למה אולי לא כדאי "להצליח בחיים"

כשאנחנו מסתכלים על הצלחות על סמך קריטריונים מדידים, בהם האנשים מתגאים על ההישגים שלהם, נראה כי מההיבט של האושר, זה עניין מפוקפק. מצד שני, יש גישה כמעט הפוכה שאף היא מפוקפקת.

בהמשך נראה, כי שני סוגי ההצלחות הנידונות בפוסט הזה למעשה מעניקות שתי הגדרות שונות למילה "אושר", כאשר המכנה המשותף להגדרות האלה הם "הרגשה טובה"(בלי קשר לעוצמה ולכמות הזמן של ההרגשה הזו).

במאמר הזה יש תיאור מעניין לגבי מורכבות האושר שלנו וכיצד אנחנו רואים אותו: יש את "האני הזוכר", שזה האני זוכר סיפורים המחולקים לחוויות בנאליות וחוויות יוצאות דופן, ללא קשר לכמה זמן חווינו כל אחת מהם, ויש את "האני החווה", שזה אוסף מצטבר של כל החוויות שלנו בכל רגע נתון – כלומר, כמה זמן סבלנו וכמה זמן נהנינו ובאיזה מידה לפי תקופות. יש על זה הרצאה כאן.

כעת אתן דוגמות לתחביבים שמייצגים את התחביבים שיוצרים הנאה "אינסופית" עקב הישגים מדידים ואציג את ה "בעייתיות" שלהם מההיבט של האושר.

במשחקי המחשב לדוגמה, יש סוג של תחביב שנקרא "Speedrunning". התחביב הזה, ברמה הפרקטית, הולך בד"כ ככה: קח משחק, הפעל אותו, קח פלפון/מצלמה, שים אותם מול המסך בו מוצג המשחק והפעל אותם על מצב וידאו, "הבס" את כל האתגרים שהמשחק מציע מאפס עד הסוף, ואז סיים את צילום וידאו. העלה את הסרטון לרשת והשווה את זה לסרטונים אחרים ברשת שגם הם מראים מישהו מביס את המשחק מאפס עד הסוף וכמה זמן זה לקח להם בהשוואה אליכם.

יש גם ווריאציה של התחביב הזה, "tool assisted speedrunning". הרעיון בזה דומה, רק שפה משתמשים בתוכנות מחשב שמצלמות את המשחק בעצמם במקביל להיותם אימולטור למשחק, ומאפשרות שימוש במגוון כלים שאמורים לאפשר להשיג את השיא המושלם(ללא טעויות) במשחק בו אתה משחק.

בתמצית: ההבדל העיקרי בין שניהם שהשחקן או מקריב כמה שעות מחייו בשמירה ופתיחת עמדות כדי להפיק "a perfect speedrun"(אם זה עם כלים), או הקריב כמה חודשים מחייו לפתוח את המשחק מההתחלה בכל פעם שעשה טעות גדולה.

מדובר בתחביב מסוכן למדי, מאחר ולא רק שהוא לוקח פי אינסוף יותר זמן על כל משחק מאשר אם השחקן היה שואף פשוט לסיים את האתגרים המובנים במשחק במקום לעשות אותו כמעט פיקס, הוא גם מהווה בריחה מוחלטת מהמציאות(עצם משחק המחשב הוא משול למציאות נפרדת ופשוטה בהרבה מהמציאות בה אנחנו חיים). ומאחר והוא מנוון כמעט כל מיומנות חיים אפשרית(כישורים חברתיים, מודעות עצמית, יצירתיות[מאחר ואפשר פשוט להעתיק מה שאחרים עושים כדי להצליח]). הוא גם מעודד הצבת מטרות משעממות עד כדי גיחוך(שיפור של חצי מאייה..), שכרוכות בסבל(הניסיונות "לשבור את השיא") הארוך מאין שיעור בהשוואה לזמן ההנאה מגודל ההישג.

מי שיכנס עמוק לתוכו לא ימצא זמן לעשות שום דבר אחר, ויתמכר לתחושת האינסופית של האתגר, מאחר ולא משנה כמה טוב ה "speerun" שלך, תמיד יכול להיות שאפשר לשפר אותה עוד או לעשות משהו משעשע אחר במשחק.

 

כמובן שניתן להלביש את העניין הזה על המון דברים אחרים שהרבה יותר מקובלים בחברה שלנו, שהם אפילו לאו דווקא מהווים "בריחה".

זה במידה מסוימת דומה לעניין הספורט. זה שספורטאים מקפידים על אורח חיים בריא ואנרגטיים מאוד וכו' לא משנה את העובדה שהם כל הזמן נאלצים להתמודד עם סבל עצום הכרוך בלנסות "לפרוץ את הגבולות" של היכולות שלהם, הכרוך בסבל אסטרונומי ומוביל בכל פעם לשיפור מזערי שצומח עם הזמן.

עכשיו חשבו על אלה שמשחקים בנבחרות וליגות. הם מרוויחים כסף על מה שהם עושים(WTF?), כן, אבל הם נאלצים להתמודד עם מגוון לחצים אסטרונומיים באופן קבוע שנועדו בסה"כ "להכריח" אותם להשתפר כל הזמן ביכולת המשחק שלהם ולא להתדרדר.

זה מייצג לדעתי, את אחד ההתמכרויות המסוכנות ביותר בעולם. ההתמכרות בה העולם אליו אתה בורח, נראה כה טוב שאתה כבר לא מרגיש צורך לחזור למציאות ה"אמיתית" כמעט בכלל. טוב נו, אולי הסבל הארוך הכרוך בהשתפרות מתמדת בדבר ה"מומצא" בכל זאת יצור ספק מסוים. אבל עדיין. אתה מזניח את עצמך לחלוטין ומרכז את כל רגשותיך ב"קריירה" אחת.

יש אינסוף תחביבים שגורמים לאותו אדם בעצם להתמכר למשהו שהוא מכיר ולשאוף להשתפר בו עד אינסוף לפי כל מיני קריטריונים מדידים שהוא מציב לעצמו.

תחביבים כאלה לאו דווקא מהווים בריחה, אבל דומה לזה, מאחר ואלו המצליחים בהם במיוחד הופכים אותם למרכז עולמם, ולדברים האלו אין משמעות בפני עצמם(כי הקהל של אותם אנשים שמתרשם מהם לא "זקוק" להופעות שלהן – מה, זה צורך קיום בסיסי כמו לאכול?)

וכן, אני אחזור ואדגיש: בהקשר של הנידון בפוסט הזה, התחביב הראשון שציינתי כאן אינו שונה בהרבה מתחביבים פופולריים כמו ספורט, ריקוד ומוזיקה. אולי בהם יש הרבה יותר תחרות מאשר ב "speedrunning", אבל גם שם, יש קריטריונים מדידים להצלחה(קהל, מס' אלבומים ושירים שהוצאו לאור, מס' הופעות, כסף..) ותהליך ארוך, מתיש ואפילו מלחיץ בדרך להצלחה שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.

לפי זה, נמצא אם כן שאנשים "בעלי" סוג ההצלחה הנ"ל לא מייחסים חשיבות ל "אני החווה", ושמים את את כל הקופה ב "האני זוכר" – לא אכפת להם אם הם סובלים מאוד 99.999% מהזמן ונהנים פחות מזה בזמן הנותר – העיקר שיש להם כמה שיותר חוויות חיוביות יוצאות דופן הטמונים ב "האני הזוכר".

בכתבה הזו, יש תיאור מעניין של סוג ההצלחה הזו ותיאור של סוג הצלחה אחר. אנשים מצליחים בתחביבים כמו הנ"ל מתוארים שם כבעלי הצלחה שמהווה "פורנוגרפיה של הצלחה". הם בלחץ תמידי שמה "יפלו"(מפחדים להפסיד את הדברים המדידים שהשיגו בעקבות כשרונם), ונאלצים לפגוע באנשים אחרים בדרך מאחר והצלחות של אנשים כאלה תמיד באות במידה מסוימת על חשבון הצלחות של אחרים.

