על התשוקות לאושר, חופש, ומשמעות לחיים – למה המרדף אחריהם הוא מיותר

דיסקליימר: אשמח מאוד לתגובות ופידבק על הפוסט – אני לא מתיימר להיות צודק. למעשה, כל מה שאני כותב הוא כנראה שטויות במיץ עגבניות. אנא הצילו אותי מהטמטום שלי בעזרת התגובות שלכם. תודה. בכל מקרה..

אוקיי, אז במסגרת הפוסטים על "עזרה עצמית מבוססת ספקנות", אני הולך לכתוב על 3 רצונות מפורסמים ביותר של בני אדם: אושר, חופש, ומשמעות לחיים.

ראשית, אבהיר שאני לא מתכוון לחזור (כמעט) על שום דבר שכבר כתבתי בסדרת הפוסטים המתארת שיטות שונות להרחבת/השגת אושר כזה או אחר. אם כי אני כן קצת אחזור על הרבה טענות שבלוגר אחר טען לפניי בדרכיו[1]

שום דבר.. חוץ ממה שכתבתי בתחילת הפוסט המבוא לאותה הסדרה, אז אתחיל מלצטט את זה:

"כולם כל הזמן רודפים אחרי מבוקשם ומשיגים עוד ועוד, ולא משנה כמה הם משיגים, הם תמיד רוצים עוד. הם גם רוצים לשמור את מה שהם כבר השיגו(אם לא לשפר). זהו מרוץ עכברים."

זה די טריביאלי. אנחנו אוכלים, ואחרי כמה שעות אנחנו שוב רעבים. אנחנו עייפים, ואחרי אולי 16 שעות ערות אנחנו שוב עייפים. לדעתי האישית (בערך), זה מתאים מצוין להגדרה של מירוץ עכברים, כי אין שום היגיון מאחורי הלופים האינסופיים האלו – לא, אנחנו לא חיים למען מטרה רציונלית כלשהי, כי הדבר הבסיסי שמשאיר אותנו בחיים לא מבוסס על היגיון (הרצון לשרוד, כמובן). לא משנה כמה נשיג ולאן שלא נפנה – לעולם נהיה שקועים במירוצי עכברים מיותרים כל חיינו.

כלומר, כרגע אני טוען את הטיעון הבא:

הנחה: המניעים שלנו להשאיר את עצמינו בחיים הם לופים אינסופיים..

הנחה: המניעים האלו הם גם חסרי היגיון לחלוטין.

מסקנה (מדדוקציה): אנחנו כל החיים שקועים בלופים אינסופיים (מירוצי עכברים) חסרי היגיון.

אבל חכו, יש עוד.

גם הרצונות לחופש ומשמעות חשובים לא פחות. למעשה, אני לא בטוח בכלל ששורש הרצונות של כולנו הוא אושר (לפחות בהנחה שניצמד למילון מצוי ונגדיר אושר ככל רגש רצוי).

אז הבה אראה לכם משהו לגביהם.

משום מה, יש פרדוקס בניסיון להשיג כל אחת משלושת הדברים האלה, שמתוארים באמצעות "פרדוקס כללי", שהוא:

פרדוקס כוח הרצון. לפיו, ואני לא ארחיב על ויקיפדיה כי חבל לחפור, אפשר להשיג משהו "יותר טוב" באמצעות פחות מיקוד בו – כלומר, באמצעות זה שלא ננסה להשיג אותו "בכל הכוח", נשיג אותו "טוב יותר".

אני לא בטוח בעצמי מה זה אומר, אבל יש לזה כל מיני התבטאויות. לדוגמה, הנה אחד מאינספור הכתבות שמטיפות לכך שאפשר להיות פרודקטיבי יותר בעזרת פחות עבודה. חפשו בגוגל את השאר אם אתם רוצים.

עכשיו, אסביר למה לדעתי, אפשר להשיג יותר אושר/חופש/משמעות – באמצעות פחות ניסיונות מכוונים להשיג אותם:

על אושר..

מעבר לענייני הצרכים הבסיסיים, גם הרצון להרגיש כמה שיותר טוב, סובל מפרדוקס ההדוניזם – שמזהה שהניסיון להשיג את מיטב ההנאה (= אושר, או לפחות סוג אפשרי של אושר), מונע את היכולת להנות. מרק מנסון היטיב לנסח זאת כך:

desiring a positive experience is itself a negative experience; accepting a negative" experience is a positive experience."

כלומר, לרצות להנות זה לא מהנה, ולהפסיק "להיאבק" למען השגת הנאה, זה שלעצמו כן מהנה. אם אתם לא רוצים להסתפק בציטוט של בלוגר, יש מספיק ציטוטים של אנשים קצת יותר משכילים בערך בויקיפדיה של הפרדוקס.

כתבתי גם במקום אחר פרדוקס דומה, שמהווה משחק מילים: אדם שדוגל ב "לאהוב הכל" = אדם שאוהב את האהבה = אדם ששונא את השנאה = אדם שלא אוהב הכל. אם הבנתם את הפרדוקס, אתם וודאי שמים לב שהוא תקף לעוד אינספור דברים אחרים..

כבונוס לנושא האושר, אגב, יש את תופעת ההסתגלות ההדונית שגם רלוונטית לעניין – שורה של מחקרים פסיכולוגיים[2], שמצאו רמה גבוהה של יציבות מבחינת "דירוג האושר" של המשתתפים במחקר, גם לאחר אירועים דרמטיים כגון זכייה בלוטו. כלומר, הם מצאו שהמשתתפים במחקר נוטים (לא ב 100%, אבל נוטים, ואולי זה נכון לכלל האוכלוסייה) להרגיש טוב בערך באותה המידה כל הזמן. במחקר שקישרתי אליו הייתה "רמת יציבות" של 80% (ראו ב abstract). זה המון.

כך, שלא רק שלא ניתן באופן חד-משמעי להשיג אושר באופן יזום, אלא גם אם כן מצליחים להשיג אותו (ביזום או לא), זה עובד כמירוץ עכברים אינסופי, בדיוק כמו אוכל, שינה וכו'.

וכרגיל, לסיכום כטיעון:

הנחה: חוסר הניסיון להשיג אושר הוא אושר שלעצמו.

הנחה: כל אושר שמושג נעלם במהירות.

מסקנה (מאבדוקציה): קשה לי לגזור מסקנה ברורה, אבל אסתפק בלטעון שאין הרבה טעם (אם בכלל) לנסות להיות מאושר.

מרק מנסון לוקח את זה יותר לקיצון וטוען, באינספור פוסטים וטענות שונות, שאין שום טעם בכלל לנסות להיות מאושר, בכל פוסט אפשרי שלו בערך. הוא טוען שלרגשות שלעצמם אין משמעותהוא ממחיש סבל שעובר מי שמנסה להיות מאושר, ועוד המון.

