הוכחות שאין שום סיבה הגיונית לחיות – אלא רק סיבות רגשיות

למען הסר ספק: במאמר זה אני לא מתכוון לשפוך מחשבות דיכאוניות על החיים, אלא לבחון את רצונותינו הבסיסיים ביותר מנקודות מבט רגשיות ורציונליות.

לצורך הבנה של הכוונה ב "חזון", קראו על ההגדרה בפוסט המירוץ לאושר – שיטה מס’ 2 – “הפוך לקאוצר של עצמך”(לחצו CTRLּ+F וכתבו "חזון" במנוע החיפוש שיקפוץ).
אני לעולם לא מתכנן מראש מה לעשות כל יום אחרי שאני חוזר מהעבודה. אני חושב שתכנון קבוע של כל היום שלך יוצר שגרה קבועה ומשעממת להחריד, שלהערכתי במקרים רבים נועדה בעיקר כדי למנוע בכוח מצב בו אתה תשרה בחוסר מעש מוחלט לאורך כל זמנך הפנוי, גם במחיר של לא לעשות אפילו דבר אחד לאורך היום ולאהוב את זה(כלומר, לאהוב את עצם העשייה – לא את עצם המחשבה שאתה פרודוקטיבי ועושה משהו ש "הגיוני" לעשות).
כאשר אנחנו עושים משהו מכיוון שזה נראה לנו הגיוני לעשות אותו גם אנחנו סובלים מאוד במהלך העשייה, אנחנו בוחרים ללכת לפי ההיגיון ולהתעלם בכוח מהרגש. הבעיה היא שגם האופציה ההפוכה – לקבוע את משימתינו לפי תחושותינו(או במילים אחרות, לפי מה שמתחשק לנו לעשות באותו הרגע) – גם היא בעייתית, מאחר ואם נפעל על פיה באופן קבוע רוב הסיכויים שלא נממן את צורכי המחיה הבסיסיים שלנו ואף נרגיש רע מעצם המחשבה שמה שאנחנו עושים "לא הופך את העולם למקום טוב יותר"/"לא מוביל לשום מקום" וכו'. דוגמות פשוטות: לעבוד במקום עבודה שאתה לפעמים נהנה בו בידיעה שהיום אתה כנראה תסבול בו – זה הגיוני אבל יוצר סבל רב. לצרוך בידור לאורך כל היום – זה מאוד משחרר תסכולים אבל לא הגיוני בעליל.
שימו לב, אגב, שבעצם השיקולים פה הם של מה להקריב: העתיד הרחוק או העתיד הקרוב. אם אנחנו בוחרים לצרוך בידור כל היום אנחנו בעצם מקריבים את העתיד הרחוק(בו סביר להניח שיהיו לנו בעיות בריאותיות וכלכליות ועוד בגלל שהזנחנו את עניינים אלה קודם) למען העתיד הקרוב(שחרור תסכולים ו "בריחה מהמציאות"). כאשר אנחנו הולכים לעבוד בידיעה שנסבול(מאוד) בעבודה, אנחנו בעצם מקריבים את העתיד הקרוב למען העתיד הרחוק(בו נהנה מבעלות על כסף שסביר להניח שלא היה לנו אם היינו עובדים רק מתי ואיפה שמתחשק לנו).
כמובן ששיקולים אלו אינם חד-משמעיים ולעיתים רבים גורסים שמה שנראה כהקרבה של העתיד הקרוב למען הרחוק זה בכלל ההפך, אבל אני לא מעוניין להיכנס לזה כרגע.
יצא לי לשמוע, לאורך כל חיי, על תפיסה שאומרת שלהקריב באופן שיטתי את ההווה למען העתיד זה גישה "בוגרת" ו "חכמה", מאחר והיא מציגה את היכולת לחשוב לטווח ארוך. מנגד, הטענה העיקרית שיצא לי לשמוע נגד זה היא ש "מה אם תמות עוד 10 שניות?" (כלומר: עדיף להקריב את העתיד למען ההווה, כי אתה לא יודע מה יקרה בעתיד ולכן עדיף "להבטיח" שהחיים שלך יהיו טובים על ידי חוסר הקרבת ההווה).
