כיצד מדיטציה יכולה להוות כלי לעזרה עצמית?

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. כל הפוסט הזה נועד לתת זווית "ספקנית" על מדיטציה, ואיך היא יכולה לעזור על פי הגישה הספקנית שלי. זה הכל.

שימו לב שישנם "הערות שוליים" בסוף הפוסט, המסומנות עם מספרים. כמו שיש בויקיפדיה. חשוב לזכור זאת לאורך כל קריאת הפוסט.

אז שוב, במסגרת סדרת הפוסטים "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני רוצה לדבר על מדיטציה, אחרי שחשבתי וקראתי על הנושא באופן אובססיבי במשך כמה חודשים.

ואני מייד אזדרז ואומר שאני הולך להתייחס רק לסוג מאוד מסוים של מדיטציה לאורך רוב הפוסט – היחידי שמעניין אותי לחפור עליו. אבל לפני כן, נתחיל מהבסיס.

מה זה מדיטציה? כן, הגיע הזמן שספקן ינסה לענות על השאלה הזאת. אפילו ויקיפדיה האנגלית נעזרת ב "Merriam-Webster Dictionary" כדי לענות על השאלה. אוי ואבוי.

אז אתחיל בזה: אין לי מושג מה זה מדיטציה[1]. אבל אני כן הולך להתייחס לכמה וכמה דברים שמוגדרים במקומות כאלו ואחרים כמדיטציות.. ואיך הם יכולים לשמש ככלי לעזרה עצמית.

קודם כל..

קודם כל, "אתרחבש" קצת על תועלות מוכחות מדעית של סוגי פעילויות שונות שמתיימרות להיות מדיטציות. יהודית כץ התייחסה לפחות לחלק מהם בפוסט שלה בנושא, אבל היא להתרשמותי לא בודקת את איכות המחקרים שהיא מקשרת אליהם, ועוד חושבת שיש 3 מאפיינים שונים של מדיטציה שנמצאים בכל סוגי המדיטציות (נו באמת.. כל אחד יכול להמציא פעילות שאין בה אותם ולקרוא לזה "מדיטציה". צריך מקור אמין שיגדיר מדיטציה כדי שגם ספקנים יוכלו לקבל את ההגדרה).

אז שימו לב:

  1. "מדיטציית מיינדפולנס" מסייעת למשמעת עצמית – פורסם על ידי פרופסורים בשתי אוניברסיטאות שונות, המגיעים משתי תחומי מחקר שונים. נראה טוב. במחקר עצמו, נתנו לקבוצה של אנשים לעשות משימה שדורשת משמעת עצמית (להנחתם), עם ובלי "מדיטציית מיינדפולנס". אלו שכן עשו אותה לפני המשימה הראו ביצועים גבוהים יותר במשימה עצמה. אמנם אין לי מושג לאיזה מדיטציה בדיוק הכוונה ב "מדיטציית מיינדפולנס", אבל בכל זאת אעז לנחש שמדובר כנראה באותה מדיטציה שאתמקד וארחיב עליה בכותרת הבאה. לבינתיים, רק אציין שמדיטציה שכזו יכולה לעזור כנגד התופעה הידועה כ דלדול אגו (=דעיכה של משמעת עצמית) – זה הרעיון.

2. "מדיטציית מיינדפולנס" עוזרת לנו להיות מוחצנים יותר – ממחקר שפורסם על ידי אנשים ממדעי המחשב והמידע, פסיכיאטריה, ופסיכולוגיה התנהגותית, יש קורלציה חיובית בין אותה מדיטציה מסעיף 1 (כנראה), לבין מוחצנות, וקורלציה שלילית בין זה לנוירוטיות ומצפוניות. נגדיר את המושגים:

מוחצנות – כפי שמוצג בערך הויקיפידי, אין הגדרה למילה זו – אלא, מילה זו מייצגת "תכונות אישיות" מסוימות – דפוסי התנהגות מסוימים. מדובר בדברים כמו: התנהגות אימפוליסיבית, פתיחות לזולת, וחוסר התבודדות (שוב, ברמת ההתנהגות). אז "מדיטציית מיינדפולנס" עשויה לכוון אתכם לכיוון ההתנהגותי הזה. האם זה טוב? תחליטו אתם. אני דווקא לא חושב..

נוירוטיות – כפי שמוצג ב ערך הויקיפדי, גם לזה אין הגדרה, אלא מדרג עם תכונות. בכללי, נוריוטיות היא "הנטייה לחוות רגשות שליליים" – ההפך מאושר. מדיטציית מיינדפולדנס יכולה להוריד אתכם קצת בסולם. לא שזה אומר הרבה, אבל בסדר..

מצפוניות – שוב.. אין לזה הגדרה אלא מדרג. רק שלפי הערך בויקיפידי.. נראה שקורלציה שלילית בין "מדיטציית מיינדפולנס" לזה קצת סותרת את המסקנות של המחקר הקודם.

שאר המחקרים שיהודית כץ קישרה אליהם בפוסט שלה נראים לי או מעורפלים מידי בשיטותיהם (מתייחסים לסוגים רבים של מדיטציות), או מעורפלים מידי במסקנותיהם (מז"א שיש ירידה של לחץ, פחות צורך באישורים חיצוניים.. המסקנות האלו כלליות מידי), או שלא ברור לי אם בכלל אפשר להסיק מהם משהו.

לסיכום.. על פי הניתוח שלי מהספרות המחקרית, לא מצאתי הוכחות "חזקות" לתועלת פסיכולוגית מוגדרת היטב מכל סוג של מדיטציה.  אבל אני בכל זאת אציג רעיון אחד שקשור למדיטציה שאני כן חושב שהוא עוזר וחשוב להתייחס אליו, שבאופן אירוני גם התייחסתי אליו במחקרים הנ"ל –

מיינדפולנס

ובכן – מיינדפולנס. הרבה ניתוחים אפשר לעשות בהקשר הזה. כל אחד מהם יהיה מכמה היבטים מרכזיים: היבט פילוסופי, היבט "רוחני", והיבט מדעי.

(היבט רוחני, פירושו על פי הבודהיזם, מאחר ובודהיזם היננו דת[3], ולא סתם תורה פילוסופית).

מה זה מיינדפולנס?

אז קודם כל, מיינדפולנס זה מדיטציה שמשמעותה "התמקדות ברגע הזה" (הערך הויקיפדי מקשר הגדרה זו למאמרים אקדמיים, YES!). זאת ההגדרה שאני חושב שכל הרוחניקים, הפילוסופים והמדענים שמכירים את הנושא יסכימו עליה. בעברית, מיינדופלנס פירושו קשיבות.

עכשיו, מבחינת הבודהיזם, אין לי מושג מה זה אומר, אם כי על פי ויקיפדיה העברית (לא מספיק אמין גם ככה) זה בעצם "סאטי", שמהווה חלק מ – "הדרך המתומנת האצילה", שהיא מעיין דרך להארה. מעבר לזה אין לי מושג.

מבחינת פילוסופית, ישנם מספר ביטויים שסאם האריס השתמש בהם, שלדעתי יכולים להוות הגדרות פילוסופיות למושג, ביניהם: "שחרור מהעצמי"/"שחרור מהיאחזות במחשבות שלנו"/"הפסקת הסחת דעתינו מהמוות"[4]. זה מתקשר לקונספט בבודהיזם של "ביטול הקיום" שרלוונטי לעזרה עצמית בכמה מובנים – על כך לקראת בהמשך הפוסט. בכל מקרה, הבסיס המסוכם להגדרה כאן הוא "נוכחות ברגע הזה", עם תשומת לב מלאה לגוף ולמתרחש כרגע, בלי שיפוטיות או ביקורתיות כלפי מה שקורה ובפרט כלפי המחשבות והרגשות שקופצים לנו לראש.

