ביקורת על משחק ויכוחים

אוקי, בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי, בדיוק שיחקתי בעוד משחק חינמי, שהפעם מהווה "סימולציה" (או "משחק רציני") של ויכוחים וניתוח של ויכוחים (בהמשך אסביר את הכוונה).

אז אתחיל מלחפור עליו, ובסוף הפוסט יש קישורים כדי להוריד ולשחק בו:

מה מעניין בזה?

בגדול, מהות המשחק וגם העיצוב שלו. אתחיל מהמהות.

המשחק נועד ל "אימון" חשיבה ביקורתית, או ליתר דיוק, ל 2 "סוגים" של חשיבה ביקורתית:

• ספקנות מדעית – תפיסת עולם שלהבנתי, שופטת מה סביר יותר ומה פחות (בדברים הניתנים לבדיקה אמפירית) דרך מידת התאמת ביסוסו ל השיטה המדעית (מי שלא הבין, מוזמן להסתכל פשוט על ההגדרה של זה על פי ויקיפדיה העברית). הדגש הוא על בדיקת דברים באמצעות מיקוד על ההגדרה המדויקת שלהם, ועל איזה ראיות/מחקרים/מאמרים הם מבוססים.

 

• ניתוח ושיפוט כל טיעון וטענה בויכוח (מופשט ככל שיהיה) על פי תורת הלוגיקה, בדגש על הלוגיקה של אריסטו, בדרך שדומה לדעתי ל – השיטה הסוקרטית, אבל בסגנון קצת שונה וזה לא בהכרח רלוונטי ל – ספקנות פילוסופית. ארחיב על כך בהמשך.

וכן, כמובן שהוא עושה דרך הקנייה של "ידע" מסוים, אבל אני מעדיף להסתכל עליו כ – לומדה שמלמדת באמצעות תרגול, ולא ידע, כי הידע שמופץ במשחק נראה לי בעייתי ולא הכי אמין (בהמשך אתן דוגמות כדי לנמק את זה).

כמו המשחק הקודם שסקרתי, זה גם משחק מבוסס-טקסט, ותוכנה מסוג Console Application. אין גרפיקה ואין מוזיקה, והוא לא שוקל כלום.

מה יש במשחק?

לביקורת עצמה, אתחיל מהפרטים הפחות חשובים. "סיפור הכיסוי" (ה storyline) של המשחק הוא פשוט: מישהו "חטף" את בני המשפחה שלכם, ואתם רצים להציל אותם מידי החוטף, שלוכד אותכם כשאתם מתקרבים אליו, ושם אתם צריכים לעבור כמה שלבים, שכל אחד מהם כולל "ויכוח" עם מישהו בסיטואציה משונה כלשהי..

אם כן, אני מניח שאפשר לקרוא למשחק "להביס את אלים" או משהו כזה. יש גם התייחסות לסיפור בכמה ממצבי המשחק, אבל לא אתייחס אליה בפוסט הזה. לא מעניין..

לפני שנדבר על המצבים של המשחק, צריך להבהיר משהו מהותי יותר, על איך בנויים השלבים בו:

לכל שלב יש "נושא ויכוח" מוגדר מראש עבור שני הצדדים שרשום בתחילתו, ושני הצדדים חייבים להיצמד אליו לכל אורך הויכוח. הנושא הזה עשוי להיות משהו שניתן לבדיקה אמפירית, ועשוי שלא.

במשחק באופן כללי, יש כמה "מצבים" לכל שלב:

1 – מצב "משחק רגיל" –

פה אתם מתווכחים עם מישהו בסיטואציה משונה כנ"ל, וצריכים לתפוס אותו מעלה טענה או טיעון פסולים (מבלי שהוא ידע לתקן את זה) או מבחינת הלוגיקה של אריסטו, או מבחינת הספקנות המדעית (כנ"ל). זה יכול להיות כשל לוגי, סטייה מאחד מ "חוקי המחשבה" הבסיסיים, התבססות על מחקרים מפוקפקים, וכולי.

על כל הפסד במצב זה, תקבלו נקודות "שליליות", בעוד על כל ניצחון תקבלו נקודות "חיוביות".

אני במיוחד אוהב כאן את ההבדלה בין הדרכים לנצח בויכוח על נושא "פילוסופי", לבין הדרכים לנצח בויכוח על נושא "מדעי" – באמת מראה את ההבדל המהותי בין מה ששני "סוגי" ויכוחים אלו מחפשים מכלתחילה. יחד עם זאת, יש דרכים להפסיד שתמיד ישארו זהים בשניהם – טיעון מבורות, לדוגמה.

ככה זה נראה בתחילת שלב:

(להראות ניצחון או הפסד יהיה ספוילר, אז רק אציין ששם זה דומה, רק עם השפעה על הנקודות שלכם שרשומה לכם מול העיניים)

2 – מצב "משחק הרדקור" – 

כאשר אתם נכנסים לשלב במצב זה, אתם עוברים על כמה "חלקים" של השלב, כאשר בכל חלק מוצגים לכם כל התגובות (הגרועות) שהוצעו לכם באותו חלק במצב "משחק רגיל" באותו שלב. בנוסף, יש לכם רשימה (שניתן לקרוא בכל עת במצב משחק זה) של כשלים לוגיים ממוספרים.

מה שאתם צריכים לעשות, זה לציין בכל חלק את מספרם של כל הכשלים הלוגיים הרלוונטיים לתשובות שמוצגות לכם בחלק בו אתם נמצאים, בין אם בגלל שאחת או יותר מהתשובות שם כוללת אותם בתוכה, או בגלל שהיא "מצביעה" על הכשל הזה אצל טענת "האויב" באותו חלק.

על כל כשל שתציינו נכון בכל חלק תקבלו נקודות. יש לכל שלב "סף נקודות" שצריך לעבור כדי "לנצח" בשלב במצב זה.

בנוסף, יש אפשרות לחזור חלק/"מסך" אחד אחורה ולבטל את התשובות שהזנתם ב 2 החלקים האחרונים, כדי לתקן טעויות, אם כי אפשר לעשות את זה רק פעם אחת בכל ניסיון לעבור את השלב:

כמובן שבלי קשר, צריך לנצח באותו השלב במצב "המשחק הרגיל" לפני שתוכלו לגשת אליו במצב הרדקור.

יש גם "הערות" שהמפתח הוסיף לעיתים קרובות בהרבה חלקים בכל שלב, שמהוות בעיקר רמזים עבור השחקן

אני אוהב את הרעיון, חבל שאין באמת איך לקבוע בביטחון מהם באמת התשובות "הנכונות", אפילו כשמדובר בזיהוי כשלים לוגיים ותו לא..

(הנ"ל הוא החלק שמופיע בכל שלב בכל חלק במצב ההרדקור, חוץ מהתגובות בסוף, שקיימות לפעמים)

ודרך אגב, הכשלים הקיימים בכל השלבים הם תמיד כשלים לא פורמליים, אגב, כולל בשלבים "הפילוסופיים", בהם נושא הויכוח איננו ניתן לבדיקה אמפירית.. חבל לדעתי, כי מאוד מתאים "ללמד" כשלים פורמליים דרך השלבים "הפילוסופיים".

3 – מצב הפרשנויות

כאשר אתם נכנסים לשלב במצב זה, בתכל'ס, זה לא משחק – אתם פשוט מקבלים טקסטים לקרוא. אבל הוא חשוב וכדאי שאתייחס עליו.

בדיוק כמו במצב "משחק ההרדקור", גם כאן אתם עוברים על כמה חלקים מרכזיים בשלב אליו נכנסתם, רק שכאן במקום "להסביר" את כל הכשלים הקיימים בשלב, כנ"ל, אתם פשוט מקבלים טקסט לקריאה, שמצטט כל תשובה שהוצעה לכם באותו שלב במצב "המשחק הרגיל", ומסביר אותה לעומק – מהי הרלוונטיות שלה לנושא הויכוח, לטענות/טיעונים של "האויב", מה היא מנסה לעשות, מה היא עושה טוב ולא טוב וכולי.

בשלב זה יש גם התשובות למצב "משחק ההרדקור" – בכל פרשנות שנכתבת לכל תשובה, אם אותה תשובה רלוונטית למצב "משחק ההרדקור", רשום בסופה את מספרי הכשלים הלוגיים הקיימים בה. יש גם רשימה של "מהלכים" אפשריים בויכוח (שאינם כשלים) שמצב זה משתמש גם בהם כדי להסביר את התגובות שמופיעות בכל חלק בשלב.

וכדי "לפתוח" כל שלב במצב זה, צריך לנצח באותו שלב גם במצב "משחק רגיל", וגם ב "משחק הרדקור", ואז אפשר (ידנית) לפתוח אותו:

זה בדיוק מה שמעולם לא מצאתי בשום מקום אחר – העמקה ב "כיוונים" אפשריים שונים שבהם ויכוח על נושא מוגדר מראש יכול לזרום. ככה אפשר להבין ולראות את ה "flow" כאן, את מה שמתרחש "מאחורי הקלעים".

יש גם שימוש רב ב "הערות שוליים" בטקסטים במצב זה – בעיקר לביסוס כל מיני הצהרות שרשומות שם, ממש כמו בויקיפדיה.

רק חבל קצת שהמקורות שמופיעים שם הם לעיתים קרובות ערכים מויקיפדיה, אנציקלופדיה חופשית שכל אחד יכול לערוך..

ולגבי שאר עיצוב המשחק "שמסביב" לזה..

שאר האפשרויות שמופיעות בתפריט הראשי של המשחק כוללות – "ספר עזר" (manual), שגם הוא מהווה טקסט מפוצל לחלקים ומסביר את העיצוב של המשחק (כמו הפוסט הזה) ואת הבסיס לחשיבה ביקורתית, שמירה (פשוט לשמור וזהו), צפייה במצב של השחקן (מיד אתייחס לזה), ואיפוס הסטטוס של השחקן (גם לזה מייד אתייחס).

עכשיו, רק כדי שהעיצוב של המשחק יהיה ברור, הנקודות שהזכרתי קודם כמה פעמים שיש לשחקן, מפוצלות לכמה קטגוריות (4 ליתר דיוק), ובכל אחת יש נקודות "חיוביות" ו "שליליות".

הקטגוריות עצמם הם קבוצות של כשלים לוגיים (כן, אפשר לחלק אותם בעוד דרכים חוץ מפורמלי ולא פורמליי), וכל קטגוריה מייצגת קבוצה אחרת. אם הייתם רוצים עכשיו חומר להעמקה בעניין, הייתי ממליץ להתחיל מקבוצת הכשלים "רד הרינג".

בנוסף לכל זה, לשחקן יש 2 "דירוגים כוללים" במשחק (אחד למצב המשחק הרגיל, ואחד אחר להרדקור), שמחושבים על סמך הנקודות החיוביות השליליות שהשחקן כבר צבר בכל קטגוריה בכל "מצב משחק".

עכשיו, אסביר קודם כל איך השלבים עובדים בקשר לזה, אחרי זה נחזור לאפשרויות בתפריט הראשי.

לגבי מצב המשחק "הרגיל": כאמור, אתם מקבלים נקודות חיוביות ושליליות במצב זה, תלוי אם ניצחתם או הפסדתם, באיזה נקודה בויכוח זה קרה, ולמה. אבל, אין לזה משמעות – מהרגע שאתם מנצחים בשלב, עשויים לקפוץ טיפים למשחק ושלבי בונוס (המהווים טריוויה על נושאים הקשורים לנושא השלב בו בדיוק ניצחתם), אבל מצב הנקודות שלכם במצב זה לא משפיע על שום דבר אחר. אני חושב שהעיקר התועלת של הנקודות האלה היא באיך שהם מסייעות לתת פידבק לשחקן – מה טוב ומה לא טוב בתשובות שהוא בוחר.

אגב, שלבי בונוס נראים פשוטים. דוגמה:

לגבי מצב המשחק "ההרדקור": פה, אתם מקבלים נקודות חיוביות על כל תשובה נכונה שאתם מכניסים בכל חלק, ונקודות שליליות על כל תשובה לא נכונה (או תשובה שפספסתם). ככה שכאשר אתם עוברים על שלב במצב זה, מצטברים לכם נקודות חיוביות ושליליות על סמך התשובות שלכם, ועל סמך נקודות מצטבר דירוג. הדירוג הזה קובע אם תעברו את השלב כשתסיימו לעבור עליו או לא:

• אחרי שאתם מנצחים בשלב במצב זה, אם עוד לא החלטתם "לפתוח" את אותו השלב במצב הפרשנויות, אתם יכולים לאפס את הנקודות שהשגתם בשלב זה כשניצחתם בו, כדי שתוכלו לעבור אותו שוב עם יותר נקודות:

• בשלבים מתקדמים במצב משחק זה, יש דרישות לזמינתן גם מבחינת הנקודות – ככה שאם ניצחתם באותם שלבים במצב הרגיל, אם לא צברתם מספיק נקודות, לא תוכלו לגשת אליהם:

• גם במצב זה עשויים לקפוץ טיפים למשחק שכתב המפתח במידה כאשר אתם מנצחים בשלב בו.

עכשיו, בחזרה לתפריט הראשי, יש שלוש אפשרויות שם שרלוונטיות לזה:

"view high score" – כאן אתם רואים את כל הנקודות החיוביות והשליליות שצברתם בכל קטגוריה בכל מצב משחק, ואת הדירוגים הנוכחיים שלכם בכל מצב המבוססים על נקודות אלה. זה הכל..

"reset" – אפשרות זו מאפסת את כל ההתקדמות שלכם במשחק, שזה אומר, הכל – כל הנקודות החיוביות והשליליות שצברתם בכל שלב, בכל קטגוריה, ובכל מצב משחק. זה כמובן אומר שכל השלבים שכבר ניצחתם בהם שוב יסומנו כאילו לא ניגשתם אליהם בכלל. ככלל, הסיכוי שתאלצו לעשות זאת אפסי, אבל אם אתם מעוניינים..

"save" – ברור מה זה, אבל אדגיש שהשמירה שזה עושה היא מוחלטת – כל הנקודות בכל הקטגוריות בכל המצבים, כל הדירוגים, כל השלבים הפתוחים והסגורים בכל מצב, וכו'.

לגבי התוכן עצמו שיש במשחק:

עכשיו שכסיימתי לחפור על עיצוב המשחק, שעליו לא היה לי הרבה מה להגיד, אחפור על התוכן שלעצמו.. נתחיל מהתוכן שבשלבים.

השלבים מחולקים ל 4 דרגות קושי (אולי בקרוב יצא DLC למשחק עם עוד שלבים בכל אותם רמות קושי). זה גדול:

שלב 1 – "אלוהים" – לא, השלב הזה לא קשור בשום צורה, לא לתאיזם ולא לאתאיזם. במקום זה, הוא מבוסס על שאלה הזויה במיוחד:

"האם יש הבדל בין יש אלוהים לבין אין אלוהים"?

התשובה ברורה מאליו, כמובן, אבל החוכמה היא לדעת איך להפריך את הדעה ההפוכה לזו המובנת מאליה על פי עקרונות החשיבה הביקורתית עליהם המשחק מבוסס. פשוט, לא תורם כלום לכל הויכוח העתיק הזה על האל, אבל אחלה בתור התחלה. לא ארחיב למניעת ספוילרים,

אבל כן אציין ששלב זה, אולי אפילו יותר טוב מכל שלב אחר, ממחיש את השיטה הסוקרטית ואיך היא עובדת. שואלים שאלה, ומנהלים שיחה שנצמדת לשאלה, עד שמוצאים "סתירה פנימית" שמפריכה את אחד הצדדים. קלאסי ופשוט.

עם זאת, בשלבים אחרים זה לא ככה, בין היתר משום ששלב לא חייב להיגמר ברגע שהשחקן תופס את ה "אויב" ויכוח על טעות – הוא נגמר כאשר האויב נכנע. לכן הם עשויים בחלקם להיראות כמו דיאלוגים סוקרטיים, אבל לא ב 100%.

שלב 2 – "אינטלגנציה" – מה זה אינטגלציה ואיך ניתן למדוד אותה לדעתכם? IQ, נכון? או אולי זה לא כל כך פשוט..

אני ממש מתקשה עד היום להבין מה זה אומר בכלל, נראה לי כאילו כל אחד מגדיר את המושג הזה איך שמתחשק לו (בדומה למושג "אלוהים", אגב – כנראה יש סיבה טובה למה יש את שני השלבים האלה "בסמוך"..).

בכל אופן, בשלב הזה אתם בעיקר מערערים את הקשר בין מבחן ה IQ לאינטגלנציה. כאן עקרונות הספקנות המדעית חשובים ורלוונטיים.

אגב, כדאי להדגיש שבהחלט ניתן להוכיח קשר (ולמעשה, לפי ויקיפדיה, כבר הוכח), או לפחות קורלציה גבוהה, בין אינטלגנציה למנת משכל המבוססת על מבחן ה IQ.

אבל אפשר גם, בנסיבות אחרות (והמבין יבין), לערער את הקשר הזה ואת הקורלציה הגבוהה הזאת. זה מה שאתם עושים בשלב הזה במשחק.

שלב 3 – "בעיית גוף-נפש" – סוגיה פילוסופית קלאסית אולי כמו סוגיית הבחירה החופשית.

בשלב, האויב נגדו אתם מתווכחים מהווה "מטראליסט" כלשהו, בעוד אתם צריכים להפריך אותו ואז לייצג "אידיאליסט" כלשהו ולהוכיח עמדה אידיאליסטית כלשהי..

כמובן שבמציאות, למטראיאליסטים יש הרבה טענות, וגם לאידיאליסטים, וגם לעמדות האחרות בנוגע לבעיית גוף-נפש. אתם מפריכים פה רק "מקרה אחד" של מטראליזם.

שלב 4 – "NLP" (בעברית: "ניתוב לשוני פיזיולוגי") – אני מאוד, מאוד אוהב את השלב הזה משום שהוא מזכיר לי, במידה רבה מאוד, שדיברתי על כל מיני היבטים של חשיבה ביקורתית שקשורים לכל מיני "מוצרים" שיעילותם לא מוכחת (ראו לדוגמה בפוסט הזה).

במילים אחרות, עצם קיומו של השלב הזה, בשילוב עם העובדה ש NLP זו שיטה שמוכרים דרכה כל מיני טיפולים תמורת כסף, ממחיש את הקשר והשימושיות של חשיבה ביקורתית במובן הכלכלי, באופן "אינטרקטיבי". קצת יותר שימושי מסתם להתווכח "באוויר".

בכל אופן, על השלב עצמו אין לי ממש מה להרחיב, אבל אעיר שכמובן גם כאן, הויכוח הוא רק נגד "מקרה אחד" של אדם אחד שתומך ב NLP, ולא מתיימר לייצג את כל התומכים בתחום זה.

זה גם השלב היחידי שבו העקרונות של "הספקנות המדעית" דומיננטיים במיוחד, בגלל שיש בשלב זה המון תגובות אפשריות שכוללות רפרנסים למחקרים ומאמרים אקדמיים (אמיתיים). פה מתחילים להיכנס כל הדברים שבודקים בדברים האלו – תקפות חיצונית ופנימית, פרטים לגבי מחקרים כמו קבוצת ביקורת, וכולי..

