איך להכין משחק ויכוחים טוב?

אחרי שכתבתי את הפוסט על "משחק ויכוחים" מסוים, אציין שיצא לי לשחק במשחק אחר, מאוד מזכיר אותו מבחינת העיצוב שלו (והדברים שהוא מנסה ללמד): Socrates Jones: Pro Philosopher – לחצו כאן כדי לשחק בו (ומומלץ בחום לעשות זאת בטרם קריאת הפוסט הזה). לרפלקציות מהמפתחים של המשחק הזה לחצו כאן ו/או – כאן.

גם המשחק הזה בא ללמד חשיבה ביקורתית ואיך להתווכח בצורה "נכונה". אבל יש הרבה הבדלים בין איך שני המשחקים עושים את זה.

מכיוון שמעניין אותי לדון באיך להכין את ה "לומדה" הכי אפקטיבית בהקשר הזה, אסקור את ההבדלים בין 2 הלומדות האלו,

אבל אתחיל מההבדלים המעניינים ולא מלהסביר לעומק על המשחק  Socrates Jones: Pro Philosopher, כי אין לזה חשיבות.. זה באופן כללי פחות או יותר אותו הדבר כמו המשחק השני, רק עם גרפיקה, מוזיקה, סיפורי כיסוי אחר וכו'. ועל ההיבטים האלה אין לי עניין לדון, משום שהם לא קשורים בשום צורה (לפחות להבנתי) להיבט החינוכי של המשחק.

אגב, למרות שלמשחק שסקרתי בפוסט הקודם אין באמת שם, לצורך העניין, אקרא לו "להביס את אלים", בעקבות סיפור הכיסוי של המשחק ההוא, זה נשמע לי מספיק מתאים..

אציין ואסביר גם בכל סעיף, איזה משחק לדעתי השתמש בדרך עדיפה על פני השני ולמה:

מבחינת כמות הדרכים לנצח בכל שלב:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, אפשר לנצח רק בדרך אחת (ציטוט מכאן: "a logic puzzle with a single solution"). יאמנם השחקן יכול לבחור להשתמש באחד מתוך כמה טיעוני נגד, אבל רק אחד מהם יעבוד (אם בכלל – לפעמים דווקא לבקש מהצד השני להסביר את עצמו זה כל מה שצריך כדי "לנצח").

מנגד, במשחק "להביס את אלים", יש שלבים בהם יש יותר מדרך אחת לנצח, כאשר זכור לי שבאחד המקרים הדרכים האפשריות לנצח שונות בתכלית זו מזו (רמז: אני מדבר על שלב האינטליגנציה).

לדעתי, המשחק "להביס את אלים" שיחק אותה בסעיף זה. לפעמים (ולדעתי, רק לפעמים) יש כמה דרכים שונות להפריך בדיוק את אותו טיעון, כי טיעון מורכב מכמה הצהרות, והפרכת אחת מההצהרות האלה יכולה להספיק כדי לערער את המסקנה/ות של הטיעון, מה שתלוי גם כמובן, בהאם מסקנת הטיעון ניתנת לבדיקה אמפירית או לא

מבחינת התגובות האפשריות המוצעות לשחקן בכל שלב:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, יש "טבלה" מסודרת של מהלכים בכל ויכוח, המחולקת ל 2 חלקים: "Question" (שאל) ו "Chellenge" (התנגד). אצטט את רשימת המהלכים בחלק "Question":

  •  "Ask for clarification" (בקש הבהרה לטיעון)
  • "Press for backing" (בקש ביסוס לטיעון)
  • Question Relevance (שאל מה הקשר בין הסבר מסוים על ההנחות של הטיעון, לבין המסקנה שלו)

בחלק "chellenge", יש מעיין "מגילה" עם רשימה של טענות נגד שהשחקן יכול לנסות להעלות כל אחת מהם.

מנגד, במשחק "להביס את אלים", אין שום רשימת מהלכים. או יותר נכון, יש כזו, אבל היא רק משמשת להבהרת מהלכים אפשריים במשחק כדי להסביר למה הם היו גורמים לשחקן להפסיד או לנצח.

במקום זה, המהלכים עצמם שהשחקן יכול לעשות "מעורבבים" בין מהלכים מסוג "question" ו "chellenge", והשחקן צריך להבין את המהות של כל מהלך שמוצע לו לבד, ולדעת מתי כל מהלך הכי מתאים.

בתמצית, אני חושב שמה שיש ב – Socrates Jones: Pro Philosopher הרבה יותר טוב מבחינה זו.

לא רק שהוא הופך את זה הרבה יותר פשוט לשחקן להבין מה הוא יכול לעשות (בניגוד למשחק השני, בו מוצעים לך תגובות ספציפיות ואתה צריך לפרש אותם לבד, כנ"ל), אלא גם הוא הופך את זה להרבה יותר פשוט להבין איך באופן כללי כל שלב "זורם" ומתקדם – יותר קל ככה להסביר בצורה מסודרת מה הולך בכל ויכוח, ואיך הוא מתנהל.

מבחינת הטיעונים שהאויב בכל שלב מעלה:

ב – Socrates Jones: Pro Philosopher, בכל פעם שהאויב מדבר, הוא מעלה טיעון שלם, ומציג את כל חלקיו, ורק לאחר מכן השחקן מקבל "זכות" להגיב, כאשר התגובות של השחקן עשויות להיות טיעונים ועשויות להיות שאלות.