מבחינה מדעית, מיינדפולנס אינו אלה טכניקה לטיפולים מסוימים, בעיקר טיפולים פסיכולוגיים, המקושרת בהורדת לחץ[4], ועל כן אינני מופתע שיש טיפולים שקרויים על שמה. סאם האריס לא תאר בספרו את "התמונה המלאה", עם זאת, מאחר ומיינדפולנס הוא גם טכניקה לטיפול קוגניטיבי, ואחר כך אסביר איך זה עובד, על מה זה מסתמך וכו'.

למה לעשות מיינדפולנס?

קודם כל, להבהיר – ההבדל בין החלק הזה במאמר לבין החלק על "מה מיינדפולנס נותן", הוא שכאן ארשה לעצמי להציג את הנימוקים שאנשים מעלים למיינדופלנס שמהווים סיבות ליישם את הרעיון הזה גם ללא הוכחות לכך שהוא באמת עובד.

אז מבחינת הבודהיזם, יש דגש בזרם שתומך ביישום מיינדפולנס או מדיטציות דומות (זן) ש "חוכמת הזן היא נקודת מבט נכונה שבאה ממעשים (תרגול הזן) ולא מלימוד אינטלקטואלי." (הקישור מלפני 2 שורות הוא המקור לציטוט).

ומבחינת הפילוסופיה, קשיבות עוזרת כדי לתרגל שביעות רצון מוחלטת מהרגע הזה, שאיננה תלויה בהישגים מכל סוג שהוא[4], ובכך מהווה אנטי-תזה מוחלטת לגישת הנהנתנות – גישה למוסר שמהווה להבנתי וראציה של תועלתנות, ופירושה שהמוסר יותשל כל פעולה נקבעת על ידי ההנאה ו/או הסבל שהיא גורמת (וכמובן, יותר הנאה = יותר טוב, יותר סבל = יותר רע). ראו כאן הרחבה מעניינת על נושא הנהתנות. אבל במצב הקשיבות, אין שום ניסיון להנות או לא לסבול – על כך בהמשך.

על פי סאם האריס, מיינדפולנס זה גם דרך "להימנע מהסחות דעת ברגע הזה"[4]. הוא מדגיש בספרו שגם הרדיפה אחר "הצלחה בחיים" והדחקת המוות – כל אלה הם דרכים של בני האדם להסיח את דעתם ממה שקורה ברגע הזה, שזה כמובן אנטי-תזה למצב של מיינדפולנס. אני מניח שאפשר לחשוב על מיינדופלנס גם בתור אנטי-תזה לרדיפה אינסופית אחר "מילוי רצונות" (תופעה שהתייחסתי אליה כאן – אפילו הסולידית התייחסה אליה בהקשר כלכלי) מאחר ומיינדופלנס הוא מצב של עשיית דברים באיטיות – וגם על כך אסביר לעומק בהמשך.

בנוסף, סאם האריס טוען כי זה מסייע בהבנה עצמית ובהבנת אחרים[4] (הבנת אחרים ידוע כיום כ "בעלות" על "תיאוריה של התודעה" – הערך בויקיפדיה בקישור מוכיח את זה), וזאת מאחר ומיינדופלנס כרוך בהתבוננות על תהליכים בנאליים שמתרחשים בתוכנו ומחוץ אלינו "ברגע הזה" – ביצוע מיינדפולנס עוזר לנו לשים לב מהם המחשבות והרגשות שקופצים לנו, הן לגבי עצמינו והן לגבי מה שאנחנו חושבים לגבי אנשים אחרים.

בנוסף, מאחר ובמיינדופלנס לא נמנעים משום דבר ש "מתרחש ברגע הזה" – כולל ממה שלא נעים – ממילא מיינדופלנס מסייע למודעות למחשבות ורגשות שלא נעים לנו מהם. גם על כך ארחיב בהמשך – מבטיח.

בכל מקרה, יש גם את הקונספט של חוסר קיום אליו מתייחס סאם האריס וכך גם רבים אחרים. מיינדופלנס עוזר "לא להיות קיים", כלומר, לא להגדיר את עצמינו בהגדרה רחבה ו "ספציפית מידיי" (סליחה על הערפול), בגלל שמיינדופלנס עוזר לא להיקשר למחשבות ולרגשות שלנו – להפסיק להסתכל עליהם כ "חלק מאיתנו"[5]. לא – רגשות ומחשבות הם פשוט… things that happen. וישנם טענות פילוסופיות רבות בעד הקונספט של חוסר הקיום:

א. על פי אליעד כהן, "ומעל מה שנקרא אצל האדם "אני", מעליו יש עוד "אני" אחר, שהיא המציאות עצמה. כי מצד האמת, מה שנקרא אצל האדם אני, זה רק חלק של ה"אני" שלו. כי ה"אני" הראשון של האדם, הוא המציאות עצמה. וכאשר האדם עושה איזו פעולה, הרי שמי שבאמת עושה את זה, זה ה"אני" העליון של האדם שהוא המציאות, שהיא באה לידי ביטוי ב"אני" התחתון של האדם, שהוא מה שנקרא אצל האדם אני." – כלומר, ה "אני" של כל אחד מאיתנו איננו קיים בנפרד מהמציאות עצמה, אלא אנחנו רק תופשים אותו ככה. הוא גם במקום אחר טוען שתפישת הקיום הזו אחראית לסבל שלנו, אבל אשתדל לא לתת לאליעד יותר מדי במה..

ב. בפוסט הזה על דחיינות, מרק מנסון משתמש ברעיון "חוסר הקיום" מהבודהיזם (אני מנחש שהכוונה לרעיון הזה), וטוען שתפישת הקיום שלנו – כל ההגדרות המאוד ספציפיות שאנחנו מצמידים ל "אני" שלנו/האמונות שלנו לגבי מי אנחנו באמת – הם גורמים לנו להימנע (ובעיקר לדחות) מכל מה שיכול לסתור אותם, במיוחד את החיובייים שמביניהם, על פי התיאוריה הזאת.

ג. לפי הנזיר המתבודד כריסטופר תומס נייט[6]:

solitude bestows an increase in something valuable, …my perception. But…when I" applied my increased perception to myself, I lost my identity. There was no audience, no one to perform for…To put it romantically, I was completely free."

כלומר, התבודדות עוזרת "לא להיות קיים" – כי אז אין לך קהל, כלומר, אתה לא צריך כל הזמן לנהל את מה שאחרים חושבים עליך – כלומר, את "הזהות" שלך בעיניי אחרים, וכתוצאה מכך, לא אתה ולא אחרים צריכים לתפוש אותך כבעל "זהות" כזאת או אחרת, וכתוצאה מכך, כמו שכריס אמר בסוף – אתה חופשי. ממה? מלהיות קיים.