נקודה שאני רוצה להדגיש היא, שגם השיקולים ההגיוניים(לכאורה) אינם באמת הגיוניים. יש אירוניה רבה באיך בני אדם מתכננים את מטרותיהם: מטרות העל הנפוצות שלנו(להתחתן, להביא ילדים ועוד המון) אינם הגיוניות בעליל. נכון, אחרי שאנחנו מציבים מטרות על, אנחנו נוטים לפעול בדרכים סופר רציונליות להשיג אותם בצורה הכי טובה שאפשר. אבל אם היינו מפעילים את ההגיון גם על מטרות העל שלנו ופשוט שואלים "למה אני רוצה את זה?" עליהם, היינו רואים שאין לנו תשובה הגיונית ומבוססת היטב במקרה הטוב יעלו תשובות כמו: "כי נולדתי עם הרצון הזה"/"כי חונכתי שזה חשוב"/"כי זה טבע האדם"/"כי זה מלהיב אותי"/"כי אני מאמין שזה טוב עבורי ו/או עבור החברה וכו'. אין לנו שום סיכוי להצליח לבסס את הסיבות האלו לא פחות טוב משאנו מצליחים לבסס סיבות פחות ערטילאיות, כמו לדוגמה: הסיבות לכך שצחצוח שיניים עוזר לשמירה על בריאות השיניים.
אז איך יכול להיות מצב כזה? ובכן, שמעתי איפשהו(ולא הצלחתי לבדוק את זה, אבל אולי הקוראים הבקיאים בתורת האבולוציה יוכלו לתקן אותי?) שהחלק השכלתני במוח שלנו, הקורטקס – החל להתפתח(אי שם בתקופה הפרה-היסטורית) הרבה אחרי החלק האומציונלי(רגשי) במוח שלנו. ניתן לראות זאת כמקביל למצב שתיארת בפסקה הקודמת – הרגש שלנו הוא הבסיס הראשון לכל ההחלטות שלנו, והקורטקס נכנס לפעולה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר "קיבלנו" החלטות מסוימות.
לא מפתיע, אם כן, שרבים מאיתנו קורעים את התחת למען מטרות חסרות כל בסיס רציונלי שגם גורמות להם לתסכול רגשי עצום יותר מאשר להפך(רגעי הנאה מועטים וקצרים מאוד, מאמץ עצום וארוך מאוד כדי להשיגם), ובכל זאת הם פועלים כך ומקבלים זאת כ "עסקה" משתלמת. כאשר אנחנו מונעים ממניעים יותר רציונליים, התגובות הרגשיות שלנו חלשות יותר כאשר אנחנו משיגים/מתקרבים למטרת העל, ואנחנו פחות מוכנים להתאמץ עבורה. לאכול אוכל בריא יותר ופחות טעים, זה מטרה יותר קשה מטבעה מאשר לאכול אוכל יותר טעים גם אם פחות בריא.
אם נסתכל על אנשים מאוד מאוד פרודוקטיביים מהמפורסמים ביותר, נראה בעיקר אנשי עסקים ומדע, שיזמו דברים יצירתיים למדי. סטיב ג'ובס הקים את חברת האפל והיה היזם של הפיכת פלפון למעיין מחשב נייד קטנטן שהוא גם פלפון,(סמארטפון/אנדרואיד), תומאס אדיסון רשם על שמו המון פטנטים חדשניים. המטרה העיקרית של היוזמות של שני האנשים הנ"ל, כמו רוב היוזמות והפטנטים במהלך ההיסטוריה – היא להפוך את חיינו לקלים ונוחים יותר, ולאפשר לנו להיות עצלנים יותר. אם נסתכל על איזה צרכים דברים אלו עונים, התשובה היא: שום דבר מלבד המטרה העיקרית הנ"ל.