שלב 5 – "קורלציה" (מתאם) – אוקי, זה כנראה השלב היחידי במשחק שרלוונטי ל ספקנות פילוסופית, שכן נושא הויכוח, הוא האם יש קורלציה לכל דבר (כלומר, האם כאשר כל דבר משתנה, בהכרח משהו אחר משתנה יחד איתו), בעצם שואל האם בכלל קיימת היכולת לדעת איזשהי "קורלציה" למשהו, בעוד ספקנות פילוסופית היא על עצם היכולת לדעת משהו בכללי.

הוא מבוסס כנראה על חלק בפילוסופיה של פילוסוף מסוים, אבל לא אציין ואפרט עליו, שוב, כי זה יהיה ספוילר.

מה שכן, אחד התגובות האפשריות בשלב זה מזכירות לי מאוד את הפוסט הזה – הטענה שאם מישהו לא מסכים איתך, זה כי הוא "אטום מחשבתית". אז אם כשתנסו לזהות את הכשלים בתגובה זו במצב ההרדקור של שלב זה, יתכן והפוסט שקישרתי אליו לפני 2 שורות יעזור 🙂

בהערת אגב – חבל לי שאין התייחסות במשחק להטיות קוגניטיביות, כי זה מאוד רלוונטי לספקנות מדעית. הטיות חשובות לזיהוי גם כשמתווכחים על מחקרים (לזיהוי "הטיה" במדגם של המחקר, לדוגמה), וגם עבור הספקן עצמו, כדי שידע לזהות מתי הוא נופל בהן ואיך הן משפיעות על גיבוש דעותיו.

מבחינת ספר העזר – מעבר להסברים על העיצוב של המשחק, הוא מסביר גם:

• מה הם בכלל טיעון וטענה
• מהם טיעונים אינדוקטיביים ודדוקטיביים וההבדלים ביניהם
• סוגים שונים של בעיות בהגדרות – ערפול, דו משמעות..
• מה זה טיעון תקף, בין אם בפילוסופיה, או, טיעון "תקף חיצונית" ו/או "תקף פנימית" במדע..
• טיעון הרגרסיה, כלומר.. ההסבר ללמה אסור במשחק לשאול 'למה' כל הזמן וזהו.
• דוגמות להתעלמויות שיכולות "לקרות" בעת ויכוחים, עם דוגמות לכאלו בעלות כשלים מקבוצת הכשלים "רד הרינג".
• בהערת אגב – יש גם ציון מונח בשם "כשל רטורי", שזה כל כשל שנמצא בטענה/טיעון שנטענים מפאת שימוש בטכניקה רטורית כלשהי (כמו פאתוס או לוגוס). נשמע לי כאילו המפתח המציא את זה..

הצצה לאיך זה נראה:

ׁ(הנ"ל הוא ה "מסך"/הדף השני של ספר העזר)

ולגבי הטיפים – הטיפים, באופן כללי, על אף שלפעמים מנוסחים באופן מגוחך (ציטוט מאחד מהם: "what is super-special-awesome about.."), מספקים למעשה שילובים של טיפים והעשרות (בניגוד למשחק ההשקעות, פה אין הפרדה ביניהם), שלפעמים מדברים על החומר שהמשחק לא שילב (יש טיפ עם דוגמה לטיעון עם כשל פורמלי, לדוגמה), ולפעמים מעמיקים בחומר שקיים כבר במשחק ומוצג בספר העזר שלו (לדוגמה, יש טיפ עם העמקה בסוגים מסוימים של כשל לוגי מסוים שצוין בספר העזר, ללא ספוילרים), וטיפ אחר שמעמיק במשהו מרתק שקשור לשלב ה NLP (על איך "להתווכח" על יעילות שיטות ודיאלקטיקות מסוג זה).

לסיכום..

אחלה תוכנה לקצת תרגול מעשי של חשיבה ביקורתית בהקשרים של פילוסופיה ומדע, על אף שכנראה רבים יוכלו למצוא ניסוחים גרועים/חלקים מפוקפקים וכולי –

בכל מקרה "רמת המציאותיות" של המשחק מוגבלת ביותר, כיוון שהשחקן לא יכול לנסח טיעונים ודעות משלו, שזה לא למה לא היתי רואה אותו כמשחק סימולציה.

אפשרויות הורדה והפעלה:

• לחצו כאן כדי להוריד את הגרסה של המשחק שמחייבת התקנה על המחשב האישי בטרם הפעלתה.
• לחצו כאן כדי להוריד את הגרסה של המשחק ש (כמעט) זהה לגרסה מהסעיף מהקודם, רק שאיננה מחייבת התקנה להפעלתה.
• לחצו כאן כדי לגשת לדף "הרשמי" של המשחק, שם הוא עשוי להתעדכן.

לאחר ההורדה, צריך פשוט לפתוח את הקובץ (הדחוס) שהורדתם, לחלץ את התיקייה של המשחק לאיפה שבא לכם, וכל שאר ההוראות הבסיסיות (כולל הליך ההתקנה) כתוב במסמך שבתיקייה בשם "README BEFORE PLAYING".

אז מה אתם חושבים על המשחק הזה? אשמח לשמוע בתגובות.

ספקנות מדעית – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ו'

הערה חשובה: הפוסט הזה לא בהכרח מייצג את הגישה/צורת המחשבה של כל "הספקנים המדעיים" למיניהם (מה שנראה לכם, שאני מכיר את כולם?), ולא נכתב בידי "מקצוען" בנושא או משהו בסגנון. ממליץ להתייחס לכתוב כאן בעירבון מוגבל, בתור נקודות למחשבה, ולא מעבר.

לפני שבכלל אסביר מהי ספקנות מדעית, אציג את ההקשר:

אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות בתחומים שונים: בריאות, עבודה ועוד המון.

הספקנות המדעית רלוונטית לא רק לניתוח כל טיעון מדעי (למי שלא מבין את הכוונה, ראו חלק ב'), אלא גם לכל אותם החלטות שאנחנו מקבלים (במיוחד בתחום הבריאות, אגב [לדעתי]). זה לא רלוונטי לאף אחת מ 'מסגרות השיחה' שדיברתי עליהם בחלק א', אבל עדיין הליך קבלת החלטות שלנו כולל גם "חילופי דעות" (ביננו לבין עצמינו), ככה שזה קשור.

צורת החשיבה הרלוונטית לספקנות המדעית כוללת כלים לבדיקה עצמית של אותם "חילופי דעות" שחולפות בתוכנו בעת הליכי קבלת החלטות.

הבהרת מושגים

עכשיו שהבהרתי זאת, נגדיר את המושג 'ספקנות מדעית', בחלקים:

ספקנות – להבנתי, ספקנות היא גישה(שאולי ניתן להגדירה כ היוריסטיקה), הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית כדי לדעת כמה שיותר דברים נכונים.

אגב, תוספת שימושית: המושג 'חשיבה ביקורתית' מייצג צורת חשיבה שדוגלת בחיפוש 'הבעיות הפוטנציאליות' בכל טיעון, אותם הצגתי בחלק ג'. כך גם ב בשיקולים פרקטיים כאלו ואחרים בתור מעיין 'תמרורי אזהרה' (אפרט בהמשך על 'תמרורי האזהרה' המדוברים),

אם כי שימו לב שספקנות מדעית רלוונטית אך ורק לטיעונים אינדוקטיביים (אם אתם לא זוכרים מה זה, ראו בחלק ב' , כלומר, במסגרתה כל טענה שנבחנת – לא נבחנת "מתחילתה ועד סופה", אלא רק לפי סימנים שעשויים "לחזק" או "להחליש" את סבירות נכונות הטענה, בעיניי בוחן הטענה. "תמרורי האזהרה" הנ"ל הם סימנים שמחלישים את הטיעון בעיניי מי שרואה אותם ככאלה.

טוב, אז עכשיו כשהבנו את המושגים האלו, נתחיל להסביר ספציפית מהי ספקנות מדעית:

ספקנות מדעית היא היישום של הספקנות הפילוסופית (עליה ארחיב בפוסט אחר) – על נושאים מדעיים, או במונחים שלי – על כל "טיעון מדעי".

אני כבר יאמר שלספקנות מדעית יש "חוקים" משלה. ספקנים מדעיים לא בהכרח נמנעים כמו מאש מכל כשל לוגי אפשרי, ולא בודקים אף טיעון שהם בוחנים "עד הסוף" (על כך בהמשך).

וזאת בגלל שניתן להבנתי, להגדיר ספקנות מדעית גם כספקנות "פרקטית".

מאחר וספקנות מדעית מתמקדת בטענות "פרקטיות", יש מאחורי היישום שלה גם שיקולים "פרקטיים", כמו לדוגמה:

א. ניסיון עבר – אם ספקן מדעי מזהה טיעון בעל מבנה זהה לכזה שכבר ראה בעבר, שמבחינתו, כבר הופרך "במידה סבירה" (על "רמת הוודאות" שספקן מדעי צפוי לשאוף אליה, אפרט בהמשך), הוא לא "יבזבז את זמנו" בניתוחים ובדיקות על טיעון זה, כי החיים קצרים מדי מכדי לבדוק כל דבר שאנחנו רואים.

לדוגמה: אם במקרה מסוים מיסטיקן כלשיהו אמר לספקן מדעי כלשיהו, שאם יענוד על צווארו קמע מסוים במשך שבוע, הוא יפסיק לריב עם אשתו. הספקן עושה כדבריו, ולמרות זאת במשך השבוע הוא רב הרבה עם אשתו. אם מישהו אחר יציע לו קמע דומה ויגיד לו "היית איזה בעיה קטנה עם הקודם, הפעם זה יעבוד", ואז הוא שוב יעשה כדבריו, ואז שוב זה ייכשל, וחוזר חלילה – סביר להניח שאחרי כמה פעמים בודדות (ואולי אפילו לפני הפעם הראשונה!) הספקן יסיק שכל בדיקה של האפקטיביות של אותו קמע לא מצדיקה את הטרחה עבורו.

ב. (אוסיף עוד בהמשך)

מה ספקנים מדעיים מחפשים?

כשבוחנים טיעונים לא מעשיים, אפשר לבדוק אותם מ א' עד ת', ורמת הוודאות (כלומר, המידה בה הספקן בטוח בדעתו לגבי הטיעון שאותו הוא בחן/בוחן) שספקנים פילוסופים שואפים אליה גבוהה הרבה יותר מזו שהספקנים המדעיים שואפים אליה (שכן ספקנים מדעיים נעזרים יותר ב "שיקולים פרקטיים", וכנ"ל, על כך בהמשך).

מעבר לכך, יתכן שיש טעם לציין את הערעורים על השיטה המדעית ועל הנחות היסוד של המדע ככלל. לדוגמה, יש את הפילוסופיה של דייוויד יום, שהראה שאף אחד (לפחות בזמנו) לא הצליח להוכיח בצורה תקפה (פילוסופית, כן?) שלכל דבר בהכרח יש סיבה. כפי שניתן לראות בספר "הזמנה לפילוסופיה" (ארחיב על זה בפוסט אחר).

מה שכן, ספקנים מדעיים שואפים "לפתח" מטא-קוגניציה על ההטיות הקוגניטיביות שלהם. הבה נסביר:

הטיה קוגניטיבית – ראשית, המילה "קוגניטיבית" מייצגת הליך מחשבתי: תפיסה, זיכרון, שיפוט או הנמקה. עכשיו, נראה לי שקשה להגדיר את המילה "הטיה", אבל בגדול, להבנתי הכוונה לרצון להאמין במשהו, בלי קשר ללהצדיק אותו לוגית.

כך שהטיה קוגניטיבית, להבנתי, היא תופעה שיכולה לקרות בהליך החשיבה שלנו, עקב רצון להאמין ברעיון מסוים. לדוגמה, אם אנחנו רוצים להאמין שטיפול X עובד, אנחנו עשויים לחפש הוכחות לכך, תוך התעלמות מוחלטת מכל ההוכחות לכך שטיפול X לא עובד. זה עקב הטיה שעשוי להיות לנו לטובת טיפול זה.

חשוב להדגיש את ההבדל בין הטיות קוגניטיביות (והטיות בכלל) לבין כשלים לוגיים, שכן שניהם בעצם קשורים להליך מחשבתי כלשיהו, ולפי כך ההבדל ביניהם עשוי להיראות מטושטש.

ההבדל המהותי בין הטיות קוגניטיביות לכשלים לוגיים הוא שכשלים לוגיים מתייחסים אך ורק לטיעון עצמו ללא שום קשר לאדם הטוען אותו, בעוד הטיות קוגניטיביות מתייחסות להליך המחשבתי שאדם עובר כאשר הוא מגבש עמדה לגבי כל דבר(כלומר, הטיה קוגניטיבית מתארת תופעה המשפיעה על הליך גיבוש העמדה של אדם לגבי משהו, בעוד שכשל לוגי מתייחס רק לתוכן שיש בטיעון ספציפי (שכל 5 חלקיו, שתיארתי ב חלק ב' – מייצגים הליך מחשבתי) – חלק ההיסק של הטיעון, ליתר דיוק).

מטא קוגניציה = מטא-קוגניציה זהו מושג המתייחס למודעות על הליכים קוגניטיביים שעוברים על אדם, וליכולת "לחשוב על המחשבות" – דהיינו, להבנתי, לחשוב על אותם הליכים קוגניטיביים "מגבוה" ולהתבונן עליהם.

הספקנים חותרים למטא קוגניציה, במובן של מודעות להטיות הקוגניטיביות שלנו, כלומר, היכולת "לבצע" הליך מחשבתי שמתבונן מגבוה על הליכים מחשבתיים אחרים של הספקן, כדי לזהות הטיות שאולי משפיעות עליהם. זה חשוב עבור 2 מטרות לפחות:

א. לבנות טיעונים עם מינימום בעיות פוטנציאליות

ב. לא ליפול בטכניקות השכנוע שתוארו בחלק ה', כאשר חלק גדול מהם "מנגנות" (מנצלות) הטיות שונות.

בנוסף, חשוב להדגיש שספקנים מדעיים, בניגוד מוחלט לספקנים פילוסופיים, משתמשים ב "היוריסטיקות" – כללי אצבע לפיהם הם מקבלים "רושם ראשוני" על כל טיעון וכמה מפוקפק הוא נראה. הם אינם קשורים ללוגיקה כלל וכלל, אלא לשיקולים פרקטיים בלבד. על כך בהמשך.

בגלל הבדיקות האובססיביות של ספקנים כלפי ההטיות שלהם, הם לא מגבשים דעה בקלות, אלא אצלם זה תהליך איטי מאוד, עם אינספור בדיקות ובחינת אפשרויות על כל דבר קטן, ולכן, ספקנים מתקשים מאוד להגיע לרמת וודאות גבוהה (במיוחד ספקנים מדעיים), ולכן ספקנים מדעיים משתמשים ב "קיצורי דרך", שהם ההיוריסטיקות הנ"ל.

אז איך בתכל'ס בודקים כל טענה "מדעית", לפי גישת הספקנות המדעית?

ובכן, להבנתי, זה הולך ככה:

כאשר ספקן מדעי נתקל בכל טענה "מדעית", הוא קודם כל מנתח אותה בהתאם למגוון היוריסטיקות (כנ"ל). ההיוריסטיקות האלו קשורות גם ל 'הבעיות הפוטנציאליות', וגם לכל מיני שיקולים פרקטיים.

דוגמה להיוריסטיקה הרלוונטית לשיקולים פרקטיים: כאשר מישהו מעניק ומציע משהו שכולל את כל המאפיינים המהותיים של טיפול נפשי – אך טוען כי הוא איננו בעל מקצוע הרלוונטי לתחומי הנפש (למעט תחומים שעיסוק לא דורש שום השכלה, כמו ייעוץ ואימון אישי) – זה מדליק נורה אדומה, מה שעשוי להיקרא "הערות כסת"ח" (כסת"ח = כיסוי תחת) – לעסוק בתחום הנפש בצורה זהה לזו של בעלי המקצוע (בתחומים שדורשים רקע), תוך מניעת הסתבכות משפטית שיכולה לקרות ע"י התחזות אל אותם בעלי המקצוע.

בדיקה של דבר כזה, מחייבת למעשה בדיקה של מגוון טענות שאותו "מטפל" טוען לגבי עצמו ולגבי הטיפול שהוא מציע, ויש כאן מידה מסוימת של התמקדות בטוען הטענה, במקום בטענה לגופה – מה שנחשב בפילוסופיה לכשל לוגי (אד הומינם).

מפאת זאת, וכנ"ל – ספקנים מדעיים לא יסתפקו בניתוח אותם "תמרורי אזהרה" כדי לגבש דעה על נכונות של טענה (או במקרה הנ"ל, אוסף של טענות מהותיות לגבי הטיפול המוצע הנ"ל), אלא רק ישתמשו בהם לקבלת רושם ראשוני על אוסף הטיעונים שהם בוחנים (לגבי הטיפול הנ"ל, במקרה הזה).

לאחר מכן, אחרי שאותו ספקן מדעי בדק את תקפותם (הפילוסופית) של מגוון טענות הרלוונטיות לאותו טיעון (בעיות פוטנציאליות בכל טיעון), וקבלת רושם ראשוני באמצעות ההיוריסטיקות (תמרורי האזהרה) הנ"ל, הוא עשוי לעבור לשלב הבא: ביצוע ו/או חיפוש של ניסויים מבוקרים הרלוונטיים לטיפול, כדי להסיק מסקנות כמה שיותר "סבירות" לגבי האפקטיביות של אותו טיפול (כמה הוא עוזר).

כדי להבהיר זאת, נתחיל מההגדרה של המילה "מבוקרים". ניסויים מבוקרים, להבנתי, הם ניסויים שהממצאים שלהם נבדקים בצורה ביקורתית, באמצעות ביקורת עמיתים ובחינה של הטיות אפשריות (על כך בהמשך).

עכשיו, אותם ניסויים תמיד נעשים במסגרת מחקרים, אחרת אין בהם טעם. ספקן מדעי יחפש (ולא יבצע) מחקרים שנעשו לגבי הטיפול ההוא (או לפחות קשורים אליו בצורה ישירה, אם כי קשה לי להדגים זאת), וישפוט את "איכות" כל אחד מהמחקרים שהוא יבחן, לפי סטנדרטים מסוימים (שיוצגו ויוסברו בהמשך). את דעתו הוא מגבש לפי שקלול משולב של מהם מסקנותיהם של המחקרים האיכותיים ביותר, ומהם המסקנות אליהם הכי הרבה מחקרים מצביעים (מבין אלו שבחן).

וכיצד שופטים את איכותו של כל מחקר?

ובכן, כדי להבין זאת, הבה אציג מבנה הבסיסי של כל מחקר מדעי (חוץ מהרקע שלו):

א. שאלת מחקר – החוקרים מגדירים היטב מה הם רוצים לחקור.

ב. היפותזות – ההשערות הראשוניות של החוקרים לגבי תוצאות המחקר, בטרם יישומו.

ג. שיטת המחקר – השיטה לפיה החוקרים יבצעו ניסויים ו "ייקחו" מהם נתונים כלשיהן, מהם הם "יגזרו" את התשובה.