ד.  על פי סאם האריס, כנ"ל, מיינדפולנס פירושו להפסיק להיות "אסירים של המחשבות שלנו", ועל כן הוא בעצם משחרר את הקישור בין תפיסת ה "אני" שלנו לבין המחשבות שלנו[4]. (על פי אסף פדרמן, זה נכון גם לגבי רגשות[5]). כלומר, מיינדפולנס עוזר לנו לצמצם את תפיסת הזהות העצמית שלנו, בעזרת ניתוק זהותנו מהמחשבות והרגשות שלנו. יש אף הרצאה ביוטיוב של סאם בנושא זה.

(מי שרוצה לסבך את עצמו עוד יותר בנושא, מוזמן לקרוא את הערך הזה, ואת הסרטון הזההזה, ו – הזה. בנוסף, יתכן והפוסט הזה יתן נקודת מבט "פסיכולוגית" בנושא).

ובכל מקרה, מבחינת המדע, יש מספר סיבות. קודם כל, יש את תופעת ההסתגלות ההדונית – התופעה לפיה בני אדם נוטים להרגיש טוב או רע לגבי חייהם בערך באותה המידה בטווח הארוך, בלי שום קשר לכל ה "שינויים" בחייהם. זו תופעה שנצפתה למדע לא מזמן שעל כן גם מעוררת התנגדות לגישת ה "נהנתנות" (שזה, לחיות כדי להנות כמה שיותר ולסבול כמה שפחות), וכאמור, במיינדופלנס לא מתאמצים להרגיש טוב, ולכן התופעה "תומכת" ביישום שלו בעקיפין.

עם זאת, מאחר ומיינדפולנס גם מבחינה מדעית יישים לגבי מגוון עצום של דברים (גם CBT במסגרת הגל השלישי שלו עבור טיפול בדיכאון, כפי שמתואר בערך שלו, מה שגם מיושם במגוון טיפולים קשורים, כגון ACT, גם למען הורדת לחץ בחיים, ועל כן, כדאי שאכתוב קצת על התיאוריות המדעיות שעומדות מאחורי יישום המיינדופלנס במסגרת טיפולים פסיכולוגיים:

על פי אסף[5]:

1 – מורכבות המוח האנושי עצומה הרבה יותר אפילו מזו של כל הרשת החברתית באינטרנט (100 מיליארד תאים, כל אחד עם 100,000 קשרים לתאים אחרים, על פי אסף – נראה שיש גם תימוכין לטענה שלו). לכן, אפילו פעולות פשוטות שניתן וכדאי לעשות עליהם מיינדפולנס (כמו הבחנה בצבע) הם מסובכות הרבה יותר משאנחנו עשויים לדמיין אותם (אפשר לעשות את זה בשנייה, אבל ספק אם 2 תאים מספיקים לביצוע הבחנה שכזאת), ובאמצעות מיינדפולנס נלמד להבחין טוב יותר בפעילות המוח שלנו וכמה היא מסובכת בעת שאנחנו עושים דברים מסוג זה.

2 – הנטייה של בני אדם בכל הקשור לפרשנויות, היא לזכור את השלילי ולשכוח את החיובי, והסיבה הפשוטה לכך היא אבוציולונית: המוח שלנו מחפש כל הזמן אחר סכנות וגירויים לא נעימים כדי לדעת ממה הוא רוצה להימנע (אפילו אם הסיכוי להיתקל בהם שוב קלוש ביותר). מניח שהוא התכוון להימנעות. הוא גם טוען שהתמקדות זאת יכולה להוביל ללחץ כרוני. בפוסט אחר, מרק מנסון אף מקשר את ההתמקדות הזאת לתופעה פסיכולוגית אחרת – שנאת הפסד – הנטייה לשנוא להפסיד דברים יותר מאשר לאהוב להרוויח אותם. לכו תבינו.

ולעומת זאת, בעזרת יישום מיינדופלנס, שכרוך בחוסר ביקורתיות ושיפוטיות, נוכל להתבונן על החיובי והשלילי באותה המידה בלי להתרכז באף אחד מהם ומבלי לברוח מהשלילי. (בהערת אגב, אסף גם הזכיר מחקר על "gratiude" הכולל תרגול שמטרתו התרכזות בחיובי[7]).

3 – בהמשך לסעיף הקודם, אסף טוען שמניעת לחץ כרוני, תמנע מאיתנו לגבש לאירועים שאנחנו חשופים אליהם פרשנויות מבוססות-עיוותי חשיבה, כיוון שעל פי אסף עיוותי חשיבה נובעים (בין היתר) מלחץ, כמו מגוון רגשות אחרים [8], שכן בעת מצבי לחץ אותם "עיוותי חשיבה" הם בעצם מאוד שימושיים – אם אריה בא לטרוף אותנו, יעיל לנקוט בגישת "הכל או כלום" ולסווג אותו מייד ובאופן בלתי מתפשר – כאויב בלבד (Personalizing), ולא לחשוב לטווח ארוך של שנה. אבל אם הלחץ נובע מחרדה מסוימת, כלומר, מתחושה שיש סכנה כאשר אין סכנה.. חבל. אסף טוען שזה נכון לגבי כל הרגשות השליליים שלנו – כל אחד מהם נועד לעזור לנו לשרוד ולאותת לנו שמשהו מסוכן קרה.

כלומר, באמצעות מיינדופלנס נוכל למנוע מעצמינו לגבש פרשנויות מגוחכות לאירועים ובכך לחסוך מעצמינו גם תגובות רגשיות והתנגותיות מטופשות לאותם אירועים, שיכולים כמובן להיות גם אינטרקציות בין-אישיות – על כך הרחבתי בעצמי בפוסט על CBT. אם זה מזכיר לכם את נושא חוסר הקיום ותפיסת ה "אני" שלנו כלא קיים, זה לא במקרה.

(כמו שאתם יכולים לראות, לא ל – 100% ממה שאסף אמר מצאתי ביסוס, וסאם האריס אף אמרו בספרו כי "ספקנים רואים כמיינדופלנס ככלי להורדת לחץ בלבד" [4], כך שזה חלק שאני חושד שאני טועה בו בכמה דברים, אבל שומר את התוכן הזה בפוסט anyway).

איך עובד מיינדופלנס? איך מתרגלים את זה?

טוב ששאלתם:

קודם כל, המשותף לכל תרגולי המיינדופלנס לכל מטרותיה השונות, בין אם טיפול פסיכולוגי, הארה רוחנית וכו', הוא שמיינדופלנס זה תרגול מדיטציה[2] "נטולת לימוד אינטלקטואלי" (אין מאמץ ללמוד משהו ספציפי תוך כדי). מעבר לזה:

לפי הבודהיזם, אין לי ממש מושג איך זה עובד שם, אז אני פשוט שוב אשלח את הקורא החרוץ לזה.

לפי הפילוסופיה, יש סרטונים ביוטיוב של פילוסופים כגון סאם האריס או אלן וואטס שמדריכים תרגולי מדיטציה למיניהם, כמו לדוגמה זה ו – זה, אבל חוץ מזה, ישנם כמה "היבטים" שחוזרים על עצמם בתרגולים שלהם:

  • לקבל את הרגשות שלך כמו שהם
  • לא לייחס לרגשות וגם לא למחשבות
  • לא לנסות לשלוט ברגשות שלך בכלל
  • לנסות לא לנשום – שזה אומר, אני מניח, לנשום כמה שיותר לאט.
  • לא לנסות לחשוב (ולא "לנסות לא לחשוב" – אני מניח שיש הבדל. בראשון אתה פשוט לא מנסה "לכוון" את המחשבות שלך, שאולי רצות כברירת מחדל, לכיוון מסוים – בעוד בשני, אתה מנסה "לכוון" את המחשבות שלך ל – "כלום").
  • אלן וואטס אף מציע לחזור על מנטרה כדי להתרכז.