בכתבה הנ"ל הצלחה "אמתית" תוארה כהצלחה בה אתה עושה את מה שאתה עושה לפי "מי שאתה", כלומר: במקום לייצג את עצמך דרך הישגים מדידים, אתה מייצג את עצמך דרך מה שאתה עושה באופן כללי ו איך אתה עושה את זה, מהרגע שאתה קם בבוקר עד שאתה הולך לישון – ועושה את מה שאתה עושה גם למען אחרים ולא רק למען עצמך, ובכך כל הערצה שאתה זוכה לה היא הערצה "אמתית" יותר. קרלו טוען שהוא לא עשה את עבודתו בצורה שהתאימה לו עקב חוסר הקשבה עצמית. לצאת מאזור הנוחות פירושו להקריב את אושר ה "אני החווה" למען ה "האני הזוכר".

קודם כל, יש פה בעיה מהותית. ה "אני" של האדם משתנה כל הזמן, ולכן אין לאדם זהות קבועה לפי הוא יכול לנהל את כל שגרת יומו – לפחות לא ברמה שתאפשר לו לחיות כאשר הוא חושב ש 100% מהאספקטים של איך הוא חיי את חייו תואמים "למי שהוא". הזהות שלו משתנה עם כל חוויה, זיכרון וכו', והמוח שלנו קודם כל הזמן קולט מידע וגורס מידע.

לכן אי אפשר לחיות כפי שהוא תיאר. אנשים שחיים בצורה שנראית קרובה לזה הם(ע"פ ההיגיון) אנשים שלא יכול להיות להם הרבה עניין בחיים, שכמעט כל חייהם אפורים לחלוטין ללא עניין ושינויים. אז כן, יש להם עניין וסיפוק בחיים(כפי שאמר בראיון) אבל הרבה פחות מאלו שלאו דווקא חיים רק על פי תשוקותיהם ובחירתם. כדי שיהיה עניין וסיפוק בחיים ברמה "גבוהה", צריך להשתנות ללא הפסקה וצריך לחיות ללא שגרה ועם שינויים כל שנייה וחצי, ללא אזור נוחות.

גם כאשר אני כותב בבלוג הזה, אני משתדל לוודא שהבלוג יעשיר אותי מבחינה אינטלקטואלית כדי שאהנה מעצם הכתיבה ולא מעצם מס' המילים שכתבתי או משהו בסגנון. אין לי שגרה בשעות כתיבת הבלוג וכמה זמן אני לומד בשביל לכתוב כל פוסט וכו'.

ובכל מקרה, נראה שקרלו שם את כל הקופה על "האני החווה", מבלי לייחס חשיבות רבה ל"האני הזוכר". יש גם אנשים העושים זאת דרך ניסיון להשגת שליטה מלאה על חייהם, שגם מעדיפים לכאורה לשים דגש זהה(ואולי לא. כי אולי ה "האני הזוכר" שלהם מסתפק בחוויה של היציאה מהעבודה ושאר נקודות ציון משמעותיות בדרך לחירותן). הם ככל הנראה סובלים מאי-נוחות אסטרונומית בתקופה בה הם שואפים להגיע לעצמאות כללית, בה הם פועלים בדגש על "האני הזוכר", ומרגע הפרישה עד יומם האחרון – מטפחים כמעט אך ורק את "האני החווה" ושומרים עליו מכל משמר.

קרלו גם טען שמי שמצליח בצורה "פורנוגרפית", למעשה מוערך לא על סמך מי שהוא אלא על סמך הישגיו, מה שאומר שלא רק שמחויב שלאדם כזה יהיו מתנגדים, אלא גם מחויב שהקהל שלו יוכל להתהפך עליו בכל רגע אם יאבד הישגיו. ההצלחה שלו היא זמנית ו"תקרוס" בקרוב(סיום הקריירה). לעומת זאת, אדם שמצליח באמת לשיטתו, יוערץ על מי שהוא באמת(אם ירצה להיות מוערץ) ובכך אולי גם יגרור מתנגדים אך בוודאות ישיג אהבה שהיא גם רגשית ולא רק תועלתנית.

אבל יש אפשרות מעניינת ששמתי לב אליה: מי שהולך לפי גישת ההצלחה שקרלו יוצא נגדה, עשוי לאפשר לעצמו משהו שקרלו ואחרים כמותו לא "זוכים" אליו: היכולת להנות אינסוף פעמים מהמחשבה על ההישגים. אדם המשקיע ב "האני הזוכר" יכול לחוות הנאה בכל פעם שהוא חושב על הזיכרונות המשמעותיים בחייו, עד כדי כך שהם יכולים לספק לו הנאה גם כאשר הוא נכשל במשהו בניסיון לטפח עוד את ה "האני הזוכר". כל זמן שהוא חושב על ההישגים שלו, הרי שכך הוא מטפח את "האני החווה" באותו הרגע.

לפי שיטת הקואוצינג, המירוץ בו נמצאים כל בני האדם(""מירוץ העכברים") הוא מירוץ להשארת חותם בעולם. להשאיר בעולם סימנים מיוחדים לעובדה שהיינו קיימים בו. זה מאוד אירוני, אגב, בהתחשב בכך שאנחנו מנסים להיות "כמו כולם" על מנת לשרוד בעולם מתוך פחד מאחרים.

עכשיו, אם אני מסתכל על גישה כזאת(אולי גישה רווחת לחיים): "צריך לעשות בגרויות, צבא, תואר באונ', עבודה מסודרת, חתונה, ילדים, בעלות על דירה ופנסיה. כל השאר לא חשוב" – זה כמובן גישה ששמה דגש על "האני הזוכר", כי לא מעניין אותה מה הסבל הכרוך בהשגת כל אלו.

אני תמיד ראיתי את כל הרעיונות שנועדו לבידור, כרעיונות שלמעשה נועדו להדחקה, שמוסיפה על הגישה הנ"ל כך: "ברח מהניסיונות להשיג את הנ"ל באופן זמני פעם בכמה זמן, כדי שתוכל לספק קצת גם את ה"האני החווה" ולא להזניח אותו ב- 100%")

דוגמות: מופעי סטנד-אפ, משחקי וידאו, סדרות טלוויזיה ועוד. כל הדברים האלה, מה שהם עושים משול ללהכניס את עצמנו למעיין מציאות נפרדת באופן זמני, בה העולם בסה"כ הרבה יותר טוב.

במופעי הסטנד-אפ אנחנו נכנסים ל"מציאות" שבה הכל מצחיק(המציאות שמתאר הסטדנאפיסט) עד שהמופע מסתיים. במשחקי המחשב אנחנו נכנסים למציאות של משחק המחשב ויודעים בדיוק מה צריך לעשות בה ו(במידה רבה מאוד) איך לעשות את זה. בסדרות טלוויזיה אנחנו צופים במציאות נפרדת(ההתרחשויות בסדרה).

החיים מתישים, משחיקים וכו', אז למה לא שניקח מהם הפסקה שאמנם לא תשנה דבר במציאות ה"אמיתית" אבל לפחות תיצור אצלנו הנאה רגעית ושטחית לזמן קצר.

גם ההנאות של מי שחושב על ההישגים שלו(שתיארתי קודם), "סובלות" מאותה הבעיה – ההנאות האלו הם לטווח קצר ונגמרות מהר, וצריך כל הזמן לטפח/להוסיף עוד הישגים כדי ליצור את ההנאות האלו שוב.