בהערת אגב, על הדעה של אליעד כהן בעניין (לפיה הדרך היחידה להיות מאושר כל הזמן, ואכן יש כזו, היא להבין את כל המציאות ב 100%[3]) לא ארחיב ולא אתייחס, אלא אם הייתי חושב ברצינות שאפשר להבין ב 100% את כל הידע האנושי הקיים כיום כולל כל מה שעוד לא מובן לאף אחד, בפרק זמן של 80 שנה..

על חופש..

למרות הספקנות שאני כל כך דוגל בה, אעז לנחש שהרבה מהקוראים פוסט זה מכירים את "הסולידית". היא מניחה, בגדול, שפנסיה/חוסר חובה לעבוד = חופש. האם זאת האמת? אפשר לדון בלי סוף על סוגיית חופש הבחירה, אז אני רק אעלה היבט נוסף אחד של העניין בפוסט הזה.

בכל מקרה, אפשר להגיד את אותו הדבר על חופש, למה? כי הפרדוקס שהצגתי על אושר, עם הדוגמה על האהבה – תקפה גם כאן – מי שעובד קשה כדי "להיות חופשי", בעצם כובל את עצמו (=מוותר על חופש בחירה) כדי להגדיל את החופש הבחירה שלו. ומי שלא רוצה להיות חופשי.. חופשי! חופשי מהרצון להיות חופשי..

אז בהקשר לפנסיה וכל זה – מי שיעבוד קשה כדי לצאת לפנסיה מוקדמת, יקריב את כל מה שהוא לא יכול לקנות בגלל שהוא חייב לצמצם את עצמו לרמת הוצאות מסוימת ולהיצמד אליה כדי להצליח בזה, מה שיכול כרוך במאמצים נוספים ברוח "עשה זאת בעצמך". הוא חייב לשמור גם על הכנסה יציבה בתקופה בה הוא עובד, אחרת קצב ההתקדמות שלו לפנסיה יואט. הוא חייב גם להשקיע את הסכום בזהירות רבה, כי בלי להשקיע לא ממש אפשר לצאת לפנסיה (מתישהו), וצריך להקפיד שההשקעות יצליחו בסופו של דבר- כל אחד מהדברים האלה הם דברים שצריך (על פי הסולידית!) לכבול את עצמינו אליהם כדי להגיע ל "חופש" עליו היא מדברת ו "להישאר בו". הרבה מאוד כבילה שלא קיימת אם אנחנו לא מחפשים אותו[4].

מהפסקה הנ"ל, אעז לטעון שזה לא עניין של להיות חופשי בכללי, אלא להיות חופשי ממשהו ספציפי (כבילות למקום עבודה, במקרה של הסולידית), שמחייב (כנראה תמיד) ויתור על חופש בהקשרים אחרים..

אסכם את נושא החופש עם זה:

הנחה (סמויה, שלא ציינתי מקודם): ככל שאנחנו רוצים פחות, כך אנחנו חופשיים יותר. (מסכימים? אני בעצמי קצת בספק..)

הנחה: כל סוג של ניסיון להשיג חופש מהיבט X, כרוך בויתור על חופש מהיבט Y.

הנחה: מי שלא מנסה להשיג חופש משום היבט, בעצם חופשי מהחתירה לחופש, שכנ"ל באופן פרדוקסלי כרוכה גם בויתורים עליו.

מסקנה (מאבדוקציה): מי שלא מנסה בכלל להיות חופשי – שלא כובל את עצמו לשום דבר למען חופש – חופשי יותר ממי שמנסה להשיג חופש באופן מכוון.

ולגבי משמעות..

עכשיו שהגענו לנושא השלישי, הבה נפסיק עם הבולשיט וניגש מיד לפרדוקס: "פרדוקס הניהיליזם. הפרדוקס הרלוונטי הוא (ושוב, אתחיל מציטוט פשוט):

"the paradox of nihilism is "that the absence of meaning seems to be some sort of meaning"

כן, שוב אותה וראציה נדושה: מי שאין לו משמעות לחייו – עצם חוסר המשמעות יכולה להוות משמעות שלעצמה. ואוסיף על זה – מי שמחפש משמעות לחייו – אין לו כרגע משמעות לחייו (אחרת הוא לא היה מחפש אותה). אפשר גם לומר שמי שאין לו משמעות (לטענתו) – המשמעות שלו היא לחפש משמעות.

כן, אפשר לסבך את זה יותר ולשאול "היי, אבל אם אין משמעות = משמעות, אז גם למי שמחפש משמעות יש משמעות?"

ובכן, יתכן, אבל גם אם כן, זה לא משנה את המסקנה שאני חותר אליה – תמיד יש משמעות לחיינו, מבלי שננסה להשיג כזאת. מה הטעם בלרדוף אחרי משהו שלא יכול לא להיות לנו?

זה לא פיתרון קסם לכלום כמובן, אבל זה כן אומר שכמישהו אומר "אין לי משמעות", הוא בעצם מתכוון ש "אני רוצה משמעות אחרת מזה שיש לי כרגע". להיות מפתח משחקי מחשב במקום להיות "כלומניק". להיות שחיין אולימפי במקום חובב. זה לא יצירת משמעות – זו החלפת משמעות.

לכן, הייתי מציע (לכולנו) להניח שהחיפוש אחר משמעות, ותהיות קיומיות על "בשביל אני קם בבוקר בכלל", הם תהיות שקורות בגלל שאנחנו רוצים איזה משמעות אחרת ספציפית – לא כי אין לנו משמעות כרגע.

ובנוסף, הנה עוד פרדוקס. אם נגדיר "משמעות" כפי שהוא מוגדר בויקיפדיה האנגלית:

"Meaning is the personal significance of something physical or abstract. This would include the assigning of value(s) to such significance."

אז.. זה אומר שהערך של כל דבר במציאות, ביחס לדברים אחרים במציאות, נקבע לפי ערכו.

  • נניח שעזרה לאחרים מגדילה את הערך שלנו בעיניי עצמינו (זה לא מחויב, אבל דמיינו לצורך העניין אדם שמסכים עם זה).

שימו לב מי שמסתכל על נושא המשמעות בצורה שכזו, יש 2 אפשרויות:

א. להתמקד ביצירת משמעות עבור עצמו – להעלות את הערך של עצמו באמצעות עזרה לאחרים. דוגמה מעשית להמחשה – ללמוד 3 תארים בפסיכולוגיה, ואז לעבוד כפסיכולוג.

מי שעושה זאת, לומד את 3 התארים בשביל להשיג את המטרה של עצמו – להפוך לפסיכולוג – כן, זה כדי שיוכל "לעזור לאחרים" כפסיכולוג אח"כ, ומזה לגזור את משמעות חייו – אבל בסופו של דבר המטרה שלו היא לעזור לעצמו – אגואיסט.

