוא עושה את מה שהוא עושה ברמה השטחית.

לדוגמה, כאשר בחורה מתלבטת כיצד להתלבש לקראת דייט כלשיהו, לעיתים קרובות היא תשאל את עצמה בהתאם למה היא תחליט מה ללבוש, ואז מחליטה מה ללבוש ושמה לעצמה תזכורת ללבוש את זה ביום הדייט. כך היא שמה לעצמה מטרה: לזכור ללבוש את הבגדים בהחליטה עליהם ביום בו תצא לדייט וזוכרת את מהות המטרה: להתלבש בדייט בצורה שתעשה את הרושם שהיא רוצה להשאיר על בן הזוג. במידה והמטרה היא למצוא בן זוג לחיים, לעיתים קרובות היא גם תזכור את זה.

אבל מה הסיכוי שהיא אי פעם תשאל את עצמה: למה בכלל אני רוצה בן זוג לחיים? האם אני באמת זקוקה לזה או שיש חלופות יעילות יותר? האם אני עושה זאת כי אני רוצה לעשות את זה או כי זה מה שאחרים רוצים שאעשה? האם אני בטוחה ב – 100% שלחיות עם זוג לכל החיים זה מה שטוב בשבילי או שלא חשבתי על זה כל כך? האם יש לי רצונות אחרים שהרצון למצוא בן זוג לחיים מתנגש בהם?

יתכן שכעת תחשבו, "אבל המוח מורכב מדי להבנה כה יסודית של דרך פועלו". ובכן, לכאורה זה נכון. אבל אם כן, זה מוכיח שלכאורה אי אפשר להבין את עצמך, מאחר וכל המחשבות והפעולות שלנו נגזרות מהמוח שלנו. ולכן אתם לא מבינים את עצמכם.

יתכן גם שתחשבו, "לא לכל דבר יש סיבה. לפעמים אני עושה דברים באופן אקראי". ובכן, האם אתם יכולים להוכיח שאתם עושים את זה שלא מתוך סיבה כלשיהי? זה כמו לנסות להוכיח שאין יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. מה, סרקתם את כל היקום ולא מצאתם שם כלום? על החוויה שלכם כמובן אי אפשר להסתמך, כי כאמור חוויות הם דבר מאוד מטעה. היתכן כי אתם עושים דברים באופן שנראה לכם אקראי כי הרגשתם שזה מה שכרגע יגרום לכם להרגשה הטובה בצורה הכי יעילה?

חשבתם על זה שאולי הסיבה שרוב האנשים מעדיפים להיות שכירים, אפילו שלהיות שכירים זה(במידה רבה) שקול ללהיות עבד של הבוס, היא שהם חונכו במשך לפחות 12 שנים במערכת שלימדה אותם שעליהם לציית למוריהם וצוות בית הספר ללא סייג ולעשות כל מה שאומרים להם בצורה שהם רוצים שהם יעשו את זה? ואולי גם 2/3 שנים בצבא בצורה דומה. האם הייתם מציינים זאת אם הייתם שואלים את עצמכם למה אתם רוצים לעבוד כשכירים איפשהו לפני שקראתם שורות אלו?

איזה היגיון יכול להיות במצב כזה, בו אנשים מעדיפים לא לחשוב לעולם על המניעים הפנימיים של פועלם ומחשבותיהם? אעלה כמה השערות:

ראשית – זה נוח. כפי שהסברתי בכמה פוסטים אחרים*, בני אדם תמיד מוכנים לשנות את דעותיהם – אבל לא את כל דעותיהם. לכל אדם יש דעות שהוא כל כך מתעקש עליהם שעצם המחשבה על לבדוק את אמיתותם של אותם דעות מפחידה אותו פחד מוות, גם אם הוא לא מפגין זאת כלפי חוץ. אם הוא יעז לשאול את עצמו שאלות על אותן דעות ולנסות למצוא תשובות, הסיוט הכי גדול שלו עלול להתגשם. זה מתבטא גם כאשר אנשים מפחדים להביע את דעותיהם ולהסבירם מתוך פחד שבכך הם יגשימו לאנשים אחרים את הסיוט הזה.

*לדוגמה: קראו כאן על איך שאנשים משתכנעים אם מערערים על טענותיהם על פי שיטתם.