לדעתי מכאן ניתן למצוא יתרון וחיסרון בשתי הגישות שהופכות אותן לשוות ערך:

בגישה המשקיעה ב "האני הזוכר", ההנאות הם בחלק קטן זמן אבל בעוצמות ענקיות, בעוד בגישה המשקיעה ב "האני החווה" ההנאות הם מזעריות יחסית אך נמשכות רוב הזמן ו"בטוחות". הסיבה לכך, כמובן, היא בגלל שההנאה תלויה בסבל. כלומר, בגישה הראשונה המאמץ לכל רגע הנאה הוא עצום, בעוד בגישה השנייה המאמץ רוב הזמן הוא אפסי. יכול להיות, אגב, שמצד האמת – מדובר במשחק סכום אפס(מבחינת הרגש החיובי/שלילי).

למעשה, גם מי שמשקיע ב "האני החווה" צריך להשקיע המון "מאמץ נפשי" כדי שבכלל יהיה לו את האומץ לנהוג כך, למרות הסיכונים העצומים הכרוכים בכך(בעיקר מההיבט הכלכלי בהרבה מקרים).  גם הוא חייב לצאת מאזור הנוחות שלו בהרבה(בניגוד לטענה בכותרת, שהיא סילוף טיפוסי של התקשורת בעיני), בגלל שהוא צריך "לשחות נגד הזרם" שמעודד לצאת מאזור הנוחות.

וכן, יש כאלה שמתמכרים להנאות מהסוג הזה ומזניחים את הגישה שהדגשתי. הסיבה לכך מובנת. פשוט לא מספיק אכפת להם מ"האני הזוכר". נמאס להם מהתסכולים הכרוכים בריצה אחרי הגישה המודגשת, שממילא אין בסיס רציונלי מאחורי השאיפות שהוא מייצג, אז הם משתמשים בהנאות המקובלות כדי לברוח. כלומר: יש המון דרגות ביניים בין שתי סוגי ההשקעות האלו.

כידוע, ההבדל בין מי שנחשב ל"בורח מהמציאות" כאשר הוא נהנה ממה שהוא נהנה, לבין מי שלא, זה בעיקר בכמה ההנאה שלו רלוונטית למציאות: או במילים אחרות, האם ההנאה שלו נגזרת ממשמעות "אמתית" של משהו, או מתוך המצאת משמעות משלו. מי ש "בורח מהמציאות" נחשב לעיתים לטיפש, ילדותי ועוד.

זה לדעתי מטופש, מאחר והדברים בעלי המשמעויות ה"אמתיות" הם בסה"כ דברים שנחשבים שעונים על הצרכים הבסיסיים של האדם. לכן לדעתי נכון יותר להסתכל על כל ה"בריחות" האלה כאל בונוסים שמסייעים לאדם להרגיש תחושות של עניין, אתגר וכו' כאשר הם אינם קשורים לצרכים הבסיסיים שלו אותם הוא ממלא מתוך אמונה שהם יאפשרו/יעזרו לו לשרוד ולשמוח.

ה"בעיה" היא, כמובן, כאשר ה"בונוסים" האלו ניתנים על חשבון הצרכים הבסיסיים. כך לפחות רבים חושבים. את דעתי בעניין אתם יכולים לנחש.

מה שמעניין להתבוננות לדעתי זה שלא משנה אם נבחר בדרך ששמה דגש על "האני החווה" או "האני הזוכר", בכל מקרה אנחנו נכנס למרדף שאין לו סוף. לא משנה כמה טוב נרגיש לטווח ארוך("האני החווה") – אנחנו כל הזמן נפחד מהחוויות המרגיזות שעלולות להפריע. ולא משנה כמה נצליח במושגים מדידים בקריירה שלנו, לנצח נמשיך לרצות להשתפר בה עוד. אז למה בכלל להיכנס לזה מלכתחילה?

ובכן, התשובה הצפויה על פי האינטואיציה שלי, זה שכל אלו נועדו לחזק את הדימוי העצמי. אדם מרגיש שהוא לא מספיק אוהב את עצמו, ולכן עושה מה שהוא עושה – וזה המהות של כל הנ"ל, לדעתי. וכמובן, שלא במפתיע, שאין זה מניע רציונלי, אלא נובע מהצורך האנושי באהבה.

האם ניתן להסיק מכך, שכאשר אנשים אומרים "הצלחה", הם מתכוונים להישגים שיגרמו לחוויה מתמדת של אהבה עצמית(ואולי בנוסף לאהבה מצד אחרים, אם נלך לפי ההיגיון של אלה הרואים בזאת חובה מוסרית לעזור לאחרים, ע"ע "מי שיכול לתרום חייב לתרום..")?

עד כאן מה שאני חושב בעניין ברמה מספיק וודאית כדי להביע על הכתב.. יש לי השערות מעורפלות ומפוקפקות בנוגע למדוע אנשים לגבי מהות הצורך באהבה עצמית, ואני מעדיף בינתיים לא להסתכן בלפרסם אותם כאן. אולי בעתיד אוסיף עוד.

מהם הסיכונים הנסתרים שבאורח החיים הנורמטיבי?

כפי שהסברתי בפוסט הזה, החזונות ה"נורמטיביים" כיום נקבעים(בעיקר) ממניעים אמוציונליים ולא רציונליים. שתי ההחלטות ה"גדולות" הנידונות בפוסט הזה(נישואין וילדים), גם כן תקפים לגבי זה. הם כה "גדולות", ובכל זאת אני חושד שאנשים שואפים לקבל אותם מהר ככל האפשר כאילו הם חזון חייהם. ובכן, לא שיש לי בעיה עם זה, אבל יש טעם שאנתח אותם מהיבט רציונלי-פרקטי כדי שכולם יבינו בדיוק מה הם עושים.

אני הולך לנתח מקרים לפי נתונים שהוצאתי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה(אי אפשר לסמוך על התקשורת), ובכל אופן מה שהכי חשוב לי הוא לא עד כמה הם מדויקים ונכונים, אלא לנתח את המשמעות של הנתונים האלה.

הנתונים:

נישואין

לפי המסמך האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בקשר לנישואין, הגיל הממוצע לחתונה הראשונה ליהודים כיום הוא 27(28 לגברים ו 26 לנשים), ולפי זה(אם כי זה קצת ישן), רק כ 10% מבני ה 45-49 הם רווקים(11% גברים, 9% נשים). כלומר, מעל ל – 90% לפחות מהיהודים שחיים בישראל יתחתנו מתישהו במהלך חייהם. בנוסף, חלק גדול מהזוגות שמתחתנים מתגרשים באיזשהו שלב(לפי זה, כ 13% מהיהודים בני/בנות 35-64 גרושים – כאשר אחוז הנשואים בטווח גילאים זה עשוי להיות נמוך בהרבה מ – 90%, מאחר וחלק גדול מהאוכלוסייה מתחתנים בגילאי 18-35 וחלק קטן מאוד, אם בכלל קיים, מתחתנים בגילאי 64+). לפי זה, רק 5% מהזוגות בישראל(שגרים יחד) אינם נשואים. כל המתחתנים הנ"ל עושים זאת או דרך הרבנות או בנישואין אזרחיים, אם כי זה לא משנה.

ילדים

לפי זה, הגיל הממוצע ללידה ראשונה ב- 2014 היה 27.5(לאישה) ו 30.3 ללידה ממוצעת. לפי זה, רק כ – 20% ממשקי הבית מנוהלים על ידי אדם אחד, ההכנסה הממוצעת(ברוטו) למשק בית היא 18,329 ש"ח, כאשר ההוצאות וההכנסות של משקי בית עם ילדים הם בממוצע 30% יותר ממשקי בית ללא ילדים(והיחס ביניהם הוא כמעט 50-50 – אבל יש לקחת בחשבון שהרבה פנסיונרים והורים מבוגרים חיים ללא ילדיהם בבית). מס' הנפשות הממוצע למשק בית הוא 3.7. לפי מקורות אחרים ופחות אמינים שקראתי, ילד ממוצע עולה כמיליון ש"ח במצטבר עד שהוא "עצמאי"(לא מקבל שום סיוע מהוריו מבחינה כלכלית). כאן יש מדריך על כיצד לגדל ילד שיעלה "רק" כחצי מיליון ש"ח עד גיל 18 ולכל היותר 750,000 עד עצמאותו הכלכלית.