אף אחד לא חייב להאזין למוזיקה מודרנית(מה עם יוגה? שירה? ריקוד?), אף אחד לא חייב מנורות בבית, גם הדלקת גפרור בערב וחלונות פתוחים ביום יספיקו. סיבה חשובה לזה שאנחנו מרגישים שאנחנו באמת חייבים את זה, זה כי אנחנו לא רוצים להיות שונים משאר האנשים בסביבה שלנו באופן כה קיצוני.

בני אדם גוררים זה את זה לעשות שינויים שהם לא באמת חייבים לעשות, שכן אחד מצרכינו הבסיסיים(וחסרי ההיגיון, כמובן) הוא לחוות תחושות של שייכות ואהבה מצד אנשים אחרים.
ניתן לערער על התועלת שבהתפתחות טכנולוגית. הרי מה טוב בזה שאנחנו נהיים עצלנים יותר ויותר עם ההתפתחות הטכנולוגית? אנחנו מעבירים חלק נכבד מזמננו על עבודה שרוב הסיכויים שהיא לא מניבה תועלת הכרחית לאף אחד(כמובן שברמה הרגשית – כל העבודות מועילות לפחות לאנשים מסוימים. הנ"ל הוא מהיבט של הצרכים של האדם מראשית ימיו).

מלבד הסיבה הנ"ל, יש עוד סיבה חשובה לא פחות, שלדעתי היא "נלוות" לתופעה שהסיבה הקודמת תיארה – התרגלות. כאשר האדם מתרגל למשהו חדש(במקרה הזה עקב שינויים בהתפתחות הטכנולוגית ובטרנדים החברתיים), הדבר שעד לא מזמן היה רגיל אליו וראה אותו כ "סביר/בסדר" ולעתים אף כלהיט – הופך להיות לדבר נחות וגרוע שלא ממלא את צרכיו של האדם באופן סיפק כמו הדבר החדש שהחליף אותו.

דוגמה טובה במיוחד לזה היא השימוש הכרוני של אנשים במזגן. מאחר וההשפעה של המזגן זמנית, לא יותר פשוט להתקלח? גם ההשפעה של זה זמנית אבל יעילה לא פחות והרבה יותר זולה. אבל לא, המזגן הוא "תופעה טכנולוגית" חדשה שאנשים התחילו לצרוך בהמוניהם, לכן אנחנו חייבים גם כן שיהיה לנו מזגן בבית, נכון?

אנחנו ממציאים עוד ועוד רצונות לדברים שאנחנו לא צריכים ומתייחסים לחלק מהם כאילו אנחנו באמת חייבים למלא אותם. אם לא הייתה התפתחות טכנולוגית, אולי היינו מתרגלים להסתפק במה שיש ולהפנים שכבר יש לנו כל מה שאנחנו צריכים.

יתכן שתחשבו שזה שגוי, מאחר ויש לנו את הצורך הבסיסי לשרוד(פיזית), שלא השתנה עם השנים. ובכן, מה כבר כל כך מפחיד מהמוות? מהמעט(מאוד) שכבר טרחתי לקרוא על פחד מהמוות:

הפילוסוף אפיקורוס רואה במשחק ה"טוב-רע" כמשחק סכום אפס(על כל דבר טוב שקורה לנו יהיה לנו רע אח"כ ולהפך) ולכן אם המוות הוא שינה נצחית הוא סכום אפס בדיוק כמו החיים ולכן אין סיבה לפחד ממנו(אבל כן לפחד מהכאבים והסבל שעשויים לבוא בדרך אליו).

נקודה זו כמובן שנויה במחלוקת(מחקרים מדעיים שיש היום עשויים לסתור את זה), אבל עומדת איתן מבחינה לוגית. אני חושד שלמעשה הסיבה היחידה שזה לא נראה נכון זה בגלל הטיית זיכרון שעשויה לבוא לידי ביטוי גם במחקרים הנ"ל ובכלל בכל הקשור למתי אנחנו זוכרים שהיה לנו טוב וכמה ולהפך.

אבסורד לא פחות איך אנחנו מפחדים לפספס הזדמנויות שיהיו לנו אם נחיה יותר זמן למרות שאנחנו לא מתרגזים על כך שפספסנו את כל מה שהיה לפני שנולדנו(כפי שאמר תומס נגל), כי אנחנו חושבים שעכשיו יותר טוב מפעם(שזה אשליה הנובעת מהסתכלות יתר על תוצאות מדידות. מההיבט של האושר, כלום לא השתנה).

מצחיק גם איך אנחנו חוגגים את האירועים של אנשים הקרובים אלינו(כלומר: חוגגים משהו שמייצג התקרבות למוות שלהם) אבל מפחדים שהם ימותו, כפי שציין פילוסוף סיני ששכחתי מהשם שלו.

יש גם פילוסופים שראו במוות כדבר שמייעל את החיים, מאחר והוא מכריח אותנו לנצל ביעילות את הזמן המועט שיש לנו בחיים האלה. אם היינו חיים לנצח, לא היינו טורחים לנסות להתקדם לשום מקום ולא היינו מתאמצים. החיים היו הרבה יותר בנליים. אז זה לא סותר את הנקודה של אפיקורוס, זה רק אומר שהמוות משמש אותנו כמייצר משמעות לחיים.