ד. תוצאות הניסוי – החוקרים (או העוזרים שלהם?) מזינים לטבלאות את הנתונים של תוצאות הניסוי (ללא הסקת מסקנות מהם)

ה. דיון – בחלק זה החוקרים מעלים דעות לגבי מה לדעתם נובע מאותם נתונים – אלו מסקנות ניתן לדעתם להסיק מנתונים אלו.

ו. רפרנסים – התייחסויות לחומר נוסף, גם למען ציון מקורות, וגם למען אפשרות לקריאה נוספת.

זה לגבי המבנה. כעת נציג מושגים הרלוונטיים לעולם המחקר המייצגים את הסטנדרטים לפיהם ספקן מדעי שופט את איכותו של כל מחקר:

א. ביקורת עמיתים – כל מחקר שהסתיים, לפני שניתן לפרסום בכתב עת מדעי – הוא חייב לעבור ביקורת עמיתים, דהיינו, בדיקה המחקר מצד אחרים (אני חושב שאלו תמיד אמורים להיות מומחים בתחום המחקר). מחקר שלא עבר ביקורת עמיתים ולא התפרסם בכתב עת מדעי, נחשב לפחות איכותי.

ב. קבוצת ביקורת – בכל מחקר מדעי בתחום הרפואה (ואולי בעוד תחומים?), יש "קבוצת טיפול"(אם כי אני לא בטוח שזה השם המקובל) ו "קבוצת ביקורת" – בהם "משתמשים" על מנת לבדוק את יעילותו של טיפול מסוים. הרעיון פשוט: "קבוצת הטיפול" מקבלת את הטיפול הנבדק עם מרכיבו הפעיל, בעוד שקבוצת הביקורת לא מקבלת את הטיפול. משווים בין מצבם הבריאותי של כל המשתתפים בשתי הקבוצות, זמן מה לאחר שקבוצת הטיפול מקבלת את כל הטיפול, ולבסוף מבצעים את ההשוואה, כאשר הסקת המסקנות מהשוואה זו נעשית עם לקיחה בחשבון של אינספור הטיות אפשריות, אפקט פלצבו ועוד. מחקר שבודק טיפול מסוים ולא כולל קבוצת ביקורת, הוא פחות איכותי, כי לא ברור בכלל איזה ההבדל הטיפול עושה בין מי שמקבל אותו לבין מי שלא.

ג. שיטת המחקר – כנ"ל – שיטת המחקר קשורה היטב לתוקף החיצוני(או לאמינות?)* של המחקר, כלומר – לסיכוי שמסקנות המחקר צפויות להיות נכונות תמיד וניתנות ל "שחזור אינסופי". כי סקרים לדוגמה, הם שיטות מחקר בעייתיות יותר, כי סקר, מעצם הגדרתו, משתמש ב מדגם לצורך הכללה.

• אם המושגים "תוקף חיצוני" ו "תוקף פנימי" זרים לכם, כתבתי עליהם בחלק ב'.

ד. הטיות – האם החוקרים לקחו בחשבון כל הטיה אפשרית לפני שגבשו את דעותיהם (ראו סעיף ה' במבנה המחקר).

ה. כשלים לוגיים – כמובן, הספקן המדעי מחפש כשלים לוגיים בטיעונים של החוקרים בסוף המחקר.

(אולי אוסיף עוד)

לכל הסטנדרטים שתוארו לעיל, יש קשר הדוק גם לתוקף הפנימי של הטענות שטוענים החוקרים בסיום המחקר – שתלוי בהליך הסקת המסקנות של החוקרים (האם לקחו בחשבון הטיות וכולי), וגם ב "איכות המחקר" באופן כללי. מחקר יותר איכותי = מחקר יותר תקף גם מבחינת "תקפות פנימית" וגם מבחינת "תקפות חיצונית".

לקריאה נוספת

רשימה גדולה (ומפוצצת במקורות) של הטיות קוגניטיביות, מאת ויקיפדיה האנגלית

על ביקורת עמיתים ועל איך בודקים מחקרים באופן כללי, אני ממליץ על הפוסט הזה: המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם!.

דוגמות ל "תמרורי האזהרה" שדיברתי עליהם: ערכה לזיהוי אשליות – 10 תמרורי אזהרה.

על אפקט פלצבו –עמ' 88 – 103 מהספר "חשיבה חדה".

(ספוילר: מדובר באפקט שגורם לאדם שעבר טיפול מבלי שקיבל שום מרכיב מהותי של הטיפול, להאמין שהוא כן קיבל מרכיבים מהותיים בטיפול ושמצבו השתפר בעקבות זאת, כשפועל מצבו השתפר מסיבות אחרות, כגון, עצם האמונה שמצבו היה אמור להשתפר. לכן, ספקן מדעי לא יחשוב על טיפול מסוים כיעיל עד שלא יוכיח את עצמו כיעיל יותר מהיעילות שאפקט פלצבו מסוגל להביא (לכל הפחות)).

דוגמה לתכנון ויישום של ניסוי מבוקר, מאת גלעד דיאמנט

זהו!

בפוסט הבא .. אני עוד לא בטוח על מה אדבר. אבל אני די בטוח שהמדריך לא יסתיים עם הפוסט הזה.

רטוריקה – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ה'

אוקיי, כעת אציג את נושא הרטוריקה (אומנות השכנוע), עם מגוון טכניקות שכנוע שאני מכיר (שאינם כוללות העלאת טענות תקפות ו/או נכונות), ואסביר כיצד לשכנע, וכיצד לא להשתכנע כתוצאה מטכניקות שכנוע מניפולטיביות.
כל הפוסט רלוונטי לכל אחת ממסגרות השיחה מהחלק הראשון, למעט זו שכיניתי "אופטימלית".

הגדרות בסיסיות

בתור התחלה ישנם 3 מושגים רלוונטיים לנושא שחשוב להכיר: אתוס, פאתוס ולוגוס. הבה נגדיר ונסביר את הקשר לנושא:

אתוס – זהו הניסיון לשכנע באמצעות "בניית זהות". נסביר:

נגיד שאדם X רוצה לשכנע אותכם שהתרופה Y היא בריאה עבורכם. אם אותו אדם אומר שהיא בריאה עבורכם כי הוא רופא והוא למד על התרופה הזאת, או כל דבר אחר שקשור לזהותו האישית – הרי שמעבר לכך שטיעונו איננו תקף, מטרתו היא לשכנע אתכם דרך זהותו שהוא צודק ויודע על מה הוא מדבר – מבלי שבכלל תנסו לבדוק אותו.

בהקשר הזה, אציין משהו חשוב. באחד החלקים הקודמים, ציינתי "על הדרך" מצב שבו שני אנשים משוחחים, רק ששניהם מראש באים לשיחה שלא לצורך דיון/ויכוח/ריב/התפלפלות, אלא אולי, לדוגמה, כדי שאחד מהצדדים בשיחה ילמד מן הצד השני, מבלי לשאול אותו שאלות.

במקרה כזה, אחד הצדדים למעשה מראש "סומך" על הצד השני, מה שיכול להיות (אם כי לא בהכרח) עקב ה "זהות" שהצד השני בנה לעצמו בעיניי זה שרוצה ללמוד ממנו. במקרה כזה, הרי שהשימוש של אחד הצדדים באתוס הוא למעשה סיבת "צורת שיחה", כלומר, הוא הסיבה ללמה אחד הצדדים מוכן להאמין באופן עיוור לדבריו של השני, מבלי לשאול אותו שאלות(!!!!)

בכל אופן, הבה אציין את הכשלים הלוגיים מהפוסטר הזה, הרלוונטיים לשיטת שכנוע זו:

פנייה לסמכות (שים קישור) – להצהיר ש X נכון, כי דמות סמכותית כלשיהי טענה שהוא נכון. 'הדמות הסמכותית' עשויה, לצורך העניין, להיות מישהו בעל סמלי סטטוס כגון תואר וכולי.

פנייה לכסף – "יצירת קשר" בין כמות הכסף שיש למישהו, לבין אמיתות הטענה הנטענת.

אד הומינם ( https://en.wikipedia.org/wiki/Ad_hominem) – תקיפת טיעון באמצעות תקיפת הטוען. במילים אחרות, טיעון שמטרתו היא לפסול את הצד השני עקב ה "זהות" שלו. ככה הדובר בונה לעצמו 'זהות' – ע"י זלזול ב 'זהות' של הצד השני.

ישנם סוגים שונים של 'אד הומינם' (שלקחתי מויקיפדיה, אבל אפשר לקרוא עליהם גם במקור המצוין [לדעתי] הזה):

Tu quoque ("גם אתה") – טיעון שפוסל טענה אחרת על סמך נימוק לפיו – הטוען מתנהג בצורה שאיננה מסתדרת עם טענתו, כלומר, הוא לא מיישם את מה שהוא טוען.

ad hominem circumstantial (אד הומינם נסיבתי) – טיעון שפוסל טענה אחרת על סמך נימוק לפיו – ש לטוען סיבה "להיות מוטה", ולכן אין לו זכות להביע דעה בעניין עליו טען את טענתו.

פאתוס – פנייה לרגשות. הכוונה כאן היא לנסות לשכנע באמצעות יצירת "התעוררות רגשות" אצל השומע/ים.

יש לנו מגוון רגשות, ואף על פי כן ישנם המון דרכים שונות להשתמש בפאתוס. אפשר להציג סיפור גבורה בשביל ליצור תחושה של סימפטיה אצל השומע/ים ביחס לאותם "גיבורים" בסיפורים האלו, וזה יכול להיות שימושי כדי לשכנע בכל מיני מסרים הרלוונטיים לאותו סיפור, כמו לדוגמה, שהסיפור הזה הוא בכלל באמת "סיפור גבורה".

דוגמה פשוטה נוספת יכולה להיות איומים/עונשים. זוכרים איך כילדים, כל הזמן איימו עליכם ההורים והמורים שאם לא תעשו שיעורי בית אז יקרה ככה וככה.. זוהי דוגמה פשוטה למדי של שימוש בפאתוס, כאשר במקרה זה הרגש שהם מעוררים בכם הוא פחד, מן הסתם.
בכל אופן, הבה אציין את הכשלים הלוגיים מהפוסטר הנ"ל, הרלוונטיים לשיטת שכנוע זו (יש המון):

פנייה להשלכות של האמנה (כן, האמנה ולא אמונה) – לטעון שהאמנה כלשיהי היא שגויה בגלל שההשלכות שלה מצביעות על משהו שהטוען היה מעדיף לא להאמין בו.

פנייה לפחד – העלאת טיעון שמעורר פחד בקרב השומע/שומעים.

פנייה לחנופה – להחמיא לשומע/שומעים מחמאה שלא קשורה לטיעון שהטוען העלה לפני כן, כדי להתחמק מלהתמודד עם המופרכות של הטיעון הקודם.

פנייה לטבע – לנסות לגרום לטיעון להישמע נכון יותר על ידי השוואתו לעולם הטבעי "הטוב".

פנייה לרחמים – לנסות לגרום לשומע/ים לחוש רחמים כלפי מישהו/משהו כדי שהשומע/שומעים לא "יצאו נגדו".

פנייה ללעג – הצגת הטיעון של הצד השני כך שהוא יראה "ראוי ללעג" (כלומר מגוחך).

פנייה לכעס – שלילית טיעון על ידי הצגת הטייה אישית שמתנגדת לטיעון.

פנייה למשאלות לב – לרמוז שטענה היא נכונה/לא נכונה בגלל שהטוען רוצה מאוד להאמין כך (רלוונטי מאוד להטיה הקוגניטיבית המכונה "הטיית אישור".

לוגוס – בניית טיעונים עניינים שלא "מחפשים" שום רגשות או בניית זהות, אלא נובעים מלוגיקה נטו, פשוטו כמשמעו – בדיוק מסוג הטיעונים שאני מלמד "לבנות" במדריך הזה.

בהקשר זה, כדאי לחדד את ההבדל בין לוגיקה לבין הגיון. לוגיקה היא תורה בעלת חוקים מוסכמים וברורים, שסטייה מודעת מהם בעת דיון/ויכוח/ריב/התפלפלות, פירושה מניעה משימוש בלוגוס.

היגיון, מנגד, הוא דבר שכל אחד יכול להשתמש בו באופן סובייקטיבי, ככל העולה על רוחו – ואין זה נחשב לפסול, כל עוד אותו היגיון לא סותר שום חוק בתורת הלוגיקה.

בכל אופן, אני מתקשה להציג שמות כלליים נוספים למגוון טכניקות רטוריות, אבל לקראת סוף הפוסט(מתחת לכותרת "מקורות נוספים וחומר שימושי"), יש עוד מעבר למה שמצוין ומוצג בפוסט הזה.

הערה קריטית ביותר!!

למרות שלא תמיד יש צורך לנסח טיעונים תקפים או "חזקים" כדי לשכנע מישהו במשהו, חשוב מאוד שתשימו לב לדבר הבא:

לפני שאתם באים לשכנע מישהו במשהו, חשוב מאוד שתגדירו לעצמכם איך תדעו שהצלחתם לשכנע אותו. מה ה "מדד" שלכם להצלחת ניסיון השכנוע? האם זה שהוא יעשה משהו? או יגיד שאתם צודקים? או משהו אחר?

כדי לסייע בעניין וגם להבין את חשיבותו, הבה אציג לכם כשל לוגי (הסברתי על כשלים לוגיים בחלק ב'): פוסט הוק ארגו פרופטר הוק – זהו כשל בטיעון שהמבנה שלו (או לפחות חלק מהמבנה) נראה כך (אם אתם רוצים דוגמות פרקטיות יותר, כנסו לקישור לויקיפדיה איפה שציינתי את שם הכשל):

הנחה 1 – קרה Y.
הנחה 2 – X קרה מיד אחרי Y.
מסקנה – X קרה בגלל Y.

עכשיו, נניח שאתם רוצים לשכנע מישהו לצאת לראות סרט מסוים עוד היום. אם אתם תנסו לשכנע אותו (אירוע Y), ומייד אחרי הניסיון הוא יצא מהבית (אירוע X), אז תניחו שהוא השתכנע ויצא לראות את הסרט הזה? אולי הוא יצא מסיבה אחרת? אפשר כמובן גם להעמיק ולשאול "וגם אם הוא יצא לסרט הזה, אולי זה לא מהסיבות שרציתם שישכנעו אותו..", אבל זה כבר פחות חושב וחופר למדי, אז אשאיר את זה כאן כנקודה למחשבה.

אילו טכניקות שכנוע (ספציפיות) יש?

בנוסף, קיימות טכניקות שכנוע משונות המוצגות בספר "פליפנוזה", המתיימר להציג טכניקות לשכנוע "מיידי". אבל לפני כן, הערות לחלק זה:

א. אל תבינו לא נכון, אני לא באמת ממליץ לעשות את כל הטכניקות שאציג – אני בעיקר מציג את הרעיונות האלה כדי שלא תפלו בפח כאשר אחרים משתמשים בהם כדי לשכנע אותכם.

ב. מעבר לכל אלו, אפשר להשתמש בכל "אפקט" באשר הוא לצורך שכנוע. לצערי אני לא זוכר הרבה מהם, אבל הנה לדוגמה רשומה שמסבירה כיצד "קוראים קרים" מנצלים אפקט המכונה "אפקט פורר" כדי לשכנע.

בכל אופן, להלן הטכניקות:

1 – היעזרו באפקט הציפייה – פעם עשו ניסוי: נתנו לקבוצה X לשתות בירה שעלתה איזשהו מחיר נמוך, ולאחר מכן נתנו לאותה הקבוצה לשתות את אותה בירה, רק במחיר גבוה יותר, והפלא ופלא – אם אהבו יותר את הטעם של הבירה היותר יקרה, על אף שלמעשה שתי הבירות היו בעצם אותה בירה בדיוק, רק במחיר שונה. ראו על כך פרטים כאן.

עקב כך המציאו פסיכולוגים את "אפקט הציפייה" – הנטייה לחשוב על משהו לפי הציפיות שיש לנו לגביו (במידה מסוימת). יתכן שהבירה השנייה הייתה טעימה יותר, עקב כך שכך היה מצופה בעקבות המחיר הגבוה שלה.

אז בקיצור – בנו ציפיות אצל השומע. גרמו לו לצפות שיהיה X, ואז יהיה הרבה יותר קל לשכנע אותו שבאמת יהיה X, אפילו ללא ראיות מוצקות.

2 -שימוש בשפת גוף ומראה חיצוני "מושכים" – כן.. הייתה שם באמת דוגמה כזאת, של אישה המוצגת עם שדיים וישבן מעוצבים יתר על המידה, שפתיים מלאות באופן מוגזם, שרירי בטן מסותתים, רגליים ארוכות עד איסוף – כל ה "כתמים האדומים" המיניים שמושכים את עיננו, או בקיצור, פורנוגרפיה. זה נראה לי הגיוני, בהתחשב בכך שמוכרים מקרים של התמכרות לפורנוגרפיה. היה מחקר שהראה שמראה מושך גורם לאדם השני להתייחס לאדם ה "מושך" בצורה חמה וחיובית יותר. בקיצור, תצוגה של משהו שמושך לעין יכולה לעזור.

3 – קשר עין – פעם נעשה ניסוי בו הנבדקים היו צריכים לציין את מיקומה של כל אות, כשבמסך נפרד היה איור של פרצוף המביט לכיוון המסוים. התוצאות היו שמי שבמקרים בהם הפרצוף המאויר הביט לכיוון האות – מהירות ביצוע המטלה הייתה גבוה הרבה יותר.

בקיצור – צרו קשר עין ושמרו עליו – זה עשוי לעזור "לכוון" את הצד השני ולהבין אתכם בקלות רבה יותר.

4 – העלו טענות 'פשוטות' עם פרטים מבלבלים – ניסוים שונים ומשונים, בהם אנשים טעו בשאלות פשוטות, הראו שכאשר מציגים למישהו סוגיה והוא מתחיל לחשב את הפתרון אליה "על טייס אוטומטי" – תשובתו לא תמיד תהיה מדויקת. העלו טענה שנשמעת פשוטה על פניו, אך למעשה קל לפספס בה חלק מהותי.

קשה לי לתת דוגמות שאני מכיר לכך, אבל הנה תרגיל לדוגמה: קראו את המשפט הבא (באנגלית) פעם אחת בלבד, וספרו את כמות הפעמים שמופיעה בו האות F:

"Final folis seem to result from years of duitful study of texts along with years of sceintific expierence"

(לא לדלג למטה עד שמסיימים!)

התשובה היא:

"Final folis seem to result from years of duitful study of texts along with years of sceintific experience"

8 פעמים.

5 – נצלו את הקונפורמיות – הכוונה כאן היא לנצל את הנטייה של אנשים ללכת "אחרי העדר". יש גם אפקט רלוונטי המכונה באנגלית "bandwagon effect". במחקר אחד נתנו ל 9 משתתפים חידה מאוד מאוד מאוד פשוטה וקלה, ואמרו מראש ל 8 מתוכם לענות בכוונה תשובה שגויה (ללא ידיעת המשתתף התשיעי). והמשתתף התשיעי? כאשר התבשר לו מה ענו ה 8 האחרים (ללא הידיעה שזוהי תשובה שגויה) – ענה גם הוא את אותה תשובה (שגויה). אכן כן.