(שוב סליחה על חוסר המקורות, עברתי בזריזות על תרגולים שלהם וקשה לי לזכור איפה ראיתי מה)

לפי המדע, לפי אסף[5], מיינדופלנס יכול להיות בערך כל פעולה אפשרית שאפשר לעשות באיטיות. כמו לדוגמה, לאכול ארוחת צהריים במשך שעתיים, כשאתה משתדל להרגיש את התנועות בפה שלך ובגוף בכלל בזמן שאתה אוכל. להרגיש את הפה, את השיניים, את השפתיים, ואת האוכל עצמו. זה תרגול שמתמקד בריכוז – להתרכז רק ברגע הזה, במקום בעתיד או בעבר.

הדוגמה השנייה שאפשר להביא לדעתי היא בהקשר של ויסות רגשי והורדת לחץ – זהו תרגול שניתן לקשר למודל אפר"ת,

הן בין האירוע לפרשנות – כלומר, כשאתה מדבר עם מישהו – אירוע תקשורתי שיכול לעורר תגובות רגשיות חריפות – שים לב כיצד אתה מפרש את כל התקשורת המילולית והלא מילולית שהוא מביע כלפיך,

והן בין הפרשנות לרגש והתגובה – שים לב איך אתה מרגיש בעקבות מחשבותיך (להזכיר, חלק ממיינדופולנס זה גם לא לייחס משמעות לרגשות שלך, כך שגם אם הפרשנות נשמעת מבאסת למדי, אפשר בעזרת מיינדפולנס להשלים איתה בלי להגיב בחריפות לזולת), וגם על הרגשות אפשר לצפצף ולא לפעול בעקבותיהם.

בהערת אגב, אסף גם טוען שמאחר ומודעות להגדרתו היא "אינה אלה הכרה של החוויות שלנו", בעת מיינדופלנס אנחנו מעצם מגדילים את המודעות שלנו.

(בכל אופן, הטקסט תחת הכותרת של איך זה עובד כנראה יתעדכן בקרוב, כי לא חיפשתי הרבה מקורות בעניין. מה שכן, קיימת אפליקציה בשם "Headspace" מאת חברה באותו השם, המיועדת לתרגול מדיטציה. ניסיתי אותה בצעמי ואני בספק אם יש קשר בין התרגולים שהאפליקציה הזאת מציעה, אבל מוזמנים לנסות אותה בעצמכם בכל זאת).

ומה מתרחש בנו בעת ביצוע מיינדופלנס?

לפי הבודהיזם… אין לי שמץ של מושג.

לפי הפילוסופיה, על פי סאם האריס[4], כנ"ל, זה כולל קבלה של המציאות כמו שהיא (הפסקת המרדף אחר מילוי הרצונות שלנו ושינוי המציאות), מציג אותה כדרך להימנע מהסחות דעת, "לחשוב מבלי לדעת שאתה חושב", ולחוות סוג של אושר (well being) שאיננו תלוי בדבר.

אודה אגב שלי זה נשמע בעייתי – הרי גם כשאנחנו עובדים אנחנו "חושבים מבלי לדעת שאנחנו חושבים", כי אנחנו מתייחסים לתוכן של המחשבות שלנו, אבל לא לעצם קיומם (סאם האריס עצמו אף אמר את אותו הדבר בהרצאה הזאת ביוטיוב, לגבי כל מצב בו אנחנו "are lost in thoughts") – ואני לא יודע אם מיינדופלנס מקנה "אושר שלא תלוי בדבר", כי הוא לכל היותר יכול להקנות "אושר שתלוי ביישום של מיינדופלנס".

בכל אופן, סאם האריס בהשכלתו הוא גם נוירולוג, והוא גם מתייחס לנושאים של התחום בספרו[4]. בין היתר, הוא טוען שה – "תודעה" האנושית, שכוללת את כל "תכונות הנפש" של האדם, בהכרח לא ניתנת להסבר במונחים פיזיקליים בלבד, ואף יתכן שיש בה מאפיינים שאינם פיזיים. כלומר, מה שמתרחש בנו בעת מיינדופלנס – לפחות מהסוג שסאם האריס מכיר – סאם לא חושב שאפשר להסביר במונחים פיזיקליים.

לפי המדע, יש הרבה היבטים שונים שקשורים מאוד גם לחלק מהתועלת של מיינדופלנס שמדענים מסוימים מתיימרים לה:

1 – יש אזור במוח המכונה "קלפית המוח הקדם-מצחית". על פי אסף[5], חלק זה אחראי, בין היתר, על ויסות הרגשות שלנו לאחר שחולפת סכנה שגרמה לנו להילחץ. מיינדופלנס יכול לעזור בהפעלה של חלק זה במוח למען הפחתת דיכאון ו – well being יותר טוב[9].

2 – לחוות רגשות שליליים שבד"כ אנחנו מתייחסים אליהם כאל סממים של מצוקה הישרדותית (חיה טורפת, גירוי מאיים, הפסד של דבר יקר לנו, שינוי לא נוח, וכו') – באדישות מוחלטת.

3 – לזהות את הרגשות שמובילים לפרשנויות (ההנחות הסמויות כאן הם סובייקטיביות לאסף), ולא לתת להם להוביל לעיוותי חשיבה שמובילים לפרשנויות מגוחכות. בכלל הרעיון כאן הוא שבעת מיינדופלנס, ניתן "לנתק" את הקשר בין מחשבות שחולפות לבין הרגשות שאנחנו חווים.

4 – הפניית "פנס הקשב" שלנו אל התחושות הפיזיות שמתרחשות בגוף בזמן שאנו חשים אנחנו מציפים אותן אל המודעות שלנו[2].

5 – זה גם עשוי לכלול תשומת לב לדברים ה "שוליים" שמתרחשים בעולם החיצוני, כמו לדוגמה רעשים של מכוניות.

6 – לפי נועה, חוסר הביקורתיות מתבטא גם בתהליך עצמו: "אל תנסה לשנות את קצב הנשימה, קבל את התהליך כפי שהוא ונסה לשחרר מחשבות ביקורתיות כמו האם קצב הנשימה מתאים או טוב או לא"[2]

7 – הייתי רוצה להוסיף, עם זאת, שישנו במדע חשד ש "אימוני מוח" למיניהם, אולי כולל מיינדופלנס, לא תורמים בשום הקשר אחר – כלומר, יתכן שקל יותר לווסת רגשות וכו' בעת מיינדופלנס, אבל זה לא בהכרח יעזור לעשות זאת בהקשרים אחרים שאיננו מיישמים מיינדופלנס לגביהם..

8 – ובכל מקרה, מיינדופלנס גם מקושר במה שמכונה "Cognitive appraisal" (הערכה קוגניטיבית) – שינוי פרשנות. ישנם מכוני מחקר, כמו לדוגמה "מרכז סגול", שעושים ניסויים בהם חושפים את המטופלים לגירוי "מרגש" כלשהו (לדוגמה, אולי זה יכול להיות וידאו של תינוק שנרצח באכזריות), והם מתמודדים עם ויסות רגשי ב 2 טכניקות: הסחת דעת, או הערכה קוגניטיבית. מקווה שאמצא את הפרסום שיהיה על זה[10]

מה התועלת בביצוע מיינדופלנס?