נתונים נוספים שיעזרו קצת(גם כאלה שמבוססים על הנ"ל):

ההכנסה החודשית הממוצעת לשכיר כיום(בלי קשר להיקף המשרה שלו) עומדת על כ – 7,000 בחודש(נטו)(כ – 9000+ ברוטו). היקף נטילת המשכנתאות עמד ב – 2015 על כ 64.2 מיליארד ש"ח(אם נחלק את זה במספר האנשים באוכלוסייה בין גילאים 20 ל 40, נקבל משכנתא של 100-200 ש"ח לאדם בממוצע. לפי היחס בין משקי הבית עם 2 נפשות לעומת 1(שאין בהם ילדים), אני אניח שהממוצע ביניהם הוא בסביבות ה – 1.6, כאשר הם מהווים כמעט 45% מכלל משקי הבית, וממוצע כולל 3.7 נפשות – כלומר, מבין משקי הבית בהם יש ילדים(כולל משפחות עם אם חד הורית) יש כמעט 6 נפשות – מצביע על כך שמי שכן מביא ילדים מביא 4 בממוצע, כאשר מספר הילדים שכל אדם מביא בחייו מכלל האוכלוסייה יעמוד על כ – 20% פחות מזה(לפי זה ש 10% לא מתחתנים לעולם ושיעור זהה כן מתחתנים אבל לא מביאים ילדים). התוצאה היא 3.2, שמתאימה לנתון בכתבה הזו. הגיל הממוצע להתחלת לימודים אקדמאיים נכון ל 2013 הוא 23.7.

אז בואו נציג מקרה ממוצע של אדם ההולך במסלול החיים הנורמטיבי על סמך הנתונים האלו, בתוספת מידע שאולי לא ידעתם:

מההיבט הכלכלי:

כאשר הוא יוצא לחופשי, הוא דוחה את לימודיו האקדמיים הנהוגים כיום בחברה החילונית כהתחנה הבאה אחרי הצבא עד לגיל 23.7(אם כי אולי זה הגזמה לרעה, כי יש כאלה לדוגמה שדוחים/מבטלים זאת עקב שירות קבע בצהל לדוגמה).

מה עשה בזמן הזה? ובכן, חוץ מללמוד לפסיכומטרי ו/או השלמת בגרויות, כנראה חסך כסף ויצא לטיול בחו"ל בתקווה שזה יאפשר לו גם לקבל חוויה יחודית שאולי לא יזכה לה שוב וגם כדי לחשוב מה ללמוד.

הוא מסיים את לימודיו(במקרה ה"טוב") בגיל 26.7 – כאשר להזכירכם, הוא הולך להתחתן בגיל 28 עם בחורה בת 26, שתביא ילד לעולם בגיל 27.5(ותכנס להריון חודשים ספורים לפני כן). כלומר – יש סיכוי לא מבוטל שהוא יסיים את ה"הכשרה המקצועית" שלו באוניברסיטה אחרי שכבר הוא כבר יהיה נשוי ועם ילד.

לצורך העניין, נגיד שמגיל 27 בדיוק(לא מוצאים עבודה ביום בממוצע) הוא ואשתו מרוויחים 8,500 ברוטו(שכר ממוצע לבוגרי תואר ראשון, שזה 6700-6800 נטו). הם הרוויחו את זה במשך שנה, והגיעו ל 6,750 * 12 * 2 = 162,000 ש"ח, מתוכן הם מוציאים 60,000 ש"ח על חתונה(כחצי מעלות ממוצעת לחתונה בישראל – חלק מהחתונות ממומנות ע"י ההורים). אם הם לא נבזיים, הם לא כופים על האורחים שישלמו על החתונה ויחזירו להם את הכסף הזה.

לאחר עוד שנה וחצי, הם הרוויחו עוד 162,000 * 1.5 = 243,000 ש"ח לכל היותר(אישה בהריון לעיתים לא יכולה לעבוד ככה ויש עלויות על הטיפולים של ההריון), 243,000 + 102,000 = 345,000 ש"ח. לצורך העניין, הם מחליטים להוציא את הכסף הזה על משכנתא עם ריבית נמוכה של 2% לשנה, עבור דירת 4 חדרים צנועה יחסית באזור קרוב יחסית למרכז – המחיר יהיה בערך 1,000,000 ש"ח(כולל עמלות נלוות), כך שהמשכנתא תהיה ~650,000 ש"ח. בהינתן תקופת זמן של 20 שנה להחזרת המשכנתא, ההחזר החודשי יהיה 3,403 ש"ח(תודה למחשבון הזה).

באותו זמן הם מביאים את הילד הראשון, עם הכנסה חודשית של 13,500 בחודש, יש להם גם החזר של 3,400, גם הוצאות לא מבוטלות על הילד(העלויות של 3 השנים הראשונות מסוגלות להגיע להגיע למאות אלפי שקלים) וגם את עצמם. לפי זה, שיעור החיסכון החודשי הממוצע לאדם הוא 11%. מאחר ומשק בית ממוצע כולל 3.7 נפשות והכנסה דומה(נטו), נניח שהם מצליחים לחסוך 1.11 * 1.23 = 3,650 ש"ח בחודש. אבל 3 שנים לאחר מכן(כאשר האישה מגיעה לגיל הממוצע ללידה), הם מביאים עוד ילד. בינתיים הילד הראשון מתחיל גן הכרוך בהוצאות כספיות אסטרונומיות. יש להם 3,650 * 12 *3 = 131,400 ש"ח בחסכונות. אבל גן לילד באזור הקרוב למרכז יעלה להם 2-3K ש"ח בחודש, כך יחד עם ההוצאות הכספיות(היותר נמוכות) לילד השני הם כבר מוציאים בערך כפי כמה שהם מכניסים.

אם הם יביאו את הילד השלישי פחות מ – 3 שנים לאחר מכן, הם יגיעו למצב שהם מוציאים לפחות 10% יותר ממה שהם מכניסים(!) עד שהילד השני יסיים את הגן. אם הם לא, הם יוציאו 120% ממה שהם מכניסים רק בתקופת הגן של הילד השלישי. זה עשוי לגרום להם להגיע לשלב בו הם יכנסו למינוס בעיקר אם יש להם הוצאות לא קבועות כמו רכישת רכב פרטי. אחרי זה הם יוציאו בערך 95% ממה שהם מכניסים.

את החסכונות שיותרו להם אחרי שהילדים יתחילו לסיים צבא הם כנראה יוציאו על לימודים אקדמיים ו(אולי) חתונות ורישיונות נהיגה עבור ילדיהם. החסכונות היחידים שישארו לפנסיה שלהם זה אלו שהמדינה הכריחה אותם לחסוך ולהפריש להשקעה בבורסה. זאת כמובן, בהנחה שההכנסה שתיארתי היא לאחר ההפרשה לפנסיה(אם לא, אז אתם יודעים מה היה מצבם).

שימו לב: למרות שמדובר במקרה די "ממוצע", היה להם לא מעט מזל. רבים מבני מעמד הביניים לא מצליחים לחסוך בכלל לטווחים ארוכים הדירה שלהם עמדה איתן עשרות שנים(אפילו שהם לא מכרו אותה) והספיקה עבורן עד שהם עברו לבית אבות(לעיתים קרובות צריך לשפץ את הדירה או אפילו למכור אותה ולעבור לאחת יקרה יותר מאינסוף סיבות אפשריות), הם שמרו על הכנסה סבירה ויציבה מגיל צעיר עד הפנסיה ולמדו "רק" 3 שנים(לעיתים המקצוע הרצוי דורש הרבה יותר זמן מזה). אבל הסיכון הגדול ביותר שהם ניצלו ממנו, לדעתי, הוא גירושין וכל חיכוך מכל סוג שהוא עם הרשות השופטת.