שנית – זה קשה מידי. יש לכך כמה סיבות:

א. רמת הקושי בלבדוק את המניעים העמוקים לפועלנו ומחשבותינו על ידי נתונים נע בין כמעט בלתי אפשרי לבלתי אפשרי. המניעים האלו מופשטים ובלתי ניתנים להסבר דרך "העולם המעשי", ולכן אין זה מפתיע. יש סיבה למה בפסיכולוגיה, עיקר המחקרים עוסקים בדפוסי התנהגות שטחיים ביותר, ואם לא – המחקר צנוע ולא משהו שאפשר להסיק ממנו יותר מדי. ובכל זאת רמת וודאות של 50% בפסיכולוגיה נחשבת להישג אדיר כיום, ואושר נמדד כיום במחקרים רק לפי שאלונים וחלקים קטנים מהמוח.

ב. כדי להבין את פועלנו השטחי ניתן להיעזר באחרים. אם אתם לא זוכרים למה אתם נהנים לשחק במשחק כלשיהו כל כך, חברכם יכול לעזור לכם ולציין דברים שקשורים למה שהוא "זוכר נכון" לגביכם: לדוגמה, אולי כי אתם "טובים" במשחק מבחינת מיומנויות וידע ביחס לשחקנים רנדומליים אחרים ששיחקתם נגדם אונליין עד היום.

ג. יש יותר מדי שאלות אפשריות שאפשר לשאול – כל שאלה שנשאל וננסה לענות עליה – באה מעצמה מהמוח, ולכן אין ההטיות הקוגניטיביות הנ"ל מפתיעות. אמנם מטא-קוגניציה יכולה רק לעזור, אבל ממש לא מספיק להיות מודע להטיות שלנו כדי להבין את המוח ברמה כזו עמוקה.

אגב, דעו לכם שגם אם תצליחו להתבונן על מחשבותיכם והתנהגותכם ב – 100% מהזמן(שמצד ההיגיון זה כבר בלתי אפשרי, כי לכאורה אנחנו לא יכולים 100% מזממנו להתמקד במשימה אחת), עדיין קרוב לוודאי שהתשובות שתגיעו אליהן יהוו סילוף כבד של האמת במקרה הטוב. ולא, לא בגלל שהתשובות האלה הן בסה"כ ספקולציות. וגם לא בגלל שהמוח שלנו מטבעו הוא לא כל יכול.

הסיבה האמתית, בשתי מילים: הטיות קוגניטיביות.

הטיות קוגניטיביות הם טעויות מחשבתיות. הם דומות במידה מסוימת לכשלים לוגיים. ההבדל המהותי ביניהם הוא שכשלים לוגיים הם טעויות לוגיות הקיימות בטיעון כלשיהו ואינם קשורות לטוען בשום צורה, בעוד שהטיות קוגניטיביות מתייחסות לתהליך המחשבתי שאדם עובר כאשר הוא מגבש עמדה.

דוגמות: כאשר אני טוען שטענה X איננה נכונה בגלל שהטוען הוא Y, טענתי נופלת(לכל הפחות) תחת הכשל הלוגי הידוע בשם אד הומינם. כנסו לכתובת האתר המקורית לרשימה של גדולה של כשלים לוגיים

וכאשר אני עיתונאי שכותב שאדם X הגיע להישג Y אפילו שלמעשה הוא רק טען זאת עם הוכחה מפוקפקת כלשיהי וטענתו לא נבדקה ע"י אף אחד בצורה מבוקרת, כנראה שגם אני וגם X הושפענו מההטיה הקוגניטיבית הידועה כהטיית אישור כאשר גיבשנו את עמדתנו על כך שהוא אכן בעל ההישג הזה(וכמובן שיתכן שזה נבע מכך שהוא רצה להתפרסם ו/או אנחנו רצינו להביא עוד רייטינג, אבל זה לא סותר). לרשימה של הטיות קוגניטיביות(מצוינת לדעתי) לחצו כאן.