בנוסף על כך, המוות הוא חוויה חדשה בדיוק כמו שהחיים היו חוויה חדשה עבורנו כאשר נולדנו. יש פילוסופים שחושבים שהתודעה שלנו נוצרת לפני שאנחנו נולדים ושאנחנו נולדים עם ידע מסוים, ולכן כפי שההיוולדות שלנו לא ייצגה את תחילת קיומנו, כך גם המוות לא ייצג את סופו אלא שנמשיך להתקיים עם נשמה('MIND') אך ללא גוף. ואז, אם יש חיים אחרי המוות ללא גוף, הרי שהם טובים אפילו יותר מהחיים כאן, מאחר ושם הם יכולים להמשיך לעשות עם המוח שלהם מה שהם עשו כאן עם אנשים שכבר מתו, מבלי לדאוג לצרכיו המציקים של הגוף.

יש המתארים את המוות כחוויה משמחת מאחר והיא מוציאה אותנו אל מחוץ אל מרחב המקום והזמן, דבר שנשמע כמו חוויה מרתקת עבורנו בעודנו בחיים.

כמובן שיש משמעות חשובה לבעיית הגוף-נפש המפורסמת. אם ניקח את אדם ללא מחויבים(שלא דחוף לו להשיג שום דבר בחיים מתוך הבנה של מה שכתוב כאן) ונסתכל עליו מנקודת מבט של מוניזם, יהיה לו קל לא לפחד מהמוות גם אם הוא חושב שאין שום סוג של חיים אחרי המוות. מנקודת מבט של מטריאליסט, מנגד, הוא בוודאות ירגיש שהמוות יגרום לו להפסיד דברים שהוא היה מעדיף להשיג בחיים, אבל זה אולי פשוט כי הוא לא מכיר את תומס נגל.
לכן, בשורה התחתונה, אין שום סיבה רציונלית לקום בבוקר. אנחנו בנויים מטבענו בצורה כזו שלעולם לא נוכל לספק את כל צרכינו הבסיסיים והלא רציונליים מבלי לעשות כלום. למעשה, לא משנה כמה נעשה וכמה נספק אותם – צרכינו הבסיסיים לעולם לא יהיו "מספיק" מסופקים. וגם אם היינו יכולים להיות, עדיין הפחד שנאבד את מה שהשגנו היה מניע אותנו.
במקרה שלי, אני שואף להשיג את הצורך בשייכות ואהבה בדרכים שונות מאוד מהדרכים שנראות לי הכי מקובלות. אני לא כל כך בטוח בביטחון דרכי ולכן מתקשה ללכת בה בעקביות. לפי אורח החיים שלי נראה לי שנוחות הרבה יותר חשובה לי מכל ה "צרכים הבסיסיים"(בניית חזון, השגת עצמאות כלכלית וחברתית, השתייכות לקבוצה, השארת חותם משמעותי בעולם). לכאורה קשה למצוא היגיון מאחורי זה מלבד הדחקה, אבל שתדעו שאין דבר שאני יותר שונא מלחץ בזמן. יתכן כי ההבנה שגם אחרי שאשיג את הנ"ל, עדיין יהיה לי דחף נוסף – לא לאבד את ההישג, הרגיע את הלחץ מלהשיג את הנ"ל לפני יום מותי. מצד שני, אולי זה הגביר אצלי את הצורך לנוחות. אם ארדוף אחרי כל צרכיי, גם אם לאט, אורח חיי יסבול מאי-איזון נוראי.

מעניין להסתכל על אנשים שלכאורה השיגו את מה שהכי חשוב להם בחיים(על פי אורח חייהם הנוכחי והדרך בה ביססו אותו), כאשר הדבר הזה נחשב ל "קיצוני" בעיני רוב מי ששומע על כך, ובכל זאת אותם אנשים לא מראים שום סימן למחסור בתחושת שייכות ואהבה. כמובן שיכול להיות שיש להם חברים אחרים החולקים את השקפת עולמם שאיננו מכירים, אבל זה עדיין גורם לי לתהות – האם יש דרך "לעקוף" את הצורך בקבלה מצד אנשים אחרים ותחושת שייכות אליהם?