חתונה כיום היא הדבר הגרוע ביותר שגבר שצדק בבית המשפט חשוב לו יכול לעשות. היא אוסרת על בדיקה גנטית לצורך בדיקת ההורים האמתיים של ילד מסוים. בנוסף כאשר הורים מתגרשים(והסיכוי לא נמוך כל כך), הגבר מחויב לשלם לאישה עבור מזונות ושאר צרכי מחיה שלה ושל הילדים(ושל הבן זוג החדש שלה, אם יהיה), בנוסף ללממן את עצמו. והוא יצטרך לעשות זאת כולל משכנתא גם אם הילד מבחינה ביולוגית לא שייך לו אלא לבן הזוג החדש שלה. כך גם בית המשפט יוכל לוודא שהילד יוכל בעתיד לשכב עם אחיו אחיותיו, מאחר ולא נבדק האם הם בעלי אותו דם בורידים. וכך יהיה גם אם הנישואין היו אזרחיים. הרבה גברים גרושים נכנסים לחובות עקב זאת. קראו בהרחבה על עניין זה כאן.

מההיבט הפסיכולוגי:

כבר בגיל 3 הוא מחויב על פי חוק להיות רשום וללכת באופן קבוע לגן כלשיהו שיכבול את חירותו. כך זה ממשיך ברצף(עם הפסקה קצרות הבאות לעיתים רחוקות) עד גיל 20/21 – עד שהוא סוף סוף מסיים את הצבא ומסיים את חובותיו החוקיות כלפי המדינה. במילים אחרות, מגיל 3 עד גיל 20/21 חירותו של הישראלי המדובר מוגבלת ביותר. הוא מחויב רוב שעות היום להיות במקום שנקבע עבורו, עם אנשים שנקבעו עבורו, בשעות שנקבעו עבורו, לבצע פעיליות שנקבעו עבורו, להתנהג כפי שאומרים לו ולהגיד רק מה שמרשים לו להגיד מתי שמרשים לו.

אחרי 2.7 שנים, הוא לומד באוניברסיטה 3 שנים, לא מסגרת כובלת לכאורה, אבל עדיין – המניעים המרכזיים בסופו של דבר הם כלכליים וחברתיים(ברוב המקרים). ב – 40 שנה לאחר מכן הוא כובל את עצמו בשלשלאות לבת זוגתו(ע"י חוזה החתונה הדרקוני), לילדים שלו שהביא בגיל מוקדם מתוך מחשבה שפריון האישה מתדרדר משמעותית כבר בגיל 30 וכבול אל כל אחד מהם במשך 18 שנה לפחות. שלא לציין שגרם הבאת ילדים לעולם נעשית לעיתים מתוך לחץ חברתי, מאחר וזה נורמה.

ב – 18 שנים האלו הוא חייב 24/7 לדאוג לכל צרכיו של הילד, ותוך כדי לעבור את התהליך הנוקשה(מבחינה פסיכולוגית) שהוא התהליך בו הוא צריך לדרוש מהילד בשלב מסוים להתחיל לעשות בעצמו את מה שההורה עשה בשבילו עד היום, שזה תמיד בעייתי וצריך לעקוב אחרי הילד כאשר זה קורה עד שהוא יתרגל לעשות זאת כמו הליכה. לעיתים קרובות ההורה נכשל בלספק צרכים מסוימים בגיל מוקדם מה שמתנקם בו בגיל מאוחר יותר. במקרה שלי לדוגמה, הורי מעולם לא לימדו אותי כדי להעסיק את עצמי וכיצד לחפש לעצמי תעסוקה. התוצאה היא שמלבד עבודה ששנאתי, לא הצלחתי למצוא לעצמי שום מסגרת שחשבתי שמתאימה לי וההורים שלי דחפו אותי לכל מסגרת אחרת שהייתי בה עד היום(והייתי בהרבה מלבד מסגרת מחינוך חובה). כל פספוס של צרכיו של הילד עלול לגרום להשלכות חמורות במיוחד.

איך הוא ואשתו אפילו מספיקים לפנות זמן לכל מה שעשו? חיים כמו שלהם כרוכים בלחץ זמן אסטרונומי עקבי עד גיל הפנסיה.

קודם כל, הם רצים ללמוד מקצוע ולהתעסק בו לכל החיים בגיל מאוד צעיר(23.7). למה שנרצה לחרוץ את תחומי העניין שלנו בגיל כל כך צעיר? כמה אנשים לדעתכם יכולים ללמוד מקצוע ולעבוד בו 40 שנה מבלי להתחיל להשתעמם ולהישחק מתישהו? האם הייתם מוכנים לתת ללחץ לביסוס הכלכלי, לחתונה ולילדים לגרום לכם להינעל על מקצוע אחד בודד בגיל כה צעיר? עולם הידע הוא כה עצום. לוותר על כל כך הרבה ידע מרתק שיכלתם ללמוד בגלל אילוצים שכאלו? מצד שני, זה לא מפתיע אותי – מגיל 0 אנחנו מחונכים להעדיף מהירות על פני איכות, כפי שהסברתי כאן – כך המורים, המפקדים, המרצים והמעסיקים מלמדים אותנו – העיקר להספיק לא משנה כמה סבלתם בדרך.

חוץ מהילדים, הם "צריכים" לדאוג ליצירת קשרים חברתיים ולהתמיד בהם לעיתים קרובות כדי שלא יחשבו ל"שונים"(מוחצנות זה נורמה), דאגה לכל צרכיהם ו צרכי הילדים שלהם(לפחות אלו שהבייביסיטר שהם מסדרים להם לא מספקים) כשהם חוזרים מהעבודה בערב. קניות, סידורים, מסגרות עבור הילד שיספיקו לו לכל היום, כל עניין שקשור לעבודה(הרבה שכירים צריכים להיות זמינים 24/7 כדי לא לפספס הודעות חשובות בקשר לעבודה שלהם), צורך תמידי לשמור על עבודה מסודרת במקצוע שלהם ב – 40 שנה שמה הם יכנסו למינוס(שימו לב שהם ממש חיו על הקצה – אפילו איבוד עבודתם רק לשנה-שנתיים היה מכניס אותם לבעיות כלכליות חמורות מאוד), צורך להמשיך עם היחסי מין והאהבה כדי לא להתגרש חלילה(עבור הגבר).. איך אפשר להספיק את כל זה כל שבוע ב – 16 שעות ביום מבלי לקרוס לכל הפחות? לבני הזוג בקושי יש שנייה אחת בשבוע לעצמם..

ואין נקודות יציאה. הם התחייבו למשכנתא ל 20 שנה(שכן אם זה היה לפחות זמן ההחזר החודשי היה גבוה מידי ומאוד מסוכן לגדל ילדים בדירה שכורה), ובכך הגבילו את עצמם למיקום גאוגרפי ספציפי וכל שגרת חייהם(ושל ילדיהם) כבולה אליו במידה מסוימת. הם כבולים לילדים ולעבודה, אין להם מספיק זמן כדי "לייעל" את השגרה(לחנך את הילדים, לדוגמה), ואין להם שקל פנוי לעצמם(אפילו קרן לשעת חירום לעצמם אין להם), מצד שני, גם אם היה להם זה לא ממש היה משנה מאחר ואין להם ממש זמן פנוי.