מבחינת הבודהיזם – אין לי מושג, כרגיל.

מבחינה פילוסופית, סאם האריס מתייחס לכמה עניינים[4]:

1 – חופש ברגע הזה, בו אתה מתמקד בזמן מיינדופלנס. להיות חופשי ברגע הזה. חופש מלשנות משהו, חופש מלהתייחס למחשבות והרגשות שלך, וכולי.

2 – לא להיות שקוע במחשבות – להסיט את תשומת הלב שלך מהמחשבות שלך. ניתן להרחיב על כך בעזרת טיעון של אסף פדרמן[5] לפיו:

הנחה: התמקדות במחשבות שלנו זה מה שהכי יעיל עבורנו למען העשייה.

מסקנה: לכן כשאנחנו במצב של עשייה, אנחנו ממוקדים לחלוטין בתוכן של המחשבות שלנו.

אבל בעת מיינדופלנס, אין צורך להתמקד במחשבות, כי זה לא מצב של עשייה, אלא being.

3 – הבנה עצמית והבנת האחר טובה יותר – הוסבר כבר קודם תחת ההסברים על למה לעשות מיינדופלנס.

ומבחינת מדעית, שוב, יש כמה היבטים:

1 – הורדת לחץ: אם שכחתם, ראו שוב את הטיפול המקושר להורדת לחץ בעזרת מיינדופלנס.

2 – ויסות רגשי (יש בערך האנגלי מקור טוב להגדרה!) – זה היכולת "להגביל" רגש שאנחנו חווים – כעס/עצב/שמחה או מה שזה לא יהיה – ולווסת את ההשפעה שלו. חוסר תגובתיות לגירויים[2], במילים אחרות. כמו שכתוב בויקיפדיה, אפשר לעשות זאת באינספור דרכים, וזה יכול לכלול רק ויסות למען אחרים, ו/או למען עצמינו. מזכיר את מחקר מס' 1 שקישרתי אליו, שקישר בין "מדיטציית מיינדפולנס" לשליטה עצמית. אז מה זה משנה?

ובכן, בין היתר, זה רלוונטי גם כאשר אנחנו מנסים לשנות את הדרך בה אנחנו רואים אירוע מסוים – בין אם זה אירוע שקרה בעבר, שעלול לקרות בעתיד, או ש(כנראה)לא יכול לקרות בכלל. רלוונטי לטיפול CBT, במילים אחרות. כי כשאנחנו חווים כעס גדול מאוד (לדוגמה), אם לא נווסת את הכעס, יתכן שבהתאם למודל אפר"ת, יתכן ונגיב באלימות כלפי מישהו.

אבל, אם במקום זאת נווסת את הכעס לפני שאנחנו מתנהגים על פיו – כלומר, אם "נרגיע" את ההתפרצות הרגשית לפני שהיא תגרום נזק בפועל (באמצעות מיינדפולנס, לדוגמה) – נוכל לחשוב על פרשנות חלופית לאותה פרשנות הרסנית (לדוגמה), ובכך לווסת את הכעס.

וויסות רגשי, על פי הגדרתו, הוא וראציה של שליטה עצמית. הבעיה שכמו שמתואר בתיאוריית "דלדול האגו" בויקיפדיה, כשאנחנו משתמשים בשליטה עצמית, היכולת להמשיך להשתמש בה דועך (אולי עד שאנחנו "נחים" באמצעות שינה לדוגמה).

הויסות הרגשי במיינדפולנס יכול להיות "קבלת רגשות": כלומר, במקום שאני אכעס ומייד אצעק על מישהו בגלל זה, במקום זה אני אכעס, אבל "אקבל" את זה שאני כועס, ולא אעשה פעולה שמטרתה מניעת הרגשת הכעס.

אכן, זה ויסות רגשי אחר, כי אין כאן שינוי פרשנות שימנע את הכעס בפעמים הבאות. אבל כן יש כאן קשר לשיטת הטיפול ACT – תרפיית קבלה ומחויבות. חלק מהטיפול, כמו שמוסבר בויקיפדיה, הוא לא לנסות כל הזמן לשלוט ברגשות, אלא פשוט לא לתת להם להכתיב את ההתנהגות שלך, אלא לפעול על פי הערכים שלך.

3 – פיתוח יכולת זיהוי של עיוותי חשיבה, רגשות שמובילים לעיוותי חשיבה, ופרשנויות – ראו את ההסבר לכך בסעיף 3 בטקסט תחת הכותרת "למה לעשות מיינדופלנס", בחלק ה – "מדעי".

4 – מאחר ובמיינדופלנס גם הפרשנויות (= חלק מהמחשבות) שלנו נתפסות כחסרות משמעות, יתכן וכך קל לנו יותר להטיל בהם ספק, ויש מגוון סיבות לעשות זאת.

יחד עם זאת, הטלת ספק במחשבות זה דבר מורכב יותר, אז כדי להבין יותר לעומק איך מיינדפולנס עוזר להטיל ספק בהם, נתבונן קצת על למה אנחנו בכלל מגבשים דעות מהמחשבות שלנו – אילו צרכים פסיכולוגיים זה ממלא לנו[11]:

א. "זיהוי צרכים" – עמדות עוזרות לאדם לדעת מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה – מה מהווה "חיזוק"/"תגמול" עבורו, ומה מהווה עונש – הפסד/סבל וכו'. במילים שלי, הייתי אומר שהם עוזרות ליצוק משמעות לחיים. אבל בעת מיינדפולנס, איננו רוצים או לא רוצים שום דבר! ולכן יישום מיינדופלנס משחרר אותנו מה – "צורך" הזה – "זיהוי צרכים" – שמניע אותנו לגבש עמדות!

ב. עמדות עוזרות לאדם לבטא את מערכת הערכים שלו ואת הדימוי העצמי שלו, ואת ההזדהות החברתית שלו וכו'. במילים שלי, עמדות עוזרות לאדם לפתח זהות עצמית משלו.

רק שבעת מיינדפולנס, הרעיון הוא לעשות הפוך – לא להיקשר לאותם מחשבות ורגשות שחולפות אצלנו – ועצם "חוסר ההיקשרות" הזאת – היא מה ש "יוצרת" את התועלת האפשרית שתרגול מיינדפולנס יכול לתת! ככה שמיינדפולנס גם משחרר אותנו מהצורך הזה.

(בהערת אגב, שימו לב לפירמידת הצרכים של מאסלו – אתם רואים שם את השכבה האמצעית – "שייכות, זהות ואהבה"? אתם וודאי מבינים לבד בנקודה זו איך מיינדופלנס מתקשר לזה – הרי אם אנחנו באמת רוצים "שייכות, זהות ואהבה", ממילא גיבוש עמדות זו דרך אפשרית לעשות זאת – מי שמסכים איתנו, אנחנו אולי נרגיש שייכים אליו, בעלי זהות משותפת איתו וכו'[12] – שאול מכנה זאת בספרו "הזדהות". מיינדפולנס עוזר לנו להפסיק להרגיש צורך ליצור את הקשרים הלא בריאים האלה).