אמרו למישהו שרוב האנשים שהיו צריכים לבחור בין X ל Y תמיד עשו X(או תמיד עשו Y). נצלו את חוסר הנוחות שיש ב "ללכת נגד העדר". אגב, אני יודע שזה די אירוני לכתוב על זה בבלוג שיוצא נגד נורמות חברתיות. אבל זה בסדר, כי הבנת הטריק הזה מסייעת להבין למה לא כדאי ללכת אחרי העדר.

6 – נצלו את טעות הייחוס הבסיסית כדי לבנות לעצמכם זהות(אתוס, זוכרים?) –

טעות הייחוס הבסיסית מתייחסת לנטייה של אנשים לייחס מעשים של אנשים אחרים לגורמים פנימיים ולא לגורמים חיצוניים. כדי להמחיש את הכוונה, דוגמה פשוטה:

נגיד ואני מספר לכם שדרסתי מישהו. אם תלקו ב "טעות הייחוס הבסיסית", ולא אסביר לכם למה זה קרה בעיניי, אתם תניחו שסביר יותר שזה בגלל שהייתי שיכור/לא הייתי זהיר מספיק וכולי, במקום לחשוב שמי שדרסתי הוא זה שהיה חסר אחריות וזהירות.

בקיצור, אתם יכולים לנצל זאת. ספרו על דברים מדהימים שעשיתם כדי ליצור רושם טוב., מה שיעודד את הצד השני להאמין לכל מילה שלכם.

7 – נצלו את ההיוריסטיקה של הצד השני – זה יכול שימושי בעיקר בפנייה לדעות קדומות – אם מישהו מאמין בכלל אצבע ש "היהדות היא בולשיט" או משהו בסגנון, אז אפשר לקחת משהו שאתם רוצים לשכנע אותו שהוא בולשיט (תיאוריה מדעית נגיד) – ולקשר אותו ליהדות כדי שהוא מיד ישתמש בהיוריסטיקה ויאמין שסביר להניח שתיאוריה הזאת היא בולשיט.

(אגב, לדעתי טריק נוסף שיכול להיות שימושי ביחס לנושא זה, הוא לתפוס על השיחה את הצד השני כאשר הוא עסוק בדברים אחרים ולא מרוכז – אז וודאי לא יהיה לו משאבים קוגניטיביים רבים לחשוב על הטיעון שאתם מעלים, ויהיה קל יותר "לנגן" על המוח שלו באמצעות ההטיות הקוגניטיביות שלו).

מקורות נוספים וחומר שימושי

חכו, יש חומר בנושא שלדעתי מאוד מעורר מחשבה שכדאי להציץ גם בו:

איך לנצח בוויכוח – מישהו נותן טיפים לניצחון בוויכוח (באמצעות טכניקות רטוריות, שלאו דווקא קשורות לניסוח טיעון נכון), המבוססים על ספריו של ארתור שופנהאואר.

How to sound smart in your TEDx Talk – סרטון הומוריסטי, שמהווה גם חומר מעניין למחשבה על איך לתת הרצאה "מרשימה" כאשר המסר המרכזי שלה הוא.. כלום. רלוונטית לטכניקת שכנוע מס' 2 מהספר "פליפנוזה" שהצגתי קודם (שימוש בשפת גוף  ומראה חיצוני "מושכים"). לי באופן אישי זה נראה כמו כל הרצאת TED אחרת שראיתי, מההיבטים של שפת גוף, טון דיבור, קצב, שימוש במצגת והביטחון העצמי שהמרצה "משדר" באופן כללי. ההבדל הבולט היחידי הוא התוכן.

"בלבולי מוח – מבוא" – פוסט הכולל מגוון הסברים בקשר לרטוריקה, שקשורים לפוסט הזה

חשיבה ביקורתית חלק א' – אומנות השכנוע – סרטון הכולל הסברים על רטוריקה כנ"ל.

זהו!

בפוסט הבא, אתחיל להציג את נושא הפסקנות, ואראה (בין היתר) מגוון "תמרורי אזהרה" שרלוונטיים מאוד לזיהוי טכניקות שכנוע מניפולטיביות.

מהו דיון אופטימלי – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ד'

אוקיי, אז עכשיו שהבנו איך לנסח טיעון נכון, אני אסביר בצורה יותר ספציפית על מסגרת השיחה ה "אופטימלית" בעיניי, למען דיון פרודוקטיבי ויעיל ככל האפשר.

כפי שכתבתי כאן, יוסף מלר הציג את המבנה של כל טיעון בצורה הבאה:

"את החלקים אתם מכירים משיעור הבעה בכתה ז': כותרת לטיעון (פתיחה), הסבר לטיעון, דוגמא וסיכום."

על פניו, זה עשוי להישמע כמו דרך טובה להציג כל טיעון שמועלה בכל דיון רציני, כיוון שהיא כוללת את כל החלקים הנדרשים בו (למעט ההקשר, שצריך להיות מובהר בנוסף).

אז מה החסרון?

בפועל, אני חושב שמבנה זה לא בהכרח מתאים לכל "מסגרות השיחה" שהצגתי בחלק א'.

חשבו על זה כך: אם כל צד בדיון, בכל פעם שהוא חושב להעלות טיעון, יתכונן להציג טיעון לפני המבנה הנ"ל, כמה זמן זה ייקח לו? שעה לכל הפחות? בשיחה "רגילה" כל תגובה "מצופה" לבוא תוך שניות.. וזאת בדיוק הבעיה.

יתכן שהקונספט הנ"ל מתאים, לדוגמה, כאשר אדם א' כותב מאמר, אדם ב' בוחר לכתוב מאמר אחר כתגובה למאמר של אדם א', וכל זה נעשה על הכתב. אז אין דו-שיח "על זמן אמת", ולכן לא צריך לענות תוך שניות.

אבל:

א. ה "שיחה" בין שני האנשים בדוגמה לעיל, לא צפויה להוביל להסכמה/פשרה ביניהם, לא משנה עד כמה הם מקשיבים זה לזה ו "לא אטומים". כי כאשר כל תגובה לוקחת שעות, לא נראה שיהיה "שיחה" עם הרבה תגובות מצד כל צד, ולכן ספק אם דרך כמה הודעות בודדות אחד הצדדים ישנה את דעותיו באופן קיצוני.

ב. לא משנה עד כמה מנומק ומנוסח היטב הטיעון, תמיד אפשר "להפריך" אותו באמצעות הטלת הספק הפשוטה ביותר – "למה". הרי תמיד נוכל לשאול על כל טיעון, "למה?", עד שהצד השני ייכנע ויגיד משהו בסגנון: "אני לא יודע/זוכר".

בעיה זו ידועה בפילוסופיה בשם "רגרסיה ספקנית" או "רגרסיה אינסופית". אם ננסה להתגבר עליה לצורך איזשהו דו-שיח, אפשר לנסות:

1. לבנות "טיעון מעגלי" (טיעון שהמסקנה שלו היא גם אחת מההנחות שלו). ככה שכל "למה" יקבל את אותה התשובה – ההנחה שהיא גם המסקנה של הטיעון. הבעיה היחידה, כמובן, היא שזה מהלך לוגי פסול (כשל לוגי).
2. להגיע להסכמה עם שאר הצדדים בדו-שיח לגבי הנחת יסוד מסוימת – ככה שהם לא יטילו בה ספק, וזה ישים סוף וגבול מאוד ברור לרגרסיה המדוברת, כל עוד ההנחה המוסכמת מהווה כל/חלק מההנחות של הטיעון שלכם.

ג. אי אפשר ככה לנהל דיון רציני בעל פה. הקונספט הזה מתאים, לדעתי, למסגרת השיחה הבאה:

לחץ שיווקי/חברתי (כתבתי עליה בחלק א')

במסגרת זו, הקונספט בו כל צד מפרט כל כך לעומק את דעתו בכל פעם מחדש, אז קשה לצד השני להתחיל לחשוב אפילו על תשובה וזה במהרה יגרום להתשה שתגרום לאחד הצדדים להיכנע.

במילים אחרות, עבור מסגרת השיחה זו, הקונספט הנ"ל טוב כשיטה רטורית (ועל רטוריקה אפרט בפוסט אחר).

לסיכום(לבינתיים): מבנה הטיעון שהוצג בתחילת הפוסט לא מתאים לכל שיחה עם "חילופי דעות" שמטרתה היא הגעה להסכמה/פשרה.

(כמובן שאם אחד הצדדים סומך על הצד השני ורוצה להאמין לו, אז אין בעיה עם הקונספט הנ"ל, רק שאז אין בכלל אינטראקציה של "חילופי דעות" בין שתי הצדדים! ובכל אופן, ארחיב על מצב שכזה בפוסט על ספקנות מדעית וגם בפוסט על רטוריקה).

מהי האלטרנטיבה?

אז עכשיו, אציג דרך אלטרנטיבית לדיון/ויכוח – הדרך היחידה לדעתי להגיע להסכמה/פשרה.

ניתן להציג אותה באמצעות קונספט שידוע בפילוסופיה בשם "השיטה הסוקרטית".

הרעיון שלה פשוט: במקום שכל אחד כותב מאמר ארוך ומפורט על דעתו בכל פעם מחדש, צד אחד פשוט אומר את דעתו (מבלי לפרט לעומק), והצד השני מתחיל לשאול אותו שאלות על דעתו ו/או להעלות טענה/ות נגד.

הרבה פילוסופים משתמשים בקונספט זה כדי להציג את התורות הפילוסופיות שלהם, מאחר ודרך שיטה זו ניתן להבין את "ההליך המחשבתי" שהוביל אותם למסקנותיהם: השאלות שהם שאלו את עצמם בדרך, כל הטענות נגד שהם ו/או אחרים העלו שהם הפריכו, וכל שאר הפירוטים לדעתם והקשיים שהיו להם "בדרך".

לדעתי דיון "אופטימלי" הוא כזה שבו יש הקפדה עיקשת בדיוק על אותם דברים שיש עליהם הקפדה בדיאלוגים שמוצגים באמצעות "השיטה הסוקרטית", שהתעלמות מהם מובילה לסיום הדיאלוג.

והדברים האלו הם, כפשוטו כמשמעו – ה "בעיות הפוטנציאליות" בכל טיעון אפשרי שהצגתי בחלק ג'

כללי אצבע שימושיים בדיון מסוג זה

ובכל מקרה, להלן כמה "כללי אצבע" שלדעתי מסכמים את ה "בעיות הפוטנציאליות" החשובות ביותר בעת דיון:

א. אין כשלים לוגיים בשום היסק (תזכורת: אם הטענה הנבחנת היא "מדעית", אז היא רק צריכה להיות להיות תקפה "חיצונית ופנימית". להבנת הכוונה, הסברתי על המושגים בהם השתמשתי עכשיו בחלק ב'.

ב. כל בקשה להגדרה נענית בהגדרה ספציפית ככל האפשר. כדאי לזכור שככל שההגדרה פרקטית יותר (=אפשר יותר לדמיין את כוונתה בצורה מוחשית) – כך היא יותר קלה להבנה ופחות מעורפלת.

ג. אין כשלי רלוונטיות (סוג של כשלים לוגיים) בשום מקום – כל התייחסות לדבר שאיננו רלוונטי לנושא השיחה – זהות האדם ש "עומד" בצד השני, הרגשות שלו וכולי – מהווה כשל לוגי. ניתן למצוא מגוון כשלים מסוג זה בפוסטר הזה לדוגמה.

ד. הביסוס(חלק או כל ההנחות) של כל טיעון שמועלה, מוצק ומבוסס על מחקרים/לוגיקה מבוססת, ולא על אנקדוטות/אינטואיציה וכולי – רלוונטי אך ורק לטענות "מדעיות". ארחיב על כך בפוסט על "ספקנות מדעית".

ה. כל תגובה של אחד הצדדים מתייחסת לחלק המהותי בטענה האחרונה של הצד השני, או מבקשת להבין מהו החלק המהותי באותה טענה – כי צריך כל הזמן להתמקד רק בעיקר. חוסר מיקוד שכזה "יוצר" בזבוז זמן, ובלבול הדיון ע"י שינוי הנושא שלו.

ו. כל צד מוודא שהוא מבין טענה לפני שהוא מתייחס אליה – לפני שמתייחסים לכל טענה, כדאי לנסות להסתכל (לא במשך שעות, כן?) על ההנחות הסמויות שלה (ולשקול לשאול על מה אותם הנחות מבוססות), על הביטויים היותר מעורפלים שבה (ולשקול לבקש הגדרות ספציפיות עבורם), על ההיסק (האם הוא לגיטימי?), ועל המסקנות (מן הסתם).

בנוסף..

אם בכל זאת תהיו מעוניינים לנסח טיעונים בסגנון שיוסף מלר הציג, הנה כמה דברים שכדאי להסתכל עליהם ולבדוק אותם, שמתאימים למבנה שהוא הציג:

לחלק הצגת הטיעון:

א. פירוקו להגדרות

ב. פירוקו להנחות סמויות ולא סמויות

לחלק הנימוק/ים:

א. ניתוח האמינות שלו/הם

ב. ניתוח ההנחות הסמויות והלא סמויות שלו/הם

ג. בדיקת הקשר בין הנימוק/ים לטענה, והאם הטיעון תקף על פי כך

ד. האמינות שלו מוצקת (רלוונטי, כמובן, רק לטענות "מדעיות")

ה. יש לנימוק עצמו נימוק מסוים (אם כי כדאי להימנע מרגרסיה אינסופית, כמובן)

לחלק הדוגמה:

א. וידוא כי הדוגמה קשורה לטיעון

ב. וידוא כי הדוגמה מסייעת להבנת משמעותו של הטיעון (כלומר, מגדירה את אותה משמעות באופן ספציפי יותר)

לחלק הסיכום:

א. וידוא כי הוא אינו סותר את הטיעון.

(אולי אוסיף עוד)

זהו!

בפוסט הבא אדבר ספציפית על רטוריקה, כלומר, איך לשכנע(נטו) – ואיך לא "ליפול" לטכניקות שכנוע מניפולטיביות.

 

איך לנסח טיעון נכון – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ג'

אוקיי, אז עכשיו שהבנו ממה מורכב מטיעון, וקיבלנו עוד הסברים למושגים חשובים,

כעת אסביר מה עושים עם זה כדי לנסח טיעון נכון, ולזהות "בעיות" בכל טיעון באשר הוא.

ראשית, רק אז אזכיר: ניתן להסתכל על כל טיעון מ 5 היבטים לפחות: הקשר, הגדרות, הנחות, היסק ומסקנות.

עכשיו, שימו לב. בכל פעם שמועלה לכם טיעון, אפשר לנתח אותו בהתאם לכל אחד מ 5 ההיבטים האלו, ובאמצעות ניתוח זה לזהות בעיות פוטנציאליות. בפוסט זה אציין רשימה של בעיות פוטנציאליות שניתן למצוא בכל טיעון, עבור כל אחד מ 5 ההיבטים הנ"ל של כל טיעון, ואתן עצות לשאלות שאפשר לשאול כדי לחשוף את אותם בעיות, ואסביר איך לעשות זאת פרקטית בעת שיחה.

רק רגע לפני כן, אציין 2 דבר חשובים:

א. סתירה פנימית עשויה להיות לפחות ב 3 היבטים מבין החמישה: הגדרות, הנחות ומסקנות. זה בגלל שגם להגדרות, וגם להנחות, וגם למסקנות – יש הנחות עליהן הן מבוססות (ואפרט על כך בהמשך). וכל דבר שמבוסס על יותר מהנחה אחת – ההנחות שעליו הוא מבוסס עשויות לסתור זה את זה (לומר 2 דברים מנוגדים).

ב. כל אחד מ 5 החלקים הבאים חייב להיות קיים בכל טיעון כפי הצורך. אם יש ביטוי שהמשתמש בו לא יודע להגדירו, טיעון שמוצג ללא הנחות (לכאורה), או לא יודע אפילו לומר מה הוא בא לומר בשורה התחתונה בטיעון (מסקנות) – היננו פסול.

ג. עם זאת, לא לשכוח את ההבחנה בין דדוקטיביים, אינדוקטיביים ואבדוקטיביים. ככלל, חלק נכבד ממה שיהיה רשום כאן יהיה רלוונטי לכל סוגי הטיעונים. אך יהיו סעיפים מסוימים שכל התייחסות אליהן תהיה בעלת טעם אך ורק אם מדובר בטיעונים אינדוקטיביים. אחרים יהיו שימושיים רק כנגד טיעונים דדוקטיביים. נגד טיעונים אבדוקטיביים לא היה לי משהו מיוחד להוסיף.

כלל, טיעונים שידברו על תקפות והפרכת האפשרות של הטענה להיות אמת מוחלטת, יהיו רלוונטיות לטיעונים דדוקטיביים. אלו שידברו על דיוק הגדרות ו "החלשת" הטיעונים, יהיו רלוונטיות לטיעונים אינדוקטיביים. אם אתם זקוקים לרענון בהגדרות של סוגי טענות אלו, קראו על כך בחלק ב'.

כעת אסביר כיצד להשתמש בבעיות ובשאלות שיוצגו בהמשך הפוסט בזמן אמת. זה הולך להיות רלוונטי אך ורק למסגרת השיחה שכיניתי בחלק א' "אופטימלית", והיא מדברת גם על הטיעונים שאתם חושבים להעלות בעת שיחה, וגם על הטיעונים ששאר הצדדים בשיחה מעלים.

(על הדברים שכדאי להסתכל עליהם בכל שאר צורות השיחה, אם רוצים נטו לשכנע את הצד השני – ראו בחלק בו אדבר על רטוריקה).

הבהרה חשובה: בכל מקום שיהיה רשום בו "לבדוק" משהו, הכוונה היא לשאול את השאלות שהוצגו (או יוצגו?) בפוסט הזה, לפי ההיבט המתאים (הקשר/הגדרות/הנחות/היסק/מסקנות).

אז מה לעשות, בתכל'ס?

להלן ה "מתודה":

1. הגיעו להסכמה עם שאר הצדדים לגבי נושא השיחה, זמן תחילת השיחה ומשך השיחה. לדעתי שיחה המהווה דיון, בו אין דעות קדומות ויש הקשבה לשתי הצדדים, יהיה פרודוקטיבי הרבה יותר מויכוח, בגלל שכל הצדדים יהיו פחות "אטומים מחשבתית" (בזכות חוסר דעות קדומות, כך שהסיכוי להגיע להסכמה/פשרה גבוה יותר), וגם ירחיבו אופקים יותר (בזכות ההקשבה).
2. בדקו את טענתכם לפני שאתם מעלים אותה, בהתאם לבעיות שהוצגו כנ"ל, כדי "לנסח טיעון נכון".
3. בדקו כל טענה ששאר הצדדים מעלים בהתאם לשאלות והבעיות האפשריות הנ"ל – במידה ואחת מהם קיימת לגבי עמדתו המרכזית בשיחה (אם יש כזו), אז היא פסולה (אם כי לא בהכרח שגויה או אפילו לא נכונה – פשוט לא מוכחת טוב). כנ"ל לגבי כל טענה אחרת.
4. באופן כללי, זכרו שעל כל חלק (מלבד ההקשר) צריך קודם כל להבין מהו בטיעון (על אלו הנחות והיסקים הטוען ביסס את מסקנותיו, מהם בכלל מסקנותיו, וכולי), ורק אז לבדוק האם יש בו את אחת מהבעיות הנ"ל, ואם כן – להסביר זאת לטוען. זה הכל.