מנגד, במשחק "להביס את אלים" המשחק נוטה להתחיל בצורה "עמומה" יותר: אמנם נושא הויכוח מוגדר מראש, אבל האויב נוטה להתחיל מלהעלות טענה יבשה, במקום להציג את כל הטיעון שלו. זה למה לעיתים קרובות, השחקן צריך להתחיל מבירור הטענה כדי לא להיפסל.

לדעתי, גם כאן Socrates Jones: Pro Philosopher עשה את זה טוב יותר, משום שכאשר מוצג לשחקן כל הטיעון, הוא אכן יכול לברר ולתקוף אותו מכל מיני כיוונים אפשריים.

מנגד, כשרק מוצגת לו טענה ספציפית, אין כל כך מה לעשות איתה. היתרון של להציג את כל הטיעון מראש זה שככה, צריך להבין את הטיעון והבעייתיות שבו כדי לדעת איך להגיב, בעוד שלהגיב לטענה זה הרבה, הרבה יותר קל, ואי אפשר להמציא הרבה תגובות אפשריות נגד טענה קטנה.

מבחינת ההתקדמות במשחק עצמו:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, ככל שהשחקן מתקדם במשחק, כך הוא "צובר" יותר טיעוני נגד שזמינים לו לשימוש בכל נקודה בכל שלב.

מנגד, ב "להביס את אלים", ככל שהשחקן מתקדם במשחק, הוא צובר רק נקודות ודירוגים. אין להתקדמות שלו כל השפעה על התגובות האפשריות שמוצעות לו – הם לא משתנות, וממילא משתנות לחלוטין בין כל שלב ושלב וכל חלק בתוך כל שלב.

האמת שפה אין לי מושג מה עדיף. יתכן שיותר טיעוני נגד אפשריים יכול לתת לשחקן איזשהו "reward" לצפות לו, ולהעלות את רמת הקושי של שלבים מאוחרים ויתר עם העלאת חופש הבחירה, אבל חוץ מזה לא נראה לי שזה עושה משהו.

במשחק "להביס את אלים", הנקודות והדירוגים שימושיים גם כדרך לתת פידבק לשחקן, שכן הוא קיבל נקודה שלילית בקטגוריית "כשלי רד הרינג", לדוגמה, אז הוא יודע שזה בגלל שהוא בחר בתגובה שמהווה סוג של הסחת דעת בויכוח בו היא הוצעה..

אבל קשה לי להשוות.

מבחינת ההתייחסות לכל תגובה אפשרית שהשחקן יכול לבחור:

קודם כל, אסביר את הכוונה.

בשתי המשחקים בכל שלב, השחקן יכול לבחור בין כל מיני תגובות אפשריות לטענה/טיעון כלשהו/י. חלק מהתגובות האלו, בכל אחד מהמשחקים, יחשבו ל "גרועות" ויגרמו לשחקן להפסיד משהו – במקרה של Socrates Jones: Pro Philosopher, יש איזשהו "מד חיים" שיורד במידה והשחקן בוחר בטיעון נגד "גרוע". במשחק "להביס את אלים", תגובות גרועות גורמות ל – "game over" ולהעלאת נקודות שליליות.

עכשיו, ב Socrates Jones: Pro Philosopher, הרבה מאותם תגובות "גרועות", במידה והשחקן בוחר בהן, מקבלות את אותו יחס בדיוק – כלומר, האויב מגיב להם עם אותה תגובה בדיוק (להלן ציטוט מהשלב האחרון לדוגמה, שלזכרוני ניתן לאיזה 5 תגובות אפשריות לפחות: "that seems to have nothing to do with anything I said.." – ראו כאן ב 21:49).

מנגד, ב "להביס את אלים", כל תגובה גרועה תמיד זוכה להתייחסות "ספציפית" מהאויב – הוא תמיד מתייחס לתוכן של כל טענה ומסביר בתמצית מה הבעיה/ות בה. זה גם מתבטא בנקודות, מאחר ולכל תגובה גרועה יש את כמות הנקודות השליליות שהיא מעלה, וכמה נקודות כאלו בכל קטגוריה.

נוסף על כך, ב "מצב ההרדקור", השחקן עצמו מציין כל כשל אפשרי שניתן למצוא ב תשובות "הגרועות" שיש בכל חלק בכל שלב.

ואגב, השחקן יכול לראות "פידבק" אפילו עוד יותר מפורט לעומק אם הוא קורא על אותם תגובות ב "מצב הפרשנויות" של אותו שלב בחלק המתאים, בנוסף למהם הכשלים "הנכונים" בכל אותם תשובות "גרועות".

כאן, אני בהחלט מעדיף בהרבה את מה שנעשה ב "להביס את אלים". קבלת מענה "ייחודי" לתגובה עוזר "להגיע" למחשבות של השחקן ולגרום לו להבין מה הוא עשה לא בסדר. בלי מענה שכזה, איך השחקן ישתפר? אגב, הנקודות האלה לא פעם "מצביעות" על כשלים לוגיים מסוימים באותם תגובות "גרועות", ככה שזה גם מהווה רמז לחלק מהתשובות "הנכונות" במצב ההרדקור באותו שלב. התוספת של ההרדקור והפרשנויות וכל ההבנה שהם יכולים להקנות הופכת את זה למעולה.

