תחום הפסיכופתולוגיה, הידוע גם כתחום ה "פסיכולוגיה אבנורמלית", שהוא אחד מתחומי המחקר בדיספצלינת הפסיכולוגיה, הוא נושא מאוד רלוונטי לבלוג הזה.
הבלוג הזה מעודד, בשורה התחתונה, חשיבה רציונלית וביקורתית על נורמות חברתיות, כלומר על דעות והחלטות מקובלות שרוב האנשים (בחברה הישראלית החילונית) חיים על פיהם.
לעומתו, תחום הפסיכופתולוגיה, על פי ויקיפדיה העברית, הוא תחום שמגדיר כל מצב פסיכולוגי (מצב במובן של "state") שסוטה מהנורמה – כ "לא תקין".
תחום זה כולל בתוכו את הלקויות ההתפתחותיות (שזה, חוסר היכולת של אדם ליכולות פסיכולוגיות המצופות מאדם ממוצע במצבו, אם זה בכלל הגדרה מדויקת), הפרעות דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות שינה, הפרעות בתפקוד המיני, התמכרויות, ואת המחלות הנפשיות – ולא, ב "מחלות נפשיות" לא הכוונה לכל מצב נפשי שגורם לסבל שאיננו שגרתי. הכוונה לכל מצב נפשי ש… you guessed it – סוטה מהנורמה.
האם אני מטורף? כי נראה לי שכל מה שנחקר בתחום הפסיכופתולוגיה זה לא בהכרח תופעות "רעות", אלא פשוט תופעות שסוטות מהנורמה, אולי לטובה ואולי לרעה. עצם השם השני של התחום – "פסיכולוגיה אבנורמלית" – מחזק מאוד את דעתי.
העוסקים בתחום אולי יגיבו לכך, בטענה שהרעיון של התחום הוא לא סתם לפסול כל "סטייה נפשית" מהנורמה, אלא לפסול רק סטיות מהנורמה ש "פוגעות בתפקוד", כלומר, לפסול תופעות שמקשות על ביצוע פעולות יומיומיות. סתם לצורך הדוגמה, דיכאון קליני יכול למנוע מבן אדם לקום מהמיטה בבוקר ולבצע בערך כל פעולה יומיומית בסיסית שהכרחית על מנת לשרוד.
זה אולי נותן לגיטימציה מסוימת לתחום המחקר הזה.. לפעמים. הרי אין ספק שלגיטימי לעזור לבן אדם שמתקשה לתפקד כפי שהוא מעוניין, באמצעות אבחון (להבנת מצבו) + טיפול.
הבעיה כאן היא שהתחום מניח שכל האנשים בעולם רוצים בדיוק את אותו הדברים, ואם מישהו רוצה משהו שלא מקובל לרצות, או לא רוצה משהו שמקובל כן לרצות, אז הוא מוגדר כבעל "מחלת נפש" כלשהי. כן כן. כך למשל, יש את ה "הפרעת אישיות סכיזואידית", שהיא "הפרעה" המתבטאת בהיעדר עניין (אמיתי) בקשרים בינאישיים עם בני אדם אחרים. נו באמת. מה, כולם חייבים לרצות לפתח תלות רגשית באנשים אחרים? (קשר לפוסט שלך על קשרים חברתיים). בקיצור ובמילים אחרות, העוסקים בתחום פוסלים מצבים לגיטימיים לחלוטין, ופועלים כדי לכפות על אנשים טיפולים שהם לא רוצים (בעיקר ילדים, כי הם לא יכולים להתנגד).
בנוסף, ובלי קשר, לדעתי גם ניתן למצוא בעיות אתיות בתחום זה.
קודם כל, כנ"ל, אם נסתכל על כוונות חוקרי התחום, נראה שכוונותיהן האמיתיות הן לדחות כל מצב פסיכולוגי שסוטה מהנורמה – גם אם לאותו מצב פסיכולוגי יש בסיס רציונלי מוצק וטוב יותר מהמצב ה "נורמטיבי", ו/או יתרונות פוטנציאליים משמעותיים על פני המצב ה "נורמטיבי".
וכדי להמחיש אמירה זו, למעט הדוגמה הנ"ל עם ההפרעה הסכיזואידית, יש לי דוגמה טובה יותר עבור נקודה זו:
כשמסתכלים על השיח הציבורי הקיים בנושא הסינדרום הידוע בשם "אוטיזם". מבלי להיכנס לפרטים לא חשובים, אוטיזם זה לקות התפתחותית נוירולוגית, הרלוונטית להבנת מצבים "חברתיים", והיכולת להסתדר בהם. על פי הספרות המחקרית העדכנית לכתיבת שורות אלה, יש מגוון יתרונות ומיומנויות חיוניות המופיעות אצל אוטיסטים יותר מאשר אנשים "נוירוטיפיקלים", כלומר נטולי "בעיות" נוירולוגיות – יכולת טובה להבחין בפרטים קטנים, יכולת דיוק, יכולת הבנת נתונים ומספרים,
ולמרות זאת, עדיין קיימים חוקרים ואוטיסטים רבים שחושבים שאוטיזם משול למחלה, שעדיין צריך למצוא לה תרופה, ואסור לקבל את התופעה, למרות היתרונות שלה (אם כי אודה שגם יש תנועה שלמה של מתנגדים לטענה זו, שידועה בשם "גיוון עצבי" (Neurodiversity).