ב. להתמקד ביצירת משמעות עבור אחרים – שזה אומר, אם להשתמש בדוגמה מסעיף א', להתמקד לא בלהפוך לפסיכולוג, אלא בלעזור למישהו אחר (שרוצה להיות פסיכולוג) להצליח להפוך כזה. זה לא כאילו צריך להיות פסיכולוג כדי שיהיה אפשרי לעזור למישהו אחר להפוך לכזה.

מי שעושה את זה, גם עוזר לאדם אחר בהשגת משמעות (פסיכולוג וכל זה), וגם עוזר לעצמו באופן עקיף – כי המשמעות של חייו כעת, או לפחות חלק ממנה, היא לעזור לאדם השני להפוך לפסיכולוג. זה משמעות שלעצמה.

ולא רק זה! שימו לב גם שמי שיעשה זאת, בעצם עוזר למישהו אחר בדבר משמעותי במיוחד (בעיני עצמו).. להשיג משמעות לחיים! ולעומתו, מי שלא עושה זאת – מי שהופך את עצמו לפסיכולוג ואז עוזר לאחרים כפסיכולוג – יתרום לאחרים רק בעזרת טיפולים פסיכולוגיים שספק עד כמה הם יועילו למטופלים (הרי בסופו של דבר, אם מה שחשוב לו זה להיות פסיכולוג, הוא יתמקד בלהרוויח את הכסף שהוא צריך כדי להישאר כזה, על חשבון תועלת המטופלים), אבל כן יתנו לו משמעות וכל זה. אתם וודאי כבר רואים לאן אני חותר:

הניסיון של אדם א' להשיג משמעות לחייו בעולם, הוא ניסיון חסר משמעות עבור העולם בכללי (לא הופך את אדם א' למאוד משמעותי). הניסיון של אדם ב' לעזור לאחרים להשיג משמעות לחייהם (ולא לעצמו), הוא ניסיון שהופך את אדם ב' למשמעותי הרבה יותר מאדם א'.

כלומר:

הנחה: חוסר משמעות לחיים היא שלעצמה משמעות לחיים – הצורך למצוא משמעות.

הנחה: השגת משמעות לחיים של עצמך, איננה משמעותית. אבל כשאחרים משיגים בזכותך משמעות לחייהם, זה שלעצמו המשמעות שלך לחיים, שהרבה יותר משמעותית ממשמעות שממוקדת בעצמך.

מסקנה (מאינדוקציה) לכולם יש משמעויות לחיים. המשמעויות של המשמעויות האלו, תלויות בכמה הם משמעותיות בעיניי אחרים ולא בעיניי עצמך..

לסיכום..

יש טעם בכלל לנסות להשיג לעצמינו חופש/אושר/משמעות לחיים? מה זה נותן בכלל? מוזמנים לענות על השאלות האלו בתגובות!

הערות שוליים

[1] את ההשראה לבערך כל הפוסט הזה קיבלתי מהפוסט האחרון בבלוג של מרק מנסון, שמתייחס אליהם. רק שהוא לא טורח להתייחס לפרדוקסים "פורמליים" (= כאלו שנוסחו על ידי פילוסופיים שלמדו את המקצוע באוניברסיטה), לא מנסח טיעונים מסודרים, ולא ממש טורח להוסיף מקורות בכללי..

[2]  כגון המחקר הזה (שפורסם עבור האוניברסיטה הזאת)

[3] כדי להבין מי זה אליעד כהן, למה הוא טען את זה, ולמה אני בעיקרון לא מתייחס אליו ברצינות (למרות שאני אוהב להזכיר אותו) – קראו את הפוסט לגביו.

[3] כל מה שכתבתי בפסקה של ההערה הזאת מבוסס נטו על הבלוג של הסולידית. לא סילפתי כלום, נשבע. הרחבתי על זה עם קישורים רלוונטיים בפוסט הזה.

איך לנסח טיעון נכון – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ב'

אוקי, בחלק הזה, כאמור, אסביר כיצד בנויים טיעונים.

נתחיל מהמבנה המוכר והבסיסי ביותר של טיעון:

"את החלקים אתם מכירים משיעור הבעה בכתה ז': כותרת לטיעון (פתיחה), הסבר לטיעון, דוגמא וסיכום."

אז לפני שנמשיך, אציג נקודת מבט אחרת לגמרי, מעמיקה הרבה יותר, על היבטים שונים שמהם ניתן להסתכל על מבנה של כל טיעון שמועלה בעת כל שיחה.

ראשית, נדבר על מבנה כל טיעון באשר הוא. כל טיעון כולל:

1. הקשר

הכוונה היא לקשר של הטיעון ביחס ל:

א. נושא השיחה (שכמו שהבהרתי קודם, רצוי שיקבע מראש)

ב. העמדה המרכזית בה נוקט הטוען ביחס לנושא השיחה (אם יש כזו)

הרי כדי שהשיחה לא תסתבך יותר מדי, וכדי לשמור על סדר, צריך ששני הצדדים יצמדו לנושא אחד לשיחה, ולכן חשוב להקפיד על זה.

ואם לאחד הצדדים יש עמדה מרכזית ביחס לנושא השיחה אותה הוא מציג במהלך השיחה, ואז מעלה טיעון שלא קשור בשום צורה לאותה עמדה, הרי שהטיעון הזה פסול, כי הוא לא מסייע לאותו צד בשיחה בשום צורה כדי להציג או להגן על העמדה שלו.

טיעון ללא הקשר מתאים, יכונה טיעון לא ענייני.

2. הגדרות

זה כבר קצת מסובך (בגלל זה הכותרת הפשוטה), אבל זה עוד חלק מהותי בכל טיעון ושאלה, ולכן קריטי להסביר אותו.

כל טיעון צריך להיות מורכב מהגדרות – פירושם לכל הביטויים שבהם הטיעון משתמש, that is. ואחד השאלות(המצוינות לדעתי) שכל צד עשוי לשאול, הם על ההגדרות למילים/ביטויים שהצד השני השתמש בהם בדבריו. דוגמות:

"טענת שמים מכבים אש. בהקשר הזה, כיצד אתה מגדיר "מים" וכיצד אתה מגדיר "אש"?"

בדוגמה לעיל, השואל מבקש הגדרות לשתי ביטויים מהותיים(כלומר, הבקשה שלו עניינית) בטיעון של הצד השני.

ישנם מגוון ביטויים להם ניתן למצוא הגדרות מוסכמות בכל המילונים (ו/או באקדמיה ללשון העברית), בעוד ישנם ביטויים שנויים במחלוקת מבחינת כוונתם, ביטויים עם המון משמעויות (כאשר משמעותן תלויה בהקשר בה הם נאמרו), וכולי.

דוגמה: חוכמה. לדעתי קשה להגדיר את המילה הזו מבלי שההגדרה עצמה תהיה מעורפלת מאוד, ו/או כזו שהרבה לא היו מסכימים איתה. יש שהגדירו כחוכמה כ IQ גבוה (אם כי המגדירים אינטליגנציה באותה הצורה), אחרים קישרו אותה ל "הבנת המציאות", אחרים אמרו שהיא "יכולת זיכרון"..