מבחינת ההפסדים/ניצחונות ומה שהם עושים:

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, כנ"ל, יש "מד חיים" כלשהו לשחקן. מד החיים הזה יורד קצת על תגובה "גרועה" שהשחקן משתמש בה, ואחרי כמה פעמים הוא יורד לאפס, והשחקן נאלץ להתחיל את השלב מההתחלה כדי להמשיך. כשהשחקן מנצח, הוא פשוט עובר לשלב הבא.

מנגד, ב "להביס את אלים", אין השחקן מפסיד ברגע שהוא נתפס על איזשהו מהלך פסול או כשל לוגי כזה או אחר – על הפעם הראשונה, אם כי לתפוס את האויב על כשל/מהלך פסול לא בהכרח יוביל ישירות לניצחון – בדיוק ההפך מהמשחק השני.

בנוסף, ב "להביס את אלים", השחקן יכול לגשת לכל שלב מתי שהוא רוצה. הוא אפילו יכול לנצח באחד מהשלבים במצב ההרדקור, ובכל זאת לאפס רק את הנקודות שהשיג באותו שלב ולפתוח אותו מחדש, רק כדי להשיג יותר נקודות. במשחק השני, הוא חייב לנצח בשלב אחד כדי לעבור לבא אחריו.

לדעתי, כל זה לא ממש משנה. אבל זה רק אני.

מבחינת נושאי השלבים:

יש כאן 2 היבטים לניתוח: מאיזה תחום מגיע נושא השלב, ועל מה השלב עצמו מבוסס.

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, כל נושאי השלבים בכל המשחק הם פילוסופיים (מופשטים, דהיינו),

והשלבים עצמם מבוססים על צורות מחשבה של פילוסופים מתבלטים מההיסטוריה, כמו עמנואל קאנט, תומאס הובס וכולי.

מנגד, ב "להביס את אלים", נושאי השלבים הם לפעמים פילוסופיים/מופשטים, ולפעמים להיפך – "מדויקים" יותר וניתנים לבדיקה אמפירית,

והשלבים עצמם מבוססים על דעות ידועות מסוימות (לאו דווקא של אנשים ספציפיים) בנוגע לנושא כלשהו – מטראליזם, לדוגמה.

לדעתי.. מבחינת התחום של כל שלב, אין לי העדפה מיוחדת, כל סוג של תוכן יכול להתאים בהקשר הזה, כי חשיבה ביקורתית רלוונטית לכל נושא,

ומבחינת הבסיס שממנו מגיעים השלבים – אני מעדיף את מה שיש במשחק Socrates Jones: Pro Philosopher – התבססות על צורות מחשבה של אנשים ספציפיים וידועים במקום דעות,

משום שזה הופך כל שלב להרבה יותר פשוט – הרי איך אפשר לייצג דעה כמו מטראליזם, דרך איזשהו "אויב" היפותטי אחד, שאמור "להכיל" את כל צורת המחשבה שמאחורי הדעה הזו? הקונספט של המשחקים מותאם למצב בו 2 אנשים מתווכחים, לכן, מתאים ונכון יותר שהאתגר יהיה כנגד צורת מחשבה של אדם כלשהו, ולא של איזה צורת מחשבה ידועה שהובילה לדעה כלשהי.

בהערת אגב – מבחינת הכשלים הלוגיים..

ב Socrates Jones: Pro Philosopher, אמנם לזכרוני יש שלבים בהם קיימים כשלים לוגיים מסוימים. בשלב האחרון, זכור לי באיזשהו חלק שהשחקן מוכיח שהאויב שלו תקף איש קש (ראו כאן ב 10:26).

למרות זאת, ממה שאני זוכר, בכל פעם שהועלה שם כשל לוגי, לא צוין השם שלו, ולא הורחב עליו.

מנגד ב "להביס את אלים", במצב הפרשנויות, צוין כל כשל אפשרי שיכל היה להיות מצוין (עם מקור לויקיפדיה או אפילו מקור אמין יותר), עם הסבר מפורט לאיפה זה קרה, מה זה, ומה פסול בזה.

כאן, אני בהחלט חושב שהיה פספוס לא מבוטל ב Socrates Jones: Pro Philosopher. זה לא ממש מפתיע, כי המשחק הזה עוצב ככה שאין איזה "narrator" שיסביר לשחקן מה הולך כאן ועל מה מבוסס החומר, בניגוד למשחק "להביס את אלים", שם כל פרט בסופו של דבר מוסבר לעומק.

אני חושב שגם אם לא רוצים או רואים טעם בלפרט על כשלים לוגיים, אפשר לפחות לציין את שמם ומה הם אומרים, אפילו מבלי לציין באיזה "סוג" כשל מדובר, והאם פורמלי או לא פורמלי. "להסתיר" את השמות של הדברים האלה מהשחקן רק פוגע בערך החינוכי של המשחק, וחבל.

 

ולסיום..

נראה לי שיש יתרונות וחסרונות רבים לכל אחד סגנונות העיצוב של המשחקים האלה.