לכן בשורה התחתונה, מיינדפולנס בעצם עוזר לנו להפסיק את האובססיביות שלנו כלפי אותם "צרכים פסיכולוגיים" שבעקבותיהם אנחנו מגבשים עמדות,

ואז ממילא קל יותר להטיל בהם ספק, כי להטיל בהם ספק יכול להוביל לאיבוד ה "אחיזה" בהם, וכך לאבד את מילוי אותם ה – "צרכים פסיכולוגיים" הנ"ל, מה שלאחר תרגול מיינדופלנס לא אמור להפריע לנו.

5 – לפי נועה אלבלדה, הוא עוזר בהתמודדות גם עם: כאב כרוני, מחלות כרוניות (כגון סרטן), דכאון, OCD, הפרעות אישיות, ADHD ועוד ותורם ליכולות של התבוננות "על" (מטא קוגניציה) ומפחית אוטומטיות[2]. (מודה שלא מצאתי ביסוס לטענה זו של נועה, אבל שומר את זה פה בכל מקרה).

לסיכום – איך מדיטציה (מיינדופלנס, ליתר דיוק) רלוונטי וטוב ל – "עזרה עצמית"?

כן, עכשיו אענה על השאלה בכותרת הפוסט. כדי לענות על זה, אזכיר קודם כל 2 נקודות:

א. מאחר ומיינדפולנס הוא כלי לויסות רגשי, מה שרלוונטי (בין היתר) לטיפול CBT, כל תועלת פסיכולוגית שיכולה לצמוח מטיפול CBT יכולה גם לצמוח ממיינדופלנס באופן עקיף.

ב. הרבה מהרעיונות של מיינדופלנס הנ"ל רלוונטיים מאוד גם ל 2 דברים עיקריים שחשובים למען "עזרה עצמית": פיתוח מינימליזם (הסתפקות במועט), וחשיבה ביקורתית. מיינדפולנס עשוי, על פי החומר בפוסט הזה (שחלקו עוד ייבדק – אני לא יודע אם מודל אפר"ת נכון, לדוגמה), לעזור לפתח את אלו במגוון צורות:

ב.1. הטלת ספק במחשבות (בהקשר לחשיבה ביקורתית) – בהמשך למה שכתבתי קודם על ויסות מחשבות ורגשות, על פי אסף[5], מחשבות מובילות לרגשות, ורגשות מובילות למחשבות, שמובילות לרגשות, שמובילות לתגובות התנהגותיות, לפחות על פי מודל אפר"ת. ומאחר ומיינדופלנס עוזר לא "להיקשר" למחשבות והרגשות שחולפים אצלנו – לא להקנות להם שום משמעות, ולא להסתכל עליהם כמייצגות של אמת כזאת או אחרת (Emotional reasoning) – המחשבות והרגשות שלנו הופכות לחסרות ערך, ואז קל יותר לחשוב שאולי הם שגויות ולמה (ואף חסרות משמעות), בדיוק כמו שלתאיסט יהיה קל יותר להבין למה אולי אין אלוהים, במידה ואורח החיים הדתי שלו כבר לא יספק לו צרכים פסיכולוגיים כמו השתייכות לקבוצה בעת תפילה, משמעות לחיים וכו'.

ב.2. משמעת עצמית – כנ"ל, במסגרת מיינדופלנס, שומרים על ויסות רגשי – שזה חוסר תגובתיות לגירויים – שזה, בתכל'ס, לא לעשות שום דבר עקב הרגשה של דחף/רגש שלילי/רגש חיובי. זה קשור למינימליזם בכך שהיכולת הזאת עוזרת להפסיק לקנות דברים מיותרים – לדוגמה, כשחם לנו יהיה לנו את המשמעת העצמית הנדרשת כדי לא להתפתות להפעיל מזגן או לחפש מזגן פועל, וכשאנחנו מרגישים רע באופן כללי, לא ננסה לפצות על זה איכשהו, בין אם דרך טיפול פסיכולוגי/הסחת דעת וכו'.

וזה גם קשור לחשיבה ביקורתית בגלל שחשיבה ביקורתית עשויה להיות כרוכה בתהליכים שאינם נוחים מבחינה "רגשית" – לדוגמה, להודות שאם אנחנו לא מצליחים לשכנע מישהו אחר, יתכן שזה בגלל חוסר הבנה מסוים שיש לנו (ולא בגלל שהאדם שאיננו מצליחים לשכנע "אטום"). או כי אולי מה לעשות ואנחנו פשוט לא צודקים. ישנם תובנות רבות שהשימוש בחשיבה ביקורתית עשוי להוביל אליהם, אבל הם לא נעימות, ולכן צריך לפתח משמעת עצמית כדי שיהיה לנו את היכולת להשלים עם נכונותם גם אם זה לא כיף.

ב.3. חוסר אימפולסיביות – למרות שבתחילת הפוסט כתבתי שמיינדפולנס הפוך את המיישם למוחצן יותר (ושזה כרוך ביותר אימפולסיביות), כעת אסתור את עצמי קצת ואטען את ההיפך.

חלק מתרגול מיינדפולנס, זה כנ"ל תרגול הויסות הרגשי – לא להגיב לגירויים – מה שיכול לעזור  להספיק לקנות דברים מיותרים בהקשר של מינימליזם (כנ"ל),

ובהקשר של חשיבה ביקורתית, זה עוזר משום שזה עוזר לפתח מטא-קוגניציה ולהטיל ספק במחשבות לפיהם אנחנו "צריכים" משהו – עיוות חשיבה ידוע. אני מודה שאני לא אוהב בכללי להשתמש בביטוי "עיוות חשיבה", כי הביטוי הזה עשוי לרמוז שאני חושב שכל מי שמסכים עם אותו "עיוות חשיבה" בהכרח טועה – אבל במקרה הזה, לדעתי, אין כאן שום טעות – אנחנו לא צריכים כלום, גם לא לקום בבוקר. מיינדופלנס עוזר להבין שאיננו צריכים להגיב לרגשות שלנו, ולכן מה כל שבא לנו לעשות בגללן איננו הכרחי.

ב.4. מודעות עצמית: כנ"ל, מיינדופלנס יכול לעזור לפתח מודעות לרגשות ולמחשבות שלנו, הן לגבי עצמינו והן לגבי אחרים. אני בספק אם יש למישהו איתנו מודעות מלאה לדברים אלו. זה שלעצמו יכול לעזור לשפר 2 מיומנויות: ויסות רגשי ו – מטא קוגניציה.

ב.4.א. על ויסות רגשי כבר כתבתי, אז לא אחזור על זה

ב.4.ב. לגבי מטא קוגניציה – התייחסתי לזה בפוסט על cbtובפוסט על ספקנות מדעית. בתמצית, מטא קוגניציה היא בעצם היכולת "לחשוב על המחשבות שלנו" – לקחת את המחשבות שמיינדופלנס מסייע לפיתוח מודעות אליהם, ולחשוב מחשבות הקשורות בהם (הייתי קורא להם "מטא-מחשבות"), ואותם מחשבות יכולות גם להיות מחשבות ביקורתיות – לדוגמה – "מי אמר שזה נכון?"/"רגע, המחשבה הזאת היא בעצם טיעון מעגלי, לא?", וכו'. מטא קוגניציה היא גם יכולת הכרחית על מנת לזהות עיוותי חשיבה (והטיות קוגניטיביות) במחשבות שלנו.

(וכמובן שבנוסף, וכנ"ל – מיינדפולנס יכול לחזק את יכולת המטא קוגניציה, גם מאחר ו "חוסר היקשרות" למחשבות והרגשות שלנו, וחוסר ייחוס משמעות להם, הופך את זה לקל יותר לחשוב עליהם בצורה ביקורתית).

