מתי ומול מי עדיף לזייף הסכמה?

ראשית, הערה: למניעת בלבול במשמעות המונחים המרכזיים "ספקנות", "ביקורתיות", "חשיבה ביקורתית" וכו', שמופיעים רבות בפוסט, מומלץ לקרוא את הפוסט על ספקנות מדעית (למרות שהוא ממש לא מושלם, אני מודה), לפני הפוסט הנוכחי. אני כן אגיד כאן, שבגדול ובמילים שלי: ספקנות (skepticisem) = פילוסופיה לחיים שמעריכה את השימוש בחשיבה ביקורתית כהדרך לדעת דברים נכונים, חשיבה ביקורתית (critical thinking) = מילה המתארת קבוצה של דרכים שונות ומשונות לבדוק ולבחון את המציאות.

בבלוג הזה אני מנסה, בין היתר, לעודד סטייה מנורמות חברתיות על סמך נימוקים רציונליים, וחשיבה ביקורתית. אלא שאני מודע היטב לכך שישנם אנשים (בלי להכליל על כמותם) שמרנים שלא רואים צורך בלבסס את ההחלטות שלהם על היגיון (יש לכך כל מיני סיבות. לא אתפלא, למשל, אם בפסיכולוגיה אבולוציונית, חיקוי והליכה עיוורת בתלם נחשבים לביטוי של יצר הישרדות).

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור אנשים שסוטים מנורמות חברתיות "נוקשות", בדגש חזק במיוחד על אלה מהם שמגדירים עצמם כ "ספקנים",

הוא להתמודד עם ההתנגדות האולי בלתי ניתנת למניעה לכך, מצד אנשים מסוימים  – אנשים שאנחנו תלויים בהם כלכלית, וחייבים לרצות על מנת לשרוד.

זה יכול להיות ההורים שלנו, הבוס בעבודה, הקולגות, אחים, שותפים לדירה, בעל הדירה וכו'.

קשה להתמודד עם התנגדות מצידם, מאחר וזה כרוך בלסכן את עתידנו הכלכלי. בעל הדירה שלנו יכול לבחור לזרוק אותנו מדירתו, הבוס יכול לפטר אותנו, וכו'.

בפוסט הזה אשתף קצת איך אני, באופן אישי, מתמודד עם העניין. המבנה של הפוסט צפוי להיות די סימטרי לפוסט של הסולידית בנושא דומה (בהקשר של עצמאות כלכלית). היא מדברת שם על הצורך (בעיניה) לא לחשוף את הרצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאוד. היא לא דיברה שם על אנשים שיש לקורא תלות כלכלית בהם, אבל זה נראה לי שגם בהקשר של הפוסט שלה וגם בהקשר של הפוסט הזה, זה בדיוק סוג האנשים שצריך להיזהר ביחסים איתם יותר מעם כל אחד אחר, ולהקפיד על מיתוג אישי בפניהם.

נתקלתי בעצמי כבר בכל מיני סוגים של התנגדויות לספקנות שרואים בה דבר פסול. אם אתם ספקנים, ויש אדם אחד או יותר שאתם תלויים בהם כלכלית ומתנגדים להבעת ביקורתיות דרך התנהגויות, טענות וכל דרך הבעה אחרת, הפוסט הזה בשבילכם.

אני אציג לפחות 2 התנגדויות מרכזיות לשימוש בחשיבה ביקורתית – כל אחת בהקשר שונה, ומסיבות שונות.

אבל, spoiler alert: בשני המקרים, אני לא חושב שקיימת דרך לשכנע אותם שאתם צודקים. ככה שלמרות שהפוסט הזה מורכב מידי מכדי שניתן יהיה לתמצת אותו למשפט, להלן משפט שכן מסכם חלק חשוב ממנו יפה: אין אפשרות לשכנע את המתנגדים הנמנים בפוסט הזה "לקבל" התבטאויות ביקורתיות – מה שמעניין אותם זה שתצייתו להם, לא לדעת מה נכון. ולכן אם אתם תלויים כלכלית במתנגדים מסוגים אלה, אני מציע שפשוט תשחקו אותה נחמדים ותתנו להם את מה שהם רוצים. על כך בהמשך.

להלן לפחות 2 קבוצות של מתנגדים לספקנות וחשיבה ביקורתית:

1. משטרת הבגרות

האם אתם מכירים את המושג: "גיל ההתבגרות"? האם אתם יודעים מהם תסמיני גיל ההתבגרות הנפוצים והמקובלים על פי הקהילה המדעית?