בקיצור, אם נלך על פי הגישה המוסרית המכונה "דאונטולוגיה", כלומר, נשפוט את המוסריות של העוסקים בתחום רק על פי המעשים שלהם, ולא על פי הכוונות שלהם או על פי תוצאות המעשים שלהם, ובכן, החוקרים בתחום למעשה בוחרים להגדיר תופעות מסוימות כ "אבנורמליות", לפתח להם טיפולים ובקיצור – להתייחס אליהם כמחלות,
ואם נשפוט את המוסריות שלהם לפי התוצאות של המעשים שלהם (גישת התועלתנות), כלומר, אם נסתכל על ההשלכות של התחום וכל המחקרים והטיפולים המתפתחים בו על החברה הישראלית החילונית, נמצא כמה דברים מטרידים:
- החינוך המיוחד, שהוא החינוך הניתן לילדים "בעלי צרכים מיוחדים", הוא חינוך שמניח ש "היי, הילדים האלה קיבלו אבחונים ונמצאו שונים מהנורמה, אז בוא נזרוק אותם לבית ספר אחר, וניתן להם שם יחס אחר, טיפולים המתאימים לאבחונים שלהם, ובקיצור – נניח שהם נחותים מהנורמה ולא נאפשר להם את אותם הזדמנויות כמו שאר בני גילם". אתם וודאי כבר מבינים לבד מה בעייתי כאן מבחינה אתית.
-
כפיית טיפולים לא אתיים הכרוכים בשטיפת מוחו של המטופל והמאובחן, נגד רצונו – שזה פשוט תוצר לוואי של הנטייה של התחום לפסול את כל מה שסוטה מהנורמה בכל מחיר.
חשבו על כל הילדים מתחת לגיל 18. אחרי ש "מומחים" מהתחום עושים להם אבחונים ומוצאים אצלם "היבטים אבנורמליים" – לקויות התפתחותיות, הפרעות ומחלות נפשיות, וכו' – ההורים שלהם יכולים להכריח את הילדים שלהם לעשות מה שהם רוצים (מעצם היותם הורים), ולילדים אין שום יכולת להתנגד.
כך שאם למשל, ילד מאובחן כאוטיסט, והוריו מחליטים לשלוח אותו לטיפול aba (applied behaviour analysis), שזה טיפול שבעצם מנסה ללמד את מה שלכאורה חסר לילד (מיומנויות חברתיות), באמצעות "חיזוקים ועונשים" – כאשר הילד מתנהג בצורה מקובלת חברתית כפי שהמטפלים מנסים להדריך אותו ולגרום לו לעשות, "נתגמל" עם אותו עם פרס כזה או אחר שהוא אוהב, וכשהוא לא – "נעניש" אותו בדרך כלשהי, כמו למשל, להכות אותו. הרי כשנוהגים כך, הילד ירגיש חסר אונים מלהתנגד, ויעשה מה שהמטפלים אומרים לו.
האם מצב זה נראה לכם אתי? אני מתקשה להבדיל בין זה לבין לשלוח ילד בכפייה למחנה אימונים צבאי, ולהכריח אותו לבצע אימונים צבאי, ולהכריח אותו לבצע אימונים קשים ומורכבים, על פי האג'נדה וההעדפות של המפקד הפשיסט שלו, שרוצה שכולם שיצייתו לו. מה, אנחנו עדיין בגרמניה הנאצית?
- יחס שונה מהחברה באופן כללי – את זה אולי אתם כבר מכירים.
אבחונים של אנשים – ילדים ומבוגרים כאחד – יכולים לגרום לחברה להפיץ עליהם סטיגמות, ולהתייחס אליהם כאנשים נחותים משמעותית מהנורמה, גם אם למעשה אין לכך שום רמז, למעט האבחון שהוצמד להם, שוב, ע"י "המומחים" בתחום.
כאנקדוטה ולצורך המחשה, היה מקרה של בחורה צעירה המאובחנת כלוקה באוטיזם. היא לא התקבלה לתואר שרצתה ללמוד, לא כי היא לא עמדה בדרישות הקבלה, אלא בגלל אבחון האוטיזם שלא הסתירה כנראה. לא פלא שהוקמה תוכנית ייחודית ל "קליטת אוטיסטים באוניברסיטה" רק כדי שהם יוכלו לקבל את הלוקסוס הזה.
לסיכום העניין..