בהתחשב באורח חיים כזה גם לוקח על עצמו סיכונים עצומים(אינסוף קשיים אפשריים בגידול הילדים, קשיים "לשרוד" בעבודה, שחיקת-יתר מהשגרה, קשיים כלכליים, בעיות פיזיות עקב השגרה העמוסה וכו') וגם כרוך בעבדות כמעט מוחלטת – אני לא חושב שיש בו איזשהו היגיון.

דבר מעניין נוסף ששמתי לב אליו הוא שאורח חיים כזה מושתת על ההנחה ש "אסור לטעות" – כלומר, אורח חיים כזה כרוך בלא לעשות טעויות כמעט בכלל(כל טעות באורח חיים כה מסוכן יכולה להיות קטלנית). מכאן אני מבין שאורח חיים כזה כרוך בניוון אינטלקטואלי מוחלט.

זאת מאחר ואני מאמין שהתפתחות אינטלקטואלית אמתית יכולה להתרחש רק דרך לימוד עצמי.  לאדם הבוחר באורח החיים הנ"ל לא תהיה שנייה אחת ללימוד עצמי, שכן בזמן הפנוי המועט מאוד שיש לו המוח רק רוצה לנוח כבר. דברים שאנחנו לומדים מתוך אילוצים אנחנו מסוגלים לזכור לטווח ארוך, אבל הם לא יכולים לתרום להתפתחות האינטלקטואלית שלנו כל עוד אנחנו לומדים אותם כדי "להספיק" לטפל באילוצים ולא כדי להעשיר את הידע שלנו.

הנה כמה דברים שכדאי שתדעו שיראו לכם שאפשר לחיות בצורה דומה עם הרבה פחות סיכון והרבה יותר חופש:

1. כפי שנאמר בפוסט על החתונה שקישרתי אליו – וותרו על החתונה. אין שום סיבה הגיונית להתחתן אלא מטעמים דתיים, כך שכל עוד אתם לא כאלו זה לא באמת ישנה שום דבר בקשר לחיים שלכם כזוג. התחייבות לקשר זוגי לטווח כה ארוך היא התחייבות מסוכנת מדי, לא משנה כמה אתם אוהבים זה את זה. לא צריך להיות עד כדי כך מקובעים וזה לא אומר עליכם שום דבר. חתמו על הסכם ממון לכל הפחות.
2. אל תביאו ילדים כל כך מהר. אין שום "צורך ביולוגי" בכך. השמועות על כך שלהביא ילד אחרי גיל 30 זה כבר מסוכן הם מוגזמות לחלוטין – למעשה, הסיכון הבריאותי בהבאת ילדים זניח כמעט לחלוטין עד גיל 38-39, והוא עדיין נמוך יחסית אפילו בגיל 45. יש גם אפשרות לעשות הקפאת ביציות לאישה בגיל צעיר מה שידחה עוד יותר את טווח הגילאים האופטימלי לילד הראשון בכמה שנים טובות, אם כי זה עולה הרבה כסף. איך? מסתבר שיש קשר קריטי במיוחד בין תזמון יחסי המין בין בני הזוג לבין הפוריות. קראו עוד על כך כאן.
3.  ייעלו את התנהלותכם הכלכלית. כדי להימנע מהסיכונים הכלכליים החמורים שהזוג הנ"ל לקח על עצמו, צריך להיגמל מהוצאות מיותרות ואף לייעל את ההוצאות ה(לכאורה) הכרחיות. מאחר ואין צורך להביא ילדים כל כך מהר, אין צורך גם לקנות דירה כל כך מהר, ויש טעם שתלמדו את עצמכם מגוון כישורי חיים שיאפשרו לכם לבנות לעצמכם ולילדכם אורח חיים בריא, כמו לדוגמה: בישול, עבודה עצמאית על מטלות הבית, תחביבים יותר אקטיביים ובונים מבחינה אינטלקטואלית(לתחביבים כאלה יש לעיתים גם פוטנציאל רווח) וכו'.
4. לעולם אל תתנו לעצמכם להגיע למצב בו אתם פועלים כמעט 100% מהיום בעקבות אילוצים בלבד. זה מנוון ושוחק וגם הורס את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם. אין לי משהו נגד הבאת ילדים לעולם, אבל זה לדוגמה דורש תכנון קפדני במיוחד ופתרונות חלופיים שיצילו אתכם במידה ותגיעו למצב בו כבר נשחקתם לחלוטין מתהליך גידול הילדים ואתם פשוט לא יכולים יותר. אתם יכולים במשך תקופה ארוכה מסוימת לעבוד חלק גדול מהיום, ולהקדיש תקופה *אחרת* לגידול הילדים *במקום* העבודה(אלא אם כן אתם בעלי עסק עצמאי שיכול ליצור הכנסה פסיבית גבוהה). אל תתנו לעצמכם להפוך לזומבים. אתם עוד עלולים להגיע למצב שבו אתם מתאפקים לא להכות את הילדים שלכם אפילו שאתם יודעים שאתם אוהבים אותם ושזה אשמתכם שאתם לקחתם על עצמכם משימה שאתם לא מצליחים לעמוד בה(להיות מנומס כלפי מישהו שאין לך כבר סבלנות אליו, אגב, זה כמו שקר לבן – דבר שיוצר ריחוק רגשי עצום ביניכם לילדיכם).
5. למדו להקשיב ולהסתדר עם אנשים. "להקשיב" הכוונה לנסות להיכנס לנעליו של אדם אחר כדי להבין את צורת החשיבה שלו ואת רגשותיו. ככל שאתם מבינים מישהו אחר יותר טוב, כך אתם תדעו להסתדר איתו יותר טוב. הסיבה שזה רלוונטי זה כי מי שרגיל לעשות זאת יוכל "לשרוד" בחברת אנשים שהוא לא אוהב הרבה יותר בקלות, למשוך אליו יותר אנשים(לקוחות?) וזה גם יעזור לכם לבנות יחסים טובים ביניכם לבין ילדיכם ולחיות איתם יותר בשלום. קראו על הקשבה כאן, כאן, כאן, כאן ו כאן.
6. ב – 18 השנים הראשונות של ילדכם, תתרכזו רק בלחנך אותם. במקום לקנות להם ממתקים ולתת להם עוד כל מיני דברים שלא תורמים להתפתחות שלהם(גם אם הם לא עולים כסף), התרכזו בלחנך אותם על פי דרככם ויצירת קשר טוב. יש מספיק פינוקים לא מזיקים שתוכלו לתת להם על הדרך(האם זה כל כך קשה למצוא קינוח שהילדים יאהבו שאיננו ממתק?) חלק מהסעיפים הקודמים יסייעו לכם בכך. אל תממנו להם כלום אחרי הצבא – אין שום סיבה שהם יצטרכו עזרה ממכם ואין כל תרומה חינוכית בכך שאתם מלווים להם כסף ושידוכים.

 

קשרים חברתיים: למה הם מזיקים לנו ואיך להיגמל מהם

ההגדרה של "חבר" בפוסט הזה, לצורך העניין, הוא אדם שאתה מכיר, שקרוב ללבך, חולק איתך מגוון עצום של תחומי עניין משותפים, ערכי המוסר שלו דומים מאוד לשלך.

"האדם הוא יצור חברתי". כך אומר התנ"ך, כך אומרים עיקר המחקרים שחקרו זאת. רוב המשתתפים במחקרים פשוט לא יכלו להיות לבד לאורך זמן ממושך מבלי להשתעמם ולהתעצב.