זה נושא מורכב וסבוך שלעצמו, אז לא אתעמק בו, אבל כן אציין שמאפיין מרכזי של גיל ההתבגרות, המכונה לעיתים גם "גיל הטיפש-עשרה", הוא "מרד" – או "מרד נעורים". הכוונה למיטב ידיעתי היא בעיקר למרד בדמויות סמכותיות – ההורים, המפקדים בצבא, המורים וכו'.

אולי כבר שמעתם על אנלוגיות נפוצות לזה – בני נוער שבמסגרת "מרד הנעורים" שלהם, מבריזים מבית הספר, שותים אלכוהול, מעשנים סמים, ועוד כל מיני שטויות חסרות היגיון, שכל הפשר שלהם הוא לעשות משהו שדמויות סמכותיות אסרו עליהם לעשות.

אם אתם בני 12-25, אז אל תתפלאו אם, למשל, כאשר ההורים שלכם מטיפים לכם לקחת הומאופתיה כדי לרפא בעיה פיזית מסוימת אצלכם, ואתם תתנגדו לכך בטענה שהומאופתיה היא תרופת דמה (פלציבו), הם יטענו שההתנגדות שלכם לקחת את התרופה נובעת מ "מרד נעורים".

יתכן ואתם מעוניינים כעת להבין איך לכל הרוחות יש אנשים מבוגרים שתופסים נערים שהאמת (באמת) חשובה להם מאוד, ויש להם מסירות להבנה של דברים לפני שהם מסכימים איתם, כמטומטמים לא פחות מנערים שעסוקים במעשים לא חוקיים וחסרי היגיון?

התשובה, לדעתי, היא די פשוטה: החבר'ה האלה מפרשים כל התבטאות ביקורתית כ "מרד נעורים", אם הם באים מצד נער ומכוונים כלפי אדם מבוגר/מתמחה בתחום רלוונטי לשיחה. אם הייתם אומרים את זה לסתם נער אחר, אותם מבוגרים וודאי לא היו תופסים את זה כמרד נעורים.

זאת מאחר ויש בחברה שלנו תפיסה מגוחכת שמבוססת, לדעתי, על הפתגם המגוחך הבא: "אין חכם כבעל ניסיון." מכירים? לפי ההיגיון של הפתגם, אנשים מבוגרים בהכרח מבינים "את החיים" טוב יותר מצעירים יותר, רק בזכות גילם, והעובדה שהם "עשו יותר בחיים" באופן כללי.. (בחיי שאפילו סטודנט ממוצע לתואר ראשון בפילוסופיה וודאי ידע לנפץ את הפתגם הזה. לקריאת הפרכה שיטתית ומפורטת לתפיסה זו שכתבתי, לחצו כאן)

בנוסף, לצורך המחשה לגבי עניין המומחים, דמיינו שאתם ניגשים לפסיכולוג קליני (אחד שעוסק, על פי ויקיפדיה, ב "פתרון בעיות נפשיות"), ואומרים לו אמירה כמו: "אין לך מושג מה זה בעיה נפשית". משפט שכזה עלול להתפרש אצלו כ – "אתה לא מבין את ההגדרה הבסיסית של המקצוע שלך, ולכן אתה לא יודע לגביו דבר וחצי דבר". מן הסתם שהוא יתעצבן מכך, כי אתם מזלזלים במאמץ שהשקיע עד כה כדי להשיג את התואר "פסיכולוג קליני", ואם הוא לא ממש יודע לחשוב בביקורתיות, לא אתפלא אם הוא היה מנסה לנפנף אתכם עם תירוץ דומה למה שתיארתי בפסקה הקודמת: "אין לך ניסיון או ידע בתחום שלי, אז אין לך זכות לטעון כלום!" (כלומר: אין לך ניסיון, וניסיון זה מקור הידע היחידי שקיים, לכן אתה לא יודע כלום. כמובן שהטעות היא בהנחה השנייה)

אבל, אם תסבירו להם למה היותם מבוגרים יותר לא אומר שהם מבינים יותר, ובטח ובטח שלא שהם יכולים להשתמש בזה כתירוץ לטענה נגדית, הם פשוט יוכלו לטעון טיעון מעגלי, שנראה ככה:

הנחה: אין חכם כבעל הניסיון. לי יש יותר "ניסיון חיים", ולכן אני יודע על החיים יותר ממך.

הנחה: כל מה שאתה טוען, כולל טענות נגד הסתמכות על "ניסיון חיים", זה טענות של מישהו שיש לו פחות ניסיון חיים ממני.

מסקנה: אין לך זכות לטעון כלום מולי, כי יש לי בחיים overall יותר ניסיון ממך.