ב.5. הורדת לחץ – כאן לא אתייחס שוב להוכחות המחקריות לכך שמיינדופלנס עוזר להוריד לחץ, אלא אטען את הטיעון הבא:

הנחה: מיינדופלנס עוזר לזכור את כל הדברים הנעימים והרצויים, בדיוק באותה מידה כמו הדברים הלא נעימים והלא רצויים, וזאת בניגוד לנטייה הטבעית/הישרדותית של המוח, שהיא להתמקד בדברים הלא נעימים והלא רצויים (כנ"ל).

הנחה: בעצם זה שאנחנו פחות ממקדים את זיכרוננו ותשומת ליבנו ל – "שלילי", אנחנו מורידים את הלחץ שלנו לשנות את הדברים השליליים. (לא מוכח מדעית, אבל לי אישית נשמע הגיוני מספיק).

מסקנה מההנחות: מיינדופלנס עוזר לחוות פחות לחץ בחיים.

כמובן שזה לא בהכרח יתרון – הרי חלק מהרעיון במיינדופלנס זה לא לייחס חשיבות לרגשות, כולל רגשות שליליים, ככה שבאופן פרדוקסלי, הורדת הלחץ למי שמתרגל מיינדופלנס היא חסרת חשיבות, אפילו ברמת התרומה של היעדר לחץ לבריאותינו הפיזית. אבל תשפטו בעצמכם אם זה באמת לא משנה.

ביקורות על מיינדפולנס ועל כל הביסוס "התיאוריטי" שלו:

בדיוק כמו שבויקיפדיה ניתן למצוא ביקורות בערכים רבים, כולל אפילו על דברים שמהווים "מיינסטרים" היום (כמו טיפול CBT, לדוגמה), אולי עקב המדיניות של ויקיפדיה לראות דברים מ – "נקודת מבט ניטרלית" (יכולת שגם מחייבת חשיבה ביקורתית, אגב) אז אתחיל לעשות משהו דומה. אתם וודאי זוכרים שכבר היו כמה ביקורות שכתבתי במהלך הפוסט הזה לכמה נקודות המהוות חלק מהביסוסים וההסברים על מיינדופלנס, אבל יש ערך מוסף בלהתייחס גם לביקורות של אחרים:

1 – לגבי מה שאליעד כהן אומר, שבודהה "לא ידע להנות" (מהטוב שבכל דבר – כלומר, שבודהה איננו מואר כי הוא יודע להיות נטול תלות רגשית בצורות, אבל לא יודע להנות רגשית מאותם צורות – משול לילד שמשמח שהצליח להתנתק מההורים המעצבנים שלו – אבל לא מסוגל להתיידד איתם):

בהקשר למיינדופלנס – מיינדופלנס אכן כרוך בחוסר תלות רגשית (כלומר, שאתה לא נקשר לשום "צורה" שיש במציאות). זאת מאחר וחוסר הזדהות עם המחשבות והרגשות ש "מופיעות" לך ב – "תודעה", מובילה בהכרח לחוסר הזדהות שיכולה לקרות רק בעקבות הזדהות עם מחשבות ו/או רגשות מסוימים – שזה כולל את כל ה "צורות" במציאות שמחוץ אל ה – "אני", מן הסתם.

בסיס הביקורת של אליעד הוא נכון – מיינדפולנס אכן לא יכול לעזור לך "לקשר אל עצמך" כל דבר שאתה קולט שקיים במציאות, ואכן מיינדפולנס לא ילמד אותך לראות כל דבר כמועיל ו/או מקור להרגשה טובה. למעשה, מיינדפולנס הוא בהחלט אנטי-תזה מוחלטת לכך מאחר והוא מתלכד ב 100% עם הפילוסופיה של "לא להיקשר לשום דבר".

בקיצור, מיינדפולנס אכן לא יעזור לך להבין את המציאות, רק להיות ב "מצב מנטלי אחר".

לכן, הביקורת של אליעד "תקפה". לא אתאמץ להפריך אותה כרגע כי זה לא מהותי מבחינתי, אז רק אשאיר את זה כנקודה למחשבה.

2 – לדעתי, כדאי להדגיש מה כל המיינדפולנס הזה נותן, ומה הוא לא. שימוש במיינדפולנס בטח ובטח שלא קשור, לפחות לא באופן ישיר, ללהיות מאושר. אני אומר זאת גם כתגובה לטענה שאליעד כהן מעלה כאן (על בודהיסטים שעושים מדיטציות כאלו ואחרות): "וכאשר שמים לידו את הבודהיסט, שהוא אולי בדיוק עושה באותו הרגע איזו מדיטציה שמרגיעה אותו וכיו"ב, אז האדם שנמצא בתוך מירוץ משוגע של החיים, כאשר הוא מסתכל על הבודהיסט הרגוע שנח לו מחוץ למרוץ, הוא בטוח שהבודהיסט הזה מאושר."

זה כמובן לא נכון, כי לשבת על התחת ו "להירגע", לא קשור ללהיות מאושר. זכור לי שבמקום אחר הוא טען ש "מדיטציה זה סמים" כי רק באמצעות הבנת המציאות אפשר להיות מאושר.

הוא באיזשהו מקום צודק, כי וואלה, מדיטציות מסוימות אולי יכולות לעזור "להירגע", אבל אין כאן קשר לשום סוג של אושר, למעט אולי איזה הרגשה טובה רגעית (שנובעת מרוגע), וגם זה מוטל בספק. כך שאין סיבה להמשיל בין המדיטציה שדיברתי עליה ל "סמים".. כל עוד לא מקשרים אותה ישירות לאושר.

כלומר, הטיעון הבא:

הנחה 1: מדיטציה כרוכה בלא לעשות כלום.
הנחה 2: לא לעשות כלום פירושו לקבל את המצב כמו שהוא.
מסקנה: מדיטציה כרוכה בלקבל את המציאות כמו שהיא.

הוא שגוי, מאחר והנחה 2 שגויה. לא לעשות כלום "כלפי חוץ", פירושו לבחור לא לעשות כלום, שפירושו להעדיף את זה על פני כל שאר האפשרויות. יש סיבה למה ממליצים לעשות מדיטציה במקום שקט "ללא הפרעות".

כן סליחה, אבל אני לא יכול להתאפק מלהתייחס אליו, ואני גם רוצה למנוע ביקורות טיפשיות לפוסט הזה. בכל אופן..

זה חשוב, כי זה מראה שאכן, כל מי שמקשר בין מיינדופלנס לבין אושר, קרוב לוודאי שהוא מדבר שטויות. יהודית כץ לדוגמה עושה זאת, כשהיא מעבירה הרצאה תחת הכותרת השיווקית "מיינדפולנס – לתרגל את המוח להיות מאושר". הכותרת הזאת היא מניפולציה, גם כי אין הגדרה מתאימה בכלל לאושר (לא נראה לי שמי שמתרגל מיינדפולנס, תרגול הכולל חוסר תגובתיות לרגשות שליליים, יקשר בין אושר לבין "להרגיש טוב"), וגם כי ברמה הפילוסופית, כנ"ל, זה לא הגיוני שיהיה קשר בין מיינדופלנס לשביעות רצון מלאה מהמציאות).