ומהם הבעיות הפוטנציאליות בכל טיעון אפשרי?

בהתאם להיבט:

1 – הקשר

טיעון ענייני (מתאים מבחינת ההקשר של), הוא טיעון ש:

א. לא מתעלם מהחלק המהותי בטיעון האחרון שהצד השני העלה

ב. לא מתעלם מהטיעון העיקרי של הצד השני בדיון/ויכוח

ג. לא מתעלם מאף טיעון שהצד השני כבר העלה בויכוח/דיון הנוכחי

ד. לא מתעלם מנושא הדיון (שצריך להיקבע מראש)

ה. לא מטיל ספק בדברים טריביאלים (כמו, "השם שלי הוא X"). זאת מכיוון שעם כל הרצון הטוב להטיל ספק בכל דבר, ברמה הפרקטית, יש גבול לכמות הזמן והאנרגיה שאפשר להקדיש לדיון/ויכוח אחד, ולכן יש להימנע מהעמקת-יתר בפרטים לא מהותיים.

ו. לא מבטא "כניעה סמויה" לטיעון העיקרי של הצד השני (כלומר, יוצא מהנחה שטענתו המרכזית של הצד השני נכונה)

הערה: גם 1.א. וגם 1.ב. יכולים להיות וראציות של הכשל הלוגי "איש קש" , שכולל סילוף של טענת הצד השני, בין אם מתוך אי הבנה, או כדי להפוך את הטענה ל "קלה יותר לתקיפה".

2 – הגדרות

כל משפט שנאמר במסגרת כל טיעון, כולל ביטויים שצריכים להיות ניתנים להגדרה (אחרת אין להם משמעות). כל הגדרה צריכה:

א. במידה ויש לה הגדרה מוסכמת (במילונים, באקדמיה ללשון העברית וכולי) – אסור להגדרה לסתור את ההגדרה הנ"ל.

ב. לא תהיה בלתי ניתנת להבהרה בפני עצמה (אם כי גם כאן עשוי להיות גבול לכמה אפשר להגדיר ולהגדיר את ההגדרה ולהגדיר את ההגדרה של ההגדרה..)

ג. להיות ברת משמעות. לדוגמה, לומר שההגדרה של "תפוז" היא "הדבר שאתה רואה בחנויות מתחת לכיתוב "תפוז"", לא אומר כלום, כי זה לא מתייחס לאף תכונה המיוחסת למילה "תפוז", ולא מתייחסת להגדרה/ות המוסכמת/ות שלה. גם להגדיר משהו כ "אלוהים" לא אומר מאומה בפני עצמו, כי "אלוהים" זאת מילה ללא הגדרה מוסכמת עם אינספור הגדרות אפשריות.

כעת, הבה אציג מושגים הרלוונטיים מאוד לעניין ההגדרות, אותם הגדרתי בחלק ב', לפיהם ניתן לשפוט האם כל ההגדרות של כל טיעון טובות:

א. ערפול – האם יש ביטויים מעורפלים איפשהו בטיעון? אם יש, חשוב לברר עם הטוען למה הוא בדיוק התכוון בהם.

ב. דו-משמעות –

ראשית, נתייחס לסוג דו-משמעות המכונה "semantic ambiguity" – טענות שאם מפרשים את המושגים שבהם בדרך אחת לא מחויבת, הטענות תקפות – אבל אם מסתכלים על כל הפרשנויות האפשריות האחרות שלהן, רואים שהן לא בהכרח תקפות, ואולי אפילו סביר שהם לא. חשוב לא להיות אופטימיים מידי – גם ביטויים שאינם מעורפלים יכולים לבלבל.

שנית, ישנו עוד סוג דו משמעות המכונה "Syntactic ambiguity" – טיעון הכולל לכאורה ביטויים מובנים, אך למעשה חלקם בעלי יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך ורק בגלל ההקשר של הטיעון. חשוב לשים לב להשפעתו של ההקשר, ולוודאות עם הטוען שהוא יודע להסביר מהי הפרשנות הנכונה לכל ביטוי שיכול לבלבל עקב הקשר הטיעון.

בנוסף, חשוב לשים לב האם ביטויים רבי-משמעויות מייצגים סוג של סתירה פנימית במשפט. יתכן שהטוען השתמש בכמה פרשנויות שונות של אותו ביטוי באותו הטיעון, אך באותו הקשר. במקרה כזה – הטיעון שלו פסול, משום שאין לו הגדרה ברורה לביטוי בו השתמש במספר הגדרות שונות עבורו.

ג. ביטויים חסרי משמעות –

ישנם ביטויים שלמעשה אין להם שום משמעות, כלומר, הם לא אומרים שום דבר מעשי. בעוד שיכול להיות קשה להבחין בהם בעניינים פילוסופיים, בעניינים פרקטיים/מדעיים בהם מתדיינים/מתווכחים באמצעות טענות אינדוקטיביות ותו לא, זה קל.

ביטויים אלו הינם בלתי ניתנים להפרכה או להצדקה, שוב, כי אין להם משמעות ולכן אין איך לדון עליהם בכלל.

דוגמה פשוטה לכך, שלקוחה היישר מפוסט ישן שלי: "להצליח בחיים".

מה זה אומר? להיות מפורסם? להרוויח מיליון ש"ח? לגור בדירה יקרה מהממוצע בארץ?? מה?

הייתי מגדיר ביטויים כאלו, כביטויים שהם כל כך מעורפלים, עד כדי כך שהאומר אותם כלל לא מייחס להם משמעות בעצמו, כלומר, התכוון למשהו ברור ופשוט לא הבהיר זאת.

דעתי האישית היא שלא ניתן להבחין בין ביטויים כאלו לבין ביטויים "משמעותיים" אך מעורפלים באופן עצמאי – יש לשאול את הטוען על משמעות הביטוי, ולראות אם הוא מצליח להצביע למשהו ברור או לא.

3 – הנחות

א. לכל הנחה יש ביסוס (שזה, במילים אחרות, טענה נוספת בה ההנחה היא המסקנה)

ב. לכל הנחה המהווה טענה "מדעית" יש בסיס אמין יחסית (חפרתי על זה ועל ביסוס טיעונים אינדוקטיביים בכלל בפוסט הזה)

4 – היסק

ברמה הבסיסית יותר – כל "שגיאה" בחלק ההיסק של הטיעון, מכונת "כשל לוגי".

וזה, להזכירכם, מתי שהמסקנה/ות של טיעון מסוים לא נובעות מההנחה/ות שלו.

לגבי מקרים ספציפיים יותר:

א. כאשר אין קשר בין ביסוס הנחה/ות הטיעון, לבין מסקנת/ות הטיעון. הסבר:

בכל פעם שמועלת טענה, חשוב להבין ישר במה היא נוגעת, על פי מהותה.

לדוגמה, כל טענה שמסבירה "למה נכון לעשות x", היא טענה "מוסרית", משום שמוסר, בהגדרה, הוא ענף בפילוסופיה שעוסק בשאלה "מה נכון לעשות" (לגבי כל מצב אפשרי).

זה גם למה טיעון שמהותו היא להסביר "למה נכון לעשות x במצב y", כאשר הוא נשען על הוכחות מדעיות לכך שמדובר במעשה "בעל השפעות חיוביות על z" (כאשר z הוא משהו הניתן לבדיקה אמפירית, לצורך העניין) – הטיעון לא תקף.

כי טענה שהמסקנה שלה נוגעת ב "מה הכי מוסרי", כאשר מוסר הוא נושא פילוסופי (כנ"ל), מוכיחים באמצעות נימוקים והיגיון בלבד, ולא באמצעות ראיות ומחקרים.

אולי גם ראיות יכולות לעזור לבסס חלק מההנחות של טיעון שכזה, אבל ההנחות עצמם חייבות להיות לגבי מוסר, כי ראיות לכל היותר יכולות להוכיח דברים שניתנים לבדיקה אמפירית (ומוסר איננו אחד מהם).

דוגמה לכך יכולה להיות, הטיעון על אכילת בשר שנשמע בערך כך: "זה לא מוסרי לאכול חיות, משום שתמיד רוצחים אותם באכזריות בדרך לפס ייצור המזון".

החלק השני של הטיעון, שמהווה את הנחת הטיעון (שתמיד רוצחים את החיות..) יכול להתבסס רק על ראיות, דהיינו, מדע. מסקנת הטיעון, מנגד, היא מוסר בלבד (שזה לא מוסרי לאכול חיות). גם אם ההנחה נכונה, אולי לאכול חיה לאחר שנרצחה "באכזריות" (מה הופך את הרצח לאכזרי?) על ידי אנשים אחרים זה כן מוסרי מהיבט מסוים, או בנסיבות מסוימות? מה אם חלק מהחיות ש "נרצחות באכזריות" היא חיות מסוכנות שידוע שרצחו בני אדם בעבר בעצמם..?

 

(אולי אוסיף עוד בהמשך)

5 – מסקנות

א. הבעיה העיקרית שיכולה להיות (רק) בחלק זה, קשורה לעניין ההגדרות – אם הטוען לא יודע להסביר את כוונת מסקנתו הרי שהטיעון שלו פסול, כי הוא לא יודע להסביר מה הוא טוען בתכל'ס.

ב. בנוסף, אם המסקנה "נראית" לכם שגויה, על אף שהטיעון תקף ואתם מסכימים עם הנחותיו, אז מבחינתכם, זהו טיעון פרדוקסלי. יש שיטה שבאמצעותה אולי תצליחו להפריך טיעונים שנראים ככה:

להפריך את ההנחות (reductio ad absurdum) – 

זוהי שיטה שמתמקדת במסקנה של טיעון ומראה שהיא מובילה ל "אבסורד" (בהכרח). במילים אחרות, לוקחים "השלכה" כלשיהי של המסקנה – ומציגים אותה כ "חלשה" (בלתי סבירה). כך לדוגמה, ניתן לפתור פרדוקסים (טיעונים דדוקטיביים ותקפים שהמסקנה שלהם בכל זאת לא נראית נכונה כמו ההנחות שלהם), אם כי אני לא בטוח אם זה שימושי גם לטיעונים דדוקטיביים, גם לאינדוקטיביים וגם לאבדוקטיביים.

6 – כללי

תחת סעיף זה אציין דברים שנכונים לגבי כל אחד מ 5 החלקים הקודמים – לא משנה איפה הם מופיעים, תמיד כדאי לבדוק אותם בכל אחד מהחלקים. את המושגים שיוזכרו תחת סעיף זה הסברתי בחלק ב'.

א. דיכוטומיה שקרית – טיעון שמציג 2 אפשרויות בתור האפשרויות היחידות, כשלמעשה יש אפשרויות נוספות. זה בסה"כ סוג של הנחה שגויה, לא משהו מיוחד.

ב. דוגמה נגדית – זוהי טענה שמביאה דוגמה כדי להפריך את הטיעון אליו היא מתנגדת. מטרת הטענה היא להפריך הכללה שהטיעון השני משתמש בה, באמצעות דוגמה המציגה מקרה שמפריך את ההכללה. לדוגמה, אם הטענה היא שכל תלמידי ביה"ס X לבשו היום חולצה כתומה, אז אפשר להציג תלמיד מביה"ס X שלבש היום חולצה אדומה כדוגמה נגדית. סוג הפרכה זה רלוונטי אך ורק להפרכת טיעונים בהם יש הכללה.

לסיום, אני רוצה להמליץ על הפוסט הזה, הכולל דוגמות ספציפיות לניתוחים של טיעונים שונים ומשונים, בהתאם למבנה של הטיעון שהצגתי ומתייחס לחלק מהבעיות הפוטנציאליות שציינתי כאן.

אז מה אפשר לשאול כדי לגלות את אותם בעיות בכל טיעון אפשרי בעת דיון/ויכוח?

ובכן, הבה נציג שאלות שניתן לשאול בעת דיון/ויכוח, שכל אחת מהם יכולה לחשוף אחת או יותר מהבעיות הנ"ל, לפי החלקים:

1 – הקשר

• איך טענתך קשורה לנושא השיחה? (פשוטו כמשמעו)
• איך טענתך האחרונה קשורה לעמדתך בשיחתינו? ("עמדתך בשיחתינו" = העמדה בה נקט הצד השני לפני כן הקשורה ישירות לנושא השיחה)
• כיצד טענתך מציגה נכון מה אני טענתי? (כדי שטענתך לא תיפול בכשל "איש קש"..)

2 – הגדרות

• מה ההגדרה שלך ל X? (כדי להבין טוב יותר את הטיעון של הצד השני, וגם כדי לשפוט את ההגדרה לפי "התאמה להגדרה מוסכמת"/עירפול וכולי)
• מהו X מההיבט Y? (כנ"ל, רק שהשאלה הזו ספציפית וברורה יותר, ולכן לדעתי עדיף לרוב להשתמש בה)
• (במידה והטענה הנבחנת אינדוקטיבית) – האם אתה יכול להגדיר את X במונחים כמותיים או סטטיסטיים?
• (אם זיהינו "דו-משמעות" בביטוי מסוים) – האם זה נכון שהפרשנות של X היא A ולא B?
• מהי המשמעות הפרקטית של טענתך? אתה יכול לפחות לתאר אותה עם אסואיציה מסוימת, כך שתהיה לה משמעות? (אחרת אין לטענה משמעות)

3 – הנחות

• על איזה הנחות הטיעון שלך מבוסס? (כדי למצוא הנחות שלא צוינו)

(הערה קריטית) – ואם כבר ב "הנחות שלא צוינו" עסקינן, בכל טיעון יכולות (ואף צפויות) להיות המון הנחות "סמויות", כלומר, כאלו שהצד השני לעולם לא יציין, אבל קיימות כחלק מההנחות לטיעון שלו. זה למה, בין היתר, כדאי לנתח את ההנחות של כל טיעון שמועלה, לפני שבכלל שואלים עליו. ראו דוגמה בפוסט על (איך למצוא שגיאות בכל טקסט אפשרי)

4 – היסק

• מה הקשר בין ההנחה X (מהטיעון שלו), לבין הטיעון שלך? (כדי לראות מהו ההיסק בטיעון של הצד השני, כדי שניתן יהיה לשפוט אותו לפי כשלים לוגיים וכולי)

5 – מסקנות

• על סמך מה הסקת ש X? (כדי למצוא הנחות שהצד השני שכח להזכיר [שאינם "סמויות"!], או לאימות האפשרות שאחת או יותר ממסקנותיו לא מבוססות על כלום).
• אתה מבין ש X אומר גם ש.. (משהו אבסורדי כלשהו), נכון? זה לא מונע ממך להסכים איתו? [זה למען שיטת "reductio ad absurdum"]

6 – כללי

(הערה: הבאים יכולים להיות רלוונטיים הן לגבי אחת או יותר מהנחותיו של טיעון מסוים, והן לגבי מסקנותיו):

• (אם הטיעון איפשהו מציג 2 אפשרויות כהיחידות) – אתה בטוח ש A ו B הם האפשרויות היחידות, כפי שהטיעון שלך רומז? אולי יכול להיות גם ש C?
• (במידה והטיעון כולל הכללה) – האם באמת ההכללה X מדויקת? האם אין מקרים יוצאי דופן שמפריכים את ההכללה שלך?

גרסה מתומצתת יותר

אם קראתם את כל זה ואתם מרגישים מוצפים, להלן מתודה פשוטה יותר, ש "מסכמת" חלק נכבד מהסעיפים הנ"ל לדרך פרקטית, קליטה, פשוטה וקצרה:

• קחו את הטיעון שלכם, ונתחו אותו כך:

1. נתחו את "הסימנים" – סימן ההנחה, סימן המסקנה, וכו'. כתבתי עליהם בחלק ב'. חשוב מאוד שיהיה לכם אותם, משום שזה מקל על הצד השני להבין את מבנה הטיעון שלכם.
2. סילוק כל המלל המיותר, כך שהטיעון שיישאר יהיה פשוט להבנה ומסודר. אמרות רבות עשויות לכלול בתוכם 2 טיעונים או יותר, שאינם קשורים זה לזה. אל תאמרו משפטים שכאלו – אמרו משפטים שכוללים טענה אחת בלבד – זאתי שאתם רוצים שהדו-שיח ביניכם לבין הצד השני יתמקד בה.

1. חלקו את הטיעון לפי חלקים – איזה חלק הוא ההנחה, איזה חלק הוא המסקנה, וכו'.

2. עברו על כל הטיעון, וודאו שאתם יודעים להסביר כל מושג וביטוי בו השתמשתם בטיעון. כי אם אתם לא, אתם לא לגמרי מבינים את הטיעון של עצמכם.

3. בנוסף, וודאו שאתם אכן מסכימים עם מסקנת הטיעון. לפעמים אנחנו מסוגלים לטעון טענות מבלי לשים לב שהמסקנה שלהם קצת שונה או לא רלוונטית למסקנה שאנחנו "מכוונים" אליה בטיעון. שימו לב, לדוגמה, שמסקנה כמו "מישהו יודע ש x הוא האמת", היא מסקנה שונה בתכלית מ – "x הוא האמת". הראשונה היא לגבי האם מישהו יודע ש x הוא האמת (בהנחה ש x הוא האמת), והשנייה היא לגבי, כמובן, האם x הוא האמת.

4. בדקו האם הטיעון שלכם תקף. (וכן, הייתי מת לכתוב כאן "ואחרי זה תבדקו האם הוא 'קול'. אבל אני מציע בו מתודה לבדיקת הטיעון שלכם באופן פשוט וקצר, שאפשר לעשות בראש או על הכתב תוך דקות אחדות לכל היותר)

5. אם מצאתם שהטיעון שלכם לא תקף, זה אומר שיש מאחורי מסקנה/ות הטיעון הנחות סמויות שלא ציינתם בטיעון. חשבו עליהם ושלבו אותם בטיעון.

ב. מזל טוב, אתם מוכנים להתדיין/להתווכח עם מישהו לגבי הטיעון. אם אתם בוחרים לעשות זאת, נתחו את הטיעון של הצד השני בדיוק לפי אותם שבעת השלבים בסעיף א' (רק עם הטיעון שלו במקום שלכם) – חוץ מזה שבשלב 4, אם יש מושג אחד או יותר שהצד השני משתמש בו שאתם לא מבינים, שאלו אותו למה הוא מתכוון במקום לבדוק במילון.

קחו בחשבון, כמובן, ש:

א. המתודה המתומצתת הזו מתאימה בעיקר לדו-שיח "חד-פעמיים", בו כל אחד מהצדדים שולח לשני "מאמר" בו הוא מציג את הטיעון שלו, ולא, לדוגמה, לדיון/ויכוח שנעשה פנים מול פנים.

ב. המתודה מתאימה לויכוחים/דיונים פילוסופיים, עם טענות דדוקטיביות. אני לא ארשום מתודה לויכוחים/דיונים "מדעיים" עם טענות אינדוקטיביות משום שזה הרבה הרבה יותר מסובך. כתבתי חפירה שתסייע לשם כך בחלק ו'.