מאחר והגדרה של כל ביטוי בכל טיעון מייצגת את הכוונה של כל צד בדבריו בשיחות המדוברות, תיאום הגדרות (הבהרה והסכמה של שני הצדדים על ההגדרות הרלוונטיות לשיחה) הוא קריטי – במיוחד על נושא השיחה, כדי ששני הצדדים יסכימו על מה בדיוק הם מתדיינים/מתווכחים.

במיוחד אגב, מאחר ושפה, באופן כללי, היא משהו שאנחנו בני האדם המצאנו – ולכן אנחנו יכולים לסלף ו "לשחק" אתו כעוות נפשנו. כל אחד יכול להשתמש בהגדרות אחרות לאותם ביטויים ובאותם הקשרים. לכן כל כך קריטי לא להסס לשאול את הצד השני למה הוא מתכוון בכל מילה שאתם לא חושבים שאתם בטוחים שהבנתם.

3. הנחות

כל טיעון מבוסס על הנחה אחת לפחות.

ישנם הנחות המכונות "אקסיומות" (הנחות שמתייחסים אליהם כ "אקסיומות", מתייחסים אל ההנחות ההלו כאל עובדות ללא הוכחת נכונותם).

יתכן כי עצם השימוש באקסיומות נובע כדרך להימנע מרגרסיה אינסופית – שכן על כל הוכחה שתינתן לכל הנחה, תמיד אפשר לבקש הוכחה להנחות שמבססות את ההוכחה האחרונה.

בכל אופן, בכל מה שקשור להנחות, יש כמה היבטים איך לנתח ולהסתכל על כל אחת מהם בעת דיון/ויכוח, שעליהם אפרט בפוסט אחר, אבל רק כמבוא, הנה רשימה של ההיבטים:

  • אמינות (ארחיב על זה בפוסט אחר)
  • מהימנות (מושג מעולם המחקר המדעי שקשה להבנה על ההתחלה, אגע בו בפוסט אחר)

4. ההיסק

ההיסק הוא מה שמקשר בין ההנחות לבין המסקנה. טיעון שאיננו כולל היסק נחשב לטיעון לא מבוסס, כי לא משנה כמה הנחות מבוססות יש לו – אין הוכחה שההנחות קשורות איכשהו למסקנת הטיעון.

בנוסף, חשוב לדעתי להדגיש בפילוסופיה, יש הבחנה בין מגוון עצום של "סוגים" של היסקים, אם כי אני מעדיף לא להזמין אתכם לקרוא בויקיפדיה עליהם הפעם כי אין שם מקורות.

5. מסקנות

המסקנות של טיעון הם כמובן השורה התחתונה שלו – התכל'ס שלו – מה בעצם הוא אומר.

מבחינתי, בדיון אופטימלי, אין זה משנה אם כל צד מציג את טענתו המהותית, דהיינו, חלק המסקנות של טענתו המרכזית בדיון – בסוף הדיון, באמצע או בתחילתו – שכן אני חושב שדיון יותר פרודוקטיבי הוא כזה שבו כל עמדה לא מיד מוצגת בפירוט מעמיק על תחילת השיחה, אלא "מתבררת" בעקבות שאלות (ענייניות) מהצד השני בדו השיח.

שימו לב שכל אחד מחמשת החלקים הללו חייב להיות קיים בכל טיעון. טיעון שאין לו את אחד מארבעת המאפיינים האלו הוא פסול (להבנתי).

יוסף מלר (כפי שהצגתי קודם) הציג את המבנה של טיעון לפי המבנה הבא: הצגה -> נימוק -> דוגמה -> סיכום.

אז מבחינתי, בהקשר לפוסט זה, אפשר לחשוב על המבנה שיוסף הציג כך: חלק הצגת הטיעון, הוא בעצם חלק הצגת המסקנה של הטיעון, חלק הנימוק מייצג את חלקי ה הנחות וה היסק של הטיעון, חלק הדוגמה בסה"כ מסייע להבין את המשמעות המעשית של המסקנה של הטיעון (קשור לחלק ה הגדרות), וחלק הסיכום מסכם את מה שהוסבר. חלק ההקשר קשור לדברים שלא נכתב עליהם בטיעון עצמו: האם הטיעון נכתב/נאמר ב "סיטואציה" עניינית ביחס אליו?

כעת, נסתכל על 3 סוגים שונים של טיעונים:

1. דדוקטיבי 

סוג טיעונים זה נפוץ בדיונים פילוסופיים. טיעונים אלו מתיימרים להיות נכונים "על פי ההנחות", כלומר, המסקנות של טיעונים אלו מתיימרות לנבוע מההנחות שלהם. אם ההנחות של טיעונים אלו נכונות – המסקנות בהכרח נכונות. נרחיב על כך בהמשך.

ויקיפדיה העברית, אגב, מגדירה את ההיגיון של טיעונים אלו כ "הסקה מהכלל אל הפרט", מה שמתלכד עם ההגדרה שלי, משום שהכוונה (לבהנתי) היא שאם משהו נכון לגבי קבוצה מסוימת, אז אותו משהו בהכרח נכון לגבי פרט מסוים ששיך לאותה קבוצה. היגיון שכזו עושה למעשה את ההפך מהכללה.

עוד מושגים שמסייעים להבין את החלקים של כל טיעון ומשמעותו:

  1. "חיסול משולב" – מדובר בטיעון תקף, שסביר שיהווה בטיעון טיפוסי רק חלק קטן מכל הטיעון. משמעותו היא פשוטה: אם A ו B נכונים, אז A נכון, ו B נכון. לא ממש עוזר, אבל זה גם חלק מטיעונים מסוימים.
  2. "סילוגיזם" – מדובר בשם לקבוצה של טענות, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם מורכבים מ 2 הנחות, מסקנה אחת – והם תקפים. יש מגוון סוגים של "טענות סילוגיסטיות". אם תרצו לקרוא עליהם עוד, יהיה קל יותר (אם כי אולי אמין פחות) לקרוא על זה בקלות דרך ויקיפדיה העברית.
  3. "הפרדה לוגית" – מדובר בקבוצה של טענות, בהם יש לפחות 2 הנחות ו לפחות מסקנה אחת, כאשר הנכונות שלהם תלויה בזה שלפחות אחת מן ההנחות נכונות. מספיק שאחת מההנחות נכונות – והמסקנה (לפי הטוען) היא נכונה. רלוונטי גם לעולם התכנות.

2. אינדוקטיביים

סוג טיעונים זה נפוץ בדיונים מדעיים. טיעונים אלו הם עניין של סטטסטיקה ותו לא. זאת אומרת:

  • המסקנות של טיעונים אלו לעולם לא ינבעו מההנחות שלהם – כלומר, הם לעולם לא יהיו תקפים.
  • טיעונים אלו לעולם אינם מתיימרים להיות נכונים באופן אובייקטיבי – הם כן מתיימרים להיות "אמינים"/"סבירים" וכו'.