הטיעון מעגלי, כי הוא מסתמך על "אין חכם כבעל הניסיון", כאקסיומה לא מבוססת, והמסקנה של הטיעון מחזקת את האקסיומה, על אף שהיא חסרת היגיון. אבל אין טעם להסביר להם את זה – הם לא יבינו. הרי רק מעצם אופן החשיבה שלהם שהסברתי עד כה, נראה בבירור שיש להם הטיית אישור חזקה מאוד כלפי האקסיומה "אין חכם כבעל הניסיון". אתם תתקלו באוזניים ערלות. לא ניתן במקרה כזה לשכנע אותם להפסיק את ההטפות שלהם בעזרת היגיון, כי כמו שאתם שמים לב, הם בעצמם לא לגמרי מסתמכים על היגיון.

Therfore, הפיתרון שלי: תצייתו להם. מרד נעורים הוא במהותו מרד בדמויות סמכותיות. הם מניחים מראש שהם יודעים יותר ממכם כי "אין חכם כבעל הניסיון", ולכן כל ניסיון לצאת נגדם הוא מבחינתם המעשה הכי מטומטם שהם מסוגלים להעלות על הדעת. לכן, פשוט אל תצאו נגדם באופן גלוי. שמרו את הדעות והספקות שלכם לעצמכם, וכאשר "דמויות סמכותיות" מטיפות לכם למשהו, פשוט תצייתו ותזייפו הסכמה עם השטויות שלהם.

אפשר להיות ספקן ועדיין להיות צייתן. אין סתירה בין השניים. הטריק זה לאמץ חיים כפולים מול סוג זה של אנשים, שזה אומר מצד אחד לציית להם כשצריך (עבורם), ומצד שני לדעת לא לקחת את ההטפות שלהם ברצינות (עבור עצמכם).

מצד שני, כמובן שכדאי גם ברמת המעשים להפעיל שיקול דעת, ולא להיות יותר מדי צייתן. חבל שבעקבות הטפות של אנשים מסוג זה, תיאלצו לעשות תואר אקדמי מיותר, להביא ילדים לעולם (שזה, מן הסתם, התחייבות לכל החיים), גם אם אינכם רוצים בכך.. מוטב שתמצאו "דרכי מילוט" לכך שיתפסו כמקובלים על הדעת גם בעיניי אותם "דמויות סמכותיות". לא חסרות כאלו: למשל, אתם יכולים לומר שאתם לא הולכים להביא ילדים לעולם כי אין לכם את היכולות הנדרשות לכך. ככה אתם גם מזייפים הסכמה עם ההטפה שלהם בנושא (כלומר, עם הדחף להביא ילדים לעולם במידת היכולת, וכנגד ההיגיון), וגם מספקים תירוץ שניתן לייחס אותו למשתנים חיצוניים שלא תלויים בכם, שנותן לכם פטור.

2. משטרת הנימוס

יש אנשים שרואים בהתבטאויות ביקורתיות כמעשה שאיננו מוסרי, מאחר והוא לא נעים לנמענים שמקבלים את הביקורת, מבחינה רגשית.

אפשר להבין את זה. לבני אדם עשויה להיות, למשל, הטיית אישור (כנ"ל), שגורמת להם להתמקד ב "לאשר" לעצמם את מה שהם כבר מאמינים בו.. על מנת להרגיש טוב. להיות ספקנים כלפיהם, ובזאת בעצם להכריח אותם לצאת נגד הטיה טבעית זאת – זה לא כיף.

כאנקדוטה משעשעת, גם אני, עם כמה שאני רואה בעצמי "ספקן", לא נהנתי בצבא לקבל את ביקורות הרס"ר (נגד משמעת), שהתעצבן מכל טיפת לכלוך שמצא בחדר העבודה שלי. באמת לא נעים להיבדק.

עכשיו, אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג הזה, אולי אתם כבר חושבים מה שאני פעם חשבתי על סוגיות מסוג זה – שצריך לערער על הצורך ב "להרגיש טוב". שצריך להסביר להם שלרגש אין משמעות, שלשאוף "להרגיש טוב" מוביל למעיין "מירוץ עכברים אינסופי", וכו' – ספק אם זה יעזור. הרי הם התרגלו מגיל 0 לרצות להרגיש טוב. יתכן, ואולי אף סביר, כי יש להם הטיית אישור להאמין שעדיף לשאוף להרגיש כמה שיותר טוב. נראה לכם שטענות רציונליות יכולות לשכנע אותם לרדת מזה? ועוד רק בגלל שלרגע הם הרגישו קצת לא נעים מאיזה אמירה?