בשורה התחתונה – התחום הזה מטריד אותי מאוד, עקב הבעיות האתיות שבו. ואני חושב שאותם בעיות צריכות להטריד גם את הציבור, ולא רק אותי. ואני גם חושב שבלי לדעת לקרוא מדע, ומבלי להכיר את הפילוסופיה של המדע, קשה מאוד להבין איך עובדים תגליות וסינדרומים שמנוסחים בתחום זה.
הייתי מעוניין לכתוב על שניהם, אך יחד עם זאת, אני מכיר בכך שאף אחד לא יקרא סדרת פוסטים המהווים רק התפלספויות על האתיקה של הפסיכופתולוגיה.
אם כן, הדבר הרציונלי עבור אחד כמוני, שדגל בספקנות ולא מהסס לצאת נגד התלם לגבי תחום זה, זה לחקור באופן עצמאי את התופעות הנחקרות בו, ולראות איך הם "עומדות" ביחס לאנשים רגילים. הן כי אולי תופעות שיש עליהם סטיגמות בכל העולם, בעצם כוללות בתוכם מרכיבים שאולי ישמעו לכולנו חיוביים ביותר, והן כי אני באמת תוהה מה גורם לכל הפסיכולוגים והחוקרים בתחום הפסיכופתולוגיה, לחשוב שהם יכולים להתיימר להגדיר מה זה "נורמלי" ומה "אבנורמלי".
בנוסף, אני חושב שאנשים שמקבלים אבחונים שנחשבים לבעלי לקויות התפתחותיות/מחלות נפשיות, הם אנשים מעניינים במיוחד, בגלל שהאבחון שלהם עשוי, אם נניח שהם אכן סוטים מהנורמה בדרך שבה האבחון רומז, להעיד על כך שהם אנשים ספקנים, שמסרבים להתאים את עצמם לנורמות החברתיות, מה שיכול להיות, כמובן, עקב ספקנות בריאה, ולא עצלנות או חוסר אונים.
במקרה של אוטיזם, למשל, יתכן ואוטיסטים הם למעשה אנשים ספקנים בכל הקשור לסיטואציות חברתיות. הם מסרבים להאמין לפרשנויות המקובלות בחברה לסיטואציות חברתיות ובוחנים את אותם סיטואציות באופן עצמאי דרך חשיבה ביקורתית, ובגלל זה מאובחנים כאוטיסטים.
בכל אופן, סדרה זו תתחיל מתחקירים קצרים בנושא האוטיזם, שזה הנושא שבחרתי להתחיל ממנו בתחום זה.
התחקירים עצמם, לא יהיו "סימטריים" למבנים והסגנונות לאף אחד מכל הסוגים הקיימים של מחקרים, פרסומים אקדמיים, וכו'. אבל הם בהחלט כן אולי יהיו מסוגננים באופן סימטרי לתחקירים של (האיש והאגדה) גלעד דיאמנט, שבמקרה שלו היו בעיקר על תחומי המיסטיקה והתקשור, וכל מיני שיטות פאסודו-מדעיות ותופעות על-טבעיות.
התחקירים שלו, כפי שאני שמתי לב, מסוגננים כך:
א. גלעד לוקח תופעה/שיטה
ב. גלעד משתף בכל החומר שמצא, על מנת להבין את התופעה/שיטה: מבחינת הגדרתה המדויקת והמוסכמת, התהליך המדויק שמשקף את התופעה/שיטה, ההיסטוריה של התופעה/שיטה וכו'.
ג. לאחר שהבין את התופעה/שיטה, דיאמנט מנסה לבדוק האם היא אמיתית, והאם מה שמספרים עליה אנשים מסוימים, עומד במבחן המחקר המדעי ותו לא, לעיתים הוא עשוי לעשות זאת בעזרת כתיבת מעיין מטא-אנליזה (סקירת ספרות) על הספרות המחקרית הרלוונטית לאותה תופעה/שיטה – כך למשל, בפוסט שכתב על nlp, הוא סקר כמה ניסויים קליניים שבדקו את היעילות של nlp לשימושים מסוימים. ולעיתים הוא עשוי לעשות זאת בעזרת ניתוח האפשרות שהטענות מאחורי התופעה/שיטה נכונות או לא, על פי ניסוחם (מה אם יש בהם כשלים לוגיים?), ועל פי יחסם לידע המדעי העדכני הרלוונטי אליהם.
אז ככה גם אני הולך לעבוד (בערך), ולכן סדרת פוסטים זאת תכונה "חשיבה חדה על פסיכופתולוגיה", על שם הבלוג של גלעד, "חשיבה חדה".
אם כי לא עבור כל הפוסטים אוכל לחקור באופן הזה – מתי שלא אוכל, פשוט לדאוג את כל המידע הכי חשוב שמצאתי, שאף מקור אחר לא מספק בעברית.
החושב הלא נורמלי 