הערה:

אפשר גם להטיל בטיעון כלשהו בדרך הבאה, כאשר נסתכל על כל טיעון במונחים של סיבה ותוצאה (כאשר ההנחות שמובילות למסקנה מסוימת הם "הסיבות", והמסקנה מהם היא "התוצאה"). המובן מאליו במקרה זה, זה להטיל ספק בכך שהסיבות מחייבות את המסקנה (שזה, כמובן, המהות של טיעון תקף). אבל בנוסף:

א. גם אם הסיבות מחייבות את המסקנה, האם המסקנה מתחייבת מהסיבות? כלומר, האם המסקנה יכולה לנבוע אך ורק מתוך הסיבות האלו, או אולי גם מסיבות אחרות? (או אך ורק מסיבות אחרות כלשיהן, וכו'. אפשר לצורך העניין לנסח זאת כך: האם אין מקרה בו המסקנה נכונה ללא קשר להנחות של הטיעון?)

ב. וגם אם המסקנה מתחייבת מהסיבות – אולי בעצם אין קשר סיבתי בין ההנחות למסקנות, ויש "גורם צד שלישי", שהטיעון לא מתייחס אליו, שהוא "הסיבה" לההנחות והמסקנה המדוברים של הטיעון, שהם רק "תוצאות" של גורם זה? (את זה אפשר לנסח כך: האם יש מקרה בו הסיבות משתנות והטיעון עצמו [המסקנה] תשאר זהה? ואולי להפך [כמו שנשאל בסעיף א']?)

זהו!

אני יודע שחסרות כאן דוגמות מעשיות, אבל קשה לשלב דוגמות מעשיות לנושאי מסובכים שכאלו בפוסט הזה. אולי אכתוב פוסטים בלי קשר למדריך שמציגים ניתוחים של דיונים שיכולים להיות שימושיים בתור דוגמות ספציפיות.

עכשיו יש לנו את העקרונות למען ניסוח טיעון נכון, ולמען זיהוי ניסוח טיעון לא נכון של אחרים (ושלנו, לפני שאנחנו מעלים את הטיעון בעל פה או על הכתב), ואפילו מתודה מתומצתת לבדיקת כל אלו אצלכם ואצל אחרים. בפוסט הבא אסביר משהו חשוב (וקצר) בקשר לדרך האופטימלית לנהל דיון (בלי קשר לתוכן הטענות שמועלה בו).

איך לנסח טיעון נכון – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק ב'

אוקי, בחלק הזה, כאמור, אסביר כיצד בנויים טיעונים.

נתחיל מהמבנה המוכר והבסיסי ביותר של טיעון:

"את החלקים אתם מכירים משיעור הבעה בכתה ז': כותרת לטיעון (פתיחה), הסבר לטיעון, דוגמא וסיכום."

אז לפני שנמשיך, אציג נקודת מבט אחרת לגמרי, מעמיקה הרבה יותר, על היבטים שונים שמהם ניתן להסתכל על מבנה של כל טיעון שמועלה בעת כל שיחה.

ראשית, נדבר על מבנה כל טיעון באשר הוא. כל טיעון כולל:

1. הקשר

הכוונה היא לקשר של הטיעון ביחס ל:

א. נושא השיחה (שכמו שהבהרתי קודם, רצוי שיקבע מראש)

ב. העמדה המרכזית בה נוקט הטוען ביחס לנושא השיחה (אם יש כזו)

הרי כדי שהשיחה לא תסתבך יותר מדי, וכדי לשמור על סדר, צריך ששני הצדדים יצמדו לנושא אחד לשיחה, ולכן חשוב להקפיד על זה.

ואם לאחד הצדדים יש עמדה מרכזית ביחס לנושא השיחה אותה הוא מציג במהלך השיחה, ואז מעלה טיעון שלא קשור בשום צורה לאותה עמדה, הרי שהטיעון הזה פסול, כי הוא לא מסייע לאותו צד בשיחה בשום צורה כדי להציג או להגן על העמדה שלו.

טיעון ללא הקשר מתאים, יכונה טיעון לא ענייני.

2. הגדרות

זה כבר קצת מסובך (בגלל זה הכותרת הפשוטה), אבל זה עוד חלק מהותי בכל טיעון ושאלה, ולכן קריטי להסביר אותו.

כל טיעון צריך להיות מורכב מהגדרות – פירושם לכל הביטויים שבהם הטיעון משתמש, that is. ואחד השאלות(המצוינות לדעתי) שכל צד עשוי לשאול, הם על ההגדרות למילים/ביטויים שהצד השני השתמש בהם בדבריו. דוגמות:

"טענת שמים מכבים אש. בהקשר הזה, כיצד אתה מגדיר "מים" וכיצד אתה מגדיר "אש"?"

בדוגמה לעיל, השואל מבקש הגדרות לשתי ביטויים מהותיים(כלומר, הבקשה שלו עניינית) בטיעון של הצד השני.

ישנם מגוון ביטויים להם ניתן למצוא הגדרות מוסכמות בכל המילונים (ו/או באקדמיה ללשון העברית), בעוד ישנם ביטויים שנויים במחלוקת מבחינת כוונתם, ביטויים עם המון משמעויות (כאשר משמעותן תלויה בהקשר בה הם נאמרו), וכולי.

דוגמה: חוכמה. לדעתי קשה להגדיר את המילה הזו מבלי שההגדרה עצמה תהיה מעורפלת מאוד, ו/או כזו שהרבה לא היו מסכימים איתה. יש שהגדירו כחוכמה כ IQ גבוה (אם כי המגדירים אינטליגנציה באותה הצורה), אחרים קישרו אותה ל "הבנת המציאות", אחרים אמרו שהיא "יכולת זיכרון"..

מאחר והגדרה של כל ביטוי בכל טיעון מייצגת את הכוונה של כל צד בדבריו בשיחות המדוברות, תיאום הגדרות (הבהרה והסכמה של שני הצדדים על ההגדרות הרלוונטיות לשיחה) הוא קריטי – במיוחד על נושא השיחה, כדי ששני הצדדים יסכימו על מה בדיוק הם מתדיינים/מתווכחים.

במיוחד אגב, מאחר ושפה, באופן כללי, היא משהו שאנחנו בני האדם המצאנו – ולכן אנחנו יכולים לסלף ו "לשחק" אתו כעוות נפשנו. כל אחד יכול להשתמש בהגדרות אחרות לאותם ביטויים ובאותם הקשרים. לכן כל כך קריטי לא להסס לשאול את הצד השני למה הוא מתכוון בכל מילה שאתם לא חושבים שאתם בטוחים שהבנתם.

3. הנחות

כל טיעון מבוסס על הנחה אחת לפחות.

ישנם הנחות המכונות "אקסיומות" (הנחות שמתייחסים אליהם כ "אקסיומות", מתייחסים אל ההנחות ההלו כאל עובדות ללא הוכחת נכונותם).

יתכן כי עצם השימוש באקסיומות נובע כדרך להימנע מרגרסיה אינסופית – שכן על כל הוכחה שתינתן לכל הנחה, תמיד אפשר לבקש הוכחה להנחות שמבססות את ההוכחה האחרונה.

בכל אופן, בכל מה שקשור להנחות, יש כמה היבטים איך לנתח ולהסתכל על כל אחת מהם בעת דיון/ויכוח, שעליהם אפרט בפוסט אחר, אבל רק כמבוא, הנה רשימה של ההיבטים:

• אמינות (ארחיב על זה בפוסט אחר)
• מהימנות (מושג מעולם המחקר המדעי שקשה להבנה על ההתחלה, אגע בו בפוסט אחר)

4. ההיסק

ההיסק הוא מה שמקשר בין ההנחות לבין המסקנה. טיעון שאיננו כולל היסק נחשב לטיעון לא מבוסס, כי לא משנה כמה הנחות מבוססות יש לו – אין הוכחה שההנחות קשורות איכשהו למסקנת הטיעון.

בנוסף, חשוב לדעתי להדגיש בפילוסופיה, יש הבחנה בין מגוון עצום של "סוגים" של היסקים, אם כי אני מעדיף לא להזמין אתכם לקרוא בויקיפדיה עליהם הפעם כי אין שם מקורות.

5. מסקנות

המסקנות של טיעון הם כמובן השורה התחתונה שלו – התכל'ס שלו – מה בעצם הוא אומר.

מבחינתי, בדיון אופטימלי, אין זה משנה אם כל צד מציג את טענתו המהותית, דהיינו, חלק המסקנות של טענתו המרכזית בדיון – בסוף הדיון, באמצע או בתחילתו – שכן אני חושב שדיון יותר פרודוקטיבי הוא כזה שבו כל עמדה לא מיד מוצגת בפירוט מעמיק על תחילת השיחה, אלא "מתבררת" בעקבות שאלות (ענייניות) מהצד השני בדו השיח.

שימו לב שכל אחד מחמשת החלקים הללו חייב להיות קיים בכל טיעון. טיעון שאין לו את אחד מארבעת המאפיינים האלו הוא פסול (להבנתי).

יוסף מלר (כפי שהצגתי קודם) הציג את המבנה של טיעון לפי המבנה הבא: הצגה -> נימוק -> דוגמה -> סיכום.

אז מבחינתי, בהקשר לפוסט זה, אפשר לחשוב על המבנה שיוסף הציג כך: חלק הצגת הטיעון, הוא בעצם חלק הצגת המסקנה של הטיעון, חלק הנימוק מייצג את חלקי ה הנחות וה היסק של הטיעון, חלק הדוגמה בסה"כ מסייע להבין את המשמעות המעשית של המסקנה של הטיעון (קשור לחלק ה הגדרות), וחלק הסיכום מסכם את מה שהוסבר. חלק ההקשר קשור לדברים שלא נכתב עליהם בטיעון עצמו: האם הטיעון נכתב/נאמר ב "סיטואציה" עניינית ביחס אליו?

כעת, נסתכל על 3 סוגים שונים של טיעונים:

1. דדוקטיבי 

סוג טיעונים זה נפוץ בדיונים פילוסופיים. טיעונים אלו מתיימרים להיות נכונים "על פי ההנחות", כלומר, המסקנות של טיעונים אלו מתיימרות לנבוע מההנחות שלהם. אם ההנחות של טיעונים אלו נכונות – המסקנות בהכרח נכונות. נרחיב על כך בהמשך.

ויקיפדיה העברית, אגב, מגדירה את ההיגיון של טיעונים אלו כ "הסקה מהכלל אל הפרט", מה שמתלכד עם ההגדרה שלי, משום שהכוונה (לבהנתי) היא שאם משהו נכון לגבי קבוצה מסוימת, אז אותו משהו בהכרח נכון לגבי פרט מסוים ששיך לאותה קבוצה. היגיון שכזו עושה למעשה את ההפך מהכללה.

עוד מושגים שמסייעים להבין את החלקים של כל טיעון ומשמעותו:

1. "חיסול משולב" – מדובר בטיעון תקף, שסביר שיהווה בטיעון טיפוסי רק חלק קטן מכל הטיעון. משמעותו היא פשוטה: אם A ו B נכונים, אז A נכון, ו B נכון. לא ממש עוזר, אבל זה גם חלק מטיעונים מסוימים.
2. "סילוגיזם" – מדובר בשם לקבוצה של טענות, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם מורכבים מ 2 הנחות, מסקנה אחת – והם תקפים. יש מגוון סוגים של "טענות סילוגיסטיות". אם תרצו לקרוא עליהם עוד, יהיה קל יותר (אם כי אולי אמין פחות) לקרוא על זה בקלות דרך ויקיפדיה העברית.
3. "הפרדה לוגית" – מדובר בקבוצה של טענות, בהם יש לפחות 2 הנחות ו לפחות מסקנה אחת, כאשר הנכונות שלהם תלויה בזה שלפחות אחת מן ההנחות נכונות. מספיק שאחת מההנחות נכונות – והמסקנה (לפי הטוען) היא נכונה. רלוונטי גם לעולם התכנות.

2. אינדוקטיביים

סוג טיעונים זה נפוץ בדיונים מדעיים. טיעונים אלו הם עניין של סטטסטיקה ותו לא. זאת אומרת:

• המסקנות של טיעונים אלו לעולם לא ינבעו מההנחות שלהם – כלומר, הם לעולם לא יהיו תקפים.
• טיעונים אלו לעולם אינם מתיימרים להיות נכונים באופן אובייקטיבי – הם כן מתיימרים להיות "אמינים"/"סבירים" וכו'.

בגלל זה נהוג למדוד טיעונים אלו לפי "מדרג" מסוים, מחלש לחזק. טיעון אינדוקטיבי "חלש" הוא לא אמין והסבירות שהוא נכון נמוכה, וטיעון "חזק" מבוסס על מקורות אמינים יחסית והסבירות שהוא נכון גבוהה (כמובן שהאמינות והסבירות הם סובייקטיביים – אך יש מדדים מקובלים לקביעתם, על כך בהמשך).

סבירות הטיעונים סוג מזה עשויה להיקבע לפי שאלות כמו, עד כמה אמין כל מחקר עליו הטענה מתבססת (אם בכלל), כמה מחקרים יש שמסכימים עם הטיעון, ועוד כל מיני בדיקות מתודולוגיות וסטטיסטיות, שניתן למצוא להן התייחסות בפוסט שכתבתי על ספקנות מדעית.

חשוב לציין שבשיחות בהם מועלות טיעונים כאלו, רמת האמינות/סבירות שהשומע ידרוש על מנת שהם יחשבו ל "גבוהים מספיק" יהיו גבוהות יותר בנושאים שיותר חשובים לשומע. איפה תעדיפו טיעונים "חזקים יותר": בשיחה על עניינים רפואיים, או על תפקיד כל דמות בסרט "באטמן נגד סופרמן"?

ישנם לפחות 3 סוגים אפשריים של טיעונים אינדוקטיביים:

1. טיעון מאנלוגיה – אילו קבוצה של טיעונים, שאת המכנה המשותף שלהם ניתן לדעתי לבטא כך:

הנחה 1 – X דומה ל Y.
הנחה 2 -X הוא Z, לא מכיר את Y.
מסקנה (משתי ההנחות) – כאשר אכיר את Y, כנראה אגלה שהוא Z.

כלומר, הדימיון בין העצמים בעיניי הטוען משכנע אותו שמשהו אחר ביחס לשניהם (אהבתו כלפיהם) יהיה זהה.

1. תנאי (X נכון בתנאי Z). ניתן לחלקו לכמה סוגים:

א. מושגי – אם X הוא Z, אז הוא Y. לדוגמה: אם הדבר הלבן הזה בצד משמאלי עשוי מבטון – הוא קיר.

ב. מקרי – לעשות X יגרום למקרה Y. לדוגמה: ללמוד לפחות 3 שעות ביום למבחן בעוד שבוע, יגרום לכך שאקבל בו לפחות 70.

ג. מוסרי – טענות הרלוונטיות ל "מה נכון/לא נכון לעשות". לדוגמה: אם X הורג מישהו עכשיו, הוא עכשיו מבצע מעשה לא מוסרי.

בהקשר הזה, כדאי להכיר את המושג "מתאם" – הכוונה לקשר בין התנאי X, לבין הטענה שתלויה בו Y. מעבר לזה אני לא יודע להסביר.

1. סילוגיזם סטטיסטי (בהמשך הפוסט אסביר מה זה סילוגיזם – אך זה לא חשוב כרגע)  – הגרסה הקלאסית של הסקה "מהפרט אל הכלל", להבנתי. הטענה הזו מניחה הנחות מכלילות המבוססות על סטטיסטיקות שנבדקו, ומהנחות אלו, מסיקה מסקנה על פרט מסוים המהווה מהחלק מהקבוצה עליה ההכללה של ההנחה, כלומר:

הנחה 1: רוב קבוצה A היא B.
הנחה 2: C הוא חלק מקבוצה A.
מסקנה: רוב הסיכויים ש C הוא B.

(שימו לב, כמובן, שזה לא טיעון תקף – אף טענה על 'סיכויים' לא יכולה להיות תקפה).

בנוסף אפשר כמובן להשתמש בכל הטיעון הזה כבסיס לטיעונים אחרים, כמו לדוגמה: "אם תצטרף לקבוצה A, סביר להניח שאתה תהפוך/תמשיך להיות B!"

בין כה וכה, טענות מסוג זה יכולות ואולי מחויבות להתבסס על מדגם.

מדגם פירושו נתונים שנאספו לגבי קבוצה מסוימת של פרטים (אובייקטים). מדגם משומש לצורך הכללות סטטיסטיות ומסקנות המבוססות עליהן. מעבר לכך לא ארחיב, שוב, כי אני לא בקיא מספיק.

הערה: יש סוג אחר של טענות "סטטיסטיות" שיכולות דווקא להיות טענות דדוקטיביות – טענות בהן המסקנה זהה בדיוק לנתונים שנאספו על ידי המדגם – אין הסקה לקבוצה קטנה או גדולה יותר מזו שבמדגם.

(אגב, חשוב לי לציין שמצאתי עוד כמה סוגים, אבל השתדלתי לכתוב רק את אלו שגם נראים לי מבוססים, וגם שאני בטוח שאני מבין אותם)

3. אבדוקטיבית

אני לא כל כך מבין בעצמי על טיעונים אלו, אבל רק אתמצת את המעט שכן הבנתי בבירור (שחלקו רשום בויקיפדיה):

טיעונים אלו גם נפוצים בעיקר בדיונים מדעיים. גם המסקנות של טיעונים אלו לעולם לא נובעות מההנחות שלהם. טיעונים אלו פשוט משתמשים באיזשהי הנחה (נקרא להנחה זו X, לצורך העניין), ועוד הנחה הרלוונטית לכיצד יקבע ההסבר הטוב ביותר עבור X. וההסבר הטוב ביותר – הוא למעשה המסקנה של טיעונים אלו.

בנוסף:

• סוג נימוק זה נחשב לזהה לחלוטין לנימוק אינדוקציה עבור שלב ההשערות של מחקר מדעי, על פי השיטה המדעית.
• זה הוגדר בעבר כדרך לנמק תצפיות, כלומר לחלק הדיון של מחקר מדעי.
• יש הטוענים שטענתו המרכזית או כל טענותיו של הפרגמטיזם מבוסס על סוג נימוק זה.
• – טיעונים אלו "חזקים" יותר ככל שהם מסבירים כמה שיותר דברים שהם מניחים כנכונים עובדתית. בקהילה המדעית, טיעונים אלו יכולים גם להיות כפופים ל "חוקים" מסוימים שקובעים כיצד "מותר" להם להסביר את מה שהם מסבירים.

מושגים חשובים הרלוונטיים למבנה של כל טיעון:

עכשיו שאנחנו מבינים איך לנתח מבנה של טיעון, צריך להכיר את המושגים הרלוונטיים שבהם נשתמש על מנת "לשפוט" את הטיעון, מה שמסייע להבין כיצד לנסח אותו בצורה נכונה (וגם כיצד לשלול את הטענות של הצד השני):

1. כשל לוגי

כשל לוגי, במובנו הנפוץ (להבנתי), הוא היסק (חלק ממבנה כל טיעון) "לא לגיטימי", כלומר, כזה שסותר חוקי לוגיקה בסיסיים בפילוסופיה, ו/או סותר את תרבות הדיון בתחום הפילוסופיה.