ולא רק זה. גם כאשר אנחנו חווים משהו, זה גם יכול בקלות לנבוע נטו מהטיות קוגניטיביות כלשיהן. זה מתבטא לדוגמה בקישור הראשון שהנחתי בפוסט הזה. בהתאם למה שהוכח בפוסט הנ"ל, אנחנו יכולים לדוגמה, לעזור לאדם כלשיהו באיזשהו פרויקט שהוא מנסה לקדם(ולהיות העוזרים היחידים שלו), ואז לנסות לשכנע את עצמנו שזה הפרויקט הכי חשוב שנעשה אי פעם. חשבו על זה: נניח לדוגמה, שאתם מאמינים שאתם חלק מאיזה פרויקט שכמעט אף אחד עוד לא יודע על קיומו, ואיש אינו מבין כמה הוא חשוב ועוזר לכל העולם ואשתו ושזה רק עניין של זמן עד שהם יבינו. האם אתם לא תרגישו טוב מעצם המחשבה על זה? האם לא תרעדו מפחד אם מישהו ירמוז לכם שאתם בעצם לא עושים משהו משמעותי אלא מזיק עבור הציבור אליו הוא לכאורה בא לעזור?

גם לציפיות שלנו יש השפעה מכרעת על החוויות שלנו. חשבתם פעם שהסיבה למה לא מצאתם מזון/שתייה מסוימים טעימים, זה אך ורק בגלל הדעה הקדומה שהייתה לכם עליהם(אולי בהתבסס על החברה/ריח וכו'), ואיננה קשורה כלל לטעם? ההשפעה היא כה מכרעת, שהיא מסוגלת אפילו לגרום לנו להאמין שאנחנו רואים דברים על טבעיים אם אנחנו "לא מספיק מזלזלים" בסבירות קיומם של דברים על טבעיים.

חשבתם גם על זה שבריאותכם(הפיזית ו/או הנפשית) יכולה לחוות שיפור בעקבות אינסוף גורמים שונים, שאינם קשורים כלל למרכיב המהותי של הטיפול שקבלתם? כפי שהוסבר כאן, רק משתי הרשומות הראשונות שאני קראתי יכול להיות שהטיפול הצליח גם כי:

1. ציפיתם שהטיפול יעזור(בדומה למקרה עם המזון/שתייה)
2. היה לכם אמון במטפל(אמון זה גם סוג של דעה קדומה)
3. ריפיתם את עצמכם(ע"י ההחלמה הטבעית של הגוף ו/או אורח חיים בריא יותר)
4. זכרון סלקטיבי ופרשנות מוטעית גרמו לכם להעריך לא נכון את מצבכם הבריאותי(רלוונטי בעיקר לבריאות הנפשית).

באופן כללי, הזיכרון זה אולי הדבר האחרון שאפשר לסמוך עליו. הטיית הזיכרון הזאת, הנובעת מהטיית אישור(כפי שנאמר בקישור האחרון), היא הטיה נפוצה בה משתמשים שרלטנים כדי לעבוד עליך.

הם שואלים אותך שאלה שמתיימרת להסביר מידע כלשיהו שהוא המציא/שאתה נתת, ואתה מניח שהמידע נכון מבלי לשים לב עקב ההטיה הזו, בשילוב עם אפקט פורר(הנטייה שלנו להאמין שטיעונים מעורפלים מסוימים נכונים כלפינו באופן אישי וייחודי כשלמעשה הם נכונים לגבי חלק גדול מכלל האנשים בעולם), ועם המטפורות ודרכי המילוט שהמיסטיקן מכין כדי לגרום לך להאמין בו(הטיית אמונה) וכך ליצור אצלך את ההטיות שיאפשרו את הצלחת המפגש.

כלומר, בסוף אתה מאמין שהוא אכן גילה עליך מידע נכון שלא חשבת עליו בעצמך(או שכן חשבת אבל "בצורה לא נכונה") שיכול לעזור לך למרות שזה למעשה המידע שאתה הבאת לו. להרחבה בנושא לחץ כאן ו כאן.

המוח שלנו מפיק תועלת מדברים בצורה כה משונה, שאפילו לפי מחקרים מבוקרים היטב כיום, היפנוזה מועילה בהחלט לגמילה מהתמכרויות כמו עישון.