סביר, אם כן, שניסיון לקטול את המשטרה הזאת בדרך זאת תתקלו בחוסר סבלנות ובנפנוף חסר היגיון של ההטפות שלכם.

ובכל מקרה, לפני שאמשיך, רק כדי לשים פרופורציות נוספות על הטיעון של משטרה זו: מוסר, נושא שנדון בפילוסופיה כענף בפני עצמו, הוא נושא מורכב לאין שיעור. יש המון המון עמדות שונות ומנוגדות להרבה מאוד סוגיות בו. אם תקראו, למשל, את הערך בויקיפדיה על התת ענף "מטא אתיקה", כבר אז תמצאו מגוון דעות שונות שמהוות למעשה נימוקים שונים ללמה אין באמת שום דבר נכון או לא מבחינה מוסרית. כמו כן, קיימות מתודולוגיות שונות לשפוט את המוסריות של כל דבר (שוב, למרות שיש דעות המתנגדות לעצם היכולת לעשות זאת) – חלקם מתמקדות בכוונות שמאחורי המעשים הנשפטים, חלקם מתמקדות במעשים עצמם, וחלקם מתמקדות בתוצאות של המעשים.

הביקורת של משטרת הנימוס מניחה ריאליזם מוסרי (שניתן לקבוע מה נכון ומה לא מוסרית באופן אובייקטיבי), ושופטת את המעשה שלכם אך ורק על פי ההשקפה התועלתנית, כלומר, על פי התוצאה שלו (התסכול שהנמען חווה כתוצאה מהביקורתיות שלכם), כאשר התוצאה נשפטת בהתאם להשקפת עולם הדוניסטית, שמצמיד ערך מוסרי להנאה.

אני לא אומר שהם טועים – אני רק מראה שהם מניחים הרבה הנחות יסוד בטיעון הזה מבלי להוכיח אותם, ושאין טעם לנסות לשכנע אותם שהם טועים בין כה וכה, הן בגלל שזה דורש ערעור על הנחות בסיסיות שהם וודאי תופסים כאקסיומות, והן בגלל שיתכן ולמעשה אנשים שלכאורה "באים" ממשטרה זו כלל לא מחפשים לשפוט אתכם מוסרית, אלא פשוט רוצים שתצייתו להם וזהו, בלי לחשוב למה, והטיעון המוסרי הוא רק תירוץ.

הפיתרון שלי: כמו עם משטרת הבגרות, רק בלי הצייתנות. פשוט אל תבקרו אותם. אם יש צורך, אל תהססו לזייף הסכמה איתם. זכרו שיש אנשים שהם מאוד "אידיאולוגיים", כלומר, אוהבים להטיף לאחרים את משנתם האידיאולוגית הבלתי מתפשרת לחיים, ומתעצבנים מאוד בכל פעם שהם נענים בהתנגדות להטפות שלהם. אתם לא צריכים להסתבך איתם. זכרו שאם היו מעוניינים לחשוב באופן רציונלי על השיפוט שלהם, הם מלכתחילה לא היו מזדרזים לשפוט אתכם בקלות כל כך.

לסיכום:

כמו שהקוראים הותיקים שמביניכם וודאי שמו לב, אני קצת חוזר בי ממה שטענתי בפוסט ישן על לחץ חברתי, בו הטפתי בעיקר ללקיים דיאלוג עם אחרים, להכיל את דעתם ולהסביר להם למה אתה חושב ומעדיף אחרת מהם, במקום לזייף הסכמה איתם כמו שהטיפה הסולידית בפוסט "חיים כפולים".

אבל screw this. בפרקטיקה, ספציפית כשאתם תלויים כלכלית באדם שאיננו ספקן, הפיתרון הזה בעייתי מידי. הרי ממילא:

א. אי אפשר להוכיח שאתה מזייף (כלומר, אי אפשר לבדוק האם אתה באמת מסכים או לא מסכים עם העמדה שהבעת – הרי, אין לזה מדד מוחשי מובהק)

ב. כמו שכבר הסברתי לאורך כל הפוסט, המשטרות הנ"ל מעוניינות בצייתנות, לא בהבנה, מאחר והם נגועים בהטיות אישור ובאינטרסים של שתלטנות, שמאפשרים להם לנפנף את כל הטיעונים הרציונליים שהעליתי בפוסט הזה. לא אתפלא אם לחלק מהאנשים המטיפים כמשטרות אלו, אפילו לא אכפת אם תדעו להסביר למה הם צודקים, כל עוד תעשו מה שהם אומרים לכם.

בהצלחה לכולנו.