אולי באמת משחק עם:

מערכת תגובות אפשריות כמו של Socrates Jones: Pro Philosopher, אבל עם כמה דרכים אפשריות לעבור כל שלב, כאשר בכל שלב האויב מעלה כמה טיעונים שלמים, מתייחס לכשלים לוגיים כאל דרך לתת פידבק ו "פרסים" לשחקן, נותן מענה ייחודי לכל תגובה אפשרית של השחקן לכל טיעון בכל שלב, שהשלבים בו מבוססים על צורות מחשבה של אנשים "אמיתיים", ומסביר לעומק על כל כשל לוגי שקיים בכל תגובה אפשרית לכל טיעון בכל שלב,

יוכל לשלב את הטוב שמבין שתי המשחקים האלו, למרות שגם הוא יהיה מוגבל, כמובן, בגלל כל הבעיות האינהרטיות בלהכין לומדות על נושא שכזה (אי אפשר לתת לשחקן להעלות טענות/טיעונים משלו אלא עם AI שיוכל "לשפוט" את כל אותם טענות/טיעונים, שהשד יודע האם בכלל אפשר לפתח, ובלעדיו, גם אי אפשר להימנע מלקבוע לשחקן אילו תגובות הם "נכונות" ו "לא נכונות", מה שיוצר בעיה של אמינות).

נראה לי מובן, אם כן, אם לא מלמדים את הבסיס לחשיבה ביקורתית בבתי הספר. אחרי הכל, זה נושא די רגיש ובעייתי. אבל לפחות יש גם תוכנות שעושות משהו בנידון.

למה רובנו שונאים את השונה מאיתנו – ואיך לשפר את היחסים איתו

קודם כל, אני מודע היטב לעובדה כי יש גם "יריבות חברותית" בעולמנו, בה המתחרים אמנם שונאים את המתחרים בהם אלא אפילו מעודדים אותם במידה כלשיהי, ובטח לא משמיצים אותם אם הם מפסידים להם(או משמיצים בציניות).

רוב האנשים ה"נורמליים", לצערי, מגבשים גישה זו רק עם אלו שנראים להם נורמליים לא פחות – כלומר, הם מוכנים להתייחס אל אחרים בגישת ה "יריבות חברותית" רק במידה והם מחזיקים בדיוק באותה השקפת עולם בסיסית, לפיה כולם חייבים לעשות כל מה שנורמלי לעשות איך שנורמלי לעשות את זה. הנורמות במקרה זה הם כוללניות ולכן כל דבר – אפילו הכי קטן – שהם ימצאו אצל האדם יגרום להם מיד להעביר עליו ביקורת שאומרת שהוא מה שהוא פשוט בגלל שהוא נחות.

האמרה המאוד שיפוטית הנ"ל נאמרת לעיתים קרובות על דברים כמו לדוגמה, תחביב לא שגרתי. כל תחביב לא שגרתי, לא משנה כמה פרודוקטיבי והגיוני הוא בעיני "בעליו" – נתפס מיידית כתחביב נחות/מוזר/תינוקי וכולי. הרי מבחינתם לשבת ולראות סדרות קומדיה בטלוויזיה 3-4 שעות ביום זה הגיוני לגמרי – אבל להעביר כמות זהה של זמן בקריאה באינטרנט על נושאים שמעניינים אותך זה הזוי ומעיד על שעמום והתבודדות קיצוניים, כי הרי אין לזה קשר לצרכים שלהם, מה שהם צריכים ועושים למען זאת הם דברים כמו "בידור" ו "חברים" ולמי אכפת מללמוד על המציאות..

לא פלא שכאשר מישהו מעז לקבל החלטה "שונה" במשהו שנחשב בעיני רוב האנשים בישראל למאוד בסיסי בחיים(לדוגמה: להתחתן) אז הוא מקבל ביקורתיות מהסוג השפל והתוקפני ביותר, כיוון שהוא מעז להוציא את עצמו(במידה מסוימת) מהתחרות הגדולה והדמיונית בה הם חיים. ואנסח זאת גם בסגנון שדומה למשהו שקראתי לא מזמן באתר askpeople:

רוב האנשים המדוברים דומים בצורת מחשבתם לגבי הדברים ה"בסיסיים" בחייהם למאמינים(דתיים) קיצוניים במיוחד, כיוון שהם לא מהססים לתקוף ולבקר ולשפוט בצורה קטלנית(ארחיב בקרוב על השיפוטיות) את כל מי שמסרב לשחק את המשחק שלהם ואף רואים זאת כלגיטימי לחלוטין להפעיל לחץ עצום על אחרים כדי שיעשו מה שהם רוצים שהם יעשו כמה שיותר מהר ללא התחשבות במהירות שמתאימה להם להחליט ולעשות את זה. (אתייחס לעניין המהירות בפוסט אחר)

מזל לפחות שאין לחברה הזאת שום דרך לדחוף את השונה לקבל את הנורמות אותם כבר דחה(מלבד ביקורת ושיפוט).