עם זאת, אני לא יודע לגבי הביסוס המדעי המקשר בין מיינדפולנס לאושר – מוזמנים לבדוק בעצמכם. יהודית כץ וודאי לא שכנעה אותי.

3 – לביקורות נוספות, מוזמנים לקרוא כאן ו – כאן.

ביקורת על הפוסט הזה:

אסף פדרמן, שלכתביו התייחסתי רבות בפוסט זה, ראה את הפוסט והגיב לי עליו. זה מה שהוא כתב עליו (העתק-הדבק ממה שהוא רשם לי, בלי פרשנויות אישיות בכלל):

שלום לך,
תודה שיצרת קשר. אני מעריך את כיוון החשיבה שלך, וניכר שהאמת חשובה לך, ויש לך מסירות להבנה של דברים לאשורם. תחום המיינדפולנס יכול להנות מכתיבה ביקורתית, פתוחה, וחוקרת שתעזור לאנשים להבין טוב יותר על מה מדובר ועל מה לא מדובר. אני מסכים איתך, למשל, הכותרת שמיינדפולנס מלמד את המוח להיות מאושר היא אכן כותרת פופוליסטית. כותרות הן פופוליסטיות במקרים רבים ואפשר לפעמים לסלוח לזה. אבל יש גם סיבות טובות לחשוב שזה באמת לא מדויק. לפחות משתי סיבות. הראשונה שהמוח אינו מאושר ואינו לא-מאושר. הוא איבר בגוף. מי שמאושר הוא האדם. שנית, שרוב המחקר על מיינדפולנס מצביע על כך שהוא מפחית סבל (מסוגים שונים. מסויימים) אבל פחות מזה מגביר אושר. זה קשור לכך שסבל ואושר, בפסיכולוגיה, אינם רצף אחד אלא שני רצפים שונים. זה נשמע מוזר, אבל זה מה שעולה מהמחקר וההמשגה הפסיכולוגיים.

ניכר שהשקעת הרבה זמן בקריאה וכתיבה של הפוסט הזה. אבל אני חושד (ותקן אותי אם אני טועה) שלא הקדשת מספיק זמן. אני, למשל, למדתי ולימדתי מיינדפולנס עשר שנים לפני שכתבתי על זה ספר. את הספר כתבתי בחלקים במשך 3 שנים. קודם לכן למדתי לימודים בודהיסטיים במשך שנתיים, ותרגלתי מדיטציה משנת 1999. קראתי עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושא. ולכן אני מרגיש שיש לי סמכות מסויימת להגיד דברי טעם – גם ביקורתיים וגם שאינם ביקורתיים על הנושאים האלה. אז למרות שהשקעת יחסית הרבה זמן בכתיבה, מה שעולה (לי) בבירור זה שהמאמר שלך אינו מהווה מכיל תובנות משמעותיות על התחום, ועולה ממנו שאתה אינך באמת מבין את הנושאים. רוב מה שייחסת לי במאמר אינו מדוייק ואני לא עומד מאחורי הניסוחים והפרשויות האלה.

ספקנות היא תכונה בריאה, בעיני, כשהיא בשימוש לא מוגזם. שימוש מוגזם בספקנות עלול להוביל לבורות. בשביל ללמוד (כל דבר) הצעד הראשון חייב להיות השהייה של הספקנות ואימוץ עמדה מתמסרת של אמונה ובטחון. אם תרצה ללמוד לרכב על סוס, למשל, לא תוכל לעשות את זה אם לא יהיה לך ביטחון במורה ובשיטה. לא תוכל למצוא את הביטחון הזה על ידי שיפוט ביקורתי של שיטת הלימוד לרכיבה על סוסים, כי עדיין אינך מבין כלום ברכיבה על סוסים; הרי, זו בדיוק הסיבה שרצית ללמוד לרכב מלכתחילה. אין ברירה אלא לקפוץ קפיצת אמונה, לבטוח במורה ובשיטה שלו, ולהתחיל ללמוד. לכתוב ביקורת על רכיבה על סוסים בלי לדעת לרכב במיומנות, זו יומרנות.

אם אני טועה, ואתה כן למדת מיינדפולנס בודהיזם או מדיטציה וניסית ליישם ולהפנים את זה בחיים שלך, אז חבל שזה לא ניכר במאמר.
מקווה שתקבל את הדברים האלה בהבנה והם יובילו לשיפור וצמיחה.

אסף

לקריאה נוספת:

אם אתם רוצים סיכומים אחרים של מיינדופלנס, שאמנם מוטים יותר "לטובתו" אבל אולי כתובים בצורה קצרה וקלה יותר לקריאה, ראו:

הערות שוליים

[1] אם מעניין אתכם, כנסו לערך הויקיפדי באנגלית של המושג. יש שם מיליון ואחד סוגים שונים של מדיטציה. אם יש לכם מושג מה המכנה המשותף ביניהם חוץ מזה שכולם מוגדרים כ "מדיטציות", מוזמנים להגיד לי. "מיקוד בדבר אחד" זה בהחלט לא.

[2] להרחבה וביסוס נוסף, ראו את הכתבה של נועה אלבלדה בנושא (אפילו שאני לא מסכים איתה לגבי זה שאפשר לתת הגדרה כללית למדיטציה).

[3] על פי הספר:

Lopez, Donald S. (2001), The Story of Buddhism, HarperCollins

[4] על פי הספר של סאם האריס:

Harris S. Waking up: a guide to spirituality without religion. New York: Simon & Schuster; 2015. (אני הקשבתי לאודיו-בוק)
[5] על פי הספר של אסף פדרמן על מיינדופלנס.
[6] על פי הספר:
Finkel, Michael (2017). The Stranger in the Woods The Extraordinary Story of the Last True Hermit. Knopf Doubleday Publishing Group. p. 297. ISBN 9781101875681.
[7] נראה לי שהכוונה למחקר הזה. סליחה על העצלנות לצטט את המחקר כמו שצריך
[8] נראה לי שהמחקר הזה, אליו התייחס אסף כשכתב את זה, מתייחס לפחות להיבט מסוים של הקשרים בין "קוגניציה שלילית" (= צורת חשיבה שלילית, לצורך העניין) לדיכאון.
[9] וכנראה שזה מבוסס על המחקר הזה, שבדק אנשים שכן מיישמים מיינדופלנס לעומת אנשים שלא, ומצא בשיטת מחקר לא ברורה כלשהי (מקווה שלא שאלונים), שלקבוצה שכן יישמה מיינדופלנס הייתה פעילות רבה יותר בחלק הזה במוח, ושגם היה להם, כאמור, פחות דיכאון ויותר well-being.
[11] כל החומר על זה מלוקט מהספר של שאול פוקס, ""הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי". אם כי כמובן שהשתדלתי להתמקד בחומר שהוא טרח לבסס ולהבהיר ולא סתם לכתוב ללא ביסוס.
[12] במאמר האקדמי הזה, יש הרחבה על כיצד בני אדם משנים ומאמצים עמדות, בשלוש שיטות – ציות (כשמישהו פוקד עליך להסכים עם עמדה X, ואתה עושה זאת, לא מתוך הסכמה אמיתית, אלא צייתנות), זיהוי (כאשר אתה מגבש עמדה של מישהו אחר, במטרה להידמות לו), והפנמה (כאשר אתה ממאץ עמדה ללא אינטרסים, פשוט כי אתה מסכים איתה). כפי שוודאי שמתם לב, זיהוי זה סוג ההערה הרלוונטית לעניינו.