ישנם כשלים לוגיים הרלוונטיים גם לחלק הראשון של הטיעון שציינתי (ההקשר), כמו לדוגמה, אד הומינם – תקיפת טוען הטענה במקום את הטענה שלו לגופה. טענה המגיבה לצד השני תוך התעלמות מטענתו היא טענה לא עניינית.

דוגמה:

אם A נכון, אז B נכון. (הנחה)

B נכון. (הנחה)

לכן, A נכון. (מסקנה)

שימו לב שבטיעון זה יש הנחה סמויה: ש B יכול להיות נכון אך ורק במידה ו A נכון. אבל אולי B יכול להיות נכון גם אם A לא? אולי B נכון גם אם Z נכון?

מכיוון שההנחה הסמויה הזו מתעלמת מהאפשרות שציינתי (ואינספור) נוספות, יש לנו כאן כשל לוגי (שלא מצאתי את שמו), אז הטיעון בדוגמה לעיל איננו תקף.

בנוסף, ישנה חלוקה חשובה של כשלים לוגיים ל 2 סוגים: פורמליים ולא פורמליים. אני לא סגור על ההבדלים ביניהם, אבל להבנתי:

כשלים פורמליים – אלו למעשה הכשלים הלוגיים שהופכים טיעונים דדוקטיביים ללא תקפים.

כשלים לא פורמליים – אלו כשלים שאינם קשורים לתקפות, אלא ל – "רמת אמינות נמוכה", דהיינו, למהלכים לוגיים שנחשבים ל "חלשים" יחסית (ורלוונטיים אך ורק לטיעונים אינדוקטיביים).

הכללות בהקשר זה הם דוגמה מצוינת לדעתי. כשמישהו טוען ש "רוב האנשים בחתונה של שלמה לא מודעים ל X", רק מניסוח המסקנה ניתן להסיק כי יש בטיעון זה כשל לא פורמלי, כי איך לאפשר להוכיח לאלו דברים אדם מסוים מודע ומה לא, שלא לדבר על להוכיח זאת על "קבוצה" של מאות אנשים?

חשוב להדגיש כי גם אם היסק בטענה כלשיהי "נופל" בכשל לוגי מסוים, אין זה אומר שהטענה שגויה. על בסיס זה, פילוסופים קדמונים המציאו גם את "כשל הכשל" – כשל לוגי היוצא נגד ההיסק לפיו אם טענה שהמסקנה שלה היא X איננה תקפה, אז X הוא שגוי.

בהקשר זה, אני ממליץ לקרוא את הפוסטר הזה, שכולל מידע על מגוון כשלים לוגיים, שכל אחד מהם מוסבר אולי ב 15 מילים (בממוצע).

דוגמה מעניינת מאחד הכשלים המעניינים בפוסטר שקישרתי אליו: הרינג אדום (Red herring)

זהו מהלך פסול בעת דיון/ויכוח, ש(נחשב) לכזה המסיח או מטעה את השומע. באופן כללי, חשוב להיזהר מזה ושאר "הסחות דעת" שמקשות על הטלת ספק בטענה מצד השומע, ואתייחס לזה שוב בהמשך הפוסט.

המהלך הזה, ספציפית, קיים בטיעונים שמסקנתם אינן רלוונטית לנושא הדיון/ויכוח. במילים אחרות, הוא קיים אצל כל טענה בה הטוען מסכים להיכנס לדיון/ויכוח על X, ואז טוען את הטענה, שמסקנתה לא רלוונטית ל –  X.

2. תוקף

למילה 'תוקף' יש מספר משמעויות אפשריות (לא כולל המשמעות של: תאריך התפוגה של מזון כלשהו), הבה נבחן אותן:

א. תוקף (פילוסופיה) – בפילוסופיה, תוקף מייצג את "הלגיטימציה" של טיעון. אם טיעון מסוים הוא "לגיטימי" מבחינת הלוגיקה שמאחוריו, הוא יחשב לטיעון תקף. אחרת, הוא יחשב ללא תקף.

תקפותו של טיעון נשפטת על פי השאלה הפשוטה הבאה:

"האם המסקנות של הטיעון נובעות מההנחות שלו?"

או במילים אחרות: אם נניח שכל הנחות היסוד של הטיעון נכונות, האם זה מוכיח שהמסקנה שלו נכונה?

שאלה זו מכוונת לבדיקה של חלק מההיסק של הטיעון: הםא הוא תקין? האם אין בו שום כשלים לוגיים? אם כן, הטיעון תקף. אם לא, אז לא.

כמובן שטיעון תקף איננו בהכרח טיעון נכון. טיעון תקף הוא טיעון שבו אין הנחות המבססות את המסקנה שאינן מוזכרות בטיעון. ז"א שבטיעון תקף, ההנחות נמצאות "בקורלציה" עם המסקנה/ות – אם כל ההנחות נכונות, כל המסקנות בהכרח נכונות. ואם אפילו אחת מההנחות שגויות – בהכרח לפחות אחת מהמסקנות שגויות.

עם זאת, כל טיעון דדוקטיבי יכול להפוך לתקף כל עוד מוסיפים אליו את כל ההנחות הרלוונטיות, לכן למעשה, תקפות לעולם לא קשורה בשום צורה להאם טיעון נכון או לא – אלא רק להאם הוא מנוסח היטב ומובן.

ב. תוקף חיצוני ותוקף פנימי (מדע) – אלו שני סוגים שונים של תקפות, שגם קשורים לחלק ההיסק של הטיעון. עם זאת, תקפים אלו רלוונטיים אך ורק לטיעונים הניתנים לבדיקה אמפירית (אני נוהג לכנות אותם, לצורך הפשטות: "טיעונים מדעיים"). הבה נפרק אותם:

תוקף פנימי – להבנתי, הגדרתו הבסיסית של "תוקף פנימי" במדע, זהה להגדרה של "תוקף" בפילוסופיה: תכונה של טיעון שההיסק "לגיטימי", ולכן המסקנות נובעות מן ההנחות. רק ש "תוקף פנימי", להזכירכם, קשור רק ל "טיעונים מדעיים".

כדי להבין את כוונתי, נעזר בדוגמה: אם אתם טוענים "טענה מדעית" המבוססת על מחקר (לדוגמה: ניתן לרפא מחלת סרטן מסוג X באמצעות Y), וההנחות וההיסק שלה קשורים במחקר כלשיהו (נגיד: ההנחה היא שנעשה מחקר כזה או אחר על ככה וככה, וההיסק הלוגי הוא שבזכות זה שהמחקר כלל קבוצת ביקורת הוא "מספיק אמין"),

אז ה "תקפות פנימית" של טענה זו תלויים במאפיינים שנהוג להשתמש בהם כדי להוכיח את טענתכם ה "מדעית". בדוגמה לעיל, אני מניח שיהיו עוד הרבה מאפיינים רלוונטים לגבי אותו מחקר שיועמדו לדיון, כמו המתאם שהיה בו, המדגם, הנתונים, ביקורת העמיתים שעבר, איפה פורסם וכולי. אם אתה לא מכירים את המושגים האלו, דעו שאפרט עליהם בפוסט שיהיה ספציפית על ספקנות מדעית.

בתמצית, נראה לי שתקפות פנימית במדע היא למעשה מניעה מכשלים לא פורמליים, שלדעתי רלוונטיים יותר לטיעונים "פרקטיים" יותר, כמו כאלו הקשורים לתחומי המדע.

תוקף חיצוני – אני ממש לא בטוח לגבי זה, אז לא אפרט לגביו, אם כי נראה לי שזה קשור להסתברות (הסטטיסטית) ש X (כאשר X הוא המסקנה של טיעון כלשיהו) יהיה תמיד נכון בנסיבות בהם הוא נכון לפי הטיעון, או משהו בסגנון. אולי אתם תבינו טוב ממני את העניין מהמאמר הזה.

3. סתירה פנימית

סתירה פנימית היא "תופעה" פשוטה מאוד. במידה ו:

מישהו טוען X,

ואז טוען Y,

ו Y סותר את X,

ואותו מישהו לא חוזר בו מאף אחד משני הטיעונים הנ"ל,

אז אותו מישהו סותר את עצמו (באופן פסול).

אגב, פילוסופים מהעת העתיקה המציאו חוק בסיסי בלוגיקה שמתנגד לסתירות פנימיות, המכונה "חוק האי סתירה".

1. קול (soundess)

טיעון "קול", הוא טיעון תקף, שכל ההנחות שלו נכונות, ולכן המסקנה שלו בהכרח נכונה.

עם זאת, ישנם טיעוני "קול" שיחשבו לנכונים אך חסרי משמעות וחשיבות לחלוטין, וישנם טיעוני קול שלא יחשבו לנכונים למרות שהם בהגדרה חייבים להיות כאלו. ארחיב על כך בהמשך.

1. הכללות

א. הכללה חפוזה – הכללה שמתיימרת לייצג קבוצה מסוימת של פרטים, כאשר היא מתבססת על מדגם (המושג הוצג קודם) קטן מידי. אם יש בישראל 7 מיליון איש, לדוגמה, וכ – 30% מהם מנהלים אורך חיים דתי, זה לא אומר שסביר להניח שכל ישראלי שפוגשים ברחוב הוא דתי.

(אולי אוסיף עוד)

6. מדגם מוטה

שוב, בהתייחס למושג 'מדגם' שהוצג קודם, יש אפשרות שהמדגם יהיה מוטה, כלומר – שהמדגם ייעשה בצורה שמראש תגדיל את הסיכויים להגיע למסקנה שמכיני המדגם רצו להגיע אליה (מאחר והמילה "מוטה" מגיע מהמילה "הטייה", שפירושה הפשוט ואולי הנפוץ ביותר – השפעה מתוך רצון להאמין למסקנה/טענה מסוימת).

קשה לי להסביר מעבר לזה כי לא ממש הצלחתי להבין מעבר לזה, מוזמנים להיכנס לערך בויקיפדיה ולנסות להבין יותר.

מקרה דומה, אגב, הוא מקרה בו השאלה של הסקר תנוסח בצורה שתעודד אנשים לענות תשובה מסוימת, אבל פוגעת בערך של המדגם. לדוגמה, אני שואל במסגרת סקר: "האם אתה אוכל מזון מעובד שמיוצר ע"י עסקים שכסף הוא הדבר היחידי שמעניין אותם?" – במקרה כזה, סביר להניח שאקבל יותר "לא" מאשר אם הייתי פשוט שואל: "האם אתה אוכל מזון מעובד?", ולכן המדגם שיצא לא מעיד על כמה מזון מעובד האנשים הכלולים במדגם אוכלים.

7. דו-משמעות (ambiguity)

ביטוי "בעל" דו-משמעות, הוא למעשה כל ביטוי שיש לו יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך ניתן לפרש אותו נכון באמצעות ההקשר של המשפט בו הביטוי הועלה. המילה "ספר" לדוגמה, יכולה להתייחס או לכרכים האלו המלאים בניירות בתוכם (חחח), או לאדם העוסק בלטפח שערות.

8. ערפול
ביטוי מעורפל, הוא למעשה כל ביטוי שיש לו יותר מפרשנות אפשרית אחת, אך לא ניתן לדעת (לבד) מהי הפרשנות הנכונה של הביטוי במשפט בו הוא נאמר, משום שהביטוי המעורפל לא "מדוקדק".

דוגמה פשוטה: אני בגובה 1.90 מטר ולכן אני גבוה.

מז"א אני "גבוה"? איזה גובה זה "גבוה"? ואם היית מדבר על ארנב (לדוגמה) בגובה 1.90 מטר, גם אז היית אומר שהוא רק "גבוה", ולא יותר מזה?

שאלות מהסוג שהעליתי בפסקה הקודמת עוזרות להבין את הביטוי המעורפל בצורה מדויקת כאשר מפנים אותן לטוען.

1. פרדוקס

פרדוקס הוא טיעון המהווה "בעיה לוגית" בעיניי מישהו – כלומר, פרדוקס הוא סובייקטיבי בלבד. "הבעיה הלוגית" הזו, לפי ויקיפדיה, היא בטיעון שלכאורה נראה (בעיניי מישהו!) תקף ובעל הנחות נכונות, ולמרות זאת המסקנה שלו "נראית" שגויה.

דוגמה לפרדוקס ש "נובע מערפול", הוא "פרדוקס סוריקס" –
מבנה הטיעון הפרדוקסלי המדובר בפרדוקס הזה הוא:

X כולל או חסר מאפיין Y. שינוי מזערי ב Y אצל X לא יביא או יסיר מ X את מאפיין Y. לכן, X לעולם לא יוכל להשיג או להיפטר מ Y, לא משנה כמה X ישתנה.

הפרדוקס הזה נובע מהערפול של מאפיין Y, שיכול להתייחס למושגים כמו: עני/מאושר/גבוה/רטוב וכו'. אם Y יהיה מוגדר היטב עם מספר כלשיהו, אז יהיה קל להוכיח מה X יצטרך כדי להביא או להסיר מ X את מאפיין Y.

בהקשר, יש את זה אציין שיש כשל לוגי שנוגע בדיוק באותו העניין כמו הפרדוקס הזה, למעוניינים להעמיק.

ואיך לזהות את החלקים של כל טיעון?

ניתן לעשות זאת בעזרת זיהוי "סימנים" (Road Markers). הכוונה היא לביטויים שניתן באמצעות להבין את התפקיד והמשמעות של ביטויים אחרים בטיעון. סימנים של הנחה (או סיבה, אפשר להתבלבל ביניהם), סימנים של מסקנה, טיעון, הבטחה, הגנה, ביטול והערכה. נסביר וניתן דוגמות:

• הנחה/סיבה: "אני אצליח כי אני גבוה" – כלומר, המסקנה של הטיעון היא שאני אצליח, וההנחה שעליה אני מתבסס, היא הגובה היחסית גבוה שלי.

ניתן להסתכל על זה גם כסימן של סיבה, וגם כסימן של הנחה. אז אל תשכחו: בכל טיעון, ניתן להגדיר כל הנחה כ "הסיבה או אחת הסיבות למסקנה". אבל היא לא – הסיבה לכל המסקנה היא הנחה אחת או יותר בשילוב עם היסק לוגי כלשיהו.

עם זאת – חשוב לשים לב שבטיעונים מסוימים, מה שמנוסח כאילו הוא אחת מהנחות הטיעון – הוא למעשה המסקנה. ניקח לדוגמה טענה דומה: "אני הצלחתי כי הייתי גבוה".

על פניו נשמע שהטענה הזאת זהה לדוגמה הקודמת, אך למעשה, יש הבדל מהותי: הטענה השנייה מציגה את הפעולה מהשורש צ.ל.ח בלשון עבר – וזה אומר, שהיא מתייחסת אל ההצלחה שלי כאל הנחה בטיעון, כאשר המסקנה של הטיעון ("כי הייתי גבוה") – נועדה בעצם לספק הצדקה לאמונה. כי הרי אם היא הייתה רוצה להוכיח שהצלחתי בעבר, זה שאני גבוה לא מוכיח את זה. אם אני יכול להראות תצלומים/מודעות וכו' לפיהם הצלחתי במה שאני טוען שהצלחתי בו, אז ורק אז סביר ש "אני הצלחתי" היה מסקנת הטיעון.

מנגד, כמובן, הטענה "אני אצליח כי אני גבוה", לא בהכרח מניחה שאני אצליח – היא נועדה לשכנע שאני אצליח, באמצעות הנימוק "אני גבוה". הרי אני לא יכול להוכיח בוודאות אירוע בעתיד. לכן, בטיעון זו ההצלחה היא המסקנה, לא ההנחה.

• סימן טיעון: "אני חושב שהוא חזק" – הטיעון עצמו הוא שהוא חזק, והמילה "חושב" היא בעצם הטענה של הדובר שהוא טוען ש "הוא חזק" זה טענה שהוא חושב שהיא נכונה. במילים אחרות, הוא טוען שהוא חושב שהוא חזק.

מבולבלים? לא נורא, גם אני לא לגמרי הצלחתי להבין את זה, אז לא ארחיב מעבר לזה.
– סימן מסקנה: "זה לא בריא ולכן זה מזיק"* – הטיעון הוא שזה מזיק, והמילה "לכן" מבהירה את זה שההצהרה "זה מזיק" מהווה למעשה מסקנה – חלק מהמסקנה מהטיעון שמעלה הדובר.

• אם שמתם לב – כן, הטיעון הזה אולי נראה תקף אך לא ניתן לבדיקה ואף בעל כשל לוגי בשם "טענה טעונת הוכחה". אבל זה רק דוגמה – כל הטיעונים הנ"ל הם חסרי משמעות עד כדי כך שהם לא ניתנים להפרכה (ארחיב בהמשך על טיעונים שאינם ניתנים להפרכה). הסימנים לא רלוונטיים לנכונות של טיעון.
• סימן הבטחה – "המחלה X לא מסוכנת כי ככה הבטיח רופא המשפחה שלי – הטיעון הוא שהמחלה X לא מסוכנת, ויש שימוש בהבטחה (של רופא המשפחה) למען ביסוס של הטיעון. באופן כללי, אני חושב (ורק חושב) שיתכן שהבטחות משולבות כדי למנוע מהשומע להטיל ספק בטיעון מתוך אמון במי שמבטיח את ההבטחה. שימוש בדבריו של משהו אחר, חשוב להדגיש, מהווה הבטחה אך ורק במידה והמשתמש מבטיח שהטענה נכונה, ולא מביא אותה בסגנון של "הוא חושב שככה וככה, אז זה בטח נכון".

ועוד הערה – גם תוספות לטיעונים כמו "אני בטוח בזה"/"כולם יודעים את זה", עשויים להיות זהים במהותם להבטחות – מטרתם עשויה להיות רק מניעת הטלת ספק בטיעון מצד השומע.

• סימן הגנה – "אני חושב שאני זומבי" (לא, אין סיבה מיוחדת למה זה במקרה אותו ביטוי כמו הדוגמה לסימן הטיעון) – טענה זו קשה יותר להפרכה (אם בכלל ניתנת), מאשר פשוט להצהיר "אני זומבי". כדי להפריך את הטענה שאני זומבי, מספיק להגדיר זומבי ולהגדיר היבטים מסוימים לגביי, ולהראות שההגדרות סותרות זה את זה. אבל כדי להפריך את "אני חושב שאני זומבי", צריך להיות קורא מחשבות.
• סימן הפרדה – "נכון שגשום בחוץ, אבל אני בכל זאת אצא החוצה" – הטיעון הוא שאני אצא החוצה, גם אם הגשם בחוץ מדרבן אותי לא לצאת החוצה. במילים אחרות – זה שגשום בחוץ לא מספיק מפריע לי על מנת לצאת החוצה. ובקיצור – זה שיורד גשם בחוץ פחות חשוב לי מלצאת החוצה.

המהות של סימני ההפרדה, היא להקטין את החשיבות של משהו מבלי לשלול את נכונותו – לאמר עליו ש "כן זה נכון, אבל זה לא חשוב".