אגב, אדם מסוים שהכרתי טען שהרצונות הבסיסיים והבלתי רציונליים שלנו נלמדים מהסביבה – כלומר, שהחזון לחיים שלנו בד"כ מבוסס על חזונם של אנשים אחרים בסביבה שלנו(או יותר נכון, אנשים היקרים לליבנו, מאחר ומאנשים בסיבה שלנו שאנו מתעבים לא נלמד הרבה, אם בכלל). ואני שואל את עצמי, האם אפשר לגבש חזון שמבוסס לא על חזונים אחרים? האם אין לנו דרך אחרת לגבש חזון ולדבוק בו באש ובמים? אולי אפשר לעשות זאת פשוט באמצעות לימוד עצמאי(ומבוקר ביותר) של העולם, ולאחר מכן מחשבות עצמאיות על סמך הלימוד שמובילות לבדם לגיבוש החזון? (אגב, כתבתי הרבה על פסקה זו בפוסט הזה)

אני יכול להעיד על עצמי שהחזון שלי כרגע מתבסס על שילוב של ערכים ודעות "מעובדים" על פי ראות עיני, של אנשים עם דעות מאוד "לא שגרתיות"(וברובם, קיצוניות). בניסוח פשוט יותר להבנה, אני לומד את חזונם וצורת מחשבתם של אנשים שמעניינים אותי, וכולם בעלי צורות מחשבה יוצאות דופן, ובונה חזון מורכב משלי לחיים שמבוסס על כל האנשים האלה, על אף שהם ממש לא חושבים דומה ודעותיהם בד"כ מנוגדות לחלוטין. זה כבר אומר שהמקרה שלי סותר במידה מסוימת ממה שהבחור מהפסקה הנ"ל טען, מאחר ואף "חלק" בחזון שלי לא מתבסס ב – 100% על דעתו של אדם שאני מכיר. מצד שני, אולי זה קורה רק בגלל שהחזון שלי עוד לא "התגבש" מספיק כדי שהוא יחקה חזון אחר. אשמח לשיתופים בתגובות למקרים של אנשים שחזונם התגבש ללא שום קשר לאף אדם שהם הכירו. בפוסט שקישרתי אליו, אגב, התייחסתי גם לבניית חזון ללא קשר לסביבה.

את כל זה כתבתי, מכיוון שאחד הדברים שהכי עניינו אותי מאז ומעולם – זה האם יש דרך "לעקוף" את צרכינו הבסיסיים וחסרי ההיגיון, "להשמיד" אותם וליצור צרכים חדשים במקומם, שיהיו הגיוניים. מקווה שבעתיד, כשארכוש השכלה רחבה במדעי המוח, אוכל להתקרב לתשובה בעניין.

אגב, לחצו כאן למאמר נפלא שמרחיב מעט על הנקודות שדיברתי עליהם כאן(דלגו לעמוד 12 וקראו אותו ואת עמוד 13)

5 מחשבות על “הוכחות שאין שום סיבה הגיונית לחיות – אלא רק סיבות רגשיות

  1. הנושא של מטרות על רגשיות ומטרות ביניים רציונליות הוא מרכזי בפתיחה של הספר "פעולה אנושית", ספר יסוד של האסכולה האוסטרית בכלכלה (סקרתי אותו בזמנו בבלוג שלי). הבנה שלו חשובה להתמודדות נגד דמגוגים שטוענים שאתה צריך לעשות מה שהם רוצים, או מפני ש"זו משמעות החיים" או מפני ש"האדם לא רציונלי ולכן צריך לנהל אותו".

    עוד דבר שאמרתי בדיונים רבים כדי לסכם את הנושא: השוואה בין החיים והמוות מבחינה לוגית שקולה לחילוק באפס, מפני שאין משמעות לשאלה מה טוב יותר מלבד מה טוב יותר לאדם חי. (אלא אם כפי שציינת מאמינים בחיים שלאחר המוות, ואז יש לנו בעיות לוגיות אחרות)

    אהבתי

  2. פינגבק: המירוץ לאושר – שיטה מס' 2 – החושב הלא נורמלי

  3. פינגבק: האם אנחנו באמת *חייבים* חברים? – אנטי נורמות

  4. פינגבק: המירוץ לאושר – שיטה מס' 2 – אנטי נורמות

  5. פינגבק: המירוץ לאושר: אסטרטגיות משונות ומעניינות במיוחד לניצחון במשחק האושר – אנטי נורמות

מוזמן לכתוב כאן ככל העולה על רוחך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s