בגלל זה נהוג למדוד טיעונים אלו לפי "מדרג" מסוים, מחלש לחזק. טיעון אינדוקטיבי "חלש" הוא לא אמין והסבירות שהוא נכון נמוכה, וטיעון "חזק" מבוסס על מקורות אמינים יחסית והסבירות שהוא נכון גבוהה (כמובן שהאמינות והסבירות הם סובייקטיביים – אך יש מדדים מקובלים לקביעתם, על כך בהמשך).

סבירות הטיעונים סוג מזה עשויה להיקבע לפי שאלות כמו, עד כמה אמין כל מחקר עליו הטענה מתבססת (אם בכלל), כמה מחקרים יש שמסכימים עם הטיעון, ועוד כל מיני בדיקות מתודולוגיות וסטטיסטיות, שניתן למצוא להן התייחסות בפוסט שכתבתי על ספקנות מדעית.

חשוב לציין שבשיחות בהם מועלות טיעונים כאלו, רמת האמינות/סבירות שהשומע ידרוש על מנת שהם יחשבו ל "גבוהים מספיק" יהיו גבוהות יותר בנושאים שיותר חשובים לשומע. איפה תעדיפו טיעונים "חזקים יותר": בשיחה על עניינים רפואיים, או על תפקיד כל דמות בסרט "באטמן נגד סופרמן"?

ישנם לפחות 3 סוגים אפשריים של טיעונים אינדוקטיביים:

  1. טיעון מאנלוגיה – אילו קבוצה של טיעונים, שאת המכנה המשותף שלהם ניתן לדעתי לבטא כך:

הנחה 1 – X דומה ל Y.
הנחה 2 -X הוא Z, לא מכיר את Y.
מסקנה (משתי ההנחות) – כאשר אכיר את Y, כנראה אגלה שהוא Z.

כלומר, הדימיון בין העצמים בעיניי הטוען משכנע אותו שמשהו אחר ביחס לשניהם (אהבתו כלפיהם) יהיה זהה.

  1. תנאי (X נכון בתנאי Z). ניתן לחלקו לכמה סוגים:

א. מושגי – אם X הוא Z, אז הוא Y. לדוגמה: אם הדבר הלבן הזה בצד משמאלי עשוי מבטון – הוא קיר.

ב. מקרי – לעשות X יגרום למקרה Y. לדוגמה: ללמוד לפחות 3 שעות ביום למבחן בעוד שבוע, יגרום לכך שאקבל בו לפחות 70.

ג. מוסרי – טענות הרלוונטיות ל "מה נכון/לא נכון לעשות". לדוגמה: אם X הורג מישהו עכשיו, הוא עכשיו מבצע מעשה לא מוסרי.

בהקשר הזה, כדאי להכיר את המושג "מתאם" – הכוונה לקשר בין התנאי X, לבין הטענה שתלויה בו Y. מעבר לזה אני לא יודע להסביר.

  1. סילוגיזם סטטיסטי (בהמשך הפוסט אסביר מה זה סילוגיזם – אך זה לא חשוב כרגע)  – הגרסה הקלאסית של הסקה "מהפרט אל הכלל", להבנתי. הטענה הזו מניחה הנחות מכלילות המבוססות על סטטיסטיקות שנבדקו, ומהנחות אלו, מסיקה מסקנה על פרט מסוים המהווה מהחלק מהקבוצה עליה ההכללה של ההנחה, כלומר:

הנחה 1: רוב קבוצה A היא B.
הנחה 2: C הוא חלק מקבוצה A.
מסקנה: רוב הסיכויים ש C הוא B.

(שימו לב, כמובן, שזה לא טיעון תקף – אף טענה על 'סיכויים' לא יכולה להיות תקפה).

בנוסף אפשר כמובן להשתמש בכל הטיעון הזה כבסיס לטיעונים אחרים, כמו לדוגמה: "אם תצטרף לקבוצה A, סביר להניח שאתה תהפוך/תמשיך להיות B!"

בין כה וכה, טענות מסוג זה יכולות ואולי מחויבות להתבסס על מדגם.

מדגם פירושו נתונים שנאספו לגבי קבוצה מסוימת של פרטים (אובייקטים). מדגם משומש לצורך הכללות סטטיסטיות ומסקנות המבוססות עליהן. מעבר לכך לא ארחיב, שוב, כי אני לא בקיא מספיק.

הערה: יש סוג אחר של טענות "סטטיסטיות" שיכולות דווקא להיות טענות דדוקטיביות – טענות בהן המסקנה זהה בדיוק לנתונים שנאספו על ידי המדגם – אין הסקה לקבוצה קטנה או גדולה יותר מזו שבמדגם.

(אגב, חשוב לי לציין שמצאתי עוד כמה סוגים, אבל השתדלתי לכתוב רק את אלו שגם נראים לי מבוססים, וגם שאני בטוח שאני מבין אותם)

3. אבדוקטיבית

אני לא כל כך מבין בעצמי על טיעונים אלו, אבל רק אתמצת את המעט שכן הבנתי בבירור (שחלקו רשום בויקיפדיה):

טיעונים אלו גם נפוצים בעיקר בדיונים מדעיים. גם המסקנות של טיעונים אלו לעולם לא נובעות מההנחות שלהם. טיעונים אלו פשוט משתמשים באיזשהי הנחה (נקרא להנחה זו X, לצורך העניין), ועוד הנחה הרלוונטית לכיצד יקבע ההסבר הטוב ביותר עבור X. וההסבר הטוב ביותר – הוא למעשה המסקנה של טיעונים אלו.

בנוסף:

  • סוג נימוק זה נחשב לזהה לחלוטין לנימוק אינדוקציה עבור שלב ההשערות של מחקר מדעי, על פי השיטה המדעית.
  • זה הוגדר בעבר כדרך לנמק תצפיות, כלומר לחלק הדיון של מחקר מדעי.
  • יש הטוענים שטענתו המרכזית או כל טענותיו של הפרגמטיזם מבוסס על סוג נימוק זה.
  • – טיעונים אלו "חזקים" יותר ככל שהם מסבירים כמה שיותר דברים שהם מניחים כנכונים עובדתית. בקהילה המדעית, טיעונים אלו יכולים גם להיות כפופים ל "חוקים" מסוימים שקובעים כיצד "מותר" להם להסביר את מה שהם מסבירים.