האומנם? אני חושב שלכאורה מבחינה לוגית – זה מגוחך. למה שהאדם יבחר להיות תלוי(מבחינה רגשית) באנשים אחרים? למה שיקדיש כל כך הרבה זמן ואנרגיה מחייו לצורך "השגת" חברים וידידים(דרך ה "small talk" הזה שאני לא סובל) ועוד המון זמן ואנרגיה שמוקדשים כדי "לשמר" את אותם חברויות, שמה אותו אדם יכנס לדיכאון? בנוסף הוא יפחד להפוך ליותר "שונה" מחבריו, שמה אז הם כבר לא יהיו חבריו שלא באשמתם, מה שיכניס אותו במידה מסוימת לקיבעון מחשבתי בכל המכנים המשותפים שיש לו עם חבריו, והכי גרוע – במידה והוא וחבריו יכנסו לקונפליקט ביניהם ויפסיקו את חברותם בצורה מכוערת, הם עלולים להמשיך להישאר בקשר בתור "יריבים" ולנסות "לנקום" אחד בשני – והתוצאות יכולות בקלות רבה להיות קטלניות ביותר(תופעות כאלה: גירושין ונקמות בין בני זוג בשל בגידה). מבחינתי – זה שקול ללתלות את האושר שלך במוצר צריכה כלשיהו שמנוון את הגוף הנפש, ולהתמכר אליו.

לא יותר פשוט למקד את יחסיך עם בני אדם אחרים במובנים של שותפים לעבודה ולפעילויות אחרות? ככה אתה כמעט ולא תלוי(מבחינה רגשית) באף אחד מהם. אין סיכון בלהפוך ליריבים(אלא אם אתה אדם נבזי במיוחד). זה משול לאחד העקרונות האסטרטגיים החשובים ביותר בשוק ההון – פזר את כל ניירות הערך שלך כמה שיותר בכל דרך אפשרית. ריכוז השקעותיך חייב להיות מינימלי. כך אתה גם מפחית את סיכוייך להיות מושפע מלחץ חברתי(בעיני – אחד התופעות הקטלניות ביותר בתולדות האנושות), ונוצר מצב בו אתה מנהל את חייך יחד עם עוד כמה שותפים שעובדים יחד איתך איפה שהם מעוניינים וכולם יוצאים מרוצים. עסק לעניין.

ובכל זאת, יש לי השגות בעניין. הראשונה קשורה בעיקר לפוסט הזה. בתמצית: אנחנו "יורשים" את הרצונות שלנו מהסביבה, מבססים את החזון שלנו לחיים לפי החזון של האנשים הקרובים לליבנו(שהם כמעט תמיד קרובים אלינו פיזית) ובנוסף על הקולקטיביזם(כלומר: לפי הערכים של "הקבוצה" בה אנו חיים. זה יכול להיות מגזר, דת, מדינה וכו'). עקב כך, לא יפתיע אותי אם הייתי מגלה(למרות שזה משהו שאי אפשר לאמת דרך מחקר) שלפחות 50% מאוכלוסיית העולם לעולם לא יסכימו לבנות את החזון שלהם לחיים ללא שום קשר ולא כחוט השערה לכל חזון אחר של כל אדם אחר. עקב הנ"ל, זה לכאורה בלתי אפשרי. ערכיהם של אנשים אחרים בסביבתנו הם בדרך כלל המרכיב המרכזי שעליו אנחנו מבססים את חזוננו, אורח חיינו ומטרותינו ה "גדולות" והבלתי רציונליות. יתכן, אגב, שהעניין הוא פשוט שכל טיפוס מוחצן מטבעו נבנה לבנות את חזונו בצורה הנ"ל, בעוד שטיפוס מופנם מטבעו בנוי לבנות את חזונו בצורה שפחות מבוססת על אנשים אחרים בסביבתו. אני מתחיל לחשוב שהחזון שלנו לחיים נוטה להתבסס על מה שאני עשיתי במהלך חייי – גם אם רוב מה שעשיתי לא היה מה שאני רציתי. יש מידה רבה של מקריות בדרך בה אנחנו עוברים לעשות דברים חדשים זמן קצר אחרי ששמענו עליהם לראשונה. אולי באמת שאין יותר מדי טעם לנסות שחזוננו יהיה רציונלי, כפי שטענתי בפוסט המקושר בתחילת פסקה זו. נראה לי שלא יהיה מוגזם להעריך אם כן, שהאובססיה לקשרים חברתיים נובעת מכך שבני אדם הרגילו "להפיץ את הבשורה" שקשרים חברתיים חייבים להיות בעלי ערך עליון בחזון שלנו לכל החיים.

אין לי ספק שמה שהכי מרגיז אותי כאשר אני חושב על זה זה העובדה הפשוטה שחזון מוצלח(שמתגשם היטב) זה בד"כ חזון שדבקים בו לטווח ארוך מאוד מבלי לסטות ממנו ולא כחוט השערה אלא אם כן אילוצים מסוימים מחייבים זאת. במילים אחרות, בניית חזון פירושו להכניס את עצמך למידה עצומה של קיבעון מחשבתי. לכן לדעתי כרגע הפתרון הטוב ביותר הוא פשוט לא ליצור לעצמכם חזון מסודר. אין צורך להיות עד כדי כך מקובע מחשבתית. לכל היותר קבעו חזון זמני ושנו אותו לעיתים דחופות בהתאם לתחושתכם. לעולם אל תישארו מקובעים לטווח ארוך. קיבעון מחשבתי מוביל לאטימות ולניוון אינטלקטואלי. לא חבל לוותר על שיפור משמעותי של הבנה של המציאות בה אתם חיים בנושאים שמעניינים אתכם למען דבקות במטרות מסוימות?

השגה שנייה שיש לי בעניין זה ההטיה הקוגניטיבית שלנו המכונה "אפקט מכונית התזמורת", אותה הזכרתי בדף "נעים להכיר". אנחנו בני האדם, מחונכים מגיל 0 לשנוא את כל מי שצורת מחשבתו שונה משלנו "יותר מדי", לגבש דעות מבלי לברר יותר מדי ולהיות מקובעים איתם לטווחים ארוכים מאוד. לכן, אנחנו מרגישים טוב יותר כאשר אנחנו יודעים(או לפחות מרגישים) שיש מישהו נוסף מלבד מאיתנו שמחזיק בדעה שלנו. ככל שאנחנו מרגישים שיותר אנשים מסכימים עם דעה מסוימת שלנו – כך קל לנו יותר לקבל ולאהוב את עצמנו, מאחר והרגש שלנו פועל לפי ההנחה חסרת ההיגיון שאומרת שככל שיותר אנשים חושבים כמונו, כך שזה הופך את דעתנו ליותר לגיטימית ובעלת סיכוי גבוה יותר להיות "נכונה". לדעתי, זה ההסבר הכי הגיוני ללמה רוב אוכלוסיית העולם יותר ממוכנים לקבל החלטות היפר-מסוכנות, יקרות להחריד ומחייבות עד כדי החרבה כמעט מוחלטת של חירותם(הבאת לילדים לעולם, ריכוז אושרם בדברים בודדים ספציפיים כמו חברים, לקיחת משכנתא אסטרונומית..) –  הרי אם זה מה שעושים מיליארדי אנשים אחרים, זה כנראה "הכי חשוב בעולם" וכו'. זה גם הסיבה למה אנשים ש "סוטים מתלם" מקבלים יחס כה עוין מצד רוב הסביבה שלהם. מכאן, טבעי מאוד שנרצה למצוא כמה שיותר חברים.