דרך יעילה לבנות הרגלים חדשים זה ליצור "טקס"(מעשה שולי כלשיהו שאתם חושבים שהוא קשור לפעולה אחרת שאתם רוצים להתרגל אליה) שישדר למוח שלכם ש "הגיע הזמן לעשות את ההרגל החדש", ולדאוג לתת לעצמכם פרס כאשר תסיימו(כאילו אתם צריכים לתת לעצמכם פרס בשביל "לזכור" שההרגל גורם לכם להרגיש טוב, או כדי לשכנע את עצמכם שזה יכול לגרום לכם להרגיש טוב באמצעות אפקט פלצבו וסילופים של הזיכרון שהוזכרו בפסקה הקודמת). קראו על כך כאן.

מסקנה: המוח הבלתי-רציונלי שלנו מתרגל לדברים חדשים רק על סמך קשרים(הטקסים והפרסים) אליהם שלמעשה לא מעידים על שום דבר – המוח שלכם ממציא לבד את המשמעויות שלהם.

בנוסף, אנחנו גרועים במיוחד כדי לחזות איך נרגיש לגבי אירוע מסוים בעתיד(אם יקרה כפי שאנחנו מדמיינים אותו שיקרה), מסיבה הפשוטה שהדמיון שלנו לעולם לא מדמיין את כל הפרטים הרלוונטיים לחויותינו של אירוע מסוים, עקב הצורך לחסוך בזמן(הרי יש זמן קצר לחיות והמון אירועים אפשריים לדמיין) ובעל נטייה טבעית לדמיין רק את האספקטים החיוביים הצפויים של האירוע(אולי עקב אמונה שאומרת ש"בעתיד יהיה טוב יותר", שיוצרת דחיינות. קראו כאן על "האני הזוכר" ו "האני החווה" – הדמיון מקריב את "האני החווה" למען "האני הזוכר"). קראו על כך כאן.

עכשיו תארו לעצמכם אדם שמוצא אתר ברשת שמציג "תיאוריה" המתיימרת לספק מענה מלא(אם כי לכאורה לא רציונלי ב – 100%, כי על פי ה"תיאוריה" התשובה הנכונה היא "מחוץ לשכל האנושי"..) לצורך העניין, האתר מציג "תורה" פילוסופית המדברת על האושר כאל חוויה יחודית כלשיהי ומציג המון פירוטים מעמיקים על אותה חוויה וכיצד להגיע אליה. מדובר ברעיון שאותו אדם לא שמע עליו מעולם.

עכשיו, שאלו את עצמכם: במידה ואותו האדם יחשוב שהרעיון המרכזי מאחורי האתר הוא מרתק ו "דברי טעם", מה הסיכוי שאותו אדם יתחיל(לאט לאט) לסבול מהטיית האישור ויתעלם באופן שיטתי מכל פיסת מידע שעשויה לסתור את ה "תורה" של האתר? מה הסיכוי שהוא אי פעם יתחיל לחשוב בכיוון של לשלול את האתר כדי לאמת את הרעיונות שבו, כפי שנהוג לעשות במדע, ולא רק לנסות לשכנע את עצמו בכיון החיובי?

לסקרנים: מי שקרא בבלוג הזה עוד אולי כבר הבין שזה תיאור מדויק של אסטרטגיה כלשיהי לאושר שכתבתי עליה בעבר. מוזמנים לקרוא עוד עליה דרך הקישור. בתמצית: אני רואה ברעיונותיה המהותיים שלה כ "ניו אייג' בולשיט" לכל דבר ועניין.

בנוסף, לחצו כאן לשימוש באתר ש"יוצר" רעיונות ניו-אייג' חדשים בלחיצה על "reionize elctrons". יש גם הסבר מפורט על רעיונות ניו-אייג' כאן. עוד אינדיקציה לאיך המוח שלנו ממציא מסוגל להמציא משמעויות לכל פיפס מבלי שאנחנו שמים לב לכך.

 

אם קראת את כל הפוסט עד כאן, אני מקווה שהבנת עד כמה המוח האנושי הוא הזוי וממש לא פועל בצורה יעילה כפי שההתנהגות "הנורמטיבית" עשויה לשקף לכאורה, ולמה בקצב הזה ספק אם נצליח להבין אותו לגמרי אי פעם. באופן מדהים, אנחנו בכל זאת מצליחים ליצור בכוחות עצמינו "מוחות רובוטיים" מרשימים(לדוגמה, המחשב, והיכולת שלו לנצח את גארי קספרוב בשחמט). פשוט עד כמה מורכב המוח האנושי?