מושגים חשובים הרלוונטיים למבנה של כל טיעון:

עכשיו שאנחנו מבינים איך לנתח מבנה של טיעון, צריך להכיר את המושגים הרלוונטיים שבהם נשתמש על מנת "לשפוט" את הטיעון, מה שמסייע להבין כיצד לנסח אותו בצורה נכונה (וגם כיצד לשלול את הטענות של הצד השני):

1. כשל לוגי

כשל לוגי, במובנו הנפוץ (להבנתי), הוא היסק (חלק ממבנה כל טיעון) "לא לגיטימי", כלומר, כזה שסותר חוקי לוגיקה בסיסיים בפילוסופיה, ו/או סותר את תרבות הדיון בתחום הפילוסופיה.

ישנם כשלים לוגיים הרלוונטיים גם לחלק הראשון של הטיעון שציינתי (ההקשר), כמו לדוגמה, אד הומינם – תקיפת טוען הטענה במקום את הטענה שלו לגופה. טענה המגיבה לצד השני תוך התעלמות מטענתו היא טענה לא עניינית.

דוגמה:

אם A נכון, אז B נכון. (הנחה)

B נכון. (הנחה)

לכן, A נכון. (מסקנה)

שימו לב שבטיעון זה יש הנחה סמויה: ש B יכול להיות נכון אך ורק במידה ו A נכון. אבל אולי B יכול להיות נכון גם אם A לא? אולי B נכון גם אם Z נכון?

מכיוון שההנחה הסמויה הזו מתעלמת מהאפשרות שציינתי (ואינספור) נוספות, יש לנו כאן כשל לוגי (שלא מצאתי את שמו), אז הטיעון בדוגמה לעיל איננו תקף.

בנוסף, ישנה חלוקה חשובה של כשלים לוגיים ל 2 סוגים: פורמליים ולא פורמליים. אני לא סגור על ההבדלים ביניהם, אבל להבנתי:

כשלים פורמליים – אלו למעשה הכשלים הלוגיים שהופכים טיעונים דדוקטיביים ללא תקפים.

כשלים לא פורמליים – אלו כשלים שאינם קשורים לתקפות, אלא ל – "רמת אמינות נמוכה", דהיינו, למהלכים לוגיים שנחשבים ל "חלשים" יחסית (ורלוונטיים אך ורק לטיעונים אינדוקטיביים).

הכללות בהקשר זה הם דוגמה מצוינת לדעתי. כשמישהו טוען ש "רוב האנשים בחתונה של שלמה לא מודעים ל X", רק מניסוח המסקנה ניתן להסיק כי יש בטיעון זה כשל לא פורמלי, כי איך לאפשר להוכיח לאלו דברים אדם מסוים מודע ומה לא, שלא לדבר על להוכיח זאת על "קבוצה" של מאות אנשים?

חשוב להדגיש כי גם אם היסק בטענה כלשיהי "נופל" בכשל לוגי מסוים, אין זה אומר שהטענה שגויה. על בסיס זה, פילוסופים קדמונים המציאו גם את "כשל הכשל" – כשל לוגי היוצא נגד ההיסק לפיו אם טענה שהמסקנה שלה היא X איננה תקפה, אז X הוא שגוי.

בהקשר זה, אני ממליץ לקרוא את הפוסטר הזה, שכולל מידע על מגוון כשלים לוגיים, שכל אחד מהם מוסבר אולי ב 15 מילים (בממוצע).

דוגמה מעניינת מאחד הכשלים המעניינים בפוסטר שקישרתי אליו: הרינג אדום (Red herring)

זהו מהלך פסול בעת דיון/ויכוח, ש(נחשב) לכזה המסיח או מטעה את השומע. באופן כללי, חשוב להיזהר מזה ושאר "הסחות דעת" שמקשות על הטלת ספק בטענה מצד השומע, ואתייחס לזה שוב בהמשך הפוסט.

המהלך הזה, ספציפית, קיים בטיעונים שמסקנתם אינן רלוונטית לנושא הדיון/ויכוח. במילים אחרות, הוא קיים אצל כל טענה בה הטוען מסכים להיכנס לדיון/ויכוח על X, ואז טוען את הטענה, שמסקנתה לא רלוונטית ל –  X.

2. תוקף

למילה 'תוקף' יש מספר משמעויות אפשריות (לא כולל המשמעות של: תאריך התפוגה של מזון כלשהו), הבה נבחן אותן:

א. תוקף (פילוסופיה) – בפילוסופיה, תוקף מייצג את "הלגיטימציה" של טיעון. אם טיעון מסוים הוא "לגיטימי" מבחינת הלוגיקה שמאחוריו, הוא יחשב לטיעון תקף. אחרת, הוא יחשב ללא תקף.

תקפותו של טיעון נשפטת על פי השאלה הפשוטה הבאה:

"האם המסקנות של הטיעון נובעות מההנחות שלו?"

או במילים אחרות: אם נניח שכל הנחות היסוד של הטיעון נכונות, האם זה מוכיח שהמסקנה שלו נכונה?

שאלה זו מכוונת לבדיקה של חלק מההיסק של הטיעון: הםא הוא תקין? האם אין בו שום כשלים לוגיים? אם כן, הטיעון תקף. אם לא, אז לא.

כמובן שטיעון תקף איננו בהכרח טיעון נכון. טיעון תקף הוא טיעון שבו אין הנחות המבססות את המסקנה שאינן מוזכרות בטיעון. ז"א שבטיעון תקף, ההנחות נמצאות "בקורלציה" עם המסקנה/ות – אם כל ההנחות נכונות, כל המסקנות בהכרח נכונות. ואם אפילו אחת מההנחות שגויות – בהכרח לפחות אחת מהמסקנות שגויות.

עם זאת, כל טיעון דדוקטיבי יכול להפוך לתקף כל עוד מוסיפים אליו את כל ההנחות הרלוונטיות, לכן למעשה, תקפות לעולם לא קשורה בשום צורה להאם טיעון נכון או לא – אלא רק להאם הוא מנוסח היטב ומובן.

ב. תוקף חיצוני ותוקף פנימי (מדע) – אלו שני סוגים שונים של תקפות, שגם קשורים לחלק ההיסק של הטיעון. עם זאת, תקפים אלו רלוונטיים אך ורק לטיעונים הניתנים לבדיקה אמפירית (אני נוהג לכנות אותם, לצורך הפשטות: "טיעונים מדעיים"). הבה נפרק אותם:

תוקף פנימי – להבנתי, הגדרתו הבסיסית של "תוקף פנימי" במדע, זהה להגדרה של "תוקף" בפילוסופיה: תכונה של טיעון שההיסק "לגיטימי", ולכן המסקנות נובעות מן ההנחות. רק ש "תוקף פנימי", להזכירכם, קשור רק ל "טיעונים מדעיים".