הפתרון שלי כרגע הוא ההבנה שהדרך האולטימטיבית(הידועה כרגע לבני האדם) לחיפוש האמת איננה איננה בדיקת של מעיין "סטטיסטיקת החזקה בדעה/ערך X", אלא מחקרים שמבוססים על מציאת חוקים שיאפשרו לנו להבין כיצד העולם פועל(כמובן ששיטת המחקר משתנה בהתאם לתחום המחקר, אבל היא תמיד חייבת להיות מבוססות רק על היגיון כמו כל דבר במדע), ולא פחות חשוב מזה – הפנמה של מה אי אפשר לאמת מאחר ולוגית לא יכולה לו אמת מוחלטת, כגון מוסר וכל נושא פילוסופי אחר(מדעי רוח, ככלל, זה תחום שנועד לדון ולהתבונן על דברים מופשטים אצל בני האדם והטבע). ההבנה הזו אגב, היא גם הבסיס להימנעות משטיפות מוח דרקוניות וכמעט בלתי-הפיכות בידי אנשים שמתחזים לחוקרים וחוקרים שלא על בסיס לוגיקה ומחקרים מסודרים, מניסיון. הרחבתי על זה בחלק ה"מדעי" של הפוסט הזה(דלגו לאיפה שהדגשתי את המילים "הטיות קוגניטיביות" וקראו משם)

ההשגה השלישית היא משהו שאני מנחש שידוע לכל הטיפוסים המוחצנים מאז היותם פעוטות, אם כי אני "גיליתי" אותו ממש לאחרונה: הצורך בלפרוק את רגשותינו השליליים והחיוביים בפני מישהו שיקשיב לנו, יחזק את הרגשות החיוביים ויחליש את הרגשות השליליים(כידוע, יש גם אנשי מקצוע שזה תפקידם העיקרי, וככלל, כל האנשים העוסקים בעבודה סוציאלית, קאוצ'ינג ופסיכולוגיה). הרי מה יכול להיות יותר כיף מלספר למישהו על הבוס הנוירוטי בעבודה היום ששיגע לי ת'מוח, מישהו שיבין כמה שאני צודק וכמה שהבוס ההוא היה לא בסדר ויחזק אותי כדי שאשתחרר מזה. כאשר אנחנו מחזיקים את הרגשות שלנו בבטן הם בד"כ "מוקפאים" שם. הרגל זה נחשב מקובל במיוחד במקרים בהם הרגש נכנס ל "מצב חירום" בו אנחנו מרגישים כה רע עד שמתחילות להיכנס לנו מחשבות על התאבדות ו "מה משמעות החיים העלובים האלה בכלל?" וכו'. הסיבה ברורה. לא פלא שאנחנו מוכנים לשלם לאנשי המקצוע הרלוונטיים עבור ההקשבה למרות העלות הכספית המגה-אסטרונומית הכרוכה בזאת והסיכון ליפול לשרלטן שינסה "לטפל" בנו באמצעות שטיפת מוח שמטרתה האמיתית היא לפתות אותנו לבוא אליו שוב שוב למשך טווח ארוך מאוד ולמלאות לו את הכיס.

לדעתי כרגע הפתרון האופטימלי כאן פשוט להפליא – עשו-זאת-בעצמכם. היו הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים והקאוצ'רים של עצמכם. בשיטה מס' 2 לאושר, עניין זה מודגש כחלק חשוב(ראו סעיף 6 בפוסט ההוא), תוכלו ללמוד את תורת הקאוצ'ינג שאני למדתי בקטנה כדי להרחיב בנושא(בין השאר. כמובן שיש לזה התייחסויות רבות בשתי המקצועות האחרים). אנחנו לא יודעים לעשות זאת טוב ולא טורחים ללמוד לעשות זאת כי חינכו אותנו מגיל 0 להקשיב לסובבים אותנו ולנורמות של החברה שלנו במקום להקשיב לעצמינו(אנחנו נולדים למסלול חיים שרובו מוכתב מראש במידה רבה ומחונכים להאמין באופן עיוור באנשים "מוסמכים") וכי מועברות שמועות שאין טעם ללמוד פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית כדי לטפל בעצמך(למרות שאפשר ללמוד את זה בקלות רבה – אין השוואה בין זה לבין מקצועות מדעים מדויקים). חומר נוסף לעניין המדבר על איך להקשיב לאחרים זה יש כאן, כאן ו כאן.

אני רואה בעניין זה כמיומנות נרכשת, שכדי לרכוש אותה צריך לאט לאט להוריד הילוך עם הצעידה העיוורת אחרי אחרים ולהעלות להילוך לזמן בו אתם משוחחים עם עצמכם(בלב) המשולבת עם השכלה אותה אתם רוכשים הן במקצועות הרלוונטיים והן לגבי עצמכן, שכן אני סבור שבני אדם למעשה לעיתים קרובות מבינים את עצמם פחות טוב מאשר אנשים בסביבתם להם הם מקשיבים(ואכתוב על זה פוסט נפרד בקרוב). אל תתייבשו להעלות את התוכן הכי מעניין/חשוב של השיחות הדמיוניות שלכם בכתב –  זה לעזור לכם לזכור מהם הדברים הקריטיים ביותר בחייכם כרגע בעיניכם. אל תפחדו לשוחח עם עצמכם על משהו כי הוא מביך אתכם ולכן אתם מעדיפים להדחיק אותו – ממילא אף אחד לא שומע/רואה. עם עצמכם אתם תמיד תהיו גלויים יותר מאשר עם אחרים ולכן הערך המוסף של זה לאחר שתרגילו את עצמכם לעשות זאת יעלה בהרבה על הערך של השימוש באנשי מקצוע לשם העניין. שאלו את עצמכם שאלות חשובות לגבי חייכם כרגע/בזמן האחרון וענו בשיא הכנות. לטיפוס מוחצן זה יהיה יותר קשה, אבל אני מאמין שהכל אפשרי. יש מספיק מקורות באינטרנט שישמחו לספק לכם מידע במדעי המוח ומגוון תחומים פסיכולוגיים בחינם. להרחבה נוספת בנושא ההקשבה הזו קראו ב המירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 – “הפוך לקאוצר של עצמך”. זה חשוב גם כדי להבין את עצמינו, כמובן. לחצו כאן אם אתם לא בטוחים עד כמה אתם לא מבינים את עצמכם..

אני חושב ששלושת ההשגות הנ"ל מסבירות מגוון תופעות חברתיות שלחלק כבר התייחסתי בבלוג ולחלק עוד אתייחס בקרוב: הצורך העז בבת זוג והבאת ילדים לעולם(העניין ההישרדותי פחות רלוונטי כאן לדעתי מאחר והבאת ילדים כרוכה בעבדות של ממש לעשרות שנים), חתונה(בישראל, מאחר וחלק עצום מהאוכלוסייה כאן מאמינים ו/או שומרי מצוות כלשיהן), זלזול קיצוני בכל מי שיש לו טעם משונה במשחקי מחשב/בגדים, כפייה דתית, שנאה כלפי כל מי שלא מתגייס לצה"ל "שלא בהצדקה", לעג כלפי אנשים שמוותרים לחלוטין על הנאות רגעיות, שימוש בפיקוח רגשי סמוי(ידוע גם כ כשל הפנייה לרגש), נטייה להתעלם ממאמצים ולהתרכז בתוצאות,  קיבעון מחשבתי מופרז והקפדה כה קיצונית על נורמות חברתיות עד כדי כך שזה מריח לי כאילו רוב האנשים חושבים שהם מחויבים מיום הולדתם עד מותם לאיזה מוסד לציית לנורמות החברתיות שקבע(דוגמות טובות: לעולם לא ללבוש טרנינג בעבודה גם בחורף, להחזיק רכב פרטי גם אם העלות הכספית לא מצדיקה את התועלת התנועתית).

בשורה התחתונה: לדעתי הצורך הבלתי-רציונלי בקשרים חברתיים קרובים נובע בעיקר מתפיסות שגויות שיש לנו לגבי חוסר היכולת שלנו לספק לעצמינו את מה שחברינו מספקים עבורנו(ו/או דרכינו). אנחנו יכולים לספק את כל צרכינו גם ללא קשרים חברתיים בין-אישיים. עם זאת, אינטראקציה לצורך עבודה משותפת היא מבורכת – ובמקרה שלה אכן לשותף אין תחליף מסוג ה "עשה זאת בעצמך" – לפחות לא תמיד.