• סימן הערכה: "לשתות יותר זה טוב תמיד" – הטיעון הזה אינו יכול להיות נכון באופן אובייקטיבי, כיוון שהוא מכיל מילה הרלוונטית לרצונותיו האישיים של הטוען. הוא מעריך את הפעולה של לשתות יותר, אבל מישהו אחר יכול לא להעריך אותה. טוב/רע הם בעיניי המתבונן. וכל סימן המתאר טיעון שאינו יכול להיות נכון רק ביחס למישהו, הוא סימן הערכה.

זהו!

אז הסברתי את כל המושגים שצריך לדעת כדי לדעת איך לנסח טיעון נכון ולשפוט טיעונים אחרים, ואף הצגתי דרך להבנת טיעונים יותר בקלות (זיהוי סימנים). בפוסט הבא אסביר כיצד לעשות זאת בפועל (מה שכאמור, מחייב הבנה של כל המושגים שהוצגו בפוסט הזה).

מבוא – מדריך לדיונים/ויכוחים/כל חילוף דעות באשר הוא – חלק א'

אז כן, חלק לא קטן מהפוסטים בבלוג זה קשורים ל "דיונים"(בעיקר הפוסטים בעמוד הזה, והפוסט הזה). וכן, פרסמתי אותם ללא שום מבוא לזה, וחבל, אז הנה..

הגדרות המושגים הבסיסיים:

ראשית, נזכיר שכשני צדדים באינטראקציה, לפני שבכלל חושבים על כל העקרונות של ניסוח טיעונים, חשוב להבין באיזה סוג של אינטראקציה אנושית מדובר, כי זה מאוד רלוונטי ל "התנהגות הפרקטית" שלכם באינטראקציה. הרי לא בכל אינטראקציה יש חילופי דעות.

ניתן לחלק את כל סוגי האינטרקציות לפחות ל 2 סוגים:

• נאום (speech) – יתכן וגם אמרות במסגרת "הרצאה" ו/או "פרסום מאמרים ברשת" יכולים להיכנס לסוג זה. זהו סוג של אמרות שמטרתם, בתמצית, היא לשכנע – מבלי לתת לצד השני להגיב (או לתת, אבל לא להגיב לו חזרה, כדי לא לפתוח בדו-שיח).

• שיחה (conversational) – אמרות שנאמרות במסגרת דו-שיח, כלומר, אמרות שנאמרות כדי שהצד השני יגיב להם, ואז הצד הראשון יגיב חזרה, ואז הצד השני, וכו'. אני אוהב לקרוא לזה "אינטראקציה אינטראקטיבית".

בסדרת פוסטים זו אתמקד אך ורק בשיחות – בסוגים שונים של אינטראקציות אנושיות, שמטרתם היא לפתוח בשיחות, בהם יש חילופי דעות.

כעת, הבה נגדיר כמה סוגים של שיחות בהם יש חילופי דעות בין 2 צדדים או יותר:

דיון (Discussion) – מודה שלא הצלחתי למצוא לזה הגדרה חד-משמעית, אבל הנה אחת טובה בעיניי:

"consideration or examination by argument, comment, etc., especially to explore solutions"

במילים אחרות, מדובר בחילופי הדעות בין 2 אנשים או יותר, תוך כדי שהם מנתחים את הדעות של האחרים, אולי בשביל להגיע להסכמה/פשרה כלשיהי לגבי משהו (בניגוד לדיבייט, בו לעולם לא מגיעים להסכמה או אפילו לפשרה – על כך בהמשך), או סתם כדי להרחיב את האופקים.

רק כדי לבהיר את המילה "פשרה" (כן, לא "המקום" האופטימלי להעמיק במילה הזאת, סורי) – למילה זו יש יותר מפירוש אפשרי אחד. להבנתי, פירושה בהקשר של חילופי דעות, הוא מצב בו שתי צדדים באים לשיחה מסוימת כשאחד אוחז בעמדה X ואחר עמדה Y, והם משוחחים, ובסוף השיחה, אף אחד מהם לא בהכרח משתכנע שהעמדה שהייתה לו לפני שהשיחה שגויה או אפילו מפוקפקת, אבל הם מגיעים להסכמה על רעיון Z שמספק את שניהם ומוביל לסיום השיחה.

עוד הגדרה שיכולה (לדעתי האישית) להתאים, היא שיחות שלא בהכרח נעשות לצורך שכנוע "מוחלט" (גם פשרה יכולה לספק את 2 הצדדים) בעמדה כזו או אחרת, והמשתתפים בהם לא בהכרח מניחים מראש(לפני הדיון) שהם צודקים. עם זאת, בדיון לא בהכרח יש הסכמה על נושא הדיון, צורת הדיון וזמן הדיון בטרם תחילתו.

אציין גם שזה סוג הדו-שיח המתאים לפחות לדיאלקטיקות מסוימות (= מתודות פילוסופיות לחיפוש האמת), כולל השיטה הסוקראטית, אליה אתייחס בהמשך.

ויכוח (argument) – שימו לב קודם כל שלמילה "argument" יש משמעות נוספת: טיעון שמועלה בעת ויכוח. לא להתבלבל.

עכשיו, לגבי ההגדרה, אני בשיא הכנות לא הצלחתי למצוא ולו הגדרה אחת ברשת שמסבירה בצורה האמינה והמבוססת ביותר את ההבדל בין ויכוח לבין דיון ודיבייט, אבל אציין את תפיסתי האישית, כי מה לעשות וחייבים להגדיר את המילה הזו איכשהו.

ויכוח בעיניי, הוא כמו דיון, רק שבו תמיד(בהכרח) יש מחלוקת(אי הסכמה) כלשיהי שעליה הוא "מושתת", והוא נעשה בעיקר לצורכי שכנוע, ופחות על מנת לשמוע נקודות מבט נוספות על הנושא עליו מתווכחים, ושנפוץ "להיכנס" אליו עם דעות קדומות, שמתחיל ללא הסכמה על הנושא שלו בטרם התחלתו, או על צורתו, או על הזמן בו הוא יתחיל והזמן בו הוא ייגמר.
ריב (fight) – גם כאן לא מצאתי הגדרה מסודרת, אבל מה שכן, לפי ההגדרות שמצאתי, אני בכלל לא בטוח שיש קשר אפשרי בין המילה "ריב" לבין כל שיחה באשר היא, מאחר וריב זו מילה שמשמשת בעיקר בהקשר של מלחמות פיזיות, לא אינטלקטואליות. אבל אם כן יש קשר, סביר לדעתי ש "ריב" זה בסה"כ קרב צעקות/דמגוגיות או משהו בסגנון.

דיבייט (Debate) –

"Debate is a formal contest of argumentation between two teams or individuals."

במילים אחרות, דיבייט הוא ויכוח שנעשה בצורה "פורמלית", שבה לפי יוסף מלר:

"בדיבייט תחרותי בעצם אין לך סיכוי לשכנע את הצד השני, ואתה מתרכז בשופט, שגם הוא בעצם מחליט מי עשה עבודה טובה יותר, אבל לא ממש נתון לשכנוע."

(בהערת אגב, לפי היכרותי עם הקונספט של דיבייט, המילה "תחרותי" היא תוספת מיותרת, כיוון שדיבייט הוא תחרותי מעצם הגדרתו. תרגישו חופשי להתעלם ממנה).

כלומר, בדיבייט המטרה היא בכלל לא לשכנע, אלא להרשים את השופט, לפי סטנדרטים מסוימים שנקבעים מראש.

במובן מסוים, בעיניי דיבייט הוא ויכוח למופת, בגלל שנושא הויכוח, צורת הויכוח וזמן הויכוח – כל אלה מוגדרים היטב לפני שהוא נעשה, ועל התועלת של כך אתייחס בהמשך.

מעבר לכך, אני מעדיף שלא להתייחס לדיבייט, בגלל ששם הדרך בה בונים טיעונים נקבעה מראש לפי מקימי התחרות, ואינני מכיר אותה מעבר למה שכבר אמרתי.

התפלפלות (sophistry) – אין לי מושג מה זה אומר (שמעתי על מושג זה לא מזמן), אבל הוא גם רלוונטי, ואולי ההגדרות של המילון החופשי יוכלו לעזור להבין את זה

מסגרות שיחה:

אז עכשיו שהגדרנו את המושגים הכי בסיסיים לצורך סדרת פוסטים זו, אני הולך לדבר על "מסגרות השיחה" שבמסגרתן עשוי להתנהל דיון/ויכוח/ריב (על דיבייט לא אדבר, גם כי לדיבייט יש רק "מסגרת שיחה" אפשרית אחת [תחרות דיבייט פורמלית]).

הכוונה שלי ב "מסגרות השיחה" היא לרקע שבמסגרתו/בעקבותיו הדיון/ויכוח/ריב מתנהל (אתייחס גם להאם השיחה המתרחשת בכל אחת מה "מסגרות" הללו הוא דיון או ויכוח או ריב).

חשוב להבין זאת כי הדרך האופטימלית "לנצח" בכל אחד ממסגרות השיחה הללו שונה בתכלית. הבה נתחיל להציג אותן:

1. לחץ חברתי/שיווקי

כדי להבין את הכוונה, נניח (לצורך העניין) שאתם הצד בשיחה ש "עליו לוחצים" לעשות משהו.

במקרה של לחץ חברתי זה עשוי להיות לחץ לצאת ל "בילוי" עם אנשים שאתם לא סובלים, ואתם מתנגדים ללחץ הזה ומנסים לנטרל אותו.

במקרה של לחץ שיווקי זה עשוי להיות לחץ לקנות מוצר שלא מעניין אתכם, או להתחיל להאמין באיזו דת/תורת ניו-אייג' כלשהי, ואתם מתנגדים אליו כנ"ל.

בין כה וכה, שתי הסיטואציות הנ"ל זהות במהותן ביחס לפוסט הזה, במובן ששיחה שנוצרת עקב ההתנגדות שלכם ללחץ שכזה, לא יכולה להיות דיון.

הרי אתם מדברים במטרה לעשות משהו (ההפך ממה שהצד הלוחץ רוצה שתעשו), וכך גם הוא (ההבדל היחידי הוא שהוא רוצה שתעשו את ההפך).

אין לכך שום קשר להכרת נקודות מבט נוספות – אתם נטו מנסים להגן על עמדה, ללא קביעה מראש של נושא השיחה, צורת השיחה או זמן השיחה. והמטרה המהותית בהגנה הזאת היא לא לשכנע (אם כי זה גם עשוי לשחק כאן חלק) – אלא להתיש את הצד השני, לגרום לו להפסיק להתנגד.

לא צריך לשכנע אותו בכלום בשביל זה – אפשר פשוט להגיד לצד השני "תעזוב אותי בשקט/תעשה מה שאני אומר לך, או שאני ירה בך עם האקדח הזה", ובעוד שפרקטית זה לא משתלם לומר זאת(כמובן), זה אכן צפוי להוביל ל "ניצחון" בשיחה שנעשית בנסיבות(מסגרת השיחה) האלו. זה למה לדעתי, סוג שיחה זו הוא מסוג הקונפליקט "השפל ביותר" – ריב.

בקיצור, בשיחה שנעשית בנסיבות כאלו – אין שום צורך (ולדעתי, גם אין שום טעם) לנסות אפילו לנסח טיעון אחד נכון, כי הצד השני תמיד יוכל פשוט להתעלם. בסיטואציות כאלו, רק כישורים חברתיים יסייעו לפתור את הקונפליקט, ואולי גם הקשבה כנה לצד השני. מה שכן, חשוב לדעתי להבין את הטכניקות הרטוריות (מהמילה רטוריקה) שהצד השני משתמש בהן – על רטוריקה אפרט בפוסטים הבאים.

בכל אופן, נראה לי ששווה לציין בהקשר לזה, שכבר כתבתי פוסט על דרכים להתנגד ללחץ חברתי, ופוסט אחר על כיצד לזהות אנשי שיווק שטוענים כל מיני טענות פשוט בשביל השיווק.

2. קונפליקט לגבי עבודה

כאן אני מתכוון לאי הסכמה בין 2 צדדים או יותר, לגבי איך כדאי לעשות משהו.

לצורך העניין, דוגמה פשוטה וקולעת לדעתי, היא כאשר 2 אנשים שעובדים במקום עבודה כלשיהו, צריכים לעבוד ביחד על מטלה מסוימת, שהבוס שנתן אותה לא בטוח בעצמו איך לעשות אותה, אז האנשים שקיבלו את המטלה מתנגדים לזה לזה לגבי מהי הדרך הטובה ביותר לבצע את המטלה כדי לסיים אותה כמה שיותר/מהר/לרצות את הבוס/לרצות את הלקוחות/וכולי.

גם כאן, המטרה היא לשכנע את הצד השני לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה. גם כאן נושא השיחה, צורת השיחה וזמן השיחה לא בהכרח מוגדרים מראש.

ההבדל הבולט לדעתי בין מצב זה לבין לחץ חברתי/שיווקי, הוא ששני הצדדים לא בהכרח בטוחים שהם צודקים כבר לפני השיחה. יתכן ששניהם לא מרגישים בטוחים בעצמם ומעדיפים לנסות להגיע לפשרה/הסכמה לגבי דרך ביצוע המטלה המשותפת.

לכן, לדעתי הכי מדויק להגדיר שיחה שנעשית במצב שכזה כ ויכוח.

לגבי הכלים החשובים לסיטואציה, ובכן, אני לא כל כך יודע, אבל מה שכן: גם כאן, אין לי ספק שכישורים חברתיים הם קריטיים ביותר (אני חושב שהם חשובים בכל קונפליקט שקשורים ל "מה לעשות", ולא ל "מה לחשוב"), ובנוסף, במקרה זה חשוב לדעתי גם לקבוע מראש את הפרמטרים לפיהם הויכוח יתנהל: מהם כל הפרמטרים לשיקול ההחלטה כיצד לבצע את המטלה (ריצוי הבוס וכולי), ולחלק אותם לפי סדר עדיפויות (מה שני העובדים מסכימים שהוא יותר חשוב, ומה פחות – מבין הפרמטרים הנ"ל).

3. קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות

כאן אני מדבר על שיחות שמתחילות כך: אדם א' מתוך שעמום/התעניינות קורא/מקשיב לאדם ב', מגיב על דבריו מתוך עניין בדבריו, ואז אדם ב' מגיב מתוך התנגדות לדבריו של אדם א' ומסביר למה הוא צודק, ואז אדם א' עושה את אותו הדבר, וכולי.

דוגמות פרקטיות: שיחות ברשתות חברתיות, בפורומים, בבלוגים, בעוד המון סוגי אתרים אחרים שיש בהם "מערכת הודעות", הרצאה, ושיחות חולין שיכולות להתרחש בכל מקום אפשרי.

בניגוד לשתי "מסגרות השיחה" הקודמות, לשיחות שכאלו יכולות להיות הרבה נסיבות ראשונות, אז לא "אצהיר" עליהם יותר מדי, מעבר לכמה דברים עיקריים:

א. בשיחות שכאלו בהחלט יכולות להיות הסכמה מראש על צורת השיחה וזמן השיחה, אבל לעולם אין הסכמה מראש על נושא השיחה, שכן הוא תמיד מתחיל "במקרה".

ב. מכל שאר ההיבטים, בשיחות שכאלו, הכל יכול להיות: יתכן שאחד הצדדים, או שניהם, או אף מהם, מאמין מראש שהוא צודק. יתכן שאחד או שניים מהם מציג את עמדתו מתוך רצון שהשני יעשה משהו, יתכן שזה סתם כדאי לשמוע את דעתו, ובטח יש עוד אפשרויות.

ג. גם שיחות כאלו יכולות להיות ריבים (וישנם מקרים בהם ניתן לתאר אותם כ "קרב עלבונות אישיים" או "דו שיח של חרשים").

4. דיאלוג פנימי

הכוונה לשיקולים וההתלבטויות האישיות של כל אדם עם עצמו, שההכרעה שלהם נעשית רק על ידי אותו אדם.

זה בדיוק כמו קונפליקט מתוך שעמום/התעניינות – רק שדיאלוגים פנימיים לא בהכרח נובעים מנסיבות אלו, מכיוון שהם הכרחיים לקבלת החלטות.

האסכולה הספקנית, אותה אציג בהמשך, שרלוונטית לדיאלוגים פנימיים יותר מלכל סוג שיחה אחרת שצוינה במאמר זה – כיוון שההחלטות חייבות להתבסס על ידע ודעות מסוימות, והאסכולה הספקנית מייצגת למעשה גישה לחיים הדוגלת בשימוש בחשיבה ביקורתית (מסיבות מגוונות). על חשיבה ביקורתית ספציפית אכתוב בהמשך, איפה שזה יהיה רלוונטי.

5. שיחה מאורגנת מראש

הכוונה לשיחות שנעשות שלא במסגרת תחרות פורמלית (דיבייט), אך כמו דיבייט – הן נקבעות מראש מבחינת מקום, שעה, נושא השיחה וזמן השיחה.

בעיניי, מההיבטים של הפוטנציאל להוביל לשכנוע ו/או לפשרה ולהרחבת אופקים משמעותית, זוהי "מסגרת השיחה" הפרודוקטיבית ביותר.

אם מקום ושעת השיחה ידועים מראש, אז שני הצדדים יוכלו לשוחח מתי שנוח להם בצורה שתאפשר להביע את עצמם במיטבם, כי הם יוכלו להכין את עצמם מראש ולא להיתפס "בפתאומיות". אם נושא השיחה ידוע מראש, אז יהיה קשה לסטות מנושא השיחה שנקבע מראש מבלי לשים לב לכך. אם זמן השיחה נקבע מראש, אז לדעתי זה יכול למנוע מצב בו שני הצדדים ימרחו את השיחה בצורה מיותרת, כדי לא לסטות מהלו"ז.

עכשיו, נכון שזה לא בהכרח יהיה דיון ולא ויכוח. יתכן ששני הצדדים גם במצב זה יתחילו את השיחה עם דעות קדומות ואמונה חזקה בצדקתם.

אבל ריב זה לעולם לא יהיה, כי בשביל שזה יהיה ריב צריך לשנות את נושא השיחה כל הזמן, אפשר להתעלם בחופשיות מדבריו של הצד השני, וכולי.

אבל כן, בסיטואציה הזו, כמו בכל שאר "מסגרות השיחות" שהצגתי – תמיד כל אחד מהצדדים עשויים להיות בעל הטיה לטובת העצמי, שיכולה לחזק את הרצונות שלהם להאמין בכל עמדה שהם האמינו בה לפני השיחה, ולהוביל לעיתים למה שפעם כיניתי "אטימות מחשבתית בדיונים".

זה סיבה חשובה נוספת למה לדעתי תמיד חשוב להבין ברטוריקה ולהיות בעל כישורים חברתיים לפני שנכנסים לשיחה של "חילופי דעות", לא משנה באיזה "מסגרת שיחה".  הבנת הפסיכולוגיה של הצד השני בשיחה מסייעת לעזור לו להתגבר על ההטיה הנ"ל, ועל הרצון להאמין שהוא צודק. אפרט על כך מתי (ואיפה) שאפרט על רטוריקה.

זהו!

זה הכל לבינתיים. במאמר הבא אסביר איך לנסח טיעון נכון, ומהי "ההתנהגות" האופטימלית בדיון/ויכוח בו רוצים לשכנע (מה שכבר קשור מאוד לחשיבה ביקורתית, בין היתר).