כמובן שאפשר להדגים עניין זה בצורה פחות מופשטת:

הצבא הוא מערכת שכל כולה נועדה בשביל לעשות את ההפך ממה שיאפשר לנו לעשות שלום בין אויבנו – להילחם. והנורמליים מקדשים את הצבא ורואים את אלו המסרבים לשרת בו כעלובים, ילדותיים, חסרי ערך וכו'. אמנם יש היגיון במחשבותיהם של הנורמליים בהקשר זה – כיוון שכמעט ואין מי שמסוגל לפתור סכסוכים בדרך אחרת. וחלק לא קטן מהם חושב שהפוליטיקאים מהכנסת כבר ידאגו למניעת סכסוכים בדרכים שלהם. אבל בכל זאת, בו נתבונן בזה כך: כפי שמחקרים וניסויים פסיכולוגיים הוכיחו היטב(אוסיף בקרוב רפרנסים), כאשר אנחנו מתנגדים בקיצוניות למישהו אחר לנלחמים בו – יכול להיות ש:

  1. הוא נלחם בחזרה, ואז אנחנו נלחמים בחזרה, ואז הוא שוב, ובקיצור – נוצרת תגובת שרשרת קטלנית שבסופה שנינו נצא מהקרב עם נזקים חמורים, בין אם מהיבטים של גוף פיזי ומצב רגשי ורוחני. במקרה הכי טוב של קרב זה – נצליח "לנצח" אותו כך שהוא יפחד מאיתנו ולא ירצה להילחם בנו שוב. אם יקרה כך, יבצר מצב הדומה ללקיחת בן ערובה. הוא לא יעז לעשות משהו שלא כרוחנו, שכן אם יעשה לא נהסס להשמיד אותו. אם אכן נבחר לנצל זאת ככל האפשר(לגנוב ממנו משאבים, שטחים וכו') – זה כנראה מראה עלינו שאנחנו סוציופתיים צמאי-כוח. אף אחד שידע על טבענו האמיתי יעז לשתף איתנו פעולה. וגם אם לא ננצל זאת – לא נוכל להגיע איתו לפשרות ומשא ומתן(הוא לא יסמוך עלינו). ומה יהיה אם מתוך רחמים נאפשר לו לברוח והוא בינתיים יתחזק, יחזור ויקרע אותנו לגזרים?
  1. הוא בורח מאיתנו בכל הכוח, עושה הכל כדי שלא נמצא אותו, כולל "לדרוס" את מי שצריך כדי להישאר מוחבא. גם במקרה זה שני הצדדים יקריבו הכל כדי לנצח בקרב הזה. (דוגמה טובה היא המקרה של סמואל שינביין שברח כאשר הודיעו לו שמתכוונים להעביר אותו לאגף אחר בשל "התנהגותו הבעייתית", ואז הוא ברח וירה בכל מי שנקרה בדרכו. אמנם אדם נורמטיבי לא היה רוצח בלי להסס, אבל הוא בהחלט היה מוכן לפגוע במובנים "קטנים" יותר)

ככלל, ההשלכות של להציב מישהו כיריב מבלי להתחשב בו בכלל יכולות להיות קטלניות עד כדי בלתי-הפיכות. דוגמה טובה לזה בעיני ניתן למצוא במקרה הרצח של סמואל שינביין. שימו לב מה קרה:

א. סמואל התקשר לעו"ד אורית חיון וטען שהוא נמצא במצוקה. היא העבירה את המסר לאנשי הקשר של השב"ס בכלא בו שהה. הם לא ממש התייחסו.

ב. זמן קצר לאחר מכן, פקדת האגף מודיעה לסמואל שהוא עובר אגף בשל התנהגותו ה"בעייתית".

ג. באותו רגע, סמואל החל במסע ירי, שבסופו חוסל.

תכלס – אותי באופן אישי שלב ג' כלל לא הפתיע. מדובר במישהו שכבר הוכח שרצח בזדון בעבר, כך שמכאן יתכן והרבה יותר קל לו לרצוח מישהו מאשר אדם "נורמטיבי" אם הוא נקלע למשבר קיצוני. אנשי הקשר של השב"ס בכלא ומפקדת האגף התעלמו לחלוטין מרצונו של סמואל, שבסך הכל רצה שיתחשבו במצבו, והם פשוט צפצפו עליו לחלוטין, שזה משול ללהכריז מלחמה "מוחלטת" עליו. כאשר אתה מכריז על מישהו כמוהו מלחמה – הוא לא יהסס להשיב מלחמה.

זה גם מתבטא לדוגמה באחד מחוקי הפיזיקה, החוק השלישי של ניוטון, לפיו כאשר גוף X מפעיל כוח על גוף Y בכיוון מסוים, גוף Y באותו רגע(בדיוק!) יפעיל את אותו הכוח באותה עוצמה על גוף X – רק לכיוון ההפוך. ביהדות זה נקרא "מידה כנגד מידה".

  1. הוא ינסה ליצור דיאלוג בינינו כך שנוכל להגיע להבנה של דעותיהם ותפיסותיהם. פוליטיקה תומכת בזה – אבל זכרו שיש רק כ 120 חברי כנסת בישראל מתוך כ – 8.5 מיליון אזרחים. אף פוליטיקאי לא יכול לייצג את דעת הכלל(כי אין דבר כזה), המפלגות מדורגות לפי בחירות שהולכות לפי עיקרון "הרוב קובע" (למרות שמפלגה שנבחרת באופן טיפוסי אפילו לא מקבלת 50% מסך הקולות). אם נתבונן גם על זה שפוליטיקאים צומחים בזכות קשרים חברתיים וסמלי סטטוס – נראה כי אלה שנבחרים בדרך כלל אינם אלו שיודעים לייצר דיאלוג ומשא ומתן בצורה אפקטיבית גם עם האנשים "הקשים" ביותר.