כדי להבין את כוונתי, נעזר בדוגמה: אם אתם טוענים "טענה מדעית" המבוססת על מחקר (לדוגמה: ניתן לרפא מחלת סרטן מסוג X באמצעות Y), וההנחות וההיסק שלה קשורים במחקר כלשיהו (נגיד: ההנחה היא שנעשה מחקר כזה או אחר על ככה וככה, וההיסק הלוגי הוא שבזכות זה שהמחקר כלל קבוצת ביקורת הוא "מספיק אמין"),

אז ה "תקפות פנימית" של טענה זו תלויים במאפיינים שנהוג להשתמש בהם כדי להוכיח את טענתכם ה "מדעית". בדוגמה לעיל, אני מניח שיהיו עוד הרבה מאפיינים רלוונטים לגבי אותו מחקר שיועמדו לדיון, כמו המתאם שהיה בו, המדגם, הנתונים, ביקורת העמיתים שעבר, איפה פורסם וכולי. אם אתה לא מכירים את המושגים האלו, דעו שאפרט עליהם בפוסט שיהיה ספציפית על ספקנות מדעית.

בתמצית, נראה לי שתקפות פנימית במדע היא למעשה מניעה מכשלים לא פורמליים, שלדעתי רלוונטיים יותר לטיעונים "פרקטיים" יותר, כמו כאלו הקשורים לתחומי המדע.

תוקף חיצוני – אני ממש לא בטוח לגבי זה, אז לא אפרט לגביו, אם כי נראה לי שזה קשור להסתברות (הסטטיסטית) ש X (כאשר X הוא המסקנה של טיעון כלשיהו) יהיה תמיד נכון בנסיבות בהם הוא נכון לפי הטיעון, או משהו בסגנון. אולי אתם תבינו טוב ממני את העניין מהמאמר הזה.

3. סתירה פנימית

סתירה פנימית היא "תופעה" פשוטה מאוד. במידה ו:

מישהו טוען X,

ואז טוען Y,

ו Y סותר את X,

ואותו מישהו לא חוזר בו מאף אחד משני הטיעונים הנ"ל,

אז אותו מישהו סותר את עצמו (באופן פסול).

אגב, פילוסופים מהעת העתיקה המציאו חוק בסיסי בלוגיקה שמתנגד לסתירות פנימיות, המכונה "חוק האי סתירה".

  1. קול (soundess)

טיעון "קול", הוא טיעון תקף, שכל ההנחות שלו נכונות, ולכן המסקנה שלו בהכרח נכונה.

עם זאת, ישנם טיעוני "קול" שיחשבו לנכונים אך חסרי משמעות וחשיבות לחלוטין, וישנם טיעוני קול שלא יחשבו לנכונים למרות שהם בהגדרה חייבים להיות כאלו. ארחיב על כך בהמשך.

  1. הכללות

א. הכללה חפוזה – הכללה שמתיימרת לייצג קבוצה מסוימת של פרטים, כאשר היא מתבססת על מדגם (המושג הוצג קודם) קטן מידי. אם יש בישראל 7 מיליון איש, לדוגמה, וכ – 30% מהם מנהלים אורך חיים דתי, זה לא אומר שסביר להניח שכל ישראלי שפוגשים ברחוב הוא דתי.

(אולי אוסיף עוד)

6. מדגם מוטה

שוב, בהתייחס למושג 'מדגם' שהוצג קודם, יש אפשרות שהמדגם יהיה מוטה, כלומר – שהמדגם ייעשה בצורה שמראש תגדיל את הסיכויים להגיע למסקנה שמכיני המדגם רצו להגיע אליה (מאחר והמילה "מוטה" מגיע מהמילה "הטייה", שפירושה הפשוט ואולי הנפוץ ביותר – השפעה מתוך רצון להאמין למסקנה/טענה מסוימת).

קשה לי להסביר מעבר לזה כי לא ממש הצלחתי להבין מעבר לזה, מוזמנים להיכנס לערך בויקיפדיה ולנסות להבין יותר.

מקרה דומה, אגב, הוא מקרה בו השאלה של הסקר תנוסח בצורה שתעודד אנשים לענות תשובה מסוימת, אבל פוגעת בערך של המדגם. לדוגמה, אני שואל במסגרת סקר: "האם אתה אוכל מזון מעובד שמיוצר ע"י עסקים שכסף הוא הדבר היחידי שמעניין אותם?" – במקרה כזה, סביר להניח שאקבל יותר "לא" מאשר אם הייתי פשוט שואל: "האם אתה אוכל מזון מעובד?", ולכן המדגם שיצא לא מעיד על כמה מזון מעובד האנשים הכלולים במדגם אוכלים.

7. דו-משמעות (ambiguity)

ביטוי "בעל" דו-משמעות, הוא למעשה כל ביטוי שיש לו יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך ניתן לפרש אותו נכון באמצעות ההקשר של המשפט בו הביטוי הועלה. המילה "ספר" לדוגמה, יכולה להתייחס או לכרכים האלו המלאים בניירות בתוכם (חחח), או לאדם העוסק בלטפח שערות.

8. ערפול
ביטוי מעורפל, הוא למעשה כל ביטוי שיש לו יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך לא ניתן לדעת (לבד) מהי הפרשנות הנכונה של הביטוי במשפט בו הוא נאמר, משום שהביטוי המעורפל לא "מדוקדק".

דוגמה פשוטה: אני בגובה 1.90 מטר ולכן אני גבוה.

מז"א אני "גבוה"? איזה גובה זה "גבוה"? ואם היית מדבר על ארנב (לדוגמה) בגובה 1.90 מטר, גם אז היית אומר שהוא רק "גבוה", ולא יותר מזה?

שאלות מהסוג שהעליתי בפסקה הקודמת עוזרות להבין את הביטוי המעורפל בצורה מדויקת כאשר מפנים אותן לטוען.

  1. פרדוקס

פרדוקס הוא טיעון המהווה "בעיה לוגית" בעיניי מישהו – כלומר, פרדוקס הוא סובייקטיבי בלבד. "הבעיה הלוגית" הזו, לפי ויקיפדיה, היא בטיעון שלכאורה נראה (בעיניי מישהו!) תקף ובעל הנחות נכונות, ולמרות זאת המסקנה שלו "נראית" שגויה.

דוגמה לפרדוקס ש "נובע מערפול", הוא "פרדוקס סוריקס"
מבנה הטיעון הפרדוקסלי המדובר בפרדוקס הזה הוא:

X כולל או חסר מאפיין Y. שינוי מזערי ב Y אצל X לא יביא או יסיר מ X את מאפיין Y. לכן, X לעולם לא יוכל להשיג או להיפטר מ Y, לא משנה כמה X ישתנה.

הפרדוקס הזה נובע מהערפול של מאפיין Y, שיכול להתייחס למושגים כמו: עני/מאושר/גבוה/רטוב וכו'. אם Y יהיה מוגדר היטב עם מספר כלשיהו, אז יהיה קל להוכיח מה X יצטרך כדי להביא או להסיר מ X את מאפיין Y.

בהקשר, יש את זה אציין שיש כשל לוגי שנוגע בדיוק באותו העניין כמו הפרדוקס הזה, למעוניינים להעמיק.

ואיך לזהות את החלקים של כל טיעון?