מערכת החינוך מבוססת על שיעורים כפייתיים, פעיליות כפויות ומבחנים כפויים. זה דומה לדוגמה שהזכרתי קודם, סיטואציית הבן ערובה. המחזיקים הם משרד החינוך, צוותי בתי הספר וההורים, ובני הערובה הם הילדים. אפשר לתת שלל תירוצים למצב זה: הילדים צריכים מלא הכוונה(אולי כדי שידעו רק מה שהמחזיקים רוצים שהם ידעו כאשר יהיו גדולים – וכך לא יחשבו בעצמם "יותר מדי" ולא יסטו מהנורמות?), הילדים צריכים תעסוקה(בשביל מה יש שמרטפים?), הילדים צריכים השכלה בסיסית(כן, אבל כמה מהחומר שלומדים באמת משמש את כל התלמידים בחייהם? אולי חלק מהחומר שנלמד עד כיתה ו'. אבל החוק מאפשר לפרוש מהלימודים רק בתיכון, וגם בזה אני לא בטוח) אבל בסופו של דבר – לכאורה המחזיקים הופכים את עצמם באופן אוטומטי ליריבים של הילדים – אבל הם לא – באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות.

המחזיקים גורמים לילדים לסבול מ תסמונת שטוקהולם לאורך כל חייהם, שכן הם מעודדים אותם לבלות 40 שנה בשוק העבודה, כאשר המחזיקים הם הבוסים והשכירים רואה בהם לעיתים קרובות כאחראיים לגורלו הכלכלי, והם מצליחים לשכנע אותם שאם לא "יזרמו" עם המסגרת שנכפית עליהם – יהיו אומללים לאורך כל חייהם הבוגרים(בפוסט אחר אפריך טענה זו בדרך שלי) – זאת הם מצליחים בדרך כלל לעשות בזכות העובדה שילדים, מעצם היותם ילדים – נסמכים על מחזיקיהם שיחנכו אותם – שכן הם לא יודעים כלום על העולם וממי עוד הם יכולים ללמוד? לא משנה איך תתסכלו על זה – זאת יריבות נסתרת – שמטרתה היא לשעבד מישהו אחר אליך מבלי שהוא ישים לב(וזה שהוא לא ישים לב לכך ימנע ממנו לברוח ממך).

המחזיקים משעבדים את הילדים בכך שהם לוקחים מהם את רוב חירותם הפיזית, ההתנהגותית, המחשבתית וכו'. לא בכדי משרד החינוך מפרסם תמיד מפרסם פוסטים שמתגאים על זכאות לבגרות, מספר הניגשים ל 5 יחידות מתמטיקה וכו' – ועד שהתלמידים מתלוננים על מישהו והתלונה הופכת למפורסמת – זה רק על ציונים לא הוגנים, עומס יתר לימודים, בקשה שאתאיסטים לא יצטרכו לעשות בגרות בתנ"ך ושאר דברים קטנוניים ושטחיים. עצם העובדה שהמערכת מכריחה את כל הילדים(מלבד המועטים שבחינוך מיוחד) להיבחן באותם בחינות ולהצליח באותה מידה – מראה שאין להם הרבה התחשבות ביכולות האישיות של כל ילד במסגרת הלימודית שלהם – מבחינתם, יכולות כל הילדים צריכות להיות מספיק טובות כדי לסיים בגרות מלאה בתיכון, אחרת הם "נחותים מדי".

כעת אתן מספר טכניקות וגישות בריאות יותר בעיני שיעזרו לכם לעצור את הצורך להקטין אחרים וליצור עוינות ביניכם לבין השונים ממכם. הם יעזרו באותה המידה גם למי שנחשב ל "שונה" ושונא את הנורמליים לא פחות מכמה שהם שונאים אותו. מכיוון שאני רק נותן רקע כללי לכל אחד מהם, אתן הפניות לחומר ממנו תוכלו ללמוד טכניקות אלו במובן ה איך בצורה הכי מעשית שאפשר.

  1. שיקוף – ניתן לראות שיקוף כמעיין אסטרטגיית יצירת דיאלוג. אתם מעודדים מישהו אחר לשתף אתכם במשהו על ידי זה שאתם פשוט חוזרים אחרי מה שהוא אמר במילים שלכם. כאשר תשקפו אותו – תיצרו אצלו רצון להמשיך ולשתף אותכם, כיוון שהסיבה העיקרית לחוסר שיתוף בעת ההזדמנות לכך היא פחד משיפוט. תוכלו למעשה לקבל אינפורמציה עליו שתסייע לכם להבין אותו מבלי שתצטרכו אפילו לשאול אותו שאלות/לעשות עליו מניפולציות/החזקתו כבן ערובה. המחיר הוא שאתם תצטרכו "לבטל" את עצמכם במובן שתאלצו לא להביע שום דעה אישית על אף מילה שהוא יאמר. זה לא קל, במיוחד אם אתם רגילים לשנוא אותו עקב צורת מחשבתו. כמובן שזה דבר שיצטרכו לעשות זאת המון שיחות עם אדם אחד בסגנון זה כדי שתבינו אותו מספיק כדי שתצליחו לקבל את צורת מחשבתו כלגיטימית, כך שצריך גם סבלנות. זכרו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושעם כל הקושי – אולי בכל זאת זה עדיף על פני יחס עוין וקטלני ביניכם שהשד יודע לאיזה אסונות הוא יובל אצל כל אחד מכם.

הפניות: 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד' (מאת סטיבן קובי) ותחום הקאוצ'ינג ככלל. גם בתחומים מסוימים בפסיכולוגיה ניתן ללמוד על זה פה ושם, כגון סוג הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי(CBT), המירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 – “הפוך לקאוצר של עצמך”

2. פעלו בשיתוף פעולה עם השונים ממכם – זה ידוע גם כשיטת ה "ניצחון-ניצחון". זה יהיה כרוך בקיום העצה הקודמת(אחרת איך תסכימו בכלל לנסות לשתף איתם פעולה?), כך שתבינו את השונים ממכם מספיק טוב כדי שתדעו איזה רצונות יש להם שאתם יכולים לעזור להם למלא בצורה כזאת שתאפשר לכם להשיג משהו שאתם רוצים בו זמנית. שיטת ה "ניצחון-ניצחון" דוגלת בכך שמצד אחד לא תרגישו שאתם מבטלים את עצמכם עבור אחרים(משמע, הופכים לעבדים שלהם) ומצד שני לא תרגישו שמילוי הרצונות שלכם חייב להיות כנגד או ללא קשר למילוי הרצונות של השונים ממכם. שקפו אותם כדי להבין את "מערכת" רצונותיהם כמה שיותר טוב כאשר במקביל השתדלו להיות ברורים עם עצמכם לגבי "מערכת" הרצונות שלכם, ואז עליכם למצוא סיטואציות בהם אתם יכולים להתנדב למלא רצון שלהם שהם חווים באותה סיטואציה באופן "חזק" ובולט, כאשר עצם "תהליך" העזרה יעזור גם לכם להשיג משהו שאתם רוצים. דוגמה:

נניח שיש את X ויש את Y שהם אב ובן. X הוא טיפוס מופנם מאוד שמרגיש לגבי רוב האנשים שהוא מכיר – שכל אינטראקציה חברתית איתם אך ורק תזיק לו(כולל רוב משפחתו) – ו Y הוא אחד מהם. בלי קשר לזה, X סקרן להבין למה Y רוצה שירות צבאי כחובה מוסרית(לצורך העניין, כי הוא התחיל בהליכי התנדבות לצבא לאחר שקיבל פטור אבל לא התחיל את השירות בפועל כך שהוא יכול לבחור לבטלו בינתיים). Y הוא טיפוס מוחצן במיוחד שמתבאס כאשר X לא מוכן לשבת ולדבר איתו לארוחה ביחד, מה שקורה לרוב. מה יהיה הפתרון של X למקרה זה כדי ליצור סיטואציית "ניצחון-ניצחון" עם Y? ישב איתו לארוחה, כאשר X מיידית מעלה את נושא הצבא ושואל את Y שאלות על גישתו לצבא ומשקף את תשובותיו – וממשיך כך עד שהוא קיבל מבחינתו תשובות מספיק מובנות. ככה Y מקבל את האינטראקציה שרצה, ו X מקבל את ההסברים שרצה על גישתו של Y לגבי שירות צבאי כחובה מוסרית.

ויש עוד דרך להגיע לזה: להתבונן על עליך ועליו כך שתמצאו מכנים משותפים ביניכם גם אם כלפי חוץ אין ביניכם שום מכנה משותף. לאחר שתמצאו מכנים משותפים ביניכם תוכלו לעשות יחד, בשיתוף פעולה, דבר כלשיהו שתמצאו ששניכם אוהבים דרך אותם מכנים משותפים. ובניסוח יותר ברור ומפורט:

כאשר אנחנו מכירים במישהו שהתחביבים שלו לכאורה נראים הפוכים משלנו(לדוגמה, לצורך העניין אנחנו אוהבים לקרוא והוא אוהב לטייל) נראה לנו שכנראה לא נוכל להסתדר איתו. כי איך אפשר להסתדר עם מישהו שמה שהוא עושה סותר לחלוטין את מה שאתה עושה? לא תוכלו כך לעשות שום דבר ביחד, לכאורה.

אז זהו שלא. אנחנו בני האדם, שכידוע מצטיינים היטב בלהעניק משמעויות לכל דבר אפשרי, נותנים משמעות כלשיהי למשהו ואז אנחנו אוהבים אותו. כאשר מישהו מתמכר למשחק מחשב, זה יכול להיות בגלל שהוא מייחס לפעילות שלו על משחק המחשב כבעלת משמעות חשובה – לדוגמה, אם הוא מתחרה באותו משחק עם שחקנים מכל העולם אז המשמעות של הפעילות הזו בעיניו יכולה בקלות להיות זהה למשמעות שמייחס שחיין אולימפי לתחרויות השחייה האולימפיות בהם הוא משתתף(שוב, רק במידה והוא מתמכר למשחק ולא מפסיק "להשקיע" בו ולהשתפר בו. ככל שהוא משקיע יותר במשחק ויותר מתקשה להתקדם בו ובתחרות כך הוא ייחס לתחרות יותר משמעות. והדבר האחרון שמעניין אותו כשהוא חושב על זה זה שמשחקי מחשב הם כמו סם שמנתק אותך מהמציאות).