ניתן לעשות זאת בעזרת זיהוי "סימנים" (Road Markers). הכוונה היא לביטויים שניתן באמצעות להבין את התפקיד והמשמעות של ביטויים אחרים בטיעון. סימנים של הנחה (או סיבה, אפשר להתבלבל ביניהם), סימנים של מסקנה, טיעון, הבטחה, הגנה, ביטול והערכה. נסביר וניתן דוגמות:

  • הנחה/סיבה: "אני אצליח כי אני גבוה" – כלומר, המסקנה של הטיעון היא שאני אצליח, וההנחה שעליה אני מתבסס, היא הגובה היחסית גבוה שלי.

ניתן להסתכל על זה גם כסימן של סיבה, וגם כסימן של הנחה. אז אל תשכחו: בכל טיעון, ניתן להגדיר כל הנחה כ "הסיבה או אחת הסיבות למסקנה". אבל היא לא – הסיבה לכל המסקנה היא הנחה אחת או יותר בשילוב עם היסק לוגי כלשיהו.

עם זאת – חשוב לשים לב שבטיעונים מסוימים, מה שמנוסח כאילו הוא אחת מהנחות הטיעון – הוא למעשה המסקנה. ניקח לדוגמה טענה דומה: "אני הצלחתי כי הייתי גבוה".

על פניו נשמע שהטענה הזאת זהה לדוגמה הקודמת, אך למעשה, יש הבדל מהותי: הטענה השנייה מציגה את הפעולה מהשורש צ.ל.ח בלשון עבר – וזה אומר, שהיא מתייחסת אל ההצלחה שלי כאל הנחה בטיעון, כאשר המסקנה של הטיעון ("כי הייתי גבוה") – נועדה בעצם לספק הצדקה לאמונה. כי הרי אם היא הייתה רוצה להוכיח שהצלחתי בעבר, זה שאני גבוה לא מוכיח את זה. אם אני יכול להראות תצלומים/מודעות וכו' לפיהם הצלחתי במה שאני טוען שהצלחתי בו, אז ורק אז סביר ש "אני הצלחתי" היה מסקנת הטיעון.

מנגד, כמובן, הטענה "אני אצליח כי אני גבוה", לא בהכרח מניחה שאני אצליח – היא נועדה לשכנע שאני אצליח, באמצעות הנימוק "אני גבוה". הרי אני לא יכול להוכיח בוודאות אירוע בעתיד. לכן, בטיעון זו ההצלחה היא המסקנה, לא ההנחה.

  • סימן טיעון: "אני חושב שהוא חזק" – הטיעון עצמו הוא שהוא חזק, והמילה "חושב" היא בעצם הטענה של הדובר שהוא טוען ש "הוא חזק" זה טענה שהוא חושב שהיא נכונה. במילים אחרות, הוא טוען שהוא חושב שהוא חזק.

מבולבלים? לא נורא, גם אני לא לגמרי הצלחתי להבין את זה, אז לא ארחיב מעבר לזה.
– סימן מסקנה: "זה לא בריא ולכן זה מזיק"* – הטיעון הוא שזה מזיק, והמילה "לכן" מבהירה את זה שההצהרה "זה מזיק" מהווה למעשה מסקנה – חלק מהמסקנה מהטיעון שמעלה הדובר.

  • אם שמתם לב – כן, הטיעון הזה אולי נראה תקף אך לא ניתן לבדיקה ואף בעל כשל לוגי בשם "טענה טעונת הוכחה". אבל זה רק דוגמה – כל הטיעונים הנ"ל הם חסרי משמעות עד כדי כך שהם לא ניתנים להפרכה (ארחיב בהמשך על טיעונים שאינם ניתנים להפרכה). הסימנים לא רלוונטיים לנכונות של טיעון.
  • סימן הבטחה – "המחלה X לא מסוכנת כי ככה הבטיח רופא המשפחה שלי – הטיעון הוא שהמחלה X לא מסוכנת, ויש שימוש בהבטחה (של רופא המשפחה) למען ביסוס של הטיעון. באופן כללי, אני חושב (ורק חושב) שיתכן שהבטחות משולבות כדי למנוע מהשומע להטיל ספק בטיעון מתוך אמון במי שמבטיח את ההבטחה. שימוש בדבריו של משהו אחר, חשוב להדגיש, מהווה הבטחה אך ורק במידה והמשתמש מבטיח שהטענה נכונה, ולא מביא אותה בסגנון של "הוא חושב שככה וככה, אז זה בטח נכון".

ועוד הערה – גם תוספות לטיעונים כמו "אני בטוח בזה"/"כולם יודעים את זה", עשויים להיות זהים במהותם להבטחות – מטרתם עשויה להיות רק מניעת הטלת ספק בטיעון מצד השומע.

  • סימן הגנה – "אני חושב שאני זומבי" (לא, אין סיבה מיוחדת למה זה במקרה אותו ביטוי כמו הדוגמה לסימן הטיעון) – טענה זו קשה יותר להפרכה (אם בכלל ניתנת), מאשר פשוט להצהיר "אני זומבי". כדי להפריך את הטענה שאני זומבי, מספיק להגדיר זומבי ולהגדיר היבטים מסוימים לגביי, ולהראות שההגדרות סותרות זה את זה. אבל כדי להפריך את "אני חושב שאני זומבי", צריך להיות קורא מחשבות.
  • סימן הפרדה – "נכון שגשום בחוץ, אבל אני בכל זאת אצא החוצה" – הטיעון הוא שאני אצא החוצה, גם אם הגשם בחוץ מדרבן אותי לא לצאת החוצה. במילים אחרות – זה שגשום בחוץ לא מספיק מפריע לי על מנת לצאת החוצה. ובקיצור – זה שיורד גשם בחוץ פחות חשוב לי מלצאת החוצה.

המהות של סימני ההפרדה, היא להקטין את החשיבות של משהו מבלי לשלול את נכונותו – לאמר עליו ש "כן זה נכון, אבל זה לא חשוב".

  • סימן הערכה: "לשתות יותר זה טוב תמיד" – הטיעון הזה אינו יכול להיות נכון באופן אובייקטיבי, כיוון שהוא מכיל מילה הרלוונטית לרצונותיו האישיים של הטוען. הוא מעריך את הפעולה של לשתות יותר, אבל מישהו אחר יכול לא להעריך אותה. טוב/רע הם בעיניי המתבונן. וכל סימן המתאר טיעון שאינו יכול להיות נכון רק ביחס למישהו, הוא סימן הערכה.

זהו!

אז הסברתי את כל המושגים שצריך לדעת כדי לדעת איך לנסח טיעון נכון ולשפוט טיעונים אחרים, ואף הצגתי דרך להבנת טיעונים יותר בקלות (זיהוי סימנים). בפוסט הבא אסביר כיצד לעשות זאת בפועל (מה שכאמור, מחייב הבנה של כל המושגים שהוצגו בפוסט הזה).