יכול להיות שגם מי שאוהב לטייל בחוץ וגם מי שאוהב לקרוא בבית – שניהם אוהבים את מה שהם אוהבים כי הם מייחסים לפעילויות שלהם משמעויות זהות: להתנתק מהשגרה היומיומית השוחקת, לחקור את העולם מסביב וכו'. כך הם יכולים, לדוגמה, לנסות למצוא נושאים משותפים שמעניינים אותם לחקור ולחקור אותם גם דרך טיול וגם דרך קריאה תוך כדי הטיול. אם הם פשוט רוצים להתנתק מהשגרה, הם יכולים פשוט לבחור פעילות אחרת שנראית לשניהם שאיננה טיול או קריאה שגם ממלאת להם את הרצון הזה.

כמובן ששני ה "עצות" האלה לא בהכרח יעבדו וזה תלוי בהמון דברים, אבל המסר שאני מנסה להעביר הוא שתמיד ניתן להתחבר יותר אל מי ששונה ממך – הן מבחינה שכלית, רגשית וכו' –  על ידי זה שאתה מבין אותו טוב יותר.

עכשיו שאלו את עצמכם – מה לדעתכם היה קורה במקרה של סמואל שינביין אם רק אנשי הקשר והמפקדת הנ"ל היו יוצרים איתו קשר לפני ההעברה לאגף אחר, ומנסים לשקף אותו כדי להבין את מצבו הנפשי, ואז מקבלים החלטה שמתחשבת במצבו? האם גם אז הוא היה פותח במסע ירי כתוצאה מכך? וגם אם אתם חושבים שכן – שאלו את עצמכם האם הם יכלו למנות מישהו אחר שכן היה מצליח למנוע כך את מסע הירי מבלי "לצפצף" על ההחלטה שהעבירה מפקדת האגף.

הפניות: כנ"ל לסעיף 1. כל ההפניות שם רלוונטיות גם לזה.

הערה: סיבה נוספת למה כל כך חשוב לעבוד עם אחרים על משימות היא כי ביקורת מאוד עוזרת "לחזק" את צורת מחשבתכם העומדת מאחורי הדברים שתם בוחרים לעשות ומהצורה שאתם עושים אותם – לפחות מההיבט של ההיגיון. ביקורת עוזרת לשים לב לכשלים לוגיים והטיות קוגניטיביות שלא הייתם שמים לב אליהם לבד, ובכך לשכנע אותכם למצוא ו/או לאמץ דרכי פעולה נכונות יותר עבורכם.

3. הרגילו את עצמכם להיות צנועים ותראו שאולי עדיף להישאר צנועים מאשר ההפך – צניעות היא ערך עליון בעיני. מי שצנוע – יותר מישמח ללמוד מאחרים – ואם הוא מספיק חכם, הוא ידע ללמוד מכל אחד בצורה שתעזור לו – גם מאלה שכל האנשים מסביבו צועקים לו שאסור ללמוד מהם כי הם משוגעים וכו'. המירוץ אחר האגו הוא מעייף מאוד. כל כך הרבה מאמץ והשקעה ואף ויתור עצום על דברים שאנחנו אוהבים – וכל זה בשביל שיהיו לנו סמלי סטטוס שיציגו אותנו כ "יותר טובים מאחרים"? כשאתם צנועים – כל זה נחסך ממכם. כאשר אתם צנועים, אתם מסוגלים ללמוד כל דבר ולהרגיש כאילו גיליתם את אמריקה לגבי הרבה דברים שאתם לומדים – מכיוון שאתם, בניגוד לאנשים בעלי האגו המנופח, לא מרגישים צורך להאמין שאתם כבר יודעים המון על העולם. להערכתי, אנשים בעלי אגו מנופח נוטים לעיתים קרובות להעריך את עצמם בצורה מוגזמת לחלוטין, ובכך מונעים מעצמם ללמוד דברים שהם לא יודעים(כי אם הם ילמדו את זה האגו שלהם יתנפץ) – ולכן יוצא שהם לעיתים קרובות משיגים פחות מהאנשים הכי צנועים, כיוון שהאנשים הצנועים יותר מוכנים ללמוד הכל ולעולם לא מרגישים צורך לומר "את זה אני כבר מבין ב 100%". מה שאני "מציע" בסעיף זה בשורה התחתונה – זה גישה מסוימת לחיים, שתסייע לכם לשחרר את הצורך לשכנע את עצמכם שאתם יותר טובים ממנו וממנה. פשוט הרגישו נוח להתייחס לכל דבר כאילו אתם לא בהכרח יותר טובים/מבינים בו מאף אחד אחר.

כאשר תשלבו את כל שלושת השיטות האלה יחד ותיישמו את כולם עם כל אדם אפשרי, תוכלו להסתדר כמעט עם כל מי שתתייחסו כלפיו לפי השיטות האלה. מעטים מאוד יהיו אלו שעדיין ירגישו צורך להציב אותכם כיריבים ולהתאמץ להקטין אתכם ככל האפשר כדי להגדיל את עצמם – וכך גם יהיה לגבי רצונכם לעשות כך לאחרים – הוא כמעט ו "יעלם" לגמרי.

הפניות: "אמור לא ואל תרגיש אשם" (מאת מנואל ג'.סמית). ספר זה מלמד אסטרטגיות החלטניות שעוזרות לך להחליט בכוחות עצמך באופן כללי. בעיני הוא מלמד כיצד אתה יכול לגרום לעצמך להרגיש טוב עם ההחלטות שלך ללא צורך "להביס" את המתנגדים להחלטותיך.